יהדות

היהדות היא רצף המסורת וההמשכיות הדתית, התרבותית והמשפטית הקולקטיבית של היהודים[1], בני עם ישראל, המונים כיום כ-14 מיליון נפש בעולם. מורשת נרחבת זו כוללת נרטיבים היסטוריוגרפיים משותפים ואלמנטים של לאום, דת ותרבות, שהתפתחו בקרב עם ישראל החל מראשית התגבשותו באזור הלבנט באלף הראשון לפסה"נ.

היהדות כדת היא אמונתם המסורתית של היהודים, הצמיחה את הנצרות והיא גם הדת המשפיעה ביותר על היווצרות האסלאם. בניגוד לשתי האחרונות, היא אינה דת מיסיונרית אוניברסלית אלא בעלת מתאם כמעט מוחלט עם האתניות היהודית. היהדות היא דת הלכה (אורתופרקטית), המבוססת על מערכת של מצוות מעשיות, שמקורותיה בכתבי הקודש היהודיים: התורה שבכתב, ובקרב היהדות הרבנית גם התורה שבעל פה.

היהדות כתרבות כוללת כמה שפות ייחודיות, שבכל אחת מהן נוצרה ספרות ענפה, פילוסופיה יהודית מקיפה שלעיתים הושפעה מחיבורים פילוסופיים כלליים ויצרה סינתזה ביניהם לבין היהדות וכן מערכת של מנהגים ומוסכמות חברתיות.

היהדות כלאום משמשת מוקד הזדהות לרבים מ-14 מיליון היהודים בעולם. הציונות, התנועה הלאומית היהודית העיקרית, מתאפיינת בהגדרה עצמית יהודית במסגרת מדינה ריבונית עם זיקה לטריטוריה של ארץ-ישראל. הציונות התפתחה מסוף המאה ה-19, ושאבה השראה מתנועות לאומיות אירופאיות אחרות ואלמנטים יהודים הכוללים זיקה היסטורית, מולדת, שפה ורעיון קיבוץ הגלויות. מדינת ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי אשר קמה על בסיס הרעיון הציוני.

מקור השם

השם "יהדות" ניתנה לדת שקבלו על עצמם יוצאי ממלכת יהודה שכונו "יהודים". במקרא ניתן התואר "יהודים" לכל תושבי ממלכת יהודה הקרויה כן[2] על שם מוצא תושבי הממלכה, יהודה בן יעקב וגוליה נקראו בבבל "יהודים" או "יהוד" בארמית[3]. שפתם של תושבי הממלכה קרויה "יהודית"[4].

בספרות חז"ל נמצא ביטוי הקדום במקורו: "דת יהודים"[5] אשר מובנו מיוחד רק להיבט של חוקי ההלכה[6]. ואולם המונח "יהדות" במובנו הרחב, כמתאר את מכלול עולמו והווייתו של האדם היהודי, אינו מצוי בדברי חז"ל, והוא נדיר מאוד בספרות התורנית שלפני העת החדשה[7][8] מונח זה מופיע בשפה היוונית (‎᾿Ιουδαϊσμός; "יודאיסמוס") בספרות היהודית-ההלניסטית, בספר מקבים ב,[9][7] (כמו גם המונח "הלניסטים" ככינוי ליהודים המאמצים זהות יוונית המופיע אף הוא לראשונה בחיבור זה)[10]. המונח מופיע לאחר מכן גם בספר מקבים ד[11], בברית החדשה[12] ובכתובות אפיגראפיות[13]. נראה שהראשון להשתמש במונח באופן שיטתי (קודם היה נדיר מאוד ובהקשר שאינו חד-משמעי) היה אב הכנסייה טרטוליאנוס בראשית המאה השלישית. הוא עשה זאת כמעין שם גנאי, מאחר שנזקק לתואר להגדיר בו את היהודים לאחר שנדחו, לשיטתו, מעם ישראל הנבחר שהמשיך בכנסייה, והוסיפו להתקיים כמעין "קליפה מנוונת" ללא מקדש וקרבנות, במצב של "מרד נגד האל"[14]. במאות ה-18 וה-19 החל המונח "יהדות" לשמש לראשונה בפי יהודים, בהשאלה מגרמנית. מייסדי "חכמת ישראל" כינו את מושא עבודתם Judenthum, והביטוי תורגם לעברית וליידיש במזרח אירופה. המילה נעשתה רווחת בקרב כל החוגים[15], כשהיא מחליפה מונחים כמו "עם ישראל" ו"תורה".

אירועים מכוננים במסורת היהודית

התורה

על פי התנ"ך והאמונה, יסוד היהדות טמון במהפכתו המונותאיסטית של אברהם (1811 לפנה"ס או שנת א'תתקמ"ח לכרונולוגיה היהודית המסורתית), אשר עלה לארץ ישראל מאור כשדים בעקבות ציווי אלוהי. אברהם הוא גם הראשון שנצטווה לקיים ברית מילה, שהפכה למצווה מרכזית הנהוגה עד היום. לפי הכתוב, בסוף תקופת האבות גלו בני ישראל 210 שנה בארץ מצרים, ולאחר מכן נערכה יציאת מצרים בהנהגת משה, בהתערבות אלוהית. בהר סיני ניתנה התורה לעם, ולאחר 40 שנות נדודים במדבר נכבשה ארץ כנען והתנחלו בה.

התקופה הישראלית

על פי המסופר במקרא, לאחר כיבוש הארץ, התיישבו בני ישראל בארץ ישראל במשך כמה מאות שנים ללא ממלכה, וללא הנהגה מסודרת. תקופה זו נקראת תקופת השופטים - על שם השופטים (המנהיגים) שעמדו והנהיגו את העם לאחר ששועבד לעמי האזור והלך בדרכיהם. לאחר תקופה של כ-390 שנה הוקמה בארץ ישראל ממלכת ישראל המאוחדת על ידי שמואל הנביא, שמשח למלך את שאול. לאחר מות שאול ובניו במלחמה, התחלפה שושלת המלוכה והועברה לדוד המלך, ומשם החלה שושלת בית דוד. לאחר מכן מלך על ישראל בנו של דוד - שלמה המלך שהקים בירושלים את בית המקדש הראשון, שהיה למרכז הפולחן היהודי. לאחר מותו של שלמה, התפצלה הממלכה לממלכת יהודה וממלכת ישראל. חלק מן החוקרים מטילים ספק אם התקיימה ממלכת "זוהר" מאוחדת.

בשנת (586 לפנה"ס) (ולמסורת היהודית בשנת ג'של"ח (422 לפנה"ס)), נחרב בית המקדש הראשון ורבים מתושבי ממלכת יהודה הוגלו לבבל. רבים מהגולים שבו לארץ ישראל בעקבות הצהרת כורש, מייסד האימפריה הפרסית, והקימו את בית המקדש השני. ממלכת ישראל נחרבה בשנת 722 לפנה"ס בידי האימפריה האשורית. משלב זה, החלו בני עם ישראל להקרא בשם יהודים, והסיבה לכך עודנה שנויה במחלוקת[דרוש מקור]. יש משערים[דרוש מקור], שמקור הכינוי בבני שבט יהודה, שהיוו רוב באוכלוסיית הממלכה.

