יגאל תומרקין

יגאל תומרקין (נולד ב-23 באוקטובר 1933) הוא צייר ופסל ישראלי. חשיבותו של תומרקין בהיסטוריה של האמנות הישראלית הייתה ביצירתו של פיסול וציור ששיקף את השפעת אמנות הפופ בשנות ה-60 של המאה ה-20, והתבסס על טכניקות כאסמבלאז'. ביצירתו הענפה יצר תומרקין עשרות פסלים ואנדרטאות שהוצבו במרחב הציבורי בישראל. על אף שינויים סגנוניים רבים שעברה יצירתו במהלך השנים, מצויים באמנותו ביטויים של מחאה תרבותית ואנטי-מלחמתית, המעידים על מעורבות עמוקה בתרבות הישראלית. על יצירותיו הידועות נמנים הפסל "הוא הלך בשדות" (1967) ו"אנדרטה לשואה ולתקומה" (1975). על יצירתו זכה בפרס ישראל לפיסול לשנת 2004.

יגאל תומרקין
יגאל תומרקין, 1980
יגאל תומרקין, 1980
לידה 23 באוקטובר 1933 (בן 85)
דרזדן, גרמניה
שם לידה פטר מרטין גרגור היינריך הלברג
לאום ישראלי
תחום יצירה פיסול, ציור
יצירות ידועות "פאניקה אודות מכנסיים" (1961), "הוא הלך בשדות" (1967), "אנדרטה לשואה ולתקומה" (1975)
Tumarkin 1991 square
יגאל תומרקין, 1999

ביוגרפיה

1933–1954: ילדות ונעורים

תומרקין נולד בשם פטר מרטין גרגור היינריך הלברג בדרזדן שבגרמניה. אמו, ברטה גורביץ, הייתה יהודייה, ואילו אביו, מרטין הלברג,[1] היה גרמני נוצרי, שלימים נודע כבמאי ושחקן. בגיל שנתיים עלה לארץ ישראל עם אמו. בארץ ישראל נישאה אמו להרצל תומרקין שהיה לאביו החורג של תומרקין. בשנת 1949 נולדה אחותו. בגיל תשע החל תומרקין לגלות את עובדת היותו בן מאומץ. "זה גרם למועקות", הוא תיאר בהמשך את תחושותיו. "זה גרם לנתק עם ההורים, כי אתה יודע שלא מדברים אליך אמת".[2]

תומרקין גדל בתל אביב, והתחנך בבית הספר העממי "בית חינוך לילדי עובדים", שהיה שייך לזרם העובדים. מאוחר יותר עברה המשפחה לבת ים, שם למד תומרקין בבית הספר הדתי "תחכמוני". בראיון מאוחר תיאר תומרקין את קשייו בסביבה דתית זו ואת מעברו בין כמה מוסדות חינוך שונים. בין היתר נשלח תומרקין ללמוד בקיבוץ בעמק יזרעאל, שם שהה תקופה של כמה חודשים[3]; ב"בית החינוך" ברחוב בצלאל בתל אביב[4] ובבתי ספר אחרים של זרם העובדים בבת ים ובחולון.[3]

בשנת 1946 הצטרף לאגודה ימית. באותה שנה למד בבית הספר המקצועי "מקס פיין", שם למד מסגרות ואחר כך טלקומוניקציה וחשמל. בשנת 1949 הצטרף כנער סיפון לשתי הפלגות של האונייה "נגבה" לאירופה. לאחר מכן עבד בעבודות שונות ועסק בפיסול חובבני בחומר קרמי ובבטון. בשנת 1952 התגייס לצה"ל ושירת בחיל הים כמדריך חבלה בשייטת. בזמן השירות הצבאי ולאחריו יצר תומרקין פסלוני חיות, שנמכרו בחנויות שונות.[2]

1954–1960: מעין הוד לאירופה

Hezi cohen gallery 004
עבודות של תומרקין מתקופת שהותו בצרפת, מראה תצוגה בתערוכה "פריז: 1957–1959" בגלריה חזי כהן בתל אביב (2011)

בשנת 1954, לאחר שחרורו מצה"ל, למד תומרקין אצל הפסל רודי להמן בעין הוד במשך כשנה. הוראתו של להמן התמקדה בעיצוב דמויות וצורות המנותקות הן מגישות ריאליסטיות-אקדמיות והן מגישות אוונגרדיות. "כשהיה מנפנף לי לשלום ויורד בדרכו לירושלים", העיד תומרקין על יחסו ללהמן, "הייתי מתחיל את הספירה לאחור, עד שרודי יגיע ואחכה לו בקצה השביל ואנפנף לאותה ביצת ענק המתנהלת לאיטה במעלה ההר, מצפה להראות לו את שיצרתי בשבועיים שנעדר... את הערבים היינו מבלים בשיחות על אמנות ועל פיסול, בעיקר על אהבתו לפיסול שבין הפרת והחידקל ובעיקר שומר ומארי, על הצורה הנקייה, על המבע, על העוצמה הנובעת מן החומר ומן הפיסול הזעיר,[5] על ההבדל שבין חיה לאדם בפסל."[6] על העבודות המוקדמות שיצר בתקופה זו נמנה פסל הברונזה "אשה", המתוארך לשנת 1955, ובו דימוי של האלה המיצרית איזיס, המתוארת כשעל ראשה עוף שחוט אשר מחליף את דימוי הבז המצרי הרווח.[7]

בשנת 1955 נסע תומרקין לגרמניה המזרחית, שם פגש לראשונה את אביו הביולוגי. בעת שהותו בגרמניה נולדה לו בת מיחסים עם אישה מקומית. תומרקין העיד בראיון מאוחר כי לא היה בקשר עם בתו ועם אמה וכי ראה את בתו רק פעם אחת בחייו.[8] וגם יחסיו עם אביו לא היו קרובים.[9] בגרמניה עבד תומרקין כתפאורן-מתמחה ב"ברלינר אנסמבל", תאטרונו של ברטולט ברכט. בין העבודות העצמאיות שיצר הייתה תפאורה לגרסה מחודשת למחזה "הנפש הטובה מסצ'ואן" (1940), שהועלתה כהפקת ניסיון מחוץ לברלין.[10] תומרקין הרבה לציין את דמותו של ברכט כבעלת השפעה עמוקה על יצירתו. לאחר מותו של ברכט, בשנת 1956, היגר תומרקין לגרמניה המערבית ואחר כך להולנד, שם נישא לבת זוגו הישראלית נעמי. מאוחר יותר עבר להתגורר בצרפת. הייתה זו תקופה של מצוקה כלכלית קשה.[10]

בשנת 1959 פגש במשורר טריסטן צארה בפריז, דרכו נחשף אל האמנות של תנועת ה"דאדא". בין היתר הכיר את הפוטומונטאז'ים של ג'ון הרטפילד ואת הקולאז'ים של קורט שוויטרס. השפעות מוצהרות נוספות היו הפיסול של חוליו גונזאלס וסזאר בלדסיני (César Baldaccini).[11] תחת השפעות אלו ונוספות החל תומרקין לגבש את התפיסה האסמבלאז'ית של יצירתו. ציוריו מאותה עת זכו להצלחה מסחרית ואמנותית ואחת מיצירותיו אף נרכשה על ידי גלריית טייט.[12]

1960–1970: "אמנות המחאה"

Tumarkin newspaper001
יגאל תומרקין, 1962
Tumarkin newspaper002
יגאל, נעמי ואורנה תומרקין בדירתם שבבת ים, 1962

בשנת 1960 חזר תומרקין לישראל בעידודם של דנציגר, יונה פישר וסם דובינר כדי "לעשות תערוכה ב'בצלאל' ולחזור",[13] אולם נשאר בארץ למשך שנתיים נוספות.[14] בשנת 1961 נפתחה בבית הנכות בצלאל תערוכת היחיד הראשונה של תומרקין בישראל. תומרקין כתב כי הגיע מפריז "עם בשורת האובייקט והאסמבלאז', אותו זבל פואטי שלא היה ידוע ומקובל בארץ של האבסטרקט הלירי".[15]

בין העבודות שיצר בולטת השפעת אמנות הפופ ואמנות המחאה האוונגרדית. בציור "פאניקה אודות מכנסיים" (1961), מן העבודות המפורסמות של אותה תקופה, השתמש תומרקין בזוג מכנסי עבודה מוכתמים, צבועים בשחור, ועליהם הוסיף צבע אדום. בשנים שלאחר מכן החל לפסל בגרוטאות שונות ובברזל, וכדבריו "נראה לי אז שאני יוצר אבסורד – ארכאולוגיה בזמן הווה". בשנת 1961 נסע לנגב, ובנה דגמים של פסלי נוף. בשנת 1962 נסע ליפן ולארצות הברית כדי ללמוד טכניקות של ציור יפני.

