יד ושם

יָד וָשֵׁם (בשמו הרשמי המלא: יד ושם – רשות הזיכרון לשואה ולגבורה) הוא מוסד רשמי להנצחת זכר השואה בישראל הממוקם מעל הר הזיכרון בירושלים, בחלקו המערבי של הר הרצל. הקמת המוסד החלה כבר בסוף שנת 1945, וב-19 באוגוסט 1953 הוא הוכרז כמוסד רשמי של מדינת ישראל בחוק מיוחד של הכנסת - "חוק זיכרון השואה והגבורה – יד ושם, תשי"ג-1953".[1]

יד ושם מופקד על תיעוד תולדותיו של העם היהודי לפני השואה ובמהלכה, הנצחת סיפור חייהם וזכרם של מיליוני הנספים והנחלת מורשת השואה לדורות הבאים. לשם כך המוסד עוסק בהנצחה ותיעוד של מאורעות השואה, באיסוף חפצים ומסמכים, בגביית עדויות על השואה ופרסומן, באיסוף שמות הנספים בשואה והנצחתם, במחקר ובחינוך.

כמו כן הוסמך יד ושם על-פי החוק המיוחד, להעניק את התואר "חסיד אומות העולם" ללא יהודים שפעלו להצלת יהודים מידי הנאצים, תוך סיכון חייהם. השם "יד ושם" מקורו בספר ישעיהו:

וְנָתַתִּי לָהֶם בְּבֵיתִי וּבְחוֹמֹתַי יָד וָשֵׁם, טוֹב מִבָּנִים וּמִבָּנוֹת; שֵׁם עוֹלָם אֶתֶּן לוֹ, אֲשֶׁר לֹא יִכָּרֵת.

המוסד זכה פעמיים בפרס ישראל. בשנת תשל"ג זכה בפרס עבור מפעל ההוצאה לאור של פנקס הקהילות, ובשנת תשס"ג זכה בפרס על מפעל חיים – תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה.

יד ושם
YadVashemLogo
יד ושם
מידע
סוג מוזיאון להיסטוריה ואתר הנצחה
שנת ההקמה 1953
מיקום ירושלים, ישראל ישראל
כתובת רח' הזיכרון (הר הזיכרון), הר הרצל, ירושלים
בעלות מדינת ישראל
קואורדינטות 31°46′27″N 35°10′32″E / 31.77417°N 35.17556°E
http://www.yadvashem.org/he.html
(למפת ירושלים רגילה)
Jerusalem location map with titles2
 
יד ושם
יד ושם
Israel-2013(2)-Aerial-Jerusalem-Yad Vashem 01
מראה כללי של האתר מהאוויר: משמאל למעלה מרכז המבקרים, בתווך המוזיאון ההיסטורי שנחנך בשנת 2005, ולצידו משמאל היכל השמות, ובצידה הימני של התמונה אוהל יזכור וכיכר גטו ורשה
הכניסה הראשית אל יד ושם - הר הרצל
הכניסה הראשית אל "יד ושם" בחלקו המערבי של הר הרצל
Flickr - Government Press Office (GPO) - Queen Beatrix of the Nethelands visiting Yad Vashem.
ביקורי ראשי מדינות זרות בישראל כולל ביקור ביד ושם. בתמונה: ביאטריקס, מלכת הולנד בביקור ביד ושם ב-1995, במוזיאון הישן

הרכב המוסד

"יד ושם" מורכב ממספר מוסדות נפרדים, שביחד מקיפים את כל נושא השואה. המוסד עוסק הן בהנצחת השואה והן במחקר אודותיה.

ארכיון וספרייה

ארכיון יד ושם החל לפעול כבר ב-1946. מנהלתו הראשונה הייתה שרה פרידלנדר. הארכיון מכיל את האוסף הגדול בעולם של מסמכים על השואה, כ-180 מיליון מסמכים. פעילותו כוללת איסוף ותיעוד של תצלומים, סרטי מקור, מסמכים, יומנים, זיכרונות ועדויות, הקשורים לשואה. הארכיון מאגד בתוכו עשרות אלפי עדויות של ניצולי שואה, כ-62 מיליון דפי תיעוד בארבעים שפות, הכוללים ניירות עבודה ומכתבים של פקידים נאצים ופקידים אחרים מכל מדינות אירופה, אוספי תעודות של ארגונים יהודיים, מסמכים אישיים של יהודים כגון דרכונים, מכתבים יומנים וזיכרונות. רשימות מסוגים שונים כגון רשימות החרמת רכוש, רשימות גירוש, רשימות נספים וניצולים ותיעוד משפטי מבתי משפט שדנו בענייניהם של פושעי מלחמה. כמו כן נאספו במקום יותר מ-268,000 תצלומים ועשרות סרטים. החומר מקיף היבטים השונים של סיפור השואה. החומר נוגע בתקופה רחבה: עיקרו בשנות הרדיפה והמלחמה מתחילת שנות השלושים ועד 1945, אך הוא כולל חומר רב גם על חיי היהודים בשנים שלפני המלחמה וכן על גורלם של הניצולים לאחר המלחמה ועל השלכותיה של השואה עד היום.

בספריית יד ושם ישנם למעלה מ-167,000 ספרים ותדפיסי מאמרים ב-64 שפות, וכן למעלה מ-4000 עיתונים וכתבי עת הממוינים על-פי כותר בכל השפות, והיא הספרייה בעלת האוסף הגדול מסוגו בעולם. הספרייה משמשת מאגר לכל החומר שראה אור בנושא השואה ובנושאים נלווים.

בינואר 1980 רכש המוזיאון תמורת 2500 מארקים 389 תצלומים ממחנה ההשמדה אושוויץ. בתמונות רואים את יחידת ה-ס.ס. שעסקה בבנייה במחנה. לדברי אריך קולקה האלבום נחשב למסמך החשוב ביותר על מחנה ההשמדה אושוויץ[2].

האוספים מאוחסנים בבניין הארכיון שנחנך בשנת 2000. "יד ושם" ממשיך בגביית עדויות ובאיסוף תרומות חומר ארכיוני, שאת חלקן ניתן לראות באתר האינטרנט של המוסד.

ב-26 בינואר 2011 – יום הזיכרון הבינלאומי להנצחת קרבנות השואה, נחנך ארכיון הנגיש באינטרנט, פרי שיתוף פעולה בין יד ושם וגוגל. המסמכים שברשות "יד ושם" נסרקו ועברו זיהוי טקסט באמצעות תוכנת OCR.[3]

בית הספר הבין-לאומי להוראת השואה

בית הספר להוראת השואה של "יד ושם" הוא מרכז לימודי הכולל 17 כיתות לימוד, אודיטוריום, אגף מולטימדיה, מחלקת הכשרת מורים, מרכזייה פדגוגית וסגל הוראה המונה למעלה מ-100 איש, אשר מפעיל קורסים והשתלמויות מקוונות בנושא השואה לקהל רב, בעיקר למורים, מפקחים, מדריכי פולין, נוער, סטודנטים, וקבוצות של צה"ל וכוחות הביטחון. בפעילותיו השונות של בית-הספר משתתפים מדי שנה למעלה מ-350,000 סטודנטים, בני נוער, חיילים ואלפי מחנכים מישראל ומרחבי העולם. הקורסים מועברים הן בבית הספר המרכזי והן בתוכניות מיוחדות במוסדות חינוך בארץ ובעולם. בבית הספר אף יושבת יחידה צבאית האמונה על ימי העיון הצבאיים במקום. בנוסף, הוקמה ביד ושם רשת חברתית ללימוד השואה והוראתה בשם בין העתים. ל"יד ושם" אתרים בשפות שונות, בהן גרמנית, רוסית, פרסית וערבית. ב-2013 השיק הארגון קמפיין פרסומי מקוון בשפה הערבית, במטרה לקדם את תוכני "יד ושם". לקמפיין נחשפו 2.4 מיליון דוברי ערבית מרחבי העולם, והתעבורה לאתר "יד ושם" בערבית גדלה פי שלושה.[4] בית הספר מעניק מדי שנה פרסים למפעלים חינוכיים בתחומים: תוכנית חינוכית, מפעל חיים חינוכי, עבודת גמר, וספר לילדים ולנוער. הפרסים ניתנים במטרה לעודד לומדים ומלמדים לעסוק בחקר השואה והוראתה.[5]

לבית הספר הבין-לאומי להוראת השואה שלוחה בבית ווהלין בגבעתיים, שהוקמה ב-1975. מדי שנה משתתפים כ-40,000 איש בפעילויות חינוכיות בשלוחה.[6]

המכון הבינלאומי לחקר השואה

מכון המחקר הבינלאומי הוקם ב-1993, ומטרתו היא מחקר היסטורי של השואה. המכון עוסק בתכנון וביצוע פרויקטים מחקריים ומחקרי תשתית, בארגון ימי עיון וכינוסים בינלאומיים, בייזום פרויקטים משותפים עם מכוני מחקר בעולם ומפרסם מחקרים, דברי כינוסים, תעודות ומונוגרפיות בנושא השואה, ואת כתב העת יד ושם קובץ מחקרים. משימה חשובה נוספת של המכון היא מתן תמיכה אקדמית וכספית לחוקרים ולסטודנטים העוסקים בנושא השואה.

