יהדות ארצות האסלאם

יהדות ארצות האסלאם (לעיתים גם יהדות ספרד, מושג החופף במידת מה) הוא שם כולל לקהילות היהודים תחת שלטון האסלאם, החל מהמאה ה-7 לספירה. מאז עליית הח'ליפות התגוררו למעלה מ-90% מכלל ישראל תחת אותו שלטון, מצב שנמשך כמעט עד המאה ה-15. במהלך התקופה הארוכה בה היו הקיבוץ הגדול והדומיננטי בעולם היהודי, התרכזו חיי הדת והיצירה שלו אצלם כמעט באופן בלעדי, אם כי בתחילת המאה ה-20 ירד שיעורם ל-8% בלבד מכלל היהודים.

במאות הראשונות לאחר כיבושי האסלאם התגוררו מרבית היהודים בבבל, פרס וארץ ישראל. מהמאה ה-9 החלו תנועות הגירה נרחבות מערבה למצרים, ארצות המגרב וספרד. שינוי זה העביר את מרכז הכובד היהודי לשם בסביבות המאה ה-11. תור הזהב של יהדות ספרד היה עידן פורח במיוחד, שנגדע עם עליית פלגים מוסלמיים קנאיים, השלמת הרקונקיסטה ולבסוף, גירוש ספרד. רבים מהגולים השתקעו בארצות צפון אפריקה וברחבי האימפריה העות'מאנית והצליחו בתהליך ארוך להשליט לבסוף במרבית המקומות (למעט חריגים, במיוחד יהדות תימן) את נוסחי תפילתם, פסיקתם ההלכתית ומנהגיהם: אף כי יוצאי ספרד וצאצאיהם היו מיעוט קטן במרחב זה – הם נודעו כ"ספרדים טהורים" או "ספניולים" לצורך ההבחנה – הדומיננטיות של דרכם הביאה לכך שמן המאה ה-19 לערך כונו מרבית יהודי ארצות האסלאם "ספרדים".[1] באותה מאה החלה הגירה של יהודי ארצות האסלאם לעבר צפון אמריקה ודרומה, מערב אירופה וארץ ישראל. סיום הקולוניאליזם האירופאי והקמת מדינת ישראל הביאו להפחתה דרסטית במספרם. המהגרים לישראל, שבאו מרקעים שונים ומגוונים מאוד, התגבשו למגזר סוציולוגי מובחן המכונה "מזרחים", כקטגוריה מקבילה למגזר ה"אשכנזי".

התקופה הטרום-אסלאמית

ערב כיבושי האסלאם, התפלגו יהודי המזרח התיכון מבחינה מדינית ומבחינה תרבותית (כאשר אין חפיפה מדויקת ביניהם). מבחינה מדינית הפיצול היה בין יהודי הקיסרות הרומית, ומאוחר יותר הקיסרות הביזנטית במערב, ובין יהודי האימפריה הסאסאנית במזרח. הקהילות היהודיות הגדולות - מצד אחד זו בבבל, ומצד שני זו שבארץ ישראל ובסוריה - היו נתונות תחת שתי אימפריות שונות, ששררה ביניהן איבה ולעיתים אף מלחמה. מבחינה תרבותית הפיצול היה בין היהודים דוברי ארמית באזור הסהר הפורה ובין היהודים המתייוונים בערים ובמחוזות המזרחיים של הקיסרות הביזנטית, כולל יהודי אלכסנדריה.

ערב עליית האסלאם, האימפריה הסאסאנית הפרסית והקיסרות הביזנטית הנוצרית ניהלו מלחמה מתמשכת. היהודים לקחו חלק בסכסוך הזה בעיקר לטובת הצד הסאסאני, וכך למשל בתחילת המאה ה-7 היהודים סייעו לפלישה הפרסית לארץ ישראל ומרדו באימפריה הביזנטית. לאחר כיבוש הארץ, האימפריה הסאסנית הותירה ליהודים לנהל שלטון עצמאי במשך חמש שנים, אך הוא בא לסופו עם כיבוש מחדש של האזור על ידי האימפריה הביזנטית. המאבקים הממושכים בין האימפריה הסאסאנית לאימפריה הביזנטית החלישו את שתיהן ערב עליית האסלאם, והקלו על צבאות הראשידון לכבוש את שטחיהן ולייסד את האימפריה המוסלמית.

כיבושי האסלאם

הקשר בין מוסלמים ליהודים החל מימי מוחמד ויחסיו עם השבטים היהודים בעיר מדינה וסביבתה. היחסים בין שבטים יהודים אלה לבין מוחמד ומאמיניו היו מורכבים. תחילה, מוחמד ניסה לרצותם ולשכנעם להצטרף לאסלאם על ידי הכללה של מספר אלמנטים שהיו במקורם יהודיים לתוך דת האסלאם, וכך למשל קבע שכיוון התפילה הראשון של המוסלמים יהיה ירושלים. עם זאת, לאחר שהשבטים היהודים סירבו לקבל על עצמם את האסלאם ועל פי המסורת המוסלמית בגדו במוחמד לטובת אויביו ממכה, המוסלמים עברו להילחם בהם. בעיר ח'ייבר נערך קרב בין כוחות מוסלמים לשבטים יהודיים שבו המוסלמים יצאו כשידם על העליונה, ובסופו חלק מהגברים היהודים הוצאו להורג והנשים והילדים נלקחו כעבדים. בהמשך נערכו קרבות דומים עם שבטים יהודיים אחרים ברחבי החג'אז עד שלא נותרה עוד אוכלוסייה יהודית באזור. חלק מהיהודים התאסלמו, רבים נהרגו, והיתר נהפכו לעבדים או שגורשו אל מחוץ לחצי האי ערב. לאחר ימי מוחמד, ועם כיבושי האסלאם הראשונים, אוכלוסייה יהודית רבה מצאה את עצמה תחת שלטון הח'ליפות המוסלמית. בין השאר, כוחות מוסלמים בהנהגתו של עומר בן אל-ח'טאב כבשו את ירושלים ואת ארץ ישראל. אל-ח'טאב חתם על הסכם עם האוכלוסייה הנוצרית של העיר ירושלים שבו הוא התחייב להמשיך עם המסורת הביזנטית ולאסור על יהודים לחזור ולהתיישב בירושלים. עם זאת התחייבות זו לא נאכפה באופן גורף, ומספר שנים לאחר מכן החלה התיישבות יהודית מחודשת בעיר.

לאור העובדה שמוחמד לא ידע על קיומם של השומרונים, טבחו בהם הכובשים המוסלמים בטענה כי הם "פגאנים ולכן עליהם למות כמצוות האסלאם" (השומרונים סירבו להיענות לדרישת הכובשים להתאסלם, ומנגד לא הוכרו כמונותאיסטים שפתורים מכך), היהודים בארץ ישראל חשו לעזרת השומרונים וסיפקו להם תעודות כי הם "כת יהודית" כדי לעצור את כלייתם.

לאחר כיבושי האסלאם

כיבושי האסלאם יצרו ח'ליפות אסלאמית אשר איחדה את מרבית היהודים תחת ישות מדינית אחת. גם כאשר היו פילוגים מדיניים, האחדות התרבותית והחברתית נשמרה, כך שעד שלהי ימי הביניים, התקיימו קשרים מסחריים ותרבותיים פעילים בין המחוזות המרוחקים של העולם האסלאמי. שינוי חשוב נוסף בחיי היהודים שהתרחש בעקבות כיבושי האסלאם הוא תהליך השיערוב, דהיינו החלפת הלשונות העתיקות כמו העברית והארמית בלשון הערבית (החלה להתפתח הערבית יהודית) למרבית הצרכים - לשון הדיבור היומיומי, לשון המדע והפילוסופיה, לשון השלטון והמסחר ואף לשון התאולוגיה היהודית (אם כי מירב הטקסטים בענייני דת המשיכו להיכתב בעברית). כתוצאה מכך, במאות הראשונות לאחר כיבושי האסלאם, לשונות הדיבור של מרבית העם היהודי היו ניבים יהודיים שונים של הערבית.

כתוצאה ממהלכי הכיבוש המוסלמי, נוצרה אימפריה מוסלמית עצומה, אשר בתחילה היו המוסלמים בה מיעוט שליט. במאות הראשונות לשלטון המוסלמי כמעט ולא היה ניסיון לכפות את האסלאם בכוח, אלא בעזרת שכנוע, פיתוי והכבדת העול על לא-מוסלמים כך שהם יעדיפו לשדרג את מעמדם הכלכלי והחברתי ולהיהפך למוסלמים. עם זאת, שושלות מוסלמיות מסוימות כגון אל-מוואחידון כן אסלמו בכוח אוכלוסיות לא-מוסלמיות. באופן כללי, השושלות המוסלמיות התחלקו בגישתם ללא-מוסלמים בין שושלות מיליטנטיות שדיכאו מיעוטים לא-מוסלמים לבין שושלות שכיבדו, בדרך כלל, את הדגם הפלורליסטי שהתקיים בעת העתיקה. דגם זה, שלא היה שוויוני, אפשר דו קיום בשלום בין המוסלמים ובין שאינם מוסלמים.

היהודים כבני חסות

ההסדר בין המדינה המוסלמית ובין העדות הלא-מוסלמיות המאמינות בדת מונותאיסטית המבוססת על התגלות הוסדר על פי חוזה שנקרא חוזה עומר. היהודים נחשבו אנשי הספר (אהל אל-כתאב) וכתוצאה מכך הוגדרו כאנשי חסות (אהל א-ד'ימה) והיו זכאים להגנה של השלטונות המוסלמים. הדימים זכו לביטחון אישי ולזכות לקיים את אמונתם בתמורה להכרה בעליונות האסלאם, בתשלום מס גולגולת מיוחד (שנקרא ה"ג'זיה") ובכפוף למיגבלות שהוטלו עליהם. בין המגבלות נמנו הגבלות שהתייחסו לבגדים שמותר לדימים ללבוש, לבהמות עליהן הדימים יכולים לרכוב, איסור נשיאת נשק ואיסור בניית מקומות פולחן חדשים. המגבלות נשאו אופי חברתי וסמלי יותר מאשר מוחשי ומעשי, כאשר המגבלות הכלכליות הן אלה אשר היו ממשיות יותר - נוסף על מס הג'זיה, היו מיסים נוספים כמו מסי מעבר ומכסים, וכן חוקי ירושה שקבעו שמומר לאסלאם לא יכול להוריש לקרוביו הד'ימים. בעיתות של התאסלמות בכפייה, גם אם זמנית, מגבלה זו הסבה סבל רב ליהודים.

