יהדות קראית

יהדות קָרָאִית, היא זרם ביהדות הנקרא גם קראות, ופרטיו ידועים בשם קראים. היהודים הקראים שונים מהיהודים הרבניים בכך שהם אינם מקבלים את פרשנות חז"ל או כל סמכות רבנית למקרא (הנקראת בפי היהדות הרבנית "תורה שבעל פה"), והם מחויבים בעיקר לדברי המקרא המפורשים בלבד (הנקראים בפי היהדות הרבנית "תורה שבכתב"), ולדברי חכמים שאינם נתפסים כעוקרים את התורה שבכתב.

הופעת הקראות כתנועה דתית קשורה בדמותו של החכם ענן בן דוד, במאה ה-8. לפי הערכות של חלק מהחוקרים, במאות התשיעית והעשירית ייתכן וקרוב ל-40 אחוז מהעם היהודי היו קראים,[1] לעומת זאת בראשית המאה ה-21, שיעור הקראים הוא פחות מאחוז אחד בעם היהודי.

Karaite Mezuze Close-up
מזוזה קראית
Karaite synagogue in Jerusalem 18
הרב הקראי הראשי משה פירוז (משמאל) וסגן יו"ר עמותת היהדות הקראית העולמית, אלי אלטחן, 2016
KARA-IM
שער הכניסה לחצר הקראים, שם נמצא גם בית הכנסת הקראי, ברחוב הקראים שברובע היהודי בירושלים
World Karaite Judaism Center in Ramla
היכל שלמה, בית המרכז העולמי של היהדות הקראית, ברמלה

כינויים

הקראים ידועים גם בכינויים בני מקרא ובעלי מקרא, מקור השם הוא השורש העברי ק.ר.א. מקובל ששם זה ניתן לקראים משום שהם נוהגים על פי המקרא (התורה שבכתב) בלבד ואינם מקבלים את התורה שבעל פה כאלוהית.[2]

שם נוסף לבני זרם זה הוא תנ"כיים, אך הוא פחות נפוץ. לפעמים נקראים הקראים גם ענניים על שם הקבוצה הקראית המובחנת הראשונה כביכול, שנבדלה באופן רשמי מהיהדות הרבנית ולקחה את שמה משמו של מנהיגה, ענן בן דוד.

עקרונות היהדות הקראית

היהדות הקראית מקבלת רק את אלוהים כאל, רק את נביאי התנ"ך כשליחיו ורק את דבריהם כדבר אלוהים. היא מתנגדת לתורה שבעל פה ולכל תוספת מאוחרת לתנ"ך, ומוכנה לקבל רק את התורה והנביאים כמקור אלוהי ישיר או מתועד ורק את הכתובים כחוכמת חיים המבוססת על התורה.

מקורות ההלכה

היהדות הקראית נשענת על שלושה סוגי מקורות:

  • המקרא - עשרים וארבעה ספרי התנ"ך, הכוללים את כל המצוות, בין אם הן מצוות עשה ובין אם הן מצוות לא־תעשה, שאותן קיבל משה רבנו בהר סיני, והן כתובות בתורה, וכן ספרי הנביאים והכתובים שהכלילו חז"ל בין כתבי הקודש.[3]
  • ההיקש - ההיקש הם הדרכים שבאמצעותם פוסקים הלכה למקרים שאינם כתובים במפורש בתורה. קביעת הלכה זאת נעשית באמצעות היקשים לשוניים ממקומות שונים בתנ"ך או על פי ההגיון, וכוללים שבעה מרכיבים: 1. סתום במקומו ומפורש במקום אחר; 2. מדין הכלל יודע הפרט; 3. היקש הערך (גזרה שווה); 4. היקש קל וחומר; 5. היקש כוח הדיבור; 6. היקש ההגברה; 7. היקש משפט הדימוי.[4] בעבר חכם קראי שהבהיר הלכה בדרך ההיקש היה מקבל ומעביר לצאצאיו את התואר 'נקש' ('נקש בן נקש' אם צאצא הבהיר עוד הלכה בדרך ההיקש).
  • סבל הירושה - נקרא גם העתקה משתלשלת - הוא כלל המנהגים שנהגו בהם בעבר, ובמקרים מסוימים אפילו לפני מתן תורה, והם הועברו במסורת מדור לדור (כמו אופן ביצוע השחיטה, או אופן ביצוע ברית המילה). כל זאת בתנאי שאינם סותרים את התורה שבכתב, ובנוסף הם קשורים לאופן ביצועה המדויק של מצווה מסוימת שנכתבה בתורה (במקרה של השחיטה - מצוות איסור אכילת הדם). הקראים אינם טוענים שמנהגים אלה ניתנו על ידי אלוהים, אולם הם דוחים כל מסורת אחרת הסותרת את מסורות אלו.

פירוש התורה בקרב הקראים

בעוד שלגישת היהדות הרבנית, החכמים מוסמכים לתקן תקנות ולגזור גזירות שתוקפם מדרבנן, ואיסור התורה בל תוסיף ובל תגרע חל רק על שינוי דיני התורה עצמם, הרי שלגישת היהדות הקראית, תפקיד החכמים הוא לפרש את התורה בלבד, וכל הוראה החורגת מכך חסרת תוקף ואף עוברת על איסור 'בל תוסיף'.

הקראים שוללים את הטענה לפיה ביחד עם התורה שבכתב ניתנו למשה פירושים אלוהיים. לגישתם, כל הפירושים אנושיים וניתן לחלוק עליהם. על אף שהם דוחים את התורה שבעל-פה כתורה אלוהית, הם מסתכלים על ספרות חז"ל כספרי חכמים, והיסודות של היהדות הקראית מתבססים במידה רבה על היסודות שקבעו חז"ל בקרב היהדות הרבנית.[5] אולם במקומות שלטענתם ספרים אלה סותרים את ספרי התנ"ך - אין הם מקבלים אותם.[6]

פסיקה אישית

ביסודה של היהדות הקראית עומדת הפסיקה האישית. בספרות קראית מאוחרת ייחסו את ניסוח העקרון הזה לענן בן דוד שאמר על פי המסורת הקראית: "חפישו באורייתא שפיר ואל תשענו על דעתי", כלומר "חפשו בתורה היטב ואל תסתמכו על דברי", אך ספרו של ענן, "ספר המצוות", לא מכיל את הביטוי הזה, וחוקרים טענו שהוא נוצר רק מאות שנים לאחר מכן. עקרון זה נותן לכל פרט את האפשרות לפרש את התורה בעצמו, מתוך למידה יסודית שלה, על יסוד שאיפה להבנת התורה בצורה אליה, לכאורה, התכוון אלוהים. זאת על סמך הכתוב בספר דברים.[7]

כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לֹא נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ וְלֹא רְחֹקָה הִוא. לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא לֵאמֹר מִי יַעֲלֶה לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה. וְלֹא מֵעֵבֶר לַיָּם הִוא לֵאמֹר מִי יַעֲבָר לָנוּ אֶל עֵבֶר הַיָּם וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה. כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ.

מאחורי עקרון זה עומדת התפיסה כי האחריות על קיום המצוות מוטלת על כל פרט, וכפי שניסח זאת החכם הקראי סהל בן מצליח הכהן: "דעו אחינו בני ישראל, כי כל אחד ממנו תלוי לנפשו, ולא ישמע אלהינו את דברי המצטדק ואומר:'כך נהגוני רבותי'". דניאל בן משה אלקומיסי ניסח עקרון זה בצורה חדה אף יותר ואמר: "כל הנשען על אחד ממלמדי הגלות, בלי לחקור היטב בחכמתו, הוא כעובד עבודה נכריה" (מתוך האגרת לתפוצות). דניאל אלקומיסי ביטא את השאיפה להסתמך רק על המקרא בכל מה שקשור לקיום מצוות. הסתמכות על מקורות אחרים מרחיקה, לדבריו, את האדם מהאל.

למרות זאת היהדות הקראית לא הייתה בעלת אופי אנרכיסטי. בראש הקראים עמדו מנהיגים רוחניים המכונים: "חכמים", בעלי בקיאות במקרא ובמסורת היהדות הקראית. הם שימשו כמנהיגי הקהילה כמדריכיה, כמלמדיה ודייניה.

על אף התמיכה בפסיקה אישית, רוב הציבור הקראי דוגל בהלכות ובפרשנויות מקרא מסוימות. הקראים מסבירים את הדבר בשיתוף ידע ודעות שמתקיים בציבורם. הדרכים השונות להבנת התורה נדונות בציבור, והפירוש שמשכנע את הרוב הופך לדומיננטי. אולם, הייתה סובלנות גם כלפי דעות מיעוט, אם התבססו על הבנה סבירה של פשט המקרא.

עם השנים עלתה נטייה גוברת לאחידות אצל הקראים. הקראים עדיין לא קיבלו פסיקה של אף דור כמחייבת כליל את הדורות הבאים, כפי שהתרחש ביהדות הרבנית, ולא ביטלו באופן רשמי את הפסיקה האישית, אך מנהיגים רוחניים מסוימים החלו לתבוע שהציבור יכפיף עצמו להכוונתם.

ב"אדרת אליהו" כתב אליהו בשייצי על יכולתם של המנהיגים ("חכמים") לתקן תקנות שיחייבו את הקהילה כולה: "...המורד בדברי החכמים הנמצאים בכל דור ודור בכל תקנה ודין שיעשו ראוי לנדותו ולהחרימו ככתוב 'יחרם כל רכושו והוא יבדל'" - "ולא יתירו לו נידוי עד שיבוא לבית דין לקבל מלקות...".