המוזיאונים לתולדות השואה

המוזיאון לתולדות השואה - מיום הקמתו פעל ב"יד ושם" מוזיאון לתולדות השואה, אשר התבסס על תמונות ומיצגים שונים שהמחישו את ההיסטוריה של השואה מעליית הנאצים לשלטון, הגטאות, מחנות הריכוז, המרידות ועד לשחרור הניצולים האחרונים.

במרץ 2005, לאחר תהליך בנייה שנמשך כ-10 שנים, נפתח המוזיאון החדש, בתכנונו של האדריכל משה ספדיה, אשר החליף למעשה את המוזיאון הישן. הוא בעל מבנה דמוי חץ באורך 180 מטר החודר להר מצדו האחד ויוצא מצדו האחר. אור היום נכנס מן הקודקוד העליון של המנסרה, דרך פס זכוכית באורך 200 מטרים החותך את רכס ההר. שטחו של המוזיאון החדש הוא כ-4,200 מטר מרובע, ורובו בנוי מתחת לפני הקרקע. המוזיאון מציג את סיפור השואה באופנים שונים בעזרת חפצים מקוריים, מסמכים, עדויות, סרטים, יומנים, מכתבים ויצירות אמנות גם יחד.

במוזיאון עשרה אולמות תצוגה, שבכל אחד מוצג פרק בתקופת השואה. בשונה מהמוזיאון הישן, המתבסס ברובו על תמונות כדי לנסות ולהמחיש את הזוועה, במוזיאון החדש ישנה תצוגת מולטימדיה, הכוללת עדויות של ניצולי שואה, כמו גם חפצים אישיים שנתרמו על ידי הניצולים, משפחותיהם, מוזאונים ואתרי הנצחה ברחבי העולם, אשר נותנים ממד אנושי-אישי של קורבנות השואה.

המוזיאון בנוי בצורת משולש שמדמה את הקירות ההולכים ונסגרים על היהודים באירופה. בין כל כניסה לאולמות התצוגה מפרידים מיצגים המונעים מעבר חופשי ומחייבים את המבקרים לבקר בכל אולמות התצוגה.

מוזיאון לאמנות השואה - אוסף האמנות של יד ושם הוא האוסף הגדול והמקיף ביותר בעולם בנושא השואה. יש בו כ-10,000 יצירות אמנות, רובן מתקופת השואה. את פני המבקר במוזיאון לאמנות השואה מקבל קיר אלכסוני, ועליו מבחר יצירות מהאוסף שיצרו אמנים שונים. בחללים האחרים ערוכה התצוגה על פי נושאים ומתמקדת בדמות האדם ובנופים - נופי הגטו והמחנה, פנים וחוץ. לשני אמנים מוקדש במוזיאון מקום אישי: שרלוטה סלומון וקרל דויטש. רוב העבודות נוצרו על פיסות נייר דקות ומתפוררות, ויש לטפל בהן. לפיכך התצוגה במוזיאון אינה תצוגה קבועה אלא מתחלפת, כדי שהחומרים שהוצגו תחילה באור יישמרו בחשכה.

מרכז הצפייה - מרכז ידע עולמי יחיד מסוגו אודות היצירה הקולנועית העוסקת בשואה. בזכות האמצעים הטכנולוגיים המתקדמים של יד ושם המרכז אוסף, משמר ומקטלג יצירות קולנועיות על כל סוגיהן בנושא השואה. בקטלוג הסרטים של מרכז הצפייה ביד ושם קיימים 6,682 כותרים. המידע על כל אלה נגיש בקטלוג הסרטים המקוון באתר האינטרנט של יד ושם. על כל סרט ניתן למצוא מידע בעברית ובאנגלית במגוון תחומים: אמנותי, מסחרי, היסטורי וגאוגרפי. במרכז ניתן גם לצפות בעשרות אלפי עדויות מצולמות של ניצולים. העדויות מאורגנות בשני אוספים: אוסף עדויות יד ושם ואוסף הקרן להיסטוריה חזותית. אוסף עדויות יד ושם כולל כ-35,000 עדויות שנאספו החל משנת 1945. כ-12,000 מן העדויות האלו הן עדויות וידאו והן נגישות לצפייה במרכז הצפייה. כל האחרות נגישות לצפייה באולם הקריאה אשר בבניין הארכיון ביד ושם. אוסף הקרן להיסטוריה חזותית, מיסודו של סטיבן שפילברג באוניברסיטת דרום קליפורניה, כולל כ־52,000 עדויות וידאו של ניצולי שואה יהודים, הומוסקסואלים, צוענים, עדי יהווה, עדויות של משחררי המחנות ועדים לשחרור, אנשים שהשתתפו במשפטים נגד פושעי מלחמה, או מצילים ומי שהושיטו עזרה.[7][8]

איסוף שמות קורבנות השואה

ההיכל האחרון במוזיאון החדש הוא היכל השמות, בו מרוכזים שמותיהם של כל קורבנות השואה שהגיעו לידי המוזיאון, בדרך כלל בעקבות גביית עדות מניצולים. לפרויקט המיוחד של איסוף השמות קוראים "לכל איש יש שם". מאגר השמות זמין במקום וגם באינטרנט.[9] לפרויקט ערך מוסף ככלי עזר לחקר הגנאלוגיה של משפחות הקורבנות. מרכז המבנה הוא אתר זיכרון המורכב מקונוס גדול, עליו פזורים מאות תצלומי פנים של קורבנות השואה הנראים לצופה מלמעלה, כשמלמטה נראה בור מים גדול, המשקף את הנמצא מעליו. בהיכל השמות שמורים כיום כ-2.7 מיליון דפי עד מקוריים בסביבה מוגנת של לחות וטמפרטורה מבוקרת. איסוף דפי העד החל באמצע שנת 1955. בתחילה הוא נתקל בקשיים אולם בהמשך שונו הטפסים ועד סוף 1956 נאספו 500,000 דפי עד שהכילו שמות של כ-750,000 נרצחים.[10] מאגר השמות עלה לאינטרנט בשנת 2004 וכלל תיעוד על שלושה מיליון שמות של קרבנות. ב-2010 הודיע אבנר שלו יושב ראש "יד ושם" כי עד כה תועדו 4 מיליון שמות המהווים כשני שלישים מהנספים בשואה, כאשר כ-55% מהשמות מקורם בדפי עד והיתר מקורם במסמכים ארכיוניים ובמיזמי הנצחה שונים.[11] ב-2014 הורחב מאגר השמות כדי להגדיל את הנגישות למידע רב השמור ביד ושם בנוגע ליהודים שנרדפו בתקופת השואה. נוספו פרטים אודות קורבנות שלא תועדו בעבר, ובכללם פרטים לגבי קורבנות שלא ניתן לקבוע בוודאות מה עלה בגורלם. נכון לינואר 2015, במאגר מוזכרים 4.7 מיליון יחידים שנרצחו בשואה.[12]