בעוד שהמיסים המיוחדים שהוטלו על הד'ימים נשארו על כנם עד המאה ה-20, הרי שיישומן של המגבלות האחרות היה נתון לשינויים בהתאם לזמן ולמקום. האינטרסים השונים של השליטים המוסלמים השונים הם שקבעו האם יתעלמו מהם או לחלופין יאכפו אותם בקפידה ואף יוסיפו עליהם מגבלות נוספות. אחד הגורמים לשונות הרבה, היה מידת העוצמה או החולשה של המדינה המוסלמית. בזמנים חזקים יותר גילו השלטונות סובלנות רבה יותר מאשר בזמני חולשה (כמו, למשל, בזמן מסעי הצלב). גורם אחר היה המידה שבה שושלת מסוימת רצתה להציג את עצמה כשומרת האסלאם, שושלות ששמו על כך דגש מיוחד רדפו לעיתים באלימות את האוכלוסייה היהודית שלהם.

היהודים על פי רוב חיו כמיעוט וכקהילה שבינה לבין החברה המוסלמית היו לא מעט גדרות, ובדרך כלל ניהלו מידה מסוימת של אוטונומיה. הם היו כפופים למרות המנהיגים שלהם (נגידים, דיינים), דבר שאיפשר להם לנהל את ענייני המשפחה, האישות והדת על פי תורתם. בתקופות מסוימות השלטון הורה ליהודים כמה מיסים הוא רוצה מהם, ובהתאם לכך הקהילות היהודיות היו אחראיות לגבייה של המיסים, שנמסרו אחר כך לשלטונות. אף על פי שבדרך כלל פנו היהודים לבתי הדין היהודיים, ששפטו על פי ההלכה היהודית היו מקרים נדירים שבהם הם פנו גם לבתי דין מוסלמים, אם הם חשבו שהדין המוסלמי יטיב איתם בנושא הספציפי שבו הם דנו.

למעט החיג'אז, ואזורי קדושה מעטים אחרים, ליהודים התאפשרה תנועה חופשית. רק במרוקו החל מהמאה ה-15, ולעיתים גם בפרס, הוגבלו הד'ימים לגטאות (במרוקו נקראו מלאח). במקומות אחרים, בהם היהודים (וגם הנוצרים) נטו להתיישב בשכונות נפרדות בערים, הדבר נעשה כחלק מהתפתחות חברתית טבעית ולא רק כתוצאה ממגבלות חברתיות.

היהודים (וגם הנוצרים) שחיו תחת השלטון המוסלמי, לא נדרשו בדרך כלל למות על קידוש השם. עם זאת מקרים של מוות על קידוש השם התרחשו לאורך ההיסטוריה של היהודים בארצות האסלאם, כאשר שושלות מוסלמיות שונות רדפו את היהודים והעמידו בפניהם את הבחירה בין מוות להתאסלמות. הרמב"ם, שחיי בתקופה בה יהודים בספרד, צפון אפריקה ותימן עמדו בפני מוות או התאסלמות, כתב באיגרת תימן שליהודים מותר להתאסלם ולא להיהרג על קידוש השם בלבד שהם ימשיכו לשמור על הדת היהודית בסתר, ויחזרו ליהדות כשיוכלו. הרמב"ם הוסיף באותה איגרת שהיהודים נמצאים בגלות ישמעאל בגלל עוונותיהם וחטאיהם כלפי אלוהים, ושסבלם רב בגלות זו שכן הישמעאלים רודפים אותם, אך אל להם לאבד תקווה שכן תקופה הגאולה עוד תגיע.

השפעות הדדיות

ניתן לדבר על השפעות הדדיות בין היהדות ובין האסלאם, כאשר לרוב קשה להצביע מי המשפיע ומי המושפע. העתקת ספורי המקרא אל תוך הקוראן כמעט בשלמותם ואימוץ הנביאים היהודים (ב"גרסה" אסלאמית שלהם) היא דוגמה להשפעה של היהדות על האסלאם. מנגד, הספרות הפילוסופית והתאולוגית היא דוגמה לתחום שבו התקיימו השפעות הדדיות. פילוסופים מוסלמים כגון אל-פאראבי, אבן סינא, אבן באג'ה ואחרים השפיעו על הוגים יהודיים רבים וחשובים. משוררים יהודיים הושפעו מתבניותיה של השירה הערבית הקלאסית. יהודים תרמו תרומה חשובה לתור הזהב המוסלמי של ימי הביניים והיו שותפים למפעל התרגומים של ספרות עתיקה (כולל ספרות יוון העתיקה) לערבית ודרך כך לשימור של הידע הפילוסופי והמדעי העתיק ופיתוחו.

על סמך השפעות הדדיות אלו, היסטוריונים יהודים אירופאים בני המאה ה-19 כגון צבי גרץ השתמשו במונחים כגון "הרמוניה" ו"סימביוזה" כדי לתאר את היחסים בין יהודים למוסלמים בימי הביניים. בצורה זאת הם גם ביקרו כדרך אגב את היחס כלפי יהודים בחברה האירופאית הנוצרית בת זמנם.[2] אולם מקובל בקרב חוקרים בני ימינו להתייחס להשקפה היסטורית זאת כמיתוס,[3] תוך אזכור מעמדם החברתי והמשפטי הירוד של יהודים, ורדיפות כנגדם בתקופות שונות.

בפרספקטיבה רחבה של 1,400 שנות היסטוריה מוסלמית, ניתן לראות כי "במאות השנים הראשונות לח'ליפות אפשר לדבר על התקדמות לעבר סובלנות גדולה יותר. מימי הנביא עד ימי הח'ליפים הראשונים, ומעבר להם עד האימפריה האוניברסלית של האומיים והעבאסיים, קיים גידול שאין לטעות בו בסובלנות שהוענקה ללא-מוסלמים. למן המאות השתים-עשרה והשלוש-עשרה לערך קיימת תזוזה ניכרת לכיוון ההפוך".[4] במאות הראשונות לאסלאם נפוצו רדיפות כנגד יהודים באזורים שונים, בעיקר בספרד, צפון אפריקה, פרס ותימן בתקופות של אי יציבות אזורית.

לתופעה זו של שינוי יחס המוסלמים כלפי הד'ימים ניתנו מספר הסברים. אחד מהם, של שלמה דב גויטיין, מדבר על כך שבימי החברה הבורגנית של ימי הביניים הקלאסיים, הסוחר והמסחר מילאו תפקיד חשוב, והבדלי הדת לא היו כל כך חשובים. שקיעת הבורגנות העירונית וכינונם של משטרים סמכותיים מבחינה מדינית וכלכלית גרמו לעוינות רבה יותר למיעוטים דתיים. הסבר נוסף נוגע למאבקים שניהל האסלאם הסוני נגד הנצרות, האסלאם השיעי והמונגולי. מאבקים אלה גרמו לאסלאם הסוני להיות יותר שמרן ופחות סובלני לגיוון דתי. עם זאת, דיכוי האוכלוסייה היהודית לא היה מיוחד לתקופה האסלאמית המאוחרת, אלא התקיים באזורים ובתקופות מסוימות גם במאות הראשונות לאסלאם.

המאה ה-7 עד המאה ה-12

בארצות האסלאם המזרחיות היו ליהודים ארבעה ראשים - ראש הגולה וגאוני בבל (ישיבת פומבדיתא וישיבת סורא) וארץ ישראל. לכל אחד מהם היה אזור אחריות משלו - "הרשות". ספרד וארצות המגרב היו מחוץ לאזורי הרשות, אך בכל זאת היה קשר הדוק בין הישיבות לארצות אלה.

שלושה עניינים היו מוקד עיסוקם של הישיבות: הנהגה, חקיקה ושיפוט עליון. ראשי הישיבות, שנקראו גאונים, וראש הגולה מינו את חברי הישיבה לכהן כנציגיה בקהילות שבתחום הרשות של כל אחת מהן. ברוב ימות השנה היו הרבנים עסוקים בקהילות בפריפריה, כאשר אחת לכמה זמן הגיעו להתכנסות בישיבת האם. בארץ ישראל בהושענא רבה, ובבבל ב"ירחי כלה" - החודשים אלול ואדר.

תפקיד ראשי הרשות היה למנות ראשי קהילות (בדרך כלל היו דיינים), כאשר אל ראש הקהילה הצטרפו שני דיינים נוספים מהקהילה המקומית, ויצרו את בית הדין המקומי. הפקידות של הקהילה המקומית (שמשי בית הכנסת, מוהלים, שוחטים וכיוצא בזה) התמנו על ידי ראש הקהילה המקומית.

Famille juive Tunis
משפחה יהודית מתוניסיה עם כלי נגינה

ראשי הגולה עד תחילת המאה ה-9 שימשו נציגיו של הציבור היהודי אצל השלטון המוסלמי המרכזי. בסוף הרבע הראשון של אותה מאה השתנה מעמדם וראש הגולה הפך מעתה לבעל "רשות" במקביל לשלוש הרשויות האחרות של גאוני בבל וארץ ישראל.

החלוקה בין הרשויות הייתה כדלקמן - ישיבת ארץ ישראל הייתה אחראית על הקהילות שבארץ ישראל, מצרים וסוריה ולבנון. ישיבות בבל ממונות על הקהילות שבעיראק, פרס ותימן. ראש הגולה היה אחראי על קהילות בפרס ובעיראק. בין שני המרכזים, בבל וארץ ישראל, ניטש מאבק על הבכורה, כאשר עד תחילת המאה ה-11 שכך המאבק.

