יאשיהו

על פי התנ"ך, יֹאשִׁיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה היה בנו של אמון מלך יהודה מאשתו יְדִידָה בַת עֲדָיָה מִבָּצְקַת. הוא נמשח למלך בגיל שמונה, לאחר שאביו נרצח על ידי מתנקש. במסורת היהודית מתוארכת מלכותו מ-640 לפנה"ס עד ל-609 לפנה"ס - (המאה השביעית לפנה"ס). בשל היחלשות האימפריה האשורית, התרחבו ככל הנראה בתקופתו שטחי הממלכה והתחזקה עצמאותה המדינית. כמו כן, הוא הנהיג רפורמה דתית מרחיקת לכת. נהרג בקרב עם מצרים שהתרחש במגידו.

יאשיהו
Josiah
יאשיהו קורע את בגדיו עם גילוי ספר התורה. איור מעשה ידי יוליוס שנור פון קרולספלד.
לידה 648 לפנה"ס
פטירה 609 לפנה"ס (בגיל 39 בערך)
ירושלים, ממלכת יהודה
מדינה ממלכת יהודה
בת זוג חמוטל בת ירמיהו מלבנה
זְבוּדָּה בַת-פְּדָיָה מִן-רוּמָה
שושלת בית דוד
תואר מלך יהודה
אב אמון
אם ידידה בת עדיה
צאצאים יוחנן, יהויקים, צדקיהו, שלום, יהואחז (יורש העצר)
יורש העצר יהואחז
מלך יהודה ה־16
640 לפנה"ס – 609 לפנה"ס
(כ־31 שנים)

המצב הבינלאומי: היחלשות אשור

נראה כי באותה תקופה החל להיחלש כוחה של האימפריה האשורית, שבראשה עמד המלך אשורבניפל, ובייחוד יכולת השליטה שלו בפרובינציות הרחוקות, ובכללן יהודה. מצרים החלה להתחזק, וכבשה אזורים בפלשת.[1] ייתכן גם כי הסקיתים פלשו מצפון לאזורי סוריה ופלשת[2]. עם מות אשורבניפל בשנת 627 לפנה"ס החל באשור ככל הנראה מאבק ירושה, ובאותה עת מרדה בה בבל, בהנהגתו של נבופלאסר.

על רקע זעזועים אלו, התגברה ביהודה תנועה לשחרור מעולהּ של אשור, לאחר עשרות שנות שיעבוד. השחרור הושג ככל הנראה בהדרגה וללא שפיכות דמים. הוא התבטא בשני תחומים: בתחום המדיני - בהתפשטות יהודה על שטחי ממלכת ישראל לשעבר, בשומרון ובגליל; בתחום הדתי - ברפורמה פולחנית שערך יאשיהו.

הרחבת גבולות הממלכה

מספרי התנ"ך השונים אנו למדים על הרחבת גבולות הממלכה בתקופת יאשיהו, לכל אזורי השומרון והגליל.

  • ספר מלכים מספר על הריסת אתר הפולחן בבית-אל[3], שנמצא באזורי ממלכת ישראל סמוך לגבול עם יהודה. נראה שעוד קודם לרפורמה חיזק יאשיהו את מעמדו באזור זה.
  • לפי ספר דברי הימים, הרפורמה נעשתה לא רק ביהודה כי אם גם בערי מנשה, אפרים ושמעון עד נפתלי.
  • אשתו של יאשיהו הייתה "זְבוּדָּה בַת-פְּדָיָה מִן-רוּמָה" שבגליל[4].
  • יאשיהו יצא להילחם עם פרעה נכֹה, מלך מצרים, במגידו. אם מניחים שיאשיהו לא היה מסתכן להרחיק מאזורי השפעתו, הרי ששטחי הממלכה הגיעו עד מגידו או בסמוך לה.
  • לפי ספר עזרא, חלק מהבאים בראשית שיבת ציון היו יוצאי הערים מכמס, בית-אל והעי, וכן אזור שפלת לוד[5]. מכך ניתן להסיק שטרם החורבן, ואולי בימי יאשיהו, ישבו בני יהודה ובנימין באזורים אלה.

ממצאים ארכאולוגיים מהווים אף הם ראיות להתרחבות הממלכה. למשל, נמצאו מבני ביצורים במגידו ובשפלת יהודה, שייתכן והם קשורים לתקופה זו.