אתרי זיכרון והנצחה

  • אוהל יזכור - מבנה זיכרון לששת המיליונים שנספו בשואה. מדובר במבנה מבטון הבנוי בצורה מופשטת, במרכזו דולקת תדיר אש זיכרון ועל קרקעיתו מוטבעים שמותיהם של 22 מחנות ההשמדה, גאיות הריגה ומחנות מעבר. ב-11 בינואר 1968 נקבר באהל אפרם של יהודים שנשרפו בטרבלינקה.[13] מדי שנה ביום הזיכרון לשואה ולגבורה, מתקיים במקום טקס לכל איש יש שם, במסגרתו מוקראים שמות קורבנות השואה. באתר זה נוהגים לבקר אורחים רשמיים של מדינת ישראל ולהניח זרי פרחים לזכר הקורבנות.
  • יד לילד - אתר הנצחה וזיכרון לילדים שנספו בשואה. פנים המבנה הוא חלל חשוך שההולך בתוכו רואה חמישה נרות שמשתקפים במאות מראות שבורות שעל הקירות לזכרם של הילדים שנרצחו. שמות הילדים, גילם וארצות מולדתם מוקראים ברקע מפי קריינים.
  • בקעת הקהילות - אתר זיכרון לקהילות היהודיות באירופה שחרבו לאחר השואה. המדובר בקומפלקס שבנוי כמבוך מאבן ירושלמית בצורת מפת אירופה ומעליו נטועים ברושים. על האבן חרוטים שמותיהן של אלפי קהילות, קטנות כגדולות, מכל רחבי אירופה.
  • שדרת חסידי אומות העולם - שדרת עצים שניטעה לכבודם של חסידי אומות העולם אשר הוכרו על ידי ועדה ציבורית מיוחדת. תחת כל עץ ישנה לוחית המציינת את שם האישיות לכבודה הוא ניטע.[14] השדרה נחנכה ביום הזיכרון לשואה ולגבורה בשנת 1962, ועד לשנת 1989 ניטעו בה קרוב ל-2,000 עצים, אחרים קיבלו את אות הכבוד בארצות מגוריהם. משלא היה עוד מקום לעצים, הוחלט להקים את גן חסידי אומות העולם, אתר הנצחה על הר הזיכרון בו יונצחו שמותיהם של חסידי אומות העולם.[15] מתוך ידיעה שהיו מקרי הצלת היהודים שלעולם לא ייוודעו ויתועדו, הוקמה בשדרה בשנת 1987[16] אנדרטה לכבודו של חסיד אומות העולם האלמוני אותה פיסל שלמה זלינגר.
  • גן חסידי אומות העולם - ממוקם ליד בקעת הקהילות. על קירות הכבוד בגן חקוקים שמותיהם של חסידי אומות העולם, על פי מדינות, שהוכרו לאחר שלא נותר עוד מקום לעצים בשדרת חסידי אומות העולם. הגן נחנך ב-7 באוגוסט 1996.[17]
  • אנדרטת גטו ורשה אנדרטת מרד גטו ורשה ברחבת הטקסים המרכזית.
  • יד ללוחמים היהודים ולפרטיזנים כמיליון וחצי יהודים לחמו במלחמת העולם השנייה במסגרת צבאות בעלות-הברית, בתור פרטיזנים, במחתרות ובגטאות. מאות אלפים מהם נפלו בקרב. ללוחמים אלה ולגבורתם מוקדשת אנדרטה זו.
  • אנדרטת הקרון קרון רכבת גרמני ששימש להובלת יהודים למחנות ההשמדה וניתן ליד ושם על ידי ממשלת פולין. האנדרטה נבנתה כזיכרון לשילוחים אל מחנות ההשמדה. על הקיר הסמוך לאנדרטה, חרוטה עדותו של אברהם קשפיצקי, שנמלט מטרבלינקה ונספה במרד גטו ורשה.
  • רחבת הטקסים (רחבת גטו ורשה) - הרחבה בה מתקיימים מדי שנה הטקסים ביום הזיכרון לשואה. המדובר ברחבה גדולה הנחתמת בקיר אבן אדום, כשבמרכזו אנדרטה לזכר הנספים בשואה (שהיא העתק של האנדרטה לזכר מרד גטו ורשה הנמצאת בוורשה, מעשה ידי הפסל נתן רפפורט).
  • קמפוס מורשת משכן אוספים לחפצי הניצולים שיונצחו במתחם שייבנה מול אוהל יזכור מתחת לקרקע ויאפשר להציגם לציבור. המשכן יכלול גלריה להצגת פריטים, חללי אחסון לאוסף הפריטים ומעבדות שימור לפריטים שלא שרדו באופן מיטבי את המלחמה אך אפשר להצילם על ידי טיפול מתאים. טקס הנחת "אבן הפינה" לפרויקט, ייערך ביום הזיכרון לשואה ולגבורה בשנת 2019[18].

ביד ושם עוד מספר אנדרטאות וכיכרות להנצחת אירועים ואישים שונים בשואה ביניהם כיכר גטו ורשה, כיכר יאנוש קורצ'אק ובה אנדרטת יאנוש קורצ'אק ותלמידיו, גן חסידי אומות העולם, האנדרטה לזכר הנספים במחנות, מצפור הפרטיזנים, אנדרטת לה שמבון, תבליט השואה והגבורה, האמבולנס השוודי ועוד.

גלריה

Yad Vashem entrance

הכניסה למוזיאון לתולדות השואה

Yad Vashem interior by David Shankbone

פרוזדור העובר לאורך חלקי המוזיאון. מוצגים סמליים מונעים את מעבר הצופים לאורך המסדרון, ומחייבים אותם לעבור דרך אולמות התצוגה השונים.

The silent cry 2

פסל "זעקה אילמת" של לאה מיכלסון

Yad Vashem BW 4

עמוד הגבורה

Israel-Yad Vashem Garden of righteous

לוח בכניסה לשדרת חסידי אומות העולם ביד ושם

Yad Vashem Square

כיכר יד ושם בצומת שבין האתר לשכונת עין כרם

Elsa Pollak Auschwitz

פסלה של אלזה פולק, אושוויץ, ביד ושם

Swedish Ambulance

האמבולנס השוודי ביד ושם

Anonymous RAN sculpture at Yad Vashem 02

פסל חסיד אומות העולם האלמוני ביד ושם

היסטוריה

באוגוסט 1942 התקיימו דיונים במוסדות היישוב ובקונגרס היהודי העולמי בשאלת הקמתו של מוסד זיכרון לאומי לשואה. מרדכי שנהבי, חבר קיבוץ משמר העמק, הציע את השם "יד ושם", לפי הפסוק "ונתתי להם בביתי ובחומותיי יד ושם, טוב מבנים ומבנות, שם עולם אתן לו אשר לא ייכרת" (ישעיהו נ"ו, ה'). הצעות שונות דנו בהקמת המוסד בעמק יזרעאל או בחיפה, ובו היכל זיכרון שבו ירוכזו שמות הנספים, ארכיון, מרכז כנסים ועוד.[19]

בישיבת הוועד הפועל הציוני באוגוסט 1945 בלונדון, הוטל על הועד הלאומי לדאוג להנצחת קורבנות השואה בארץ ישראל. הוקם ועד שכלל את ברוך צוקרמן, מרדכי שנהבי ושלמה זלמן שרגאי, שהחליט לקרוא למפעל ההנצחה "יד ושם". במאי 1946 הוגשה הצעה מפורטת על מפעל הזיכרון להנהלת הוועד הלאומי.

ביוני 1946 תכנן שנהבי אולם מרכזי וסביבו אולמות משנה. באולם המרכזי יועדו להופיע שמות שישה מיליון החללים ותיאור האמצעים ששימשו להשמדתם. מדבריו:

גבורת העם בישראל, כוח עמידתם של לוחמי הגטאות, השתתפות אנשינו בצבאות המחתרת שבכל ארצות הכיבוש – היישארו הללו רק אגדה שבעל פה, או מצבה נקים לגבורת ישראל, זו שתסמל את רצון העם לחיות ולהילחם ותבליט את כוחו לעמוד במבחנים קשים ומרים ביותר שההיסטוריה האנושית גזרה על עם?[20]

ביוני 1947 נערך סיור עיתונאים בהר בין נווה אילן ומעלה החמישה שנרכש על ידי הקרן הקיימת לצורך מפעל יד ושם.[21]

בעצם ימי מלחמת העצמאות, באפריל 1948, קיימה הנהלת יד ושם עצרות לציון חמש שנים למרד גטו ורשה, ובעיתונות פורסם ש"הוחל במפעל יד ושם להנצחת הגולה".[22]

בשנת 1952 מונה בן ציון דינור, חוקר תולדות עם ישראל, כשר החינוך, והחל לקדם את הצעת החוק להקמת רשות זיכרון ממלכתית לשואה. הוא ושנהבי ביקשו להקדים את מוסד ההנצחה לשואה שעמד לקום בפריז באותם ימים. כמו כן היה על דינור לשכנע את בן-גוריון וראשי הקק"ל שלשם הנצחת השואה, לא די בנטיעת יער לזכר הנספים ויער לזכר הלוחמים.

