יהדות אשכנז

יהדות אשכנז הוא שם כולל למספר עדות יהודיות החולקות מסורת משותפת, שמקורן במרכז ובמזרח יבשת אירופה ובחלק ממערבה. מן המאה ה-9 הופיעו קהילות שפיתחו מאפיינים ייחודיים במרחב שבין נהרות הלואר והריין, בגבול צרפת-גרמניה הנוכחי, כשחבל ארץ זה היה מזוהה בשם "אשכנז" בספרות הרבנית. כבר במאות ה-11 וה-12 נדדו יושביהן גם לארצות הגובלות, כולל שטחי בוהמיה, אוסטריה, צפון איטליה ואנגליה, והביאו את מנהגיהם עמם. בנוסף למרחב אשכנזי מוגדל זה, החלה במאה ה-14 הגירה מאסיבית למזרח אירופה, לנחלות האיחוד הפולני-ליטאי לעתיד, כשהבאים לשם משליטים את ארחותיהם על היהודים המקומיים דוברי היודיאו-סלאבית. עד תקופה זו היוו בוהמיה ואוסטריה את "אשכנז המזרחית", אך החל מן המאה ה-16 פיתחה יהדות מזרח אירופה, במיוחד יהדות פולין, אפיון מובהק משלה וניתן היה להבדיל בינה לבין כלל האשכנזים במערב. במאה ה-19 החלה הגירה גדולה נוספת מחוץ לאירופה, ברובה לאמריקה ולארץ ישראל.

מאפייניה המשותפים של יהדות אשכנז היו בעיקר סידור התפילה שלה, נוסח אשכנז, ומאוחר יותר נוסח ספרד החסידי שנגזר ממנו ואומץ על ידי רבים; מסורת פסיקה הלכתית עצמאית שנמשכה מרבינו גרשום עבור ברמ"א, שהוסיף את "המפה" ל"שולחן ערוך", וכלה בפוסקים עד ימינו; הברה אשכנזית נבדלת של לשון הקודש; והניב היהודי-גרמני, היידיש, ששימש בעבר את כל שלוחותיה ועודנו דיאלקט יהודי נפוץ יחסית. בנוסף לכל אלה היו מגוון מנהגים ומסורות. עד למאה ה-18 היוו האשכנזים מאלזס ועד לשטחי אוקראינה וליטא המודרניות מרחב תרבותי מאוחד למדי, למרות הגיוון בתוכו. תהליכי הטמיעה וההגירה שאירעו מאז שמו לכך קץ. הרוב התנתקו ממאפייניהם, אימצו את לשון הסביבה וארחותיה, וגם האדוקים שימרו בעיקר מרכיבים דתיים מובהקים. עם זאת, פרטים שונים – כמו מאכלים מסוימים – מוסיפים להיות מוכרים מאוד.

Yidish-dialects-he
הפיזור הגאוגרפי של שפת היידיש; המרחב האשכנזי האוטוכתוני.

מקור השם וגבולות הקבוצה

בספרות העברית של ימי הביניים שימש השם "אשכנז" ככינוי למערב גרמניה-צפון צרפת. ייתכן שהשימוש בשם זה ככינוי לגרמניה, נובע מהדמיון בצליל לשם "זאקסן" (אחת ממדינות גרמניה).[1] משהחלו היהודים האשכנזים לנדוד ממערב למזרח אירופה, התרחבה תפוצתם הגאוגרפית של האשכנזים, והמונח "אשכנז" חל על כל דוברי-היידיש שנהגו לפי המסורת ההלכתית האשכנזית והתפללו בנוסח אשכנז, הן במרכז אירופה והן במזרחה.[2]

על אף הקשר האתני בין יהודי מרכז ומערב אירופה לבין יהודי מזרחה, חל ביניהם בידול הולך וגובר מסוף המאה ה-18; לקיבוץ הראשון ניתנה בהדרגה אמנציפציה, בעוד שהאחרונים היו רחוקים מכך ונתונים היו ברובם להגבלות רבות עד למהפכה הרוסית 1917. במערב הניעו תהליכים אלה תירבות (אקולטורציה) מואץ של היהודים, שהתבטא בהשתלבות לשונית - אם בראשית המאה ה-19 נדרשו המשכילים בגרמניה לחבר ספרות עממית ביידיש כדי שההמונים יבינו אותה, כעבור כמה עשורים השפה האידית כמעט ונעלמה - ובאימוץ הדרגתי של ערכי החברה המקומית. בעקבות כך החלו תופעות של חילון, המרות דת, נישואי תערובת, רפורמה דתית ועוד. במזרח היו תהליכים כאלה איטיים מאוד, מוגבלים ונחלת חלקה של שכבה צרה בלבד. כך, למשל, בעוד שתנועת ההשכלה במערב התפוגגה בשלב מוקדם עם ההתערות החברתית, גלגוליה השונים שרדו שנים רבות בגליציה – בה ניתנה אמנציפציה באופן רשמי, אך היא הייתה הצהרתית יותר ממעשית בשל נחשלות החברה הנוכרית הסובבת.[3] במיוחד ברוסיה, נותרה החברה היהודית מסורתית בעיקרה, ובכך זימנה כר פעילות נרחב ללוחמים למען ההשכלה שם. במהלך המאה ה-19 עלה השימוש במושג "יהודי המזרח" (אוסטיודן) כדי לבדל בין שני אגפיה של יהדות אירופה.

