יהדות הלניסטית

היהדות ההלניסטית הייתה חלק מיהדות התקופה ההלניסטית, היוונית והאימפריה הרומית, שאנשיה שאפו לקיים ערכים ומסורות יהודיים בתוך המסגרת של החברה והתרבות ההלניסטית. היהודים ההלניסטים היו יהודים שעברו תהליך הלניזציה במידה זו או אחרת, בודדים וקבוצות מרחבי העולם ההלניסטי שהתגיירו, וכן גויים שהתקרבו ליהדות אך לא רצו, או חששו, להתגייר.

יהודים הלניסטים חיו כמעט בכל ארצות האימפריות ההלניסטיות - ובעיקר לחופי המזרח התיכון בחלק מאזורים אלו הם אף נחשפו לאנטישמיות ועוינות.

מכיוון שמרבית הכתבים היהודים-הלניסטים שנמצאו הם מאלכסנדריה, המחקר בנושא נטה לייחס משקל רב לכתביו של פילון האלכסנדרוני. דוד פלוסר טוען כי מאחר שפילון כתב ביוונית קלאסית ונודע כפילוסוף אשר ידיעותיו ביהדות היו מועטות, אין לראות בכתבים אלו ייצוג משמעותי של היהדות ההלניסטית וכי רוב היהודים ההלניסטים לא הגיעו משכבות משכילות במיוחד באוכלוסייה והכרותם עם יצירות מופת ופילוסופיה יוונית היו מועטות. היהודים ההלניסטים, כמו רוב תושבי האימפריה הרומית, דיברו יוונית-עממית - קוינה - ובה גם נכתבו תרגום השבעים וחלק מהספרים החיצוניים. כתבים אלו היו כתבי היד הראשונים שנכתבו בשפה זו (איש לא כתב בה ספרות לפני אותה עת והיא נחשבה לשפה עממית מדוברת ופשוטה - ולא לשפה ספרותית). חקר הכתבים מגלה כי בחלק מחוגי היהדות ההלניסטית באו לכדי ביטוי תפיסות מתורות משיחיות ומיסטיות של האיסיים על גאולה.

דת ומנהגים

ידיעותיהם של היהודים ההלניסטים בעקרונות היהדות ומצוותיה היו לרוב פחותות וחלקיות מאלו של יהודי ארץ-ישראל, אך הם מילאו אחריהן לפי יכולתם במידה והכירו אותן (המקורות היהודיים של הנצרות, פרק י"ב - היהדות ההלניסטית, עמ' 57). היו יהודים הלניסטים שעלו לרגל לבית המקדש, ובארץ ישראל היו להם קהילות ובהן בתי כנסת משלהם.

המרה לנצרות

בתקופת בית המקדש השני הלכה וגאתה בקרב חלק ניכר מהאוכלוסייה העממית באימפריה ההלניסטית תפיסה לפיה קיים קלקול מוסרי בתרבות. בכל רחבי האימפריה התקיים ריבוי רעיונות ופולמוסים דתיים. התפשטותן של תורות ותפיסות פוליתאיסטיות בקרב שכבות האליטה וההנהגה ההלניסטית ושפע רעיוני-תרבותי רב שהגיע ממזרח האימפריה הביא להתנהגויות אשר נתפסו בקרב המוני-העם כקלקול מידות דתי ומוסרי. עקב כך, אנשים רבים באימפריה גילו עניין והזדהות עם עקרונות היהדות והייתה תופעה של גיור קבוצות. תופעה נוספת שקשורה לכך, הייתה היווצרות קבוצות של פשוטי העם שנקראו 'יראי שמיים' - אנשים אשר קיבלו עליהם רק חלק מהמצוות היהודיות.

בעת תחילת התפשטות הנצרות היוו היהודים ההלניסטים מטרה עיקרית להטפותיו של המטיף הנוצרי פאולוס. רבים מתוכם היו עוינים לדבריו, עקב כך שהטיף כנגד אמונתם. הפולמוס שעורר פאולוס בבקרו בקהילות היהודיות, אשר עשה שימוש ברטוריקה איסיית - גרם לתסיסה ומהומות של יהודים הלניסטים בכל אשר הלך - ובשנת 57 לספירה הוא גרם למהומות ונעצר בירושלים על ידי הרומאים בשל התססה דתית - והועבר למעצר ברומא. לעומת זאת, בחלק מקהילות היהדות ההלניסטית (כמו גם בשאר היהדות) התרחשו מאז ומתמיד תופעות של כפירה בעקרונות המקובלים ושל מינות - עוד טרם תחילת הפצתה של הנצרות. סיכום העניין הוא כי, פאולוס נחל הצלחה רבה בהמרתם של קבוצות גדולות של 'יראי שמים' - אלו היו הראשונים שהומרו לנצרות.

