יהדות ספרד

יהדות ספרד הייתה הקהילה היהודית שהתקיימה בספרד המוסלמית ולאחר מכן בממלכת ספרד הנוצרית, עד גירוש ספרד בשנת 1492. שיא תפארתה היה במאות ה-9 ועד ה-13, בתקופה הנקראת תור הזהב, תקופה שציינה את הפריחה התרבותית והכלכלית שלהם ובמהלכה היוותה הארץ את המרכז הדתי, התרבותי והכלכלי של כל יהודי העולם. יהדות ספרד פיתחה מאפיינים ייחודיים שכללו סידור תפילה משלה, נוסח הספרדים ומסורת פסיקת הלכה דומיננטית, שהחלה לכל המאוחר ברבנו חננאל עבור בחכמי תור הזהב ורבי יוסף קארו ועד ימינו, שהשפעתה גם על יתר התפוצות הייתה עצומה (הגיית לשון הקודש המכונה "הברה ספרדית" מקורה עתיק יותר וקודם ליהדות ספרד). בעקבות הגירוש ב-1492 נאלצו היהודים שלא התנצרו להגר לפורטוגל הסמוכה, ממנה גורשו לאחר מכן, למערב אירופה, לאימפריה העות'מאנית, צפון אפריקה, ליתר המזרח התיכון ולאיטליה (חלק מהמגורשים היגרו מאוחר יותר גם לעולם החדש). המגורשים, שבלטו מבחינה תרבותית ודתית, השליטו בהדרגה את מסורותיהם ואת נוסח התפילה שלהם על קהילות יהודי ארצות האסלאם אליהן הצטרפו, כמו המוסתערבים והרומניוטים. כך נוצרה זהות דתית-הלכתית משותפת שבעטייה כונו כולם "ספרדים" בערך מן המאה ה-19[1] – אף כי ה"ספרדים טהורים" או ה"ספניולים", צאצאי המגורשים שנותרו כקבוצה אתנית והוסיפו לדבר יהודית-ספרדית, היו קבוצה קטנה בהרבה – בהנגדה לעדות הגדולות האחרות שנשתמרו עד התקופה המודרנית, האשכנזים והתימנים.

במדינת ישראל מרבית עולי ארצות האסלאם שמכונים מזרחים מזוהים בדרך כלל גם בשם ספרדים, בשל עברם התרבותי-גאוגרפי הספרדי כשרבים מהם הם גם צאצאים למגורשי ספרד שהתפזרו במדינות הצמודות לים התיכון.

יהדות ספרד
סְפָרַדִּים
ציור של ברנאר פיקאר המתאר יהודים הולנדים בני העדה הפורטוגזית-ספרדית היושבים בסוכה בחג הסוכות
ציור של ברנאר פיקאר המתאר יהודים הולנדים בני העדה הפורטוגזית-ספרדית היושבים בסוכה בחג הסוכות
שפות
לדינו, ספרדית, ערבית, אנגלית, צרפתית
דת
יהדות
קבוצות אתניות קשורות
היישוב הישן, יהדות פורטוגל, יהדות אשכנז, יהדות צפון אפריקה, יהדות אמריקה הלטינית
נוסח תפילה
נוסח הספרדים
Ketubah from Spain
כתובה מסגורה, ספרד, 1480, מאוספי הספרייה הלאומית

היסטוריה מוקדמת

המסורת על יישוב יהודי בחצי האי האיברי, מספרת כי כבר בתחילת ימי בית ראשון התיישבו יהודים בספרד. היהודים בספרד נהגו להראות את קברו של אדנירם, גובה המס של שלמה המלך שלפי האגדה נהרג בספרד, בעיר סגונט. המסורת מספרת גם כי העיר טולדו, שכינויה העברי היה "טוליטולא", נבנתה בידי גולי יהודה לאחר חורבן בית ראשון. משפחת אברבנאל, מהמשפחות המיוחסות והוותיקות בספרד, מיוחסת לשושלת דוד המלך. על פי מסורת משפחתית, היא הגיעה לספרד עוד קודם חורבן בית שני. המסורת המקובלת בקרב יהודי ספרד בימי הביניים הייתה שהם צאצאים של גולים מהעיר ירושלים, כפי שנאמר בספר עובדיה פרק א' כ': "וְגָלֻת יְרוּשָׁלַ‍ִם אֲשֶׁר בִּסְפָרַד".

חותם של קהילת סביליה ספרד
חותם של הקהילה העתיקה סביליה בספרד

התיעוד הארכאולוגי מועט: נמצאה מצבה מהמאה ה-3 לספירה ועליה שם של נערה יהודיה, מצבה אחרת מטורטוסה מהמאה ה-4, וכן תבליט מבית כנסת באלש. כמו כן, נמצאה בטרגונה מצבה בשלוש שפות: עברית, לטינית ויוונית.[2] הידיעה ההיסטורית הברורה הראשונה על יישוב יהודי בספרד היא משנת 306 לספירה. בשנה זו התכנסה בגרנדה, אנדלוסיה, ועידה כנסייתית בראשות הבישוף מקורדובה, וקיבלה שורת החלטות, ובהן ארבע החלטות הנוגעות להפרדה בין יהודים ונוצרים.[3] מאוחר יותר, בשנת 418, התחוללו באיים הבלאריים פרעות ביהודים.

תחת השלטון הרומי, גדל היישוב היהודי בספרד. יהודים התיישבו בעיקר בערי החוף המזרחי ובערים הדרומיות. קיימות ראיות על קשרים בין יהודים לנוצרים ועל חקלאים יהודים. בחודש מאי 589 קיבל עליו המלך הוויזיגותי רֶקָארֶד הראשון, את הנצרות הקתולית. על היהודים נאסר לכהן במשרות צבוריות המקנות לנושאיהם סמכות להעניש נוצרים. נאסרו גם נשואי תערובת וגיור עבדים. תקנות אלו הוחלו בראשית המאה ה-7 גם נגד מומרים יהודים.