יצירות פיסול מונומנטליות שיצר תומרקין בתקופה זו כגון, "מצפור ערד" (1962–1968), מהוות חריגה מגישתו הפיגורטיבית באותה עת. גישה זו לעיצוב אנדרטאות הייתה אופיינית למרבית פיסול האנדרטאות בשנות השישים של המאה. בעיצובה האנדרטה מסמלת ומעצבת חוויה אנושית בנוף "לא רק בצורתה ובחומריה אלא גם במיקומה את מכלולו של ההקשר".[16] עם זאת, שמר תומרקין על השפה האקספרסיבית בעיצוב המבנה והקומפוזיציה.

בשנת 1964 קיבל תומרקין כלי נשק פגומים מצה"ל במשקל של כטון, מהם יצר ארבעים פסלי אסמבלאז' בתקופה של כחמישה חודשים בסטודיו שלו, ששכן באותה עת בקריית המלאכה בתל אביב. העבודות יועדו לתצוגה בתערוכה ב"בית דיזנגוף",[17] שנפתחה ב-22 בספטמבר. "כאשר אני יוצר פסל מנשק שבור", טען תומרקין בראיון עיתונאי, "יש בכך משהו מרתיע. אנחנו טוענים כל הזמן שפנינו לשלום ואנחנו מתרפקים על הפסוק 'וכיתתו חרבותם לאיתים' – ובכן, זה הקו המנחה אותי".[17] הפסל "אנדרטה לשלום" שהוצב בסמוך לקו הגבול בירושלים שייך לסדרה זו. בפסל "הכניסיני תחת כנפך" (1964–1965), לדוגמה, יצר תומרקין מעין מעטפת ברזל ממנה מגיחים קני רובים. העירוב המתקיים בפסל בין ממד לאומי לממד לירי ואף אירוטי, הפך בשנות השישים והשבעים למאפיין של אמנותו הפוליטית של תומרקין.[18] גישה דומה התבטאה ביצירת פסלו הידוע "הוא הלך בשדות" (1967).

על התערוכות העיקריות שהציג תומרקין בתקופה זו נמנות התערוכה "גנסטרים" (1967) בגלריה גורדון, "דיוקנו של האמן כאיש צעיר" (1968) במוזיאון תל אביב ועוד. בעקבות ההצלחה הרבה של תצוגותיו זכה תומרקין בשנת 1968 ב-"פרס סנדברג" מטעם מוזיאון ישראל ביחד עם הצייר אריה ארוך. הייתה זו הפעם השנייה שבה חולק הפרס. במסגרת הפרס נרכש על ידי המוזיאון הפסל "אורים ותומים".[19]

קבוצת הפסלים המכונה "אסטרונאוטים", שנוצרה בסוף שנות השישים, מהווה מעבר מן האופי האקספרסיבי של יצירתו המוקדמת של תומרקין שבה "הומרו לוחמיו באסטרונאוטים, הגרוטאות בהלחמות מלוטשות, מצופות בניקל, תפיסת האסמבלאג' האכספרסיוניסית בעימות חד בין פנים לחוץ"[20] פסלים נוספים שנעשו באותו זמן, מרביתם דמויות נשים, עושים שימוש בבובות חלון ראווה (מנקין) שעל ראשיהן עיצב תומרקין מעין כובעים מקושטים גדולים ברוח סוריאליסטית.[21]

1970–1978: מלנכוליה בפלדת אל-חלד

Holon tumarkin 004
פסל מסדרת "מלנכוליה" מפלדת אל-חלד. גן פסלים, חולון

במהלך שנות השבעים של המאה ה-20 החל תומרקין לזנוח את סגנון הפיסול האסמבלאז'י שאפיין את יצירתו עד אז. "הגאומטריה שהתחילה בשנות השישים בפסלי חוץ ובמונומנטים", תיאר תומרקין את השינוי בסגנונו, "הולכת ומשתלטת בצורה יותר מסובכת בפסלים האלה. [...] הקומפוזיציות הן יותר מרחביות מאשר מישוריות – ישנה גם חזרה של אותו גוף מספר פעמים באותה קומפוזיציה כדי להגביר את המתח ואת היש של הדבר החשוב".[22] הפסל "התרחשויות" (1972), המוצב בקמפוס אוניברסיטת תל אביב, מהווה דוגמה לגישה חדשה זו ביצירתו. הפסל עשוי כמונומנט מופשט, המשלב בין יציקת בטון ומתכת המעוצבים בצורות גאומטריות לבין אלמנטים בעלי צורה גלית או מפותלת.

על אף השימוש בצורות אלו, מרבית עבודותיו בתקופה זו התרחקו מן הפיסול המופשט והמשיכו לרמוז על סמלים תרבותיים. בין עבודות אלו בולטת קבוצת פסלים עשויים פלדת אל חלד, ביניהם "בועז ויכין" (על שם יכין ובועז), "צלבנים" (1972), "מחווה ליוהנס קפלר" (1972) וסדרת עבודות שנוצרו בהשפעת התחריט "מלנכוליה" מאת אלברכט דירר. גישה גאומטרית זו בולטת גם בעיצוב גן הפסלים בחולון, שנפתח בשנת 1972, ועוצב על ידי תומרקין כמבוך של חומות בטון המובילות את עין הצופה ויוצרות חללים שונים כרקע לפסליו.[23]

היצירה הידועה ביותר מתקופה זו היא "אנדרטה לשואה ולתקומה", אשר נבחרה בשנת 1972 במכרז על ידי ועדה, שבין חבריה היו אריה שרון, יסקי ומנהל "בצלאל" באותה עת דן הופנר. הפסל נבחר על ידי הוועדה לשמש כאנדרטה עירונית לשואה בכיכר מלכי ישראל (כיום כיכר רבין), קרוב לפינת הרחובות אבן גבירול ופרישמן. תומרקין הציב בכיכר מבנה של פירמידה הפוכה העשויה מתכת, בטון וזכוכית. הפירמידה ניצבת על גבי בסיס בצורת משולש הצבוע בצבע צהוב המזכיר טלאי צהוב. שני מרכיבים אלו יוצרים יחד צורת מגן דוד. תומרקין ראה בצורת האנדרטה "כלוב כלא הנפתח ונפרץ. פירמידה הפוכה, אשר הבא בתוכה כלוא בבסיסה הצר והמעיק".[24] השימוש בצורת הפירמידה הופיע גם בעבודות נוספות של האמן.

במהלך מלחמת יום הכיפורים התלווה תומרקין לכוחות צה"ל כצלם וככתב צבאי. צילומיו מאותה עת, כמו גם חומרים ויזואליים נוספים ובהם דימויים מיצירותיו של פאולו אוצ'לו, שימשו אותו ליצירת סדרה של 30 הדפסי משי על בד שהוצגו בתערוכת היחיד "רשמי מלחמה", שנפתחה ב-4 בינואר 1974 במוזיאון תל אביב[25] והוצגו גם במוזיאון היהודי של ניו יורק[26] ובמשכן לאמנות בחולון. טכניקת ההדפס אפשרה לתומרקין ליצור, מצד אחד, תגובה ישירה בעלת ממד תיעודי, ומצד שני ליצור הרחקה רגשית וניכור של אירועים אלו, באמצעות אופי קולאז'י, שימוש בצבעוניות "פופית" וכדומה.[27]

בין השנים 19741979 שהה תומרקין בארצות הברית וביקר מעת לעת בישראל. בתקופה זו יצר קבוצה של עבודות רוחביות וצמודות לקרקע, המורכבות משילוב של מסגרות מתכת וזכוכית, בהן סדרת "קיר רפלקטיבי".[28]

1978–1985: מן האדמה אל אמנות האדמה

JPW00234-2
תומרקין בסדנת ההדפס ירושלים (1979)
2013 pesach 060
השיר על האדמה, 1994 מברזל ואבנים. גן פסלים כוכב הירדן

לקראת סוף שנות השבעים החלו להופיע ביצירותיו של תומרקין אלמנטים המושפעים מאמנות האדמה, מהארטה פוברה ומגישות מושגיות אחרות. חלק מהשפעות אלו מקורן בהשפעתו של הפסל יצחק דנציגר, שעבודותיו בשנות השישים והשבעים עירבו מוטיבים פולקלוריסטים מקומיים, אלמנטים אקולוגיים, הפשטה מודרניסטית וגישה מטאפיזית לחומר. בשונה מעבודתו של דנציגר, יצירותיו של תומרקין, כמו גם אמנים נוספים שהושפעו מדנציגר באותה עת (בייחוד האמנים הקשורים לפרויקט מצר-מסר), המשיכו להתייחס גם לאירועים פוליטיים בני הזמן.