הטפותיו של פטרוס זכו גם הן להצלחה רבה בקרב היהודים ההלניסטים בתפוצות ההלניסטיות וככל שזכו לתפוצה ופופולריות היו היהודים ההלניסטים הראשונים להמיר דתם לזו החדשה ושימשו בעצמם כשופר להפצתה.

ראו גם

לקריאה נוספת

Monatsschrift für Geschichte und Wissenschaft des Judentums

Monatsschrift für Geschichte und Wissenschaft des Judentums (גרמנית: "ירחון לתולדות ישראל ולחכמת ישראל" או "להיסטוריה היהודית ולמדעי היהדות"; בראשי תיבות: MGWJ; מכונה גם בסתמי: Monatsschrift, מוֹנַאטסשריפְט) היה כתב עת אקדמי מחקרי שהופיע, עם כמה הפסקות, במשך 83 שנים, מ-1851 עד 1939. זמן קצר לאחר הופעתו הוא נעשה לכתב עת חשוב ומשפיע למדעי היהדות.

היסטוריה של העם היהודי בארץ ישראל

ערש תרבותו של העם היהודי בארץ ישראל. מאז ואילך שמר העם היהודי על זיקה פיזית, תרבותית ודתית אל מכורתו. על פי המקרא ראשיתה של ממלכת ישראל המאוחדת במאה ה-11 לפנה"ס ואילו האיזכור הארכאולוגי החוץ מקראי הראשון לשם "ישראל" הוא במצבת ישראל (מצבת מרנפתח המצרית), אשר מתוארכת לשנת 1200 לפנה"ס. בתקופת המקרא, לאחר פילוג ממלכת ישראל המאוחדת, היו שתי ממלכות באזור הרי יהודה - ממלכת ישראל בצפון וממלכת יהודה בדרום. ממלכת ישראל נכבשה על ידי האימפריה הנאו-אשורית (בערך בשנת 722 לפנה"ס) וממלכת יהודה על ידי האימפריה הנאו-בבלית (בשנת 586 לפנה"ס). עם תבוסתה של האימפריה הנאו-בבלית על ידי האימפריה האחמנית בהנהגת כורש הגדול (538 לפנה"ס), האליטה היהודית הורשתה לשוב לירושלים, והקימה את בית המקדש השני.

בשנת 332 לפנה"ס כבשו היוונים תחת הנהגתו של אלכסנדר מוקדון את האימפריה האכמנית, שכללה את יהוד מדינתא. בעקבות כך החל מאבק דתי ארוך שפיצל את האוכלוסייה היהודית ליהודים-מסורתיים (אורתודוקסים) ויהודים-הלניסטיים. בשנת 165 לפנה"ס, לאחר מרד החשמונאים, הוקמה ממלכה חשמונאית-מסורתית עצמאית. בשנת 64 לפנה"ס כבשו הרומאים את יהודה והפכו אותה לפרובינציה רומית.

על אף שהאוכלוסייה היהודית הייתה תחת שליטת אימפריות שונות ועל אף שחיו בארץ ישראל מגוון קבוצות אתניות, הרי ארץ ישראל לאורך מרבית תקופת הבית השני הייתה תחת שלטון יהודי עד למרידות יהודה ברומא בשנים 66–136 לספירה, שבמהלכן גירשו הרומאים את רוב היהודים מהאזור, הקימו במקום את המחוז הרומי פלשתינה, והחלה תקופת הגלות היהודית. לאחר תקופה זו, היהודים הפכו למיעוט ברוב האזורים בארץ ישראל, למעט באזור הגליל. האזור ארץ ישראל הפך נוצרי יותר ויותר לאחר המאה ה-3 לספירה. עד לכיבוש המוסלמי כמות היישובים היהודיים בארץ ישראל ירדה מ-160 ל-50. לטענת מיכאל אבי-יונה האוכלוסייה היהודית היוותה 10% - 15% מאוכלוסיית ארץ ישראל בעת כיבוש ירושלים בידי הפרסים שנת 614, ואילו לטענת משה גיל היהודים היוו את רוב האוכלוסייה עד הכיבוש המוסלמי בשנת 638 לספירה.

בשנת 1099 כבשו הצלבנים את ירושלים ואת שטחי החוף הסמוכים. 200 שנים לאחר מכן נכבשה ממלכת ירושלים ונהרסה על ידי הממלוכים ב-1291. ב־1517 האימפריה העות'מאנית כבשה את האזור, ושלטה באזור עד שהבריטים כבשו את ארץ ישראל ב־1917, ושלטו בו בתקופת המנדט הבריטי עד 1948, עם הכרזת עצמאותה של מדינת ישראל, שהוקמה הודות לפועלם של חברי התנועה הציונית וההמהגרים היהודים הרבים שנהרו אליה.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.