מוצא

השפה המזוהה ביותר עם יהדות אשכנז היא היידיש, ניב שהתפתח מגרמנית עתיקה עם השפעות מעברית וארמית.

התאוריה המקובלת היא, שמוצאם של יהודי אשכנז הוא בקבוצה קטנה של יהודים כפריים שחיו באזור נהר הריין במאות התשיעית והעשירית לכל המאוחר באימפריה הרומית הקדושה.

לפי ד"ר ארז לבנון מהפקולטה למדעי החיים באוניברסיטת בר-אילן, לפני בערך 800 שנה נוצר צוואר בקבוק גנטי. מקורות גנטיים של המון צאצאים יהודים הגיעו אל סופם, ולעומתם, אותה קבוצה גנטית קטנה שאפיינה עד אז רק כ–350 יהודים בערך, "השתלטה" מבחינה גנטית על ההתפתחות של כל האוכלוסייה היהודית באירופה. כיום, מקורם הגנטי של הרוב המוחלט של היהודים האשכנזים הוא באותה קבוצה שמוצאה מעורב שחציו אירופאי וחציו מזרח תיכוני.[4] גישה אחרת, המבוססת על מחקרים גנטיים עדכניים[5], טוענת כי רק אצל חלק קטן מתוך הגנום הנקבי של היהודים האשכנזים ניתן למצוא עקבות גנטיים לאוכלוסייה שמוצאה מן המזרח התיכון, וההנחה לכך היא שנשים מקומיות דרום אירופאיות התגיירו נישאו למהגרים מהמזרח התיכון (הגנום הזכרי). קובץ מחקרים של 30 חוקרים מ-9 מדינות שפורסם באוניברסיטת וויין במישיגן, מראה כי מוצא האשכנזים הוא לבנטיני ודרום אירופאי.[6]

יהודים אלו באו ככל הנראה מצפון איטליה, והתיישבו באלזס ובאזור חבל הריין, זנחו את הניב היהודי־איטלקי־לטיני והחלו לדבר גרמנית עתיקה שהיא מקור היידיש. בתהליך דומה לזה שבו התפתחו שפות יהודיות אחרות, הסתגרותה של הקהילה היהודית ועירוב מילים מעברית (אשר כונתה בפי יהודי אשכנז "לשון הקודש") ומהניבים הקודמים, אפשרו היווצרות היידיש המיוחדת לה.

קיימות תאוריות הטוענות כי מקורה של יהדות אשכנז הוא בעמים שונים מאזור אגן הים התיכון שהתגיירו, או בשבטים ממוצא הכוזרי-טורקי, שהתגבשותם היא בממלכת הכוזרים. אך תאוריות אלו לא הוכחו גנטית,[7] וגם אינם מתאימות עם העובדה שאף על פי שישנן סברות שמלכי הכוזרים האמינו ביהדות רבנית העתיקה, באותו זמן, יהדות אשכנז כבר הייתה גדולה ופורחת. כמו כן יהדות אשכנז כוללת בה אנשים מכל השכבות בעם ישראל, כהנים, לויים וישראלים, מה שאינו ייתכן אצל גרים. כמו כן, שפת היידיש המדוברת בין היהודים האשכנזים, היא ניב שהתפתח מהגרמנית העתיקה, ולא מניבים פרוטו-טורקיים (מוצא הכוזרים). התאוריה שמלכתחילה הייתה לא יותר מהיפותזה, הפסיקה מלהיות בשימוש החל מסוף שנות ה-50; ודגלס מורטון דאנלופ, מחלוצי חקר תולדות הממלכה קבע כבר ב-1954 כי מעט הראיות הקיימות על הממלכה לא מאפשרות אפילו לשער קיומו של קשר זה.[8] לאותה המסקנה הגיע גם החוקר בן זמננו קווין אלן ברוק, שעל אף שמחקריו מצוטטים על ידי חוגים פוליטיים התומכים בתאוריה, הביע את הסתייגותו המוחלטת ממנה.[9] עיקר המחלוקת בין החוקרים נעה סביב אמיתות סיפור הגיור עצמו של מעמד האליטה (שבקיומו תומכים חוקרים כגון דאנלופ וברוק, ומתנגדים חוקרים כגון שטמפרר), ולא סביב מוצא יהודי אשכנז.[10]