תקופת הגלות

גלות שנייה וממושכת, שנמשכה עד המאה ה-20, החלה לאחר כיבוש ארץ ישראל בידי האימפריה הרומית. במסורת היהודית מתוארכת תחילת הגלות לזמן חורבן בית המקדש השני בשנת 70. כבר קודם לכן שועבדו היהודים לנציבי רומא, והאסון הגדול הבא פקד את היישוב היהודי בארץ שישים שנה לאחר החורבן, בעקבות מרד בר כוכבא. לאחר מכן התפזרו היהודים בכל קצוות תבל, והמשיכו לשמור על קשר באמצעות אגרות ושליחים אשר תיעדו והעלו את רישומיהם על הכתב. בעת החדשה, תנועת הציונות הקימה את מדינת ישראל.

האמונה היהודית

Israel Safed Hebrew inscription none beside Him
יסוד הדת היהודית הוא האמונה באל אחד ויחיד

עיקרי האמונה

ביהדות אין מערכת מבוססת של דוגמות כמו בדתות אחרות והיא מדגישה את החיובים המעשיים, אך עדיין ישנם עיקרי אמונה מקובלים שנוסחו מספר פעמים על ידי גדולי הדורות. המפורסמת ביותר היא רשימתו של הרמב"ם הכוללת שלושה עשר עיקרים, ובראשם האמונה באל אחד, האמונה בהיותו מופשט ולא גשמי, האמונה בנבואה והאמונה בעליונותה הנבואית של תורת משה. בין העיקרים הנוספים נמצאות האמונות במשיח, בעולם הבא ובתחיית המתים.

אחד הביטויים המזוהים ביותר עם האמונה היהודית, ביטוי שהוא פסוק בתורה, הוא "שמע ישראל, ה' אלוהינו, ה' אחד"[16]. יהודים השתמשו במשפט זה כביטוי לאמונה המונותיאיסטית, כאמצעי לזיהוי בפני יהודים אחרים, והשמיעו אותו כאות לדבקותם ביהדות, ואף בעת מוות על קידוש השם. על אף חשיבותו, אין די בהצהרת המשפט הזה כדי להתגייר. השאלה אם יש במסורת היהודית מקבילה לעיקרי האמונה הסדורים בנצרות הטרידה הוגים רבים ואין לה תשובה חד-משמעית: בעוד שהוגי ימי הביניים כמו הרמב"ם ניסחו עיקרים כאלו ואף הכריזו כי השוללים אותם יוצאים מכלל ישראל, הספרות הרבנית עסקה תמיד יותר בדקדוקי הלכה מאשר בהגדרות אמונית, ובעת החדשה קמו רבים שתיארו את היהדות כדת הלכתית ומשפטית בלבד שאין בה עיקרים.

בריאת העולם

על פי ספר בראשית נברא העולם בשישה ימים[17]. בנוסף להם מתואר יום שביעי שבו שבת האל ממלאכתו. מניין השנים בלוח העברי מתחילה בשנת בריאת העולם (שנה קודם בריאת אדם הראשון) לפי הדעה המקובלת, שנסמכת על חשבון המופיע בספר סדר עולם. השנים נמנות בספרות עבריות, ולפיכך שנת ה'תשע"ט היא השנה ה-5779 לבריאת העולם, על-פי החשבון הנ"ל (האות ה' שלפני הגרש מונה אלפים).

לפי המתואר בספר בראשית, נברא האדם אחרון ביום השישי, ככתר הבריאה במושלמותו ובתבונתו (בצלם אלהים) ולאחר בריאתו היה יום השביעי יום מנוחה (יום השבת). לאחר חטא עץ הדעת גורש האדם מגן עדן, וכך התחילה שושלת האדם.

על פי חלק מחכמי ופרשני היהדות, כגון הרמב"ם וחכמי הקבלה[דרוש מקור: בעניין הקבלה], סיפור הבריאה וגן העדן הוא משל אלגורי-סימבולי הנכלל בסוד "מעשה בראשית", ואין להבינו כפשוטו[18].

ההלכה היהודית

4mezuzut1
בתי מזוזה מעץ
Judaica
תשמישי קדושה יהודיים: שופר, יד (המצביע לקריאת התורה) חמישה חומשי תורה, תנ"ך, זוג פמוטים לנרות שבת ויום טוב, קופסה של אתרוג, נטלה (קנקן לנטילת ידיים)

התורה שבכתב המחולקת לחמשה חלקים המכונים "חומשים", וביחד "חמשה חומשי תורה", והתורה שבעל פה - המשנה והתלמוד, כוללות את ההוראות ההלכתיות של היהדות הרבנית, המצוות. עיקר ספרות הקודש היהודית היא דיון ופירוש של המצוות. אחרי חתימת התלמוד נכתבו ספרי הלכה הכוללים הלכות ומנהגים בלבד (שלא כמו התלמוד עצמו הכולל גם " אגדתות" - דהיינו סיפורים ועוד דברים שאינם נוגעים להלכה) כמו "ספר הלכות גדולות" שנכתב בתקופת הגאונים, וספרי ההלכה הידועים שנכתבו בתקופת הראשונים, ספרי הרי"ף, ספר "משנה תורה" להרמב"ם, "פסקי הרא"ש", וספרו הנודע של בנו ר' יעקב "בעל הטורים" שדעות כולם מסתמכות על דברי התלמוד ומחלוקותיהם נוצרו עקב פירושים שונים בו.

בהיעדר מלך או נביא (על פי המסורת, הנבואה פסקה בימי בית שני), המנהיג הדתי הוא הרב, האחראי על ניהול הקהילה, על הנהגתה הרוחנית ועל פסיקת הלכה. קיים גם משפט דתי, בנושאי אישות, גיור וממונות. בזמן קיום הסנהדרין הייתה לו סמכות חוקית גם בנושאי פלילים.

חז"ל מנו בתורה תרי"ג (613) מצוות, המחולקות לרמ"ח (248) מצוות "עשה" ושס"ה (365) מצוות "לא-תעשה". בימי הביניים נעשו ניסיונות לחלוקה של המצוות. ישנה חלוקה רוחבית נוספת, בין מצוות שבין אדם לחברו ומצוות שבין אדם למקום.

תפילה ובית הכנסת

בית התפילה היהודי נקרא בית כנסת. מתפללים בו את שלוש התפילות היומיומיות (שחרית, מנחה ומעריב). בשבתות ובחגים מותאם חלק מנוסח התפילה לעניינו של היום ונוספת תפילת מוסף. ביום כיפור ישנה גם תפילה חמישית, תפילת נעילה. בימי שני וחמישי, בשבתות ובמועדים קוראים בתורה. בפי חז"ל נקרא בית הכנסת בשם "מקדש מעט", על שם בית המקדש שעד חורבנו היווה מרכז רוחני לעם ישראל.

גיור

על אף שהיהדות אינה דת מיסיונרית, אנשים שאינם יהודים יכולים להצטרף אליה לאחר שעברו תהליך של גיור ולאחר שהצהירו כי הם מוכנים לקבל על עצמם את עול המצוות וכי רצונם להצטרף לאומה היהודית.

היהדות רואה גם במי שאיננו יהודי בעל תפקיד רוחני בעולם, ובעקבות כך מוטלת על כל מי שאיננו יהודי החובה לקיים שבע מצוות המכונות "שבע מצוות בני נח" (בהן האיסור לעבוד עבודה זרה וכן מצוות שונות ש"בין אדם לחברו").

היהדות רואה במאמיניה קולקטיב מוחלט, "כלל ישראל", כפי שמדגישה התורה את המטרה "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש" (שמות י"ט ו), שהשתייכות לו מכתיבה את חובות האדם בתחום הפוליטי, האישי ועוד. לצד חברות מכוח מוצא, יכול באופן תאורטי כל אדם להתגייר ולהתקבל לתוך עם ישראל. דוגמה חשובה למקרה של גיור נמצא במגילת רות בו מתואר המעבר הכפול שעושה רות באומרה לנעמי: "עמך עמי ואלהיך אלהי".