בשנת 613 הוציא המלך סיסיבוט צו האוסר על יהודים להתגורר בספרד. יהודים רבים עזבו את ספרד לצרפת הסמוכה ולארצות צפון-אפריקה. אחרים נאנסו להתנצר למראית עין. בימי המלך סוינטילה שבו מרבית המתנצרים ליהדותם. בשנת 633 גזר סיסינט כי מותר ליהודים להתגורר בספרד, אך על המתנצרים נאסר לשוב ליהדות. בשנים אלו נרדפו המתנצרים עד חורמה, ונגזרו עליהם גזרות רבות במטרה למנוע מהם לשוב ליהדותם. בשנת 681 גזר המלך ארוויג על איסור מוחלט של קיום מצוות הדת היהודית בפרהסיה. כתוצאה מכך, נטשו יהודים רבים את ספרד אל צפון אפריקה, וחברו למוסלמים שהתכוננו לכיבוש חצי האי האיברי.

מתור הזהב לגירוש ספרד

Toledo Transito
בית הכנסת טראנסיטו בעיר טולדו, בספרד, הפך לכנסייה לאחר גירוש ספרד

ביולי 711 כבשו המוסלמים את מרבית ספרד, ואז החלה תקופה המכונה תור הזהב של יהדות ספרד. בתקופה זו הייתה רווחה ליהודים, שמילאו תפקידי מפתח וחוו תקופה של פריחה ושגשוג רוחני דתי ותרבותי. עוד בעצם ימי הכיבוש מילאו היהודים תפקיד חשוב והיו מתווכים בין הנוצרים למוסלמים. המוסלמים גם הפקידו בידי היהודים מבצרים לשמירה. מדינאים ומלומדים יהודים פעלו בחצרות השליטים המוסלמים. כך תפש רבי חסדאי אבן שפרוט עמדה רבת השפעה בחצר הח'ליף בקורדובה (המאה ה-10), ורבי שמואל הנגיד התבסס בגרנדה (מחצית המאה ה-11). תקופת "תור הזהב" העמידה רבנים ואנשי רוח, הן בלימודי קודש והן בפילוסופיה, בשירה ובדקדוק. הפילוסופיה היהודית נסתה לגשר בין המסורת וההגיון, כשהיא מושפעת מהפילוסופיה היונית ומהעולם המוסלמי. כמו כן עסקו היהודים בתורת הסוד היהודית – הקבלה. תקופה זו התאפיינה גם ביוצרים, משוררים והוגים יהודיים חשובים רבים כמו רבי שלמה אבן גבירול, רבי יהודה הלוי, רבי משה אבן עזרא, רבי שמואל הנגיד, רבי מנחם בן סרוק, רבי יונה אבן ג'נאח, ובמיוחד הרמב"ם, שהשפעתו על יהדות ספרד הייתה מכרעת.

בשנת 1066 חלו פרעות גרנדה מהן קהילת יהודי גרנדה הגדולה נפגעה קשות. מקובל לסבור שתור הזהב ליהדות ספרד הגיע לקצו בסוף המאה ה-11, משנכבשה ספרד בידי המורביטון. ביטחון היהודים החל להתערער ומעמדם המשפטי והחברתי הורע. עם עליית שושלת אל-מוואחידון שרדפה באכזריות את היהודים בשטחה, יהודים רבים נהרגו ואחרים נמלטו לנסיכויות הנוצריות או מזרחה לכיוון מצרים ההפאטמית. בין הפליטים היו הרמב"ם ור' אברהם אבן עזרא. עם זאת הקהילות היהודיות בספרד התחדשו לאחר נפול השושלת, ועל אף חוסר היציבות היצירה התרבותית היהודית נמשכה גם בחלק מהממלכות המוסלמיות וגם בחלקים מספרד הנוצרית.

עם תחילת הרקונקיסטה, כיבושה מחדש של צפון ספרד על ידי הנוצרים, החלה התדרדרות במעמדם של היהודים. אולם הממלכות הנוצריות בצפון נזקקו לשרותי היהודים במלחמותיהם וסמכו עליהם את נאמנותם. כך ישבו רבים מהם על קרקע באזורי הספר. הכנסייה תבעה אמנם להחמיר עם היהודים, אך כל עוד השליטים היו זקוקים לשרותם, לא הקפידו בבצוע ההגבלות. במאות ה-12 וה-13 שגשגו הישיבות בספרד, ומרכז הכובד של הישיבות באירופה עבר מצרפת לספרד. התפרסמו במיוחד בתקופה זאת רבי משה בן נחמן, רבי שלמה בן אדרת, רבי יונה גירונדי, ורבים נוספים.

במאה ה-13 התחדשו עלילות הדם, במקומות אחדים הונהג אות הקלון, ועל יהודים נאסר לשמש במשרות מטעם המדינה. נכפו על היהודים ויכוחים פומביים עם כמרים נוצריים, כן נפסלו היהודים מלשמש עדים במשפט. עם זאת העניקו הממלכות הנוצריות ליהודים הגנה ואפשרו להם לקיים אוטונומיה פנימית. בקיץ 1391 התחוללו בספרד פרעות כנגד היהודים המכונות גזירות קנ"א. פרעות אלו התחילו בסביליה ומשם התפשטו לשאר חלקי הארץ. רבים מתו על קדוש השם, בסרבם להמיר את דתם. רבים אחרים המירו את דתם למראית עין אך בסתר המשיכו להחזיק בדתם ובאמונתם, ויש שברחו לצפון-אפריקה. הנזיר ויסנט פרר היה עובר בליווי אספסוף בין הקהילות היהודיות, הופך בתי כנסת לכנסיות ולוחץ על היהודים להתנצר. ב-1412, בהשפעתו, הוקמו בספרד הגטאות הראשונים (iudecarias) והועברה חקיקה אנטי יהודית[4].