שימוש רב נעשה בתאוריה זאת בחלק מההאנטישמיות המודרנית לפני השואה. בזמן השואה ניצלו בני קהילות המשתיכות ליהדות הקראית בשל טיעון זה מהשמדה על ידי גרמניה הנאצית. כיום מנוצלת תאוריה זו על ידי הפלסטינים ודוברים אנטישמים, למטרת שלילת הזיקה בין מדינת ישראל ליהודים שחיו כאן בתקופת בית שני וקודם לכן.

תולדות יהודי אשכנז

מרכז אירופה ומערבה

הדעות בין ההיסטוריונים חלוקות לגבי השאלה האם יהודי צפון צרפת הם שפנו ראשונים מזרחה והתיישבו באזור הריין, או להפך.[11] ידיעה ראשונה מהמאה הרביעית לספירה על ישיבתם של יהודים בתחומי גרמניה דנה בקהילה בעיר קולוניה (קלן). ישיבת היהודים בגרמניה הייתה רצויה לשליטים המקומיים עד סוף האלף הראשון לספירה. בתקופה זו קהילות בחבל הריין מנו בעיקר סוחרים; בעקבות המתח שנוצר בין היהודים לראשוני בני מעמד-הבינים הנוצרי, ולאור ההתעוררות הדתית הנוצרית שליוותה את תקופת מסעי הצלב, השתנה מצבם של היהודים. במהלך מסע הצלב הראשון ב-1096, בוצע טבח ביהודי קהילות אשכנז שישבו בחבל הריין. הפרעות התלוו למסע הצלב הראשון והן מוכרות בזיכרון הקולקטיבי היהודי כפרעות תתנ"ו. בשנת 1236 הוכרזו יהודי גרמניה על ידי הקיסר פרידריך השני כ"עבדי האוצר הקיסרי". בשנת 1356 העביר הקיסר הגרמני את זכותו על היהודים לידי "הנסיכים הבוחרים" (הנסיכים הגרמנים שבחרו את הקיסר). בלחץ הבורגנות החדשה והכמורה הנוצרית נדחקו היהודים כמעט מכל מקצוע אפשרי והותר להם לעסוק רק בהלוואות בריבית ובסחר בחפצים ישנים. היהודים גם נדחקו לגטאות ואולצו לשאת אות קלון על בגדיהם. רבים מהיהודים גורשו מגרמניה ולשפל הגדול ביותר הגיעה יהדות גרמניה לאחר מלחמת שלושים השנה.

כל היהודים גורשו מאנגליה בשנת 1290 ומצרפת בשנת 1394 (פרט ליהודים בודדים בפרובנס שנותרו עד סוף המאה ה-15, ממנה נגזר שם המשפחה פרובנסול). היהודים החלו להסתנן מחדש לצרפת (בעיקר ממזרח אירופה ומגרמניה) החל מהמאה ה-16, ורק לאחר המהפכה הצרפתית ניתנה להם אמנסיפציה והם יכלו להתפשט לכל רחבי הארץ.

מזרח אירופה

החל מסוף המאה ה-12 ותחילת המאה ה-14 התגבשו הקהילות היהודיות המאורגנות והקבועות במזרח אירופה. צמיחת האוכלוסייה נבעה בעיקר מהגירת אוכלוסין גדולה ממרכז אירופה, כשבין המהגרים היו גם יהודים רבים. יהודים לא אשכנזים התיישבו אף הם במזרח אירופה, אך מספרם היה קטן יחסית, והשפעתם על הצביון התרבותי-חברתי של היהודים במזרח אירופה היה שולי.

בתחילת המאה ה-16 מספר היהודים במזרח אירופה נאמד בין 10,000 ל-30,000. באמצע המאה ה-18 זינק מספר היהודים לכ-750,000. בתקופה זו שליש מיהודי מזרח אירופה התגורר באזורים שרוב אוכלוסייתם פולנית. שאר היהודים התגוררו בקרב עמים אחרים, בעיקר בסביבה אוקראינית ורוסית-ליטאית. הזינוק במספר היהודים נבע מהגירה ממרכז אירופה למזרחה במאה ה-16, ומשיעור ילודה גבוה. גזרות ת"ח ת"ט הביאו לכך שיהודי פולין ביקשו מפלט בגרמניה, וכך התחדש היישוב היהודי בגרמניה.

