יגאל צלמונה

יגאל צַלמוֹנָה (נולד ב-28 באפריל 1945) הוא אוצר אמנות, מבקר והיסטוריון ישראלי. מחקריו של צלמונה מתמקדים בראשיתה של האמנות הישראלית ובייחס שלה אל המזרח הקרוב. בין השנים 2012-1980 שימש צלמונה כאוצר לאמנות ואחר-כך כאוצר ראשי בין-תחומי במוזיאון ישראל בירושלים.

יגאל צלמונה
Yigal Zalmona
לידה 28 באפריל 1945 (בן 74)
תל אביב-יפו, ישראל
לאום ישראלי
תחום יצירה אוצר

ביוגרפיה

יגאל צלמונה נולד בשנת 1945 בתל אביב. אביו, מארקו צלמונה, היה רופא שיניים.[1] הוא גדל בשכונת נוה שאנן. בגיל 20 נסע לפריז, שם למד ספרות, אנתרופולוגיה והיסטוריה - ללא ידע מוקדם בצרפתית. בשנת 1966 ניצל צלמונה מהרעלת גז[2]. אירוע זה זכה לחשיפה רבה בעיתונות הישראלית של אותה תקופה. בהמשך נרשם ללימודי תולדות האמנות בסורבון, שם סיים תואר ראשון ושני. עבודת המאסטר שלו עסקה בצייר והפסל ז'אן דובופה (Jean Dubuffet) וביחס בין אמנות גבוהה לאמנות שוליים בעבודתו.

בצרפת נחשף צלמונה להגותם של רולאן בארת ולואי אלתוסר ואל מהפכת הסטודנטים שהתרחשה בשנת 1968. בראיון מאוחר תיאר צלמונה את חוויותיו מן האירועים וטען כי "הייתה תחושה של אוטופיה חברתית, שהמהפכה קרובה. אני זוכר שמלבד היציאה לרחוב וזריקת אבנים, צבענו העתקי גבס של פסלים יווניים באדום. [...] כשהגעתי לסורבון, האוניברסיטה הייתה משובחת מבחינה מקצועית אך שמרנית. הכל השתנה. מבחינה תרבותית המהפכה קרתה: תפישת העולם של האקדמיה השתנתה עם הופעתם של כותבים חדשים ועם השפעות של תפישות עולם מרקסיסטיות על אמנות ותרבות".[3]

אף על פי שבתום לימודיו הוצעה לו עבודה כעוזר הוראה, החליט צלמונה לשוב לישראל. בשנת 1972 החל לעבוד, בתחילה כעוזר למנהל ד"ר חיים גמזו אוצר במוזיאון תל אביב לאמנות ואחר כך כאוצר לפיסול ולרישומים והדפסים במוזיאון. ביחד עם אילן תמיר, ניסה צלמונה לקדם את הצגתם של אמנים צעירים, שעסקו באמנות אוונגרדית ומושגית. מהלך זה נתקל בהתנגדות של גמזו שהיה ידוע בשמרנותו האמנותית. על רקע זה התפטרו, בשנת 1974, צלמונה ותמיר מתפקידם במוזיאון.

לפרנסתו לימד צלמונה בבצלאל, בחוגים לתולדות האמנות באוניברסיטה העברית ואוניברסיטת חיפה, וכתב ביקורת אמנות בעיתון "מעריב".

בתחילת שנות ה-80 התמנה לאוצר לאמנות ישראלית במוזיאון ישראל. צלמונה היה שותף לדרכו של יונה פישר, מנהל מוזיאון ישראל, בתמיכה באמנות חדשה ואמנים צעירים. יהושע נוישטיין ראה בצלמונה כמי שריכז סביבו חוג אמנים מושגיים לשעבר שהחלו לעסוק בפיסול.[4]

בינואר 1985 נפתח במוזיאון "ביתן לאמנות ישראלית" שנבנה בתמיכתה של אילה זקס-אברמוב. תערוכת הפתיחה של הביתן נקראה "ציוני דרך באמנות ישראלית", והציגה מבחר של יצירות אמנות ישראלות מאוסף המוזיאון ומאוספים אחרים. קטלוג התערוכה עוצב כחוברת דקה וגדולת ממדים, כמעין עיתון.[5]

בשנת 1998 אצר את התערוכה "קדימה: המזרח באמנות ישראל", ביחד עם תמר מנור-פרידמן. התערוכה סקרה את היחס של האמנות הישראלית אל המזרח הקרוב, אל האוכלוסייה הערבית בארץ ישראל ואל היהדות המזרחית החל מאמנות "בצלאל" ועד לאמנות של שנות התשעים של המאה ה-20. על פי צלמונה תפיסת המזרח באמנות הישראלית הושפעה באופן עקבי מתולדות הסכסוך הישראלי-ערבי. צלמונה ראה במאורעות תרפ"ט כנקודת שבר, בה נעלמה תפיסת המזרח כמושא לכמיהה יהודית.

בעקבות התערוכה קיים, בחודש יולי, כתב העת "סטודיו", אז כתב עת מרכזי בעולם האמנות הישראלי, דיון אקדמי בשאלות שהעלתה התערוכה וייחד לה מקום נרחב בגליונו. חנן חבר, כמו גם אישים נוספים, העלו בביקורתם את הטענה כי התערוכה והטקסט המלווה אותה אינם יוצרים פרובלמטיזציה של הייצוג האמנותי, ומבטאים את האתנוצנטריות היהודית.[6]

ב-4 במאי 2005 נפתחה במוזיאון ישראל התערוכה "בוריס ש"ץ - כהן אמנות, יצירתו וחזונו של אבי האמנות הישראלית", שהוקמה לציון 100 שנים להקמת "בצלאל"' באצירתו של צלמונה.

בשנת 2010, בעקבות פתיחת קמפוס המוזיאון החדש והקמת תצוגת קבע לאמנות ישראלית שאצר צלמונה (עם אמיתי מנדלסון) במוזיאון, הוציא צלמונה את הספר "100 שנות אמנות ישראלית". הספר, טען צלמונה, הציג את התפתחות הקאנון של האמנות הישראלית.[7] הספר יצא לאור באנגלית בהוצאת לונדס האמפריס מלונדון בשנת 2013 ונמצא בסדרת הספרים המומלצים לקריאה של מוסף הספרות של הפיינאנשיאל טיימס.