גם החכם הקראי המצרי יוצא רוסיה, טוביה לוי בבוויץ, רמז על מעמדם של החכמים ועל סמכותם לתקן תקנות ולהדריך את העם, בתשובתו לטענה כי הקראות קפאה על שמריה: "חוקרים רבים כינו את ההבדל בין יסודות דת הקראים לזו של הרבניים, בכך שהקראות בכל דורותיה נשענת על דברי התורה הכתובה, ובאפשרות חכמי הדור הקראים לשנות מנהגים והלכות בהתאם לרוח הזמן מבלי לנטות ימין ושמאל מדברי הכתוב, לעומת היהדות הרבנית, שנשענת על דברי החכמים שדבריהם חזקים יותר מדברי התורה".

עם חזרתם של הקראים לארץ ישראל, המסגרת של הקהילה ותקנותיה נחלשה וכך גם מעמדם של החכמים הקראיים. השאלה על מידת סמכותם מעוררת גם עתה חילוקי דעות בקרב החוגים הקראיים.

אמונות

ברוב נושאי האמונות והדעות לא נחלקו הקראים והרבניים. עיקרי האמונה שכתב החכם הקראי יהודה הדסי בספרו "אשכול הכופר", דומים לאלה שציין הרמב"ם, בתוספת העיקרים "חובה להבין את התורה לאשורה בלשונה" (כלומר חובה להתמצא בעברית עתיקה למען קריאת התורה) ו"המקדש הוא משכן כבוד ה' לעולם".

בעקבות ספר דניאל מקבלים הקראים את קיומו של "קץ הימים" ואת תחיית המתים. כמו כן מאמינים הם בביאת המשיח.

סיבות להתנגדות הקראים לתורה שבעל פה

בין נימוקי הקראים לעמדתם, שלפיה אין הם מקבלים את התורה שבעל פה כמחייבת או כדברי אלוהים:

  • אלוהים ציווה במפורש לא להוסיף ולא לגרוע מתוך דברי התורה. "אֵת כָּל הַדָּבָר, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם - אֹתוֹ תִשְׁמְרוּ, לַעֲשׂוֹת: לֹא תֹסֵף עָלָיו, וְלֹא תִגְרַע מִמֶּנּוּ."[8] ועדיין הרבניים הוסיפו ולא מפסיקים להוסיף "מצוות חכמים" שלטענתם אלו חלק בלתי נפרד מהתורה. הקראים רואים תוספת חיה זו כפירה של ממש.
  • התורה שבעל פה אינה מוזכרת אפילו פעם אחת בכל התנ"ך כולו. הקראים טוענים שלו הייתה תורה נוספת לעם ישראל, הרי שאלוהים היה מורה בפירוש להאמין בה.
  • כשציווה אלוהים על משה לעלות להר סיני ולקבל את התורה היו דבריו אליו: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה, עֲלֵה אֵלַי הָהָרָה, וֶהְיֵה־שָׁם; וְאֶתְּנָה לְךָ אֶת לֻחֹת הָאֶבֶן, וְהַתּוֹרָה וְהַמִּצְוָה, אֲשֶׁר כָּתַבְתִּי, לְהוֹרֹתָם".[9] לא מוזכרת תורה שבעל פה. כאן ובמקומות נוספים בתורה מצוין שדברי התורה כתובים על ספר.
  • התנ"ך מציין שהתורה אבדה ושעם ישראל היה ללא תורה כחמישים שנה. "וְיָמִים רַבִּים, לְיִשְׂרָאֵל: לְלֹא אֱלֹהֵי אֱמֶת, וּלְלֹא כֹּהֵן מוֹרֶה, וּלְלֹא תוֹרָה."[10] ושהתורה אבדה "וַיֹּאמֶר חִלְקִיָּהוּ הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל, עַל שָׁפָן הַסֹּפֵר, סֵפֶר הַתּוֹרָה מָצָאתִי, בְּבֵית ה'; וַיִּתֵּן חִלְקִיָּה אֶת הַסֵּפֶר אֶל שָׁפָן, וַיִּקְרָאֵהוּ.".[11] מכך הקראים מסיקים שלא סביר שהתורה שבעל פה יכולה להיזכר במשך הדורות, כאשר אפילו התורה שבכתב נשכחה.
  • חכמי המשנה והתלמוד חולקים זה על זה. מכאן מסיקים הקראים שאלו לא הסתמכו על קבלה מאלוהים, שהרי אילו הייתה להם קבלה, היו כל החכמים צריכים להגיד אותם הדברים. לא ייתכן שהאל היה מצווה על עם ישראל לבצע דברים סותרים.
  • לטענת הקראים, התורה שבעל פה סותרת את התורה שבכתב במקומות רבים, ולא ייתכן אפוא שהיא באה מאותו מקור אלוהי.
  • במשך הזמן נוספו לתורה שבעל פה עוד ועוד פירושים, ולמעשה ללא הרף מתווספות לה תוספות שונות, גם על ידי רבנים בימינו. כל אחד מהרבנים מתבסס בפירושיו ובפסיקותיו לא על התורה כפי שניתנה, אלא על הפירושים הרבניים הקודמים ולעיתים אפילו על דעה אישית. מכיוון שאדם מועד לטעות, ייתכן שפרשנותם של רבנים בימינו מבוססת על טעויות של קודמיהם, ואלו הולכות ומצטברות זו על גבי זו.

היסטוריה של הקראים

הופעת הקראות כתנועה דתית נקשרת עם דמותו של החכם ענן בן דוד בן המאה ה-8. אמנם לא ידוע לנו על קהילה קראית או על אישים קראים לפני תקופתו של ענן, אך ההשערה היא שענן לא המציא את הקראות יש מאין, אלא איחד קבוצות קיימות בעם היהודי.[12] מהן היו שהתנגדו לסמכות הגאונים, היו שהתנגדו לשיתוף הפעולה עם השלטונות, והיו מהן שכעסו על חיי הפאר של ראש הגולה.[13] ענן איחד בין כל הקבוצות הללו, שמשערים ששורשיהן עתיקים, והשיג חופש פוליטי ודתי מידי השלטונות הערבים.

חוקרים אחרים סבורים שלמעשה ענן בן-דוד ייסד תנועה של יהודים שנקראו על שמו "ענניים", אשר התקיימה בנפרד מהקראים והתאפיינה בגישה שונה במקצת. רק כמה דורות אחרי ענן, נטמעו הענניים בקראות ואף שימשו כמנהיגים קראיים. הטוענים כך מסתמכים בין השאר על ספר האורות והמגדלים של יעקב הקרקסאני, חכם קראי בן המאה העשירית, שמספר על שתי תנועות אלה כתנועות נפרדות, וכן על עדויות נוספות. לפי גרסה זאת אירעה ההתנתקות הגמורה של הקראים והרבניים בימיו של החכם דניאל בן משה אלקומיסי שאף ייסד את תנועת אבלי ציון הקראית.

פריחת הקראות בימי הביניים

תקופת ימי הביניים הייתה תקופת פריחה ביצירה הקראית, בעולם בכלל ובארץ ישראל בפרט, בתחומי הפרשנות, הדקדוק, הספרות, הפילוסופיה והפצת הקראות. נראה שבארץ ישראל היה מעמדם בכיר ממעמד היהודים הרבניים אליהם חלחלו כמה ממנהגיהם והלכותיהם. בתקופה זו פעלה תנועת אבלי ציון הקראית, שקראה לעליה לארץ ישראל וחבריה נהגו מנהגי אבלות על החורבן. חכמים קראים כמו דניאל בן משה אלקומיסי, סהל בן מצליח הכהן, סלמון בן ירוחם ויעקב הקירקיסאני, פעלו במרץ על מנת להפיץ את הקראות בתפוצות ישראל ופעילותם נשאה פרי וקהילות קראיות היו בכל תפוצות ישראל. באותם זמנים היו הקראים עסוקים בפולמוס סוער עם רבנים כמו רב סעדיה גאון שיש אומרים שללא פועלו, הייתה הקראות דוחקת את רגלי היהדות הרבנית במזרח. בשל הפולמוס המחודד, נוצרה הפרדה בין הקראים לבין מאמיני התורה שבעל פה.

עם כיבוש ירושלים בידי הצלבנים ב-1099 חרבה הקהילה הקראית בירושלים ושוקמה אחרי כיבוש ארץ ישראל בידי צלאח א-דין בשנת 1187. כיבוש ארץ ישראל הוביל לנדידת מרכז הכובד הקראי לממלכת הכוזרים ולאימפריה הביזנטית, שם התקיימה קהילה קראית עוד לפני הטבח הצלבני בירושלים. בביזנטיון המשיכו לפעול חכמים קראים כמו יעקב בן ראובן, יהודה בן אליהו הדסי, אהרון בן יוסף הרופא מחבר "ספר המבחר", אהרון בן אליהו מניקומידיה ("האחרון") מחבר "עץ חיים", ו"גן עדן" ואליהו בשייצי מחבר ספר ביאור המצוות המקיף "אדרת אליהו", שהוא ספר ביאור המצוות הנפוץ ביותר אצל הקראים. בשייצי הוא אחת הדמויות החשובות ביותר בתולדות הקראים. המהפכה ההלכתית שיזם, שעוררה מחלוקת קשה בקרב בני עדתו, כללה שינויים מרחיקי לכת וקרבה מאוד את פסיקתם לזו הרבנית.