מומרים רבים שמרו בסתר על יהדותם (הם נקראו "אנוסים") ונרדפו בשל כך על ידי האינקוויזיציה שהוקמה ב־1 בינואר 1481, שגרמה לפגיעה קשה בחייהם של היהודים. רבים אולצו להמיר את דתם בפומבי, לאחר שאיימו להוציאם להורג אם יסרבו. בפרעות חלה אמנם רגיעה, אך המצב לא חזר לקדמותו. נגזרו עליהם גזרות ונקבעו הגבלות על משרות שבהן מותר ליהודים להחזיק. הם נאלצו לעמוד בוויכוחים דתיים פומביים, וכן אסר השלטון על היהודים להתרועע עם האנוסים. בשנת 1492 גורשו היהודים מספרד: בין 40,000 ל-160,000 נאלצו לעזוב את הארץ. קיימת מסורת שבעקבות הגירוש גזרו מגורשי ספרד חרם שלא לשוב לספרד, אך עם חלוף השנים התעמם זכר המכה. את האנוסים שנותרו בספרד, המשיכה לרדוף האינקוויזיציה, רבים מהם הצליחו לצאת במשך הזמן מהארץ, ואף לשוב בגלוי ליהדות. בשנת 1802 הוציא קרלוס הרביעי מלך ספרד צו המחדש את גירוש היהודים.

צאצאי מגורשי ספרד

Tuerkischer Tempel Innen
בית הכנסת הטורקי (ספרדי) בעיר וינה, באוסטריה

לאחר גירוש ספרד נפוצו יהודי ספרד ברחבי העולם. הם הקימו קהילות יהודיות חדשות ומשגשגות ברחבי האימפריה העות'מאנית (כולל בארץ ישראל), בצפון אפריקה, בהולנד, באיטליה, בבולגריה, בדרום אמריקה ובמקומות נוספים, והשפיעו השפעה רבה על מקומות ישובם. כדוגמה ניתן לציין את ברוך שפינוזה, דונה גרציה נשיא, דון יוסף נשיא, והרב יצחק אברבנאל ממשפחת האצולה אברבנאל שעבר לאיטליה.

רבים מקרב צאצאי מגורשי ספרד הצמידו לשמם את הכינוי ס"ט. בניגוד לתפיסה שאלו ראשי תיבות של המילים "ספרדי טהור", שנועדו להדגיש את היותם צאצאים של אלו שלא נאלצו לנהוג כ"אנוסים" ונשארו תמיד בגלוי ביהדותם,[5] ישנם שלושה פירושים לראשי התיבות: "סין [ו]טין" ( עפר ואפר - ביטוי ענווה והתבטלות בפני הבורא); "סופו טוב" או "סימנא טבא".[6] בנוסף, לא רק יוצאי ספרד הצמידו לשמם את הכינוי, אלא גם חלק מרבני יהדות אשכנז.[7]

כיום נמצאים יהודים שמקורם מחבל ארץ זה בעיקר בארצות הבלקן, במדינת ישראל (בעיקר יוצאי צפון אפריקה והבלקן המהווים את רובם של צאצאי המגורשים מספרד) ובשאר ארצות אירופה (כגון צרפת, הולנד, איטליה וכו'). בארץ ישראל נהגו לקרוא לצאצאי המגורשים ספניולים, זאת כדי להבדילם מצאצאי המוסתערבים ואחרים שאימצו את ההלכה ונוסח התפילה שלהם אך חסרו שורשים בספרד עצמה.

התפוצה של המגורשים מחצי האי האיברי התפרשה לכמה קבוצות, שהוסיפו לקיים ביניהן סולידריות וקשרים נרחבים. החלוקה הבסיסית הייתה בין "ספרדים מערביים" ל"ספרדים מזרחיים", או "עות'מאניים". האחרונים פנו לארצות האסלאם, והתיישבו בשולטנות העות'מאנית ובצפון אפריקה. במגרב הייתה להם השפעה גדולה על ארחות היהודים המקומיים ששינתה אותם במידה רבה, אך למעט כיסים מבודדים כטנג'יר ותטואן בהם הוסיפו לדבר בניב היהודי-ספרדי (חכיתיה), רובם נטעמו בבני האזור. לקדמת המשריק, בארצות כמו סוריה ומצרים, הגיעו גלים גלים של יהודים ספרדים. על אף המגעים והשיתוף עם המקומיים, חלקם שמרו על ייחוד ניכר עד המאה ה-19. נוסח התפילה וההלכה שלהם נעשו דומיננטיים בכל המרחב והרחק הלאה, אף שרוב יושביו, כמו יהדות בבל, נעדרו כל קשר למגורשים; בשלהי המאה ה-18 עוד שכנע השד"ר יוסף ממן את יהודי בוכרה להחליף את נוסח פרס העתיק בנוסח ספרד. רק בבלקנים ובטורקיה הצליחו הספרדים לבלוע את הקהילות שקדמו להם, רומניוטים ואשכנזים, ולשמר במידה רבה את ההומוגניות שלהם. באזורים אלה שגשגה שפת הלדינו עד המאה ה-20.

רבים מאלה שפנו לארצות הנצרות לא יצאו ב-1492, אלא היו אנוסים שנמלטו מחצי-האי האיברי, בעיקר מפורטוגל, במאות ה-16 וה-17.[8] ספרדים מערביים אלה לא דיברו בניב היהודי-ספרדי הישן אלא הביאו עמם את הספרדית והפורטוגזית של ארצותיהם, שהשתמרה בקרבם במידה מסוימת עד המאה ה-19. תפוצה זו הייתה קטנה יחסית (בשיאה מנתה לא יותר מ-15,000 איש) אך השפעתה התרבותית הייתה עצומה. היא שמרה על קשר קרוב לאנוסים, ובעקבותיהם הצליחה לחדור בהדרגה לאנגליה ולעולם החדש. קהילותיה המקוריות התקיימו במערב אירופה, בעיקר בצרפת וארצות השפלה. סביב 1800 חלה בה הדרדרות דמוגרפית והיא איבדה במידה רבה את צביונה. באיטליה, בה השתקעו יוצאי ספרד רבים במחצית המאה ה-16, נעלם הניב היהודי-ספרדי בתוך פחות ממאה שנה. אף כי הספרדים שימרו את ייחודם בקהילות כליבורנו, מרוב הבחינות הם התמזגו עם האיטליאנים והאשכנזים ליצירת יהדות איטלקית אחת.

לצד התפוצות העיקריות היו יחידים ומשפחות שנעו כמעט לבדם למחוזות רחוקים, כמו משפחת דון יחיא בלטביה.