באמצע המאה ה-18 כשני שלישים מהאוכלוסייה היהודית במזרח אירופה התגוררו בערים או בעיירות, ושליש התגוררו בכפרים - תופעה ייחודית שכמעט ולא התקיימה במערב אירופה. במשך השנים אחוז היהודים בערים ובעיירות רק הלך וגדל. בתקופה זו התבלטה תופעת "העיירה היהודית" (שטעטל), שהייתה עיירה שחלק גדול מתושביה היו יהודים, מה שהשפיע על צביונה התרבותי.

המאה ה-19 והמאה ה-20

הקהילות האשכנזיות באירופה שגשגו החל מאמצע המאה ה-19 ועד שנות ה-40 של המאה ה-20, עת פרצה השואה. ריבוי האוכלוסין יצר לחץ כלכלי הולך וגובר שהוביל להגירת כ-2.5 מיליון איש ממזרח אירופה[דרוש מקור], רובם היגרו לארצות הברית. מבין המהגרים, עשרות אלפי יהודים עלו לארץ ישראל ובכך החלה הציונות המעשית. באותן שנים התרחשו שינויים פוליטיים ותרבותיים באירופה, שנתנו את אותותיהם גם על היהודים. כך, למשל, שאבו יהודי אשכנז את רעיון הלאומיות מעמי אירופה, ונוסדו מספר תנועות יהודיות לאומיות: ציונות, בונדיזם, טריטוריאליזם יהודי, אוטונומיזם יהודי ולהן גוונים ותתי-זרמים. ב-1939 היוו האשכנזים כ-90% מהיהודים בעולם[12] ולהערכת סרג'ו דלה-פרגולה, נכון לשנת 2008, הם מהווים כ-75% מאוכלוסייה זו.[13]

רובם הגדול של הנרצחים בשואה היו מיהודי אשכנז, בעיקר ממזרח אירופה. לאחר השואה והקמת מדינת ישראל, הידלדלה מאוד האוכלוסייה היהודית באירופה. את המכה הקשה ביותר ספגה יהדות פולין (בכלל זה יהדות ליטא), שמנתה כ-3 מיליון נפש, ונכחדה כמעט לגמרי. יהדות פולין וליטא הייתה מאורגנת בארגונים, במוסדות ובמפלגות חילוניים ודתיים, חלקם נהרסו כליל, וחלקם עברו לארצות הברית ולישראל.

המאה ה-21

תפוצת יהודי אשכנז בעולם כוללת את אירופה, דרום אמריקה, דרום אפריקה, אוסטרליה וחלקים מאסיה. ארצות הברית, מקום ריכוזם הגדול ביותר במאה ה-21. נכון להיום, יהדות אשכנז - היא קבוצה הגדולה בעם ישראל, שמהווה כ-75% מכלל יהודים.

ראו גם

לקריאה נוספת

  • חיים הלל בן-ששון, יהדות אשכנז, הוצאת מטכ"ל, תשכ"ג.
  • אברהם גרוסמן, חכמי אשכנז הראשונים (קורותיהם, דרכם בהנהגת הציבור, יצירתם הרוחנית), הוצאת מאגנס, ירושלים תשמ"א (474 עמ').
  • ישראל יעקב יובל, חכמים בדורם : המנהיגות הרוחנית של יהודי גרמניה בשלהי ימי הביניים, ירושלים : הוצאת מאגנס, האוניברסיטה העברית, תשמ"ט.
  • ישראל מ' תא-שמע, מנהג אשכנז הקדמון, ירושלים: הוצאת מאגנס, 1992.
  • אברהם גרוסמן, חכמי צרפת הראשונים, (קורותיהם, דרכם בהנהגת הציבור, יצירתם הרוחנית), הוצאת מאגנס, האוניברסיטה העברית, ירושלים תשנ"ה (633 עמ').
  • ישראל מ' תא-שמע, הלכה, מנהג ומציאות באשכנז, 1100 - 1350, ירושלים: הוצאת מאגנס, 1996.
  • ישראל מ' תא-שמע, התפילה האשכנזית הקדומה, ירושלים: הוצאת מאגנס, 2003.
  • אשר פרישמן, האשכנזים הראשונים - תלדות היהודים באירופה הצפונית מראשית התיישבותם עד פרעות תתנ"ו, תל אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד ספריית הילל בן חיים למדעי היהדות, 2008.
  • יעקב צבי צימלס, אשכנזים וספרדים