בין הנושאים שבהם עסק צלמונה היסטוריה של האמנות הישראלית המוקדמת כמו  המחקרים על בוריס שץ, על תקופת מגדל דוד; נושאי חתך כמו  תפיסת ה"מזרח" של האמנות הישראלית או חוויית ההתיילדות באמנות הישראלית והצגה מוזיאלית של יצירתם של אמנים עכשוויים כמו מיכה אולמן, נחום טבת, צבי גולדשטיין, או משה גרשוני.

בשנת 1998 התמנה צלמונה לאוצר הראשי הבינתחומי של מוזיאון ישראל, תפקיד בו החזיק עד לפרישתו מן המוזיאון ב-30 באפריל 2012.

צלמונה מרצה באקדמיה לאמנות ולעיצוב בבצלאל ומשמש כראש המגמה לאוצרות בתוכנית התואר השני של בצלאל ב"מדיניות ותאוריה של האמנויות". היה חבר בוועדות שיפוט של פרסים חשובים, ביניהם פרס ישראל. צלמונה משמש כיועץ לנושאים מוזיאליים לספריה הלאומית של ישראל  בתהליך התחדשותה ומעברה לבניין חדש.

צלמונה אב לשניים וסב לחמישה.

רשימת פרסומים

  • "וולף ווסטל: מלמד-הבקר של ההכרה", מושג 6, 1975, תל אביב, עמ' 32-33
  • "10+", מושג 6, 1975, תל אביב, עמ' 66-73
  • "אנה טיכו: רישומים", מושג 8, 1976, תל אביב, עמ' 42-50
  • "נחום טבת: חפצים", מושג 11, 1976, תל אביב, עמ' 48-50
  • "שטרייכמן", מושג 13, 1976, תל אביב, עמ' 24-30
  • "טבע וחוויה בציוריו של מאירוביץ", מעריב, 15 במאי 1976
  • מיקום/כיוון/78, ‫קיבוץ אשדות יעקב, 1978
  • "ארכיון לאמנות ישראלית; 'בצלאל' - יצירת 'סגנון לאומי'", ציור ופיסול 17, 1978, עמ' 31-33
  • Zalmona, Yigal, Art about art: two texts and one interview with Osvaldo Romberg, Delson-Richter Galleries, Old Jaffa, 1978
  • "אבל פן", ציור ופיסול 18, 1979, עמ' 37-40
  • "ניגודיו של ז'יל פאסקין", מעריב, 11 במאי 1979
  • "יגאל תומרקין - בין אוצ'לו לפאוזוליני", מעריב, 31 במאי 1979
  • "כתב באמנות וחוסר נימוסים", מעריב, 6 ביולי 1979
  • איך נראית התודעה?", מעריב, 20 ביולי 1979
  • "נופים קדושים", מעריב, 10 באוגוסט 1979
  • "אבל פן", ציור ופיסול 18, 1979, עמ' 37-40 ‬
  • "'אפקים חדשים' - החוויה האמרגנית", קו 1, 1980, עמ' 79-82
  • "'איש המזרח' של נחום גוטמן", דבר, 26.12.1981, עמ' 22
  • "ראשית האמנות המודרנית בארץ-ישראל", קו 2, 1981, עמ' 27-39 ‬
  • "אמנות א"י בשנות ה-30 ואסכולת פאריס", קו 3, 1981, עמ' 34-28 ‬
  • "העבר הוא ההווה - הכנענים", קו 4-5, 1982, עמ' 50-57 ‬
  • "המזרח באמנות הישראלית בשנות העשרים" בתוך: שפס, מרק (עורך), שנות העשרים באמנות ישראל, מוזיאון תל אביב, תל אביב, 1982
  • כאן עכשיו, מוזיאון ישראל, ירושלים, 1982
  • ציורים חדשים, חיים קיוה, מוזיאון ישראל, ירושלים, 1982
  • אורי ריזמן, הוצאת מוזיאון ישראל, ירושלים, 1983
  • "מגמות בציונות ושאלת האומנות לפני הקמת 'בצלאל'"; "לדמותו של בוריס שץ"; "הירשנברג, ליליין ופן - ציירים ב'בצלאל'"; סגנון ואיקונוגרפיה של חפצי 'בצלאל'" בתוך: שילה כהן, נורית (עורכת), "בצלאל" של שץ, מוזיאון ישראל, ירושלים, 1983
  • אליהו גת - אור באדמה השמים עופרת, מוזיאון ישראל, ירושלים, 1984
  • זיגי בן-חיים, 1984, מוזיאון ישראל, ירושלים, 1984
  • גולדשמיד, תמר ‬(עורכת), 80 שנות פיסול בישראל, מוזיאון ישראל, ירושלים, 1984
  • נופים באמנות ישראל, ד.ק. גראונט, ירושלים, 1984
  • ציוני-דרך באמנות ישראל, מוזיאון ישראל, ירושלים, 1985
  • בוריס שץ, הקיבוץ המאוחד, תל אביב, 1985 (סדרת 'אמנים ישראלים')
  • לאה ניקל, מוזיאון ישראל, ירושלים, 1985
  • אמנות ישראלית מוזיאון ישראל ירושלים, מוזיאון ישראל, ירושלים, 1985
  • משה גרשוני 1980-1986, מוזיאון ישראל, ירושלים, 1986
  • אבל פן, הוצאת מעינות, ירושלים, 1987 (ביחד עם גדעון עפרת ויעל גנאסיא)
  • יחזקאל שטרייכמן, מוזיאון ישראל, ירושלים, 1987
  • אמנות ישראל: תצוגה מיוחדת - נורית דוד, ציורים, מוזיאון ישראל, ירושלים, 1987
  • לארי אברמסון: גינון באור מלאכותי, מוזיאון ישראל, ירושלים, 1987
  • עידו בראל, מוזיאון ישראל, ירושלים, 1987
  • צבע טרי: פיסול (אמנים צעירים), מוזיאון ישראל, ירושלים, 1988
  • מיכה אולמן: 1980 - 1988, מוזיאון ישראל, ירושלים, 1988
  • דיתי אלמוג: ציורים, מוזיאון ישראל, ירושלים, 1988
  • קלג וגוטמן, מוזיאון ישראל, ירושלים, 1988
  • חיים מאור - פני הגזע ופני הזיכרון, מוזיאון ישראל, ירושלים, 1988
  • "שני ציורים - שתי זהויות", משקפים 3, 1988, עמ' 9
  • "צילום הוא צילום הוא צילום? קלג וגוטמן", משקפים 5, 1988, עמ' 50-51
  • "ניואנס מקומי בשפה בינלאומית: שיח אוצרי אמנות ישראלית", פרוזה 100, 1988, עמ' 176-192
  • אווירופאסיביקה: אבי סיטון - פסלים, מוזיאון ישראל, ירושלים, 1989
  • דגנית ברסט - חקירות לוך נס, מוזיאון ישראל, ירושלים, 1989
  • לארי אברמסון, מוזיאון ישראל, ירושלים, 1989
  • "Creation and Involvement in Israeli Art: a Sketch", In: The Shadow of Conflict: Israeli art 1980-1989, The Jewish Museum, New York, p.15-19, 1989
  • משה ניניו, מחזור ימים, מוזיאון ישראל, ירושלים, 1990
  • מנשה קדישמן : לידה ופסלים אחרים 1990-1988, מוזיאון ישראל, ירושלים, 1990
  • ליטבינובסקי, מוזיאון ישראל, ירושלים, 1990