החל מהמאה ה-9 היו תנועות הגירה נרחבות מארצות המזרח (איראן ועיראק) לארצות המערב (מצרים וארצות המגרב). הגירות אלה הפגישו יהודים בעלי מנהגים ונוסחי תפילה שונים. הדבר הוביל במקומות מסוימים לאיחוד מנהגים ומסורות, ובמקומות אחרים לארגון קהילתי על בסיס "רשות". כך, למשל, ניתן למצוא בקהילה אחת שני קהלים - בית כנסת של ה"ארצישראלים" (כמו זה שנתגלה בו גניזת קהיר) ובית כנסת של הבבלים. עד סוף המאה ה-12 התקבל המנהג הבבלי כמעט בכל מקום.

הקהילות ממערב למצרים היו, כאמור, מחוץ לתחומי ה"רשויות", אבל עדיין הכירו בסמכותן של ישיבות בבל, ושלחו אליהן שאלות ותרומות. החל מהמאה ה-9 החל תהליך ארגונם של קהילות המגרב והקמת מוסדות לימוד מפותחים. ניתן להבין זאת לאור אירועי התקופה: בני משפחת אומיה שהודחו מהשלטון על ידי העבאסים, הקימו נסיכות עצמאית בספרד. בצפון אפריקה נוסדה במאה ה-10 ח'ליפות פאטימית שיעית. הפיצול הפוליטי בעולם האסלאמי דחף את הקהילות היהודיות לעצמאות גדולה יותר מהמרכז התורני הבבלי. לזה מצטרף ריחוק גאוגרפי, התחזקות כלכלית של אותן קהילות, והגירתם של חכמים רבים מבבל, מצרים ואיטליה אל המגרב וספרד. אמנם הכפיפות היחסית למרכז הבבלי נשמרה, אבל כבר במאה ה-9 ענו רבנים מקומיים ברחבי המגרב על שאלות הלכתיות לא מעטות. משנות ה-70 של המאה ה-10 זכו קהילות אלה לפריחה מואצת.

יהודי ארצות האסלאם היוו את החלק הגדול והפעיל של העם היהודי במשך מרבית ימי הביניים. לפי ההיסטוריון ברנרד לואיס, אותם יהודים "שחיו בארצות נוצריות, כלומר באירופה, היו מיעוט, ומיעוט חסר חשיבות יחסית. כל מה שהיה יצירתי ומשמעותי בחיי היהודים, פרט לדברים מעטים יוצאים מן הכלל, התרחש בארצות האסלאם. קהילות היהודים באירופה פיתחו מעין תלות תרבותית ביהודי העולם המוסלמי המתוחכם והמתקדם הרבה יותר, עולם שהשתרע מספרד המוסלמית במערב ועד עיראק, איראן, ומרכז אסיה במזרח. בימי הביניים המאוחרים - לא ניתן לקבוע כרונולוגית מדויקת - חל שינוי משמעותי בתחום זה. יהודי האסלאם ירדו במספרם, גם מבחינה יחסית וגם מבחינה מוחלטת, ומרכז הכובד של העולם היהודי עבר ממזרח למערב, מאסיה לאירופה, מן האסלאם לנצרות".[5]

המנהיגות

המנהיגות היהודית שאבה כוחה משלושה מקורות סמכות:

  1. התורה - ידע תורני היה מקור לסמכות, כמו, למשל, גאוני בבל וארץ ישראל, וחכמי הקהילות השונות.
  2. השלטון המוסלמי - מקורבים לשלטון כגון, רופאי חצר, בנקאים ופקידים חשובים. אישים אלה, שהיו גם בקיאים בתורה, פעלו רבות למען אחיהם היהודים וזכו להערכה רבה בשל כך.
  3. הרעיון המשיחי - התקווה לבואו של משיח ולשיבת ציון הייתה המסד הרעיוני לסמכותם של ראשי הגולה, אשר יוחסו לבית דוד.

על דמות המנהיג כותב שלמה דב גויטיין: "רק תלמיד חכם (או מישהו שקנה לו שם של תלמיד חכם) יכול היה להיות מנהיג קהילה. היהדות הרבנית הייתה דת לנפשות תאבות לימוד. נתמזל מזלה של היהדות הרבנית, שתחיקתה והקנוניזציה שלה - בין סעדיה גאון (מת בשנת 942) לרמב"ם (מת בשנת 1204) - התחוללו בתחום ההשפעה של האסלאם, שטיפח אידיאלים דומים".[6]

חברה וכלכלה

Egyptian Alexandria Jewish girls during BatMitzva
ילדות יהודיות באלכסנדריה במהלך טקס בת מצווה.

היהודים בארצות האסלאם היו בערך אחוז אחד מכלל האוכלוסייה. בערים גרו באחוזים גבוהים הרבה יותר, מאחר שהיו בעיקר אוכלוסייה עירונית. לא היה לקהילות היהודיות סמכות מעוגנת בחוק לאכוף תשלום מיסים למען הקהילה. הדבר נעשה בכל זאת על בסיס וולונטרי. מעשי נדבנות של אישים מרחבי ארצות האסלאם היו דבר שבשגרה, גם כלפי יהודים נצרכים מחוץ לקהילה המקומית.

בכל קהילה ממוצעת חיו במאות ה-7 עד ה-12 בין 60 ל-90 משפחות (300–500 נפש). בשנות ה-60 של המאה ה-12 מנתה הקהילה הגדולה בפוסטאט כ-3,300 נפש. החלוקה החברתית-כלכלית בקהילות אלה: 1. מעמד גבוה, שעליהם נמנו הדיינים ותלמידי החכמים, זקני העדה, נכבדי קהל ונושאי תוארי כבוד, חזנים, פרנסים, ראשי משפחות גדולות, מורים וסופרים. 2. אנשי עסקים ובעלי מקצועות חופשיים, בורגנות נמוכה (אומנים מומחים ורוכלים) 3. בעלי המלאכה והעובדים 4. עובדי אדמה ועובדים זוטרים.

תפקיד מרכזי היה לסוחרים הגדולים, באשר הם היו רשת התקשורת בין חלקי העם היהודי.

מסמכים מחקר הגניזה הקהירית חושפים כ-450 סוגי מקצועות. כ-265 עיסוקים הכרוכים בעבודות כפיים, 90 סוגים של אנשים שעיסוקם היה מסחר ובנקאות, ומספר דומה של בעלי מקצועות חופשיים (כגון, פקידים ומלמדים). מאחר שהיהודים לא הוגבלו, ניתן היה למצוא אותם במגוון עיסוקים נרחב ביותר. היהודים בלטו בתעשיית הטקסטיל (בעיקר עיבוד משי וצביעתו), ייצור זכוכית ועיבוד מתכות (בעיקר צורפות כסף), מקצועות ייצור המזון ומקצוע הרוקחות.

היהודים עסקו באחוזים גבוהים במקצועות מהם מוסלמים אדוקים השתדלו להימנע - דיפלומטיה, מסחר וכספים, בנקאות, תיווך, ריגול ועיבוד זהב וכסף. יהודים רבים היו גם בורסקאים, קצבים, מנקי בורות שופכין, ושאר עיסוקים שנחשבו לבזויים.

Rabaney bagdad 1906
רבנים בבגדאד 1906: עומדים מימין לשמאל: הרב יחזקאל עזרא, הרב אליה בסא, הרב שמעון מרדכי, הרב ששון כדורי, הרב יהודה פתייה, הרב חיים מועלם. יושבים מימין לשמאל: הרב שמואל אברהם מג'לד, עזרא כהן, משה חיים שמאש, אברהם הלל, ששון אליה משה הלוי ויצחק אברהם מג'לד.

היהודים גרו בשכונות ובאזורים עירוניים שמרבית תושביהם היו יהודים. הדבר נעשה לרוב לא מתוקף כורח אלא משיקולי נוחות. ישנן עדויות רבות למגורים בסמוך למוסלמים ונוצרים, ולעיתים אף באותו בניין. לעיתים התגוררו היהודים על פי שיוכם המעמדי וללא קשר לאפיון הדתי.

בימי הביניים יהודים מקצוות העולם המוסלמי ניהלו קשרים הדוקים ביניהם, ובמידה פחותה בינם לבין יהודי אירופה. כך למשל באחד ממסמכי הגניזה הקהירית נכתב על ידי ראש הקהילה היהודית בירושלים על הגעתו של סוחר מח'וראסאן (מחוז במערב איראן) שמחזיק במכתב המלצה מסוחר ידוע בסווילס (עיר בפורטוגל) ונמצא בדרכו למצרים. דוגמה אחרת היא מכתב שנשלח בשנת 1016–1017 על ידי הרשויות היהודיות בקירואן (עיר בתוניסיה) ליהודים בקהיר העתיקה שמבשר להם על מותו של סוחר יהודי בסיג'ילמסה (עיר במרוקו). המכתב ביקש מיהודי קהיר ליצור קשר עם הקהילה היהודית בבגדאד, ממנה הגיע הסוחר, כדי להודיע לבני משפחתו על מותו ולהעביר להם את הסחורה שהוא הותיר מאחוריו.[7]

תודעת הזהות של היהודים הייתה בנויה מכמה מעגלים: זהות משפחתית, מצומצת ורחבה; זהות רבנית או קראית; כפיפות לבבל או לארץ ישראל - הגם שלעיתים קרובות החלוקה לא הייתה דיכוטומית והיו כאלה שקיבלו את מרות המרכז הבבלי אך תרמו גם למרכז הארצישראלי; זהות העיר - "וטן", זהות חשובה ביותר; זהות האזור - למשל, בני עיראק, בני מצרים, בני המגרב. זהות זו הייתה קשורה למנהגים ולנוסחי תפילה שונים; זהות הקשורה ליחידה הכללית של ארצות האסלאם; זהות כלל יהודית; וזהות כלל אנושית.

בית הכנסת

בתי הכנסת היו משופעים באריגים שקישטו את הקירות ואת העמודים. המתפללים ישבו או נשענו על כרים, שהושמו על מחצלות ושטיחי בית הכנסת. המתפללים התיישבו לאורך דפנות בית הכנסת. אברהם בן הרמב"ם ניסה לערוך רפורמות בבתי הכנסת - לשנות את אופן הישיבה כך שהמתפללים ישבו שורות שורות אל מול ההיכל. כמו כן ביקש להוציא את כרי הישיבה. הדבר עורר תרעומת רבה וניסיון זה לא צלח. קריאת התורה התבצעה כך שכל פסוק ופסוק תורגם לארמית, אף על פי שלאחר כיבושי האסלאם גם תלמידי חכמים היו בקיאים בה פחות מאשר עברית וערבית. מנהג זה השתמר עד ימינו רק אצל יהודי תימן. חלק מרכזי בתפילות היו הפיוטים, אשר התרבו עם השנים.

