יאסר ערפאת

מוחמד יאסר עבד א-רחמן עבד א-ראוף ערפאת אל-קודווה אל-חוסייניערבית: محمد ياسر عبد الرحمن عبد الرؤوف عرفات القدوة الحسيني, נודע גם בכינוי אבו עמאר, أبو عمار; 24 באוגוסט 192911 בנובמבר 2004) היה ראש הארגון לשחרור פלסטין (אש"ף), יושב ראש הרשות הפלסטינית וממנהיגי הפלסטינים, שהנהיג מדיניות של מלחמה בישראל באמצעות פיגועי טרור ולוחמת גרילה. בשנת 1993 חתם על הסכמי אוסלו עם יצחק רבין, מעשה שבגינו הוענק לו פרס נובל לשלום, ובשנת 2000 הנהיג (ביחד עם חמאס) את האינתיפאדה השנייה.

יאסר ערפאת
ياسر عرفات
Flickr - Government Press Office (GPO) - THE NOBEL PEACE PRIZE LAUREATES FOR 1994 IN OSLO. (cropped)
יאסר ערפאת בשנת 1994
לידה 24 באוגוסט 1929
מצרים (1922-1952) קהיר, ממלכת מצרים
פטירה 11 בנובמבר 2004 (בגיל 75)
צרפת קלמאר , צרפת
שם מלא מוחמד יאסר עבד א-רחמן עבד א-ראוף ערפאת אל-קודווה אל-חוסייני
ישות מדינית הרשות הפלסטינית  הרשות הפלסטינית
מקום קבורה הרשות הפלסטינית מוקטעה, רמאללה
מפלגה פת"ח
בת זוג סוהא דאוד טוויל
יושב הראש של הוועד הפועל של הארגון לשחרור פלסטין ה־3
3 בפברואר 196911 בנובמבר 2004
(35 שנים)
→ יחיא חמודה
יושב ראש הרשות הפלסטינית ה־1
5 ביולי 199411 בנובמבר 2004
(10 שנים)
פרסים והוקרה

ביוגרפיה

נעוריו ותחילת דרכו

ערפאת טען שנולד בירושלים ב־4 באוגוסט 1929[1], אך ככל הנראה לטענה זו היו מניעים פוליטיים. על פי רוב המקורות הוא נולד בקהיר שבמצרים[2] ב־24 באוגוסט 1929, בשם מוחמד עבד א-רחמאן א-ראוף אל-קודווה אל-חוסייני.[דרוש מקור]

ערפאת היה הילד השישי מתוך שבעה למשפחה מוסלמית פלסטינית. הוא הציג את עצמו כקרוב מצד אמו לענף צדדי של משפחת חוסייני - ממנהיגי ערביי ארץ ישראל, אולם היסטוריונים מפקפקים גם בכך[3].

מרבית ילדותו עברה עליו בקהיר, לשם הגיע אביו כדי לקבל ירושה ולעסוק במסחר. ב-1933 כשהיה בן 4, מתה אמו זהווה ממחלת כליות, והוא נשלח, יחד עם אחיו הצעיר פתחי, לדודו בשכונת המוגרבים הסמוכה לכותל המערבי בירושלים. לדבריו, הוא שיחק שם גם עם ילדים יהודים. משם נשלח למשפחת אביו אל–קידווה בעזה. כשהיה בגיל 6 החזירו לקהיר אביו, שנשא אישה שנייה. גידלה אותו שם אחותו אנעם. בעיר זו סיים את הלימודים היסודיים והתיכוניים. ערפאת דיבר ערבית במבטא מצרי, שממנו לא הצליח להיפטר מעולם. בנערותו ובבחרותו הסתופף בקרב גולים פלסטינים ואף היה מקורב לחוגי המופתי הירושלמי חאג' אמין אל-חוסייני, שגלה אז בקהיר. הוא הכיר שם גם את עבד אל-קאדר אל-חוסייני ושיחק עם בנו פייסל אל-חוסייני.