  • אוסבלדו רומברג: עקבות בניינים; מיצב מטנארטיבי על אודות המודרניזם, מוזיאון ישראל, ירושלים, 1991
  • משה ניניו: מחזור ימים, מוזיאון ישראל, ירושלים, 1991
  • ציור בריטי במאה ה-20, מוזיאון ישראל, ירושלים, 1992
  • "טבע בריטי", סטודיו 30, 1992, עמ' 13
  • פיליפ רנצר: לפעמים יש לי תשוקה לאשתי, מוזיאון ישראל, ירושלים, 1992
  • בדיבור אחד: זליג סגל – עבודות, מוזיאון ישראל, ירושלים, 1992
  • סיגל פרימור: אתגר אנטארקטיקה, מוזיאון ישראל, ירושלים, 1992
  • "גבורות לאילה - אמנות ישראלית מאוספי אילה זקס אברמוב", מוזיאון ישראל, ירושלים, 1992
  • "המזרח באמנות ישראל בשנות העשרים", שנות העשרים באמנות ישראל, מוזיאון תל אביב, 1992
  • ימי מגדל דוד: מלחמת התרבות הראשונה באמנות ישראל, מגדל דוד - המוזיאון לתולדות ירושלים, ירושלים, 1992
  • "חומוס עם קצפת? אופני ההתייחסות של ציירים ופסלים יהודים, ארץ-ישראלים, למזרח, לדמות הערבי ולעימות הישראלי-ערבי", משקפיים 19, 1993, עמ' 9-13 ‬
  • פתשגן: אורי קצנשטיין, מוזיאון ישראל, ירושלים, 1993
  • דגשים חזקים, מוזיאון ישראל, ירושלים, 1994
  • "החצוצרה שנתביישה", משקפיים 21, 1994, עמ' 7-11‬
  • "Ali Baba's Cave", Philip Rantzer: I love Art and Art Loves me, Kerber Verlag, Altes tingen, Kunstverein tersloh, Museum Moderne Kunst, Passau
  • "גיא בר-אמוץ: גררר - תערוכה", סטודיו 63-64, 1995, עמ’ 20-30 ‬
  • "B-BAU, צבי גולדשטיין ניתוח העבודה והערות על מבנה ירקות ודגם-זית", סטודיו 63, 1995, עמ' 25
  • "On the Exhibition 'Kadima' Orientalism in Israeli art", The Jerusalem Review, p 51-55, 1997
  • קדימה: המזרח באמנות ישראל, מוזיאון ישראל, ירושלים, 1998 (ביחד עם תמר מנור-פרידמן)
  • "כצל עובר (ציוריו של ישראל הרשברג)", מכירה פומבית 4, 1998, עמ' 22-26
  • " חור, סדק או קריסה ממשית?", "יצירות האמנות הן אבני בניין", "התזה של סעיד היא לא הריקוד עצמו והומי ק. באבא כבעיה לא פתורה", סטודיו 97, 1998 ‬
  • ילדים טובים, ילדים רעים: התיילדות באמנות הישראלית, מוזיאון ישראל, ירושלים, 1998
  • וסילי קנדינסקי: צבעי המוזיקה, מוזיאון ישראל, ירושלים, 1999
  • וסילי קנדינסקי - צבעי המוזיקה, מכירה פומבית 15, 1999, עמ' 3-8
  • "יצירת-מופת אבודה מגיעה לירושלים", ניקולה פוסן: יצירת-מופת שנתגלתה מחדש, מוזיאון ישראל, ירושלים, 1999
  • Landscape of the Bible: Sacred Scenes in European Master Paintings, The Israel Museum, Jerusalem, 2000
  • "חלומו של נרקיס", מוזה 5, יולי 2001, עמ’ 22-27
  • Uri Katzenstein, Home, the Israeli Pavilion, the Venice Biennale, 2001
  • "Ein Wiederentdecktes Gemalde von Poussin gelangt nach Jerusalem", Nicolas Poussin, Die Zerstorung des Tempels in Jerusalem Schlchtenbilder aus der Judischen Geschichte, Kunsthistorisches Museum, Wien, 2001
  • עבודות מאוחרות, מיכאל גרוס, מוזיאון ישראל, ירושלים, 2002
  • אלי אברהמי: שירת עלים, גולקונדה אמנות, תל אביב, 2002
  • אביבית (אוהד מרומי ואבנר בן-גל), מוזיאון ישראל, ירושלים, 2002 (עם שרית שפירא)
  • גררר... (גיא בר-אמוץ, סיגלית לנדאו), מוזיאון ישראל, ירושלים, 2002 (עם שרית שפירא)
  • בד-רצפה-שמלה-בד. אלף מילים על ציוריה של לאה ניקל, גלריה זומר לאמנות עכשווית, תל אביב, 2002
  • אבל פן: ציורי התנ"ך ועוד, מוזיאון ישראל, ירושלים, 2003
  • "קדושה והתקדשות באמנות העכשווית", בתוך: בילסקי, מילי ד.; שנאן, אביגדור (עורכים), גבולות של קדושה, בחברה בהגות ובאמנות, כתר, ירושלים, 2003, עמ' 132-140 ‬
  • ‫"מאפלה לאור גדול: אור וזהות בציור הארצישראלי המוקדם", אורים, 2005, עמ' 228-233 ‬
  • 40 יצירות מופת של יופי וקדושה: מאוסף מוזיאון ישראל, מוזיאון ישראל, ירושלים, 2005
  • "Die Israelische Kunst und der Orient", Die Neuen Hebraer: 100 Jahre Kunst in Israel, Martin-Gropius-Bau, Berlin, exhibition catalogue (co-curator with Doreet LeVitte Harten)
  • בוריס שץ - כהן אמנות: חזונו ויצירתו של אבי האמנות הישראלית, מוזיאון ישראל, ירושלים, 2006
  • "'New Jew, Old Orient: Reflections on Art, Place and Identity", in: Israele Arte e Vita 1906-2006, Palazzo Reale, Milano
  • ":"אוריינטאליזם ויוגנד-שטיל", המודרניזם הרדיקלי באמנויות הפלסטיות בארץ-ישראל בראשית המאה ה-20", "אמנות ושואה", "אמנויות פלסטיות בישראל", בתוך: מירון, דן; חבר, חנן (עורכים), זמן יהודי חדש, כרך ג, כתר, ירושלים, 2007
  • "גבוה, יותר עמוק", בתוך: עזרא אוריון: שבשמים ובארץ, מוזיאון הנגב לאמנות, 2007
*Treasures from the Holly Land, Museum of Fine Arts, Budapest, 2009
  • 100 שנות אמנות ישראלית, מוזיאון ישראל, ירושלים, 2010
  • " דימויים של תיקון הגוף היהודי", בתוך: בילסקי, מילי ד.; שנאן, אביגדור (עורכים), שבר ותיקון, קרן עדי, 2010, עמ' 58-68 ‬
  • ‫"יצירות מופת ומסמכי זהות", ארץ אחרת, מס' 57 2010, עמ' 10-19
  • שעון חול: עבודתו של מיכה אולמן, מוזיאון ישראל, ירושלים, 2011
  • *L'Orientalism et les Juifs, Musée d'Art et d'Histoire du Judaïsme,
Paris, 2012 (פרק על האמנות הישראלית)