בשנת 1952 הציג דינור בכנסת את הצעת החוק להקמת רשות הזיכרון. הדיון על חוק יד ושם הצליח "לגול מעל לבו של הבית הזה [הכנסת] את האבן הכבדה שהעיקה עליו זה זמן רב, את ההרגשה המרה, שכאן, במרכז העצבים של האומה המתנערת לחיים חדשים, לא הוקדשה עד כה אפילו ישיבה אחת להתייחדות לשמה – ולא אגב דיון בנושא אחר - עם הזוועה הגדולה שפקדה את דורנו. למה נכחד? לעיתים כרסמה בנו שאלה מרה: יוצאי כל עיר ועיירה מוצאים להם ערב להתייחדות זאת אחת לשנה עם בני עירם שהוכרתו – וכאן, הכנסת, המוסד העליון של העם היהודי המאורגן, במקובץ, עוד לא מצאה ב-5 שנים אלו אפילו שעה פנויה אחת לאזכרת האסון לשמו", קונן בנימין מינץ (פאג"י). הוא הביע חשש "שמא הקדמנו כאן לשכוח."[23]

באוגוסט 1953 קיבלה הכנסת את חוק יד ושם, שהונח על שולחנה במרץ 1953, והפך את מפעל יד ושם לרשות רשמית של מדינת ישראל.[24] אחד מהוגי הרעיון "יד ושם", מרדכי שנהבי, היה גם מנהלו הראשון של המוסד.

בן-ציון דינור, שר החינוך, היה יושב הראש הראשון של יד ושם. בשנת 1959 נכנס לתפקידו ד"ר אריה ליאון קובובי. לאחר מותו של קובובי, בשנת 1966, הופרד תפקיד יושב ראש המועצה מתפקיד יושב ראש ההנהלה. יושב ראש המועצה היה גדעון האוזנר. משנת 1988 כיהן בתפקיד ד"ר יוסף בורג ומעת פטירתו של בורג, בשנת 1999, כיהן בתפקיד פרופ' שבח וייס. בין השנים 2006–2008 כיהן בתפקיד השר לשעבר, יוסף לפיד, ומשנת 2008 מכהן בתפקיד מי שהיה הרב הראשי של תל אביב-יפו והרב הראשי לישראל, הרב ישראל מאיר לאו. יושב ראש ההנהלה היה כתריאל כץ, אחריו ד"ר יצחק ארד, והיום מכהן בתפקיד אבנר שלו.

תאריכים בתולדות יד ושם

  • אוגוסט 1942: מרדכי שנהבי מהשומר הצעיר הוגה את רעיון אתר הזיכרון.
  • אוגוסט 1945: הקמת המנהלה בלונדון, כאגף בסוכנות היהודית
  • בחודש מאי 1946 החל לפעול "מפעל יד ושם" בדירת שני חדרים ברחוב המלך ג'ורג' 27 בירושלים.
  • יוני 1947: דיון בקונגרס העולמי למדעי היהדות באופני ההנצחה והתיעוד ביד ושם.
  • יולי 1948: כיבוש האזור עליו יוקם לימים יד ושם, בקרבות עשרת הימים על ידי פלוגת יהונתן.
  • 1951: החלטת הכנסת על יום הזיכרון לשואה ולמרד הגטאות.
  • 1953: הכנסת אישרה את חוק יד ושם – רשות הזיכרון לשואה ולגבורה. שר החינוך פרופ' בן ציון דינור התמנה ליושב הראש הראשון של המוסד.
  • 1954: החל איסוף שמות הנספים בדפי עד.
  • 1957: הקמת הבניין הראשון ביד ושם: בניין המנהלה, הארכיון, הספרייה והמחקר, תוכנן על ידי האדריכל אל מנספלד.
  • 1957: תחילת פרסומו של "שנתון יד ושם: קובץ מחקרים"
  • 1958: תערוכת הקבע הראשונה הוצגה בבניין המינהלה של יד ושם. בתערוכה היו 163 פריטים, בעיקר מסמכים.
  • 1959: חוק יום הזיכרון לשואה ולגבורה.
  • 1959: תערוכת האמנות הראשונה הוצגה בבניין המינהלה של יד ושם, ובה שבעים ציורים.
  • 1961: חנוכת אוהל יזכור, אתר ההנצחה הראשון במתחם יד ושם. מעצב – אריה אלחנני. השערים – דוד פלומבו ובצלאל שץ. בשנת 1958 נקבע כי "במורד ההר ייבנה בית כנסת לזכר בתי הכנסיות שנחרבו בימי השואה", ועל ידו יוקם אוהל יזכור. "בקצה המשטח יעמוד מגדל, שלושים מטרים גובהו, שייראה מרחוק בירושלים ובסביבותיה." לבסוף הוקם רק אוהל יזכור.
  • 1962: בעקבות משפט אייכמן נפתחה בבניין המינהלה של יד ושם תערוכה חדשה - "לאות ולעד: חורבן יהדות אירופה". המסמכים והתמונות שהוצגו בתערוכה סיפרו את סיפורו של העולם שנחרב בשואה ואת הדרך שבה נחרב.
  • 1962: חנוכת שדרת חסידי אומות העולם, ותחילת פעולתה של הוועדה הציבורית לציון חסידי אומות העולם.
  • 1962: הקמת מדור המוזיאון ביד ושם. בראשיתו כלל המוזיאון תצלומים וסרטים, יצירות אמנות וחפצים.
  • 1964: הצבת "אוד מוצל" – הפסל בצורת עמוד עץ באודיטוריום. הפסל: משה הופמן, ניצול שואה.
  • 1965: בניין המוזאון נפתח – בקומה הראשונה - אולם תצוגות עם תערוכה היסטורית ותערוכת אמנות. בקומה השנייה - היכל השמות.
  • 1965: הוקמה מעבדה לשימור ולשיקום.
  • 1967: הצבת הפסל "איוב" של נתן רפפורט.
  • 1968: חנוכת היכל השמות.
  • 1968: החלו כינוסי החוקרים הבינלאומיים ביד ושם.
  • 1970: חנוכת "עמוד הגבורה". הפסל – בוקי שוורץ.[25][26]
  • 1970: הצבת "הזעקה האילמת" (תפילין במקום ראש). הפסלת – לאה מיכלסון.
  • 1972: הוקמה מחלקת ההדרכה של יד ושם.
  • 1972 או 1973: בבניין המוזאון הוקמה תערוכת קבע חדשה וגדולה יותר. התערוכה סיפרה את סיפור השואה בסדר כרונולוגי באמצעות תצלומים מוגדלים והסברים שהוצבו על גבי קירות שחורים.
  • 1973: הקמת בית הספר להוראת השואה.
  • 1973: מפעל פנקסי הקהילות זכה בפרס ישראל.
  • 1976: הצבת העתק של אנדרטת רפפורט ("בדמיך חיי": "מורדי גטו ורשה", "דרכם האחרונה") בכיכר הטקסים. המקור הוצב בוורשה באפריל 1948, במלאת חמש שנים למרד גטו ורשה.
  • 1977: חנוכת האולם החדש של היכל השמות, בבניין המוזיאון ההיסטורי.
  • 1977: "שאת ושבר", של הפסל ננדור גליד.
The silent cry 2
"הזעקה האילמת", מאת לאה מיכלסון
Israel-Yad Vashem Sculpture
"דכאו - שאת ושבר", מאת ננדור גליד, 1977
  • 1978: חנוכת אנדרטת קורצ'ק.
  • 1979: סמינר קיץ ראשון למורים ולמרצים מחו"ל כדי להכשירם ללמד את נושא השואה. היזמות הראשונות התרחבו למחלקה, ולימים - בית הספר המרכזי להוראת השואה.
  • 1979: הצבת הפסל "אושוויץ" מאת הפסלת אלזה פולק ברחבת האודיטוריום.
  • 1982: מוזאון האמנות, האודיטוריום וגן הפסלים נחנכו במעמד נשיא צרפת פרנסואה מיטרן. עד 1995 הוצגו במוזיאון 44 תערוכות אמנות.
  • 1983: קבלת הסירה הדנית, והצגתה במתחם יד ושם.
  • 1985: חנוכת "אנדרטת הגבורה" לכבוד החיילים, הפרטיזנים ולוחמי המחנות. פסל – ברני פינק (דרום אפריקה וקיבוץ יזרעאל).
  • 1985: מנורת הזיכרון. פסלת – זהרה שץ.
  • 1985-1986: "דיוקן יהודי". פסלת – רעיה רדליך.
  • 1986: הוצאה לאור של קטלוג של יצירות נבחרות מאוסף האמנות של יד ושם.
  • 1985-1989: "זה מה שנותר", פסל הנעליים העומד באודיטוריום. פסלת - אלזה פולק.
  • 1987: חנוכת יד לילד, אתר ההנצחה למיליון וחצי הילדים שנספו בשואה.
  • 1990: "מסע המוות מדכאו". פסל – הוברטוס פון פילגרים.
  • 1990: המנורה הבוערת באודיטוריום. פסל – ננדור גליד.
  • 1991: לזכר גטו לבוב (בגן הפסלים. רב פורש ידיו במדרון). פסלת – לואיזה שטרנשיין.
  • 1992: נחנכה בקעת הקהילות – אתר ההנצחה לכחמשת אלפים קהילות ישראל שחרבו או נפגעו בשואה.
  • 1993: החלה תוכנית הפיתוח "יד ושם 2001", ובה שישה מרכיבים, לרבות הקמת המכלול המוזאוני החדש.
  • 1993: הוקם המכון הבינלאומי לחקר השואה ביד ושם.
  • 1994: חנוכת אנדרטת הקרון. הקרון עצמו הגיע מפולין בשנת 1990, בעת מלחמת המפרץ.
  • 1995: הוקם בית הספר המרכזי להוראת השואה.
  • 1996: נחנך גן חסידי אומות העולם, ובו חרותים בלוחות שמות המצילים לפי מדינות.
  • 1996: נערך הכינוס הבינלאומי הראשון להוראת השואה, בבית הספר המרכזי להוראת השואה.
  • 1999: המאגר של שמות הנספים מוחשב.
  • 1999: נחנך הבניין של בית הספר המרכזי להוראת השואה.
  • 2000: נחנך בניין הארכיון והספרייה החדש, ובו מסדי מידע ממוחשבים.
  • 2001: ראתה אור "האנציקלופדיה של הקהילות" (באנגלית).
  • 2003: פורסם הכרך הראשון של לקסיקון חסידי אומות העולם.
  • 2003: יד ושם זכה בפרס ישראל על מפעל חיים.
  • 2005: חנוכת המוזיאון ההיסטורי החדש. האדריכל, משה ספדיה, הוא גם מעצב יד לילד, שנחנך בשנת 1987, ואנדרטת הקרון, שנחנכה בשנת 1994. המעצבת היא דורית הראל.
  • 2007: יד ושם מקבל את פרס אסטוריאס, פרס יורש העצר הספרדי להרמוניה ולפיוס.
  • 2007: יו"ר יד ושם אבנר שלו מקבל את אות לגיון הכבוד הצרפתי מנשיא צרפת ניקולא סרקוזי, על תרומה לזיכרון השואה בעולם.
  • 2010: נפתחת תחרות "מעצבים זיכרון", תחרות עיצוב כרזת הנצחה ממלכתית שנתית ליום הזיכרון לשואה ולגבורה מטעם יד ושם.[27]
  • 2011: אבנר שלו קיבל את אות יקיר ירושלים. שלוש שנים אחר כך קיבל את עיטור הנשיא.
  • 2012: נחנך האגף לסמינרים בין-לאומיים בבית הספר להוראת השואה.
  • 2016: נחנך המרכז לחקר השואה בברית המועצות במכון הבין-לאומי לחקר השואה.