בגיל 17 החליט ערפאת ללמוד באוניברסיטת פואד (היום אוניברסיטת קהיר), ובה למד הנדסה אזרחית. באותה תקופה התגבשו באוניברסיטה זו ארגונים אסלאמיים ופלסטיניים רבים, ובראשם האחים המוסלמים. עם מות עבד אל-קאדר אל-חוסייני באפריל 1948 עזב ערפאת את לימודיו, התנדב ליחידה של האחים המוסלמים שפעלה באזור עזה והשתתף בקרב על כפר דרום.[דרוש מקור]

עם פלישת הצבא המצרי לאחר הקמת מדינת ישראל ב-15 במאי 1948, פורקה יחידתו מנשקה ונדרשה לחזור למצרים, כדי שלא תפריע לפעולת הצבא המצרי. אף שחלק מהאחים המוסלמים המשיכו לפעול בהר חברון, ערפאת המאוכזב ביקש לחזור למצרים.

בתחילת שנות ה-50 אימץ לעצמו את שמו הפרטי "יאסר" ואת הכוניה "אבו עמאר", על שם עמאר אבן יאסר, אחד מבני לווייתו של מוחמד מייסד האסלאם.

עם חזרתו למצרים חזר למסגרת לימודי ההנדסה ובד בבד עסק גם בפעילות פוליטית ונבחר ב-1951, יחד עם צלאח חלף (אבו איאד), לראשות התאחדות הסטודנטים הפלסטינים בקהיר. בשנת 1956, ערב מבצע קדש, התגייס לזמן קצר לחטיבה הפלסטינית במסגרת הצבא המצרי בדרגת סגן. לאחר שהשתחרר היגר לכווית, שבה עבד כמהנדס בניין. הוא עבד במשך שנה בשירות הממשלה ולאחר מכן פתח עסק קבלני משלו[4].

ראש הפת"ח

ב-10 באוקטובר 1959 ייסד ערפאת, יחד עם ח'ליל אל-וזיר (אבו ג'יהאד), צלאח חלף (אבו איאד), ח'אלד אל-חסן ופארוק קדומי, את ארגון הפת"ח (היפוך של ראשי התיבות 'חרכּת תחריר פלסטין', התנועה לשחרור פלסטין). בעוד ראשי מדינות ערב הקימו ב-1964 את אש"ף בראשות אחמד שוקיירי כארגון בובה שיעמוד לרשותם, ערפאת, שניסיונו מ-1948 עורר בו חשד כלפי מדינות ערב, הקפיד על "עצמאות ההחלטה הפלסטינית". כך ב-1966 הוא הסתכסך עם משטר הבעת' בסוריה ונכלא יחד עם ראשי הנהגת הפת"ח בכלא הסורי.

לשיטת ערפאת ומנהיגי הפת"ח, הדרך להשגת מטרותיהם הפוליטיות של הפלסטינים הייתה פתיחה במאבק מזוין נגד ישראל. נוכח פערי הכוחות הברורים בין ישראל לארגונים הפלסטיניים, תכלית המאבק המזוין הייתה כפולה: ראשית, ניסיון לגרור את מדינות ערב לעימות עם ישראל, בין היתר על ידי יצירת דעת קהל אוהדת בציבור הערבי. שנית, יצירת שינוי בתודעה של הציבור הפלסטיני מתבוסתנות ומפסיביות לתחושה של עם הלוקח את גורלו בידיו, וכך לטפח זהות לאומית פלסטינית.

הפעילות המזוינת של הפת"ח נגד ישראל החלה ב-1 בינואר 1965 בניסיון פיצוץ במוביל הארצי, והמשיכה בפברואר בפיגוע במושב כפר הס בבית משפחת צפוני, ללא פגיעה בנפש אך עם נזק כבד לרכוש. נקודת המפנה הייתה מלחמת ששת הימים. חרף התבוסה הקשה, אשר לכאורה שמה קץ לתקוות הפלסטינים להשמדת ישראל, ראה ערפאת את כיבוש הגדה המערבית ורצועת עזה כהזדמנות להתעוררותו של העם הפלסטיני. שבוע לאחר המלחמה הסתנן ערפאת מירדן כשהוא בתחפושת, וחדר לגדה המערבית. הוא יסד מרכזי גיוס בחברון, אזור ירושלים ושכם, והחל מגייס מחבלים ואנשי כספים בניסיון לארגן התנגדות, אולם נכשל בכך.