המרכז בקושטא שקע בסופם של ימי הביניים, והמרכז עבר לקרים ולארצות מזרח אירופיות אחרות. במחצית השנייה של המאה ה-17 היו כ-30 קהילות קראיות במזרח אירופה. קראי מזרח אירופה דיברו בשפה ייחודית משלהם - שפה קראימית ("לשון קדר"). החל מהמאה ה-19 עלתה במזרח אירופה התנועה הלאומית הקראית שטענה שלקראים אין שורשים יהודים. בעקבות פעילותה חלק מקהילות הקראים לא נספו בשואה.[14] בסוף המאה ה-19 היו כ-13,000-12,000 קראים בעולם.[15] בתקופת השלטון הסובייטי שקעה מאוד הקראות המזרח אירופאית.

הקהילה הקראית המצרית היוותה מרכז קראי עתיק וחשוב במשך דורות. אחרי הקמת מדינת ישראל, ועם האנטישמיות הגואה במצרים - עלו רבים מהיהודים לארץ ישראל, אף על פי שהתקשו לקחת עמם את רכושם.

הקראים במדינת ישראל

מוצאם של רוב רובם של הקראים במדינת ישראל הוא בקראי מצרים, ומוצא מיעוטם הוא בקראי עיראק, טורקיה, רוסיה ובכאלו שקיבלו על עצמם את הקראות. מספר הקראים מוערך בישראל בכ-40,000 נפש (ובעולם חיים עוד כ-10,000 נפש). קהילות קראיות קיימות ברמלה (שני בתי כנסת) ובה נמצא גם מבנה "מרכז היהדות הקראית העולמית", באשדוד (שני בתי כנסת), באופקים, בבאר שבע, בקריית גת, בבת ים, ראשון לציון, בערד, בירושלים ובמושבים מצליח, בית עזרא ורנן. בסך הכול ישנם 13 בתי כנסת קראיים בישראל, ב-10 יישובים ובית תפילה אחד בערד.[16]

Keter Torah 2 - Ashdod
בית הכנסת הקראי באשדוד, "כתר התורה"

היום נפוצים יחסית נישואים בין רבניים לקראיים. בדומה לתהליכים כלליים שהתרחשו בעת המודרנית בזרמים דתיים שונים, גם בקרב הקראים יש תופעה של חילון וישנם קראים שאינם מקפידים על מצוות אמונתם קלה כבחמורה.

במשך שנים רבות היה מעמדם של בתי הדין הקראים בעייתי, שכן החוק אינו מכיר בקראים כעדה דתית נפרדת. אף שבדרך כלל ניתנו פסקי הדין בענייני גירושים ונישואים בידי בית הדין העדתי, הדרך הייתה פתוחה לפני אחד הצדדים, אם חפץ היה להעביר את הדיון לבית הדין הרבני. בית המשפט העליון שינה מצב זה ב-1995, ביטל בכך את ההלכה הקודמת, והפך את המשפט הקראי למחייב עבור בני זוג אנשי העדה. בשנת 2014 בית המשפט העליון פסק כי יש להמשיך להנפיק תעודות גירושין לבית הדין הקראי כל עוד לא הוסדר מעמדו של בית הדין היהודי קראי בחוק.[17]

בישראל אימצו לעצמם קראים מנהגים רבניים כמו בר מצווה ועליה לתורה בגיל 13, בניגוד לטענה הקראית המקורית שהבגרות של אנשים שונים לא באה באותו גיל. הקראים טוענים שאין במנהג זה כל רע.

בשנים האחרונות[דרושה הבהרה] חל שינוי[דרוש מקור] ביחסה של היהדות הקראית לעניין קבלתם של יהודים שלא נולדו כקראים, והתקבלה החלטה במוסדות הקראיים, לפיה תתאפשר קבלה של יהודים רבניים לקראות, וכבר ישנם כאלה שניצלו החלטה זו.

ב-2011, עקב תביעה שהוגשה נגד הרבנות הראשית בסוגיה של כשרות קראית, בית משפט השלום ברמלה הכיר בשחיטה הקראית כבעלת זכות לתעודת כשרות מיוחדת. מקרה התביעה אירע עקב אטליז בשר שהכריז על עצמו ככשר בהשגחת הרבנות הקראית. הכרזה זו, מאחר שלא הייתה מלווה בקבלת תעודה כשרות של הרבנות האורתודוקסית, גררה קנס על ידי הרבנות הראשית לאטליז בעבור הטעיית הציבור. בתביעת הנגד, מצד הרבנות הקראית, זכה האטליז לביטול הקנס והכרה חוקית של הכשרות.[18][19] המדינה ערערה על פסק הדין, שניתן לפני הגשת כתב אישום, וב-2012 ביטל אותו בית המשפט המחוזי, אך הותיר על כנו את ביטול הקנס, עד להגשת כתב אישום.[20]

מנהגי הקראים

בית הכנסת הקראי

Bet keneset matsliah
בית הכנסת הקראי במושב מצליח

הקראים רואים בבית הכנסת מקדש־מעט, ומקום מרכזי וייחודי שבו האדם מתייחד עם בוראו, ולכן כל הנכנס לבית התפילה חייב להיות נקי וטהור בגופו ובלבושו מכל טומאה. בבתי הכנסת הקראיים לא נועלים נעליים מפאת קדושת המקום: הקראים אומרים שמן הראוי להתנהג בהתאם לקדושת המקום ולא להיכנס לבית הכנסת בנעליים אשר דורכים בהן במקומות מזוהמים וטמאים. חליצת נעליים במקומות קדושים היא כלל ידוע מימים ימימה שנאמר גם למשה וגם ליהושע: "שַׁל נַעַלְךָ מֵעַל רַגְלֶךָ, כִּי הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה עֹמֵד עָלָיו, קֹדֶשׁ הוּא".[21] רצפת בית הכנסת הקראי מכוסה בשטיחים עליהם מקיימים את כל תנאי התפילה הנלמדים מתוך התפילות שמצוינות במקרא.

בראשית המאה ה-21 נמצאו בעולם מספר עשרות בודדים של בתי כנסת קראים פעילים, ועוד מספר בתי כנסת שאינם עוד בשימוש. רוב בתי הכנסת הפעילים נמצאים בישראל, ובמזרח אירופה.

לוח השנה וחגים

הקראים משתמשים בלוח שנה שאינו קבוע מראש ומבוסס על חשבון, אלא על 'ראיית הירח': היום שבו נראה סהר הירח בפעם הראשונה בחודש, אחרי שהירח של החודש הקודם נעלם, נקבע כראש החודש. שיטה זו במקורה היא שיטה רבנית חז"לית, המתוארת בהרחבה במשנה ובתלמוד במסכת ראש השנה. מאחר שלא מצוין מפורשות במקרא כיצד היו מחשבים את חודשי השנה ועונות השנה, קיבלו הקראים עליהם את שיטת קידוש החודש החז"לית כשיטתם בפועל, אולי גם בשל כך שהם לא הכירו כל שיטה אחרת לחישוב החודשים. שהרי לא היה ידוע בראשית הקראות על הכתות היהודיות מימי הבית השני, שהנהיגו לוח שנה שמשי החולק על שיטת קידוש החודש הפרושית. הבשלת השעורה בארץ ישראל היא הסימן לאביב, שבו אמור לחול חודש ניסן, ולעיבור השנים.

לגבי מועד תחילתה של ספירת העומר ואופן הספירה, ישנה מחלוקת בין היהדות הרבנית לבין הקראים. הקראים טוענים שצריך להתחיל לספור ממחרת שבת בראשית שאחרי ליל הסדר כלומר מיום ראשון בשבוע כמו שכתוב "וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת". ושאת הספירה צריך לסיים לאחר שבעה שבועות שלמים כמו שכתוב "שִׁבְעָה שָׁבֻעֹת, תִּסְפָּר־לָךְ", ביום ראשון ש"מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת", וכך יוצא שלחג השבועות אין מועד קבוע בלוח העברי. לעומתם, הרבניים פירשו שבביטוי "ממחרת השבת", המקרא התכוון ליום טוב ראשון של פסח. שכן מצינו שהביטוי "מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת" חופף לביטוי "מִמָּחֳרַת הַפֶּסַח" בעניין איסור חדש. שכן נאמר בעניין איסור אכילת תבואה חדשה: "...מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת יְנִיפֶנּוּ הַכֹּהֵן. וַעֲשִׂיתֶם בְּיוֹם הֲנִיפְכֶם אֶת הָעֹמֶר כֶּבֶשׂ תָּמִים בֶּן שְׁנָתוֹ לְעֹלָה לַה'. וְלֶחֶם וְקָלִי וְכַרְמֶל לֹא תֹאכְלוּ עַד עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה עַד הֲבִיאֲכֶם אֶת קָרְבַּן אֱלֹהֵיכֶם חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם" (ויקרא, פרק כ"ג). כלומר, אסור לאכול תבואה חדשה עד הבאת הקורבן ממחרת השבת. לעומת זאת, בספר יהושע מתואר שבני ישראל אכלו מהתבואה החדשה של הארץ דווקא "מִמָּחֳרַת הַפֶּסַח": "וַיֹּאכְלוּ מֵעֲבוּר הָאָרֶץ, מִמָּחֳרַת הַפֶּסַח--מַצּוֹת וְקָלוּי: בְּעֶצֶם, הַיּוֹם הַזֶּה" (יהושע, פרק ה'). הרבניים מביאים לטענתם זו ראיות נוספות מהמקרא.