מאפייני התרבות היהודית

Köln-Tora-und-Innenansicht-Synagoge-Glockengasse-040
ספר תורה כתוב על קלף, הספר הקדוש ביותר ביהדות.

ספרי הקודש

ביהדות יש כמה כתבי קודש עיקריים הנחשבים כבסיסה הדתי:

התורה. על פי המסורת היהודית, חמשת חומשי התורה נכתבו מפי הקב"ה על ידי משה (בעוד שהנביאים והכתובים ביתר התנ"ך נכתבו באמצעות נבואה או רוח הקודש על ידי בני אדם שונים)[19]. התורה מכילה את דברי האל שניתנו בסיני, המהווים את החוק המחייב לעד של העם כולו. כמו כן, היא מכילה את הכרוניקה של בריאת העולם, קדמות האנושות, ימי האבות, יציאת מצרים והמסע במדבר לפי המסורת.

ההגדרה של "קודש" חלה גם על כל הספרות הרבנית מאז. קיימים עוד ספרים רבים, המשפיעים כל אחד כמידתו. מקובל לחלקם לספרות הראשונים ולספרות האחרונים, כשכל קבוצה מתחלקת לספרות הלכה (כולל החיבורים ההלכתיים המשפיעים למן כתבי הגאונים והרמב"ם ועד ימינו), חידושים על התנ"ך, חידושים על התלמוד, וספרות קבלה, פילוסופיה, הגות ומחשבת ישראל ועוד.

סמלים

Třebíč Ghetto - Davidsstern
מגן דוד ומנורה, שני סמלי היהדות משולבים זה בזה ברובע היהודי בצ'כיה.

שני סמלים יהודיים, הם גם סמליה של מדינת ישראל - מגן דוד ומנורת שבעת הקנים. המנורה מתוארת בתנ"ך כמנורה שעמדה תחילה במשכן ולאחר מכן בבית המקדש. היא מופיעה כסמל יהודי כבר בתקופות קדומות. תבליט בדמות המנורה מופיע על שער טיטוס המתאר את החרמת כלי בית המקדש לאחר חורבנו והבאתם לרומא. כמו כן התגלה בבית הכנסת עתיק ביריחו על רצפת הפסיפס ציור מנורה ועליה הכיתוב "שלום על ישראל".

"מגן דוד" הוא הקסגרמה - שרטוט של כוכב בעל שישה קודקודים, שנראה כשני משולשים שאחד מהם מונח במהופך על האחר. זהו סמל עתיק ששימש בעבר עמים שונים, אולם בעת החדשה הוא הפך לסמל המזוהה עם היהודים. על-פי מסורות מסוימות, זה היה סמלו של דוד המלך.

שבת, חגים ומועדים

Shofar-16-Zachi-Evenor
שופר בו תוקעים בראש השנה וביציאת יום הכיפורים. בהיסטוריה היה לו שימוש נפוץ יותר, ביובל בתעניות ולהנהגת העם.

הלוח העברי הוא לוח השנה המשמש את היהדות הוא לוח משולב ירח-שמש: חודשיו מבוססים על חודשי הירח, אך הוא הותאם לשנת השמש על ידי הוספת חודש נוסף אחת למספר שנים, כדי שהחגים יצאו תמיד באותה תקופה של השנה. הלוח נקבע על ידי הלל נשיאה במאה הרביעית לספירה.

היום המקודש בשבוע הוא השבת, היום השביעי בשבוע, שבו מצווים לשבות ולנוח ממלאכה, ואותה מציינים בתפילות מיוחדות, ארוחות חגיגיות, וטקסי הדלקת נרות שבת בערב שבת, קידוש והבדלה.

מועדי ישראל נחלקים למועדים מקראיים ומועדי חז"ל. מועדים מקראיים: ראש השנה (יום אחד מהתורה ויום נוסף שתיקנו חז"ל), יום הכיפורים, שלוש הרגלים: פסח (7 ימים), שבועות (יום אחד), סוכות (7 ימים) ושמיני עצרת (שמחת תורה) (יום אחד). מועדי חז"ל: פורים (יום אחד) וחנוכה (8 ימים), וכן חמש התעניות: תשעה באב, שבעה עשר בתמוז, עשרה בטבת, תענית אסתר וצום גדליה. ישנם ימים טובים נוספים, ובכללם כל ראש חודש עברי, ט"ו בשבט וט"ו באב. ובמאה ה-12 התפתח גם המנהג לחגוג את ל"ג בעומר.

לאחר כינון מדינת ישראל הוסיפה הרבנות הראשית לישראל לרשימת המועדים גם את יום העצמאות, יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, יום הזיכרון לשואה ולגבורה ולאחר מלחמת ששת הימים אף את יום ירושלים. למרות זאת, הם אינם נתפסים כבעלי משמעות דתית בעיני רוב הציבור החרדי.

Edward Lear - Jerusalem from the Mount of Olives - Google Art Project
ירושלים מכיוון הר הזיתים. אדוארד ליר, 1858

ארץ ישראל

המקום המקודש ליהדות הוא ארץ ישראל, שנקראת במסורת היהודית גם בשמות "ארץ הקודש", "ארץ החיים" ובתארים חיוביים נוספים. בהלכה קיימת מצוות יישוב ארץ ישראל, ועל פי חלק מפוסקי ההלכה אף יש להימנע מיציאה לחו"ל למטרות שאינן הכרחיות. לגבי שאלת הקמת המדינה היהודית בימינו, נחלקו הפוסקים בין אלה הרואים בהקמתה מצווה, לבין המתנגדים לציונות, בין היתר מטעמים של איסור של "קירוב הקץ" ו"שלוש השבועות".

גם בארץ ישראל עצמה יש מדרגות בקדושה, כאשר העיר המקודשת ביותר ליהדות היא ירושלים, שבה שכן בית המקדש. הר הבית, שעליו שכן המקדש, הוא האתר המקודש ביותר ליהדות בארץ ובעולם כולו, ובשל קדושתו חלק מהפוסקים אף אוסרים לעלות אליו בימינו אלה[20]. אף בתוך הר הבית יש דרגות בקדושה- הנקודה המקודשת ביותר היא קודש הקודשים. ערים קדושות נוספות הן חברון - שבמערת המכפלה שבה קבורים לפי המסורת האבות והאמהות, וכן טבריה וצפת, שבהן התרכז רוב היישוב לאחר הגלות, וכן קבורים שם כמה מגדולי חכמי ישראל בזמן הגלות, כמו הרמב"ם, רבי יוסף קארו, האר"י ועוד מסורות על קבורת תנאים מסוימים כמו רבי מאיר בעל הנס ועוד.

זרמים ביהדות

במהלך השנים התפצלה היהדות למספר זרמים בעלי השקפת עולם ודרך חיים שונה. עם זאת, היהדות הרבנית היא הזרם העיקרי של היהדות בזמננו והיא כוללת כיום כמעט את כל בני העם היהודי.