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ מעריב, מה קרה לבננו?, מעריב, 2 באוקטובר 1966.
  2. ^ מעריב, הסטודנט החמישי הקדים לבוא והציל ארבעת חבריו ממוות, מעריב, 2 באוקטובר 1966
  3. ^ אלי ערמון אזולאי, עכבר העיר אונליין, יגאל צלמונה: בזכות הקאנון, באתר הארץ, 17 ביוני 2010
  4. ^ ראו: נוישטיין, יהושע, "אחרי 'רישום מעל ומעבר'", בתוך: עומר, מרדכי (עורך), גבולות השפה, מוזיאון תל אביב לאמנות, תל אביב, 1998, עמ' 37.
  5. ^ ראו: "אל תגידו בגת", מעריב, 30 בינואר 1985.
  6. ^ ראו: חבר, חנן, "ציות מופרז לתזה של סעיד", סטודיו, כתב עת לאמנות, מס' 97, נובמבר 1998, עמ' 36-39.
  7. ^ ראו: אלי ערמון אזולאי, עכבר העיר אונליין, יגאל צלמונה: בזכות הקאנון, באתר הארץ, 17 ביוני 2010
אמיתי מנדלסון

אמיתי מנדלסון (נולד ב-20 בדצמבר 1969) הוא אוצֵר אמנות. החל מסוף שנת 2006 משמש כאוצר לאמנות ישראלית במוזיאון ישראל בירושלים.

דיוקן עצמי (לובין)

"דיוקן עצמי" (1924) הוא ציור דיוקן מאת הצייר הישראלי אריה לובין.

הציור "דיוקן עצמי" מציג את קלסתר פניו של הצייר אריה לובין. לובין לבוש חולצה לבנה, כתפיו בפרופיל וראשו פונה אל הצופה. מאחוריו נוף של חוף ים שומם שמעליהם שמיים כחולים כהים, המהווים רקע לדיוקן. תווי פניו של לובין מודגשים מעט, כך שנוצרת הרגשה של גוף מונומנטלי המעוצב עם זיקה לצורות גאומטריות. יגאל צלמונה הצביע על נטיתו של לובין אל סגנון הפוריזם האירופי, מבית מדרשו של לה קורבוזיה, שביקש לתאר את הצורות בטבע באופן מובהק, ולא ביחס לאופן המקרי של הראייה.משנת 2010 מוצג הציור דרך קבע בתצוגת האמנות הישראלית במוזיאון ישראל.

הכניסיני תחת כנפך (פסל)

"הכניסיני תחת כנפך" הוא פסל מאת האמן הישראלי יגאל תומרקין.

הפסל עשוי מאסמבלאז' של חלקי נשק המגיחים מתוך מעטפת פלדה.

פסלו של תומרקין מהווה חלק מקבוצה של כ-40 פסלים, שנוצרה בשנים 1965-1966 בסטודיו שלו, ששכן אז בקריית המלאכה בתל אביב. חלקי הנשק הפגומים סופקו על ידי צה"ל. ביצירה יצר תומרקין מעטפת פלדה, ממנה מגיחים קני רובים, מרגמות וכלי נשק אחרים. יגאל צלמונה כתב על יצירות האסמבלאז' של תומרקין כי כלי הנשק בהם הופכים ל"חלק ממערך אסתטי, ומאבדים חלק ניכר ממשמעותם כנתח גס של הממשי. על אחת כשהם כלי-נשק, המאבדים לרגע את משמעותם ככלי הרג ונעשים חלק מתנופה סוחפת וקונטרפונקטית של צורות" עם זאת, ביצירה זו נדמה כי ממשותם של כלי הנשק מובלטת בזכות הקומפוזיציה ועל רקע הממד הפואטי של שמו.