בניגוד לדעה המקובלת כי ממלכת יאשיהו כללה, החל משלב מסוים, גם את כל שטחיה לשעבר של ממלכת ישראל, וממלכה זו זכתה בעצמאות מדינית, ישנם חוקרים הטוענים שמהלכיו הטריטוריאליים של יאשיהו היו מוגבלים ביותר, ואף מעלים ספקות האם יהודה הייתה לממלכה עצמאית בתקופתו[6]. לפי ספר מלכים, טווח הרפורמה הדתית היה "מגבע עד לבאר-שבע"[7]. גבע זוהתה על ידי בנימין מזר כ-20 ק"מ צפונית לירושלים, באזור בית-אל. גם בממצאים הארכאולוגיים אין פריטים יהודאיים מהמאה ה-7 לפנה"ס צפונית לבית-אל. לגבי העצמאות המדינית, ישנה סברה שעם היחלשות אשור הפכה יהודה להיות כפופה למצרים.

ספר דברים וריכוז הפולחן

המלך יאשיהו נזכר כמי שביצע חזרה בתשובה (רפורמה דתית) רחבת היקף. הרפורמה כללה את עקירת פולחן האלילים, וכן ריכוז הפולחן לה' בירושלים תוך הריסת מקומות הפולחן ברחבי הארץ. הרפורמה הייתה בשנה ה-18 למלכותו (622 לפנה"ס) על פי תיאורו של ספר מלכים[8], או בשנה ה-12 למלכותו (628 לפנה"ס) על פי ספר דברי הימים.[9]

לפי המסופר, ברפורמה לה' נכללה הריסת כל המזבחות והבמות לאלילים הזרים (אשרה, הבעל, מולך); שבירת הפסלים והמסכות ששימשו לפולחן; הוצאת כלי הפולחן ששימשו לעבודת אלילים מבית המקדש בירושלים, ושריפתם; עקירת טקסי הפולחן עצמם, ובהם הקרבת קורבנות האדם שהייתה נהוגה בגיא בן הינום, ועוד. מהפך זה כלל גם צעד סמלי של שריפת עצמות אדם על גבי המזבח שעשה ירבעם בן נבט בבית-אל, ועל גבי הבמות שבישראל, והרס אותם. בנוסף, טימא והרס יאשיהו גם את הבמות ביהודה שבנה שלמה המלך, והעלה את הכהנים שהקטירו בהן לירושלים - בלי לשתפם בעבודת הקורבנות, כנראה כדי למנוע מהם להמשיך להקריב בבמות.

חשיפתו של ספר התורה

לפי המסופר במקרא, מצא הכהן הגדול חלקיהו בן שלום בבית המקדש את "ספר התורה" או "ספר הברית", והעבירוׂ לשפן הסופר, שקראוׂ לפני יאשיהו, אשר קרע את בגדיו ואמר: "לְכוּ דִרְשׁוּ אֶת ה' בַּעֲדִי וּבְעַד הָעָם וּבְעַד כָּל יְהוּדָה עַל דִּבְרֵי הַסֵּפֶר הַנִּמְצָא הַזֶּה, כִּי גְדוֹלָה חֲמַת ה' אֲשֶׁר הִיא נִצְּתָה בָנוּ, עַל אֲשֶׁר לֹא שָׁמְעוּ אֲבֹתֵינוּ עַל דִּבְרֵי הַסֵּפֶר הַזֶּה לַעֲשׂוֹת כְּכָל הַכָּתוּב עָלֵינוּ." הוא שלח שליחים לחולדה הנביאה, שבישרה לו שה' יביא על ירושלים את הקללות הכתובות בספר, אך מאחר שהוא עצמו נכנע לפני ה', הגזירות לא יתממשו בימי חייו. יאשיהו לא התייאש וכינס את נציגי העם לירושלים. הספר הוקרא ברבים, ובטקס רב רושם נכרתה הברית מחדש לפני ה', בה התחייב העם לקיים את הדברים הכתובים בספר שנקרא לפניו, ואחרי כן ביער יאשיהו את עבודת האלילים מהמקדש ומהממלכה, וחגג את חג הפסח כפי שלא נחוג "מימי השֹפטים".[10]

מהו הספר שנמצא

לפי הפרשנות המסורתית, ספר התורה שמצא חלקיהו הכהן הוא ספר התורה הכולל את חמשת חומשי תורה.