היהדות הרבנית היא המשכיותם של הפרושים של ימי בית שני. לפי מסורת הפרושים, יחד עם התורה שבכתב נתן אלוהים למשה במעמד הר סיני גם את התורה שבעל פה. מול הפרושים עמדו בתקופת בית שני הצדוקים והאיסיים, ובתקופה מאוחרת יותר הקראים, המחויבים בעיקר לדברי המקרא המפורשים בלבד (הנקראים בפי היהדות הרבנית "תורה שבכתב"), ולפירושי חכמיהם שאותם אינם תופסים כעוקרים את התורה שבכתב. הופעת הקראות כתנועה דתית קשורה בדמותו של החכם ענן בן דוד, במאה ה-8. לפי הערכות של חלק מהחוקרים, במאות התשיעית והעשירית ייתכן וקרוב ל-40 אחוז מהעם היהודי היו קראים, לעומת זאת בראשית המאה ה-21, שיעור הקראים הוא פחות מאחוז אחד בעם היהודי.

Westen (Wailing) Wall, Jerusalem, 2007
מתפללים מול הכותל המערבי.

בסוף המאה ה-18, החלה במערב אירופה תקופת האמנציפציה, ועוד קודם לכן קמה תנועת ההשכלה שחתרה לאימוץ הנאורות. ההשתלבות בעולם החיצון הכתיבה התמודדות עם ערכיו, תוך אימוץ ופסילה של הנהוג בו. בהשפעת תהליכי החילון העולמיים, רוב היהודים הפסיקו לשמור את מצוות הדת ולהאמין בעיקריה, במידה חלקית או מלאה. התפרקות החברה המסורתית, שנשענה על המבנה הפוליטי האוטונומי של הקהילה היהודית הישנה ושהרבנים היו האליטה האינטלקטואלית שלה, גררה אחריה מבחר של תגובות ורעיונות חדשים לאורך המאה ה-19 וה-20, שיצרו את היהדות המודרנית לענפיה ולגווניה. בארצות מערב ומרכז אירופה ובמידת מה בארצות הברית, התגובה למודרנה התבטאה בניסיון לעצב-מחדש את היהדות כדת במובן הצר של המילה, המוגבלת לתחום האמונה האישית והפולחן. במזרח אירופה, ובהמשך בארץ ישראל, המודלים החדשים התמקדו דווקא בניתוק האמונה מן הרכיבים האתניים והפוליטיים וביצירת מספר תנועות לאומיות. כנגד כל אלו התעצבה כתגובת היהדות האורתודוקסית, שהוסיפה לעמוד על תקפות המסורת הישנה. בקרב יהודי ארצות האסלאם, למרות תהליכי חילון נרחבים, לא הייתה קריאת תיגר של ממש על הרבנים ולא התעצבה אלטרנטיבה מודרנית למגדירי הזהות הישנים.

בעת החדשה קמו שלושה זרמים עיקריים בדת היהודית, שהחלוקה ביניהם משתקפת בייחוד ביהדות ארצות הברית:

  • היהדות האורתודוקסית, המשמרת את האמונה העתיקה בתורה מן השמים במלואה, וגוזרת מכך מחויבות עקרונית מלאה לשרשרת הפסיקה המסורתית של ההלכה ולשמירה קפדנית שלה על ידי חבריה. עם הפיכת שומרי המצוות באירופה למיעוט, הם פנו יותר ויותר להסתגרות ולנוקשות בפסיקה כדי לבלום את מגמות החילון מבחוץ. האורתודוקסיה פיתחה לרוב תודעה מגזרית, ובמידה ניכרת חדלו רבניה לראות עצמם אחראים לכלל היהודים ומופקדים על הכלת ותוכחת החוטאים, כפי שהיה בקהילה היהודית הישנה.
  • היהדות הרפורמית, שהתפתחה בשנות ה-30 וה-40 של המאה ה-19 בגרמניה, ורואה את הדת כולה כתולדת התגלות מתמדת של השראה אלוהית על תודעת העם במקום הכתבה מפורשת של רצונו במעמד הר סיני. הרפורמים דגלו בכך שהמוסר והערכים המתבטאים בחזונם של נביאי ישראל הם היסוד האמיתי והקבוע היחיד של היהדות, ולא רואים ערך במצוות שאינן נוגעות לאלה כשלעצמן; עם זאת, הם סוברים שיש לשמר את אלו שיש להן ערך בעיני המקיים, גם כאמצעי לקשר עם העבר. מאז שנות ה-40, בהשפעת השואה והקמת מדינת ישראל, התקיימה אוריינטציה מחדש בזרם לכיוון מסורתי יותר, אף כי יסודותיו נותרו על כנם.
  • היהדות הקונסרבטיבית, שהתפתחה בהדרגה במחצית הראשונה של המאה ה-20 בארצות הברית, אך רואה עצמה גם כיורשתה של האסכולה הפוזיטיבית-היסטורית מן המאה ה-19. היא תופשת את ההלכה כמחייבת וגם כנתונה להשפעה חיצונית רבה מאז ומתמיד, והוגיה סוברים שיש להמשיך ולפתח אותה בהתאם לנסיבות המשתנות ולאו דווקא תוך הישענות על תקדימים. עד שנות ה-30 אסרו הקונסרבטיבים על מחקר מדעי של התורה עצמה והגבילו את הביקורת לתורה שבעל פה, אך מאז הם הלכו ואימצו את הראשון; הם עודם מחויבים לשמירת מצוות ולקיום ההלכה. סביב ראשית המאה ה-21 התגברה המגמה של פסיקה המעניקה מעמד מכריע לשיקולים אתיים (כמו כבוד הבריות) ולצורך להתאים את ההלכה למה שנתפש כדרישות המוסריות של התקופה.

ביהדות ישראל, ההגירה ההמונית וההתפתחויות האידאולוגיות יצרו לבסוף חברה המחולקת לפי מפתח סוציולוגי בן ארבע קבוצות: חרדים, העומדים על בלעדיות הדת תוך זיקה מינימלית לחוץ; דתיים לאומיים, הדוגלים גם בדת וגם בציונות; מסורתיים, המקיימים מחויבות מסוימת לדת אך בדרך כלל אינם שומרי מצוות; וחילונים, השוללים מחויבות לדת.

ראו גם

לערכים, אישים, מושגים והמלצות, ראו פורטל היהדות.