חינוך יהודי

הפעילות המרכזית בבית הספר הייתה שינון טקסטים מהמקרא ומהתפילה. מטרתו העיקרית של מוסד חינוך זה היה להכין את הלומדים בו להשתתפות פעילה בבית הכנסת. תוכנית הלימודים לא הוגבלה אך ורק ללימודי קודש. רב האי גאון קבע כי "מותר ללמד תינוקות של בית הכנסת אגב לימוד התורה כתב ערבי וחשבונות, אבל שלא עם התורה אינו נכון".[8]

בגניזה הקהירית נמצאו מחברות תרגול המעידות כי הוראת הקריאה במוסדות חינוך אלה התבצעה באמצעות לימוד האותיות הבודדות (יחד עם סימני הניקוד הבודדים) וצירוף שלהם. יצחק בן שמואל, דיין בפוסטאט (קהיר) בסביבות 1100 לספירה, גינה חידוש חינוכי במסגרתו לימדו מורים קריאה תוך כדי שימוש במילים שלמות ובמשפטים קצרים. הדבר מעיד כי חידושים מעין אלה עלו מדי פעם, אך זכו לגינוי ונשתכחו.

כדי לחבב את מלאכת לימוד הקריאה בשנה הראשונה השתמשו במספר שיטות. אחת מהן הייתה לשרטט תבניות של אותיות ועל התלמידים היה למלא את המסגרות בצבעים.

כל מלמד או מלמדת היו "מוסד" בפני עצמו. ההוראה התבצעה בבית הכנסת, בבית המורה, ובקרב המעמד הגבוה - בבית ההורים. הקהילה דאגה לשכור מלמדים מיוחדים ליתומים ולבני עניים, שלא יכלו לשלם בעצמם עבור המלמד. משרת המלמד הייתה משרת כבוד, ואשר על כן מלמדים הוסיפו תואר זה לחתימותיהם.

רדיפות

במהלך ימי הביניים חוו היהודים רדיפות אלימות באזורים שונים של עולם האסלאם, לעיתים מצד השלטונות המוסלמים ולעיתים מצד ההמונים. הרדיפות המשמעותיות ביותר בתקופה זו התרחשו בספרד, צפון אפריקה ותימן, אך פגיעות בחיי היהודים קרו גם באזורים אחרים של עולם האסלאם. על אף שפגיעות אלה היו הפרה לכאורה של חוזה עומר, הן הוצדקו על ידי הטענה שהיהודים עצמם הפרו ראשונים את תנאי עומר, נהגו בגאוות-יתר, על ידי הסתה אנטי-יהודית, או כתוצאה מתאוות הרכוש היהודי. כמיעוט חלש וחסר הגנה היו היהודים מטרה נוחה להתקפות בתקופות של אי-יציבות.

דוגמאות למקרי אלימות קשים נגד יהודים בימי הביניים ניתן למצוא גם בארץ ישראל. כך למשל, בשנת 1024 נערך טבח באוכלוסייה היהודית של העיר רמלה על ידי תושביה המוסלמים, ובנוסף יהודים רבים עונו עד שהם מסרו היכן החביאו את כספם.[9] בשנת 1033 נערך אחד הטבחים הגדולים ביותר בהיסטוריה היהודית בעולם האסלאם, טבח ביהודי העיר פאס, בו נהרגו למעלה מ-6000 מתושבי העיר על ידי שבט צפון אפריקאי קנאי לאסלאם שכבש אותה. במהלך רדיפות אלימות בעיר גרנדה בשנת 1066, הידועות גם בשם פוגרום גרנדה, נהרגו למעלה מ-4000 מיהודי העיר בעקבות הסתה נגד הוזיר היהודי, יהוסף בר שמאול הלוי הנגיד, בנו של שמואל הנגיד. פוגרום גרנדה נתפש על ידי חוקרים אחדים כסופו של תור הזהב של יהודי ספרד. בבגדאד בשנת 1121 תחת הח'ליף אל-מסתרשד, יצא צו שחייב את היהודים ללבוש שני תלאים צהובים, שרשרת סביב הצוואר עליה כתוב "ד'ימי", ושאר סממנים מזהים. על פי מכתבים מהגניזה הקהירית הצו נאכף על ידי "גברים ונשים מוסלמים אכזריים" שתפקידם היה להשפיל ולהכות יהודים שהפרו את הצו, וקבוצות של צעירים שהכו יהודים ברחובות ברחבי העיר בגדאד.[10] בזמן שלטונה של שושלת אל-מוראביטון, שנחשבה למתונה ביחסה ללא-מוסלמים, מקורות מוסלמים מציינים שנערכו פרעות באוכלוסייה היהודית של קורדובה בעקבות מציאתה של גופה של מוסלמי ברובע היהודי.[11] כמו כן מנהיג שושלת אל-מוראביטון, יוסוף בן תאשפין, הרס בשנת 1090 את הרובע היהודי המתחדש בגרנדה במהלך כיבוש העיר מידי ממלכה נוצרית, בגין האשמה כנגד היהודים שהם צידדו בצד הנוצרי במהלך המלחמה.[12]

עם עלייתה של שושלת אל-מוואחידון (1121-1269) בספרד וצפון אפריקה החלו כמה ממעשי הרדיפות החמורים ביותר בתולדות יהדות ארצות האסלאם. בפני רבים מהיהודים הועמדה הבחירה בין התאסלמות למוות על קידוש השם, ורבים נמלטו מספרד וארצות המגרב, ביניהם הרמב"ם ומשפחתו. לפי עדויות מהתקופה, בעקבות הטבח והמרות הדת הכפויות על ידי שושלת אל-מוואחידון, הוחרבו רוב הקהילות היהודיות הענפות בספרד וצפון אפריקה, עד ש"לא נותר יהודי אחד מאל-מהדיה (אשר בתוניסיה) עד סילווס (פורטוגל)" .[13] ניתן למצוא בכתבי הרמב"ם התייחסות לרדיפות היהודים על ידי שושלת אל-מוואחידון ושלטונות תימן באיגרות הרמב"ם. בשנת 1260 התרחשו מהומות אנטי-נוצריות ואנטי-יהודיות בדמשק בחסות הכיבוש המונגולי של העיר.[14] בשנת 1284 מהומות אנטי-יהודיות פרצו בבגדאד בעקבות ספר של פילוסוף יהודי בשם אבן כמונה שסקר את שלוש הדתות המונותאיסטיות והכיל ביקורת כלפי האסלאם. בשנת 1291 נרצח וזיר יהודי בפרס ביחד עם קבוצה ממקורביו, מה שסימן את תחילתן של מהומות אנטי-יהודיות ברחבי פרס ועיראק, בפרט כנגד יהודים שהחזיקו תפקידים בכירים.[15]

מבחינה מעשית, יהודי ארצות האסלאם ניסו להתמודד עם גלים של רדיפות דרך ניסיונות לרצות את השלטון המוסלמי והעברת שוחד כדי לקנות את הגנתו. פעמים רבות קהילות יהודיות תחת שלטון מוסלמי ניצלו בזכות העברה של מיסים גבוהים יותר או העברה של תשלום גדול וחד פעמי לשלטונות. עם זאת, במקרים כאלה הכביד העול הכלכלי על היהודים וכתוצאה ממנו, גם אם הצליחו להציל את עצמם מרדיפות אלימות, עדיין היו שרויים במשך תקופות ממושכות בעוני ובתנאי מצוקה קשים. מבחינה רוחנית, בקרב היהודים רווחה ההשקפה שהרדיפות כנגדם הם חלק מעונש הגלות שאלוהים הטיל עליהם בגלל חטאיהם. השאיפה לגאולה וישועה באה לידי ביטוי בכתביהם ושיריהם של יהודים רבים, כולל בשירתו של רבי יהודה הלוי:

"הֲדָפוּנִי הֲלָמוּנִי בְּנֵי עֵשָׂו וְיִשְׁמָעֵאל
זֶה טוֹרֵף וְזֶה מְחָרֵף וְזֶה מוֹאֵס וְזֶה גוֹעֵל
הַשְׁפִּילֵם וְהַפִּילֵם כְּמוֹ סִיסְרָא בְּיַד יָעֵל
וְהָשֵׁב אֵל אֶל אֲרִיאֵל מְגֹרָשָׁה וְתִבָּעֵל
וְעָזְרֵנִי וְשִׂימֵנִי לְרֹאשׁ גּוֹיִם בְּחַסְדֶּךָ"[16]

המאה ה-13 עד הקולוניאליזם האירופי

נדודי הטורקים שהחלו במאות ה-10 וה-11, והכיבושים הגדולים של המונגולים במאה ה-13, החריבו את החליפות האיסלאמית ויצרו עידן חדש ברחבי העולם המוסלמי. בראשית תקופה זו היו שישה מרכזי כוח בעולם המוסלמי: הודו, אסיה התיכונה, איראן, טורקיה, מצרים וסוריה, וצפון אפריקה. חמישה מתוכם נשלטו על ידי שושלות וצבאות טורקיים. התפשטות האימפריה העות'מאנית שצמצמה את מספר מרכזי האסלאם, הגיעה לשיאה בראשית המאה ה-17.

היו בתקופה הנדונה שתי קבוצות יהודים גדולות בעולם האסלאמי - האחת ערבית והשנייה איראנית. על זו האחרונה נמנו קהילות דוברי פרסית באיראן, ובשטחים המהווים את אפגניסטן ומה שהיה מרכז אסיה הסובייטית (בוכרה). עד המאה ה-16 היו יהודי דוברי פרסית קהילה אחת, והם התפלגו לשתיים עם הקמת הממלכה השיעית הצפונית. פיצול נוסף אירע במאה ה-18 עם הקמת מדינות בוכרה ואפגניסטן. קהילות אלה היו מבודדות יחסית משאר קהילות היהודים, וגם בינן ובין עצמן. על קבוצת היהודים הערבית נמנו קהילות יהודים מעיראק ועד למרוקו. היו אלה הקהילות שבתקופות קודמות יצרו ושמרו את המסורת היהודית-אסלאמית.