המעבר לממלכה ההאשמית

הפת"ח לא מצא בגדה המערבית שטח מתאים להקמת מחנה אימונים ואף לא מקום הולם להקמת משרדי מערך פיקוד, לכן חזר ערפאת לירדן, שבה ביסס את מרכז פעילות הפת"ח. את מפקדתו קבע בכפר כראמה שבצד הירדני של בקעת הירדן. ב-21 במרץ 1968 פשט צה"ל על הכפר במה שנקרא לימים "פעולת כראמה". 128 מחבלים פלסטינים נהרגו, ורבים אחרים, בהם ערפאת עצמו, נמלטו. אולם גם צה"ל ספג אבדות רבות (28 הרוגים ושלושה נעדרים) והשאיר מאחוריו ארבעה טנקים. ערפאת ניצל זאת כדי להכריז על הקרב כעל ניצחון גדול שמוחה את חרפת תבוסת 67'. הרושם שהותיר האירוע הקפיץ מעלה את כוחם ויוקרתם של ארגוני הטרור והוביל לזרימת מתנדבים לשורותיהם. ביולי הם החלו להשתלט על המועצה הלאומית הפלסטינית של אש"ף, והשתלטות זו הושלמה בפברואר 1969.

ראש אש"ף

תקופת ירדן

Arafat in Jordan
יאסר ערפאת עם נאיף חוואתמה וכמאל נאצר, במסיבת עיתונאים בעמאן, יוני 1970

ב־3 בפברואר 1969 נבחר ערפאת ליושב ראש הוועד הפועל של אש"ף[5], ובכך הפך למעשה לראש אש"ף, תפקיד שבו החזיק עד למותו. בחירתו, והשתלטות ארגוני ההתנגדות המזוינת בראשות ערפאת, השליטה באש"ף את אידאולוגית "המאבק המזוין בישראל", במסגרתה קיים הארגון פעולות טרור כנגד מטרות ישראליות במטרה לשחרר את "פלסטין הכבושה", לבטל את קיום מדינת ישראל ולהחליפה ב"מדינה חילונית דמוקרטית" בה "יחיו ביחד בשוויון מלא מוסלמים נוצרים ויהודים".

בספטמבר 1970 הגיע לשיאו העימות שהחל כבר במהלך 1969 בין ירדן לבין הארגונים הפלסטינים שבתוכה. המלך חוסיין חשש מ"המדינה בתוך מדינה" שהקים אש"ף בירדן ומהפגיעה בריבונות וסמכות המשטר ההאשמי. במשך תקופה ארוכה של התנגשויות אלימות הולכות ומסלימות, נעשה מאמץ להגיע לפשרה שתהיה מקובלת על הירדנים ועל הפלסטינים. ערפאת התחייב כמה פעמים לכבד הפסקת אש, אך בפועל נתן הסכמה שבשתיקה להמשך מעשי החבלה.

בחודש ספטמבר 1970 הוסלם העימות, בניסיון התנקשות כושל בחיי המלך חוסיין ב-1 בספטמבר ובחטיפת מטוסי נוסעים ב-6 וב-9 בספטמבר והנחתתם בירדן. עבור המלך חוסיין היוו האירועים אות לצורך לשים קץ לאובדן השליטה בממלכה. על כן, ב-16 בספטמבר 1970 החל הצבא הירדני בהפצצה מסיבית של בסיסי הפלסטינים, במיוחד באזור אירביד. ההפצצה פתחה מלחמה כוללת, שהתפרסה על פני שטחים רחבים במדינה. בסופו של דבר, במהלך שנודע מאוחר יותר בשם אירועי ספטמבר השחור, הרג צבא ירדן אלפי מחבלים פלסטינים ופצע עשרות אלפים. מלחמת האזרחים בירדן נמשכה מספר חודשים, וביולי 1971 גורשה שארית המחבלים הפלסטינים מירדן.

תקופת לבנון

מירדן נמלט ערפאת בעור שיניו, ומצא מקלט בלבנון, שהפכה בעקבות כך למרכז לפעילות אש"ף ולבסיס ליציאה לפעולות טרור כנגד ישראל. מפקדת אש"ף ישבה במערב ביירות, והארגון שלט במידה רבה בדרום לבנון, במה שכונה "פתח-לנד". לערפאת ולאנשיו היו עימותים רבים עם תושבי המדינה הנוצריים, שהגיעו לשיא כאשר אנשיו טבחו ב-1976 כ־600 נוצרים, רבים מהם לא חמושים, בעיירה דאמור.