בשנת 1978, לדוגמה, יצר תומרקין את העבודה "שובך יונים" – מבנה עשוי אדמה דמוי שובך, המבוסס על מבנים דומים אותם ראה בעת ביקור במצרים.[29] ה"שובך" הונף על גבי עמודי מתכת לגובה של כחמישה מטרים והוצב על קרקע של פלסטיני כניגוד להתנחלות שילה שהוקמה באותה עת על ידי גוש אמונים.[30] בכך ביקש תומרקין להביע את התנגדותו לגירוש והריסת כפרים פלסטינים.

באותה שנה הציג תומרקין במוזיאון ישראל תערוכה בשם "חמש וריאציות על נושא האדמה" ובה הוצגו פסלים ודגמים העושים אף הם שימוש בחול ובאדמה. במרכז סדרת העבודות עמד הדימוי של גוש אדמה רבועי הנתון במסגרת פיסולית מודרניסטית. אולם, הוצאתה של האדמה מסביבתה הטבעית הפך אותה למעין מזבח,[29] המייצג יחסים מורכבים בין התרבות המודרנית לתרבות טבעית ושורשית. אדם ברוך טען על קבוצת פסלים אלו כי היא מהווה סמל לישראליות, בהיותה סינתזה של אדמה וברזל ושל אזכורי פולחן[31] ואילו יונה פישר עמד על היחס המורכב של תומרקין אל האובייקט האמנותי באותה עת ואבחן ביצירות אלו את המעבר מ"פעולה" אמנותית-סמלית באתר אל יצירה עצמאית המוצגת בסביבה מוזיאלית.[32]

לעומת עבודות אלו, הספר "עצים, אבנים ובדים ברוח", שהוציא תומרקין בשנת 1981, הציג דימויים רבים מן התרבויות הפולחניות העממיות הפלסטינית, היהודית והבדווית, שהפכו בעבודותיו לסדרה של פעולות אמנותיות סביב עצים. הפעולות הפיסוליות שביצע תומרקין עירבו בין המוטיבים העממים, כגון קשירת בדים צבעוניים לעץ, לבין אלמנטים פיסוליים מודרניים. תומרקין הגדירן כניסיון "להיות חלק פעיל במכלול: לגעת בנוף, לא לאונסו".[33]בעבודה "הגדרת עץ התולע" (1980–1981), לדוגמה, הציב תומרקין סדרה של חמישה לוחות זכוכית המקיפים עץ אלון התולע שניצב בשטח קיבוץ אילון, אל מול שרידי היישוב איקרית. בנוסף מתח כבל מתכת בין העץ לאדמה, שעליו נתלו בדים צבעוניים. סדרת העבודות זו, הקשורה לעצים המקומיים, טען יגאל צלמונה, מהווה ביטוי לביטוי לקשר שבין האדם לאדמה.[34]

סביבה אמנותית שונה עוצבה על ידי תומרקין באותה עת ב"פסל לטייסים", שכלל מסוק צבאי שהוצא משימוש המוקף בגדר עמודי עץ. הפסל מהווה אלמנט מרכזי בגן פסלים שנחנך ב-9 בדצמבר 1983 בבסיס חיל האוויר פלמחים, על שטח של כשישה דונם.[35]

במהלך התקופה, ובייחוד בשנים 1980-1979, יצר תומרקין מספר סדרות גדולות של הדפסים, שכללו כ-5–7 הדפסים שונים, ששיקפו את הנושאים שהעסיקו אותו החל ממחצית שנות ה-70. עבודות אלו הודפסו בסדנאות כגון מרכז ברסטון לגרפיקה ובייחוד בסדנת ההדפס ירושלים. בין סדרות אלו התצריבים "אדיפוס רקס" (1979-1978), "קרב העיוורים והחזירה - להיינריך פון קלייסט" (1979), "קולנוע" (1979), "מתיאס גרונוואלד" (1980-1978) וסדרת הדפסי הרשת "עצים וקברים" (1983-1979). העבודות, כמו ההדפס "פייטה, פייר פאולו פאזוליני", אופיינו בשימוש בשילוב קולאז' בין הדימויים, תוך הדגשת האלמנטים הפיסוליים שבחיבור פלטות תצריבי.

בין השמים הגבוהים של הים התיכון לשמים הנמוכים של אירופה

2013 pesach 078
מברטה השמנה עד רוזה האדומה, 1994. ברזל. גן פסלים כוכב הירדן
Macht Arbeit Frei 005
Macht Arbeit Frei?‎ (פרט), 1991-9, ברזל ובטון, גן אבו נבוט, תל אביב-יפו
Zbib El-Ard 17
תומרקין עם אילנה גור (מימין) בפתיחת התערוכה "Zbib El-Ard"‏ (2013)

החל ממחצית שנות השמונים, ובייחוד במהלך שנות התשעים של המאה ה-20, הופיעו ביצירותיו בתדירות הולכת וגדלה דימויים פיגורטיביים המתכתבים עם ההיסטוריה ועם התרבות המערבית במאה ה-20. דיוקנאותיהם של אישים כגון פרנץ קפקא, וולטר בנימין, וינסנט ואן גוך ואחרים שובצו בעבודותיו של תומרקין כסמלים תרבותיים המבטאים הזדהות עם הגותם וגורלם של אישים אלו.[36]

בראיון עיתונאי הסביר תומרקין את יחסו המורכב לתרבות ולחברה באומרו "יש לי סלידה לשמים הגבוהים של הים התיכון ולשמים הנמוכים של אירופה. אז אני נשארתי לא פה ולא שם. אני נע בין שניהם".[37] יחס זה תורגם לעיסוק שיטתי בהיסטוריה של אירופה. בסדרת העבודות "מברטה השמנה עד רוזה האדומה" (19841989), לדוגמה, יצר תומרקין מבנה של קרונית הנעה על פסים ועליה מותקן פגז המסמל את "ברטה השמנה" – כינויו של תותח גרמני – המכוון אל דמותה של רוזה לוקסמבורג. הפסלים, העושים שימוש במגזרת מתכת (סילואטה), בקרוניות על פסי רכבת, היוצרים מתח בין תנועה לסטטיות ובשימוש בצבע יסוד, המאחד את חלקי הפסל, אופייניים לסגנונו של תומרקין בתקופה זו. תומרקין הגדיר את הדימוי כ"מסמל את הקשת של האידיאלים הפוליטיים בעידן המכונה הראשון".[38]

עבודות נוספות של תומרקין החלו לעסוק גם בגורלה של גרמניה בתקופת מלחמת העולם השנייה. בסדרת העבודות הנושאת את כותרת שירו של היינריך היינה – "גרמניה. אגדת חורף" או "רקוויאם גרמני" (19911992), חידד תומרקין את ההבחנה שבין מוטיבים גאומטריים-שכלתניים, לבין דימויים של כאוס והרס. בפסל "Macht Arbeit Frei?‎" ‏(1992), בחר תומרקין להשתמש שוב בדימוי הפירמידה שהופיעה בעבודות מוקדמות שלו, "כסמל נצחי של אבן הפינה של החברה האנושית", שהפכה ביצירה ל"בית חרושת ענק למוות".[39] פסל זה זכה בשנת 1992 בפרס הראשון בתחרות פרס רודן לפיסול מטעם מוזיאון האקונה ומוזיאון אוצוקושי גאהרה ביפן.[40] בעקבות הזכייה הוצב במוזיאון פסלו "שבעת עמודי החוכמה שלי כמחווה להרי יפן" (1992).

במהלך שנות ה-90 זכה תומרקין להכרה מחודשת בקרב הממסד האמנותי. באפריל 1992 נפתחה במוזיאון תל אביב לאמנות תערוכה רטרוספקטיבית שהוקדשה ליצירתו הגרפית של תומרקין, לצד תערוכה נוספת שהוקדשה לפיסול שלו. לרגל התערוכה אף שחזר תומרקין כמה מיצירותיו המוקדמות שנהרסו במהלך השנים. בשנת 1994 חנך תומרקין גן פסלים שני בשטח הגן הלאומי כוכב הירדן, ובשנת 1999 הוצגה תערוכת היחיד "לצייר שפם לזמיר" במוזיאון ישראל.