קבוצה קטנה נוספת היו יהודי הקיסרות הביזנטית לשעבר, באסיה הקטנה ובדרום מזרח אירופה, אשר מעולם לא היו תחת שלטון ערבי או פרסי. הם מעולם לא אימצו את הלשון הערבית או הפרסית ומרביתם היו ככל הנראה דוברי יוונית ומקצתם את השפה הטורקית. עם הזמן קהילה זו גדלה והתחזקה, בעקבות הגירתם של יהודים אליה, בעיקר ממגורשי ספרד ופורטוגל.

היהודים העות'מאנים - הראשונים והוותיקים הם היהודים הרומניוטים, הילידים דוברי היוונית - באסיה הקטנה, בקושטא, ביוון ובערים אחרות בבלקן. הטורקים מצאו יהודים אלה כאשר כבשו את הפרובינקיות המקוריות שמהן הורכבה המדינה העות'מאנית.

המהגרים הראשונים מאירופה, בעיקר יהודים אשכנזים מגרמניה ומצרפת שהגיעו בתחילת המאה ה-15. מספרם התגמד לחלוטין לנוכח ההגירה הגדולה של יהודים ספרדים מחצי האי האיברי, החל מסוף המאה ה-15. אלה הגיעו לרחבי האימפריה העות'מאנית כתוצאה מגירוש ספרד ופורטוגל, במספרים הולכים וגדלים. לאחר התרחבות האימפריה העות'מאנית לעבר הסהר הפורה ומצרים, וכן צפון אפריקה, נכללו בתוך האימפריה העות'מאנית קבוצה גדולה של יהודים דוברי ערבית. יהודים מאירופה הנוצרית המשיכו להגר לרחבי האימפריה העות'אמנית בזכות סיפורים ושמועות המדברות על הסובלנות הרבה יותר, ועל אפשרויות תעסוקה טובות יותר שמציע השלטון העות'מאני. לעיתים התבצעה הגירה פנים-עות'מאנית מכפיה, בשל שיקולים כלכליים או פוליטיים. היהודים נחשבו לאוכלוסייה חזקה מבחינה כלכלית ונאמנה מבחינה פוליטית, ולכן לעיתים נדרשו קהילות להגר בהתאם למה שנתפס כטובת האימפריה (למשל, בצו קיסרי יהודים יושבו בבירה החדשה, אסתאנבול).[17]

התרומה התרבותית של היהודים ברחבי האימפריה העות'מאנית לחיי התרבות הטורקיים הייתה מצומצמת למדי, והייתה מוגבלת בעיקר לתחומי הרפואה, אומנויות המשחק והדפוס. תרומה גדולה יותר הייתה ליהודים לחיי הכלכלה. היהודים ניצלו את ההיכרות עם הלשונות והתנאים האירופיים, ועסקו במספרים גדולים במקצועות שדרשו ידע זה, למשל מסחר. במאות ה-15 וה-16 היהודים היו מבוססים היטב כסוחרים ויצרנים, ואחדים מהם אף צברו עושר רב. תחום נוסף בו עסקו, אף בטרם ההגירה של מגורשי ספרד, היה תחום המיסים - מוכסים, פקחים וחוכרים. החל מהמאה ה-18 חלה הרעה כללית בתנאי היהודים ברחבי האימפריה העות'מאנית. היחס ליהודים הפך לעוין יותר, וחלה דעיכה כלכלית.

מחוץ לאימפריה העות'מאנית היו שני מרכזים אסלאמיים חשובים - מרוקו ואיראן. בשני מרכזים אלה מצב היהודים היה גרוע בצורה ניכרת ממצב היהודים ברחבי האימפריה העות'מאנית. במרוקו הדבר היה תוצר של שלטונם הדכאני של אל-מוואחידון שדיכא ורדף את היהודים קשות, והותיר הלך רוח עוין כלפיהם בקרב המוני העם. אף לאחר שלטון אל-מוואחידון, ונתן את אותותיו ביהודי מרוקו. ב-1438 נוסדה בפז שכונת המלאח הראשונה במרוקו, שכונות אשר בתחילה נועדו להגן על היהודים, ובהמשך גם לבודד ולהעניש. בסוף המאה ה-15, ובמהלך המאה ה-16 היגרו רבים מיהודי ספרד ופורטוגל למרוקו, ועד מהרה, כמו במקרה ברחבי האימפריה העות'מאנית, תפסו עמדה של עליונות על פני היסוד היהודי המקומי.

משלהי המאה ה-18 ובמשך כל המאה ה-19 סבלו יהודי ארצות האסלאם לא רק מעוני אלא גם מאיבה פעילה - גירושים, התפרצויות אלימות וטבח. בין 1770 ל-1786 גורשו היהודים מג'דה, ומרביתם נמלטו לתימן. מעשי טבח אירעו ב-1790 ביהודי טטואן, שבמרוקו; ב-1828 ביהודי בגדאד; ב-1839 ביהודי משהד שבאיראן ועל אלה שנותרו בחיים נגזר להתאסלם; ב-1867 ביהודי ברפורוש. ב-1834 נעשו מעשי אלימות וביזה בצפת. במהלך המאה ה-19 סבלו יהודי האימפריה העות'מאנית ממספר רב של עלילות דם, אשר המקור להם כמעט תמיד בקהילות נוצרית שגרו בסמיכות. המפורסם שבהם אירע ב-1840 בדמשק. על פי רוב, השלטונות העות'מאניים עשו מאמץ להגן על הנתינים היהודים מפני האוכלוסייה המקומית.

בשלהי השלטון העות'ומני עת התעוררות הציונות באירופה ותחילת העלייה הראשונה. נהלו שתי משפחות שלוש ואמזלג, שהיו קונסולים של מדינות אירופאיות בא"י את קניית הקרקעות למען בניית המושבות הראשונות, ותרמו תרומה חשובה להתבוססות הציונות המודרנית.

העת החדשה - עותמאנים והקולוניאליזם האירופי

מסוף המאה ה-18 החלה תקופת הקולוניאליזם במזרח התיכון וצפון אפריקה. השלטונות המוסלמיים בארצות השונות לא היו עוד עצמאיים באופן מלא, אלא היו נתונים להשפעתן ושליטתן של המעצמות האירופאיות. כיבוש ארצות האסלאם בידי המעצמות האירופיות נתן את אותותיו גם בקרב יהודים. בעקבות לחץ אירופאי ונסיבות פנימיות, האימפריה העות'מאנית ערכה את רפורמות הטנזימאט במהלך המאה ה-19, והצהירה שהיא מחויבת להגנה על הלא-מוסלמים ורכושם. כחלק מרפורמות אלה הורחבה גם המסגרת המשפטית מילט, והיהודים זכו להכרה כקהילה רשמית ומונה מקרבם חכם באשי שהיה הרב הראשי ומייצג היהודים מול מוסדות השלטון העות'מאני. במהלך תקופה זו ועד תחילת המאה ה-20 השלטונות המוסלמיים בארצות השונות הפסיקו לאכוף את מס הג'יזיה, וחוקי עומר נזנחו תחת לחץ אירופאי. כמו כן יהודים רבים קיבלו אזרחות אירופאית ונהנו מאותן קפיטולציות שמהן נהנו אזרחים אירופאים אחרים בארצות האסלאם.

המדיניות של המעצמות האירופאיות כלפי היהודים הייתה שונה בין ארץ לארץ. בדרך כלל הקולוניאליזם הצרפתי (צפון אפריקה, לבנון וסוריה) היה חודרני ומשפיע יותר על כלל תחומי החיים מאשר הקולוניאליזם הבריטי (עיראק, מצרים וישראל וירדן). יהודי אלג'יריה קיבלו באופן גורף את האזרחות של המעצמה הקולוניאלית צרפת בשנת 1870 וכתוצאה מכך מעמדם המסורתי בחברה המוסלמית כמי שנמצאים בתחתית המדרג החברתי התהפך, וכאזרחים אירופאים הם נהנו מפריווילגיות. בארצות אחרות היהודים לא קיבלו את האזרחות של המעצמות האירופאיות, אך בכל זאת לעיתים זכו להעדפה על ידי השלטונות הקולוניאליים. בתי הספר הרבים שנפתחו על ידי הארגון כל ישראל חברים ממרוקו עד איראן גם כן השפיעו על היהודים באזורים שונים של המזרח התיכון וצפון אפריקה לקבל את השפה והתרבות הצרפתיים.

חדירת מעצמות אירופה למזרח התיכון נשאה עמה גם בשורות שליליות עבור היהודים. בתקופה זאת, היהודים החלו להדחק מהתפקידים הכלכליים החיוניים שהם מילאו קודם לכן באימפריה העות'מאנית (כגון תרגום, תיווך ודיפלומטיה, בנקאות ועוד) על ידי המיעוטים הנוצרים המקומיים כגון היוונים והארמנים. כמו כן, לנוכח העלייה במעמדם המשפטי של היהודים גברה הטינה כנגדם. לקראת סוף המאה ה-19 התגברה הופעתן של מסות אנטישמיות בערבית. ההיסטוריון ברנרד לואיס מונה למעלה מ-30 תקריות של עלילות דם במהלך המאה ה-19 בשטחי האימפריה העות'מאנית.[18] גורם נוסף שהחיש את האיבה והאנטישמיות הערבית החל מהמאה ה-20 הוא בעיית ארץ ישראל והסכסוך היהודי-ערבי.

