יד למעפיל האלמוני


יד למעפיל האלמוני היא אנדרטה בצורת סירה, המצויה על מסלעה בולטת בסמוך למחלף הסירה בכניסה להרצליה. היא הוקמה ב-1964 לזכר המעפילים שסירותיהם הגיעו באישון לילה לחוף הרצליה, במטרה לעלות ארצה בניגוד לתקנות המנדט הבריטי שפורסמו בספר הלבן. האנדרטה נקראת בקיצור יד למעפיל או בפשטות הסירה.

יד למעפיל האלמוני
PikiWiki Israel 42219 Immigrants memorial in Herzliya
לזכר המעפילים לחוף הרצליה
מיקום הרצליה, ישראלישראל
קואורדינטות 32°09′41″N 34°48′45″E / 32.161288888889°N 34.812447222222°E
יוצר אליקים רונקין (הסירה המקורית)
(למפת נתניה רגילה)
Netanya
 
יד למעפיל האלמוני
יד למעפיל האלמוני

היסטוריה

יד למעפיל היא אחת ממספר אנדרטאות לזכר ההעפלה לארץ ישראל בתחילת המאה ה-20. האחרות פרושות בערים לאורך מישור החוף, כגון תל אביב, ולאורך החוף הצפוני של ישראל, כגון חיפה ועתלית. הרצליה הייתה אחד מיעדי המעפילים שניסו לעלות לארץ ישראל באופן לא חוקי בשנות ה-30 תחת שלטון המנדט הבריטי, אז עלו דרכה כ-4,000 מעפילים. הספינה הראשונה ניסתה לעגון בחוף הרצליה ביולי 1934, היות שהאזור היה מבודד אז, טרם סלילת הכביש לרמת השרון ותל אביב-יפו ב-1941. לאחר שהפך חוף הרצליה לנקודת העפלה קבועה, מיקמו הבריטים מגדל תצפית בחוף סידנא עלי הסמוך. מאמציהם היו מוגבלים, אך הם הצליחו למנוע עלייה של ספינות מעפילים ספורות כגון ה"ברל כצנלסון". ב-1945 לוחמי הפלמ"ח התקיפו את מוצבי המשקיפים הבריטיים, כולל זה בחוף סידנא עלי, והשמידו אותו.

בעבר שכן בסמוך צומת הסירה, שנקרא על שם האנדרטה. עם סלילת המחלף בשנות ה-90, הפך מיקומה של הסירה לבולט פחות (נמצאת בסמוך ליציאה לכביש 2, לכיוון חיפה). הסירה המוצבת על הגבעה כיום אינה סירת המעפילים המקורית שהוצגה במקום, אלא העתק משופץ השונה מן המקור[דרוש מקור].

אנדרטה אחרת הנמצאת בסמוך למחלף ובולטת יותר היא מגדל המים שעליו צללית מעוטרת של בנימין זאב הרצל.

ראו גם

קישורים חיצוניים

ההעפלה

ההעפלה (המכונה גם "עלייה בלתי-לגאלית" ו"עלייה ב'") הייתה התנועה לכניסה בלתי חוקית של יהודים לארץ ישראל בדרכי הים והיבשה וב-1947 גם בדרך האוויר, אשר אורגנה על ידי היישוב העברי בתקופת המנדט הבריטי משנת 1934 ועד הקמת מדינת ישראל ב-1948 (כניסתם של יהודים לתחומי הארץ באופן בלתי מאורגן החלה מאז מלחמת העולם הראשונה, כאשר הונהג ממשל צבאי בריטי ואף קודם לכן, אך ההעפלה המאורגנת החלה ב-1934). היא כונתה גם עלייה ב', משום שנעשתה בד בבד עם העלייה החוקית שנמשכה באותה עת על פי תקנות ההגירה החמורות שנקבעו על ידי ממשלת המנדט הבריטית.

בהיסטוריוגרפיה מקובלת חלוקת תנועת ההעפלה מ-1934, לשלוש תקופות עיקריות:

תקופה ראשונה – בין השנים 1934–1939. ההעפלה התגברה בעקבות החמרת מצבם של יהודי גרמניה לאחר עליית המפלגה הנאצית לשלטון והתגברות האנטישמיות באירופה. הבריטים הגבילו את מספר רישיונות העלייה (סרטיפיקטים) שניתנו, בעקבות כך החלה העלייה הבלתי-לגאלית. ההעפלה הייתה מצומצמת וחסרת ארגון מרכזי, והתנהלה בעיקר בשלושה נתיבים: תנועות הנוער היהודיות הציוניות, כגון "החלוץ" במזרח אירופה ואנשי ארגון "ההגנה" בארץ; "עליית אף על פי" בניהול אנשי התנועה הרוויזיוניסטית וגורמים פרטיים.