בביקורת המקרא מקובל כי הספר שנמצא הוא ספר דברים[11] - "משנה תורה". היות שבביקורת המקרא נמצא דמיון (בעיקר במגמות ובדגשים) בין ספר דברים לבין חלק מספר מלכים (בספר דברים הדרישה הראשונית היא השמדת כל מתקני הפולחן האליליים "אַבֵּד תְּאַבְּדוּן אֶת-כָּל-הַמְּקֹמוֹת אֲשֶׁר עָבְדוּ-שָׁם הַגּוֹיִם" ולאחר מכן הדרישה השנייה היא לרכז את הפולחן לה' במקום אחד שהוא יבחר "כִּי אִם-אֶל-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר-יִבְחַר יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם, מִכָּל-שִׁבְטֵיכֶם, לָשׂוּם אֶת-שְׁמוֹ, שָׁם--לְשִׁכְנוֹ תִדְרְשׁוּ, וּבָאתָ שָּׁמָּה"), התקבלה הנחה ולפיה החלק המוקדם יותר של ספר מלכים נכתב אף הוא בימי יאשיהו.

על יאשיהו נכתב: "וכמהו לא היה לפניו מלך אשר שב אל ה' בכל לבבו ובכל נפשו ובכל מאדו ככל תורת משה ואחריו לא קם כמהו". יש המשווים טחינת האלילים שביצע יאשיהו לטחינת עגל הזהב שנעשתה על ידי משה רבנו.

גניזת ארון הברית

בדברי הימים ב פרק לה:ג אומר יאשיהו לכוהני המקדש "ויאמר ללוים המבונים (המבינים) לכל ישראל הקדושים ל-ה' תנו את ארון הקדש בבית אשר בנה שלמה בן דויד מלך ישראל אין לכם משא בכתף עתה עבדו את ה' אלוהיכם ואת עמו ישראל" רבי עובדיה מברטנורא דורש על פסוק זה במסכת שקלים פרק ו משנה א "ששם הארון נגנז, שיאשיהו המלך צוה וגנזוהו למטה במטמוניות עקומות ועקלקלות שבנה שלמה בזמן שבנה את הבית וידע שסופו ליחרב. והיינו דכתיב בדברי הימים (ב' ל"ה) ביאשיהו.[12]

רפורמת יאשיהו במחקר

החוקר ההולנדי וילהלם מרטין לברכט דה וטה , כמו גם חוקרים אחרים, טען כי ספר דברים לא נמצא אלא נכתב בימי יאשיהו על מנת להצדיק את הרפורמה שערך. חוקרים אחרים טענו, בעקבות העובדה שספר דברים מחזק את מעמד בית המקדש והכהנים, שהוא נכתב על ידי הכהנים בתקופת יאשיהו כדי להטות את הכף לכיוונם. לפי גישה זו, מחברי ספר דברים בימי יאשיהו כתבו גם את ספר מלכים לאור חוקי הפולחן שנכתבו על ידם בספר דברים. מקור זה נקרא המקור הדויטרונומיסטי (המקור הדברימי, D) בהשערת התעודות.

מות יאשיהו בקרב מגידו

בסביבות שנת 609 לפנה"ס יצא צבא מצרי בפיקוד פרעה נְכֹה השני, לסייע לאשורים במצור על חרן שהייתה בשליטת הבבלים. המצור נכשל ונכה עם בעלי בריתו חזרו לסוריה. צבא בבל חצה את נהר פרת מערבה ובשנת 605 לפנה"ס תקף את המצרים ליד כרכמיש. בקרב כרכמיש הבבלים ניצחו ואחר כך השתלטו על כל עבר הנהר עד גבול מצרים.

בשנת 609 לפנה"ס בעוד נכה צעד בדרך הים צפונה לחרן, ניסה יאשיהו לעצור את הצבא המצרי במגידו. ישנן סברות שונות למניעיו; ייתכן שחשש מהתחזקות מחדש של אשור, או של מצרים, או שהיה בן-ברית של הבבלים. ייתכן גם שקיווה שניצחון בקרב ירחיב את שליטתו לאזורים בצפון הארץ שייתכן ועדיין נשלטו ישירות על ידי אשור.