הקראים מנמקים את עמדתם בכך שהמילה 'שבת' בביטוי 'ממחרת השבת' אינה מציינת בכל התורה יום טוב, אלא רק שבת. הקראים אומרים שלא ייתכן שבאותו קטע המילה שבת תציין פעם יום טוב ופעם שבוע. ולכן, לדברי הקראים, הפירוש ההגיוני היחיד הוא שהמילה שבת מציינת שבת בראשית, ואז יש גם משמעות לכך שחג השבועות צריך להיות מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת, כלומר ביום ראשון. לעומתם, הרבניים מציינים שהמילה "שבת" או "שבתון" כן מופיעה במועדים אחרים, כגון ביום הכיפורים,[22] בראש השנה[23] וכן בחג הסוכות ובשמיני עצרת.[24] כמו כן מציינים הרבניים, שאי אפשר לפרש את המילה "שבת" בפסוק על ספירת העומר בהקשר של "שבת בראשית", שכן אמנם כתוב "ממחרת השבת" אך לא מפורש על איזו שבת מדובר - אם השבת שבתוך חול המועד, או בשבת שלאחר המועד. כמו כן המשך הפסוק מורה שהמילה "שבתות", משמעה "שבועות", שכן כתוב: "שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה", ואם מפרשים זאת על "שבת בראשית" הביטוי "שבתות תמימות" איננו מובן - איך אפשר לספור שבת לא שלמה? אלא אם מפרשים ש"שבתות" הם "שבועות", הדבר מתבאר כ"תספרו שבע שבועות שלמות בלי להחסיר אף יום", ובכך הביטוי "עד ממחרת השבת השביעית" מקבל משמעות של "עד ממחרת השבוע השביעי.

נימוק נוסף שהקראים מביאים לחיזוק עמדתם הוא שחג השבועות הוא החג היחיד שלא נקבע לו בתורה תאריך קבוע, והדרך לחישוב מועד החג היא באמצעות ספירה. לפי שיטת הרבניים יש לחג תאריך קבוע, כמו כן קשה על פירושם - אם סופרים מהיום הראשון של חג המצות יכול היה להיות מצב שבו יהיו שמונה שבתות בין פסח לשבועות, דבר הסותר את כוונת התורה באמרה "שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת". הרבניים לעומת זאת טוענים שגם לפי שיטתם אין לחג השבועות תאריך קבוע, שכן הלוח התלמודי אינו לוח קבוע, ושני ראשי החודשים שבין חג המצות לחג השבועות יכולים להיות מקודשים (חודש חסר) או לא מקודשים (חודש מלא), ובכך חג השבועות יכול לצאת בשלושה תאריכים שונים. ורק בלוח הקבוע הנוכחי, שנקבע כך עקב גזירות הנוצרים על הסנהדרין, הוא זה שגרם לכך שיתבטל קידוש החודש, וחג השבועות יחגג תמיד בתאריך ו' בסיוון. ולגבי "שבתות תמימות", מפרשים הרבניים את המילה "שבתות" כ"שבועות", ובכך אין סתירה, כנזכר לעיל.

לקראים אין "יום טוב שני של גלויות" שאינו כתוב בתורה. בנוסף על כך, אפילו יום תרועה (שמו הקראי של ראש השנה) נמשך אצל הקראים יום אחד בלבד, ואינו מציין את תחילת השנה, שכן לפי לוח השנה המקראי הראשון בחודשים הוא ניסן. המסורת הרבנית היא זו שקובעת שהציווי "הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים"[25] שמצווה אלוהים את משה ואהרון מדבר על חודש ניסן. אולם לא מפורש באף פסוק שניסן הוא החודש הראשון.

הקראים אינם חוגגים את חנוכה משום שאינו מוזכר בתנ"ך, ומשום שלגרסתם, אי אפשר לשמוח על חנוכת בית המקדש, שכן הוא חָרַב מאז; ומציינים את פורים במשך שני ימים בכל מקום שהוא.

דיני אישות וטהרה

בעבר פירשו הקראים בדרך מיוחדת את הפסוק "על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד": לדעתם, היות הגבר והאשה "בשר אחד" הופכת את קרובי האשה לפסולי חיתון עבור קרובי הבעל, ולהפך. שיטה זו נקראה שיטת הריכוב בעריות. בשל היותם של הקראים מועטים, איסור זה איים על המשך התקיימותם. חכמים קראיים מאוחרים גרסו כי שיטת הריכוב בעריות היא הוספה על דברי התורה, ולכן במשך השנים בוטל הריכוב בהסכמה כללית. על פי היקש מהתורה אוסרים הקראים נישואים בין אישה לבין דודהּ, אחי אביה או אחי אימהּ, נישואים שמותרים אצל הרבניים.

הקראים מחמירים בדיני טהרה. הטמאים (גברים או נשים) אוכלים בשולחן נפרד וצריכים לשמור על בידול ולא להיכנס לבית הכנסת. טומאת נידה אצל האישה נמשכת רק שבעה ימים "שִׁבְעַת יָמִים תִּהְיֶה בְנִדָּתָהּ",[26] ואין צורך לספור שבעה ימים נקיים לאחר סיום הווסת, כבטומאת זבה. נוהגי הטהרה דומים למנהגם של יהודי אתיופיה, ויש שאפילו שיערו שהתקיימו קשרים בין הקהילות. ואולם הקראים טוענים שהדמיון הרב בין ההלכה הקראית להלכה של יהודי אתיופיה נובע מכך שיהודי אתיופיה גלו מהארץ בתקופה שבה עדיין לא הייתה תורה שבעל־פה, ומכך שיהודי אתיופיה היו מבודדים משאר יהודי העולם ולא נתונים להשפעתם. זמן הנידה מגיע לשבעה ימים לאחר לידת בן ולארבעה עשר ימים לאחר לידת בת. לימים אלה נוספת תקופה שנקראת "ימי טהרה" שאורכה שלושים ושלושה ימים ללידת בן, ושישים ושישה ימים ללידת בת, כמפורש בפרשת תזריע בספר ויקרא.

הקראים לא מקבלים את הטענה הרבנית שחובה להיטהר מטומאה במקווה, ורואים בה המצאה מאוחרת. הקראים סבורים שאפשר להיטהר מטומאה בכל מים זורמים ואפילו במקלחת.

בקרב הקראים בישראל קיימת שחיקה במידה בה[דרושה הבהרה] נשמרת הרחקת הטמאים, אך עדיין מקפידים עליה מאוד בבית הכנסת.

מעמד האישה

לפי הגישה הקראית נחשבות הנשים כשוות לגברים, וחכמי הקראים הביעו יחס חיובי ולא מגביל לנשים. גישה זו באה לידי ביטוי בהבדלים אחדים בין מנהגי הקראים למנהגי הרבניים:

  • הקראים אינם מברכים "ברוך שלא עשני אישה", אלא הגברים והנשים מברכים את אותה ברכה "ברוך ... הבוראי בצלם אנוש", על אף שברכות השחר אינן מוזכרות בתורה והן תקנה של היהדות הרבנית.
  • הנשים חייבות במצוות כמו הגברים, בכלל זה מצוות עשה שהזמן גרמן, שעל-פי היהדות הרבנית הנשים פטורות מהן. הקראים אומרים שהתורה אומרת במפורש מתי מצווה פונה רק לנשים, ומתי היא פונה רק לגברים, בכל שאר המקרים, המצוות מיועדות לשני המינים באופן שווה.
  • עדות אישה, לדעת הקראים, שווה בדיוק לעדות גבר והקראים לא עשו הבחנה במינו של האדם לגבי ערך עדותו.
  • הקראים לא אסרו על נשים להחזיק בתפקידי הנהגה, גם בתקופות קדומות. כך למשל במאה ה-11 בספרד, לאחר מותו של המנהיג הקראי סידי אבן אל תראס, מונתה אשתו שנקראה אל-מועלמה (המורה) לתפקיד החכם בספרד.
  • לדעת הקראים, בזמן גירושין זכויות וחובות הגבר והאישה שוות.
גם הקראים סבורים שעל הגבר לתת את הגט לאישה, אלא שהם פיתחו במאה ה-19, אחרי מחלוקות פנימיות רבות, הלכה שלפיה במקרים מסוימים של עגינות יכול בית הדין לתת את הגט במקום הבעל, וכך לגרש את האישה בעל כורחו של זה.
  • הקראים אינם מקבלים את העיקרון הרבני ש'קול באישה ערווה' ולפיכך מותרת שירת נשים בפני גברים.
  • בבתי כנסת קראיים ישנה הפרדה במקום התפילה בין גברים לנשים, והסיבה לכך היא שמירת הצניעות - בבית הכנסת הקראי משתחווים לאלוהים אפיים ארצה, וכאשר אישה משתחווה יש חשש שהיא תחשוף את עצמה.

עם זאת, חוקי הטהרה מכבידים על הנשים שבמשך שבעה ימים (זמן נידתן) צריכות להימנע מסוגים מסוימים של מגע חברתי ולאכול בשולחן נפרד (כאמור לעיל).

בבתי הכנסת הקראים בארץ לא נהוג שאישה תעלה לתורה (עלייה לתורה היא חלק מהתקנה של היהדות הרבנית לקריאת התורה במחזור שנתי בשבתות ומועדים והתקבלה על ידי היהדות הקראית).

שבת

בעבר החמירו הקראים מאוד באיסורים בשבת, למשל חלקם לא קיבל את העקרון לפיו ספק פיקוח נפש דוחה שבת. כמו כן אסרו בתחילה להשאיר אש דולקת מערב שבת, ולכן לא האירו או חיממו את בתיהם ומזונם. רבים אסרו לטלטל חפצים מחוץ לבית בשבת כלל. היו שאסרו לצאת מהבית (למעט תפילה וצרכים חיוניים) בשבת ואף למול. הקראים אוסרים עד היום קיום יחסי אישות בשבת כי לפי פירושם[27] הביאה דומה לחריש וקציר וכתוב "בחריש ובקציר תשבת" (שמות לד, 24). כמו כן הם אוסרים ביצוע עבודה על ידי גוי עבור יהודי בשבת (אפילו על ידי רמיזה).