בשנת 1998, בעת ששהה בפריז לחופשה, חלה תומרקין בדלקת קרום המוח.[2] באותה שנה זכה תומרקין בפרס זוסמן לאמנים הנותנים ביטוי ביצירתם למוראות השואה. בעקבות סערה ציבורית שקמה כנגד הענקת הפרס, החליטה הנהלת יד ושם, המעניקה את הפרס, לבטל את הענקתו לתומרקין.[41] כנגד תומרקין נטען כי צוטט באומרו "כאשר רואים את השחורים האלה מבינים למה הייתה השואה", טענה שהוכחשה על ידי תומרקין.[42] הנהלת קרן זוסמן החליטה לעקוף את החלטת יד ושם ולהעניק לתומרקין את הפרס בטקס שנערך ב-2 באפריל במסגרת פתיחת תערוכה של אמנות ישראלית לציון 50 שנה להקמת מדינת ישראל במוזיאון היהודי בווינה, אוסטריה.[43]

סערה ציבורית דומה התרחשה בשנת 2004, בעקבות זכייתו של תומרקין בפרס ישראל לפיסול. ועדת הפרס נימקה את החלטה באומרה כי "תומרקין הוא מהחשובים ומהמקוריים שביוצרי הסגנון המודרני בפיסול הישראלי. יצירתו הטביעה את חותמה על האמנות הישראלית בארבעים השנים האחרונות".[44] אולם התבטאויות ישנות של תומרקין גרמו להתנגדות ציבורית למתן הפרס. בעקבות המחאות הציבוריות אישרה ועדת הפרס שלוש פעמים את זכייתו של תומרקין,[45] כונס דיון דחוף של הכנסת שדן בעניין זה[46] וב-29 במרץ 2004 אף התקיים דיון בבג"ץ בשלוש עתירות שהוגשו נגד מתן הפרס; בג"ץ דחה את העתירות.[45][47]

במהלך העשור הראשון של המאה ה-21 עבר תומרקין ליצור בסטודיו במושב בורגתא. הוא אף הקים במושב גן פסלים מיצירותיו. בשנת 2009 נערכה תערוכה רטרוספקטיבית מיצירתו בשם "יגאל תומרקין – 50 שנות יצירה" בגלריות אופאל וזיסמן בתל אביב-יפו. ב-2017 נערך במרכז לאמנות עכשווית בערד התערוכה "יובל למצפור ערד" (אוצרת: הדס קידר), שהציגה עבודות של מבחר אמנים שהתייחסו ביצירתם למצפור שיצר תומרקין ב-1968 בקצה טיילת מואב. את התערוכה ליווה קטלוג שערכה נוגה ראב"ד.

לתומרקין בת, אורנה, מאשתו הראשונה נעמי, ושני בנים,[48] דור ויון, מאשתו השנייה, נעמה, מנהלת אגודת דורשי הטכניון[1].

יצירתו של יגאל תומרקין

יצירתו של תומרקין התאפיינה בשינויים סיגנוניים ותוכניים החל מראשית פעילותו האמנותית, בשנות ה-50 של המאה ה-20. כבר בשנים ראשונות אלו החל תומרקין לפתח גישה אסמבלאז'ית לאמנותו. יצירותיו, משנות ה-60 של המאה ה-20, היוו שינוי משמעותי באמנות הישראלית, שעסקה באותה עת בעיקר בביטויים רגשיים מופשטים בנוסח "אופקים חדשים". פסליו וציוריו הביאו לאמנות המקומית ביטויים של מחאה תרבותית ופוליטית, לצד השפעות של אמנות הפופ ארט.[49] החל משנות ה-70 של המאה ה-20, עברה יצירתו של תומרקין התפתחויות סגנוניות שונות. במהלך שנות ה-70 הופיע ביצירותיו שילוב בין מוטיבים גאומטריים-שכלתניים לבין אלמנטים אקספרסיביים ואילו במהלך שנות ה-80 של המאה ה-20, הושפעה יצירתו מאמנות האדמה האמריקאית, ששימשה כבסיס לתוכן מקומי-ישראלי ופוליטי.

לצד יצירות קטנות ממדים, הרבה תומרקין להציב פסלים ואנדרטאות ברחבי ישראל, פעמים רבות באזורים מדבריים או כפריים. יונה פישר הציג במחקרו אודות אמנות שנות השישים הנחה לפיה התעניינות של הפסלים בנוף וב"קסם המדבר" נבעה לא רק מכמיהה רומנטית אל הטבע, אלה גם מן הניסיון לגבש תרבות של "קולטורה" (Culture) ולא של "ציוויליזציה" (Civilization)‏.[50] ואכן, ביצירותיו של תומרקין, מופיעים באופן תדיר מושגים ואישים מן התרבות האירופית. דורון בר אדון, לדוגמה, ראה בפעילות בנוף של תומרקין ניסיון להבניית ונטיעת זהותו האישית בנוף "כרצון למעורבות ושליטה בגאוגרפיה, הן כאהבה והן כנוכחות אישית".[51]

פרשנים שונים עמדו על מורכבותם של הדימויים ביצירתו. בציוריו ופסליו מצויים דרך קבע דימויים ליריים ומוטיבים של תרבות אירופית גבוהה, המעומתים עם שפה אקספרסיבית בוטה, עם כלי נשק, ועם דימויים של פגיעות נפשית וגופנית. יגאל צלמונה טען כי ביסוד עבודותיו של תומרקין מצוי רעיון של דואליות, המהווה עיקרון מובנה ביצירתו. גם שרה ברייטברג-סמל וארטורו שוורץ טענו כי ביצירתו שואף תומרקין לשפה היוצרת איחוד של ניגודים.[52] גדעון עפרת ראה בתומרקין כמי שמבטא רעיון אקזיסטנציאליסטי. "עולמו הרוחני של תומרקין", כתב עפרת, הוא "עולם של קורבנות זבי דם, עולם של שמש שחורה וייסורים, עולם שאומר 'הן' למיתוסים אך 'לא' לדתות, עולם – שבדרך פלא – מניף את דגל ההומניזם על גוויות האדם".[53]

דעותיו

Igael Tumarkin, Dan Gallery 06
תומרקין מתראיין בפתיחת תערוכתו בגלריה דן (2014)

במשך השנים פרסם תומרקין שורה של מאמרים שבהם ביטא את הסתייגותו מן האמנות והתרבות הישראלית בת זמנו. בין התבטאויותיו הידועות הייתה "כשאני רואה את החרדים אני מבין את הנאצים שרצחו אותם בשואה".[54]

בראיון עיתונאי בשנת 2003 צוטט תומרקין באומרו כי "אני גר פה אבל אני אירופי", והוסיף כי הוא מרגיש בישראל גולה. "אבל לא רק פה", הוסיף, "גם בגרמניה ובאירופה בכלל, בכל מקום מסיבות אחרות".[55] ברבות מהתבטאויותיו של תומרקין בולטת השאיפה המודרניסטית לחינוך תרבותי ולשינוי פני החברה הישראלית. "תומרקין", כתב מרדכי גלדמן, "ידוע כילד הנורא של האמנות הישראלית בגלל אלימותו המילולית. הוא איש של מאבקים ומלחמות האוהב לשנוא, לכעוס, לגדף ולשחוט פרות קדושות. [...] מצד אחד יצירתו מלאה באלימות והרס. מצד שני היצירה אצל תומרקין היא סכר בפני ההרסנות".[56]

במאמר שפורסם בשנת 1984, תיאר תומרקין את הסתייגותו מן היהדות הממוסדת בשל היותה קיבוע של העבר. "יהדות צרופה יפה, אולי, לספר, לעבר", כתב תומרקין, "אך כדי להוות גוף – תמיד נזקקת לתשתית חילונית, למן חירם, בונה המקדש ועד לציונות. רוצה לאמור, שכל שאיפה לקידמה נזקקה לניתוץ אלילים, גם כששם האליל הוא 'אדוני אלוהי ישראל'. החיים, עבורי, הם חיפוש אחר תחליף לאלוהים".[57]

גלריה

Owl (1955) by Igal Tumarkin

ינשוף, 1955
ברזל, 42 ס"מ
המשכן לאמנות עין חרוד

Mitzpe Moav

מצפור ערד, 1962–1968
בטון ופלדה
מצפה מואב, ערד

Hacnisini

הכניסיני תחת כנפך, 1964–1965
פלדה, 110 ס"מ

Potrait of the Artist as a Young Worrior 1965-6

דיוקן האמן כלוחם צעיר, 1965–1966
ברונזה, 70 ס"מ

Sculpture by Igael Tumarkin in Israel Museum Jeru2

ללא כותרת, 1967
ברזל
מוזיאון ישראל

Homage to Hieronymus Bosch 1967

מחווה להירונימוס בוש, 1967
ברונזה, 190 ס"מ

Tumarkin women

לילית, 1968
ברונזה, 184 ס"מ

Astro-Mannequin II 1968-9

אסטרו-דוגמן, 1968–1969
ברונזה, 170 ס"מ

TUMARKIN8

ביג צ'יף, 1968
פלדה צבועה
קריית שמונה

Sundials garden in Ashkelon2

גן שעוני השמש, 1968–1970
בטון ופלדה
מרכז אפרידר, אשקלון

תומרקין גלובליזציה

גלובליזציה, 1970
פסל ברונזה
גובה 83 ס"מ

Andartat-habikaa

אנדרטת הבקעה, 1972
בטון ופלדה
בקעת הירדן

Tau tumarkin

התרחשויות, 1972
בטון ופלדה
אוניברסיטת תל אביב

2013 signpost haifa 02

תמרור, 1972
פלדת קורטן צבועה, 620 ס"מ
דרך ההגנה, חיפה

Tel aviv campos0043

מחווה ליוהנס קפלר, 1972
פלדת אל-חלד
קמפוס אוניברסיטת תל אביב

Crusaders 1972

צלבנים, 1972
פלדת אל-חלד, 94 ס"מ

PikiWiki Israel 32072 Holocaust and Resurrection

אנדרטה לשואה ולתקומה, 1971–1975, פלדה וזכוכית[58]
כיכר רבין, תל אביב-יפו

Reflecting wall

קיר רפלקטיבי מס' 5, 1976–1968
ברזל פלדה וזכוכית
קמפוס אדמונד י' ספרא, גבעת רם, ירושלים