הגמרא במסכת תענית (דף כב:) מספרת שכאשר יאשיהו ניסה לעצור את צבא פרעה מלעבור בארץ ירו על יאשיהו חיצים וניקבוהו ככברה "וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לַעֲבָדָיו הַעֲבִירוּנִי כִּי הָחֳלֵיתִי מְאֹד" אולם כשגסס הצדיק עליו את הדין ואמר צַדִּיק הוּא ה' כִּי פִיהוּ מָרִיתִי אז הובל לקבורה בירושלים. במקומו הומלך בנו, יהואחז.

קינת ירמיהו על יאשיהו

על פי המקרא, בספר דברי הימים (ב), חיבר ירמיהו קינות על מות יאשיהו (משוער לשנת 609 לפנה"ס). "וַיְקוֹנֵן יִרְמְיָהוּ עַל-יֹאשִׁיָּהוּ, וַיֹּאמְרוּ כָל-הַשָּׁרִים וְהַשָּׁרוֹת בְּקִינוֹתֵיהֶם עַל-יֹאשִׁיָּהוּ עַד-הַיּוֹם, וַיִּתְּנוּם לְחֹק עַל-יִשְׂרָאֵל; וְהִנָּם כְּתוּבִים עַל-הַקִּינוֹת" (ספר דברי הימים ב', פרק ל"ה, פסוק כ"ה).

יוסף בן מתתיהו, בן המאה הראשונה לספירה, אף מעיד לגביה כי בימיו היא הייתה עדיין קיימת: "ירמיהו כתב עליו (=על יאשיהו) קינה, הקיימת בידינו כיום" (יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, כרך עשירי, ה,1.[13])

חז"ל זיהו את הקינות האלה עם מגילת איכה, (ראו על כך בהרחבה בערך מגילת איכה). במגילת איכה אין למעשה זיהוי מפורש הקושר אותה לקינה על יאשיהו. חז"ל הציעו מספר רמיזות המכוונות לדעתם ליאשיהו, אולם רמיזות אלו אינם מוכחות. חוקר המקרא שמעון ברנפלד (1924) מצדד בזיהוי החז"לי של מגילת איכה עם אותו ספר קינות המוזכר בדברי הימים, והוא מציע כי מגילת איכה הכילה בתחילה פרקים נוספים שאבדו במרוצת הדורות,[14] לעומתו סבורים אחרים כי "הקינות" בדברי הימים אינן מכוונות לאיכה, והם מציעים כי ייתכן והן מכוונות לקינות אחרות אפשריות מתוך ספר ירמיהו כמו ירמיהו, כ"ב, י',[15] או לירמיהו, ל', י"ח-כ"א, או שמא הקינות הללו פשוט אבדו.[16] אם כי לגבי אפשרות זו יש לציין כאמור לעיל, כי לפחות בדורו של יוסף בן מתתיהו, בן המאה הראשונה לספירה היא הייתה עדיין קיימת.

אחת הקינות לתשעה באב מבוססת על פסוק זה - הקינה הפותחת במילים "ויקונן ירמיהו על יאשיהו".

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

  • הרפורמה של יאשיהו במאגר המידע של מקראנט
  • קטע קול ד"ר בעז סתוי ויותם שטיינמן, יאשיהו וגילוי ספר התורה: הקונספירציה ששינתה את תולדות העם היהודי, חלק א', חלק ב', בפודקאסט "עושים תנ"ך", 12 במרץ 2018