בשנת 1974, לאחר מלחמת יום הכיפורים, החל ערפאת לפעול לשילוב אש"ף בתהליכים מדיניים. כדי לגשר בין הרצון להשתלבות במהלך מדיני לבין גישות מקסימליסטיות שרווחו באש"ף, התקבלה ביוני 1974 "תוכנית השלבים", שאמנם לא כללה נסיגה מהמחויבות לחיסול מדינת ישראל, אך הבהירה שאש"ף יהיה מוכן להסתפק בהקמת "רשות עממית עצמאית ולוחמת על כל חלק מהאדמה הפלסטינית שישוחרר".

בנובמבר 1974 נאם ערפאת מול העצרת הכללית של האו"ם. בנאומו אמר שהוא מציע לישראל הן את האקדח, שאותו חגר למותניו, והן את עלה הזית. הוא תיאר באריכות את השתלשלות הסכסוך מנקודת מבטו. את סירוב הפלסטינים לקבל את הצעת החלוקה המשיל להתנהגותה של האם במשפט שלמה שסירבה לחלק את בנה ובכך הוכיחה את אמהותה עליו. הוא הבדיל בין יחסו ליהודים לבין יחסו לציונות, הזכיר את היותם של יהודי המזרח בישראל "אזרחים מדרגה שנייה" ואף האשים את המנהיגות הציונית באדישות לשואה. כהצעה אופרטיבית קרא ליהודים לצאת מ"תסביך מצדה" שלהם ולחיות במסגרת "שלום צודק" ב"פלסטין הדמוקרטית שלנו".

ערפאת הביע התנגדות חריפה להסכמי קמפ דייוויד וראה את התנהגותו של אנואר סאדאת כבגידה, אף שהאחרון ביצר לראשונה את מעמד הפלסטינים בשטחים והבטיח להם אוטונומיה. כשנרצח סאדאת, סימן ערפאת באצבעותיו בשמחה את ה"וי" המפורסם שלו.

מבצע ליטני

השתלטות הפת"ח על דרום לבנון והפיכת המקום לבסיס פעילות כנגד ישראל היו הגורם המרכזי בהחלטתה של ממשלת ישראל על יציאה למבצע ליטני מיד אחרי פיגוע כביש החוף.

מלחמת לבנון

למרות ההבנות בדבר הקמת יוניפי"ל והקמת צד"ל כחיץ בין ישראל לכוחות הפת"ח, נמשכה התחזקותו של אש"ף וממשלת ישראל החליטה על יציאה למבצע צבאי מוגבל. מאמצע יוני 1982 היו ערפאת ואנשיו נתונים במצור של כוחות צה"ל במערב ביירות. מנחם בגין קרא לו "האיש עם השערות על הפנים", ואמר שבתחושתו הפעולה נגד ערפאת שקולה למשלוח חיילים לבונקר של היטלר. במהלך המלחמה נעשו ניסיונות להרוג את ערפאת בהפצצות מהאוויר[6]. במהלך המצור נפגש ערפאת לראשונה עם עיתונאים ישראלים - אורי אבנרי, שרית ישי וענת סרגוסטי מ"העולם הזה"[7]. לאחר כחודש וחצי של קרבות באזור ביירות, הושגה הסכמה להוצאת הכוחות הסוריים וכוחות הארגונים הפלסטינים מביירות, בחסות כוח בינלאומי. פינוי הכוחות הושלם ב-31 באוגוסט 1982, כאשר שר הביטחון דאז, אריאל שרון, מנצח על גירושם מהעיר.

במאי 1983 פרצה מרידה, בתמיכת סוריה ובראשות אלוף-משנה סעיד אל-מורגה (אבו מוסא), כנגד ערפאת בקרב אנשי ארגון הפת"ח שבצפון לבנון. תומכי ערפאת נדחקו לאזור טריפולי, שם צרו עליהם המורדים וצבא סוריה. ערפאת חמק אל העיר כדי לפקד על כוחותיו. לבסוף, ב-20 בדצמבר התפנו כוחות ערפאת דרך הים. אולם למרות הניצחון הצבאי, המורדים לא זכו לתמיכה בציבור הפלסטיני, והמרד למעשה נכשל.