Das lied von erda 1978

השיר על האדמה, 1978
ברזל וברונזה, 62 ס"מ

Tumarkin lod 001

פסל הידידות, 1977–1979
בטון ופלדה
לוד

PikiWiki Israel 18808 quot;Last train from Jaffa to Jerusalemquot; by

הרכבת האחרונה מיפו לירושלים, 1985
פלדה צבועה
רח' אילת פינת שדרות ירושלים, תל אביב-יפו

Van gogh go to work 1988

ואן גוך הולך לעבודה, 1988
ברזל, עץ וצבע תעשייתי, 235 ס"מ

Witches Sabbath

שבת של מכשפות, 1988
ברזל
גן אבו נבוט, תל אביב-יפו

2013 pesach 071

Macht Arbeit Frei?‎,‏ 1991–1994
ברזל ואבנים
גן פסלים כוכב הירדן

Tumarkin Chair

כיסא, מזבח, קיר ברזל, 1994–1995
פלדה ואבן גרניט, גובה 252 ס"מ, אורך 260 ס"מ, עומק 360 ס"מ
מוזיאון ישראל

השכלה

  • 1954 לימודים עם רודי להמן, עין הוד
  • 1955 לימודים עם ברטולט ברכט, ברלינר אנסמבל, ברלין
  • 1955–1957 היה עוזר של קרל וון אפן

פרסים

  • 1988 ציון לשבח, פרס מוזיאון ישראל לאיור ספר ילדים על שם בן-יצחק
  • 1990 אורח קרן יפן
  • 1992 הפרס על שם אוגוסט רודן, התחרות המוזיאון הפתוח בהאקון, יפן
  • 1997 אות ההצטיינות מטעם נשיא הרפובליקה הפדרלית הגרמנית, גרמניה
  • 1998 פרס אני והיינריך זוסמן לאמנים ישראלים אשר נותנים ביטוי ביצירתם למוראות השואה, וינה
  • 2004 פרס ישראל בתחום הפיסול

אמנות במרחב הציבורי

גני פסלים

  • 1988, עפולה. "אופקי לגמרי, לגמרי אופקי" - פסלו של תומרקין. הפסל הוצב בעפולה מאז שנת 1988, על קטע של מסילת רכבת העמק המקורית, והוא משלב גרוטאות רכבת,סלע בזלת מסותת ובזלת טבעית.(מיקום הפסל, "פארק הרכבת", ברחוב אורנים 17 עפולה).
Holon tumarkin
גן פסלים, חולון
נחנך בשנת 1972
רחוב ויצמן 61, חולון
ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא גן פסלים, חולון בוויקישיתוף
2013 pesach 079
גן פסלים, כוכב הירדן
נחנך ב-21 בספטמבר 1994
גן לאומי כוכב הירדן
ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא גן פסלים כוכב הירדן בוויקישיתוף
Burgata sculpture Garden 028
גן פסלים, מושב בורגתה
נחנך בשנת 1995
Totem and Tavoo
גן פסלים, אבו נבוט
נחנך באוגוסט 2000
גן אבו נבוט, דרך בן צבי 49, תל אביב-יפו
ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא גן אבו נבוט בוויקישיתוף

אנדרטאות ופסלי חוץ

תל אביב-יפו

רמת גן

השרון

אזור חיפה והקריות

  • תמרור, 1972, פלדת קורטן צבועה, גובה 620 ס"מ, דרך ההגנה, חיפה (תמונות חופשיות)
  • פסל, ברזל צבוע, חצר בניין הטכניון הישן, חיפה (תמונה חופשית)
  • 1970 "מחווה לדירר", פלדה צבועה, חיפה
  • 1985–1986 "Chicen Itza Blue", פלדה צבועה, אורך 14.4 מר, הטכניון, חיפה
  • אנדרטה לנופלים מאח"י אילת, 1994/2009, בטון ופלדה, בסמוך למוזיאון חיל הים ומוזיאון ההפעלה, חיפה (תמונה חופשית)
  • "קיר", 1962–1963, כיכר ניצן, קרית-ים
  • "היום והלילה", 1989, שדרות ירושלים, קרית-ים
  • "חלון לים", קריית ים
  • 1962 "חלון אל הים", בטון ופלדה, עתלית
  • The Army Merches on its Stomach, ‏2000, מפעל סולתם, יקנעם
  • "Seniotics in the Wind", ‏2000, מפעל סולתם, יקנעם
  • אשליות, 1972-1971, פלדת אל-חלד, בית החולים רמב"ם, חיפה

צפון הארץ

  • "ביג צ'יף", 1969, טנקים צבועים, קריית שמונה (תמונה חופשית)
  • "אנדרטת השואה", 1964–1965, בטון ופלדה, נצרת עילית (תצלום)
  • "גורן", 1982–1985, גן התעשייה, תפן (תמונה חופשית)
  • "תפן", גן התעשייה, תפן (תמונה חופשית)
  • "מִבֶּרְטָה (השמנה) עד רוזה (לוקסמבורג האדומה)", 1984–1987, גן התעשייה, תפן (תצלום)
  • "הכניסיני תחת כנפך", קיבוץ הראל (תמונה חופשית)
  • "הקומדיה האלוהית", שמונה פסלים, חצר הפסלים, מוזיאון בר דוד, ברעם (לבדוק)
  • "האביב", קצרין
  • "ומשה הכה בסלע", קצרין
  • פסל, אשדות יעקב מאוחד (תמונה)

ירושלים

  • ללא כותרת, 1967, ברזל, גן הפסלים, מוזיאון ישראל (תמונה חופשית)
  • כיסא, מזבח, קיר ברזל, 1994–1995, פלדה ואבן גרניט, גן הפסלים, מוזיאון ישראל (תמונה חופשית)
  • "אנדרטת השלום", 1966, אבן וברזל, דרך חברון, ירושלים
  • "אתגר לשמש", 1973, פלדה צבועה, רמות אלון, ירושלים
  • "צ'יצן איטצה" (Chichen Itza‏), 1986, קריית מנחם, ירושלים
  • "תרגיל בחתך הזהב", פסגת זאב, ירושלים
  • "מחווה לירושלים", הגבעה הצרפתית, ירושלים
  • "שלוש דתות", 1992, הר הצופים (במעבר בין האוניברסיטה לבצלאל), ירושלים
  • "סמפור", הר הצופים
  • 1970 "אבן הראשה", פלדה צבועה, ירושלים
  • קיר רפלקטיבי מס 5, 1976–1978, ברזל פלדה וזכוכית, קמפוס אדמונד י' ספרא, גבעת רם, ירושלים (תמונה)