הערות שוליים

  1. ^ הרודוטוס (ב, 157).
  2. ^ הרודוטוס (א, 105)
  3. ^ ספר מלכים ב', פרק כ"ג, פסוק ט"ו
  4. ^ ספר מלכים ב', פרק כ"ג, פסוק ל"ו
  5. ^ "אַנְשֵׁי מִכְמָס מֵאָה עֶשְׂרִים וּשְׁנָיִם. אַנְשֵׁי בֵית-אֵל וְהָעָי מָאתַיִם עֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה" (ספר עזרא, פרק ב', פסוקים כ"ז-כ"ח); "בְּנֵי-לֹד חָדִיד וְאוֹנוֹ שְׁבַע מֵאוֹת עֶשְׂרִים וַחֲמִשָּׁה" (שם,לג)
  6. ^ על פי הספר ראשית ישראל, שכתבו פרופ' ישראל פינקלשטיין וניל אשר סילברמן
  7. ^ ספר מלכים ב', פרק כ"ג, פסוק ב'
  8. ^ ספר מלכים ב', פרק כ"ג, פסוקים ד'-י"ט
  9. ^ ספר דברי הימים ב', פרק ל"ד, פסוק ג'
  10. ^ ספר מלכים ב', פרק כ"ב, פסוק ג' - ספר מלכים ב', פרק כ"ג, פסוק ב'; והמקבילה בספר דברי הימים ב', פרק ל"ד, פסוק ח' ואילך
  11. ^ שלום זמירין, יאשיהו ותקופתו, ירושלים, מאגנס, תשל"ז, עמ' 37
  12. ^ קישור למקור
  13. ^ הנוסח במקור (ביוונית):
    "Ἱερεμίας δὲ ὁ προφήτης ἐπικήδειον αὐτοῦ συνέταξε μέλος [θρηνητικόν], ὃ καὶ μέχρι νῦν διαμένει" ([1])
  14. ^ שמעון ברנפלד, מבוא לכתבי הקודש - מבוא ספרותי היסטורי לכתבי הקודש, כרך ג', הוצאת "דביר", ברלין תרפ"ד 1924, עמ' קלו
  15. ^ אַל-תִּבְכּוּ לְמֵת וְאַל-תָּנֻדוּ לוֹ בְּכוּ בָכוֹ לַהֹלֵךְ כִּי לֹא יָשׁוּב עוֹד וְרָאָה אֶת-אֶרֶץ מוֹלַדְתּוֹ.
  16. ^ [2], [3]
מלכי יהודה ושנת עלייתם לכס המלוכה (לפני הספירה)
רחבעם אביה אסא יהושפט יהורם אחזיהו עתליה יהואש אמציה עוזיהו
928 911 908 867 846 843 842 836 798 769
יותם אחז חזקיהו מנשה אמון יאשיהו יהואחז יהויקים יהויכין צדקיהו
758 733 726 698 641 639 609 608 597 596–586
אמון (מלך יהודה)

אָמוֹן היה מלך יהודה במשך שנתיים (642 לפנה"ס-640 לפנה"ס) ממותו של מנשה אביו ועד לרציחתו. תיאורו מופיע במקרא בספר מלכים ובספר דברי הימים.

אמון בן מנשה נושא שם מצרי המעיד על השפעה מצרית חזקה ביהודה בתקופתו. כאשר נולד בשנת 665 כבר הורגשה ההיחלשות האשורית והנטייה הפרו-מצרית גברה. הסתלקותה של אשור, אשר עליה נשענו הוא ומנשה אביו, חיזקה את מתנגדיו הפוליטיים. מסיבה זו אמון בן מנשה הישראלי שהומלך בידי אשור נרצח בידי האצולה היהודאית כדי לגרום להפיכה שושלתית.

גבריאל ברקאי

גבריאל (גבי) ברקאי (נולד ב-20 ביוני 1944 בגטו בודפשט, הונגריה) הוא ארכאולוג ישראלי, חתן פרס ירושלים לארכאולוגיה לשנת 1996 ופרס מוסקוביץ' לציונות לשנת 2014. התפרסם בשורת תגליות ארכאולוגיות בעיקר בירושלים, המיוחסות לתקופת הבית השני ואף סוף תקופת הבית הראשון, אך בעיקר בשל גילוי לוחיות ברכת כהנים, מלפני 2,600 שנה לערך, תקופת יאשיהו או יהויקים מלכי יהודה, כלומר לפני סוף תקופת הבית הראשון.

דברי הימים

דִּבְרֵי הַיָּמִים הוא ספר מספרי המקרא, בתנ"ך היהודי כלול הספר בחלק הכתובים, ובביבליה הנוצרית מכונה הספר Παραλειπομένων (פאראליפומנון) בתרגום השבעים היווני או Chronicorum בתרגום הוולגטה הלטיני, והוא כלול בספרות ההיסטוריה שבברית הישנה. הספר מציג בראשיתו סקירה גנאלוגית מאדם הראשון עד למשפחות שנים עשר השבטים וצאצאיהם, לאחר מכן הוא סוקר כרונולוגית את קורות עם ישראל מסוף תקופת מלכות שאול ועד לחורבן ממלכת יהודה והצהרת כורש.