במהלך המאה ה-19 יהודי ארצות האסלאם היו מחולקים בעיקר בין שלושה מרכזים מוסלמים; האימפריה העות'מאנית, פרס והמגרב. האימפריה העות'מאנית המשיכה לשלוט על רוב המזרח התיכון, אך עברה תהליך דה-סנטרליזציה ומנהיגים מחוזיים צברו השפעה על חשבון הסולטאן והשלטון המרכזי. מצרים בהובלת מוחמד עלי (1769-1849) היא דוגמה למחוז של האימפריה העות'מאנית שזכה לאוטונומיה גוברת. בהובלתו של מוחמד עלי וצאצאיו (במיוחד אסמאעיל פאשא) מחוז מצרים עבר תהליכי מודרניזציה בהשפעה אירופאית שכללו צמיחת מעמד ביניים, הקמת מערכת חינוך מודרנית ורפורמות כלכליות וחברתיות שונות, מהם נהנו גם יהודי מצרים. מרכז מוסלמי אחר שבו היו מצויים יהודים הוא פרס שהייתה תחת שלטונה של השושלת הקג'ארית השיעית. האסלאם השיעי כפי שהוא הונהג בפרס באותה תקופה היה חמור יותר ביחסו ליהודי מאשר האסלאם הסוני במזרח עקב הדגשת הדיכוטומיה בין טומאה וטהרה ותפישת הלא-מוסלמים כטמאים. עדויות בנות התקופה מפרס לרוב מתארות את היהודים כמצויים במצב מושפל ומדוכא, ובין התקריות האנטי-יהודיות המשמעותיות ביותר הייתה תקרית משהד (1839) שבמהלכה נטבחו 36 מיהודי העיר משהד והיתר אולצו להתאסלם. מרכז מוסלמי שלישי מהתקופה הוא ארצות המגרב, מערב צפון אפריקה. בעוד אלג'יריה נכבשה על ידי צרפת ב-1830 ונמצאה תחת שלטון צרפתי ישיר מאותה תקופה, מרוקו הייתה תחת שלטונה של השושלת העלאווית. ההשפעה האירופאית במרוקו גברה במהלך המאה ה-19 ויהודים רבים במרוקו שימשו בתפקידים בכירים במסחר ובדיפלומטיה בתור מגשרים בין ארצות המערב לשלטון העלאווי. מנגד, הייתה זאת תקופה של אי-יציבות במרוקו ולעיתים פרצו קרבות בינה לבין ארצות אירופה מהם נפגעו גם היהודים. כך היה בשנת 1844, כאשר פרצה מלחמה בין מרוקו וצרפת, והיהודים בעיר הנמל מוגדור סבלו גם מהפגזות ספינות הקרב הצרפתיות וגם מפוגרום מצד תושבים מוסלמים שניצלו את אי היציבות כדי לפרוץ לרובע היהודי. לפי דיווחים מהתקופה, 50 יהודים נהרגו ו-4000 נשארו ללא קורת גג.

יציאת יהודי ארצות האסלאם

עם התפתחות הציונות והקמת מדינת ישראל כ-850,000 יהודים נאלצו לנטוש את מדינות ערב והפכו לפליטים.[19] התהליך החל בשנות ה-30 של המאה ה-20, התעצם בהכוונתה של הליגה הערבית בסמיכות להקמת מדינת ישראל,[20] נמשך בשנות ה-50 וה-60 ובמהלכו חדלו מלהתקיים קהילות יהודיות בעלות היסטוריה של מאות ואלפי שנים.

מאז המהפכה האסלאמית ועלייתו לשלטון של האייתוללה ח'ומייני, התערער מצבה של הקהילה היהודית באיראן.[21] עד לשנת 1990 עזבו את שטחה כ-55,000 יהודים: כ-30,000 יהודים לארצות הברית, כ-20,000 לישראל וכ-5,000 לאירופה. עם זאת, עם קבלת הקהילה אוטונומיה תרבותית יחסית, ולרוב אינה סובלת מפרעות והתנכלויות מצד המוסלמים. לקהילה יש נציג בפרלמנט האיראני - מוריס מותמד. בנוסף הקהילה מחזיקה במרכז הצדקה ובית החולים ד"ר ספיר שהוא מרכז הצדקה הגדול ביותר בקרב המיעוטים באיראן. נכון ליולי 2012 נותרו באיראן כ-8,756 יהודים. בנוסף ישנן קהילות מוסלמיות ובהאיות הידועות בהיותן כצאצאי יהודי פרס שהמירו את דתם.

עם הקמתה של מדינת ישראל, וגם לפניה, עלו רובם של יהודי טורקיה לארץ ישראל. בסך הכול עלו לישראל כ-55,500 יהודים. כיום יש בטורקיה כ-17,400 יהודים.

פסיקה ספרדית

האסכולה ההלכתית הדומיננטית במרחב המוסלמי הייתה זו של הפסיקה הספרדית. ניתן לאפיין באופן ברור פסיקה ספרדית עוד בטרם גירוש ספרד. התנועה הדו-סיטרית בין ספרד ובין צפון אפריקה שהתקיימה לאורך מאות השנים בטרם הגירוש, הן כבודדים (הרמב"ם, למשל) והן כקבוצות (למשל, יהודי קטלוניה ומיורקה שגורשו ב-1391 ועברו להתיישב באלג'יריה), יצרה אסכולת לימוד ופסיקה אחת. על אף הגוונים בין פוסקי ההלכה השונים, רווחו בפיהם הביטויים "מנהג ספרדי" ו"רבני ספרד".

הגעתם של מגורשי ספרד לצפון אפריקה חיזקה את אחידות המנהגים, כתוצאה מעליונותם האיכותית והכמותית של מגורשי ספרד. הדברים באו לידי ביטוי כך ש"התפיסה הגיאו-תרבותית של המרחב המגרבי, כפי שהייתה מקובלת אצל רבני מרוקו בסוף המאה ה-17 ובתחילת המאה שלאחריה, אינה מותירה מקום לכל אי הבנה בעניין זה. מהים התיכון ועד שולי מדבר סהרה, למעט כמה "כיסי התנגדות" בפנים הארץ ובדרומה, הפך מערב המגרב כמעט כולו לאזור "קסטיליאני".[22]

עד המאה ה-19 הפך הכינוי "ספרדים" לשם כולל לכל הקהילות שאליהן הגיעו מגורשי ספרד. בעיראק, אליהם כמעט ולא הגיעו מגורשי ספרד, הרבנים עבדאללה סומך והבן איש חי אמצו את השולחן ערוך של ר' יוסף קארו, אך בכל אתר ואתר היו הסתייגויות בהתאם למנהגי המקום, ובהתחשבות במנהגי קבלה. יוצאים מן הכלל הם חלק מהתימנים הנוהגים על פי פסקי הרמב"ם ולא לפי השולחן ערוך.

התמודדות מול ההשכלה בעת החדשה

בשונה מיהדות אירופה וארצות הברית, בה נוצר פיצול בין זרמים שונים (יהדות רפורמית וקונסרבטיבית מחד, ויהדות אורתודוקסית מאידך), ביהדות ארצות האסלאם לא הייתה התפצלות לזרמים, והיצירה ההלכתית התייחסה למודרנה ולאתגריה בגמישות רבה, יותר מאשר באורתודוקסיה האירופית – אך בלא לוותר על שמירת כללי ההלכה, כפי שאירע בזרמים הלא אורתודוקסיים. כאשר רבנים יוצאי ארצות האסלאם נתקלו לראשונה במדינת ישראל בזרמים חילוניים ואנטי דתיים מובהקים, הצטמצמה התייחסות גמישה זו להשפעות המודרנה, והפסיקה ההלכתית הספרדית הלכה ויישרה קו עם הפסיקה של רבנים יוצאי אירופה, שהתמודדו עוד באירופה עם אתגרי המודרנה הערכית והחילונית במוצהר. לדעת חוקר ההלכה צבי זוהר, לא נבע השינוי בגישה מהאופי החילוני והערכי של המודרנה בישראל אלא מכניעה ללחצי עולם הישיבות האשכנזי בישראל.[23]

ראו גם

לקריאה נוספת

  • ברנרד לואיס, היהודים בעולם האסלאם, ירושלים, תשנ"ו.
  • שלמה דב גויטיין, חברה ים-תיכונית תל אביב, 2005.
  • מנחם בן ששון, צמיחת הקהילה היהודית בארצות האסלאם, ירושלים תשמ"ז.
  • מנחם בן ששון, ההנהגה העצמית של היהודים בארצות האסלאם במאות ה-7 עד ה-12. בתוך: "קהל ישראל - השלטון העצמי היהודי לדורותיו". כרך ב: ימי הביניים והעת החדשה המוקדמת. עורכים: אברהם גרוסמן, יוסף קפלן. ירושלים: מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל, תשס"ד, עמ' 11–55
  • משה גיל, במלכות ישמעאל בתקופת הגאונים, (ארבעה כרכים), תל אביב, אוניברסיטת תל אביב, 1997.
  • צבי זוהר, האירו פני המזרח: הלכה והגות אצל חכמי ישראל במזרח התיכון, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, תשס"א, 479 עמ'[24]
  • מארק כהן, בצל הסהר והצלב - היהודים בימי הביניים, חיפה ולוד, תשס"א.
  • יוסף טובי, ארגון הקהילות היהודיות בארצות המזרח במאות ה-19 וה-20, בתוך: "קהל ישראל - השלטון העצמי היהודי לדורותיו". כרך ג: העת החדשה. עורך: ישראל ברטל. ירושלים: מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל, תשסד, עמ' 191–209.
  • יוסף הקר, הארגון הקהילתי בקהילות האימפריה העות'מאנית (1453-1676), בתוך: "קהל ישראל - השלטון העצמי היהודי לדורותיו". כרך ב: ימי הביניים והעת החדשה המוקדמת. עורכים: אברהם גרוסמן, יוסף קפלן. ירושלים: מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל, תשסד. עמ' 287–309.
  • מרטין גילברט, באוהלי ישמעאל: תולדות היהודים בארצות האסלאם; תרגום: לבנה זמיר, תל אביב: כנס הפקות, 2013.
  • נתן ויינשטוק, נוכחות כה ארוכה - כיצד איבד העולם הערבי והמוסלמי את יהודיו, הוצאת בבל, 2014.
  • שמואל טריגנו (עורך), סוף היהדות בארצות האסלאם, הוצאת כרמל בשיתוף עמותת דיאלוגיה, 2018.
  • ירון צור, קהילה קרועה : יהודי מרוקו והלאומיות 1943 - 1954, הוצאת עם עובד, תל אביב, 2001