גוש דן והשפלה

שאר הארץ

מחוץ לישראל

מבחר תערוכות יחיד

  • 1953 גלריה סנטה לנדוור, אמסטרדם
  • 1958 גלריה סיסלי, בריסל
  • 1958 גלריה הט-פנסטר, אוטרדם
  • 1959 גלריה ייזדה, הנובר
  • 1959 גלריה סן ג'רמן, פריס
  • 1960 בליפלד, גרמניה
  • 1960 מיניסטר, גרמניה
  • 1960 גלריה סבג', לונדון
  • 1960 סבנסקה פרנסקה, סטוקהולם
  • 1961 גלריה סן ג'רמן, פריס
  • 1961 בית הנכות בצלאל, ירושלים
  • 1962 גלריה בוניה, לוזן
  • 1962 גלריה ישראל, תל אביב
  • 1962 מוזיאון תל אביב, ביתן הלנה רובינשטיין, תל אביב
  • 1962 מוזיאון לאמנות חדשה, חיפה
  • 1963 גלריה אוסגוד, ניו יורק
  • 1964 גלריה סן ג'רמן, פריס
  • 1965 גלריה לר, פרנקפורד
  • 1966 מוזיאון תל אביב, בית דיזנגוף, תל אביב
  • 1967 גלריה גורדון, תל אביב
  • 1967 מוזיאון ישראל, ירושלים
  • 1969 מבט, גלריה לאמנות, תל אביב
  • 1969 גלריה בוניה, ז'נבה
  • 1970 גלריה בירון, ניו יורק
  • 1971 בית אבא חושי, חיפה
  • 1971 ליטוגרפיות ופסלים, גלריה ברגמן, תל אביב
  • 1971 "פלב"ם 5+1", גלריה ברגמן וגלריה פזית, תל אביב
  • 1972 גלריה יודפת, תל אביב
  • 1974 "רשמי מלחמה", מוזיאון תל אביב, ביתן הלנה רובינשטיין, תל אביב
  • 1974 "רשמי מלחמה", המוזיאון היהודי, ניו יורק
  • 1974 משכן לאמנות, חולון
  • 1974 "תחריטים", מבט, גלריה לאמנות, תל אביב
  • 1975 Homage to USA, מבט, גלריה לאמנות, תל אביב
  • 1977 "ניסויים באנרגיה סולארית", גלריה ריבנפלד, יפו העתיקה
  • 1977 תערוכת תכשיטים, גלריה יגלום את ספילו אמנות, יפו העתיקה
  • 1977 שטיחי קיר, מבט, גלריה לאמנות, תל אביב
  • 1977 "מחווה לארצות הברית", גלריה מבט, תל אביב
  • 1977 "מחווה לניו יורק", תערוכת פסלי חוץ, מנהטן וקווינס
  • 1984 "לך לך למדבר", גלריה הקיבוץ, תל אביב
  • 1984 "ארץ ללא מים", גלריה נעמי גבעון, תל אביב

עבודות לתיאטרון ולקולנוע

במושבת העונשין
כרזה למחזה "במושבת העונשין" (1980) בבימוי אשר צרפתי בתיאטרון המדרגות. אוסף בית אריאלה, תל אביב

ביבליוגרפיה

מאמרים, ספרים וקטלוגים מרכזיים

  • בר אדון, דורון, "קין בעיני עצמו – יוצר לוחם בזירה הפתוחה", סטודיו, מס' 115, יולי 2000, עמ' 28–39
  • ברייטברג-סמל, שרה, מסעות אל תרבות: עבודות על נייר 1980–1956, מוזיאון תל אביב לאמנות, תל אביב, 1980
  • גינתון, אלן, תומרקין פסלים 1957–1992, מוזיאון תל אביב לאמנות, תל אביב, 1992
  • דגון, יואב, יגאל תומרקין, מוזיאון הרצליה לאמנות, הרצליה, 1991
  • מושנזון, עדנה, תומרקין – הדפסים 1962–1991, מוזיאון תל אביב לאמנות, תל אביב, 1992
  • עומר, דן, "מי שאינו אוהב את נוף מולדתו – גם היא אינה חשה אותו...", פרוזה, עמ' 26–50
  • עפרת, גדעון, יגאל תומרקין, הוצאת קרן לוין לאמנות ישראלית, 2019
  • פורר, רוני, יצחק דנציגר ויגאל תומרקין: מפגשים, בבל, תל אביב, 2002
  • נוגה ראב"ד: יובל למצפור ערד, המרכז לאמנות עכשווית בערד, 2017

כתבי יגאל תומרקין

  • תומרקין על תומרקין 1957–1970, הוצאה עצמית, 1971
  • תומרקין – פרויקטים, הוצאת מסדה, 1975
  • מצריים CLOSE UP: מילים, רשומים, צילומים, מסדה, רמת גן, 1978
  • תחריטים, טקסטים ורישומים, מסדה, רמת גן, 1980
  • I תומרקין, הוצאת מסדה, גבעתיים, 1981
  • עצים, אבנים ובדים ברוח, מסדה, גבעתיים, 1981
  • 13 שיחות על אמנות המאה ה-20, הוצאת משרד הביטחון, 1985
  • מסעות הפלא: הודו-נפאל, דביר, תל אביב, 1986
  • מסעות הפלא: איטליה-סיציליה, דביר, תל אביב, 1986
  • יוצאים לטייל, הוצאת מסדה, תל אביב, 1987
  • בניין הארץ: מתקופת התנ"ך ועד ימינו, הוצאת משרד הביטחון, 1988
  • מסעות הפלא, דביר, תל ביב, 1989.
  • מן האדמה עד לאמנות האדמה: תקופות – פסלים – סמלים, זמורה ביתן, תל אביב, 1989
  • יון והכלבים, ד' די נור, 2000
  • דורסי לילה, הקיבוץ המאוחד, תל אביב, 2000
  • הרפסודה של המדוזה, עם עובד, תל אביב, 2002
  • הקיסר והצבוע, פרקים ורישומים מחיי פרידריך השני לבית הוהנשטאופן, (1194–1250), הוצאת ירון גולן, 2003
  • Tumarkin, Igael, Made in USA :I. Tumarkin, 1974–1976, Peli Printing Works, Tel Aviv, 1970
  • Tumarkin : sculpture 1967–1970, April 15 – May 10 1970, Byron Gallery, New York, 1970
  • Tumarkin, Igael, Tumarkin, in the centre of the margins, Massada, 1986

מאמרים

  • תומרקין, יגאל, "להיות לוקאלי? להיות לוקאלי, אין ברירה! להיות לוקאלי!", קו 4–5, 1982, עמ' 9–11
  • תומרקין, יגאל, "התכתבות חד-סטרית", סטודיו, מס' 112, מרץ–אפריל 2000, עמ' 26. (מאמר על משה קופפרמן)