תקופת תוניס

Bundesarchiv Bild 183-K1102-032, Berlin, Brandenburger Tor, Yasser Arafat
ערפאת בביקור בשער ברנדנבורג, סמוך לחומת ברלין, נובמבר 1971

מלבנון עבר מרכז אש"ף לתוניס, בה הקים ערפאת את המטה שלו במלון הפאר "סלווה ביץ'"[8]. ביום הכיפורים בשנת 1985 היה אחראי פלג של אש"ף לרצח שלושה ישראלים ביאכטה באזור קפריסין. ממשלת ישראל הגיבה בחריפות ושלחה את חיל האוויר להפציץ את מפקדת אש"ף בתוניס, במבצע שקיבל את השם רגל עץ, בו נהרגו יותר כ-60 מפעילי הארגון, בהם מכוח 17 ומשומרי הראש של ערפאת, שלא שהה באותה עת במתחם וניצל.

ב-15 בנובמבר 1988, הכריז ערפאת במושב המועצה הלאומית הפלסטינית באלג'יריה על הקמת מדינה פלסטינית עצמאית על אדמת פלסטין שבירתה ירושלים, על יסוד החלטת החלוקה של האו"ם מ-1947. ההכרזה הייתה למעשה ריקה מתוכן, אך היוותה צעד שסימן את נכונותו של אש"ף להסתפק, לפחות פומבית, במדינה בגדה המערבית ורצועת עזה. באותה ישיבה הזכירה המועצה לראשונה בחיוב את החלטות מועצת הביטחון של האו"ם 242 ו-338.

ב-13 בדצמבר נאם ערפאת בפני עצרת האו"ם שהתכנסה במיוחד לכבודו בז'נבה (שכן ארצות הברית מנעה את כניסתו לתחומה). בנאומו קרא ערפאת לפתרון הסכסוך על בסיס החלטות 242 ו-338. נאומו של ערפאת לא עמד בקריטריונים האמריקאיים להכרה באש"ף, ולכן ביום שלמחרת כינס ערפאת מסיבת עיתונאים שבה הוסיף שזכות כל הצדדים בסכסוך, כולל מדינת פלסטין וישראל, להתקיים בשלום ובביטחון והכריז על הפסקת פעולות הטרור. באותה מסיבת עיתונאים ערפאת טען גם שהציור של המטבע הישראלי של 10 אגורות מראה את מפת ההתפשטות הישראלית ברחבי המזרח התיכון. הכרזה זו סיפקה את האמריקאים, שפתחו עם אש"ף במשא ומתן שהופסק בעקבות הפיגוע בחוף ניצנים ב-1990.

ערפאת לא יכול היה או שלא רצה לבטל את האמנה הלאומית הפלסטינית. במאי 1989 אמר עליה שהיא "קאדוק" כלומר שעבר זמנה, אולם גם בהמשך לא ביטל אותה.

ב-8 באפריל 1992 התרסק מטוסו של ערפאת במדבר הלובי. שלושה מנוסעי המטוס נהרגו, אך ערפאת יצא בפציעות קלות. פגיעה מוחית שנגרמה לו, גרמה לרעד בשפתיו בעת הדיבור (שאף על פי שהוקל במהלך השנים לא פסק עד יום מותו). כשנראה היה שהמטוס עומד להתרסק התקרבו מקורביו של ערפאת אליו, העבירו אותו לחלק האחורי והבטוח יותר, עטפו אותו בשמיכות והגנו עליו בגופם, וכך הבטיחו את הישארותו בחיים. במהלך הימים שלאחר התאונה, נפוצו שמועות רבות על מותו של ערפאת הנעדר ואף נערכו הפגנות אבל אצל הפלסטינים.