החל מהמאה ה-11 חלה הקלה הדרגתית בדינים אלו, הותר להשאיר אש למאור מערב שבת לשבת, וחלק אף קיבלו את ההלכה הרבנית של "תחום שבת" בן אלפיים אמה. בכל זאת, עדיין גישתם מחמירה יותר מזו הרבנית.

היות שרוב ככל הקראים מפרשים את התורה על פי פסיקה אישית, ישנם המסיקים מן התורה שאיסור ביעור האש הוא איסור על הצתת אש בלבד, ואינו מדבר על חשמל. על כן ישנם קראים המשתמשים במכשירים חשמליים בשבת, ואשר מקור האנרגיה שלהם הוא מבודד וכי נטען מבעוד מועד (כלומר מלפני השבת). כך לדוגמה ישנם קראים המשתמשים בטלפון סלולרי בשבת. זאת בעוד קראים אלה יסיקו ששימוש בחשמל שאינו מבודד, כלומר כזה המסופק מתחנת כוח, אינו כשר בשבת מחשש שהתחנה המספקת אותו מחללת שבת, אם מדובר בתחנה כדוגמת זו המפיקה חשמל מביעור סולר או פחם.

את עניין פיקוח נפש דוחה שבת למדו הקראים, בדומה לחכמי התלמוד, מהפסוק "ושמרתם את חוקותי ואת משפטי, אשר יעשה אותם האדם וחי בהם", כאשר הם מסיקים מהביטוי "וחי בהם" כי החיים קודמים למצוות.

דינים נוספים

Karaite Tsitsit
ציצית עם פתיל תכלת בקשירה לפי מנהג היהודים הקראים

הקראים אינם משתמשים בתפילין מתוך פירוש שכל הפרשה העוסקת בנושא זה היא מטאפורה, שהרי לא ניתן לשים את דברי האל על הנפש או לקשור אותם.

המזוזה הקראית היא דף (בדרך כלל קלף), לרוב ממוסגר, עליו כתובים עשרת הדברות (שנחשבות דבר ה' העילאי), על אף שהתורה שבכתב לא מגדירה בבירור מהם הפסוקים שיש לכתוב (וגם לא מציינת שיש לכתוב על קלף) אלא רק מצווה באופן כללי שיש לכתוב את "דְּבָרַי אֵלֶּה" "עַל מְזוּזוֹת בֵּיתֶךָ וּבִשְׁעָרֶיךָ".[28]

בברית המילה הקראית יש כריתת הערלה, אך אין פריעה (באצבעות המוהל) ומציצה (של הדם בשפתיו), שאינן כתובות בתורה.

הקראים קובעים שמוצאו של האדם נקבע לפי האב ולא לפי האם, בטענה שכך נהגו בתקופת המקרא, ולראיה הם מביאים את כל שושלות היוחסין בתנ"ך, שבהן מצוינים רק שמות אבותיו של האדם.

הקראים מתירים לאכול בשר וחלב יחדיו, ורק בישול "גדי בחלב אמו" נאסר, כמו שכתוב בתורה. אם כי ישנם המסיקים מהפסוק שבישול כל בעל חיים יונק כשר בחלב אמו אסור הוא, ואין האיסור מתכוון רק לגדי. ברמלה ובאשדוד קיימים אטליזים המוכרים בשר בשחיטה ובהכשר קראיים.

לקראים יש בציצית פתיל תכלת כמו שנכתב בתורה "וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִת עַל כַּנְפֵי בִגְדֵיהֶם, לְדֹרֹתָם; וְנָתְנוּ עַל צִיצִת הַכָּנָף, פְּתִיל תְּכֵלֶת".[29] לשיטתם צבע התכלת יכול לבוא מכל מקור שהוא, בניגוד לשיטת הרבניים שגורסת שמקורו היחידי הכשר של צבע תכלת הציצית הוא בדמו של חילזון מסוים.[30]

את דברי התורה "עין תחת עין" מפרשים הקראים כפשוטם, אדם שהוציא עין לחברו במזיד - יש להוציא את עינו (לפי הפירוש הרבני - כוונת התורה היא שיש לפצות בממון על הוצאת עין). אמנם בפועל דין זה אינו נהוג, שכן הוא סותר את דיני הממשלה, ועקרון דינא דמלכותא דינא מקובל על הקראים.

יחסי היהודים הקראים והיהודים הרבניים

לאורך ההיסטוריה, ראו עצמם היהודים הקראים כחלק בלתי נפרד מעם ישראל וניסו להשפיע על עם ישראל מבחינה אמונית מבפנים. גם הפוסקים הרבניים ראו את הקראים כחלק מעם ישראל אבל לפי השקפתם הם חלק חוטא. חריג להשקפה כללית זאת הופיע במזרח אירופה בראשית המאה ה-20, כאשר הופיעו גישות לאומיות בדלניות בקרב חלק מקראי מזרח אירופה.

הרבניים טוענים כנגד הקראים שגם לקראים נוצרה במרוצת הדורות תורה שבעל פה משלהם. הקראים מצידם מדגישים את ההבדל שבין הלכות שהתקבלו כפירוש סביר לתורה (ולא בהכרח יחייבו את הפוסקים הקראים של הדורות הבאים) לבין המסורת הרבנית שמדברת על תורה שבעל פה שהועברה למשה בסיני, ושלדברי הקראים כל תוספת בה מחייבת את הדורות הבאים. היו בין הרבניים שטענו שהקראים באו מתוך הצדוקים והבייתוסים, אולם קיים הבדל ניכר בין ההשקפה הצדוקית, לפי מה שידוע לנו עליה, לבין ההשקפה הקראית (אמנם, חוקרים שונים שיערו שהשקפות צדוקיות עמדו בבסיס הקראות והשקפות שאולי הושפעו מהאיסיות השתלבו ביהדות הקראית[31]).

יחסם של הקראים לרבניים

Abraham ben Samuel Firkovich
אברהם פירקוביץ', חכם דת קראי, בן המאה ה-19, חוקר היסטוריה, ומבולטי המתנגדים ליהדות הרבנית במאה ה-19

עד השנים האחרונות סירבו הקראים לקבל לקרבם יהודים רבניים. אחד הטעמים לכך היה חשש ממזרות, שכן נישואי קרובים מסוימים הנחשבים אצל קראים לגילוי עריות מותרים ביהדות הרבנית. חשש נוסף מהורדת המחיצות בין העדות הובע בידי מנהיג קראי במשפט: "אנחנו האגם והם האוקיינוס, מה יקרה כשייפרץ הסכר?"

בתקופתנו מתירים[דרוש מקור] הקראים לבני עדתם להינשא לבן זוג שלא נולד כקראי אם בן הזוג בוחר להקרא (כלומר להיות קראי) ולקבל על עצמו לשמור את התורה שבכתב בלבד. חתונה כזאת מתנהלת על ידי חכם קראי על פי מנהג הקראים ומוכרת על ידי מדינת ישראל.

יחסם של הרבניים לקראים

יחסה של היהדות הרבנית אל היהדות הקראית לא היה עקבי במהלך ההיסטוריה. במקרים מסוימים הוא התאפיין בחוסר סובלנות מובהק ובמקרים אחרים היחס היה סובלני הרבה יותר. בדרך כלל יחסם של הפוסקים האשכנזיים היה חסר סובלנות יותר מאשר הפוסקים הספרדים ובני עדות המזרח. דוגמה בת זמננו לחוסר סובלנות מופיעה אצל כותבים רבניים המוסיפים את כינוי הגנאי החריף שר"י ("שם רשעים ירקב") לאחר אזכור שמו של מנהיג הקראים, ענן בן דוד. יחס זה נובע מהמאבק הדתי החריף בין היהדות הקראית ליהדות הרבנית.

לעומת זאת היו מעט רבנים שעודדו את הלימוד בספרי הקראים, למשל ר' יוסף שלמה בן אליהו דילמידיגו, המכונה יש"ר מקנדיא, באגרת האחוז שכתב אומר: "בין כך בני, אל תטוש תורת אמך ללמוד בספרי הקראים כלם ובס' המצוות והאדרת [הכוונה לאדרת אליהו של החכם אליהו בשייצי] והיית לכל רואיך לשם ולתפארת. בני, אם תקח אמרי, אלו הספרים מספיקים לך לדעת כל למוד יקיר מן הארץ אשר בלבנון עד האזוב אשר יוצא בקיר". במקומות אחרים ר' דילמידיגו מעמיד את פירושי הקראים לתורה, כמו ספר העשר של החכם יעקב בן ראובן וספר המבחר וכתר תורה במעלה קודמת לפירושי רד"ק ורש"י.