ספרים שאייר

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ עיין ערך Martin Hellberg בוויקיפדיה הגרמנית.
  2. ^ 2.0 2.1 2.2 קסלר, עדי, "נגעתי במוות כמה פעמים", העיר – תל אביב, 24 בינואר 2002
  3. ^ 3.0 3.1 ראו: עומר, מרדכי, "מי שאינו אוהב את נוף מולדתו – גם היא אינה חשה אותו...", פרוזה, ספטמבר 1978.
  4. ^ בית הספר מוקם בשטח עליו הוקם גן מאיר
  5. ^ Minor art – להשלים הערה
  6. ^ ראו: קלר, הלגה, פיסול כמולדת, הקיבוץ המאוחד, תל אביב, 2005, עמ' 122.
  7. ^ ראו: עפרת, גדעון, "למרוד בנמרוד", הארץ, 7 ביולי 2000
  8. ^ הבת ואמא נפטרו בתאריך לא ידוע. ראו: פוקס, שרית, "היציאה של יגאל תומרקין", מעריב, 23 באפריל 1992
  9. ^ האב נפטר בנובמבר 1999. ראו: עמיר, ירמי, "חצי מהעם הזה באמת אספסוף", ידיעות אחרונות – 24 שעות, 7 בנובמבר 1999, עמ' 14.
  10. ^ 10.0 10.1 "תומרקין, פחח או גאון?", העולם הזה, 1962 (העולם הזה 1275). כתבה עם פרטים חסרים, תיק יגאל תומרקין, מרכז המידע לאמנות ישראלית.
  11. ^ יגאל תומרקין – קורות חיים, אגף פרסי ישראל, באתר משרד החינוך
  12. ^ ראו: בראל, יואב, "אמנים ישראלים בחוץ לארץ", הארץ, 2 בספטמבר 1960
  13. ^ דוד הלוי, עיתון "העיר" (תל אביב), 31 באוקטובר 1960
  14. ^ ראו: יגאל תומרקין, "דנציגר בעיני יגאל תומרקין", סטודיו 76, אוקטובר–נובמבר 1996, עמ' 21–23.
  15. ^ תומרקין, יגאל, "הנאום שלא נאמתי, מוזיאון ישראל – מאזן בן 38", 1999, תיק יגאל תומרקין, מרכז המידע לאמנות ישראלית, מוזיאון ישראל, ירושלים.
  16. ^ פישר, יונה, מנור-פרידמן, תמר, לידת העכשיו, מוזיאון אשדוד לאמנות, אשדוד, 2008, עמ' 31.
  17. ^ 17.0 17.1 ראו: אבידר, תמר, "פסלים אנטי-מלחמתיים – מנשק צבאי מיושן", מאמר עיתונות ללא ציון מקור, תיק יגאל תומרקין, מרכז המידע לאמנות ישראלית, מוזיאון ישראל.
  18. ^ ראו: גינתון, אלן, "העיניים של המדינה", אמנות חזותית במדינה ללא גבולות, מוזיאון תל אביב, תל אביב, 1998, עמ' 28.
  19. ^ ראו: "פרס סנדברג לארוך ותומרקין", הארץ, 13 בנובמבר 1968
  20. ^ פישר, יונה, "אסטרונאוטים וחללים של תומרקין, גלריה אנגל, ירושלים", גזיר עיתון ללא מקור, תיק יגאל תומרקין, מרכז המידע לאמנות ישראלית.
  21. ^ ראו: גינתון, אלן, "השם שלו מתחיל ב-T", תומרקין, פסלים 1957–1992, מוזיאון תל אביב לאמנות, תל אביב, 1992, ללא מספרי עמודים.
  22. ^ שרון, מרים, "אמנות מיטפיזיקה ושעמום", פי האתון, 14 ביוני 1972.
  23. ^ ברמן, ראובן, "גן הפסלים של תומרקין בחולון", ידיעות אחרונות, 11 באוגוסט 1972.
  24. ^ יגאל תומרקין, "האנדרטה לשואה ולתקומה", בתוך: תומרקין, הוצאת מסדה, 1981.
  25. ^ בן שאול, משה, "פרשים וורודים, טאנקים ירוקים", מעריב, 27 בפברואר 1974
  26. ^ "הצלחה לתומרקין – בניו יורק", הארץ, 11 בספטמבר 1974.
  27. ^ שחורי, רן, "המלחמה האחרת", הארץ, 12 באפריל 1974.
  28. ^ בר אדון, דורון, "קין בעיני עצמו – יוצר לוחם בזירה הפתוחה", סטודיו 115, יולי 2000, עמ' 36.
  29. ^ 29.0 29.1 רפופורט, טליה, "אדמה נוסח תומרקין", דבר, 4 במאי 1979.
  30. ^ תומרקין, יגאל, "שלום כאן!", העולם הזה, אוגוסט 1978.
  31. ^ ברוך, אדם, "נעורי ורדהל'ה תומרקין", כותרת ראשית, 29 בפברואר 1984
  32. ^ פישר, יונה, יגאל תומרקין – חמש ואריאציות על נושא האדמה, מוזיאון ישראל, ירושלים, 1987, ללא מספרי עמודים.
  33. ^ תומרקין, יגאל, עצים, אבנים ובדים ברוח, מסדה, 1981.
  34. ^ צלמונה, יגאל, 100 שנות אמנות ישראלית, מוזיאון ישראל, ירושלים, 2010, עמ' 354.
  35. ^ בליטנטל, עליס, "תומרקין בין השק"ם למגורים", מעריב, 9 בדצמבר 1982.
  36. ^ בר אדון, דורון, "קין בעיני עצמו – יוצר לוחם בזירה הפתוחה", סטודיו 115, יולי 2000, עמ' 33.
  37. ^ חרומצ'נקו, יולי, "במומו מפסל", כל העיר, 30 בינואר 2004
  38. ^ תומרקין, יגאל, "ציוני דרך אוטוביוגרפיים", בתוך: גינתון, אלן, תומרקין, פסלים 1957–1992, מוזיאון תל אביב לאמנות, תל אביב, 1992.
  39. ^ תומרקין, יגאל, "פסלי תומרקין, גן אבו נבוט, יפו", חמו"ל, 2001.
  40. ^ "הפסל תומרקין זכה במקום הראשון בתחרות ביפן", על המשמר, 9 ביולי 1992.
  41. ^ גרייבסקי, מיכל, "יד ושם ביטל הפרס לאמן תומרקין", ידיעות אחרונות, 9 בינואר 1998
  42. ^ וייל, מרטין, "על פרשת שלילת פרס יד ושם מתומרקין", סטודיו, פברואר 1998.
  43. ^ ברגמן, לילי בנקל, "תקרית בטקס הענקת פרס זוסמן לאמן הישראלי", ידיעות אחרונות, 5 באפריל 1998
  44. ^ נימוקי השופטים, באתר פרס ישראל
  45. ^ 45.0 45.1 גולדברג, מיכל, "בג"ץ ידון היום בפרס לתומרקין", ידיעות אחרונות – כותרת, 29 במרץ 2004, עמ' 19
  46. ^ שרביט, נועם, "למרות המחאות: פרס ישראל בפיסול יוענק לאמן יגאל תומרקין", חדשות מחלקה ראשונה, 15 במרץ 2004
  47. ^ שרביט, נועם, "בגצ: תומרקין התנצל על התבטאויותיו רק כדי לרצות את שרת החינוך", חדשות מחלקה ראשונה, 30 באפריל 2004.
  48. ^ "יון תומרקין עדיין מובך מאבא: ראיון משפחתי |אנשים". mako. 9 בדצמבר 2013. בדיקה אחרונה ב-30 ביוני 2017.
  49. ^ ראו: גינתון, אלן, "העיניים של המדינה": אמנות חזותית במדינה ללא גבולות, מוזיאון תל אביב לאמנות, תל אביב, 1998, עמ' 28
  50. ^ פישר, יונה; מנור-פרידמן, תמר, לידת העכשיו, מוזיאון אשדוד לאמנות, 2008, עמ' 30–31.
  51. ^ בר אדון, דורון, "קין בעיני עצמו – יוצר לוחם בזירה הפתוחה", סטודיו 115, יולי 2000, עמ' 31.
  52. ^ לסיכום פרשנויות אלו ראו: Schwarz, Arturo, Igal Tumarkin, 1996‏ – מאמר מתיק יגאל תומרקין, מרכז המידע לאמנות ישראלית, מוזיאון ישראל, ירושלים, עמ' 3.
  53. ^ עפרת, גדעון, יגאל תומרקין: 31 פסלים מוקדמים, גלריה דן, תל אביב, 2014, עמ' 15
  54. ^ מעריב
  55. ^ הנדלמן, איתמר, "האמן, המרגריטה ואיש השב"כ", גלובס – גלובס הערב, 3 בנובמבר 203, עמ' 20–21.
  56. ^ גלדמן, מרדכי, "תומרקין כבש את המוזיאון", במחנה, 21 במאי 1992.
  57. ^ תומרקין, יגאל, "והנה האש והעצים ואיה השה לעולה...", 1983–1984, דף ללא ציון מקור, תיק יגאל תומרקין, מרכז המידע לאמנות ישראלית.
  58. ^ בשנת 2010 שופצה האנדרטה ולוחות הזכוכית שבה הוסרו.
ערך מומלץ
Macht Arbeit Frei?

"Macht Arbeit Frei?‎" (מגרמנית: "האם העבודה משחררת?") הוא פסל מאת האמן הישראלי יגאל תומרקין. הוא מכיל שלושה אלמנטים מרכזיים - פירמידה, דמות האמן השוכבת על גבי קרון ותלולית חלוקי אבן.

אנדרטה לזכר חללי המשחתת אילת

האנדרטה לזכר חללי המשחתת אילת בחיפה, היא אחד מאתרי הזיכרון ל-47 חללי אח"י אילת (ק-40) שטובעה בטילי ים-ים במים בינלאומיים בקרבת פורט סעיד ב-21 באוקטובר 1967.

ערך מורחב – טיבוע המשחתת אילת

אנדרטה לנופלים (אשקלון)

"אנדרטה לנופלים" או "לנופלים" היא אנדרטה לנופלים מבני העיר אשקלון, שיצר האמן יגאל תומרקין.

אנדרטה לשואה ולתקומה

ה"אנדרטה לשואה ולתקומה" היא אנדרטה מאת הפסל הישראלי יגאל תומרקין, המוצבת בכיכר רבין בתל אביב-יפו, ואשר נחנכה בשנת 1975. בשנים הראשונות לאחר הקמתה, שימשה האנדרטה כמקום שבו נערך הטקס המרכזי לציון יום השואה בעיר.

אנדרטת הבקעה

אנדרטת הבקעה היא אנדרטה שהוקמה לזכר הנופלים בבקעת הירדן על גבעה למרגלות הר הסרטבה, מעשה ידיו של הפסל יגאל תומרקין.

אנדרטת השלום (ירושלים)

"אנדרטת השלום" או "אנדרטה לשלום" הוא פסל מאת האמן הישראלי יגאל תומרקין הניצב בירושלים.

"אנדרטת השלום" נבנתה בשנת 1966 בדרך חברון בירושלים, בסמוך לגשר להולכי רגל המוביל לסינמטק ירושלים (שהוקם כ-15 שנים לאחר הצבת הפסל). באותה עת שכן האזור בקרבת הגבול בין ירושלים המזרחית והמערבית. הפסל בנוי מאבן שנחצבה באזור שבטה ועוצבה כמעין אובליסק או עמוד ניצחון. האבן ניצבת על בסיס עשוי ברזל. על האבן חקוקה הכתובת "וכתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות. לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה", הלקוחה מחזון אחרית הימים בספר ישעיהו, בשפה העברית והערבית. בנוסף, תומרקין בחר להדגיש מוטיב זה באמצעות שיבוץ חלקי נשק וחלקי כלי עבודה חקלאית המשובצים משני עברי הבסיס.