לקריאה נוספת

ספר: יהדות

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ הגדרה מצוטטת מאוד זו נטבעה על ידי לורנס שיפמן, ב-Understanding Second Temple and Rabbinic Judaism, KTAV Publishing House, Inc., 2003. עמ' 3.
  2. ^ ספר מלכים ב', פרק ט"ז, פסוק ו'
  3. ^ ירמיהו נ"ב, כח; זכריה ח', יג; דניאל ג', יב; מגילת אסתר ב', ה, ג', ד, ד', ז; ה', יג, ו', י, ח', א, ח', ז, ח', יג, ט', טו, ט', יח, ט', כט, ט', לא, י', ג.
  4. ^ מלכים ב, י"ח, כו, י"ח, כח; ישעיהו ל"ו, יא, ל"ו, יג; נחמיה י"ג, כד.
  5. ^ בנוסחאות מאוחרים: דת יהודית. משנה, מסכת כתובות, פרק ז', משנה ו', וראו מנחם קיסטר, " 'כדת משה ויהודאי': תולדותיה של נוסחה משפטית דתית", ד' בויארין ואחרים (עורכים), עטרה לחיים - מחקרים בספרות התלמודית והרבנית לכבוד פרופסור חיים זלמן דימיטרובסקי, ירושלים תש"ס, עמ' 208-202
  6. ^ יהושע עמיר, "המונח ‎᾿Ιουδαϊσμός (להבנתה העצמית של היהדות ההלניסטית)", בתוך: 'דברי הקונגרס העולמי החמישי למדעי היהדות, כרך ג' (עורך: אביגדור שנאן), הוצאת האיגוד העולמי למדעי היהדות, ירושלים: 1972, עמ' 266.
  7. ^ 7.0 7.1 ישעיהו ליבוביץ (י.ל.), "יהדות", האנציקלופדיה העברית (כרך יט, עמ' 159–160), חברה להוצאת אנציקלופדיות, תשכ"ח..
  8. ^ להרחבה ולמקורות עליהם מבוססת הפסקה, ראו: יהושע עמיר, "המונח ‎᾿Ιουδαϊσμός (להבנתה העצמית של היהדות ההלניסטית)", בתוך: 'דברי הקונגרס העולמי החמישי למדעי היהדות (ירושלים תשכ"ט 1969), כרך ג' (עורך: אביגדור שנאן), הוצאת האיגוד העולמי למדעי היהדות, ירושלים: 1972, עמ' 263–268.
    Hengel, Martin, "Die Synagogeninschrift von Stobi", Zeitschrift für die Neutestamentliche Wissenschaft und die Kunde der Älteren Kirche (ZNW), Volume 57 (1966), (p. 178). ISSN (Online) 1613-009X, ISSN (Print) 0044-2615
  9. ^ * "[...] ואת הנשארים ביהדות [...]" (ח', א); "[...] הביא הוכחה ליהדותו, ועל היהדות מסר את גופו ואת נפשו בכל עוז [...]" (י"ד, לח); "[...] הנלחמים בקנאה ובגבורה למען היהדות [...]" (ב', כא)
  10. ^ יהושע עמיר, "המונח ‎᾿Ιουδαϊσμός (להבנתה העצמית של היהדות ההלניסטית)", עמ' 266; דניאל שוורץ (מתרגם), ספר מקבים ב, הוצאת יד יצחק בן צבי, 2004, בפירושו לפרק ד', יג (עמ' 124).
  11. ^ "[...] ולבגוד בזה ביהדות [...]" (ספר מקבים ד, ד', כו).
  12. ^ "[...] כי הלא שמעתם את דרכי ביהדות לפנים [...] ועשיתי חיל ביהדות יותר מרב בני גילי" (הברית החדשה, איגרת אל הגלטים, א, יג-יד).
  13. ^ * בכתובת הקדשה לבית כנסת בעיר סטוֹבּוֹי, מקדוניה, ככל הנראה, מן המאה ה-3 לספירה. מעיד הכותב כי: "התנהל בכל חיי ציבור שלו כפי היהדות". (ZNW 32; 1933, pp. 93-94); בכתובת שעל גבי מצבה בבית הקברות בפורטו, איטליה, מתפארת אישה "שחיתה שלושים וארבע שנים עם בן זוגה חיים נאים ביהדות" (Frey, I, 537)
  14. ^ Steve Mason, Jews, Judaeans, Judaizing, Judaism: Problems of Categorization in Ancient History. Journal for the Study of Judaism 38 (2007. עמ' 472-473.
  15. ^ ידידיה יצחקי, בראש גלוי: עיקרים של חילוניות יהודית, הוצ' אוניברסיטת חיפה, 2000. עמ' 198.
  16. ^ דברים, ו', ד'
  17. ^ אם כי המילה "יום" לא מתייחסת כאן בהכרח ליממה; ראו עוד בערך תורה ומדע
  18. ^ דעתם של רס"ג, רשב"ח, ורשב"ג הובאו בפירוש ראב"ע על התורה, בראשית ג א. דברי הרמב"ם, בפתיחה לספרו "מורה הנבוכים".
  19. ^ בתלמוד הבבלי (בבא בתרא יב, א - יג, א) מובאת ברייתא המפרטת את מחבריהם של הספרים, ובין השאר נאמר בו שמשה כתב את התורה, דעה המופיעה בעקביות בספרות חז"ל. ואולם, בגלל הקושי להניח שמשה כתב את שמונת הפסוקים האחרונים שבספר דברים, המתארים את מותו שלו, כבר בתלמוד הבבלי מצויה הדעה שיהושע בן נון השלים פסוקים אלה על פיו.
  20. ^ (מסכת מכות דף כג עמוד ב), שכן בספר במדבר פרק י"ט, פסוקים י"ג ו-כ' מוזכר האיסור לעלות למקדש ללא טהרה מטומאת מת (שאפשר להיטהר ממנה רק על ידי אפר פרה אדומה שאינו בנמצא בימנו).
HebrewBooks

HebrewBooks (בעברית: "ספרים עבריים" או "היברובוקס") היא ספרייה דיגיטלית חינמית מקוונת לספרות יהודית-תורנית. האתר מכיל כ-52,000 ספרים וכתבי עת תורניים סרוקים, החל מראשית הדפוס ועד למחברים בני זמננו, רובם בעברית. הספרים ניתנים לצפייה, להורדה ולחיפוש טקסטואלי בתוכן הספר. האתר נגיש בשפות עברית ואנגלית.

מטרתו הראשונית של המיזם הייתה לשמר את הספרים והחיבורים התורניים של יהדות ארצות הברית, אשר חלקם חדלו להיות זמינים. בהמשך, התרחבה מטרת המיזם וכיום שואפת האגודה להנגיש את כל ספרי הקודש העבריים, במטרה "להחיות את זכרם של החיבורים הרבים שנכתבו במהלך השנים ולמרבה הצער נשתכחו ונזנחו, וכמו כן לעשות את עולם הספר התורני לנגיש וזמין לכל דורש ללא תמורה".

אמוראים

אַמוֹרָאִים (ביחיד אַמוֹרָא) הם חכמי התלמוד שפעלו במאות ה-3-5 לספירה, בין חתימת המשנה לחתימת התלמוד. פעלו בשני מרכזים עיקריים, בבל וארץ ישראל. דיוניהם ההלכתיים מתועדים ברובם בתלמוד הבבלי ובתלמוד הירושלמי, ודרשותיהם האגדיות מתועדות במדרשי אגדה אמוראיים ובשני התלמודים. קדמו להם התנאים, שרבים מדבריהם הורחבו על ידי האמוראים, או נוסחו מחדש על ידם, ולבסוף הוכללו במפעלם הגדול: התלמוד. אחריהם הגיעו הסבוראים.

בית המקדש השני

בית המקדש השני היה מקדש לאלוהים אשר נבנה בהר הבית בירושלים על ידי עולי בבל בראשית שיבת ציון בתקופת בית שני בהנהגת זרובבל מבית דוד ויהושע בן יהוצדק הכהן הגדול, כ-70 שנה לאחר חורבן הבית הראשון, ביום ג' באדר בשנה הששית לדריווש הראשון מלך פרס, בתמיכת הפרסים ובעידודם, כפי שבוטאה בהצהרת כורש. המקדש עבר שיפוץ והורחב במידה ניכרת על ידי המלך הורדוס בשנת 19 לפנה"ס, ונחרב בשנת 70 לספירה בידי הרומאים.

לפי המחקר ההיסטורי, המקדש הוקם בשנת 516 לפנה"ס ועמד על תלו כ-586 שנים. לפי חז"ל המקדש עמד על תלו 420 שנים (351 לפני הספירה עד 70 לספירה, או לפי חישוב אחד 353 לפני הספירה עד 68 לספירה). ההפרש הגדול נובע מתארוך שונה של אורך שלטון הממלכה האחמנית על ממלכת פרס, הידוע בשם "השנים החסרות".

בסדר קדשים במשנה נמצאת מסכת מידות המתארת את מראה בית המקדש השני.