תקופה שנייה - בין השנים 1939–1945. עקב התנערות הבריטים מהבטחותיהם למפעל הציוני, שינה דוד בן-גוריון את דעתו, מהתנגדות לעלייה בלתי-לגאלית לתמיכה בה והחליט, כחלק ממרד העלייה אותו יזם, לאמץ את "המוסד לעלייה ב'" שהוקם על ידי חברי קיבוצים מהקיבוץ המאוחד ולהעמיד בראשו את שאול אביגור. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה נהפכה ההעפלה למבצע הצלה. בתחילת המלחמה ההעפלה גאתה, אך לאחר מכן צומצמה מאוד עקב הקשיים הרבים שהציבה המלחמה. היא התמקדה בארצות הבלקן ובעלייה יבשתית ממדינות המזרח.

תקופה שלישית – בין השנים 1945–1948. לאחר מלחמת העולם השנייה גאתה ההעפלה בניהול "המוסד לעלייה ב" וכ-84,000 מעפילים, מהם מעל ל-70,000 באוניות בפיקוד ימאי הפלי"ם, הגיעו לחופי ארץ ישראל. הבריטים תפסו את רובם המוחלט של המעפילים, התירו את כניסת חלקם על חשבון הסרטיפיקטים שהוקצו על פי הספר הלבן, גירשו למעלה מ-52,000 מעפילים למחנות המעצר בקפריסין וגירשו את מעפילי "אקסודוס", חזרה למחנות העקורים בגרמניה. רבים מניצולי השואה רצו לעזוב את ארצותיהם, והבריחו את הגבולות למערב אירופה בעזרת ארגון "הבריחה" ושוכנו במחנות עקורים. בקיץ 1947 הוחל גם בהברחת מעפילים מארצות המגרב בצפון אפריקה. בנוסף הגיעו לארץ כ-150 מעפילים במטוסים (מבצע כנף).כיום מקובל להתייחס במונח "העפלה" גם לעליה למדינת ישראל לאחר הקמתה, אשר מקורה ביציאת יהודים בניגוד לחוק המקומי במדינות שאסרו על יהודיהן לעלות לארץ. הדוגמה הבולטת לכך היא העלייה ממרוקו. כבר בסוף התקופה העות'מאנית בארץ ישראל נכנסו עולים יהודים לארץ ישראל באופן בלתי לגאלי, בעקבות מגבלות שהטיל השלטון העות'מאני החל משנת 1881.

הים התיכון

הים התיכון הוא ים בין-יבשתי הנמצא בין היבשות אסיה, אפריקה ואירופה. הים מחובר לאוקיינוס האטלנטי במצר גיברלטר במערב, לים השחור במצרי הדרדנלים והבוספורוס במזרח, ולים סוף באמצעות תעלת סואץ בדרום מזרח. שטחו של הים מהווה 3% משטח הימים והאוקיינוסים בעולם.הים התיכון אינו מתאפיין בגלים גבוהים במיוחד, שכן החיבור לאוקיינוס צר והים קטן מכדי שמערכות מזג אוויר ייצרו בו גלים גדולים מאוד. מחזורי הגאות והשפל חלשים יחסית לאוקיינוסים וכמעט שאינם מורגשים. לאורך חופיו הצפוניים, הים התיכון צלול, עמוק ושקט, ואילו הים התיכון ליד חופי ישראל מתאפיין במשטר סערות חזקות יחסית ובערבול החול במים, עובדה היוצרת לעיתים עכירות.הים התיכון מהווה יעד תיירותי לכשליש מכלל התיירות הבינלאומית. תיירות זו מתרכזת בעיקר לאורך חופיו המשתרעים על פני 46,000 ק"מ, שמתוכם 25,000 ק"מ הם אזורים אורבניים. לאורך חופי הים התיכון מתגוררים כ־150,000,000 תושבים ובעונת הקיץ מספר זהה של תיירים מבקרים בו.הים התיכון שימש עורק תחבורה ראשי בעולם העתיק הידוע, וקישר בין התרבויות הרבות שהתהוו לחופיו, בהן תרבויות מצרים, יוון, רומא וכן התרבויות הפיניקיות ותרבויות ארץ ישראל. כיום מתקיימת בו 30% מכלל התחבורה וההובלה הימית בעולם.

הרצליה

הֶרְצְלִיָּה היא עיר חוף בשרון הדרומי, כ-10 ק"מ צפונית לתל אביב, על מישור החוף. גובהה נע בין 0 ל-66 מ' מעל פני הים. הרצליה נוסדה כמושבה ב-13 בדצמבר 1924 ונקראת על שם בנימין זאב הרצל, חוזה מדינת ישראל. העיר משתרעת מחוף הים מזרחה, גובלת ברמת השרון וברעננה ומכילה פני שטח מגוונים. כבר בשלב תכנונה המוקדם הוקצו בה אזורים מיוחדים לקיט, לחקלאות ולאזור עירוני. הרצליה הוכרזה כעיר בשנת 1960, והיא שייכת כיום למחוז תל אביב. כמו כן, העיר חברה בארגון פורום ה-15.