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ אריאל פיקאר, להחזיר עטרה ליושנה: משנתו של הרב עובדיה יוסף, עמ' 40-42.
  2. ^ מרים פרנקל, תיבת ההיסטוריה של יהודי ארצות האסלאם בימי הביניים - ציוני דרך וסיכויים, פעמים 92, תשס"ב, מכון בן צבי, עמ' 24-30.
  3. ^ Mark R Cohen, "Islam and the Jews: Myth, Counter-Myth, History", Jerusalem Quarterly 38, 1986, pp. 125-137
  4. ^ ברנרד לואיס, היהודים בעולם האסלאם, עמ' 55-56
  5. ^ ברנרד לואיס, היהודים בעולם האסלאם, עמ' 64
  6. ^ שלמה דב גויטיין, חברה ים-תיכונית, עמ' 262
  7. ^ Andre Raymond, Cairo, Harvard University Press, 2002, p. 41
  8. ^ שמחה אסף, מקורות לתולדות החינוך בישראל, כרך ב', ד'-ה', תל אביב: דביר, 1925
  9. ^ Moshe Gil, "The political history of Jerusalem during the early Muslim period", in Joshua Prrawer ad Haggai Ben-Shammai (eds), The history of Jerusalem, The early Muslim period, 638-1099, New York University press, 1996, pp. 15-30
  10. ^ Goitein, S. D. Mediterranean society: the Jewish communities of the Arab world as portrayed in the documents of the Cairo Geniza, University of California Press, 1967-1993, vol. 2, p. 287
  11. ^ ,Daniel H. Frank, Daily Life of the Jews in the Middle Ages, Institute of Jewish Studies (London, England), p. xiv.
  12. ^ Norman A. Stillman, The Jews of Arab Lands: A History and Source Book, Jewish Publication Society, 1979, p. 59.
  13. ^ H. Z. Hirschberg, A History of the Jews of North Africa, vol. I (Leiden: Brill, 1974), pp.127–28
  14. ^ R. Stephen Humphreys, From Saladin to the Mongols: The Ayyubids of Damascus,SUNY Press, 1977, p.359.
  15. ^ Norman A. Stillman, The Jews of Arab Lands: A History and Source Book,Jewish Publication Society, 1979, p.66.
  16. ^ רבי יהודה הלוי, ישראל בחירי אל, כפי שמופיע באתר הזמנה לפיוט.
  17. ^ ברנרד לואיס, היהודים בעולם האסלאם, הוצאת זלמן שזר, 1996, עמ' 127
  18. ^ ברנרד לואיס, היהודים בעולם האסלאם, הוצאת זלמן שזר, 1996, עמ' 143.
  19. ^ Jewish Refugees from Arab Countries: The Case for Rights and Redress, Co-authored by: The Hon. Irwin Cotler, David Matas, Stanley A. Urman, NOVEMBER 5, 2007, P -3,4,21
  20. ^ צעדים אנטי-יהודיים פרי תכנון הליגה הערבית. ראו עמוד 1 מתחת לכוכביות.
  21. ^ יהודי מוצא להורג באיראן של חומייני, באתר הארץ, 9.5.1979
  22. ^ אביטבול, 1992: 24 - 25
  23. ^ יאיר שלגלאן נעלמה המתינות הדתית, באתר הארץ, 25 ביוני 2007
  24. ^ ביקורת: יצחק בצלאל, ‏חכמי המזרח בפנים מאירות, קתדרה 108, יולי 2003, עמ' 192-183
אנטישמיות בעולם הערבי

אנטישמיות בעולם הערבי מתייחסת לאפליה נגד יהודים במדינות ערב. למרות שהערבים הם חלק מהעמים השמיים, המונח אנטישמיות מתייחס לאפליה כנגד יהודים (ראו אנטישמיות: מקור המונח).

דוד קאופמן

דוד קאופמן (קויפמן; בתעתיק שנהג בזמנו: קויפמאנן; בגרמנית: David Kaufmann;‏ 7 ביוני 1852, קויטין, מוראביה – 6 ביולי 1899, קרלסבאד) היה רב ומלומד יהודי יליד מוראביה, שהתפרסם כחוקר מדעי היהדות, כמרצה וכאספן. התיישב בהונגריה.

הד-המזרח

הד-המזרח היה ביטאון ליהדות הספרדית שפורסם בירושלים לפני ואחרי קום המדינה. הופץ בשנים 1942–1944 בעריכתו של אליהו אלישר, ובשנים 1949–1951 בעריכתם של אלישר כעורך ראשי ודוד סיטון כעורך.

גיליונו הראשון יצא לאור ב-10 ביוני 1942. ותדירותו השתנתה במהלך השנים. הוא החל כדו-ירחון עד לחודש פברואר 1944, לאחר מכן הפך לשבועון, עד להפסקה הראשונה של הוצאתו לאור בדצמבר 1944. עם חידוש הוצאתו בינואר 1949 המשיך כשבועון, אולם בשנת 1951 (האחרונה להוצאתו) הופיעו שישה גיליונות בחודשים ינואר, פברואר ויולי, כשהאחרון שבהם יצא ב-20 ביולי 1951, ובמרכזו עידוד ההצבעה לרשימת ספרדים ועדות מזרח – ס"צ (ספרדים ציוניים) לכנסת השנייה.בגיליונות הראשונים היה שמו של כתב העת "המזרח – בטאון ליהדות הספרדית", כשכותרתו מתורגמת לערבית ואנגלית; ומהגיליון שהתפרסם ב-15 בינואר 1943 נקרא כתב העת "הד-המזרח – בטאון ליהדות הספרדית". מרבית גיליונותיו היו בני 16 עמודים.

בגלגולו הראשון של כתב העת כללה המערכת, מלבד את העורך הראשי אליהו אלישר, את אברהם אלמליח ודוד סיטון. בגלגולו השני (משנת 1949) היה סיטון לעורכו השני ונוספו לכתיבה משה כרמון, יוסף יואל ריבלין ושלום שוורץ.

כתב העת התמקד באירועים שפקדו את היישוב היהודי, מדינת ישראל והתנועה הציונית עם התייחסות למיקום החברתי של קהילת היהודים הספרדים והיחס ביניהם לאשכנזים. בנוסף, נבדק מצבם של היהודים בארצות ערב ונתנה התייחסות רבה לתרבות המזרח, ולאנשי הספר והפולקלור הספרדי-יהודי.

הד-המזרח הביא לביטוי של דעות מתונות בנוגע לסכסוך הציוני-ערבי, תוך הדגשת חשיבות הדיאלוג וההיפתחות אל העולם דובר הערבית, שפה המשותפת להם וליהודים הספרדיים, אולם הוא נסגר בשל מחסור במימון, וכתב העת "במערכה", בעריכתו של דוד סיטון, נחשב למעין ממשיכו.

הפנתרים השחורים

הפנתרים השחורים היא תנועת מחאה ישראלית של צעירים מבני הדור השני של עולים לישראל ממדינות ערב, שהוקמה בשנת 1971. התנועה פעלה למען העלאת המודעות הציבורית לנושאים חברתיים בישראל והכנסתם לסדר היום של מדינת ישראל.

חרדים ספרדים

חרדים ספרדים הם זרם בתוך החברה החרדית בישראל, הכולל חרדים יוצאי ארצות האסלאם. הזרם החרדי-ספרדי מונה בעשור השני של המאה ה-21 בישראל, לפי הערכות, כ-200 אלף נפשות.

חרדיות ספרדית זו תופעה שהחלה להתפתח רק לאחר קום המדינה, עם המפגש בין יהדות ארצות האסלאם ליהדות החרדית המזרח אירופאית במוצאה, והיא עדיין בשלבי התפתחותה, כשספרדים רבים עומדים על קו התפר שבין חרדים לדתיים או דתיים לאומיים.

כיום, במגזר החרדי, מפלגת ש"ס ומועצת חכמי התורה היא הדוגמה המובהקת לחרדיות ספרדית.

יהדות אפגניסטן

יהדות אפגניסטן היא אחת הקהילות היהודיות העתיקות ביותר במדינות מרכז אסיה. בימי הביניים יהודים באזור אפגניסטן לקחו חלק משמעותי בסחר שהתנהל על דרך המשי, ושרידים שונים מלמדים שהייתה באזור קהילה יהודית משמעותית. הפלישות המונגוליות במאה ה-13 ואי היציבות שבאה בעקבותן גרמו לחורבן של קהילות יהודיות רבות באזור. בהמשך התחדשו קהילות יהודיות במספר ערים באפגניסטן, והתחזקו בעקבות הגירות של יהודים מפרס ובוכרה. במשך כל השנים, הייתה יהדות זו בקשר הדוק עם יהדות בבל, ומאוחר יותר גם עם יהדות פרס, עם יהדות פקיסטן וכן עם יהדות קוצ'ין שבהודו. מאות יהודים מאפגניסטן עלו לארץ ישראל בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 והתיישבו במיוחד בירושלים. לאחר קום מדינת ישראל עלו אליה מרבית בני הקהילה הנותרים, כ-4,000 במספרם.כיום מכהן כרב יוצאי אפגניסטן, הרב צבי סימן טוב.

יהדות חצי האי ערב

יהדות חצי האי ערב הייתה קהילה יהודית עתיקה. מסורות מרחיקות את היווסדה לימי הבית הראשון. יהדות חצי האי ערב חרבה. חלקה נהרג ומרביתה גורש מחצי האי בעקבות עליית מוחמד והאסלאם במהלך המאה ה-7 לספירה.

יהודי המזרח בארץ ישראל (ספר)

יהודי המזרח בארץ ישראל (או יהודי המזרח בא"י) הוא ספר עברי מאת ההיסטוריון והסופר משה דוד גאון, אשר ראה אור בירושלים בשני חלקים בשנים תרפ"ח (1928) ותרצ"ח (1938), ומביא את תולדות חייהם של יהודי ספרד ועדות המזרח מאז ומעולם, ובעיקר של אלו שפעלו ביישוב הישן וביישוב היהודי בארץ ישראל בין המאה ה-18 למאה ה-20. הספר מהווה מקור חשוב לקורות יהודי ספרד והמזרח בתקופות אלו.

הספר מביא את תמצית תולדות חייהם של יהודי המזרח הידועים, בהם בעיקר רבנים, אישי ציבור, חלוצים, אנשי רוח, הוגים ומדינאים בעיקר מהיישוב היהודי בירושלים, בצפת, בחברון, בטבריה, בחיפה, שמוצאם בארצות אוזבקיסטן, איטליה, אלג'יריה, בולגריה, בוסניה, גאורגיה, טורקיה, יוון, לוב, מצרים, מרוקו, סוריה, ספרד, סרביה, עיראק, רומניה, תוניס, תימן ועוד.