שם הפסל מתייחס בצורה אירונית לשירו של חיים נחמן ביאליק "הכניסיני תחת כנפך" (1905). במקום "מִקְלַט" ו-"קַן-תְּפִלּוֹתַי הַנִּדָּחוֹת", כבשירו של ביאליק, מציע הפסל דימוי של אלימות והסתגרות. בשנת 1980, כאשר הוצגה היצירה בתערוכה "גבולות" במוזיאון ישראל, תיארה סטפני רחום, אוצרת התערוכה, את היצירה כמבטאת "תחושת עוינות ממשמשת ובאה ואת הרצון להיחלץ מן המצב". לדעת החוקר אברהם לוויט "השימוש הרב שעשה תומרקין בכלי נשק כחומר פיסולי בא לבטא את מחאתו [כ]נגד המדינה".בשנת 1988 הציב תומרקין פסל נוסף בשם "הכניסיני תחת כנפך מס' 2" בקיבוץ הראל.

הרבית

"הרבית" הוא שמו של מיצב גדול מאת הפסלת הישראלית סיגלית לנדאו ואשר הוצג בביתן "בילי רוז" במוזיאון ישראל. המיצג נבנה כחלק מתערוכה שנקראה "גרר..." אותה אצרו יגאל צלמונה ושרית שפירא ונפתחה ב-8 באוגוסט 1995. לצד לנדאו השתתף בתערוכה גם האמן הישראלי גיא בר אמוץ.

במרכז המיצב, אליו נכנסים המבקרים דרך פתח בקיר שעוצב מבקבוקי פלסטיק של משקאות שונים, הועמד אובייקט נמוך שנבנה בעזרת משטחים ("פדים") ל"עכבר" ועוצב לצורת "אבן השתייה" שבהר הבית. במרכזו חפרה לנדאו מכתש ובו גידלה פטריות שנלקחו מבני אדם במצב של חוסר הכרה ("צמח").

לצד האובייקט בנתה לנדאו אוהל העשוי מדלתות ובו ותכולת בית. מן התקרה נתלו בשרשראות פסלי ברונזה אקספרסיביים של נשים פרושות זרועות, המאזכרים את פסלו של ז'ק ליפשיץ "אם וילד" (1945-1941), אשר מוצב במוזיאון. אובייקטים נוספים שנתלו מן התקרה כללו שני תופי מרים אשר עוצבו לדמות עיניים והצופים התבקשו לזרוק אבנים קטנות אליהן.

בחלל התערוכה הוקרנו קטעי וידאו ובהם ראיון עם רסטורטור ממוזיאון ישראל שהציג תהליך של "עישון" אותו עוברות יצירות אמנות המוכנסות אל המוזיאון ונועד להרוג פטריות ובקטריות אחרות, וכן צילום של לנדאו, הלבושה בבגד ניילון שחור ובמסכת גז במזבלה ליד הכפר הערבי אל עזרייה.

"תמיד עניין אותי מה קורה מתחת לאבן", העירה בראיון על העבודה, "קשה להתעלם מהקשרי האינתיפדה, שם מורמות אבנים מסוג אחר. מוטיב ההרמה והחיטוט חזק אצלי מאוד: הרמה של אבן, הרמת פסלו של נמרוד וחשיפת תוכן הכן שעליו הוא עומד, רחל המחכה שיעקב ירים את האבן מפי הבאר - זה מתקשר לאקטיביות ולפסיביות, וגם לצורך של הצאן לשתות". בין הפריטים הנוספים בתערוכה בלט סרט וידאו בו נוצר קישור בין פעולת השימור הפיזית והרעיונית המתנהלת במוזיאונים, לבין הסביבה הפוליטית-חברתית בו ניצב המוזיאון כ"הר" לאומי.

חשיפה (מיצב)

חשיפה היא מיצג של האמן הישראלי גדעון גכטמן שהוצגה בשנת 1973 בגלריה יודפת. עבודה פרובוקטיבית זו נוצרה בעקבות ניתוח לב שעבר האמן, ולאחר שהתגלה שבנו בן השש, יותם, חולה במחלה נדירה. היצירה נחשבה חושפנית ונועזת ביותר ביחס לתקופה בה הוצגה.

היצירה התייחסה לפרוצדורות הרפואיות ולבדיקות שעבר האמן, וכללה שחזור של ההליכים שבהם התכונן לניתוח הראשון שבו עבר. יצירה זו נחשבת לאחת התערוכות המושגיות הראשונות שנערכו בישראל.

חתונה אלגורית

"חתונה אלגורית" (1906) הוא מתווה לשטיח שנוצר על ידי אפרים משה ליליין עבור בית המלאכה לשטיחים של "בצלאל". המתווה נוצר כהכנה לשטיח אמנותי שנועד לשמש כמתנה לרגל יובל לנישואיו של דוד וולפסון, נשיא הקונגרס הציוני העולמי.

ליליין, שהגיע ביחד עם בוריס שץ לירושלים בשנת 1906 כמורה ב"בצלאל", התבקש ליצור סדרה של מתווים עבור מחלקת השטיחים של בית הספר. על אף שהייתה זו המחלקה הראשית בשנותיו הראשונות של בית הספר, רמתם הטכנית של עובדי המחלקה החדשה לא איפשרה את אריגתו.

המתווה בנוי במתכונת של טריפטיכון. בתיאורים השונים שילב ליליין השפעות מתקופות שונות בתולדות האמנות, ביניהן אמנות מצרים העתיקה, הרנסאנס האיטלקי ועוד. בפנל המרכזי מתוארים בני זוג תחת חופה. הגבר לבוש בבגד אדום והוא מאזכר את דמותו של תגלת פלאסר השלישי, כפי שהוא מופיע על גבי תבליטים מאשור. האישה מהווה ייצוג של "בת ישראל". משני עבריהם מתוארים עבדים או נערים חשופי חזה האוחזים במוטות החופה. במישור הקדמי של התיאור מתוארים פרחי שושן, המאזכרים את שמו של ליליין בגרמנית (Lilien), ומנוגדים לתיאור הקוצים בפנלים הצדדים.

פנלים אלו מכילים תיאורים של הגלות. בחלקו הימני של השטיח מתוארת דמותו של ירמיהו, השואבת את השראתה מתיאורו דמות ירמיהו של מיכלאנג'לו בקפלה הסיסטינית. סביב הפנלים יצר ליליאן מסגרת מעוטר המושפעת מסגנון היוגנדסטיל האירופי.