גירוש ספרד

גירוש ספרד היה סילוקם בכפייה בשנת 1492 ה'רנ"ב של יהודי ממלכות קסטיליה ואראגון אשר סירבו להתנצר. גירוש בתנאים שונים מעט הוחל חמש שנים מאוחר יותר, בשנת 1497 ה'רנ"ז, על יהודי פורטוגל. עוד שנה אחר כך, בשנת 1498 ה'רנ"ח, גורשו גם יהודי ממלכת נווארה.

הגירוש התבצע מכח צו שנחתם בידי פרדיננד השני מלך ארגון ואשתו, המלכה איזבלה הראשונה מקסטיליה, ב-31 במרץ 1492 ופורסם ב-29 באפריל, ג' בניסן הרנ"ב. נאסרה בחוק ישיבתם של יהודים בקסטיליה ואראגון, והם הועמדו בפני הברירה להתנצר או לעזוב עד ל-31 ביולי, ז' באב ה'רנ"ב. חלק גדול מהיהודים העדיפו להתנצר לפחות למראית עין, ונותרו בספרד יחד עם מאות אלפי "נוצרים חדשים" או "מראנוס", צאצאי יהודים שהתנצרו במאה הקודמת מאז גזירות קנ"א אך לא נטמעו בחברה הספרדית הכללית שהוסיפה לנהוג בהם בחשד מסוים. רבים מהמומרים הוסיפו לקיים את יהדותם בסתר כאנוסים. אף כי אין אפשרות להעריכו במדויק, רוב ההיסטוריונים אומדים את מספר המגורשים מספרד ב-1492 בין 40,000 ל-160,000 נפש. המגורשים עזבו את ספרד לארצות השוכנות לחופי הים התיכון אל צפון אפריקה ולאימפריה העות'מאנית, ובגלים למערב ומרכז אירופה.

הצו שיקף מדיניות של הכתר הספרדי שביקש ליצור חברה נוצרית אחידה, ללא מיעוטים דתיים. במקביל לגירוש היהודים פעלו השלטונות גם לדחיקת המוסלמים מספרד. לאחר סידרה של גירושי מוסלמים מאזור גרנדה הוציאה ממלכת קסטיליה בשנת 1502 צו מלכותי המורה למוסלמים בממלכות להתנצר או לעזוב. בעקבות הצו בחרו רבים מהמוסלמים להתנצר לפחות למראית עין והיתר גורשו (המומרים ממוצא מוסלמי התמרדו מספר פעמים והוסיפו לעורר חשש; ב-1609 גורשה אוכלוסייה זו על אף היותה נוצרית להלכה). בשנת 1507 הורחב צו גירוש היהודים על כל תחום השליטה של מלכי ספרד: דרום איטליה, סיציליה וסרדיניה.

גירוש היהודים מספרד סימן את סיומו של פרק בתולדות עם ישראל. הוא הותיר רושם משמעותי בספרות, בשירה, בספרות ההלכה בדורות הבאים ובהתפתחות הקהילות היהודיות שאליהן הגיעו המגורשים מחצי האי האיברי, ומאוחר יותר גם צאצאי האנוסים.

גלות (יהדות)

הגלות ביהדות היא היעדרותו של עם ישראל, או חלקים משמעותיים ממנו, מארץ ישראל, הנתפסת לפי היהדות למולדתו הנצחית. הגלות במקרא היא עונש החמור ביותר שניתן לעם ישראל בעקבות בגידה באלוהים, לאחר שמוצו כל העונשים האחרים. כמיהתם של יהודים רבים בגולה לעלות לארץ ישראל נשמרה לאורך הדורות, והוגברה על ידי אנטישמיות שהביאה יהודים רבים להגר מארצות לידתם, ברצון או בכפייה.

המילה גּוֹלָה מתייחסת למצב אובייקטיבי של חיי יהודים מחוץ לארץ ישראל, כאשר גָּלוּת מתייחסת למצב הסובייקטיבי של יהודים בגולה.

יהדות ארצות הברית

יהדות ארצות הברית היא הקהילה היהודית השנייה בגודלה בעולם לאחר יהדות ישראל. הקהילה היהודית בארצות הברית מגוונת ומחולקת בין זרמי היהדות השונים.

מרבית יהודי ארצות הברית הם צאצאי מהגרים מאירופה שהגיעו אל "העולם החדש" בסוף המאה ה-19 ובראשית המאה ה-20. ארצות הברית הייתה המדינה הראשונה בעולם שהעניקה, כבר בסוף המאה ה-18, שוויון זכויות מלא ליהודים.

היהודים השתלבו היטב בחברה האמריקנית מכמה סיבות:

הפרדה בין דת ומדינה - בארצות-הברית נהוגה הפרדה חוקית בין דת ומדינה וקיימת סובלנות בסיסית כלפי בני דתות שונות.

לאומיות אזרחית - הלאומיות האמריקנית מבוססת על שותפות אזרחית וקבלת החוקה ולא על מוצא אתני משותף. כל אדם מכל קבוצה אתנית או דת כלשהי יכול להיהפך לאמריקני בזהותו.

מדינת הגירה - ארצות הברית היא מדינת מהגרים המורכבת מקבוצות אתניות שונות. היהודים אינם נתפסים כחריגים אלא מהווים קבוצה אחת מני רבות.

תרומה חברתית - התרומה של יהודים רבים לחיי הכלכלה, המדע והתרבות באמריקה זכתה להערכה רבהעל פי ההערכות מספר היהודים בארצות הברית נע בין 5.25 ל-8.3 מיליון יהודים, המהווים כ-2% מהאוכלוסייה האמריקאית.

יהדות אשכנז

יהדות אשכנז הוא שם כולל למספר עדות יהודיות החולקות מסורת משותפת, שמקורן במרכז ובמזרח יבשת אירופה ובחלק ממערבה. מן המאה ה-9 הופיעו קהילות שפיתחו מאפיינים ייחודיים במרחב שבין נהרות הלואר והריין, בגבול צרפת-גרמניה הנוכחי, כשחבל ארץ זה היה מזוהה בשם "אשכנז" בספרות הרבנית. כבר במאות ה-11 וה-12 נדדו יושביהן גם לארצות הגובלות, כולל שטחי בוהמיה, אוסטריה, צפון איטליה ואנגליה, והביאו את מנהגיהם עמם. בנוסף למרחב אשכנזי מוגדל זה, החלה במאה ה-14 הגירה מאסיבית למזרח אירופה, לנחלות האיחוד הפולני-ליטאי לעתיד, כשהבאים לשם משליטים את ארחותיהם על היהודים המקומיים דוברי היודיאו-סלאבית. עד תקופה זו היוו בוהמיה ואוסטריה את "אשכנז המזרחית", אך החל מן המאה ה-16 פיתחה יהדות מזרח אירופה, במיוחד יהדות פולין, אפיון מובהק משלה וניתן היה להבדיל בינה לבין כלל האשכנזים במערב. במאה ה-19 החלה הגירה גדולה נוספת מחוץ לאירופה, ברובה לאמריקה ולארץ ישראל.