ביקורים ממלכתיים ביד ושם

Pranab Mukherjee with Reuven Rivlin in Yad Vashem (1)
נשיא הודו פרנב מוקהרג'י יחד עם נשיא מדינת ישראל ראובן ריבלין בעת ביקורו ביד ושם, אוקטובר 2015

לאורך השנים ביקרו ביד ושם, כחלק מתוכנית ביקורים בישראל, נשיאים וראשי ממשלות שונים. ביקור ממלכתי בישראל כולל ברוב המקרים סיור במוזיאון יד ושם לתולדות השואה, ביקור בהיכל השמות והנחת זר באוהל יזכור.

בין היתר ביקרו ביד ושם נשיאי ארצות הברית דונלד טראמפ, ברק אובמה, ג'ורג' ו. בוש, ביל קלינטון, ג'ימי קרטר וריצ'רד ניקסון, נשיא רוסיה ולדימיר פוטין, האפיפיורים יוחנן פאולוס השני, בנדיקטוס השישה עשר ופרנציסקוס, קנצלרי גרמניה הלמוט קוהל, גרהרד שרדר, וילי ברנדט ואנגלה מרקל, נשיאי צרפת פרנסואה מיטראן, ז'אק שיראק וניקולה סרקוזי, ראשי ממשלת בריטניה טוני בלייר ודייוויד קמרון (בתפקידו כיו"ר המפלגה השמרנית), הדלאי לאמה, מזכ"לי האו"ם אנטוניו גוטרש, באן קי-מון וקופי אנאן, ונשיא איטליה סילביו ברלוסקוני.

ראו גם

לקריאה נוספת

  • בעז כהן, הדורות הבאים איככה ידעו: לידתו והתפתחותו של חקר השואה הישראלי, ירושלים: הוצאת יד ושם, 2010.
  • בלה גוטרמן, ונתתי להם יד ושם: 60 שנות הנצחה, תיעוד, מחקר וחינוך, ירושלים: יד ושם, 2013.[28]
  • מולי ברוג, יד ושם - למי? - המאבק על דמותו של הר הזיכרון, סדרת "פרשנות ותרבות", הוצאת כרמל ואוניברסיטת בר-אילן, 2019.