יום לציון היציאה והגירוש של היהודים מארצות ערב ומאיראן

יום לציון היציאה והגירוש של היהודים מארצות ערב ומאיראן, הוא יום זיכרון, שמצוין בישראל מדי שנה החל בשנת 2014, ב-30 בנובמבר, במטרה לציין את היציאה והגירוש של יהודי ארצות ערב ואיראן. התאריך 30 בנובמבר נקבע באופן סמלי משום שהוא למחרת כ"ט בנובמבר, יום החלטת החלוקה בעצרת האו"ם, כאשר קהילות רבות של יהודים בארצות ערב ובאיראן חשו לחץ מצד שכניהם, וכתוצאה מלחץ זה נאלצו לעזוב את מדינותיהם (ראו למשל, פרעות חלב). בעקבות ועדת ביטון במוסדות החינוך ברחבי ישראל יציינו החל משנת 2016 את יום היציאה והגירוש ממדינות ערב ומאירן, בתאריך ה-30 בנובמבר.

יצחק אבישור

יצחק אבישור (נולד ב-1939) הוא בלשן, היסטוריון וחוקר מקרא ישראלי. פרופסור אמריטוס באוניברסיטת חיפה.

יצחק בצלאל

ד"ר יצחק בצלאל (8 באוגוסט 1931 - 6 בדצמבר 2018) היה חוקר של יהדות המזרח ומראשי יד בן צבי.

ערך את מוסף הספרות והתרבות "משא" של העיתון "דבר" (1970–1977). שימש כיועץ לענייני עדות לטלוויזיה הלימודית (1977–1979). ייסד את כתב העת "פעמים" בשנת 1979 וערך אותו בפועל עד שנת 1994.

מוסתערבים

מוּסְתערבּים (בעברית: מִסְתַּעַרְבִים, בערבית: اليهود المستعربة) היה כינוי לקהילות יהדות המזרח העתיקות ודוברות הערבית שחיו בצפון אפריקה, במזרח התיכון, ובארץ ישראל, אשר ישבו בארצות אלו לפני המאה ה-15. הכינוי נטבע על ידי יהודים ספרדים (וגם מפורטוגל) דוברי-לאדינו שהשתכנו בארצות ערב לאחר גירוש ספרד, מאחר שבעיניהם, דמו יהודי המזרח המקוריים בתרבותם לשכניהם הערביים.

בתחילה חיו אלה לצד אלה בקהילות ובבתי כנסת נפרדים אך הנטייה הטבעית של שתי הקהילות היהודיות הללו להיטמע אחת בשנייה הביא לכך שבסופו של דבר יהודי ספרד ויהודי המזרח החלו להתערבב אלה באלה, וגם לאחד בין הלכותיהם, למרות שנשתמרו בעיקר נוסח התפילה ומנהגיהם של יהדות ספרד.

עדויות לכך אפשר למצוא ברוב המדינות דוברות הערבית דאז. אולם בתוניסיה יוצאת הדופן[דרוש מקור], המזרחיים המקוריים שחיו שם והזדהו כיהודי תוניסיה, נמנעו מלהתערבב עם קהילת יהודי ספרד שהגיעה מאיטליה (יהדות ליבורנו).

מזרחים

הכינוי "מזרחים" הוא כינוי בחברה הישראלית בשימוש בשיח הישראלי של ימינו כדי לתאר יהודים מארצות המזרח התיכון וצפון אפריקה וצאצאיהם. הוא נכנס לשימוש לכל הפחות בתקופת הישוב הישן, והשימוש בו היה נפוץ בכתביהם של הוגים מזרחים כבר בתקופה זו במובן הגאוגרפי שלו.המושג "מזרחים" תאם בעבר מרחבים גאוגרפיים המזוהים עם החלוקה האסלאמית של מערב "מגרב" (المغرب) לעומת מזרח "משריק" (مشرق), כאשר ה'מערב' מתאר את צפון אפריקה, וה'מזרח' מתאר את ארצות הנהריים מבחינת אימפריות אסלאמיות. בפירושו הנוכחי, המושג אינו משקף בהכרח גבולות גאוגרפיים, אלא גבולות חברתיים. כך לעיתים הוא משמש גם ליוצאי יהדות ספרד מצפון אפריקה.

לקבוצת ההתייחסות "מזרחים" ישנן הגדרות נוספות, כגון "יהודי ארצות האסלאם", "יהודי עדות המזרח", "יהודי המזרח התיכון" או "יהודי ארצות ערב", אם כי הכינויים אינם חופפים; כך, למשל, ישנם "מזרחים" שאינם ספרדים (כגון: יהודי תימן); ו"ספרדים" שאינם נחשבים ל"מזרחים" (כגון: יהודי בולגריה, יהודי יוון, יהודי טורקיה ויהודי איטליה).

במהלך תקופת הישוב הישן, נחלקו יהודי העולם לשתי קבוצות עיקריות - "ספרדים" מאירופה ומארצות האסלאם, ו"אשכנזים" ממערב או ממזרח אירופה. חלוקה זו התבססה על המסורות ההלכתיות העיקריות של יהודי העולם, מאז ימי הביניים, והיא נפוצה עד היום - כחלוקה לאשכנזים, ולספרדים. עם זאת, מאז קום המדינה החלוקה בין אשכנזים לבין ספרדים ומזרחים, אינה דיכוטומית, בשל נישואים בין-עדתיים, המטשטשים את הגבולות העדתיים.

נחום סלושץ

נחום סְלוּשְץ (Slouschz; כ"ח בכסלו תרל"ב, 1871, סמורגון, רוסיה – ב' בטבת תשכ"ז, 15 בדצמבר 1966, גדרה) היה סופר, חוקר לשונות המזרח וקדמוניות היהודים בארצות המזרח.

סעודת הבראה

בהלכה, סעודת הבראה היא חלק ממנהגי האבלות. סעודה זו היא הסעודה הראשונה במהלך שבעת ימי האבלות, לאחר שחוזר האבל מקבורת המת. על פי ההלכה, סעודה זו נערכת דווקא על ידי שכניו או קרוביו של האדם השרוי באבל, ולא על ידי האבל עצמו.

השימוש הראשון במילה 'הבראה' במשמעות האכלה לאבל נאמרה בדוד אחרי שקבר את אבנר בן נר: "וַיָּבֹ֣א כָל־הָעָ֗ם לְהַבְר֧וֹת אֶת־דָּוִ֛ד לֶ֖חֶם בְּע֣וֹד הַיּ֑וֹם" (ספר שמואל ב', פרק ג', פסוק ל"ה).

נהוג שהאוכל לסעודה זו כולל דווקא מאכלים עגולים (כגון ביצים קשות, עדשים, לחמניות או בייגלה), כדי לסמל את הגלגל החוזר בעולם, היינו את מחזור החיים והמוות שעובר על כל בני האדם. לפי פרקי דרבי אליעזר עדשים הם מאכל המסמל אבלות, בין השאר על חורבן בית המקדש.

במצרים ובארץ ישראל נהגו להגיש בסעודה זו רק פת וביצים קלופות, כדי שהאבל לא יצטרך לקלף את הביצים ובכך יראה כרעבתן. מקובל היה שרק שמש חברה קדישא סועד עם האבל. אם האבל יחידי, אוכלים עמו שני שמשים כדי שיצטרפו לזימון, ומביאין יין לכוס ברכת המזון.

בקרב יהדות ארצות האסלאם נהוג לעשות סעודה ביום השביעי לאבילות וביהדות תימן נקראת סעודה זו בשם "סעודת הבראה".

ספרדים ועדות מזרח

ספרדים ועדות מזרח הייתה מפלגת מרכז עדתית-ספרדית בישראל, אשר כיהנה בכנסת הראשונה והשנייה, וכן באסיפות הנבחרים שבימי המנדט.

שירת הבקשות

שירת הבקשות הוא כינוי לאירוע תרבותי המתקיים בקרב בני עדות המזרח ויהדות צפון אפריקה, בו נוהגים לקום בשבת מאשמורת הבוקר ולשיר בצוותא אוסף פיוטים טרם תפילת שחרית של שבת, החל משבת פרשת בראשית לאורך חודשי החורף. שירי הבקשות הם אוסף פיוטי שירת הקודש שמקורה ביהדות ספרד, פיוטים המבטאים שבח לקב"ה, ערגה לארץ ישראל, פיוטי שבת, ועוד.

שפעת רביבים

שִׁפְעַת רְבִיבִים הוא פיוט מאת רבי שלמה אבן גבירול. בקרב יהדות ארצות האסלאם נהוג לשיר את הפיוט בשמיני עצרת, בפתיחת תיקון הגשם.

תנאי עומר

תנאי עומר (או חוזה עומר, בערבית: شروط عمر או عهد عم או عقد عمر) וכן חוקי עומר הוא טקסט קנוני מוסלמי המנוסח כמכתב שמיוחס לח'ליף עומר השני (יש חוקרים הסוברים שהייחוס הוא לח'ליף הראשידון עומר) ובו נקבעו חוקים שונים לגבי תושבים שאינם מוסלמים (נוצרים, זורואסטראים, יהודים, שומרונים ואף פגאנים), אשר היו תחת שלטונה של האימפריה המוסלמית. המסמך נועד להסדיר את מעמדם את מערכת קשרי הגומלין בין המוסלמים לבין אלו שאינם מוסלמים (בני חסות -أهل الذمة). להסכם יש מספר גרסאות השונות זו מזו הן במבנה והן בתוכן (בתנאים). ההסכם מכיל רשימה של התרים ומגבלות החלים על שאינם מוסלמים. לאלו שאינם מוסלמים מוענק ביטחון לגופם, בני משפחותיהם ורכושם, למרות שהם לא נהנו מאותן זכויות כמו המוסלמים.

הטקסט מופיע כמכתב מאת עומר אל נוצרי פלוני מעיר פלונית ומנוסח ככתב חסות המותנה בכך שהנוצרים יקיימו את התקנות המוזכרות במכתב.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.