מאפייניה המשותפים של יהדות אשכנז היו בעיקר סידור התפילה שלה, נוסח אשכנז, ומאוחר יותר נוסח ספרד החסידי שנגזר ממנו ואומץ על ידי רבים; מסורת פסיקה הלכתית עצמאית שנמשכה מרבינו גרשום עבור ברמ"א, שהוסיף את "המפה" ל"שולחן ערוך", וכלה בפוסקים עד ימינו; הברה אשכנזית נבדלת של לשון הקודש; והניב היהודי-גרמני, היידיש, ששימש בעבר את כל שלוחותיה ועודנו דיאלקט יהודי נפוץ יחסית. בנוסף לכל אלה היו מגוון מנהגים ומסורות. עד למאה ה-18 היוו האשכנזים מאלזס ועד לשטחי אוקראינה וליטא המודרניות מרחב תרבותי מאוחד למדי, למרות הגיוון בתוכו. תהליכי הטמיעה וההגירה שאירעו מאז שמו לכך קץ. הרוב התנתקו ממאפייניהם, אימצו את לשון הסביבה וארחותיה, וגם האדוקים שימרו בעיקר מרכיבים דתיים מובהקים. עם זאת, פרטים שונים – כמו מאכלים מסוימים – מוסיפים להיות מוכרים מאוד.

יהדות גרמניה

יהדות גרמניה היא אחת הקהילות היהודיות העתיקות והמשפיעות באירופה. קהילת יהודים זו התגוררה ומתגוררת באזורים הגאוגרפיים שזוהו עם גרמניה. בעבר נקראה גם יהדות אשכנז. שורשיה בהגירת יהודים מעטים באלף הראשון לספירה וסופה בחיסול כמעט מוחלט בתקופת השואה. כיום קיימת קהילה של יהודים וישראלים שחזרו לגרמניה לאחר מלחמת העולם השנייה ופתיחת השערים של ברית המועצות.

קהילה זו תרמה לחיי הדת, התרבות, האמנות, הרוח והמדע של העולם המערבי בכלל והיהדות בפרט. בשנות השלושים של המאה העשרים היו יהודי גרמניה (אשר כונו "יקים") מרכיב עיקרי בעלייה החמישית לארץ ישראל ותרמו לפריחת המעמד הבורגני בארץ ולהתפתחות התעשייה והמסחר. יהדות גרמניה של היום ידועה בתמיכתה הגדולה בציונות.

נכון ל-2015, יש בגרמניה כ-200 אלף יהודים, המהווים כ-0.2% מאוכלוסיית גרמניה.

יהדות חרדית

היהדות החרדית היא חטיבת זרמים ביהדות האורתודוקסית המתאפיינת בהקפדה רבה יחסית על שמירת מצוות וקיום ההלכה, ובשמרנות מבחינת תרבותה ואורח חייה.

לפי דעה רווחת, מקור הכינוי "חרדים" הוא בפסוקים בספר ישעיהו: "שִׁמְעוּ דְּבַר-ה', הַחֲרֵדִים אֶל-דְּבָרוֹ" (סו ה), ובספר עזרא: "וְהַחֲרֵדִים בְּמִצְוַת אֱלֹהֵינוּ" (י ג). על אף שבמקורו משמש הביטוי כריבוי של "חרד", מקובל יותר הכינוי ליחיד "חרדי". החרדיוּת נולדה במרכז ומזרח אירופה בעת החדשה, כתגובה לתהליכי המודרניזציה, התירבות והאמנציפציה שעברו על היהודים משלהי המאה ה-18, התפשטות ערכי תנועת ההשכלה ועלייתן של מגמת ההתערות מחד והתנועות הלאומיות היהודיות מאידך. הריכוזים החרדיים העיקריים הם במדינת ישראל, בארצות הברית (ובפרט באזור ניו יורק וניו ג'רזי), בבלגיה, בבריטניה ובצרפת. בשנת 2015, על פי הגדרה עצמית היוו החרדים כ-9% מהאוכלוסייה היהודית בישראל מעל גיל 20.

יהדות ספרד

יהדות ספרד הייתה הקהילה היהודית שהתקיימה בספרד המוסלמית ולאחר מכן בממלכת ספרד הנוצרית, עד גירוש ספרד בשנת 1492. שיא תפארתה היה במאות ה-9 ועד ה-13, בתקופה הנקראת תור הזהב, תקופה שציינה את הפריחה התרבותית והכלכלית שלהם ובמהלכה היוותה הארץ את המרכז הדתי, התרבותי והכלכלי של כל יהודי העולם. יהדות ספרד פיתחה מאפיינים ייחודיים שכללו סידור תפילה משלה, נוסח הספרדים ומסורת פסיקת הלכה דומיננטית, שהחלה לכל המאוחר ברבנו חננאל עבור בחכמי תור הזהב ורבי יוסף קארו ועד ימינו, שהשפעתה גם על יתר התפוצות הייתה עצומה (הגיית לשון הקודש המכונה "הברה ספרדית" מקורה עתיק יותר וקודם ליהדות ספרד). בעקבות הגירוש ב-1492 נאלצו היהודים שלא התנצרו להגר לפורטוגל הסמוכה, ממנה גורשו לאחר מכן, למערב אירופה, לאימפריה העות'מאנית, צפון אפריקה, ליתר המזרח התיכון ולאיטליה (חלק מהמגורשים היגרו מאוחר יותר גם לעולם החדש). המגורשים, שבלטו מבחינה תרבותית ודתית, השליטו בהדרגה את מסורותיהם ואת נוסח התפילה שלהם על קהילות יהודי ארצות האסלאם אליהן הצטרפו, כמו המוסתערבים והרומניוטים. כך נוצרה זהות דתית-הלכתית משותפת שבעטייה כונו כולם "ספרדים" בערך מן המאה ה-19 – אף כי ה"ספרדים טהורים" או ה"ספניולים", צאצאי המגורשים שנותרו כקבוצה אתנית והוסיפו לדבר יהודית-ספרדית, היו קבוצה קטנה בהרבה – בהנגדה לעדות הגדולות האחרות שנשתמרו עד התקופה המודרנית, האשכנזים והתימנים.

במדינת ישראל מרבית עולי ארצות האסלאם שמכונים מזרחים מזוהים בדרך כלל גם בשם ספרדים, בשל עברם התרבותי-גאוגרפי הספרדי כשרבים מהם הם גם צאצאים למגורשי ספרד שהתפזרו במדינות הצמודות לים התיכון.

יהודים

יהודים הם עם ממוצא שמי, קבוצה אתנית, דתית ולאומית שמקורה בשבטי ישראל, או בעברים, שהיו מתושבי ארץ ישראל שבמזרח התיכון בסוף האלף ה-2 לפנה"ס. האתניות, הלאומיות, התרבות והדת היהודיות קשורות זו לזו באופן הדוק: האמונה המסורתית של העם היהודי היא היהדות, שהשמירה עליה נעה בין קיום מצוות קפדני ובין אי-שמירה מוחלטת. במהלך ההיסטוריה הצטרפו לדת היהודית אישים בודדים וקבוצות שונות ונטמעו בה. במקביל, היו יהודים וקבוצות יהודיות שנטשו את היהדות.

היהודים התהוו כקבוצה אתנית ודתית בסוף האלף ה-2 לפנה"ס, באזור בלבנט הידוע כארץ ישראל. מצבת ישראל מאשרת ככל הנראה את קיומו של עם בשם "ישראל" באזור כנען בסוף המאה ה-13 לפני הספירה, בסוף תקופת הברונזה. הישראלים ביססו את אחיזתם באזור עם הופעתן של ממלכת ישראל וממלכת יהודה. שמם של היהודים הוא על שם ממלכת יהודה, אשר נותרה לבדה לאחר חורבן ממלכת ישראל בשנת 722 לפנה"ס. במהלך התקופות ההלניסטית והרומית בארץ, השיגו היהודים עצמאות קצרה בימי החשמונאים. במקביל שגשגה פזורה יהודית גדולה בכל אגן הים התיכון, ובימי בית שני המאוחר היה אחוז היהודים מאוכלוסיית העולם הגבוה ביותר בהיסטוריה. בעקבות התבוסות מול הרומאים חל פיחות בכוחו ומעמדו של היישוב היהודי בארץ ישראל, ובתקופת שלטונה העוין של האימפריה הביזנטית הנוצרית הוא הפך לגורם שולי. במקביל, קהילות יהודיות הוסיפו להתבסס בארצות שונות.