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ חוק זיכרון השואה והגבורה – יד ושם, תשי"ג - 1953
  2. ^ אינגה דויטשקרון, המסמך החשוב ביותר על מחנה ההשמדה, מעריב, 18 בינואר 1980
  3. ^ מקור: Google ויד ושם משיקים פלטפורמה חדשנית להנגשת אוספים ארכיוניים לרגל יום הזיכרון הבינלאומי לקורבנות השואה (אתר "יד ושם")
    דף החיפוש בארכיון המסמכים, באתר יד ושם
  4. ^ עופר אדרתאיך משווק יד ושם את השואה בערבית, באתר הארץ, 11 בפברואר 2014
  5. ^ פרסי יד ושם למפעלים חינוכיים, באתר יד ושם
  6. ^ שלוחת ביה"ס הבין-לאומי להוראת השואה בגבעתיים | www.yadvashem.org, www.yadvashem.org (בעברית)
  7. ^ אוספי העדויות בווידאו של יד ושם ושל מכון הקרן להיסטוריה חזותית מיסודו של סטיבן שפילברג, באוניברסיטת דרום קליפורניה- USC | www.yadvashem.org, www.yadvashem.org (בעברית)
  8. ^ "Visual History Archive®". USC Shoah Foundation (באנגלית). בדיקה אחרונה ב-19 במאי 2018.
  9. ^ המאגר המרכזי של שמות קורבנות השואה, באתר יד ושם.
  10. ^ 750 אלף שמות של קרבנות השואה נרשמו על ידי "יד ושם", דבר, 1 בינואר 1957
  11. ^ עוזי ברוך, ארבעה מיליון ניספים במאגר יד ושם, באתר ערוץ 7, 21 בדצמבר 2010
  12. ^ שאלות נפוצות | www.yadvashem.org, www.yadvashem.org (בעברית)
  13. ^ יובל לישראל מאת חיים יבין – בתאריך הנקוב
  14. ^ סיור וירטואלי לאורך שדרת חסידי אומות העולם
  15. ^ הנצחת חסידים בהר הזיכרון | www.yadvashem.org, www.yadvashem.org (בעברית)
  16. ^ בלה גוטרמן, ונתתי להם יד ושם: 60 שנות הנצחה, תיעוד, מחקר וחינוך (יד ושם, 2013), ע' 171
  17. ^ חנוכתו של גן חסידי אומות העולם | אבני דרך | מפעל ההכרה בחסידי אומות העולם, www.yadvashem.org
  18. ^ יורי ילון, ‏היסטוריה ביד ושם: יוקם מתחם לחפצי הניצולים, באתר ישראל היום, 27 מרץ 2019
  19. ^ מולי ברוג, זכר חלום לברכה, בתוך יד ושם: קובץ מחקרים ל' (תשס"ב) וראו גם יד ושם: נקודות ציון היסטוריות, באתר יד ושם
  20. ^ ספר היובל ליד ושם, 2003, ע' 19.
  21. ^ "יד ושם" - יד לגולה תשקיף על מרחבי הארץ, הבוקר, 11 ביוני 1947
  22. ^ הוחל במפעל יד ושם להנצחת הגולה, על המשמר, 20 באפריל 1948
  23. ^ ידיעות יד ושם 1 (30.4.54), ע' 4.
  24. ^ חוק זיכרון השואה והגבורה - יד ושם תשי"ג 1953, אתר הכנסת
  25. ^ ג. מאיר: למדנו דבר אחד, עלינו לסמוך רק על עצמנו, מעריב, 9 במרץ 1970
  26. ^ עמוד הגבורה, דבר, 8 במרץ 1970
  27. ^ "מעצבים זיכרון". תחרות עיצוב כרזה ממלכתית, באתר יד ושם
  28. ^ בני מר6 מיליון אזרחים || בין הים לירדן מתקיימת מדינת יד ושם, באתר הארץ, 10 בפברואר 2014
אושוויץ

מחנה הריכוז וההשמדה אַוּשְׁוִויץ (מגרמנית: Auschwitz להאזנה (מידע • עזרה)) שבדרום פולין היה הגדול במחנות ההשמדה שהקימה גרמניה הנאצית במלחמת העולם השנייה, ובו נרצחו כמיליון ומאתיים אלף נפשות, בהם כמיליון ומאה אלף יהודים (91%), יותר מבכל אתר אחר במהלך המלחמה. היה זה מחנה ההשמדה שפעל במשך הזמן הרב ביותר (מיוני 1940 עד ינואר 1945) מכל מחנות ההשמדה, ובו הגיע לשיאו תיעושו של רצח ההמונים. בשיאו היה אושוויץ "אימפריה עצומה", שכללה 45 מחנות שהשתרעו על 40 קמ"ר.

באושוויץ היו שלושה מחנות מרכזיים: אושוויץ I, שהיה מחנה הריכוז הראשוני ושימש מרכז מנהלי למערכת המחנות, ובו נרצחו כ-75,000 אינטלקטואלים פולנים וכ-15,000 שבויי מלחמה סובייטיים; מחנה אושוויץ II (בִּירקֶנַאוּ) (Birkenau), שבו התבצעה עיקר השמדת היהודים, ובו נרצחו כמיליון ומאה אלף יהודים, וכ-22,000 צוענים; ומחנה אושוויץ III (מוֹנוֹבִיץ) (Monowitz), שפעל כמחנה עבודה עבור חברת אִי גֶה פַארבֶּן. מעבר לשלושת המחנות הללו פעלו סביב אושוויץ כארבעים מחנות משניים, שבהם הועבדו יהודים בעבודות פרך.

שער הכניסה למחנה הריכוז אושוויץ I, שמעליו התנוססה הכתובת "העבודה משחררת" (בגרמנית: Arbeit macht frei), כמו גם פסי הרכבת המובילים לפתח מחנה ההשמדה אושוויץ II בירקנאו, נחקקו בזיכרונם של רבים כסמל מרכזי לשואה ולהשמדתם של היהודים. המונח "אושוויץ" הפך לשם נרדף לשואה, ולסמל לרוע ולאכזריות האדם, לעינויים ולסבל.

ב-1979 הוכרז אושוויץ אתר מורשת עולמית מטעם ארגון אונסק"ו.

בן-ציון דינור

בן-ציון דִינוּר (דינבּוּרג) (2 בינואר 1884, ג' בטבת תרמ"ד – 8 ביולי 1973, ח' בתמוז תשל"ג) היה היסטוריון של עם ישראל, מחנך, פרופסור להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטה העברית בירושלים, חבר הכנסת הראשונה מטעם מפא"י, שר החינוך, יוזם מפעל חלוקת פרס ישראל; חתן פרס ישראל: למדעי היהדות (1958) ולחינוך (1973), ממייסדי "יד ושם" ויו"ר ההנהלה הראשון שלו (1953- 1959), חבר האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים. על שמו מרכז דינור לחקר תולדות עם ישראל.

גטאות בשואה

בתקופת השואה בשטחי הכיבוש הנאציים במזרח אירופה במלחמת העולם השנייה, רוכזו היהודים במתחמים שנקראו "גטו". המתחמים הוקמו על ידי שלטונות גרמניה הנאצית בשיתוף פעולה עם המקומיים, ובמקרים רבים בשכונות וברבעים יהודים ובסמוך להם. תהליך הקמתם היה דומה ברוב שטחי הכיבוש: יהודי העיר וסביבותיה נצטוו לעבור להתגורר ברחובות או רבעים מוגדרים, שלעיתים פונו מיושביהם הלא-יהודים, כשלב מקדים לפני שילוחם אל מחנות ההשמדה. כ-20% מתושבי הגטו מצאו את מותם ברעב, במחלות ובירי על ידי חיילים גרמנים. בחלק מהגטאות התרחשו מרידות.

המונח "גטו" שהונהג בתקופת מלחמת העולם השנייה על ידי הנאצים, הושאל מהמונח הישן גטו, שמשמעותו שכונה סגורה, ומבודלת ליהודים, מראשית העת החדשה, במאה ה-16, עד מחצית המאה ה-19, כאשר בוטלו בהדרגה הגטאות באירופה עם כינון שוויון זכויות ליהודים. הבחירה במונח הישן, הייתה אופיינית לתעמולה הנאצית, אשר נקטה ברמייה והטעייה של הציבור הגרמני בתוך גרמניה הנאצית, כלפי מדינות אחרות בנות ברית או אויבות, והן כלפי היהודים.

היסטוריונים של השואה מנו מספר סיבות להקמתם של הגטאות. האחת, בעקבות האידאולוגיה האנטישמית הקיצונית של הנאציזם, הגטו בודד את היהודים מן החברה הכללית. השנייה, שימש כמקום ריכוז נוח, שבו עבדו או ממנו הוצאו היהודים לעבודות כפייה ולעיתים אף שולחו למחנות ההשמדה.

והשלישית, למעשה, שימש הגטו כאמצעי חיסול של האוכלוסייה היהודית בגטו עצמו עקב תנאי המחיה הצפופים, התברואה הלקויה והתזונה הדלה.

גטו ורשה

גטו ורשה היה הגדול בגטאות היהודיים בפולין בתקופת השואה. הגטו הוקם על ידי הנאצים ב-12 באוקטובר 1940 ובשיאו מנה כ-450,000 נפש. הגטו נחרב במאי 1943 בתום מרד גטו ורשה, שהיה הגדול מבין מרידות היהודים בתקופת השואה.

דף עד

דף עד לרישום והנצחה של הנספים בשואה הוא טופס שהונפק על ידי מוסד יד ושם כחלק מפרויקט ההנצחה שלו, ובו קרוביהם ומכריהם של קורבנות השואה מוסרים את פרטיהם. ניתן לקבל טפסים בשפות רבות ולמלא טפסים אלו בשפות רבות.