חוקרי המקרא מתארכים את חיבור ספר זה לתקופה הפרסית, סביב המאה הרביעית לפני הספירה, ואילו המסורת היהודית מייחסת את תחילת חיבורו לעזרא הסופר, ממנהיגי היהודים בתקופת שיבת ציון, ראשית התקופה הפרסית. ואת סיום חיבורו לנחמיה שהיה באותה עת הפחה על פחוות יהודה מטעם פרס. (בין דעת החוקרים למסורת היהודית פער של כ-100 שנים).

ספר זה לא נקרא בציבור באף חג בלוח השנה היהודי.

דברים

סֵפֶר דְּבָרִים הוא הספר החמישי מבין חמשת ספרי התורה, המכונים גם חומשים. כשאר ספרי התורה הוא נקרא על שם שתי מילותיו הפותחות, "אלה הדברים". שמו הקדום (מתקופת חז"ל) היה משנה תורה, על פי הכתוב "וכתב לו את משנה התורה הזאת". אחד ההסברים לכינוי משנה תורה הוא, משום שספר דברים הוא מעין סיכום של הנאמר בארבעת הספרים הקודמים. מסורת דומה משתקפת בביבליה הנוצרית, בה מכונה הספר Δευτερονόμιον בתרגום השבעים היווני או Deuteronomium בתרגום הוולגטה הלטיני, כלומר "חוק שני", או תרגום ישיר של הביטוי "משנה תורה" כפי שהובן על ידי המתרגמים ליוונית.

המאה ה-7 לפנה"ס

המאה ה-7 לפנה"ס היא התקופה שהחלה בשנת 700 לפני הספירה והסתיימה בשנת 601 לפני הספירה. זוהי המאה השביעית לפני תחילת הספירה הנוצרית.

חולדה הנביאה

חֻלְדָּה הַנְּבִיאָה הייתה נביאה בתנ"ך, בימי המלך יאשיהו. חולדה ניבאה נבואת זעם כיוון שהעם חטא, אך הבטיחה ליאשיהו שהיא לא תתקיים בזמנו. שמה מופיע בתנ"ך פעמיים בלבד, אך מסורות חז"ל שונות הרחיבו את ההתייחסות אליה.

חלקיהו בן שלום

חלקיהו בן שַׁלּוּם. כהן גדול ממשפחת הכהנים בני צדוק (אביו היה בנו של צדוק). מצא את ספר התורה בזמן בדק הבית ומילא תפקיד ברפורמה של המלך יאשיהו. שמו ותפקידו מופיעים לראשונה בספר מלכים. הוא היה סב-סבו של עזרא הסופר, ואולי גם אביו של ירמיהו הנביא.

חלקיהו הוא הכהן הגדול, שמצא את ספר התורה בבית המקדש בזמן בדק הבית. חלקיהו ניהל את עבודות והיה אחראי על טיהורו ושיפוצו של בית המקדש הראשון.

יאשיהו פינטו

הרב יאשיהו יוסף פינטו (נולד בא' בתשרי תשל"ד; 27 בספטמבר 1973) הוא ראש מוסדות "שובה ישראל" באשדוד ובארצות הברית. התפרסם כמי שאנשי עסקים רבים מבקשים את עצתו. באפריל 2015 הורשע במתן שוחד ובשיבוש הליכי משפט ונידון לשנת מאסר בפועל. באפריל 2019 מונה לאב בית דין במרוקו.

יהואחז (מלך יהודה)

יְהוֹאָחָז (גם יוֹאָחָז) היה מלך יהודה בשנת 609 לפנה"ס.

בספרים "ירמיהו" ו"דברי הימים", מכונה יהואחז בשם "שלום". יהואחז נודע כמי שביטל את הרפורמה של אביו, המלך יאשיהו (במלכים ב', כ"ג, ל"ב ובירמיהו, כ"ב, ט"ו-ט"ז).