כביש 2

כביש 2 הוא כביש בינעירוני במישור החוף המחבר בין תל אביב-יפו בדרום לחיפה בצפון. הכביש ידוע גם בשם "כביש החוף" ולעיתים בשם "כביש חיפה-תל אביב החדש". תוואי הכביש עובר בין רכס הכורכר המערבי למרכזי, שבנוסף לרכס המזרחי מרכיבים את מישור החוף.

כביש 541

כביש 541 הוא כביש רוחב אזורי בישראל, העובר בשטח בנוי בתחומי הערים הרצליה ורעננה. הכביש הוא אחד מצירי הרוחב החשובים בשרון הדרומי ומקשר בין צירי האורך הארציים - כביש 2, נתיבי איילון וכביש 4. אורכו של הכביש כ-9 ק"מ.

כביש 541 מתחיל במערב במחלף הסירה, מקום בו הוא מצטלב עם כביש 2. כחצי קילומטר מזרחית לתחילתו, מצטלב הכביש עם נתיבי איילון במחלף שבעת הכוכבים ועובר מעל למסילת החוף.

בתחומי העיר הרצליה עובר כביש 541 במספר רחובות משדרות שבעת הכוכבים, לרחוב הרב קוק, ובצומת הרב קוק וארלוזורוב מתחבר לקצה הצפוני של כביש 482 שקצהו הדרומי בצומת עלית ברמת גן ומשם פונה שמאלה לשדרות בן-גוריון ממשיך לרחוב סוקולוב, ולבסוף לדרך ירושלים. מעט לאחר כניסתו של כביש 541 לתחומי העיר רעננה הוא הופך לרח' אחוזה, רחובה הראשי של העיר, ומסתיים בצומת רעננה, מקום בו הוא פוגש את כביש 4 ואת כביש 402.

מחלף הסירה

מחלף הסירה הוא מחלף המחבר את כביש 2 ואת כביש 541 המכונה גם דרך "שבעת הכוכבים" בהרצליה. במקום שבו נמצא מחלף הסירה היה בעבר צומת בעל שם דומה, אך בשל הגידול במספר כלי הרכב שעברו בו ופקקי התנועה הגדולים שנוצרו במקום הוחלט בתחילת שנות ה-90 של המאה ה-20 להסב את הצומת למחלף כחלק מתוכנית המחלוף של כלל כביש 2.

מבנה המחלף הוא מסוג יהלום הבנוי מגשר בכביש 2, העובר מעל הדרך העירונית שבה מתנהלת התנועה באמצעות רמזורים. הרמזור בכביש 2 בוטל עם פתיחת הכביש לתנועה בנובמבר 1994‏, אך ביטול רמזור סמוך נוסף ארך מספר שנים נוספות עד לקישור המחלף למחלף שבעת הכוכבים, הנמצא ממזרח למחלף הסירה.

המחלף נקרא על שם סירה המוצבת בסמוך כחלק מאנדרטת יד למעפיל האלמוני.

עמק גלילות

עמק גלילות הוא שמו של עמק במישור חוף השרון הנמצא בין תל אביב, רמת השרון והרצליה.

העמק נמצא באבוס שבין רכס הכורכר השני לשלישי, למרות שחלקו הדרומי מנוקז על ידי נחל אחיה לירקון וחלקו הצפוני מנוקז על ידי נחל גלילות לים, מצויים בעמק אזורים ללא ניקוז אשר יצרו בעבר ביצות ובריכות חורף, הנציגים הבולטים ביותר כיום לנוף זה הם הבאסה בהרצליה ועמק הנרקיסים בתל אביב.

כיום מרבית העמק בנוי, אולם חלקו המרכזי והדרומי השתמרו כשטח פתוח בעיקר עקב הימצאותו של אתר פי גלילות, חלקים אלו נמצאים במוקד של וויכוח ציבורי על תוכניות בינוי עתידיות בהם.

בעבר שכן על רכס הכורכר בגבולו המערבי של העמק הכפר הערבי א- ג'ליל, כנראה שהכפר שכן במקומו של הכפר גליל הנזכר בספרות השומרונית הקדומה ועל שמם של הכפרים נקראו מעברת גלילות אשר שכנה במקומם, צומת (כיום מחלף גלילות), פי גלילות, מחנות גלילות, נחל גלילות,משטרת גלילות, קיבוץ גליל ים ובעקבותיהם שאר העמק.

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.