האנציקלופדיה של הגטאות

האנציקלופדיה של הגטאות (באנגלית: The Yad Vashem Encyclopedia of the Ghettos During the Holocaust) היא אנציקלופדיה מאת המכון הבינלאומי לחקר השואה ביד ושם בראשות דן מכמן, המהווה פרסום מתמשך של מחקר אודות כל הגטאות היהודיים שהתקיימו במהלך השואה. האנציקלופדיה ראתה אור לראשונה באנגלית בעריכת גיא מירון ושלומית שולחני בשני כרכים בשנת 2009 בתמיכת ועידת התביעות והכילה 1,100 ערכים. ביום הזיכרון הבינלאומי לשואה, 27 בינואר 2013 הושקה האנציקלופדיה בעברית ברשת האינטרנט.

האנציקלופדיה של השואה

האנציקלופדיה של השואה, בעריכת פרופ' ישראל גוטמן, יצאה לאור בשנת 1990 בהוצאת יד ושם, ידיעות ספרים וספרית פועלים בשתי מהדורות במקביל - בעברית ובאנגלית. למהדורה העברית שישה כרכים ולאנגלית ארבעה.

האנציקלופדיה כוללת מאות ערכים, איורים, מפות ורשימות ביבליוגרפיות. כן כוללת האנציקלופדיה מפתח מונחים. במהדורה העברית המפתח (בסוף כרך שש) מכיל רשימות דו-לשוניות של שמות אנשים, מקומות וארגונים. לאנציקלופדיה מצורפים נספחים שונים, ביניהם: נספח כרונולוגי, נספח סטטיסטי של קורבנות השואה, רשימת דרגות צבא ואס אס, רשימת ראשי תיבות וקיצורים לועזיים.

השואה

השואה הייתה שורת מעשי רצח עם ורדיפות אתניות, שבוצעו החל מעליית הנאצים לשלטון בגרמניה בתחילת 1933, ובמהלך מלחמת העולם השנייה עד כניעת גרמניה הנאצית במאי 1945. פשעים אלו בוצעו על ידי שלטונות גרמניה הנאצית בהנהגתו של אדולף היטלר, עוזריהם, משתפי פעולה ושלטונות בעלי בריתה, כשתכליתם היו בהתחלה פגיעה במעמד היהודים וגזילת נכסיהם, ובהמשך, בעיצומה של המלחמה, השמדתם השיטתית של כל בני העם היהודי (הפתרון הסופי). מספר הנרצחים היהודים בשואה וכתוצאה ישירה ממנה נאמד בכשישה מיליון.

הנאצים רצחו גם מיליוני לא-יהודים במלחמת העולם השנייה, בהם צוענים, הומוסקסואלים, גרמנים בעלי מוגבלויות ופגועי נפש, אזרחים פולנים ושבויי מלחמה מברית המועצות, אך המושג "שואה" מתייחס להשמדת היהודים. בדברי הימים של העת החדשה מוכרת השואה כגדול הפשעים נגד האנושות.

חסיד אומות העולם

בהתאם לחוק הישראלי ניתן התואר "חסיד אומות העולם" למי שאינו יהודי, ופעל למען הצלת יהודים בתקופת השואה . תוך סיכון חייו, ללא קבלת תמורה. התואר ניתן בהתאם לחוק זכרון השואה והגבורה – יד ושם משנת 1953. עד כה הוענק התואר ליותר מ-26,000 אנשים (ראו טבלה להלן).

הרעיון בבסיסו של הביטוי הוא כי האדם שלו ניתן התואר זכאי לכאורה להיקרא "חסיד" במשמעות הנהוגה ביהדות. זאת, על אף העובדה כי הוא נמנה עם "אומות העולם", כלומר אינו יהודי.

בהלכה משמש התואר "חסידי אומות העולם" לגויים מאמינים המקיימים את שבע מצוות בני נח, ללא קשר להצלת יהודים.

יצחק ארד

ד"ר יצחק ארד (נולד ב-11 בנובמבר 1926) היה לוחם במחתרת כנגד הנאצים, איש הפלמ"ח, קצין בדרגת תת-אלוף בצה"ל, היסטוריון ויושב ראש הנהלת יד ושם במשך שנים רבות. ידוע במיוחד בשל פעילותו בהנצחת השואה.

ישראל גוטמן

פרופ' ישראל גוטמן (20 במאי 1923 – 1 באוקטובר 2013) היה היסטוריון ישראלי, חוקר השואה ופעל להנצחתה.

ישראל מאיר לאו

הרב ישראל מאיר לאו (נולד בכ"ב בסיוון ה'תרצ"ז, 1 ביוני 1937) שימש כרב הראשי לישראל בשנים 1993–2003, וכרבה של תל אביב-יפו בין השנים 1988–1993, 2005–2017. מכהן כיו"ר מועצת יד ושם. חתן פרס ישראל למפעל חיים לשנת ה'תשס"ה.

מחנה עבודה

מחנה עבודה (בגרמנית: Arbeitslager) הוא השם שנתנו הנאצים למתקן כליאה המיועד לניצול בכפייה של כוח עבודה למטרות שונות, ואף לרצח המוני באמצעות עבודה.

מחנות עבודה שימשו את גרמניה הנאצית ובעלות בריתה במהלך מלחמת העולם השנייה בתקופת השואה כחלק מן הפתרון הסופי. מחנות העבודה שהקימו הנאצים ובני בריתם שימשו לייצור של כלי נשק, תפירת מדים ונעליים, חטיבת עצים, כריית מחצבים, סלילת כבישים וכו'.

מחנה ריכוז

מחנה ריכוז הוא מתקן כליאה רחב ידיים, שנועד לאסירים פוליטיים, קבוצות אתניות או קבוצות דתיות, הנכלאים ללא כל הליך משפטי. לעיתים משמש מחנה הריכוז גם לעבודות כפייה (מחנה עבודה), ובמקרים רבים - להשמדה של האסירים (מחנה השמדה). במיוחד נודעו לשמצה מחנות הריכוז שהקים המשטר הנאצי, בגרמניה ובמדינות שכבשה במלחמת העולם השנייה וגם מחנות הריכוז הרומניים בטרנסניסטריה.על־פי ההערכות הנאצים יצרו 42,500 מחנות וגטאות לריכוז והשמדת יהודים.

ניצולי השואה

ניצולי השואה הם היהודים אשר שרדו את הרדיפה, הגירוש ורצח העם היהודי במלחמת העולם השנייה על ידי הנאצים. יש המעדיפים את הביטוי "שורדי שואה" על פני הביטוי "ניצולי שואה", וזאת מכמה טעמים: האקטיביות המשתמעת מהמונח "שרידה", העובדה כי הביטוי "ניצול" מתייחס לאירוע שכבר הסתיים בעוד שההתמודדות עם השואה והשלכותיה לא הסתיימו עם הניצחון על הנאצים (ראו להלן), וכן הטענה כי לא נכון יהיה לומר "ניצול" על מי שחווה על גופו את השואה.

משלהי מלחמת העולם השנייה ועד שנות ה-60 נקלטו בישראל למעלה מחצי מיליון עולים מאירופה, מרביתם ניצולי השואה או ילדיהם.

פנקס הקהילות

פנקס הקהילות: אנציקלופדיה של היישובים היהודיים למן היווסדם ועד לאחר שואת מלחמת העולם השנייה היא אנציקלופדיה להנצחת הקהילות היהודיות שחרבו בשואה, אשר יוצאת לאור בהוצאת יד ושם בירושלים. עד כה יש באנציקלופדיה עשרים ושניים כרכים באחד-עשר חלקים, שראו אור בין השנים תש"ל–תשס"ז (1969–2007).

הפרויקט זכה בשנת תשל"ג (1973) בפרס ישראל על תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה. הוא מקבל תמיכה כספית מטעם "קרן הזיכרון לתרבות יהודית" שמושבה בארצות הברית. ד"ר שמואל ספקטור היה העורך הראשי במשך שנים רבות ועורך של מספר כרכים. בנוסף לו עבדו לפחות עשרים ושישה עורכים ועורכי משנה.

פרטיזן

פרטיזן הוא כינוי ללוחם בצבא לא-סדיר (ראו גם גרילה) שפועל נגד כוחות כיבוש. הכינוי מתייחס בדרך כלל ללוחמים בתנועות מחתרת נגד הכיבוש הנאצי באירופה בתקופת מלחמת העולם השנייה, אך נעשה שימוש במושג גם ביחס למתנגדים בכוח לכיבוש הסובייטי במזרח אירופה לאחר המלחמה ולחברים בקבוצות התנגדות צבאיות אחרות. מקור המונח באיטלקית, שבה משתמשים במילה partigiano במשמעות "מתנגד למפלגה/לכוח".