בעת מלחמת המפרץ הביע ערפאת תמיכה בסדאם חוסיין. תבוסתה של עיראק במלחמה שמטה את הקרקע מתחת לרגליו וגרמה להפסקת תמיכתן הנדיבה של מדינות המפרץ באש"ף. העדר התמיכה וקריסת ברית המועצות היו ככל הנראה הנסיבות שהביאו את ערפאת לגלות מתינות יחסית ולהצטרף לתהליך המדיני. בתחילה אישר השתתפות של משלחת פלסטינית (כחלק ממשלחת ירדנית-פלסטינית) בועידת מדריד שהתכנסה בסוף 1991 ובמשא ומתן שבעקבותיה. כאשר תהליך מדריד נקלע למבוי סתום, אישר לאנשיו לפתוח במשא ומתן חשאי וישיר שהוביל לחתימת הסכמי אוסלו בשנת 1993. תקופת פרסום ההסכמים הייתה תקופה שבה שליטתו של ערפאת באש"ף עורערה ונשמעו עליה קריאות תיגר. במהלך הפולמוס האשימו דוברי הימין את הממשלה כי במדיניותה הגישה לערפאת חבל הצלה.

ראש הרשות הפלסטינית

YasserArafat
יאסר ערפאת

במסגרת הסכמי אוסלו עברו ערפאת ותומכיו מתוניסיה לשטחי יהודה, שומרון ועזה, והקימו בה את הרשות הפלסטינית כשלב ביניים בדרך ליצירת מדינה פלסטינית. בתמורה התחייב ערפאת להפסיק את המאבק המזוין. הסכם זה זיכה את ערפאת יחד עם יצחק רבין ושמעון פרס בפרס נובל לשלום. ב-1996 ערפאת נבחר רשמית ליושב ראש הרשות הרשות הפלסטינית בבחירות שפוקחו על ידי נשיא ארצות הברית לשעבר, ג'ימי קרטר, ברוב של 88 אחוזים (מולו התמודדה סמיחה ח'ליל).

הוויכוח הציבורי בישראל שהתנהל בעקבות ההסכם המדיני עם ערפאת היה חריף ביותר. דוברי הימין טענו כי הכנסת ערפאת ושוטריו החמושים לשטחים תחולל אסון, וזעמם הועצם בשל פיגועי ההתאבדות שביצעו מחבלים פלסטינים בתוך ישראל, אף שאלה השתייכו באותה תקופה לארגוני האופוזיציה המוסלמים. רציחתו של יצחק רבין בידי מתנקש יהודי הייתה שיאה של המחלוקת הפנימית במדינה. ערפאת מעולם לא ערך ביקור רשמי בישראל ולא נכח בהלוויה, אך בא לנחם את משפחת רבין בביתה. הוא הרבה לציין אחר כך את יצחק רבין כפרטנר שלו ל"שלום האמיצים".

ביום חתימת הסכמי אוסלו (13 בספטמבר 1993), בנאום מוקלט מראש ששודר בטלוויזיה הירדנית הודיע ערפאת לעם הפלסטיני כי "הצהרת העקרונות" אינה אלא חלק מיישום "אסטרטגית השלבים" של אש"ף[9]. בנאומים פומביים השווה ערפאת את הסכמי אוסלו להסכם חודיבייה מספר פעמים (ביוהנסבורג ב-1994 ובקהיר ב-1995[10]), כמו כן בנאום סטוקהולם ב-1996, אמר לשגרירי מדינות ערב: "[אנחנו מתכננים] לסלק את מדינת ישראל וליסד מדינה פלסטינית טהורה. אנחנו נמאיס את החיים על היהודים בלוחמה פסיכולוגית ובהתפוצצות אוכלוסין. יהודים לא ירצו לחיות בקרבנו, הערבים"[11].

הרצון למנוע את נפילת ממשלת שמעון פרס בבחירות הניע את ערפאת לערוך מבצע מקיף נגד חמאס לאחר פיגועי ההתאבדות במרץ 1996, כולל עריכת ועידה בינלאומית ללוחמה בטרור בשארם א-שייח. ערפאת חתם על הסכם נסיגת ישראל מרוב חלקי חברון עם בנימין נתניהו, שאף לחץ את ידו. אחר כך, לאחר שיחות ממושכות בארצות הברית, חתם עמו על הסכם ואי.