שמות משפחה

כיום נמצא שמות משפחה יהודיים המצביעים על כך ששורשי המשפחה מגיעים עד ליהודים ממגורשי ספרד. למשל, שמות משפחה עבריים, שלא עוברתו והיו במשפחות עוד בטרם עלייתם לארץ ישראל (עובדיה, אלעזר, בכור, גיגי, עוזיאל, קמחי, כספי, צדקה, מימון, נחמיאס, שמש, בודוך, חורש), שמות משפחה ספרדיים או פורטוגזים (בֶטיטו-Betito, ניניו, דה שפינוזה, ד'יזרעאלי, פררה, קלדרון) שמות על שם ערים ספרדיות (טרגן (העיר טרגונה שבקטלוניה), סביליה, טולדו, טולדנו, לרדו, מרציאנו, קורדובה, קסלסי, זוארץ[9]), שמות על שם תפקידים (ספורטה: שומר השער, זאפאטרו: הסנדלר וכו') וכן שמות ששרדו מהתקופה המוסלמית בספרד (בן טולילה, אלגרנטי, אבן עזרא, אבודרהם, אלנקווה). מאפיינים נוספים של צאצאי מגורשי ספרד הם, לעיתים קרובות, ידיעת שפת הלדינו וקריאת שמות פרטיים ספרדיים, כגון, ז'אק, פרסיאדו, איז'ו (בן בלדינו), קומפרדה, מואיז, וידאל ושמות נשיים כגון, אלגרה, פאלומבה, אסטריאה, סניורה (גברת בלדינו).

בקרב צאצאי מגורשי ספרד שהתחתנו בארצות הבלקן, נרשם בכתובה, כי הם משתייכים לעדה הקסטליאנית, באופן דומה, בקרב צאצאי מגורשי ספרד בצפון אפריקה, בכתובה נוסף המשפט "לזכר הקהילות המפוארות בקסטיליה וארגון".

העת החדשה וכיום

V11p629001 Synagogue
בית כנסת ספרדי בעיר פילדלפיה, בארצות הברית

בשנת 1869 בוטל צו הגרוש, וישיבת היהודים בספרד הפכה לאפשרית מבחינה חוקית, ובזרם דק החלו יהודים להגיע ולהתיישב בה מחדש.

ב-7 בפברואר 2014, הודיעה ממשלת ספרד כי אישרה הצעה לתיקון חוק האזרחות. החוק יקל על צאצאיהם של המגורשים (שמספרם מוערך בין כ-400,000 לכ-3.5 מיליון) לקבל אזרחות ספרדית, מבלי לוותר על אזרחות המדינה שבה הם מתגוררים, ומבלי שיהיו חייבים לגור בספרד. התיקון לחוק מאפשר הענקת אזרחות למבקשים, בלא קשר למקום מגוריהם, בתנאי שיוכיחו את מעמדם באמצעות שמות משפחה, שפה, מורשת או קשר למנהגים הספרדיים ובכפוף לאישור רשם האוכלוסין בספרד, וכן בתנאי שיבחנו על השפה הספרדית. ב-11 ביוני 2015 אישר הפרלמנט הספרדי סופית ורשמית את החוק, המאפשר הגשת בקשה לאזרחות במהלך תקופה של שלוש שנים החל מ-1 באוקטובר 2015, עם אופציה להארכת התקופה בשנה נוספת במידה ויוחלט על כך על ידי שלטונות ספרד.

התיקון לחוק האזרחות הספרדי כולל תנאים רבים, בהם: מבחני שפה ומורשת בספרדית, הוכחת קשר היסטורי לקהילת המגורשים, וזיקה עכשווית לספרד. רק 7 מתוך 885 ישראלים שביקשו לקבל דרכון ספרדי עמדו בתנאים אלה.[10]

ראו גם

V11p629002 Synagogue
בית כנסת ספרדי בעיר מונטריאול, בקנדה
ספר: יהדות ספרד

לקריאה נוספת

<div style="direction: lt

  • Trujillo, a jewish community in Extremadura on the ewe of the expulsion from Spain/ by Haim Beinart. Jerusalem: Magnes Press, Hebrew University, 1980
  • חיים ביינארט, היישוב היהודי החדש בספרד רקע, מציאות והערכה המכון ליהדות זמננו האוניברסיטה העברית, תשכ"ט 1969.
  • אנוסים בדין האינקויזיציה. תל אביב: עם עובד, תשכ"ה 1965.

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ אריאל פיקאר, להחזיר עטרה ליושנה: משנתו של הרב עובדיה יוסף, עמ' 40-42.
  2. ^ שושנה וייך-שחק, אין בואן סימן! מחוזות פיוט ומוזיקה של יהודי ספרד, פרדס הוצאה לאור, חיפה, 2006, עמ' 13
  3. ^ History of the Christian Church, Volume II: Ante-Nicene Christianity. A.D. 100-325. The Councils of Elvira, Arles, and Ancyra
  4. ^ [https://www.academia.edu/1012544/Istorie_si_memorie_evreiasca._Volum_omagial_dedicat_doamnei_Lya_Benjamin_ed._Anca_Ciuciu_si_Camelia_Craciun_Bucuresti_Editura_Hasefer_2011 Istorie si memorie evreiasca. Volum omagial dedicat doamnei Lya Benjamin, ed. Anca Ciuciu si Camelia Craciun, Bucuresti, Editura Hasefer, 2011 עמוד 52 (ברומנית)
  5. ^ ברוך אפשטיין, מקור ברוך, פרק א' סעיף ב', עמ' 696.
  6. ^ ד"ר אברהם שפיר, ס"ט: שמות משפחה, באתר אנציקלופדיה יהודית דעת
  7. ^ הרב שלום משאש, שו"ת שמ"ש ומגן חלק ד' סימן י"ד (עמ' קצ"ג)
  8. ^ Moreno-Goldschmidt, Aliza, Conversos de origen judío en la Cartagena colonial, Universidad Javeriana, 2018
  9. ^ Family Name Unit Reservation, בית התפוצות
  10. ^ דיאנה בחור ניר, השער החדש לאירופה: הישראלים נוהרים לדרכונים פורטוגליים, באתר כלכליסט, 11 במרץ 2017
אנוסים

האנוסים היו יהודים שאולצו להמיר את דתם ולקבל על עצמם את דת המדינה השולטת, לרוב באירופה ולרוב את דת הנצרות. המושג נפוץ ביותר בשל היקף המרת הדת הכפויה בה חויבו היהודים בעיקר לקבל עליהם את הדת הנוצרית-קתולית בתקופת ימי הביניים, בפרט בספרד ובפורטוגל, אך גם בארצות אחרות. מכונים גם "הנוצרים החדשים" (בספרדית: Cristiano Nuevo), "קונברסוס" (Converso, מומרים), "קריפטו יהודים" (מיוונית, "יהודים בסתר") וכן "מאראנוס" (בספרדית: Marranos‏). כינויים אלה כוללים לרוב הן את המומרים עצמם והן את צאצאיהם.