יהויקים

יְהוֹיָקִים מלך יהודה בשנים 609 לפנה"ס עד 598 לפנה"ס, היה בנו של יאשיהו.

ירמיהו

לפי התנ"ך יִרְמְיָהוּ (או יִרְמְיָה) היה נביא וכהן שהתנבא בסוף תקופת בית המקדש הראשון ולאחר חורבנו. ירמיהו ידוע כנביא חורבן, אך חלק מנבואותיו הן נבואות נחמה. נבואותיו כלולות בספר ירמיהו והמסורת מייחסת לו גם את כתיבת ספר מלכים ומגילת איכה.

כהן

כהן על פי התורה הוא אדם מזרע אהרון שתפקידו לשמש בפולחן האל, בעיקר בעבודת בית המקדש. התורה קובעת לכהן תפקידים הייחודיים לו: הקרבת הקורבנות, הבחנה בין נגעים לבין דמים, והעברת ברכת האל לעם ישראל בברכת כהנים.

מנגד, מטילה התורה על בני ישראל לקדש את הכהן ולתת לו מתנות כהונה. עם זאת, מוטלים על הכהן איסורים מיוחדים הנובעים מתפקידו. הכהנים, כשאר בני שבט לוי, אינם זכאים על פי התורה לנחלה בארץ ישראל בניגוד לשאר השבטים, על מנת שיהיו פנויים להוראת התורה לעם ולעבודת המקדש.

עם חורבן בית המקדש בטלו חלקים חשובים מתפקידי הכהנים, אולם חלק מתפקידי הכהנים והאיסורים החלים עליהם ממשיך להתקיים עד היום. במיוחד מוכרים השתתפות הכהנים בברכת כהנים, קבלת כסף הפדיון בפדיון הבן, איסורי נישואים לכהן והאיסור על היטמאות למתים.

מגילת איכה

מְגִלַּת אֵיכָה היא קובץ של חמש קינות, שחוברו ככל הנראה לאחר חורבן ירושלים , בית המקדש הראשון והגליית תושביה, ונכנסו בהמשך לקאנון ספרי המקרא. שאלת זהות המחבר או שמא זהות המחברים של הקינות שבספר לא נפתרה, אולם מסורות שראשיתן במאות הראשונות לספירה ואולי אף קודם לכן מייחסות את חיבור המגילה לנביא ירמיהו.בתנ"ך כלול הספר בחלק ה"כתובים", כאחד מחמש המגילות, ובקאנון הנוצרי הוא כלול בספרות "הנביאים הגדולים" שבברית הישנה כנספח לספר ירמיה. שמו הנוכחי של הספר במקורות העבריים הוא "מגילת איכה", זאת משום היותו חלק מחמש המגילות, ועל שם התיבה הפותחת את החיבור "איכה ישבה בדד...". אולם שמו הקדום של הספר היה "קינות" או "קינות ירמיהו", והוא ניתן לו על שום תוכנו. כך כינויו בתרגום השבעים היווני: Θρήνοι Ιερεμίου (תְרֶנוֹי יֶרֶמִיוּ, קינות ירמיהו), כך כינויו גם בתרגום הוולגטה הלטיני: Lamentationes (לַמֶנְטַטִיוֹנֶס, קינות), וכך כינויו גם בספרות חז"ל: "קינות", "ספר קינות" או "מגילת קינות". המסורת היהודית, ובעקבותיה הנוצרית, מייחסות את כתיבת המגילה לנביא החורבן והפורענות, ירמיהו. ייחוס זה איננו מקובל במחקר.

הספר מכיל שירות קינה ועוסק בחורבן ירושלים והגליית יושביה. הכותב מקונן על מצבה הנורא של ירושלים בשעת המצור ערב החורבן, על מצבה העגום והקשה של ירושלים ושל יושביה לאחר החורבן, ועל הסתר הפנים האלוהי בעקבותיו. הוא אף מצדיק את גזר הדין הקשה שנגזר על יושביה בשל חטאיהם ופשעיהם הרבים. ביהדות התקבע מנהג לקרוא את מגילת איכה בציבור בליל תשעה באב.