הרמב"ם פוסק בהלכות תשובה כי מי שאינו מאמין בתורה שבע"פ יש לו דין "כופר" ואין לו חלק לעולם הבא. בהלכות עבודה זרה כותב הרמב"ם כי מי שאינו מאמין בתורה שבעל פה, יש לו דין "מורידין ואין מעלין": אֲבָל מוֹסְרֵי יִשְׂרָאֵל, וְהַמִּינִים, וְהָאֲפֵיקוֹרוֹסִין—מִצְוָה לְאַבְּדָן בַּיָּד, וּלְהוֹרִידָן עַד בְּאֵר שַׁחַת: מִפְּנֵי שְׁהֶן מְצֵרִין לְיִשְׂרָאֵל, וּמְסִירִין אֶת הָעָם מֵאַחֲרֵי ה', כְּיֵשׁוּעַ הַנּוֹצְרִי וְתַלְמִידָיו, וְצַדּוּק וּבַיְתּוֹס וְתַלְמִידֵיהֶם--"שֵׁם רְשָׁעִים, יִרְקָב" (משלי י, ז)." (הלכות עבודה זרה, פרק י' הלכה ב')

פוסקים רבים הביעו דעתם כי קראים הם פסולי חיתון, מפני שהם נחשבים לספק ממזרים (אם כי למצב זה יש פתרון על ידי נישואין עם גרים בהליך מיוחד).[32] הטענה היא שהקידושין בעדה הקראית קבילים על פי ההלכה האורתודוקסית, אך לא כך לגבי הגירושין. ייתכן, אם כן, שקראי נולד לאשה שהתחתנה שוב אחרי שהתגרשה שלא לפי ההלכה הרבנית. את עמדתם הציגו הפוסקים הסבורים כן במשפט: "הקראים אינם מתאחים" (פרפרזה על המילה קרעים). בעמדה זו אחז גם הרמ"א. לגבי דעתו של רבי יוסף קארו ישנו ויכוח, כשלדעת הרב עובדיה יוסף הוא מתיר זאת, אך יש טוענים שרבי יוסף קארו אסר זאת.

למרות זאת, בבתי הדין הרבניים מאפשרים בעשורים האחרונים את קבלתם של קראים ליהדות הרבנית. זאת, בעקבות פסיקות של רבנים כמו הרב עובדיה יוסף, שהתיר את הקראים לבוא בקהל, כשנימוקו העיקרי הוא שלילת תוקף הקידושין הקראיים, שכן העדים לקידושין אלו גם הם קראים, שנחשבים ביהדות הרבנית לפסולי עדות[33], ולכן החתונה הקראית איננה תקפה כלל על פי ההלכה הרבנית - ומותר ביהדות הרבנית להתחתן עם מי שנולד מחוץ לנישואים. ניסיון של הרב אליהו אברז'ל, אב בית הדין הרבני בבאר שבע, לבטל את הנוהג הזה עורר ב-1994 סערה גדולה.

בימי קדם היה מקובל להתחתן בין הרבניים והקראים, ואף נמצאה כתובה מצרית מלפני כ-1000 שנה בין רבני לקראית. שם התחייב החתן שלא להכריח את אשתו לשבת ליד אור הנר בשבת או לצאת מפתח הבית, דבר שנאסר לפי ההלכה הקראית.

ראו גם

לקריאה נוספת

  • Meira Polliack (ed.), Karaite Judaism: A Guide to Its History and Literary Sources, Brill Academic Publishers, 2003.

קישורים חיצוניים

מאמרים ומחקרים

אתרי אינטרנט של היהדות הקראית

קראים בישראל

הערות שוליים

  1. ^ Zion Zohar, Sephardic and Mizrahi Jewry: From the Golden Age of Spain to Modern Times, NYU Press, 2005, p.157.
  2. ^ שמחה פינסקר מציע שהקראים נקראו כך משום שהם קראו ליהודים לדחות את האמונה בתורה שבעל פה, ולהאמין בתורה שבכתב בלבד. לקוטי קדמוניות, וינה 1860, עמ' 16. כמו כן שמחה יצחק לוצקי (מאה 18), בספרו "אורח צדיקים" (הספר נכתב בשנת התקי"ז – 1757). נדפס שוב, בתוך: דֹד מרדכי, ישראל תשכ"ו, עמ' 81 ואילך, כתב על הקראים: "ולהיות שכל כוונת עדת הצדיקים ופנת דתם בנויה על יסודות מקראי קדש תורה נביאים וכתובים לכן קרא הר"ר ענן הנשיא את שם עדת הצדיקים קראים שם קרואים והולכים לתומם בעלי מקרא...."
  3. ^ להוציא את הספרים החיצוניים, שנדחו בידי חז"ל, וגם הקראים בעקבותיהם לא קיבלו או לא הכירו אותם.
  4. ^ על פי דרכי פרשנות התורה, מהאתר הרשמי של היהדות הקראית העולמית.
  5. ^ החל מהקאנוניזציה החז"לית לתנ"ך, שקבעה בפועל גם עבור הקראים מהם הספרים המקודשים ומהם הספרים החיצוניים, דרך מידת ההיקש הקראית, שרבים ממרכיביה נלקחו מהמידות החז"ליות שהתורה נדרשת בהן, ולבסוף ב'סבל הירושה', שרבות ממסורות חז"ל המופיעים בספרות חז"ל נהוגים בפועל גם בקרב היהודים הקראים, כגון הנהגת לוח השנה הקראי ועוד.
  6. ^ על פי דברי הפתיחה המופיעים ב פורטל הקראים.
  7. ^ פרק ל', פסוקים י"א-י"ד
  8. ^ ספר דברים, פרק י"ג, פסוק א'
  9. ^ ספר שמות, פרק כ"ד, פסוק י"ב
  10. ^ ספר דברי הימים ב', פרק ט"ו, פסוק ג'
  11. ^ ספר מלכים ב', פרק כ"ב, פסוק ח'
  12. ^ Leon Nemoy, Early Karaism (The Need for a New Approach), The Jewish Quarterly Review, New Ser., Vol. 40, No. 3. (Jan., 1950), pp. 307-315
  13. ^ מדור לדור, חלק ב', תל משרד החינוך, תשנ"ד, עמ' 251
  14. ^ הערך "קראים" באנציקלופדיה של השואה
  15. ^ מיכאל איש-שלום, מסעי נוצרים לארץ־ישראל, עמ' 827, הערה 22.
  16. ^ מפה של מרכזיים רוחניים, אתר הקראים
  17. ^ פסיקת בג"ץ בנושא תעודות גירושין לבית הדין היהודי קראי.
  18. ^ החלטה חשובה במשפט הכשרות: בית המשפט קיבל את עמדת היהדות הקראית וקבע כי לא עברנו על שום חוק מתוך אתר היהדות הקראית העולמית, במאמר ניתן למצוא קישור לקובץ פסק הדין המלא
  19. ^ נוסח מלא פסק הדין בנושא האטליז
  20. ^ הרבנות הראשית, עדכון כשרות: בנושא אטליז עם הכשר מאת היהדות הקראית
  21. ^ ספר שמות, פרק ג', פסוק ה'
  22. ^ ויקרא, פרק ט"ז, פסוק ל"א וכן פרק כ"ג, פסוק ל"ב
  23. ^ ויקרא, פרק כ"ג, פסוק כ"ד
  24. ^ ויקרא, פרק כ"ג, פסוק ל"ט
  25. ^ ספר שמות, פרק י"ב, פסוק ב'
  26. ^ ספר ויקרא, פרק ט"ו, פסוק י"ט
  27. ^ http://www.biu.ac.il/jh/parasha/emor/gel.html
  28. ^ ספר דברים, פרק י"א, פסוקים י"ח-כ'
  29. ^ ספר במדבר, פרק ט"ו, פסוק ל"ח
  30. ^ שהמחקר המודרני זיהה אותו עם ה"ארגמון קהה קוצים"
  31. ^ יורם ארדר, אבלי ציון הקראים ומגילות קומראן - לתולדות חלופה ליהדות הרבנית, ספרית הילל בן חיים, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשס"ד.
  32. ^ ראו הרב אברהם חיים שרמן, היתר נישואין לבתו של קראי, תחומין יט, תשנ"ט, עמ' 200 - 192.
  33. ^ שו"ת יביע אומר חלק ח', אבן העזר סימן י"ב
ערך מומלץ
אבלי ציון

המונח אבלי ציון הוא כינוי לחוגים מבין היהודים הקראים בימי הביניים שהתאבלו על החורבן, הרבו במנהגי אבלות ובצומות. מרבית אבלי ציון התגוררו בירושלים ועיקר פעילותם הייתה בערך בין השנים 850–1099. אבלי ציון מכונים גם בשם עדת השושנים.

לפי הסברו של סלמון בן ירוחם, הרעיון מאחורי השם "עדת השושנים" נוגע לגאולה המתקרבת. הופעת השושנים מבשרת את תום החורף, ואילו הופעת הצדיקים, המשולים לשושנים, עתידה לסמל את קץ הגלות. במילה "שושנים" יש גם התרסה כנגד הרבניים, שתוארו כ"קוצים".

יהודים שמתאבלים על חורבן בית המקדש השני בירושלים נזכרים החל מחורבנו, אולם המונח "אבלי ציון" מופיע לראשונה במחצית הראשונה של המאה התשיעית. דניאל אלקומיסי, מחברו של החיבור הרעיוני המרכזי של התנועה, טען שהחורבן גרם לביטול סדרי עולם: "ויעש את העולם כנעזב ללא שופט ובלא אורים ולא מבקש". הוא קרא "לבוא אל ירושלים ולעמוד בתוכה תמיד לפניו באבל ובצום ובכי ומספד... ולא יאמר איך אלך אל ירושלים מפחד שודדים וגנבים ומאין מחיה בירושלים".

בית הכנסת הקראי בקהיר

בית הכנסת הקראי בקהיר על שם משה דרעי, שוכן בשכונה עבאסיה שבעיר ונחנך בשנת 1931. במשך השנים נעזב בעקבות התמעטות הקראים בקהיר והוזנח, ובשנת 2010 נערך בו שיפוץ גדול.