Yasser Arafat with Ili Kaufmann and Michal Hazan
פגישה של יאסר ערפאת ברמאללה עם נציגות אמהות למען השלום, 1999

ביולי 2000 נפגש עם ראש ממשלת ישראל אהוד ברק בקמפ דייוויד, בחסות נשיא ארצות הברית, ביל קלינטון. השיחות עם ברק, שמטרתו השאפתנית הייתה השגת הסדר סופי שיסיים את הסכסוך הישראלי-פלסטיני, עלו על שרטון. בישראל ובארצות הברית התגבשה ההנחה לפיה ערפאת הוא האשם בכישלון, לאור סירובו לוותר על זכות השיבה. אמנם היו כאלה שהטילו את האשמה גם על כתפי ברק, אף שהרחיק לכת בוויתורים שלא הציע שום ראש ממשלה ישראלי לפניו, בהם חלוקת ירושלים. ערפאת השיב תשובה מתחמקת למתווה קלינטון, שכלל ויתורים נוספים מצד ישראל, וגם שיחות שהתקיימו בטאבה בשלהי זמן ממשלת ברק (בעת שהאינתיפאדה השנייה כבר פרצה) לא הולידו פרי של ממש.

גם במשך השנים שעברו מהסכם אוסלו ועד לאינתיפאדה השנייה, שבהן התקיימה בשטחים שלווה יחסית (הופרה בעיקר באירועי מנהרת הכותל ואירועי יום הנכבה 2000), התבטא ערפאת בצורה מתסיסה בפורומים סגורים שונים (ולעיתים נדירות גם בתקשורת הערבית) ודיבר על "ג'יהאד" בדרך לירושלים. בימין עשו שימוש רב באמרות אלו, ובעיקר היה זה בני בגין שהרבה להזכירן ולעקוב אחריהן. בשמאל, לעומת זאת, ייחסו להן חשיבות מועטה.

אישים ישראלים שפגשו את ערפאת סיפרו כי קשה היה לנהל איתו שיחה של ממש בנושאי מדינה. הוא הרבה במחוות לבביות שהביעו קרבה, אך השתמט מניהול שיחה ממוקדת, הרבה לגלוש לאנקדוטות ולזכרונות ולעיתים שב וחזר על טענות תמוהות. למשל, דבריו כאילו ישראלים עומדים מאחורי חלק מהפיגועים, או גזיר העיתון שנופף בו כדי להראות שישראל מסרבת לקבל פליטים פלסטינים – אך קולטת המוני לא-יהודים מרוסיה. כראש הרשות הפלסטינית, ערפאת נהנה משליטה על רוב התחומים הפלסטיניים ומסמכויות רבות שנבעו ממעמדו המשולש - יו"ר פת"ח, יו"ר אש"ף וראש הרשות הפלסטינית, כאשר סגנו בכל אחד מהגופים היה אדם אחר. לנוכח זאת, הועצם מעמדו של ערפאת בתור מייצגו של העם הפלסטיני, והוא נתפס בעיני רבים בישראל ובקהילה הבינלאומית בתור סמל הן של הבעיה הפלסטינית והן של פתרונה.

האינתיפאדה השנייה

Mahzeh
"חלום מבטיח- דרך אחת" - מודעת רחוב עם אבו מאזן בצור באהר 2007

מעמדו של ערפאת התערער במהלך האינתיפאדה השנייה, במהלכה הופרה תקופה של שקט יחסי, והפלסטינים חזרו לפעול בדרכים אלימות. מנהיגי ישראל האשימו את ערפאת בכך שארגן וליבה את האינתיפאדה, ובכך הפר את הסכם אוסלו (אם כי ראש השב"כ, יובל דיסקין, אמר ב-2009 כי מרואן ברגותי היה "הרוח החיה שחוללה את האינתיפאדה השנייה, ולא ערפאת כפי שנוטים לחשוב")[12]. הם גם האשימו אותו בהסתה של הפלסטינים באמצעות מערכת החינוך ואמצעי התקשורת. בעקבות פיגוע התאבדות קשה במיוחד במלון פארק בנתניה, שבו נרצחו שלושים יהודים, רובם קשישים, במהלך ליל הסדר, פתחה ישראל במבצע חומת מגן במהלכו בוּדָד ערפאת במשכנו במוקטעה ברמאללה. למרות זאת נמנעה ישראל מלגרשו מהארץ, חרף איומים חוזרים ונשנים, ואף החלטה ממשלתית בנידון.

