יהדות רבנית

רבניים (או רבנים ובהקשרים מחקריים גם יהדות רבנית) הוא כינוי ליהודים הנוהגים על פי ההלכה הנלמדת מהתורה שבעל פהמשנה והתלמוד). הכינוי נפוץ בעיקר בתקופה שבה הייתה נוכחות לא מבוטלת של הקראים (המאה ה-9 - המאה ה-13). משקיעתה של היהדות הקראית, נעשה שימוש הולך ופוחת בכינוי "רבניים", מאחר שכמעט כל היהודים היו רבניים, כך שהוא נותר בשימוש רק בהקשרים פולמוסיים או מחקריים. הדומיננטיות המוחלטת של היהדות הרבנית מביאה לכך שהביטויים "יהדות" ו"יהודי" מתייחסים, אם לא צוין במפורש אחרת, לבני עדה זו.

במחקר המונח משמש לתיאור ממשיכיהם של הפרושים, מאז הפיכתם לקבוצה הדומיננטית ביהודה והגליל במאות הרביעית והחמישית לספירה, במקביל ולאחר הפילוג עם הנצרות.[1] ההנהגה הרבנית התגבשה בארץ ישראל ובבל אם כי ככל הידוע, השפעתה על התפוצה היהודית הגדולה דוברת-היוונית במערב הייתה מוגבלת ביותר. הידיעות על עליית הרבנים מועטות ונשאבות בעיקר מהמקורות שכתבו בעצמם, אך נראה כי למרות ההשפעה הפרושית המכרעת עליהם, אין לראות בהם המשך סתם לכיתה הפרושית בימי בית שני אלא תופעה בפני עצמה; וכי במאה השנייה ואפילו השלישית היוו עדיין כח קטן וחלש יחסית, ורק בהדרגה השיגו מעמד בכורה בעולם היהודי שכל מבנהו וזהותו ספגו מהלומה עקב חורבן המקדש. תהליך התפשטותם בכל התפוצה היה איטי וממושך: אפילו במאה התשיעית, ישנם דיווחים על יהודים שלא קיימו הנהגות רבניות (ואין מדובר על קראים) באירופה הנוצרית.

הקראים, שדחו את התורה שבעל פה, ולא קיבלו את פסיקות הגאונים, היוו קבוצה קטנה יותר בקרב היהודים ביחס לרבניים. מרבית היהודים היו רבניים, והם נחלקו באותה תקופה בין שני מרכזים - המרכז הבבלי, על שתי ישיבותיו, והמרכז הארצישראלי, שהיוו שתי חטיבות הלכתיות ומנהלתיות. היהדות הרבנית המשיכה את זרם הפרושים של תקופת בית שני, ומתאפיינת בהתבססות ההלכה על התורה שבכתב והתורה שבעל פה, הכוללת את המשנה, התוספתא, התלמוד הירושלמי והתלמוד הבבלי, מדרשי ההלכה ומדרשי האגדה.

היחסים בין הרבניים ובין הקראים היו מורכבים. הרבניים והקראים בארץ ישראל הרבו להתקוטט ביניהם, עד כי השלטונות נאלצו לעיתים להתערב. במצרים, לעומת זאת, שררו יחסים ידידותיים, במיוחד בקרב השכבות הגבוהות. ככלל, הקראים חשו ופעלו כחלק אינטגרלי מהקהילה הכלל-יהודית. כך, למשל, נישואים בין הרבניים והקראים היו שכיחים. כמו כן, היו גאונים שביקשו וקיבלו סיוע פוליטי וכספי מנכבדים קראיים. היו גם תעניות ותפילות משותפות בעת צרה, וגם איסופי כספים משותפים. אדם אשר תרם הן לרבניים והן לקראים זכה לתואר "פאר שתי הפאות". יחסם של מנהיגי הרבניים לקראים היה לרוב שלילי, כאשר הפולמוסן הגדול בסוגיה זו היה רב סעדיה גאון.