גירוש ספרד

גירוש ספרד היה סילוקם בכפייה בשנת 1492 ה'רנ"ב של יהודי ממלכות קסטיליה ואראגון אשר סירבו להתנצר. גירוש בתנאים שונים מעט הוחל חמש שנים מאוחר יותר, בשנת 1497 ה'רנ"ז, על יהודי פורטוגל. עוד שנה אחר כך, בשנת 1498 ה'רנ"ח, גורשו גם יהודי ממלכת נווארה.

הגירוש התבצע מכח צו שנחתם בידי פרדיננד השני מלך ארגון ואשתו, המלכה איזבלה הראשונה מקסטיליה, ב-31 במרץ 1492 ופורסם ב-29 באפריל, ג' בניסן הרנ"ב. נאסרה בחוק ישיבתם של יהודים בקסטיליה ואראגון, והם הועמדו בפני הברירה להתנצר או לעזוב עד ל-31 ביולי, ז' באב ה'רנ"ב. חלק גדול מהיהודים העדיפו להתנצר לפחות למראית עין, ונותרו בספרד יחד עם מאות אלפי "נוצרים חדשים" או "מראנוס", צאצאי יהודים שהתנצרו במאה הקודמת מאז גזירות קנ"א אך לא נטמעו בחברה הספרדית הכללית שהוסיפה לנהוג בהם בחשד מסוים. רבים מהמומרים הוסיפו לקיים את יהדותם בסתר כאנוסים. אף כי אין אפשרות להעריכו במדויק, רוב ההיסטוריונים אומדים את מספר המגורשים מספרד ב-1492 בין 40,000 ל-160,000 נפש. המגורשים עזבו את ספרד לארצות השוכנות לחופי הים התיכון אל צפון אפריקה ולאימפריה העות'מאנית, ובגלים למערב ומרכז אירופה.

הצו שיקף מדיניות של הכתר הספרדי שביקש ליצור חברה נוצרית אחידה, ללא מיעוטים דתיים. במקביל לגירוש היהודים פעלו השלטונות גם לדחיקת המוסלמים מספרד. לאחר סידרה של גירושי מוסלמים מאזור גרנדה הוציאה ממלכת קסטיליה בשנת 1502 צו מלכותי המורה למוסלמים בממלכות להתנצר או לעזוב. בעקבות הצו בחרו רבים מהמוסלמים להתנצר לפחות למראית עין והיתר גורשו (המומרים ממוצא מוסלמי התמרדו מספר פעמים והוסיפו לעורר חשש; ב-1609 גורשה אוכלוסייה זו על אף היותה נוצרית להלכה). בשנת 1507 הורחב צו גירוש היהודים על כל תחום השליטה של מלכי ספרד: דרום איטליה, סיציליה וסרדיניה.

גירוש היהודים מספרד סימן את סיומו של פרק בתולדות עם ישראל. הוא הותיר רושם משמעותי בספרות, בשירה, בספרות ההלכה בדורות הבאים ובהתפתחות הקהילות היהודיות שאליהן הגיעו המגורשים מחצי האי האיברי, ומאוחר יותר גם צאצאי האנוסים.

דוד אבודרהם

הרב דוד (בר' יוסף) אבודרהם היה פרשן תפילות נודע שחי במאה ה-14 סביב שנת ה'ק, 1340 בספרד. מכונה גם בקצרה האבודרהם. נולד לרבי יוסף אבודרהם ונקרא על שם אבי אביו.

הגייה ספרדית

הגייה ספרדית (או הברה ספרדית) היא הגיית השפה העברית כפי שהתקיימה אצל יהדות ספרד, יהדות איטליה וחלק מיהודי ארצות האסלאם בתקופת הביניים של העברית. בתוך ההגייה הספרדית יש מגוון גדול של דרכי הגייה שונות, אך יש להן קווים משותפים המבדילים אותן מן ההגייה האשכנזית וההגייה התימנית. ככל הגיות העברית בימי הביניים אף היא לא שימשה לדיבור עברי, משום שזה לא היה קיים כמעט בימי הביניים, אלא בעיקר לצרכים ליטורגיים (פולחניים).

הד-המזרח

הד-המזרח היה ביטאון ליהדות הספרדית שפורסם בירושלים לפני ואחרי קום המדינה. הופץ בשנים 1942–1944 בעריכתו של אליהו אלישר, ובשנים 1949–1951 בעריכתם של אלישר כעורך ראשי ודוד סיטון כעורך.

גיליונו הראשון יצא לאור ב-10 ביוני 1942. ותדירותו השתנתה במהלך השנים. הוא החל כדו-ירחון עד לחודש פברואר 1944, לאחר מכן הפך לשבועון, עד להפסקה הראשונה של הוצאתו לאור בדצמבר 1944. עם חידוש הוצאתו בינואר 1949 המשיך כשבועון, אולם בשנת 1951 (האחרונה להוצאתו) הופיעו שישה גיליונות בחודשים ינואר, פברואר ויולי, כשהאחרון שבהם יצא ב-20 ביולי 1951, ובמרכזו עידוד ההצבעה לרשימת ספרדים ועדות מזרח – ס"צ (ספרדים ציוניים) לכנסת השנייה.בגיליונות הראשונים היה שמו של כתב העת "המזרח – בטאון ליהדות הספרדית", כשכותרתו מתורגמת לערבית ואנגלית; ומהגיליון שהתפרסם ב-15 בינואר 1943 נקרא כתב העת "הד-המזרח – בטאון ליהדות הספרדית". מרבית גיליונותיו היו בני 16 עמודים.