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ יהודה זיו, על דעת המקום: האמת הצרופה על צרפת וצריפין, בבלוג עונג שבת (עונ"ש)
  2. ^ Ashkenaz באנציקלופדיית ייווא ליהודי מזרח אירופה.
  3. ^ William O. McCagg, A History of Habsburg Jews, 1670-1918, Indiana University Press, 1992. עמ' 119-122.
  4. ^ 4.0 4.1 עידו אפרתי, האשכנזים של ימינו: צאצאים של 350 איש - ולא בדיוק אשכנזים, באתר הארץ, 12 בספטמבר 2014
  5. ^ Marta D. Costa, Joana B. Pereira, Maria Pala, Verónica Fernandes, Anna Olivieri, Alessandro Achilli, Ugo A. Perego, Sergei Rychkov, Oksana Naumova, Jiři Hatina, Scott R. Woodward, Ken Khong Eng, Vincent Macaulay, Martin Carr, Pedro Soares, Luísa Pereira & Martin B. Richards, A substantial prehistoric European ancestry amongst Ashkenazi maternal lineages, Nature, 2013
  6. ^ Doron M. Behar, Mait Metspalu, Yael Baran, Naama M. Kopelman, No evidence from genome-wide data of a Khazar origin for the Ashkenazi Jews, Human Biology 85, 2013-12, עמ' 859–900 doi: 10.3378/027.085.0604
  7. ^ razibkhan99, Ashkenazi Jews are probably not descended from the Khazars, Gene Expression, ‏2012-08-08
  8. ^ Dunlop, D. M. The History of the Jewish Khazars. New York: Schocken. 1967, pp. 261,263:'.'
  9. ^ The Jews of Khazaria - Khazars, Khazar, Khazari, www.khazaria.com
  10. ^ עופר ×�דרת (26 ביוני 2014). [https://www.haaretz.co.il/science/1.2359503 "מחקר: הטענה שיהודי×� ×”×� צ×�צ×�×™ כוזרי×� - ×�גדה בלבד"]. הארץ (בעברית). בדיקה אחרונה ב-26 בינואר 2019.
  11. ^ האשכנזים הראשונים, עמ' 112.
  12. ^ Elazar, Daniel J.. "Can Sephardic Judaism be Reconstructed?". Jerusalem Center for Public Affairs.
  13. ^ Sergio DellaPergola, "Sephardic and Oriental" Jews in Israel". בתוך: Sephardic Jewry and Mizrahi ,Jews, Oxford University Press 2008. עמ' 13.
אליעזר בן נתן

רבי אליעזר בן נתן (נקרא גם רבי אליעזר הזקן או רבי אליעזר ממיינץ) (ד'תת"נ, 1090, לערך - ד'תתק"ל, 1170), היה מרבני תקופת הראשונים, ומבעלי התוספות הראשונים במגנצה (מיינץ) שבגרמניה.

הגייה אשכנזית

ההגייה האשכנזית של העברית (בטרמינולוגיה ארכאית: הברה אשכנזית) היא דרך הגיית השפה העברית בפי יהודי אשכנז בתקופת הביניים של העברית. בהגייה האשכנזית ניכרות השפעות חזקות של השפות שעמן באה יהדות אשכנז במגע, ובעיקר היידיש, הגרמנית ושפות סלאביות שונות. במהלך תחיית הלשון העברית נטשו מחיי השפה את ההגייה האשכנזית וניסו לאמץ את ההגייה הספרדית. ואולם בפועל נוצר מיזוג בין צורות ההגייה, מיזוג שהוא הבסיס להגיית העברית המודרנית היום. ההגייה האשכנזית משמשת עד היום בקרב יהודים אשכנזים בתפוצות בעיקר לצרכים ליטורגיים (פולחניים), וכן בקרב קהילות חרדיות.

העברית לא תפקדה כשפת-יומיום בקהילות אשכנז, וההגייה האשכנזית באה לידי ביטוי בשימוש הליטורגי בעברית בבתי הכנסת ובבתי המדרש וכן במילים שאולות מן העברית שנכנסו לתוך היידיש. להגייה האשכנזית קיימות וריאציות שונות: לפי שימוש – בשימוש למדני או ליטורגי (כאשר הרכיב העברי במצב דבוק) או בשפת היומיום (שאז הוא מהותך לתוך היידיש); ולפי מקום מוצאן.

ווהלין

ווהלין (באוקראינית: Волинь, בפולנית: Wołyń, ברוסית: Волынь, ביידיש: וואָהלין) הוא אזור במערב אוקראינה, בין נהרות הפריפיאט והבוג המערבי מצפון לגליציה ולפודוליה. מתחילת המאה ה-19 היה ברובו בשליטת האימפריה הרוסית, בין שתי מלחמות העולם (21 שנים) היה רוב האזור שייך לפולין אך מרבית אוכלוסייתו היא אוקראינית.

ונתנה תוקף

וּנְתַנֶּה תֹּקֶף הוא פיוט הנאמר בתפילת מוסף בשני ימי ראש השנה, ובהרבה מקומות ביום הכיפורים. בקהילות אשכנז ואיטליה נאמר הפיוט בחזרת שליח הציבור על תפילת העמידה, בסמוך לקדושה. בקהילות ספרדיות בודדות נהוג לאומרו לפני תפילת העמידה של תפילת מוסף, בתוך תפילת מוסף או לאחר סיום תפילת מוסף. ברוב הקהילות הספרדיות לא נהוג לומר את הפיוט כלל.