דוגמה לשימוש במונח "רבנים" לעומת "קראים" ניתן לראות בחיבורו הפילוסופי של רבי יהודה הלוי, "הכוזרי", שנכתב במאה ה-12:

ואני מבקש ממך עתה שתבאר לי קצת ביאור במה שאצלך בקראים, כי אני רואה אותם משתדלים בעבודה יותר מהרבנים, ואני שומע טענותם יותר מכריעות ויותר מפיקות לפשט התורה. אמר החבר: הלא הקדמתי לך בדברי, כי ההתחכמות והסברה בתורה איננו מביא אל רצון האלוקים...

רבי יהודה הלוי, הכוזרי, בתרגומו של יהודה אבן תיבון, באתר "דעת"

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ Martin Goodman, The Oxford Handbook of Jewish Studies, הוצאת אוניברסיטת אוקספורד, 2002 עמ' 36-37;‏ James D. G. Dunn, Jews and Christians: The Parting of the Ways, A.D. 70 to 135, Mohr Siebeck, 1992, עמ' 3.
אבו אל-ברכאת אל-בגדאדי

אַבּוּ אלְ-בַּרַכַּאת הִבַּת אללַּהּ בְּן מַלְכַּא אלְ-בַּגְדַאדִי (בערבית: أبو البركات هبة الله بن ملكا البغدادي; 1080-1165) היה פילוסוף ורופא יהודי שהתאסלם באחרית ימיו. שמו העברי היה בָּרוּךְ בֶּן מַלְכָּה. בזכות הישגיו בפילוסופיה ורפואה הוא כונה על ידי בני זמנו "היחיד בדורו" (אווחד א-זמאן).

כתב מספר חיבורים חשובים בתחומי הלוגיקה, מטאפיזיקה, פרשנות על מגילת קהלת וכתבי פילוסופים יוונים קדמונים ועוד. תרם תרומה משמעותית להתפתחות הפילוסופיה האסלאמית בתקופתו.

אברהם בן הרמב"ם

רבי אברהם בן הרמב"ם (הראב"ם, כונה גם "החסיד" ו"הנגיד"; כ"ח בסיון ד'תתקמ"ו, 1186 - י"ח בכסלו ד'תתקצ"ח, 1237) היה הפרשן הגדול הראשון של תורת אביו הרמב"ם, איש הלכה, פרשן מקרא מקורי על דרך הפשט, פילוסוף והוגה דעות, רופא ומנהל בית החולים הכללי בקהיר, נגיד יהודי מצרים למשך כשלושים שנה, ומנהיג הזרם היהודי-סופי המכונה במחקר זרם חסידי מצרים.

ביתא ישראל

ביתא ישראל (בגעז: ቤተ እስራኤል - "בֵּתא אִסרַאֶל", תרגום: "בית ישראל", משמעות: "קהילת ישראל") היא קהילה היסטורית עם קשרים לתרבות ישראל ועדות יהודיות ומכונה גם יהודי אתיופיה. הקהילה התקיימה באזור חבש ההיסטורי, שהיווה חלק מהאימפריה החבשית והאימפריה האתיופית ומחולק בין המדינות האתיופיות אמהרה ותיגראי. ביתא ישראל קיימו מנהגים ופולחן המכונים "היימנות", השונים בחלקם מהמנהגים וההלכות של היהדות הרבנית.

מרכז יהודי עצמאי שליבו בהרי סימן, שכונה "ארץ היהודים", קם באמצע המאה ה-4, כתוצאה מקבלת הנצרות באימפריה החבשית ועל בסיס שטחיו ההיסטוריים של גדעון. שטחי הממלכה ומידת עצמאותה המדינית בצל האימפריה החבשית השתנו במרוצת הדורות, עד שעלה בידי יהודית המלכה להדוף פלישה חבשית לממלכה ולכבוש את עיר הבירה החבשית אקסום. עליית השושלת הסולומונית בשלהי המאה ה-13 הביאה לחידוש העימות המזוין עם צבאות האימפריה האתיופית, עד אשר בתחילת המאה ה-17 סופחה הממלכה לאתיופיה. במהלך תקופת התחייה השתלבו בני ביתא ישראל רבים בממשל ובצבא הקיסרי, אולם רבים אחרים דבקו בכלל ההלכתי של הימנעות ממגע עם גויים (אטאנקון), גם במחיר נידוי חברתי ועוני גובר. תקופת השופטים והזעזועים הקשים שבעקבותיה, הביאו לשחיקה מתמדת בחופש הפולחן של קהילה זו. אלפים מבני הקהילה נספו בניסיון עלייה כושל לארץ ישראל בשנת 1862, ורבבות גוועו בתקופת הזמן הרע ("כְּפוּ קֵן") - שבע שנים רצופות של בצורת, מלחמות ומגיפות. בשנות ה-80 של המאה ה-20 הגיעה עליית ביתא ישראל להיקפים משמעותיים, ובמסגרתה עלו לישראל רוב יהודי אתיופיה.