בגלגולו הראשון של כתב העת כללה המערכת, מלבד את העורך הראשי אליהו אלישר, את אברהם אלמליח ודוד סיטון. בגלגולו השני (משנת 1949) היה סיטון לעורכו השני ונוספו לכתיבה משה כרמון, יוסף יואל ריבלין ושלום שוורץ.

כתב העת התמקד באירועים שפקדו את היישוב היהודי, מדינת ישראל והתנועה הציונית עם התייחסות למיקום החברתי של קהילת היהודים הספרדים והיחס ביניהם לאשכנזים. בנוסף, נבדק מצבם של היהודים בארצות ערב ונתנה התייחסות רבה לתרבות המזרח, ולאנשי הספר והפולקלור הספרדי-יהודי.

הד-המזרח הביא לביטוי של דעות מתונות בנוגע לסכסוך הציוני-ערבי, תוך הדגשת חשיבות הדיאלוג וההיפתחות אל העולם דובר הערבית, שפה המשותפת להם וליהודים הספרדיים, אולם הוא נסגר בשל מחסור במימון, וכתב העת "במערכה", בעריכתו של דוד סיטון, נחשב למעין ממשיכו.

ועד העדה הספרדית בירושלים

ועד העדה הספרדית בירושלים הוא ועד אשר הנהיג במשך שנים רבות את יהודי ירושלים וצבר רכוש רב מהקדשים ועזבונות, שהועמדו לרשות קהילות הספרדים.

חרדים ספרדים

חרדים ספרדים הם זרם בתוך החברה החרדית בישראל, הכולל חרדים יוצאי ארצות האסלאם. הזרם החרדי-ספרדי מונה בעשור השני של המאה ה-21 בישראל, לפי הערכות, כ-200 אלף נפשות.

חרדיות ספרדית זו תופעה שהחלה להתפתח רק לאחר קום המדינה, עם המפגש בין יהדות ארצות האסלאם ליהדות החרדית המזרח אירופאית במוצאה, והיא עדיין בשלבי התפתחותה, כשספרדים רבים עומדים על קו התפר שבין חרדים לדתיים או דתיים לאומיים.

כיום, במגזר החרדי, מפלגת ש"ס ומועצת חכמי התורה היא הדוגמה המובהקת לחרדיות ספרדית.

יהדות ארצות האסלאם

יהדות ארצות האסלאם (לעיתים גם יהדות ספרד, מושג החופף במידת מה) הוא שם כולל לקהילות היהודים תחת שלטון האסלאם, החל מהמאה ה-7 לספירה. מאז עליית הח'ליפות התגוררו למעלה מ-90% מכלל ישראל תחת אותו שלטון, מצב שנמשך כמעט עד המאה ה-15. במהלך התקופה הארוכה בה היו הקיבוץ הגדול והדומיננטי בעולם היהודי, התרכזו חיי הדת והיצירה שלו אצלם כמעט באופן בלעדי, אם כי בתחילת המאה ה-20 ירד שיעורם ל-8% בלבד מכלל היהודים.

במאות הראשונות לאחר כיבושי האסלאם התגוררו מרבית היהודים בבבל, פרס וארץ ישראל. מהמאה ה-9 החלו תנועות הגירה נרחבות מערבה למצרים, ארצות המגרב וספרד. שינוי זה העביר את מרכז הכובד היהודי לשם בסביבות המאה ה-11. תור הזהב של יהדות ספרד היה עידן פורח במיוחד, שנגדע עם עליית פלגים מוסלמיים קנאיים, השלמת הרקונקיסטה ולבסוף, גירוש ספרד. רבים מהגולים השתקעו בארצות צפון אפריקה וברחבי האימפריה העות'מאנית והצליחו בתהליך ארוך להשליט לבסוף במרבית המקומות (למעט חריגים, במיוחד יהדות תימן) את נוסחי תפילתם, פסיקתם ההלכתית ומנהגיהם: אף כי יוצאי ספרד וצאצאיהם היו מיעוט קטן במרחב זה – הם נודעו כ"ספרדים טהורים" או "ספניולים" לצורך ההבחנה – הדומיננטיות של דרכם הביאה לכך שמן המאה ה-19 לערך כונו מרבית יהודי ארצות האסלאם "ספרדים". באותה מאה החלה הגירה של יהודי ארצות האסלאם לעבר צפון אמריקה ודרומה, מערב אירופה וארץ ישראל. סיום הקולוניאליזם האירופאי והקמת מדינת ישראל הביאו להפחתה דרסטית במספרם. המהגרים לישראל, שבאו מרקעים שונים ומגוונים מאוד, התגבשו למגזר סוציולוגי מובחן המכונה "מזרחים", כקטגוריה מקבילה למגזר ה"אשכנזי".

יהדות ספרד (העידן המודרני)

יהדות ספרד בעידן המודרני, החלה את דרכה לאחר גירוש ספרד, בשנת 1492. אחרוני היהודים, המוצהרים ככאלה, יצאו בסוף חודש יולי באותה שנה. קיימת מסורת שמגורשי ספרד גזרו חרם שלא לשוב לספרד, למרות שאין לכך עדות בכתב ממקור ברור.

בשנת 1869 בוטל הצו שהוציאו פרננדו השני מלך ארגון ואשתו המלכה איזבלה הראשונה מקסטיליה ביום 14 במרץ 1492 וישיבת יהודים בספרד הפכה לאפשרית מבחינה חוקית ובזרם דק החלו יהודים להגיע ולהתיישב בה.