יגאל צלמונה טען כי משמעותו של התיאור הוא בחיבור הרמוני של ההשפעות השונות המסמלות "כלולות במובן העמוק של תיקון, חיבור האחדה ויצירת כליל שלמות".

לפני הסער

"לפני הסער או "רועה העיזים" (1926) הוא ציור שמן מאת הצייר הישראלי נחום גוטמן.

הציור מציג את דמותו של רועה ערבי הצועד עם עדרו. הרועה מתואר לובש בגדים בסגנון מזרחי הכוללים חולצה לבנה עם וסט, שרוול כחול ואבנט אדום. הוא אוחז בידו האחת מקל רועים ובידו השנייה כד. דמותו תופשת את כל המישור הקדמי של הציור ומאחוריו מתואר העדר. סגנון הציור הוא אקספרסיבי ומעט נאיבי. נאביות זו מתבטאת, למשל, בתיאור הרועה. ראשו של הרועה, לדוגמה, מצויר בפרופיל ואילו גופו מתואר בפרופיל חלקי ("פרופיל 3/4"). גם אופן הנחת הצבע מעידה על ניסיון לתיאור חושני, המעניק לדיוק אנטומי חשיבות משנית. רקע הציור מציג נוף שומם ובו כמה בתים בסגנון ערבי הבנויים לאורך חוף הים. מבעד לשמיים הכהים מגיחה שמש.

על פי יגאל צלמונה ציור זה והציור "נושאת האלומות" (1926) מהווים מעין שני חלקים של דיפטיך, בהציגם "דימוי כפול של גבריות ונשיות" מזרחית אקזוטית. החל משנת 2010 מוצגים שני הציורים בתצוגת הקבע של האמנות הישראלית במוזיאון ישראל.

לשון פרה מס' 74

"לשון פרה מס' 74" הוא ציור שמן מאת הצייר הישראלי ישראל הרשברג.

הציור מציג שולחן עץ ועליו לשון פרה. על הבשר מוטבע סימון מספרי בצבע כחול-סגול, ממנו ניתן לראות את הספרות 74. האיקונוגרפיה של תיאורי טבע דומם קשורה למסורת תאורי ה"ואניטאס". היא מדגישה את ארעיות החיים האנושיים, המתגלמת בבשר המת.

בציור הרשברג בחר לתאר את השולחן במבט מלמעלה, אולם הוא ממקם את השולחן במרחק משולי הבד. יגאל צלמונה טוען, בהקשר לציור זה, כי בתרבות היהודית תיאורי שולחן קשורים אל תיאורי מזבחות.בשנת 2005 הוצג הציור בתערוכה "יופי וקדושה" במוזיאון ישראל, והחל משנת 2010 הוא מוצג בתצוגת הקבע של אוסף האמנות הישראלית במוזיאון.

מיכאל סגן-כהן

מיכאל סְגן-כהן (2 במרץ 1944 – 20 בפברואר 1999) היה אמן, הוגה, מרצה, היסטוריון, חוקר, אוצר ומבקר אמנות ישראלי. יצירתו נוגעת ברבדים שונים של מושג הישראליות, של השפה העברית ושל הקשר למקורות היהודיים ועם זאת היא אישית מאוד, כאשר הייצוג העצמי שבה מהווה יותר כ״אני פילוסופי״.

פעילותו של סגן-כהן ניזונה מהשכלתו הרחבה בתולדות האמנות ובפילוסופיה, מהגותו בתחומי המחשבה היהודית והטקסטים הקדושים היהודיים ושיקפה בתוכה את כל התחומים הללו תוך מתח מתמיד ומפרה ביניהם. סגן-כהן הקדים את זמנו בתחומים רבים: העניין שלו בתפישת הזהות הישראלית כחלק מזהות יהודית החל זמן רב לפני שאמנים ישראלים אחרים פעלו בכיוון זה ושהדבר הפך ל"בון טון" בחוגי היצירה וההגות בישראל. עניין זה בא לידי ביטוי בעיסוקו האינטנסיבי והמעמיק בכתבי-קודש מכוננים של היהדות הן מהבחינה האינטלקטואלית והן מצד הטמעת החשיבה הזאת אל תוך מחזור החיים של יצירתו הממשית. יצירתו וחייו שלובים בכל המוקדים האינטלקטואלים וההקשרים העקרוניים שביניהם שורטטה מפת התרבות הישראלית משנות השמונים ואילך: זהות ישראלית ויהודית, טקסט ותמונה, פיגורטיביות והפשטה, חילוניות ודתיות, ירושלים וניו-יורק, רוח הזמן והזיקה למקורות.

נגיעה בגבול

"נגיעה בגבול" הוא מיצג שערך האמן הישראלי פנחס כהן גן בשנת 1974. מרכזו של המיצג כלל הטמנה של ארבעה מטילי מתכת ועליהם נתונים דמוגרפיים על מדינת ישראל בגבולות המדינה, במקום בו נעצרו על ידי כוחות הביטחון הישראליים.

ב-7 בינואר 1974, בשעה 12:00, הגיעו ארבעה אנשים, שנשלחו על ידי כהן גן, אל גבולותיה השונים של מדינת ישראל ובידיהם מטילים עשויים עופרת. עם הארבעה נמנו גבי קלזמר ושרון קרן. על המטילים הוטבעה אינפורמציה דמוגרפית על המדינה שנלקחו מכתבה של כתב העת "טיים מגזין" מתאריך ה-15 באוקטובר 1973. במקום בו נעצרו השליחים על ידי צה"ל הטמנו מטילי העופרת באדמה. בנוסף, נשלחו מכתבים אל אגודות אמנים בלבנון, סוריה, ירדן ומצרים, ובהם בקשה לבצעה פעולה דומה בשטחם.בשיחה עם יונה פישר, אוצר במוזיאון ישראל, שהציג את תיעוד המיצג בתערוכה בשנת 1974, הסביר כהן גן כי הנקודות שבהן נעצרו השליחים הן הגבול. "נקודות אלה אינן קבועות, וכפופות לתנאים מדיניים ולמצבים שונים מדי יום ביומו. הפעולה 'נגיעה בגבול' משמעותה רוחנית גרידא. הגבול שבין אוכלוסיית ירושלים כמוהו כגבול הבין-עדתי בישראל. 'נגיעה בגבול' היא הצבת שאלה".תצלומים תיעודיים של המיצג נמצאים באוסף מוזיאון תל אביב והם הוצגו בכמה תערוכות במהלך השנים. המרכזיות ביניהן היו התערוכה "גבולות" (1980) במוזיאון ישראל והתערוכה "העיניים של המדינה, אמנות חזותית במדינה ללא גבולות" (1998) במוזיאון תל אביב לאמנות. אוצרת התערוכה בתל אביב, אלן גינתון, הדגישה במאמרה את הקשר של עבודה זו ואחרות אל שאלות של הגירה, פליטות ומצבים נפשיים ביצירתו של כהן גן. בעוד התוכן הגלוי מרמז לשאלות פוליטיות הרי שגינתון טענה כי "השאלה העדתית" בישראל מהווה את תוכנו הסמוי. יגאל צלמונה טען בהקשר למכלול פעולותיו של כהן גן בתקופה זו כי מהווה ניסיון לעסוק באמנות כמדע או "לכל הפחות לחבר בין התחומים ולהבין באמצעות גופי ידע מדעיים את המציאות ואת מקומו של ה'אני' במציאות".