מלכי יהודה וישראל

על פי המתואר בספר שמואל, שבטי ישראל שבארץ-ישראל התגבשו לממלכה אחת שעליה מלך תחילה שאול המלך ולאחריו דוד המלך. בספר מלכים ובדברי הימים מתואר כיצד לאחר מות שלמה, בנו של דוד, מתפצלת ממלכת ישראל המאוחדת לשתי ממלכות: ממלכת ישראל וממלכת יהודה.

ממלכת ישראל כללה את עשרת השבטים ומלכה הראשון היה ירבעם. ממלכת יהודה כללה את השבטים יהודה ובנימין ומלכה היה רחבעם בן שלמה. ממלכת ישראל כללה כמה שושלות, בעוד שושלת בית דוד לא פסקה עד לאובדן העצמאות והיציאה לגלות בבל.

נחום

נַחוּם הָאֶלְקֹשִׁי הוא נביא מתקופת התנ"ך. הספר המתאר את קורותיו הוא השביעי בתרי עשר, וממוקם בין ספר מיכה לבין ספר חבקוק. הוא מנבא את חורבן נינוה ומצטיין בתיאורים בהירים ומלאי חיים של מושאי נבואתו.

צדקיהו

צִדְקִיָּהוּ בֶּן יֹאשִׁיָּהוּ, מלך על ממלכת יהודה בין השנים 597 - 586 לפנה"ס. היה דודו של יהויכין. המקורות הנוגעים לצדקיהו נמצאים בתנ"ך במספר ספרים, שהעיקריים בהם הם: מלכים, דברי הימים, ירמיהו ויחזקאל. בימי צדקיהו חרב בית המקדש הראשון ומלכות יהודה הוגלתה מארצה.

צפניה

ספר צְפַנְיָה הוא הספר התשיעי באוסף ספרי הנבואות תרי עשר שבחלק הנביאים שבתנ"ך, ועל פי כותרתו הוא מורכב מנבואת צְפַנְיָה בֶּן-כּוּשִׁי (בן גדליה בן אמריה בן חזקיה), נביא לה' שפעל בממלכת יהודה בתקופת המלך יאשיהו בסוף המאה ה-7 לפני הספירה.

קרב מגידו (609 לפנה"ס)

קרב מגידו הוא קרב שנערך, על פי מקורות מסוימים, בשנת 609 לפנה"ס בין ממלכת יהודה לממלכת מצרים בסביבות מגידו. הקרב הסתיים בניצחון מצרי, מות יאשיהו מלך יהודה ושעבוד ממלכת יהודה למצרים. על הקרב מסופר במקרא בספר מלכים ב' ובדברי הימים ב', וכן בעזרא החיצוני ובקדמוניות היהודים. קיים ספק בנוגע למהימנות התיעוד ההיסטורי של הקרב, ואף בנוגע לעצם קיומו.

ריכוז הפולחן

חוק ריכוז הפולחן במקרא הוא חוק המופיע בתורה המגביל את טקסי הפולחן למקום יחיד אשר אותו יבחר ה'. החוק גם מחייב את העם להרוס את כל מקומות הפולחן המפוזרים ברחבי הארץ שהקימו הגויים לאלילים. לפי הכתוב בספר דברים לחוק זה ישנם שני מרכיבים אותם יש לקיים. המרכיב הראשון הוא טיהור הארץ ממתקני הפולחן האליליים והמרכיב השני בא לידי ביטוי בריכוזו של הפולחן במשכן במקום אחד אשר אותו יבחר האל. עד לקיומו של חוק זה ניהלו בני ישראל את טקסי הפולחן לפי הכתוב בחוק המזבח המופיע בספר שמות לפי המשנה, מסכת זבחים, פרק י"ד היתר הפולחן במזבחות פרטיים (במות) התבטל עם הקמת משכן שילה, חזר לתוקפו עם חורבן המשכן, אך בטל לצמיתות עם בחירת ה' בהר המוריה. לפי ספר מלכים, גם רוב מלכי יהודה וישראל שמלכו לאחר הקמת המקדש בירושלים איפשרו פולחן בבמות, ואת ריכוז הפולחן בירושלים יישמו מלכי יהודה חזקיהו ונינו יאשיהו, שהמשיך ליישם את ריכוז עבודת האל, במסגרת הרפורמה הדתית שהחיל לאחר מציאת ספר התורה על ידי חלקיהו בן שלום, בזמן בדק הבית שערך בבית המקדש.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.