הפיוט "ונתנה תוקף" נחשב לאחד הפיוטים הידועים והפופולריים ביותר בימים הנוראים ובתפילה היהודית בכלל. הוא מתאר את החרדה הגדולה מאימת דינו של אלוהי ישראל, ואת אפסות האדם מולו. מסורת מהמאה ה-12 מייחסת אותו לדמות מהמאה ה-11, רבי אמנון ממגנצא (מיינץ). הפיוט זכה ללחנים רבים, ובדורות האחרונים חדר גם למחזורים ספרדיים.

יהדות ברית המועצות

יהדות ברית המועצות מתייחסת ליהודים שהתגוררו בשטחי המדינה הסובייטית בתקופת קיומה בין 1922 ל-1991. היא מנתה קהילות רבות ושונות במנהגיהן ובמסורות התפילה שלהן – הן מנו אשכנזים במוצאם, שהיוו למעלה מ-90%, לצד בוכרים, ג'והורים, גאורגים, קרימצ'קים וקראים – אך חוויית החיים וההשפעות התרבותיות הסובייטיות היו משותפות לכלל האוכלוסייה היהודית. משטר הקומוניסטי דיכא גילויי דת כמדיניות כללית, ולאורך מרבית שנותיו ניהל מדיניות אנטישמית למעשה ויחסיו עם מדינת ישראל היו עוינים.

יהדות גליציה

יהדות גליציה הייתה קבוצה גדולה ומפותחת של קהילות אשכנזיות מתוך קהילות יהודי מזרח אירופה, אשר שכנה באזור גליציה, בשטחים ששייכים כיום לאוקראינה ולפולין.

העדויות הראשונות לקיומם של יהודים בגליציה הן מהמאה ה-11.

בעת כיבוש האזור על ידי אוסטריה ישבו בו כ-100,000 יהודים. היהודים ישבו ברובם בעיירות, אך גם בכפרים, ושימשו מעיין מעמד ביניים המקשר בין האצולה לבין האיכרים האוקראינים. היהודים ברובם היו בעלי מלאכה, ורק מעטים עסקו במקצועות אחרים. שפתם העיקרית של יהודי גליציה הייתה יידיש.

יהדות גרמניה

יהדות גרמניה היא אחת הקהילות היהודיות העתיקות והמשפיעות באירופה. קהילת יהודים זו התגוררה ומתגוררת באזורים הגאוגרפיים שזוהו עם גרמניה. בעבר נקראה גם יהדות אשכנז. שורשיה בהגירת יהודים מעטים באלף הראשון לספירה וסופה בחיסול כמעט מוחלט בתקופת השואה. כיום קיימת קהילה של יהודים וישראלים שחזרו לגרמניה לאחר מלחמת העולם השנייה ופתיחת השערים של ברית המועצות.

קהילה זו תרמה לחיי הדת, התרבות, האמנות, הרוח והמדע של העולם המערבי בכלל והיהדות בפרט. בשנות השלושים של המאה העשרים היו יהודי גרמניה (אשר כונו "יקים") מרכיב עיקרי בעלייה החמישית לארץ ישראל ותרמו לפריחת המעמד הבורגני בארץ ולהתפתחות התעשייה והמסחר. יהדות גרמניה של היום ידועה בתמיכתה הגדולה בציונות.

נכון ל-2015, יש בגרמניה כ-200 אלף יהודים, המהווים כ-0.2% מאוכלוסיית גרמניה.