בית הכנסת כפוסי

בית הכנסת כפוסי קרוי על שם רבי חיים כפוסי, פוסק הלכה ומגדולי רבני מצרים במאות ה-16 וה-17 שנפטר בשנת 1631. בית הכנסת ממוקם ברחוב "דרב אלנוציר" מס' 3 בשכונת היהודים ("חארת אליהוד") בקהיר.

בית הקברות של העדה הקראית (ירושלים)

בית הקברות של העדה הקראית בירושלים הוא בית קברות קראי עתיק, המתפרש במדרונותיה הצפוניים של שכונת אבו תור, מעל גיא בן הינום בנקודה הצופה אל הר ציון. בית הקברות שוכן בצמוד לתצפית אבו תור ולגן ציריך, לא רחוק מסינמטק ירושלים. בצידו המערבי נמצא מלון הר ציון. בית הקברות נמצא בסמוך לשכונות הערביות של מזרח ירושלים ובתקופה שלפני מלחמת ששת הימים עבר לצידו קו הגבול עם ירדן - הקו העירוני.

בבית הקברות מצויים קברים מימי בית שני וכן קברי בני העדה שנקברו בירושלים במשך מאות שנים, והוא פעיל עד ימינו ומשמש את בני העדה היהודית-קראית. בסמוך לשער הכניסה נמצאת מערת קבורה עתיקה.

בסביבת בית העלמין הקראי בגיא בן הינום מצוי ריכוז גדול של מערות קבורה חצובות בסלע מימי בית ראשון, בית שני, ומהתקופה הביזאנטית. מערות הקבורה מימי בית ראשון נמצאות בעיקר בחלקו העילי של הגיא: סמוך לרחוב ממילא וכן במורדות הר ציון, בגבול בריכת הסולטן, למרגלות הכנסייה הסקוטית וכן בשטח בית הקברות הקראי.במערת הקבורה בבית-הקברות הקראי בגיא בן-הינום מצויה אצטבה אחורית רחבה ומורמת מן השתיים הצדדיות וספסלים חצובים.בבית העלמין הקראי מצויים מאות מצבות מתקופות שונות, רוב המצבות על הקברים הן ארוכות ושטוחות ועליהן חרותים בעברית תאריכי הלידה והפטירה, וכן תפילה קצרה. חלקם עם כיתובים מאד מעניינים המספרים בקצרה אודות הנפטרים.בתחומי בית הקברות של העדה הקראית שרידי מחצבה קדומה ומערות קבורה. מערות הקבורה שימשו נקודת ציון מוכרת במאה הי"ט ותוארו על ידי חוקרים מראשית המחקר הארכאולוגי של ירושלים.בשנות ה-70 הכשירה עמותת היהדות הקראית העולמית חלקת קבורה חדשה בבית העלמין, ומאז נקברו שם בני הקהילה תושבי העיר ירושלים. במהלך השנים חווה בית העלמין מספר התנכלויות והשחתות של קברים.

בשנת 2017 קידם משרד התיירות בוועדה לתשתיות לאומיות תוכנית לבנית הרכבל לכותל תוכנית בשם תת"ל 86. התוואי המתוכנן של הרכבל הוא ממתחם התחנה הראשונה בירושלים, מעל גיא בין הינום להר ציון ומשם לשער האשפות. בתוואי זה נמצא גם בית הקברות העתיק של העדה היהודית-קראית.

בית הקברות הופך את תוואי הרכבל לבעייתי לכוהנים שלא יוכלו לעבור מעליו בשל איסור כניסת כוהנים לבתי עלמין לפי ההלכה. קירוי בית העלמין היה מאפשר לכהנים לנסוע ברכבל לפי ההלכה האורתודוקסית. אך ורק מסיבה זו פנו יזמי התוכנית, הרשות לפיתוח ירושלים, לוועד העדה היהודית-קראית בבקשה לקרות את בית הקברות, בתמורה לתקציבים לפיתוח בית העלמין ותחזוקתו. רק אז למדו לראשונה בני העדה על התוכנית שתמנע את השימוש בו על ידיהם בגלל טומאת אוהל.

ב-1 בפברואר 2019 הופקדה להתנגדויות תוכנית הרכבל לעיר העתיקה בוועדה לתשתיות לאומיות. העדה היהודית הקראית מתנגדת למעבר תוואי הרכבל מעל בית העלמין.

דוד וולף מרקס

דוד בן זאב [וולף] מרקס (אנגלית: David Woolf Marks; ו' בכסלו תקע"ב, 22 בנובמבר 1811 – י"א באייר תרס"ט, 2 במאי 1909) היה ראש עדת "בית-הכנסת מערב לונדון" בבריטניה.

היסטוריה של היהדות הקראית

יהדות קָרָאִית, היא זרם ביהדות הנקרא גם קראות, ופרטיו ידועים בשם קראים. היהודים הקראים שונים מהיהודים הרבניים בכך שהם אינם מקבלים את פרשנות חז"ל או כל סמכות רבנית למקרא (הנקראת בפי היהדות הרבנית "תורה שבעל פה"), והם מחויבים בעיקר לדברי המקרא המפורשים בלבד (הנקראים בפי היהדות הרבנית "תורה שבכתב"), ולדברי חכמים שאינם נתפסים כעוקרים את התורה שבכתב.

הופעת הקראות כתנועה דתית קשורה בדמותו של החכם ענן בן דוד, במאה ה-8. לפי הערכות של חלק מהחוקרים, במאות התשיעית והעשירית ייתכן וקרוב ל-40 אחוז מהעם היהודי היו קראים,[1] לעומת זאת כיום, שיעור הקראים הוא פחות מאחוז אחד בעם היהודי.

הלוח הקראי

הלוח הקראי הוא גרסה של לוח השנה העברי המקובלת בקהילות היהודים הקראים, המבוסס על שילוב של מחזור ירח ומחזור שמש. הלוח מבוסס על שילוב של כללים בשני עקרונות בסיסיים שהם קידוש החודש ועיבור השנה. בעבר, עד לפני כ-200 שנים, השימוש במונח "לוח" היה יכול להיות מטעה וניתן היה לדבר רק על "כללי עיבור השנה" ו"כללי קידוש החודש". אולם כיום, בעקבות התפתחות הלכתית ניתן להגדיר כללים אלה ככללים של "לוח שנה" ממש.

הפולמוס הרבני-קראי

הפולמוס הרבני-קראי הוא הוויכוח ארוך השנים בין היהדות הרבנית לקראית, הנסוב בעיקר על אמונת הראשונים בתורה שבעל פה וסמכותה המחייבת. שיא הפולמוס היה בימי הביניים המוקדמים, אך הוא התנהל אף במאה ה-19.

יעקב הקרקסאני

יעקב בן יצחק אל־קרקסאני (אבו יוסף יעקובּ) היה חכם קראי בן המחצית הראשונה של המאה ה-10 בקירוב. נחשב לאחד מגדולי חכמי הקראים. עסק בפרשנות, פילוסופיה, חקר הלשון העברית ובהיסטוריה של עם ישראל.

כינויו נובע משם עיר מולדתו, אולם הדעות חלוקות האם הייתה זו "קִרקִיסִיא", היא כּרכּמיש, או "קרקסאן" הסמוכה לבגדד. בערבית הוא נקרא "אבו יוסף יעקוב אלקרקסאני".

מועצת החכמים

מועצת החכמים הייתה תוכנית דיונים ישראלית בהנחיית דן מרגלית ששודרה בערוץ 10 בין השנים 2006 ל-2010.

התוכנית עלתה לאוויר ב-2006 כאיחוד חד פעמי של משתתפי התוכנית פופוליטיקה בערוץ 10 לקראת הבחירות לכנסת השבע עשרה. כאשר לאחר הבחירות הוחלט על המשך שידורים שבועיים של התוכנית, שונה שמה מפופוליטיקה ל"מועצת החכמים" מטעמי זכויות יוצרים.

בתוכנית גובש פאנל קבוע שכלל את אריה דרעי, יוסף לפיד, אמנון דנקנר, ארי שביט ועורכת הדין ציפי חוטובלי כסמן ימני וגדעון לוי כסמן שמאלי. בדצמבר 2007 התוכנית יצאה לחופשה ארוכה כדי לפנות מקום לתוכנית "הישרדות" ושבה ביולי 2008 ללא טומי לפיד שנפטר וללא אמנון דנקנר שעזב. בנובמבר 2008 נבחרה ציפי חוטובלי, שהכרתה הציבורית נבעה בזכות התוכנית, לכנסת ברשימת הליכוד. ב-25 בספטמבר 2010 שודרה התוכנית האחרונה.בין המשתתפים הקבועים בתוכנית נמנו דב וייסגלס, אלדד יניב, גדעון לוי, ארי שביט, מור אלטשולר, גדי טאוב ויפעת ארליך.

מצליח

מַצְלִיחַ הוא מושב עובדים בשפלה הממוקם כשני קילומטר דרומית לרמלה. המושב משתייך לתנועת המושבים ונמצא בשטחה של המועצה האזורית גזר.

המושב נקרא על שם סהל בן מצליח הכהן, חכם קראי מפורסם מירושלים שקרא לעליה לארץ ישראל במאה ה-10.

נישואים בישראל

טקסי הנישואים בישראל נערכים על ידי איש דת אשר הוסמך לבצע אותם על ידי אחת מהרשויות הדתיות בישראל. המערכת הקיימת בישראל מבוססת על חלוקה לקהילות דתיות ועל רשויות דתיות מוכרות, שיטה שהתקיימה עוד בתקופה העות'מאנית בארץ ישראל ובתקופת המנדט הבריטי, והשתכללה עם הקמת הרבנות הראשית לישראל ובתי הדין הרבניים.