נוקטורן (מות החייל)

"נוקטורן" או "מות החייל" (1949) הוא ציור מאת הצייר מרסל ינקו.

הציור "נוקטורן" (בעברית: לילי), ששמו שאול מן הסוגה המוזיקלית נוקטורן, מציג חמש דמויות המקיפות דמות שרועה העטופה בתכריכים. הדמויות לבושות בבגדים בצבע ירוק-כחול, המרמז על היותן חיילים. אחת הדמויות, הניצבת בצידה הימני של הציור, היא דמות נשית. בעוד שחלק מן החיילים מתוארים בתלבושת צבאית, אחד מהם, המוצב בחזית הציור ואוחז בידו רובה, מתואר לובש גלימה קצרה ובחגורתו נעוץ פגיון. על פי יגאל צלמונה תיאור זה מזהה את הדמות עם הסיקריים. בכך, טען, יוצר ינקו קישור בין ההיסטוריה היהודית לבין ההווה.

מבחינת הקומפוזיציה, הציור מאופיין בריבוי קווים אלכסוניים, שנוצרים על ידי תנועות הידיים של הדמויות, על ידי הרקע. סגנון הציור משלב בין הפשטה וקוביזם לבין השפעת האקספרסיוניזם, הבאים לביטוי כסגנון דקורטיבי של הדמויות. גדעון עפרת מצא בציור את השפעתו של פאבלו פיקאסו, ובייחוד של ציורו "גרניקה" (1937).[דרוש מקור: העשור הראשון, הגמוניה וריבוי].

הציור הוא חלק מקבוצה של יצירות שיצר ינקו בתקופת מלחמת העצמאות ובעקבותיה. בשנת 1949 אף הציג ינקו תערוכה בבית הנכות בצלאל תחת השם "מלחמתי". ציור זה הוצג בתערוכה קבוצתית של "אופקים חדשים" תחת השם "נוקטורן". ביקורות בנות התקופה תקפו את הצגתם של חיילי צה"ל בציור בסיטואציה אנטי-הרואית.

נושאת האלומות

"נושאת האלומות" (1926) הוא ציור שמן על נייר מאת הצייר הישראלי נחום גוטמן.

הציור מציג אישה ערביה הנושאת על ראשה אלומות חיטה. האישה מתוארת כיחפה. היא לבושה בשמלה כחולה שתחתיה מכנס לבן בסגנון מזרחי. לצדה של האישה מתואר כד גדול העשוי חימר ומאחוריה מתוארים מעין ערימות של חיטה או קש, החוסמים את שדה הראייה של הצופה.

סגנון התיאור של הדמות דומה לתיאור בציור "מנוחת צהריים" (1926). הדמות מתוארת ככבדה, וקווי המתאר המעוגלים של גופה מאזכרים קווי מתאר אחרים בקומפוזיציה. בנוסף, התיאור מכיל מאפיינים המדגישים את הדמות כבעלת מיניות מודגשת. הדבר בולט בחמוקים המודגשים של הדמות ובשימוש בכד, המהווה סמל איקונוגרפי למיניות נשית ביצירות אמנות רבות בתולדות האמנות. יגאל צלמונה טען כי תיאור זה מאזכר תיאורים ספרותיים של נשים לא-יהודיות מן הספרות העברית של התקופה. בייחוד מציין צלמונה את סיפורו של ש. בן-ציון (אביו של גוטמן) "נפש רצוצה" ואת סיפורו של יוסף חיים ברנר "בין מים למים" (1910).‏על פי יגאל צלמונה ציור זה והציור "לפני הסער" (1926) מהווים מעין שני חלקים של דיפטיך, בהציגם "דימוי כפול של גבריות ונשיות" מזרחית. החל משנת 2010 מוצגים שני הציורים בתצוגת הקבע של האמנות הישראלית במוזיאון ישראל.

באוסף מוזיאון נחום גוטמן לאמנות מצוי רישום הכנה לציור זה.

סדנה פתוחה

"סדנה פתוחה" הוא שמה של תערוכה שהוצגה בסתיו 1975 במוזיאון ישראל בירושלים. התערוכה נחשבת לאחד משיאי האמנות המושגית בישראל. בתערוכה, שאצרו יונה פישר וסרג' שפיצר, הוצגו, לצד יצירות אמנות במדיה מסורתית, גם עבודות מיצג ומיצב, שבחנו את מקומה של האמנות בהקשרים תרבותיים ופוליטיים.

על משתתפי התערוכה נמנו האמנים מיכה אולמן, עדינה בר-און, אביטל גבע, תמר גטר, גדעון גכטמן, משה גרשוני, דוד גינתון, דב הלר, יחזקאל ירדני, פנחס כהן גן, רפי לביא, מוטי מזרחי, מיכל נאמן, צבי צימרמן, אוסוולדו רומברג, גבי קלזמר ושרון קרן ("גבי ושרון"), אסתר שוורצמן (הלברכט).

עין הוד (ציור)

"עין הוד" (1956) הוא ציור שמן מאת הצייר הישראלי יחזקאל שטרייכמן. הציור מציג תיאור של כפר האמנים עין הוד, ברוח ההפשטה של תנועת "אופקים חדשים".