יידיש

ייִדִישׁ או אִידִית (גם אִידִישׁ; כנראה קיצור של ייִדיש-דײַטש - "יהודית-גרמנית") היא שפה יהודית השייכת למשפחת השפות הגרמאניות אך נכתבת באותיות האלפבית העברי. בימי הביניים נקראה לרוב עברי-טייטש או לשון אשכנז, ולמן תקופת ההשכלה ז'רגון. רוב אוצר המילים היידי הוא ממקורות גרמאניים, בין 20% ל-30% אחוז מהמילים הן ממקורות עבריים וארמיים, והנותר ממקורות סלאביים ורומאניים.מאז התיישבותם בתחומי גרמניה במאה ה-9, שימשה הגרמנית-יהודית כשפתם העיקרית של האשכנזים, ונותרה כזו גם עם הגירתם מזרחה של רבים מהם. מסוף המאה ה-18, בעקבות האמנציפציה וההשתלבות הגוברת בחברה הכללית, זנחו יהודי מרכז ומערב אירופה את היידיש. במזרח היבשת הנחשל היה התהליך אטי ומוגבל, ובשלהי המאה ה-19 התרחשה שם פריחה תרבותית, שהתלוו לה ניסיונות לתָּקְנֵן את השפה בהתבסס על הניבים המקומיים; בתקופה זו גם החל השימוש השיטתי בשם 'יידיש'. מגמה זו הוסיפה והתקיימה בברית המועצות, בפולין ובקרב המהגרים היהודים בארצות הברית עד לאחר מלחמת העולם השנייה. השואה, התערות הדור הצעיר ורדיפות סטלין הביאו לקצה של הפעילות התרבותית הנרחבת בלשון. בתנועה הציונית, שקידמה את תחיית העברית, הייתה היידיש סמל לגלותיות. כיום היא משמשת בחלקים מסוימים של החברה החרדית, בעיקר אצל חסידים, כשפה העיקרית. כמו כן, עודנה מדוברת בקרב יהודים שמוצאם ממזרח אירופה, כמעט רק קשישים.

יידיש היא אחת משלוש השפות היחידות בעולם בימינו, לצד העברית והארמית, שמשתמשת באותיות עבריות לכתיבתה (אמנם הלאדינו נכתבת גם באותיות עבריות, אך היא נכתבת גם ובעיקר באותיות לטיניות).

יצחק הלוי

רבי יצחק בר אלעזר הלוי (מכונה בשם: רבי יצחק סגן לויה; 1000–1080 בקירוב), מרבני אשכנז מהעיר וורמיזא, ואחד משלושת רבותיו המובהקים של רש"י.

יקה

יֶקֶה הוא כינוי שמקורו ביידיש, אשר התייחס במקור ליהודי גרמניה, וכן גם ליהודים מן המרחב דובר השפה הגרמנית, שאימצו לכאורה את השפה, את אורח החשיבה, הרגלי החיים והמזג של דוברי גרמנית במרכז אירופה. מאוחר יותר בארץ ישראל, הפכה המילה מכינוי כללי לכינוי לאדם בעל נימוסים, דייקנות, נוקשות והיעדר חוש הומור, שתואמות את הסטריאוטיפ של היקה.

ישראל מ' תא-שמע

ישראל משה תא-שמע (1936 – 4 באוקטובר 2004) היה חוקר התלמוד והספרות הרבנית, פרופסור באוניברסיטה העברית בירושלים.

חתן פרס ביאליק לחכמת ישראל (2002), פרס א.מ.ת ופרס ישראל בחקר התלמוד (תשס"ג).

כולל הולנד ודויטשלנד

כולל הו"ד (הולנד ודויטשלנד) – אגודת יהודים יוצאי הולנד וגרמניה בארץ ישראל במאה ה-19.

מאיר הכהן מרוטנבורג

רבי מאיר בר יקותיאל הכהן מרוטנבורג (בערך 1260–1298) היה בן דורו ומתלמידיו הגדולים של המהר"ם מרוטנבורג, שהיה עמו גם בזמן שהותו במאסר. נולד בערך בשנת 1260 (ה'ך'), והיה גיסו של רבי מרדכי בן הלל. רבי מאיר נרצח עם כל משפחתו במהלך פרעות רינדפלייש בשנת 1298 (ה'נ"ח).

פעל ברוטנבורג על הטאובר שבגרמניה (מדרום לווירצבורג).

רבי מאיר כתב חיבור על ספרו הגדול של הרמב"ם - משנה תורה (יחד עם תלמידו חברו רבי שמשון בן צדוק) בשם "הגהות מימוניות" - חיבור שהפך לאחד מנושאי כליו של הרמב"ם ומודפס ברוב מהדורות ספרו של הרמב"ם. בחיבורו הוא צירף את דעותיהם של חכמי יהדות אשכנז ובעלי התוספות בצרפת על הנושאים הנדונים במשנה תורה לרמב"ם. בספר מוזכר המהר"ם מרוטנבורג לעיתים בצירוף הברכה "שיחיה" ולעיתים כ"זצ"ל", ומכאן שחיבור הספר החל עוד בחייו (לפני שנת ה'נ"ג, בה נפטר המהר"ם) ונמשך אחרי פטירתו. הספר נדפס לראשונה במהדורת קושטא ב-1509, וכעבור חמש עשרה שנה נדפס בוונציה בנוסח שונה באופן ניכר, המקובל בדפוסים עד היום. הנוסח של מהדורת קושטא נדפס בסוף דפוס הרמב"ם של הוצאת שבתי פרנקל. רבי מאיר הוסיף לספר ה"הגהות" קובץ בשם "תשובות מיימוניות", הכולל תשובות של גדולי אשכנז בנושאים בהם עוסקות ההגהות. כנראה ששני הספרים נשלמו לאחר מותו של רבי מאיר על ידי חבריו, תלמידי המהר"ם.