חוק גיל הנישואין מתיר נישואים רק לאחר ששני בני הזוג הגיעו לגיל 18 שנה (בנסיבות מיוחדות רשאי בית המשפט להתיר נישואים בגיל צעיר יותר). בשנת 2008 נישאו בישראל 50,038 נשים, 44,870 מהן נישאו לראשונה. הגיל הממוצע של נשים שנישאו לראשונה עמד על 24.7, גידול של 2.3 שנים מאז 1980.

ההסדרה המשפטית של הנישואין, ובעיקר של הגירושין, בישראל היא מהמורכבות שבעולם, וישראל היא המדינה היחידה בעולם המערבי המקיימת במקביל שתי ערכאות שיפוט, אזרחית ודתית. הסדרה כפולה זו יוצרת באופן סדיר חיכוכים וכפילויות בין הסמכויות של הערכאות המשפטיות השונות, דוגמת גירושין, משמורת, חלוקת רכוש וירושה. לצד זאת, קיימות בישראל שתי מערכות ייחודיות נוספות להסדרת הזוגיות – מוסד הידועים בציבור ומוסד ברית הזוגיות. בישראל שלושה מסלולי הסדרה מרכזיים המעצבים את מערכת היחסים שבין בני זוג – נישואין, מוסד הידועים בציבור, וברית הזוגיות. לצד אלו, ישנן מערכות מקבילות, דוגמת נישואין בחו"ל או הסכם ברית זוגיות בחו"ל, המעוררות מורכבות מיוחדת.על בני זוג יהודים המבקשים להינשא בישראל לפתוח תיק נישואין ברבנות. ניתן לפתוח תיק נישואין ללא הגבלת זמן מראש, אך לא יאוחר מ-45 ימים לפני הנישואין. דיני הנישואין בישראל נוהגים על פי ההלכה היהודית. לפיכך, זוגות אשר אסורים על פי ההלכה להינשא, אינם יכולים להירשם לנישואין במסגרת הרבנות. הרישום לנישואין יכול להתבצע בכל לשכת נישואין בארץ. מי מבני הזוג שאיננו תושב המקום, יתבקש להביא עמו לרישום תעודת רווקות ואישור יהדות מלשכת הנישואין שבמקום מגוריו במטרה לוודא כי המיועדים להתחתן לא נשואים, ושאיש לא יקח לעצמו יותר מאישה אחת. לאחר השלמת כל אלו יש לקבוע פגישה עם מדריכת כלות או מדריך חתנים לצורך היכרות עם המסורת היהודית, כללי טהרת המשפחה. לבחור רב לצורך ביצוע החופה והקידושין ולתאם מועד לקביעת החתונה עם הרב שנבחר, וזאת בתיאום עם הרב של הרבנות. בסיום החופה, הרב מוסר את מסמכי החופה הדרושים (העתק כתובה, רישיון הרב המחתן, ואישור טבילה מהמקווה) לצורך הוצאת תעודת נישואים ברבנות שבה נפתח את תיק הנישואין.

צ'ופוט-קלה

צ'ופוט-קלה (בשפה הטטרית של קרים ובטורקית: Çufut Qale בעברית: מבצר היהודים) היא עיר רפאים בקרים שבאוקראינה, ששימשה כמרכזם של הקראילאר בחצי האי עד תחילת המאה העשרים. כיום המקום משמש כאתר תיירותי עם מערות קבורה מהמאה ה-10. הקבר המפורסם ביותר הוא קבר בתו של טוכטמיש-החאן של אורדת הזהב. שמה העברי שהיה נהוג אצל קראילר הוא סלע היהודים ועם תחילת התכחשותם למוצאם היהודי סלע הקראים;

צלע-האלף

צלע-האלף היה שמה של שכונה קראית אשר שכנה בירושלים במאות ה-10 וה-11. במקורות מסוימים נקראת שכונת הקראים גם: "סמרתקה" (Samareitike), או "חארת אל-משארקה" (בערבית: حارة المشارقة), כלומר שכונת המזרחיים. השכונה הייתה ממוקמת במורדות הדרום-מזרחיים של הר ציון, במקום המכונה "העופל". שמה של השכונה ניתן לה על פי הכתוב בספר יהושע: "וְצֵלַע הָאֶלֶף וְהַיְבוּסִי הִיא יְרוּשָׁלִַם, גִּבְעַת קִרְיַת עָרִים אַרְבַּע עֶשְׂרֵה, וְחַצְרֵיהֶן זֹאת נַחֲלַת בְּנֵי-בִנְיָמִן, לְמִשְׁפְּחֹתָם" (ספר יהושע, פרק י"ח, פסוק כ"ח.). החוקרים חלוקים באשר להיותה של השכונה מוקפת חומה. חגי בן-שמאי סובר שהשכונה הייתה מוקפת ממזרח בחומה שבנתה הקיסרית אייליה אאודוקיה ובמערב בחומה שנבנתה מאוחר יותר. לעומתו, משה גיל סבור כי לשכונה לא הייתה חומה נפרדת מעבר לחומת העיר.

קהילת הקראים שהתגוררה בצלע-האלף בירושלים, כונתה בפי חבריה "השושנים" על פי הכתוב בתהילים: "לַמְנַצֵּחַ עַל-שׁוֹשַׁנִּים לְדָוִד" (ספר תהילים, פרק ס"ט, פסוק א'). מסביר הקראי הירושלמי, סלמון בן ירוחם כי הישועה תבוא בזכות הצדיקים (אלו הקראים - אבלי ציון ששבו לירושלים מגלות פרס)השושנים גרו ביחד מצידו המערבי[דרושה הבהרה] של הקדרון, ואילו קהילת הרבניים התגוררה בצידו המערבי[דרושה הבהרה]. מערכת היחסים בין שתי הקהילות הייתה מתוחה, והיא התפתחה כתוצאה מגישתה המשיחית של קהילת צלע-האלף, וכן מהמערכה האידאולוגית שהיא ניהלה בגלוי כנגד הרבניים והתמקדותם בתלמוד. בחיי היום יום באו המחלוקות בין הרבניים לקראים לידי ביטוי, בעיקר בנושאי כשרות ותאריכי המועדים. כתוצאה ממערכת היחסים העכורה פיתחו שני הצדדים האחד כנגד השני כינויי גנאי, בעוד שהרבניים כינו את השושנים: כת הצולעים, וצדוקים, כינו השושנים כתגובה את הרבניים: דורשי חלקות, סרי דרך, ועוד. הקראים הירושלמים, נתמכו על ידי השליטים המוסלמים בני השושלת הפאטמית ובמיוחד על ידי הח'ליפה עלי אלט'אהר באללה. הפאטמים אף התערבו במחלוקות שבין הרבניים לבין הקראים, והכריעו בהן לטובת הקראים.

הקראים לא הסתפקו בגודלה של שכונת צלע האלף, ושאפו להגדילה. הם שלחו אגרות לאחיהם שבבל ובפרס, והפצירו בהם לעלות ולהצטרף אליהם. בגניזה הקהירית נמצאו קטעי אגרות שכתב אחד המנהיגים הירושלמים במאה התשיעית דניאל בן משה אלקומיסי, בהם הוא קורא קריאה נמרצת לבני הגולה לעלות לירושלים. כמאה שנים אחריו פנה באגרת דומה חכם קראי ירושלמי אחר בשם סהל בן מצליח הכהן.

עם כיבוש ירושלים בידי הצלבנים ב-1099 חרבה קהילת צלע-האלף, וקראים חזרו לגור בירושלים, רק לאחר כ-100 שנה עם כיבוש ארץ ישראל בידי צלאח א-דין.

קראי מזרח אירופה

קראילאר זהו השם המקובל בקרב צאצאי היהודים הקראים במזרח אירופה לכינוי לאומיותם. לאומיות זו צמחה בעקבות התנועה הלאומית הקראית בתחילת המאה ה-19. תנועה זו דגלה בדעה שהקראים באירופה שייכים ללאום נפרד ולא ללאום היהודי.

שמה של לאומיות זו נגזר מהשפה הקראית בה דיברו הקראילאר. שפה זו הייתה שייכת למשפחת השפות הטורקיות, ובעקבות כך הופיעה בקרב הקראילאר ההשקפה שהם שייכים ללאום טורקי.

רנן

רַנֵּן הוא מושב באזור הנגב הצפון-מערבי כשני קילומטרים מצפון לאופקים. שמו של המושב סמלי ומקורו בפסוק "פָּרֹחַ תִּפְרַח וְתָגֵל אַף גִּילַת וְרַנֵּן". במושב כ-600 נפש, רובם יהודים קראים.

שמחה פינסקר

שמחה פינסקר (31 במרץ 1801 ־ 29 באוקטובר 1864) היה חוקר הקראים ואביו של יהודה לייב פינסקר.

תפליסיים

כת התפליסיים הם כת קראית שנוסדה בתחילת המאה ה-9, ומקורה כפי הנראה מבגדד. מקור השם הוא של מייסדה מוסא אל-זעפרני (משה מהעיר זעפרני שבפרס), שבאמצע המאה ה-9 עבר לאל-תפליסי,שנקרא על ידי יהודה הדסי, אבו עמרן אל-תפליסי כלומר הנעתק ממקומו אל מדינת תפליסי, וכת התפלסיים נקראה גם אבו עימראנים.במקום אחר נזכרים כמשביטים.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.