לפני מלחמת העולם השנייה הגיעה האוכלוסייה היהודית בעולם לשיא מספרי של 16.7 מיליון נפש, וייצגה 0.7% מהאוכלוסייה העולמית. במהלך המלחמה נרצחו בשיטתיות על ידי גרמניה הנאצית ועוזריה קרוב לשישה מיליון יהודים, ברצח העם הגדול בהיסטוריה האנושית, השואה. מאז עלתה באיטיות שוב האוכלוסייה היהודית, ונכון ל-2017, על פי ההערכות, יש בעולם כולו כ-15 מיליון יהודים, המהווים כ-0.2% מאוכלוסיית העולם.

מדינת ישראל הוקמה כמדינה יהודית והגדירה את עצמה כך בהכרזת עצמאותה ובחוקי היסוד שלה. חוק השבות של המדינה מעניק זכות למתן אזרחות לכל יהודי שחפץ בכך. בישראל חיים כ-44% יהודים מכלל היהודים בכל העולם והיא המדינה היחידה בעולם שבה היהודים מהווים רוב.

כ' בכסלו

כ' בכסלו הוא היום העשרים בחודש השלישי

בשנה העברית, למניין החודשים מתשרי, והוא החודש התשיעי

למניין החודשים מניסן.

על פי הלוח העברי הקבוע, פרשת בר המצוה של ילד שנולד בכ' כסלו היא תמיד פרשת וישב.

לוקסמבורג

הדוכסות הגדולה של לוקסמבורג (בלוקסמבורגית: Groussherzogtum Lëtzebuerg, בצרפתית: Grand-Duché de Luxembourg, בגרמנית: Großherzogtum Luxemburg) היא מדינה קטנה במערב אירופה שגובלת בבלגיה, בצרפת ובגרמניה. האוכלוסייה במדינה מונה כחצי מיליון נפש ושטחה 2,586 קילומטרים רבועים.

סבוראים

סָבוֹרָאִים (מסבירים) - ובספרות התורנית רבנן סבוראי - הוא כינוים של חכמי ישיבות בבל מסוף תקופת האמוראים (סוף המאה ה-5) ועד לתקופת הגאונים (אמצע המאה ה-6 או אמצע המאה ה-7). כינוי זה מבוסס על השם "סבורא", שמופיע בתלמוד הירושלמי, מסכת קידושין, שפירושו בעל סברא, מבין דבר.

המקור הקדום ביותר המזכיר את הסבוראים, מגדיר אותם כקבוצה-תקופה ומכנה אותם בשם זה הוא אגרת רב שרירא גאון.

בשונה מקודמיהם, האמוראים, שיצרו את התלמוד, עסקו הסבוראים לא ביצירה חדשה אלא בעיקר בהסברה, הטמעה והשלמה של התלמוד. לסבוראים חלק רב בעריכת התלמוד הבבלי – ליקוט גרסאות והשוואת נוסחאות, ויש מדבריהם שנכנסו לגוף התלמוד. בכך סיימו הסבוראים את תהליך כינוסו ועריכתו של התלמוד. מלבד זאת, לא הותירו הסבוראים אחריהם טקסט כתוב, בשונה מכל שאר תקופות ישראל, לכן הידע עליהם הוא דל ביותר.

פרגוואי

הרפובליקה של פרגוואי (בספרדית: República del Paraguay) היא מדינה בדרום אמריקה. פרגוואי קטנה יחסית לארצות הסובבות אותה, וחסרת מוצא אל הים. המדינה מוקפת משני צדיה בנהר פרגוואי, גובלת בארגנטינה מן הדרום ומדרום מערב, בברזיל מצפון מזרח ובבוליביה מצפון מערב. פרגוואי, לצד בוליביה, היא אחת משתי המדינות היחידות בחצי הכדור המערבי שאין להן מוצא אל הים.

מבחינה תרבותית שייכת פרגוואי לארצות אמריקה הלטינית.

תלמוד תורה

תלמוד תורה (ביהדות ארצות האסלאם כונה "כותאב". אצל יהודי תימן "מדרש" או "כניס". בקרב יהודי הבלקן "מלדארי" וביהדות אשכנז מכונה לפעמים "חדר" (נהגה "חֵיידֶר")), הוא כינוי למוסד החינוך היסודי היהודי-מסורתי לילדים. המורה בחדר האשכנזי נקרא: מלמד, מבוטא הַמְלַמֵד במלעיל. בכותאב התימני נקרא: מארי (במלעיל, מבוטא כמו: 'מורי').

תנאים

תַּנָּאִים הוא כינוי לחכמי ישראל בתקופה שמימות אנשי כנסת הגדולה והזוגות ועד לחתימת המשנה, כלומר במאה ה-1 וה־2 במשך כ-160 שנה החל מתלמידי הלל ושמאי ועד לרבי יהודה הנשיא. רבים מהתנאים היו שותפים ביצירת המשנה. לאחר תקופת התנאים החלה תקופת האמוראים שהם היו חכמי הגמרא.

המילה תנא פירושה שנה, למד, כלומר למסור את התורה שבעל פה.

תקופת בית שני

תקופת בית שני היא תקופה בתולדות עם ישראל, אשר החלה בראשית שיבת ציון בשנת 538 לפנה"ס, והסתיימה בשנת 136, עם תום מרד בר כוכבא, אשר הסתיים בתבוסה והרס נרחב ליישוב היהודי בארץ ישראל. התקופה נקראת על שם בית המקדש השני והתיקוף מקובל על היסטוריונים, אף כי בית המקדש השני נבנה 22 שנה לאחר שיבת ציון, וחרב 65 שנה לפני כישלון מרד בר כוכבא.

במהלך התקופה הייתה התפתחות תאולוגית ורוחנית שכללה יצירה תרבותית ודתית ענפה וכן את עלייתם ונפילתם של זרמים דתיים, כהנים ומנהיגים. בסוף ימי בית שני, במאה הראשונה לספירה, הגיעה התפוצה היהודית לשיא היסטורי מבחינת חלקה באוכלוסיית העולם. ההערכות השמרניות נוקבות ב-2,000,000 איש (אומדנים מקסימליים מגיעים אף ל-8,500,000) מפרס ועד קרתגו, כשאוכלוסיית האימפריה הרומית כולה מנתה אולי 60,000,000 נפש.

תקופת הזוגות

על פי המסורת היהודית, תקופת הזוגות נמשכה כמאתיים שנה בימי הבית השני (המאה ה-2 לפנה"ס והמאה ה-1 לפנה"ס, ג'תק"ע - ג'תש"ע בערך), ובה ההנהגה הרוחנית של עם ישראל הורכבה מזוג חכמים שכיהנו במשותף כראשי הדור: אחד כנשיא, ומשנהו כאב בית הדין של הסנהדרין. במהלך התקופה כיהנו בתפקיד חמישה זוגות של תנאים בחמישה דורות עוקבים.

על אף שהזוגות נחשבים לתנאים, יצר מחקר התלמוד בידול ביניהם ובין התנאים ומקובל להתייחס אליהם כאל תקופה נפרדת שקדמה לתקופת התנאים [דרוש מקור].

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.