פייטן בלתי ידוע, בן תקופתו, קונן על הריגתו: "דחה דחיתני לנפול בשנת נ"ח, לאלף הששי געלתנו לזנוח... חם לבי ונמס על הכהן המאיר... הדורש ומקיים, ההוגה והמבאיר".

מליח

מָלִיחַ או הרינג (שם מדעי: Clupea. מכונה דג מלוח) הוא סוג דג גרם ממשפחת הסרדיניים אשר חי במים רדודים בצפון האוקיינוס האטלנטי והאוקיינוס השקט, בים הבלטי ובים התיכון. הנפוץ ביותר הוא מליח אטלנטי (Clupea harengus). דגי המליח נעים בלהקות גדולות ומגיעים באביב לחופי אירופה וצפון אמריקה, שם הם ניצודים.

המליח נפוץ מאוד כדג מאכל בקרב קהילות יהדות אשכנז, בעיקר כדג מלוח או דג מעושן, שנקרא לעיתים פיקלינג (מגרמנית: Bückling). חלק מן הדגים המשומרים הנמכרים ברשתות המזון ב"קופסאות סרדינים" הם למעשה שימורי הרינג.

מרדכי בן הלל

רבי מרדכי בן הלל הכהן (ידוע בכינויו 'המרדכי') (ה'י', 1250 – כ"ב באב ה'נ"ח, 8 באוגוסט 1298) היה מחשובי הפוסקים באשכנז בדור שאחרי בעלי התוספות, תלמיד רבי מאיר בן ברוך מרוטנברג ומחבר ספר 'המרדכי', ספר פסיקה מרכזי ביהדות אשכנז. נרצח במהלך פרעות רינדפלייש.

נוסח אשכנז

נוֹסַח אַשְׁכְּנַז הוא נוסח התפילה המקובל אצל חלק מהיהודים יוצאי ארצות אשכנז.

תוספות

התוספות הן חיבורים קולקטיביים רבים של רבני יהדות אשכנז וצרפת על התלמוד, שעריכתם נפרסה על פני תקופה של כמאתיים שנה. החיבור מכיל קושיות, תירוצים והערות על דברי התלמוד הבבלי. מאז חיבורן בימי הביניים המאוחרים, ריכזו התוספות את עיקר תשומת לבם של המעמיקים בתלמוד.

בדף התלמוד בהדפסתו המסורתית נמצאות התוספות בצדו החיצוני של העמוד. הן מתחילות במובאה קצרה מדברי התלמוד, המכונה "דיבור המתחיל". התוספות הן ביסודן הערות לדברי רש"י, המכונה "הקונטרס", אם כי התפתחו והשתכללו להרבה מעבר לכך.

תלמוד תורה

תלמוד תורה (ביהדות ארצות האסלאם כונה "כותאב". אצל יהודי תימן "מדרש" או "כניס". בקרב יהודי הבלקן "מלדארי" וביהדות אשכנז מכונה לפעמים "חדר" (נהגה "חֵיידֶר")), הוא כינוי למוסד החינוך היסודי היהודי-מסורתי לילדים. המורה בחדר האשכנזי נקרא: מלמד, מבוטא הַמְלַמֵד במלעיל. בכותאב התימני נקרא: מארי (במלעיל, מבוטא כמו: 'מורי').

תענית בה"ב

תענית בה"ב, תענית שני וחמישי ושני, הוא מנהג של יהדות אשכנז לצום שלושה צומות רצופים, בימים שני וחמישי ושני הראשונים בחודש חשוון ובחודש אייר, שני וחמישי בשבוע האחד, ויום שני בשבוע שאחריו.

כיום רק בודדים צמים תעניות אלו בפועל, אבל בחלק מבתי הכנסת האשכנזיים נוהגים לומר את הסליחות המיועדות לתעניות אלו.

יהדות אירופה
אוסטריהאוקראינהאזרבייג'ןאיטליהאיסלנדאירלנדאלבניהאסטוניהארמניהבולגריהבלגיהבלארוסבוסניה והרצגובינהבריטניהגאורגיהגרמניהדנמרקהולנדהונגריהצ'כיהיווןלוקסמבורגלטביהליטאמולדובהמלטהמקדוניה הצפוניתנורווגיהסלובניהסלובקיהספרדסרביהפוליןפורטוגלפינלנדצרפתקפריסיןרומניהרוסיהשוודיהשווייץטורקיה

ראו גם: יהדות אשכנז • יהדות ספרדיהדות ברית המועצותיהדות יוגוסלביהיהדות מזרח אירופה

אירופה

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.