יצחק אבן גיאת

רבי יצחק בן רבי יהודה אִבְּן גַיַאת (נקרא גם רי"צ גיאת או בקיצור ריצ"ג. ד'תשצ"ח, 1038 (בקירוב) - ד'תתמ"ט, 1089) לוסנה, ספרד — ד'תתמ"ט (1089), קורדובה) היה רב, פוסק, ראש ישיבה, פרשן ומשורר יהודי. עמד בקשרי ידידות עם רבי שמואל הנגיד ולאחר מכן עם בנו רבי יהוסף. לאחר הרצחו של רבי יהוסף סייע לאלמנתו ובנה רבי עזריה והזמינם ללוסנה. בשנת 1089 יצא לקורדובה על מנת לקבל טיפול רפואי ושם נפטר, מיטתו הועברה לעירו לוסנה ושם נקבר לצד אבותיו.

כ"ד בתשרי

כ"ד בתשרי הוא היום העשרים וארבעה בחודש הראשון

בשנה העברית, למניין החודשים מתשרי, והוא החודש השביעי

למניין החודשים מניסן.

פרשת הבר מצווה של ילד שנולד בכ"ד תשרי הוא תמיד פרשת בראשית.

לאדינו

לאדינו היא שפה רומאנית יהודית המדוברת על ידי צאצאי מגורשי ספרד (בעיקר יהדות הבלקן), וידועה גם בשמות "ספאניולית" (בעברית), "ג'ודיזמו", "Judeoespañol", ספרדית־יהודית או רק אספאניול בשפת הלאדינו המדוברת. לאדינו הוא השם הנפוץ ביותר כיום ללשון "הספרדית-היהודית", בעבר המונח לאדינו היה לשפה המשמשת לתרגום כתבי קודש בלבד הכתובה באותיות רש"י, שפה שיוחדה לכתיבה והייתה שונה משפת הדיבור.

משה דוד גאון

משה דוד גאון (מד"ן; 6 בספטמבר 1889 (י' באלול תרמ"ט), טראווניק, האימפריה העות'מאנית– 8 באוקטובר 1958, ישראל) היה היסטוריון, חוקר יהדות המזרח, ביבליוגרף, איש חינוך, עיתונאי ומשורר ישראלי, מחלוצי חוקרי תרבות הלאדינו בישראל ואביהם של איש העסקים בני גאון והזמר יהורם גאון.

נוסח הספרדים

נוסח הספרדים הוא נוסח התפילה של הסידור המקובל כיום בקרב הקהילות הספרדיות השונות ורוב יוצאי עדות המזרח (חוץ מיהודי תימן).

ערבית יהודית

ערבית יהודית היא קבוצת ניבים של השפה הערבית, אשר דוברו בפי יהודים שחיו בארצות ערב. מונח זה מתייחס גם לערבית שנכתבה באותיות עבריות בידי יהודים החל בימי הביניים וגם לשפת היום-יום המדוברת. כמו הלאדינו והיידיש, גם קבוצת ניבים זו היא מן השפות היהודיות שהתפתחו בקרב יהודי התפוצות. מימי הביניים ועד תחילת העת החדשה, הייתה זאת השפה היהודית הנפוצה ביותר.

עם התפשטות האסלאם והתהליך ההדרגתי של התאסלמות העמים במזרח התיכון, במרכז אסיה ובצפון אפריקה, תפסה הערבית היהודית את מקומה של הארמית, ומראשית המאה התשיעית הייתה גם לשפת היום-יום בארצות האסלאם דוברות הערבית. כמו אצל שאר דוברי הערבית, גם בקרב היהודים דוברו ניבים שונים במקומות שונים. השפה נכתבה - לעיתים לפי הניב המקומי ולעיתים בשפה הקלאסית האחידה - באותיות עבריות (ולא באלפבית הערבי), עם תוספת של נקודות דיאקריטיות לאותיות ערביות שאין להן מקבילה בעברית. במאה העשירית קבע ר' סעדיה גאון תעתיק קבוע ועקבי.רוב הניבים המדוברים של הערבית היהודית החלו להעלם במאה העשרים. תהליך נטישת השפה החל עוד בארצות המוצא, עם המעבר ההדרגתי של הקהילות היהודיות בצפון אפריקה לשימוש בצרפתית כשפה עיקרית והמעבר ההדרגתי בארצות כגון עיראק וסוריה לשימוש בערבית סטנדרטית. תהליך ההיעלמות של ערבית יהודית המשיך ביתר שאת כשרוב יהודי ארצות ערב היגרו לצרפת, לישראל ולארצות אחרות והתחילו לדבר בשפה המקומית (צרפתית או עברית ישראלית). משום כך נחשבת היום השפה הערבית היהודית, כמו שאר השפות היהודיות, שפה בסכנת הכחדה.

רוב ספרות ההגות היהודית של חכמי יהדות ספרד בימי הביניים נכתבה בערבית יהודית וכך גם חלק מספרי פרשנות המקרא וההלכה. זאת לעומת שירת ימי הביניים של יהדות ספרד, שנכתבה בעיקר בעברית. החיבורים שנכתבו בערבית היהודית תורגמו לעברית למען יהודי אשכנז וצרפת; בין המתרגמים מפורסמת משפחת אבן תיבון.

בערבית יהודית נכתבו כתביו של הרב סעדיה גאון ובהם התרגום הערבי למקרא המשמש את עדת תימן, וחיבוריו בתחומים המגוונים של ההגות היהודית, הבלשנות העברית וההלכה; כתבי הרמב"ם ובהם מורה נבוכים, פירוש המשניות וספר המצוות (אך לא משנה תורה שנכתב בעברית); ספר הכוזרי של רבי יהודה הלוי, ועוד חיבורים רבים בהלכה, בפרשנות, בדקדוק ובתחומים נוספים. רוב הממצאים בקורפוס העצום של גניזת קהיר כתובים גם הם בערבית יהודית. עדות לנוחות השימוש בשפה זו, לעומת דלותה של העברית, שהייתה חסרה מינוחים מתאימים לכתיבה הן מדעית והן יומיומית ניתן למצוא בדברי יונה אבן ג'נאח מן המאה ה-12 במבוא ל"ספר הרקמה":

בעת המודרנית חל גיוון בשימושים בערבית יהודית. לצד ספרי הגות וכתבים רבניים, יצאו לאור גם עשרות כתבי עת ועיתונים בערבית יהודית בקהילות השונות של יהדות ארצות ערב ואף בקהילת הבגדאדית בהודו. ספרות חילונית בערבית-יהודית גם היא חוברה ופורסמה, ויצירות קלאסיות רבות של ספרות העולם תורגמו לדיאלקטים המקומיים השונים של השפה.