צעדות המוות

צעדות המוות (בגרמנית: Todesmärsche) הוא הכינוי שניתן על ידי אסירי מחנות הריכוז וההשמדה להצעדה כפויה ממחנות ריכוז והשמדה ליעדים אחרים. הכינוי אומץ על ידי ההיסטוריונים וחוקרי השואה להובלת שיירות אסירים למרחקים גדולים תחת שמירה כבדה ובתנאים לא-אנושיים, במהלך מלחמת העולם השנייה. במהלך צעדות המוות נרצחו רבים מהאסירים על ידי שומריהם, ורבים אחרים מתו כתוצאה מהתנאים הקשים.

על אף שצעדות המוות ידועות בעיקר מתקופת חיסול מחנות הריכוז לקראת סופה של מלחמת העולם השנייה, הרי שהתופעה הייתה שכיחה למדי במשך כל שנות המלחמה.

שארית הפליטה

שארית הפליטה הם היהודים ששרדו את השואה, המשטר והכיבוש של גרמניה הנאצית במלחמת העולם השנייה. כך נקראים במחקר ההיסטורי ניצולי השואה בשנים הראשונות לאחר סיום המלחמה, שטרם מצאו מקום התיישבות קבע ונדדו באירופה או שוכנו במחנות העקורים.

ברחבי אירופה וצפון אפריקה נמצאו לאחר המלחמה מאות אלפי פליטים יהודים ניצולי השואה, שהצליחו לשרוד את החקיקה האנטישמית של הנאצים, מחנות ההשמדה והגטאות. חלקם הסתתרו במקומות מסתור ובבתי משפחות זרות, או ניצלו על ידי חסידי אומות העולם. בעלות הברית שיכנו את חסרי הבית היהודים במחנות פליטים (שכונו "מחנות העקורים") וניסו לדאוג לצרכיהם, אך שאלת גורלם לאחר חשיפת היקף השמדת העם היהודי בשואה הפכה לאחד הנושאים שעלו למרכז דעת הקהל בעולם, ושולבה בדיון על גורלה המדיני של ארץ ישראל שהתנהל באותו זמן.

בסופו של דבר, בתהליך הדרגתי, פורקו מחנות הפליטים עד תחילת שנות ה-50, ו-250 אלף היהודים ששכנו בהם מצאו מקלט במדינות שונות. למעלה ממחצית הפליטים (136 אלף) עלו לישראל, 80 אלף נוספים היגרו לארצות-הברית, והאחרים היגרו לקנדה ולמדינות שונות במרכז ובמערב אירופה וכן לדרום אפריקה ובשאר מדינות העולם.

השואה
מושגים מרכזיים
מונחון • כרונולוגיה של השואה • אנטישמיותרצח עםמלחמת העולם השנייהנאציזםהגזע האריגרמניה הנאציתהמפלגה הנאציתאדולף היטלרהטלאי הצהובפרטיזןחסיד אומות העולם
עד המלחמה
יהדות אירופהאמנציפציה ליהודיםיהדות אשכנזיהדות מזרח אירופה: יהדות פולין, יהדות אוקראינה, יהדות ליטא, יהדות בלארוסיידיששטעטלהבונדיהדות צ'כיהיהדות גרמניהליל הבדולחהסכם העברה
ההשמדה
איגרת הבזק של היידריךבורות הריגה ומשאיות גז: טבח פונאר, באבי יאר ומעשי טבח נוספים • הפתרון הסופיועידת ואנזהמחנה ריכוזמחנה עבודהמחנות השמדה: חלמנו, מבצע ריינהרד (בלז'ץ, טרבלינקה וסוביבור), אושוויץ-בירקנאו, מיידנק‎צעדות המוותניסויים רפואיים בבני אדם בתקופת השואהתא גזיםקאפוזונדרקומנדומבצע 1005
העם היהודי בשואה
יהודי גרמניה הנאצית והיהודים בפולין הכבושהיודנראטתנועות נוער יהודיות בשואהגטאות: ורשה, וילנה, לודז', טרזיינשטט וגטאות נוספים • נשים יהודיות בשואהילדים בשואההתנגדות יהודית בשואה: מרד גטו ורשה, הארגון היהודי הלוחם, ארגון צבאי יהודי, המחתרת בגטו קרקוב • מורדים יהודים בשואה
השואה לפי מדינות
אירופה אוסטריהאיטליהאלבניהאסטוניה • בלגיה • ברית המועצותגרמניההולנדהונגריה‏יוגוסלביהיווןלטביה‏ליטאנורווגיה‏ • סלובקיה • פולין‏ • צ'כיה • צפון טרנסילבניהצרפתקרואטיהרומניה
אפריקה ואחרות אלג'יריהאתיופיהלובמרוקותוניסיהיהודי המזרח הרחוקיהודים מחוץ לאירופה תחת כיבוש נאצי
מודעות ותגובות לשואה
הצלה בשואה • חסידי אומות העולם • מברק ריגנרקבוצת העבודה, רודולף ורבה והפרוטוקולים של אושוויץאל נלך כצאן לטבח!ספר עדותתגובת העולם לשואהועידת ברמודהסחורה תמורת דםתגובת היישוב היהודי בארץ ישראל לשואההבריגדה היהודית
בעקבות השואה
הניצולים לאחר השואה ומדינת ישראל הפליטיםשירות האיתור הבינלאומיפוגרום קיילצהתנועת הבריחהועדת החקירה האנגלו-אמריקאית לענייני ארץ ישראלגיוס חוץ לארץהסכם השילומיםועדת התביעותהשפעות השואההשפעת השואה על גיבוש הזהות הישראליתהדור השני לשואההרשות לזכויות ניצולי השואההחברה לאיתור ולהשבת נכסים של נספי השואה
זיכרון השואה זיכרון השואה בישראל, יום הזיכרון לשואה ולגבורה, יום הזיכרון הבינלאומי לשואה, יד ושם, בית לוחמי הגטאות ו"מורשת"מוזיאון השואה האמריקני ומוזיאונים נוספים • אנדרטאות להנצחת השואה • מצעד החיים ומסע בני נוער לפוליןפרח לניצולזיכרון בסלוןדף עדהכחשת השואה
רדיפת הנאצים ועוזריהם משפטי נירנברגחוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהםפריץ באוארמשפט אייכמןהנוקמים וציידי נאצים נוספים
השואה באמנות
ספרות השואה "באבי יאר" • "עיין ערך: אהבה" ו"מומיק" • "שואה שלנו" • "הזהו אדם?" • "הלילה" • "השמיים שבתוכי" • "פוגת מוות" • "המחזה גטו" • "אדם בן כלב" • "מאוס: סיפורו של ניצול" • "בנגאזי-ברגן־בלזן"
מוזיקה ומחול "הניצול מוורשה" • "צחוק של עכברוש" • "אפר ואבק" • "חלומות"
השואה בקולנוע "אירופה אירופה" • "הבריחה מסוביבור" • "שואה" • "הפסנתרן" • "רשימת שינדלר" • "החיים יפים" • "המפתח של שרה"
יוצרים יחיאל די-נור (ק. צטניק)שמואל ניסנבאוםאלי ויזלאידה פינקפאול צלאןז'אן אמרי‎אהרן אפלפלד
תיעוד וחקר השואה
תיעוד ספר קהילההאנציקלופדיה של השואהארכיון "עונג שבת"מגילת החורבן של יהודי רומניה ושאר מגילות השואההנצחת זכר השואהארכיוני ארולסן - מרכז בינלאומי אודות רדיפות הנאצים
מחקר פונקציונליזם ואינטנציונליזם • "הדרך הגרמנית המיוחדת" • יצחק ארדחנה ארנדטיהודה באוארכריסטופר בראונינגישראל גוטמןדניאל גולדהגןראול הילברגדב לויןדן מכמןדינה פורתשאול פרידלנדראיאן קרשו • חוקרי שואה נוספים
פורטל השואה • גרמניה הנאצית • היסטוריה של עם ישראל

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.