חסידי מצרים

חסידי מצרים היו יהודים שהשתייכו לתנועה רוחנית במצרים שבין המאות השתים-עשרה והארבע-עשרה, אשר חרתה על דגלה אורח-חיים של מצוינות דתית ומוסרית שתכליתו חידוש הנבואה. התנועה שמה דגש על פרישות והתבודדות, ואף קלטה אל תוכה השפעות ברורות של המיסטיקה האסלאמית המכונה סופיות. בראש התנועה עמדו חמישה דורות של צאצאי הרמב"ם, מבנו רבי אברהם ועד נכד-נינו רבי דוד בן יהושע המימוני.

יהדות חרדית

היהדות החרדית היא חטיבת זרמים ביהדות האורתודוקסית המתאפיינת בהקפדה רבה יחסית על שמירת מצוות וקיום ההלכה, ובשמרנות מבחינת תרבותה ואורח חייה.

לפי דעה רווחת, מקור הכינוי "חרדים" הוא בפסוקים בספר ישעיהו: "שִׁמְעוּ דְּבַר-ה', הַחֲרֵדִים אֶל-דְּבָרוֹ" (סו ה), ובספר עזרא: "וְהַחֲרֵדִים בְּמִצְוַת אֱלֹהֵינוּ" (י ג). על אף שבמקורו משמש הביטוי כריבוי של "חרד", מקובל יותר הכינוי ליחיד "חרדי". החרדיוּת נולדה במרכז ומזרח אירופה בעת החדשה, כתגובה לתהליכי המודרניזציה, התירבות והאמנציפציה שעברו על היהודים משלהי המאה ה-18, התפשטות ערכי תנועת ההשכלה ועלייתן של מגמת ההתערות מחד והתנועות הלאומיות היהודיות מאידך. הריכוזים החרדיים העיקריים הם במדינת ישראל, בארצות הברית (ובפרט באזור ניו יורק וניו ג'רזי), בבלגיה, בבריטניה ובצרפת. בשנת 2015, על פי הגדרה עצמית היוו החרדים כ-9% מהאוכלוסייה היהודית בישראל מעל גיל 20.

יהודה בן אלעזר

רבי יהודה בן אלעזר (ריב"א) היה רופא ופילוסוף יהודי-פרסי בן המאה ה-17 שפעל בעיר כאשאן.

רמב"ם

רבי משה בן מימוּן (נולד: ד'תתצ"ח, 1138, נפטר: כ' בטבת ד'תתקס"ה, 13 בדצמבר 1204; מכונה גם בראשי תיבות רמב"ם, בערבית מוכר כמוסא בן מימון או כאבן עבד אללה, ובלשונות אירופה כמיימונידס) היה מגדולי הפוסקים בכל הדורות, מחשובי הפילוסופים בימי הביניים, איש אשכולות, מדען, רופא, חוקר ומנהיג. אחד האישים החשובים והנערצים ביותר ביהדות. עליו נאמר "ממשה עד משה לא קם כמשה" והוא הוכתר בכינוי "הנשר הגדול" (בגימטריה: רבנו משה). הרמב"ם החזיק במשנה רציונליסטית מובהקת שבאה לידי ביטוי בכתביו. הוא הוכר כפילוסוף וכרופא גם בתרבות הערבית והאירופית.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.