רונית שטיינברג טענה כי העובדה כי האבן עצמה נעדרת דימויים, מדגישה את הסמליות שבעבודה ואת העובדה כי אין היא מסמלת "מנצחים ומנוצחים אלא כמיהה לדו-קיום ולהימנעות ממלחמה".

ביג צ'יף

"ביג צ'יף" הוא פסל מאת האמן הישראלי יגאל תומרקין המוצב בקריית שמונה.

גן שעוני השמש

"גן שעוני השמש" או "גן שעוני שמש" הוא פסל מאת האמן הישראלי יגאל תומרקין. הפסל ממוקם בגן צ'צ'יק באשקלון.

דיוקן האמן כלוחם צעיר

"דיוקן האמן כלוחם צעיר" הוא פסל מאת האמן הישראלי יגאל תומרקין. הפסל מציג דמות של לוחם קטוע גפיים.

הפסל הוא חלק מסדרה של עבודות, שנוצרה במחצית שנות השישים של המאה ה-20, העושות שימוש בחלקי נשק פגומים. בין יצירות אלו בולטת הקרבה לפסל "דיוקן האמן כפילוקטטס צעיר" (1965-6). דמות הלוחם מתוארת ביצירה כקטועת רגל. היא יושבת זקופה ומבטנה מגיחה כף יד האוחזת באקדח, ואילו אל חזה צמוד תת מקלע. ראשה של הדמות, ובמיוחד הכובע, מאזכר את הרליקוואריום של פואה הקדושה (Sainte Foy), מכנסיית סן פואה בקונק (Sainte Foy à Conques) בצרפת. אביגדור פוסק מצא דמיון גם לכדי קבורה אטרוסקיים ולדיוקנאות נפטרים מפאיום וליצירות אמנות נוספות מתרבויות שונות.פניה של הדמות הם תווי פניו של האמן. גם שמו של הפסל, המהווה פרפרזה על שם הספר "דיוקן האמן כאיש צעיר" מאת ג'יימס ג'ויס מעידה על תפיסה של הפסל כביטוי של הזדהות עצמית של תומרקין הפסל עם סבל ומחאה כנגד המלחמה. פוסק קובע כי "מרמז על תלאותיו המוסריות של אמן הפועל בחברה השרויה דרך קבע בסכנה והנאבקת על עצם קיומה, ולפיכך מפגינה קוצר רוח כלפי האמנים".העבודה נכללה בתערוכה הרטרוספקטיבית של תומרקין במוזיאון תל אביב לאמנות (1992) וכן בתערוכה "יגאל תומרקין - 50 שנות יצירה" (2009) שהוצגה בגלריות אופאל וזיסמן בתל אביב. בשנת 2011 הוצגה בגלריה חזי כהן עבודה נוספת, מאוחרת יותר, של תומרקין תחת השם "דיוקן עצמי של האמן כלוחם".

דיוקן עצמי 1975

"Portrait 1975" (בעברית: "דיוקן עצמי 1975") הוא שמה של סדרת הדפסים מאת האמן הישראלי יגאל תומרקין. הסדרה, בת חמישה הדפסים שהוצאה כפורטופוליו אחד, מתארת דגמים של פסלים שונים בעיצוב האמן.

הוא הלך בשדות (פסל)

"הוא הלך בשדות" (1967) הוא פסל מאת האמן הישראלי יגאל תומרקין. הפסל, בגובה של 175 ס"מ, עשוי יציקת ברונזה, צבועה בחלקה, שהוכנה בשלושה עותקים. אחד מן העותקים נמצא באוסף מוזיאון תל אביב, עותק שני נמצא באוסף האמן ועותק נוסף, צבוע ברובו בצבע ירוק-חאקי, נמצא באוסף פרטי.העבודה עשויה כאסמבלאז' המורכב מיציקות גופו של האמן בברונזה שחורה עם חלקי נשק, וצבועה בצבע אדום ולבן. הדמות, אשר מכנסיה מופשלים ואיבר מינה חשוף, מופיעה כחסרת זרועות, פיה פעור ומבטנה הקרועה מגיחים קני רובים וכן כדור פגז עגול. היא נועלת נעליים צבאיות גבוהות.

מקור שמו של הפסל, הוא בספרו של משה שמיר "הוא הלך בשדות" (1947), המתבסס בעצמו על שורות מתוך שירו של נתן אלתרמן - "האם השלישית ": "בני גדול ושתקן / ואני פה כותונת של חג לו תופרת / הוא הולך בשדות. הוא יגיע עד כאן. / הוא נושא בלבו כדור עופרת". דמותו של גיבור הספר, אורי, תרמה רבות לעיצוב דמותו של הצבר המיתולוגי, "יפה הבלורית והתואר". באותה שנה שבה נוצר הפסל (1967), עובד ספרו של שמיר לסרט בכיכובו של אסי דיין, לאחר שכבר הוצג פעמיים כמחזה על בימת התיאטרון.

העבודה מציגה דגם אלטרנטיבי לישראלי ההרואי ה"צבר". הטכניקה הפיסולית משלבת בין ביטוי אקספרסיבי עם צורות אמנותיות מודרניסטיות אשר זוהו עם תרבות מחאה ברוח אמנות הדאדא, הסוריאליזם והפופ ארט. הוא "מהווה תקדים להתרסה פוליטית, בעיקר בפן הגופני-פסיכולוגי שלה - וזאת תוך פנייתו אל יצירות ספרותיות ושימוש אינטנסיבי בגוף כמקום של מאבק, פגיעות, אלימות".

המוזיאון לאמנות ישראלית, רמת גן

המוזיאון לאמנות ישראלית, רמת גן הוא מוזיאון המוקדש להצגת אמנות ישראלית, הממוקם ברחוב אבא הלל ברמת גן. המוזיאון נפתח ב-4 באפריל 1987 בבניין תעשייה שהוסב לייעודו הנוכחי.

השיר על האדמה

"השיר על האדמה" (בגרמנית: Das Lied von der Erde) הוא פסל וסדרת עבודות מאת האמן הישראלי יגאל תומרקין. העבודות, מסוף שנות ה-70 ותחילת שנות ה-80 של המאה ה-20, נושאות שמות שונים והן מציגות מוטיב משותף של אדמה המונפת באוויר, כמעין מזבח.

התרחשויות

התרחשויות הוא פסל מאת האמן הישראלי יגאל תומרקין. הפסל מוצב בקמפוס אוניברסיטת תל אביב, ברחבת הדשא שבחזית בניין מקסיקו, משכנה של הפקולטה לאמנויות.

פסלו של תומרקין הוקם בשנת 1972 במימונו של רפאל רקנאטי, מבעלי בנק דיסקונט. הפסל מהווה דוגמה לסגנון הפיסול המאופק שאימץ תומרקין במהלך שנות השבעים, לאחר שזנח את סגנון הפיסול ה"אסמבלאז'י" שאפיין אות יצירתו עד אז.

הפסל מורכב משורה של גופים גאומטרים, עשויים בטון הצבוע בצבע לבן. גופים אלו מסודרים כך שנוצרת קומפוזיציה תלת ממדית פתוחה, המזמינה את הצופה להקיף את היצירה מכל צדדיה. על הקומפוזיציה שולטת צורה של מעין מגדל, ממנו תלויים אלמנטים מעוקלים עשויים ממתכת הצבועים בצבעי יסוד. רן שחורי טען כי בפסל זה הצליח תומרקין לשכלל את העניין שלו ביחס שבין הפסל לסביבה באמצעות אור השמש.

פאניקה אודות מכנסיים

"פאניקה אודות מכנסיים" הוא שמו של ציור מאת האמן הישראלי יגאל תומרקין.

פייטה, פייר פאולו פאזוליני

"פייטה, פייר פאולו פאזוליני" או "מטרה, לפייר פאולו פאזוליני" (1979) הוא הדפס מאת האמן הישראלי יגאל תומרקין.

קיר רפלקטיבי

"קיר רפלקטיבי" הוא שם קבוצת פסלים של האמן הישראלי יגאל תומרקין. הפסלים מוצבים במקומות שונים כגון מוזיאון תל אביב לאמנות, קמפוס האוניברסיטה העברית בגבעת רם ועוד.

שבעת עמודי החוכמה שלי כמחווה להרי יפן

"שבעת עמודי החוכמה שלי כמחווה להרי יפן" (1992) הוא פסל מאת האמן הישראלי יגאל תומרקין המוצב בהמוזיאון הפתוח בהאקו֗נֶה שביפן.

שר היער - מחווה למישל טרונייה

"שר היער - מחווה למישל טרונייה" (1986-1985) היא סדרת הדפסים מאת האמן הישראלי יגאל תומרקין.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.