שטרייכמן יצר את "עין הוד" בשנת 1956 על פי מתווים שהכין בקיץ 1955, אז שהה ביחד עם בנו בכפר האמנים עין הוד. למרות השימוש באלמנטים גאומטרים ומופשטים, מכיל הציור תיאור מרומז של נוף ושל מבנים. הדבר מתבטא בשימוש בקומפוזיציה המסודרת באופקיות, כאילו על פי קו אופק. הציור הוצג בתערוכה השביעית של קבוצת אופקים חדשים, שנפתחה במוזיאון תל אביב לאמנות ב-6 במאי 1956, תחת השם "נוף בכפר האמנים עין הוד". בשנת 1987 הוצג הציור בתערוכה רטרוספקטיבית שנערכה לשטרייכמן במוזיאון ישראל.

על פי יגאל צלמונה, מהווה הציור סינתזה בין ההשפעות הקוביזם של ז'ורז' בראק להנחת המכחול הלירית של יוסף זריצקי. הוא מוצא את הציור כ"שלב חשוב בדרכו של שטרייכמן מיצירה בעלת זיקה ישירה למציאות אל הפשטה כמעט מלאה".

פסל הנפת חרמש

"פסל הנפת חרמש" (2002) הוא פסל מאת האמנית הישראלית אפרת נתן.

"פסל הנפת החרמש" מהווה חלק מעיסוקה של נתן, ילידת קיבוץ כפר רופין, בהווי הקיבוצי. הפסל מורכב מ-12 חרמשים המונחים זה על זה ויוצרים צורה של מעין מניפה. המבנה המעוגל מאזכר ייצוגים פוטוריסטים ואף מבנים סוציאליסטיים-סמליים כגון "מונומנט לאינטרנציונאל השלישי" (1919) או תוכנית המתאר של מושב נהלל.

יגאל צלמונה טען כי הפסל משלב בין אלמנטים סוציאליסטים אוטופיים, כגון החרמש וצורת המעגל, המאזכרת גם את ריקוד ה"הורה", לבין האנשה של המוות ומלאך המוות, שהחרמש מהווה את אחד מסמליו האיקונוגרפים. בנוסף, מאזכר צלמונה גם את "ריקוד המוות", בו מובלים המתים על ידי מלאך הנושא חרמש.

ציורי התנ"ך

התנ"ך שימש מקור השראה לציירים רבים, והוא למעשה הספר המצויר והמפוסל ביותר. מספר הציורים הנודעים המבוססים על התנ"ך נאמד באלפים.

ציפור דואה

"ציפור דואה" (1964) הוא ציור שמן מאת הצייר הישראלי יחזקאל שטרייכמן. הציור נוצר בהשראת מבט מתוך חלון הסטודיו של האמן אל הטבע העירוני. הציור מהווה דוגמה לסגנון ההפשטה הציורית של שטרייכמן, שהיה מראשי קבוצת "אופקים חדשים".

הציור "ציפור דואה" בנוי כקומפוזיציה מורכבת של כתמים ומשיכות מכחול אקספרסיביות. שטרייכמן השתמש בסקאלת צבעים בהירה, המעניקה לציור אווירה רכה ופיוטית. לצד כתמי צבע חופשיים, מופיעות ביצירה גם צורות גאומטריות. ניתן לזהות בציור רמזים לצורת סורגי החלון הממשיים, אשר היו מותקנים על חלון הסטודיו של שטרייכמן. סטודיו זה שכן בקומת הקרקע של בניין ברחוב שלומציון בתל אביב, וממנו נשקף מראה הצמחייה בחצר הבית ועץ תאנה. למרות השימוש באלמנטים מן המציאות, הרי שבציור מתערערת החלוקה הברורה שבין "פנים" ל"חוץ".הסורג והחלון מופיעים ביצירות רבות של שטרייכמן, בעיקר בעבודותיו החל משנות השבעים. יונה פישר ראה במוטיב החלון אצל שטרייכמן כביטוי ליחס בין פנים וחוץ אצל האמן. "נוכחותו של הסורג", טען פישר, "היא נוכחות של מרקם, ויש בה לעיתים אותן דקויות של סימון ספק מאחד ספק מפריד…".גם יגאל צלמונה תיאר את הציור כבעל משמעות ארס פואטית. מבטו של האמן מן הסטודיו אל מרחב העיר מהווה מטאפורה לאופן הראייה של האמן. "הבד והחלון המצויר עליו", טען צלמונה, "הם המשכה של רשתית העין האינדווידואלית. תפיסת האמנות הזאת נמנעת מזיקה אל ערכים של אובייקטיוויות, אמנות כפעולה פוליטית, אמנות ככלי במאבק להבניית אומה ואמנות כעשייה שארוגה אל תוך הממד הפוליטי, המעשי והחברתי של הפעולה האנושית".בשנת 1970 נרכש הציור לאוסף מוזיאון ישראל באמצעות תרומה מקרן ריקליס. בשנת 1987 הוצג הציור בתערוכה רטרוספקטיבית שנערכה לשטרייכמן במוזיאון ישראל והחל משנת 2010 מוצג הציור בתצוגת אוסף האמנות הישראלית במוזיאון.

רחוב אגריפס (ציור)

"רחוב אגריפס" (1964) הוא ציור מאת האמן הישראלי אריה ארוך (1908–1974). לדעת יגאל צלמונה הציור נחשב לאחת מיצירות האמנות הישראליות החשובות ביותר והיווה, החל מסוף שנות ה-80 של המאה ה-20, מוקד לפרשנויות רבות. הציור נמצא כיום בבעלות משותפת של מוזיאון תל אביב לאמנות ומוזיאון ישראל.

תערוכות מגדל דוד

"תערוכות מגדל דוד" הן תערוכות שהתקיימו במגדל דוד בירושלים בין השנים 1921 ל-1932 והיו אבן דרך בהתפתחות האמנות העברית בארץ ישראל בתקופת היישוב. תקופה זו כונתה בכמה מחקרים בתולדות האמנות הישראלית "תקופת מגדל דוד". בנוסף, שימשו התערוכות כמוקד הפעילות העיקרי של "אגודת אמנים עברית", שהפכה לימים לאגודת הציירים והפסלים.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.