טקסטים שנכתבו בערבית יהודית מכילים בדרך כלל מאפיינים של הערבית המדוברת. בעוד שהערבים המוסלמים השתדלו מאז ראשית האסלאם לכתוב בערבית הקלאסית, היהודים לא היו מחויבים לאידיאל של השפה הערבית ולכן שכיחות בכתיבתם תופעות מן הערבית המדוברת. לפיכך, חקר הערבית היהודית יש בו כדי לתרום לחקר הערבית המדוברת של ימי הביניים, ובכלל זה הערבית שדוברה בפי המוסלמים. מצד שני, חוקרי הערבית היהודית מסתייעים פעמים רבות בהשוואות עם הניבים המודרניים של הערבית המדוברת.

פעמים

'פעמים' הוא רבעון בין-תחומי לחקר קהילות ישראל במזרח, היוצא לאור מטעם יד יצחק בן-צבי החל משנת 1979. המאמרים ב'פעמים' עוסקים בנושאים מגוונים הקשורים לקהילות היהודיות בספרד, באגן הים התיכון ובמזרח. בחלק מן הגיליונות המאמרים מוקדשים לנושא מרכזי אחד. עד היום (חורף תשע"ט) התפרסמו 155 גיליונות. מייסד כתב העת ועורכו הראשון היה יצחק בצלאל (1994-1979). אחריו ערכו את כתב העת שלום רצבי, דוד מלכיאל ואבריאל בר-לבב. מזכיר המערכת הראשון ואחר כך עורך המשנה היה מיכאל גלצר (2013-1979). כיום עורך את כתב העת יאיר עדיאל.

רבנו בחיי אבן פקודה

רבי בחיי בן יוסף אִבְּן פַּקוּדָה (גם "אבן בקודה"; בערך ד'תת"י, 1050 – ד'תת"פ 1120), הידוע בשם רבינו בחיי, היה דיין, הוגה דעות ופילוסוף יהודי שגדל וחי בעיר סרגוסה שבספרד המוסלמית בתור הזהב של יהדות ספרד, ומחבר הספר תורת חובות הלבבות.

שירת ימי הביניים של יהדות ספרד

שירת ימי הביניים של יהדות ספרד היא שירה שנכתבה בעברית על ידי יהודים מספרד המוסלמית, אל-אנדלוס, בתקופת ח'ליפות קורדובה, פחות או יותר סביב השנים 912 עד 1031. יש המתייחסים לשירה כסוגה על פי מאפיינה הצורניים והתוכניים ולכן לא בהכרח שנכתבה במסגרת הזמנים המוזכרת, כמו כן לא הייתה מוגבלת לערי אנדלוסיה וזרחה ברחבי העולם המוסלמי, באיטליה ובצרפת. לשירים שנכתבו בתקופה זו מאפיינים כללים במבנה ובנושאים. מקובל שנושאי השירה נחלקים לשירת הקודש ולשירת החול כאשר שירת הקודש עוסקת באל ובדת וכיום מהווה חלק ממחזור התפילה בבית הכנסת ושירת החול עוסקת במגוון רחב של נושאים מחיי השגרה וההגות.

שיריהם של משוררי ספרד זכו ללחנים רבים בכל תפוצות ישראל לאורך השנים וגם בתקופה המודרנית. ייחודה של שירה זו, שחוברה על ידי מי שעברית לא הייתה שפת אמם אלא בגדר לשון קודש ותפילה ובשגרתם דיברו ופעלו בערבית, כמו כן שורשיה הצורניים בשירה הערבית ואילו נושאיה ומושאיה מן ההווי של אותם משוררים כיהודים החיים בגולה. כמו כן שירת ספרד העברית לא פרחה על לוח חלק אלא נטועה בהתפתחות כלכלית ותרבותית שראשיתה במיסוד ישיבות התלמוד באנדלוסיה ואיתה העלאה תקדימית על הכתב של מחקר השפה העברית, ייסוד הדקדוק העברי, ולמשורריה תפיסה אסתטית שהייתה ריאקציונרית באופייה לשירה העברית שקדמה להם, המכונה גם שירת הפיוט הארצישראלי בעוד זה דגל בלשון חז"ל השטופה דרש ואלגוריה על חשבון הדיוק הלשוני והצורני, השירה החדשה ביקשה לשוב ליסודות העברית במקרא, אם כי לא מתוך ניכור להשפעה זרה ואף ניתן למצוא דוגמאות לשזירת השפה הערבית בשירה העברית לכדי שירה מעורבת, ייתכן מתוך תפיסה לשונית שלשפות אלה קירבה או מקור משותף (ראו אברהם אבן עזרא).

תור הזהב של יהודי ספרד

תור הזהב בספרד הוא הכינוי לתקופת פריחה תרבותית של יהודי ספרד תחת השלטון המוסלמי במהלך ימי הביניים.

היסטוריונים חלוקים בדעתם בנוגע לשאלה מתי החל תור הזהב היהודי בספרד ומתי הוא הסתיים. למעשה היו כשלוש תקופות נפרדות של שגשוג תרבותי ליהודים בספרד בין המאה ה-9 למאה ה-13, שנקטעו לפרקים על ידי דיכוי אנטי-יהודי מצד השושלות השולטות.

יהדות אירופה
אוסטריהאוקראינהאזרבייג'ןאיטליהאיסלנדאירלנדאלבניהאסטוניהארמניהבולגריהבלגיהבלארוסבוסניה והרצגובינהבריטניהגאורגיהגרמניהדנמרקהולנדהונגריהצ'כיהיווןלוקסמבורגלטביהליטאמולדובהמלטהמקדוניה הצפוניתנורווגיהסלובניהסלובקיה • ספרד • סרביהפוליןפורטוגלפינלנדצרפתקפריסיןרומניהרוסיהשוודיהשווייץטורקיה

ראו גם: יהדות אשכנז • יהדות ספרד • יהדות ברית המועצותיהדות יוגוסלביהיהדות מזרח אירופה

אירופה

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.