מידת מעורבותו של ערפאת באינתיפאדה אינה ברורה לחלוטין. מוסכם כמעט על הכול שבמהלכה לא נקט בפעולות כדי להביא להפסקת אש, אף שהתחייב בכמה הזדמנויות לעשות כן, חלקן עוד בזמן שלטון ממשלת ברק. לא רק זאת, אלא שהוא חתר תחת מאמצי דמויות שלטוניות פלסטיניות אחרות להשליט סדר ושלום. עם זאת, קשה לדעת האם התפרצות האינתיפאדה באה בהשראתו או שהייתה ספונטנית, ולא ברור האם נתן הנחיות ישירות לפיגועים[13]. על פי מקורות מודיעין ישראלים, בתחילת האינתיפאדה תהה באוזני מקורביו - "מדוע מתים כל כך מעט ישראלים לעומת פלסטינים רבים?" - ותהייה זו התפרשה כקריאה לפיגועי התאבדות בישראל. כך גם התפרשו התבטאויות נוספות שלו בשבח השהידיות. המודיעין הישראלי הציג מסמכים רבים (שרובם נתפסו במהלך חומת מגן) בפני ארצות הברית, שמהם עולה שערפאת תמך כספית באנשי טרור ובמשפחותיהם. תקרית ספינת הנשק האיראנית, "קארין איי", שלהגעתה לחופי עזה היו אחראים מקורבי ערפאת, שיכנעה סופית את הממשל האמריקני כי אין טעם במגעים נוספים איתו.

במהלך האינתיפאדה נעשה ניסיון לקצץ בסמכויותיו ואבו מאזן (מחמוד עבאס) מונה לראש ממשלה בעקבות לחץ של ישראל וארצות הברית. כעבור 100 יום התפטר אבו מאזן, משערפאת סירב לסייע לו, וכראש הממשלה של הרשות הפלסטינית מונה אבו עלאא (אחמד קריע), אך גם הוא התקשה לתפקד בשל רצונו של ערפאת להותיר את השליטה בכל עניין בידיו.

מותו

Arafat Tomb
קברו של ערפאת ברמאללה, צולם ב-24 בדצמבר 2004.
Yasser Arafat's mausoleum
היכל הקבר של יאסר ערפאת במוקטעה, רמאללה, מאי 2008
YasserArafatMausoleum
משמר חיילים ליד הקבר של יאסר ערפאת במוקטעה, רמאללה, יולי 2009

לקראת סוף אוקטובר 2004 התדרדר מאוד מצבו הבריאותי של ערפאת. ב־29 באוקטובר 2004 הותר לו לצאת לפריז לשם קבלת טיפול רפואי, ומאז הוטל ערפול על מצבו הבריאותי. רעייתו סוהא, שלאורך כל שנות האינתיפאדה שהתה בפריז, שלטה על זרימת האינפורמציה מבית החולים (בסיוע החוק הצרפתי שמקנה את השליטה במידע המופץ לציבור לבני המשפחה הקרובה), ובציבור הפלסטיני והעולמי רווחו שמועות בלבד. הדוברים הפלסטינים ניסו ליצור רושם כאילו מצבו יציב והוא מתלוצץ עם רופאיו.

בקרב הפלסטינים שרר תסכול מאי־הוודאות בנוגע למצבו הבריאותי של ערפאת, אשר אף הועצם בעקבות התפרצות טלוויזיונית פומבית של סוהא ערפאת שהאשימה את בכירי הרשות בניסיון "לקבור את בעלה בעודו בחיים". התפרצות זו התקבלה בכעס בציבור הפלסטיני, שבו הייתה לסוהא פופולריות נמוכה מאוד. יש שהעריכו שמקורה היה בחששה של סוהא שחלוקת הרכוש אחרי מות ערפאת לא תתבצע לשביעות רצונה (לפי אחד הדיווחים, אחר מותו של ערפאת חתמה סוהא הסכם עם הרשות הפלסטינית שלפיו תקבל הקצבה של 22 מיליון דולר בשנה[14]).

אחרי יותר מעשרה ימי אשפוז כבר היה ברור לכל שקרוב מותו של ערפאת. בהכנות להלוויתו הוחל עוד בטרם נמסרה ההודעה הרשמית על מותו ב־11 בנובמבר 2004 לפנות בוקר. למחרת נערך לערפאת טקס אשכבה בהשתתפות רבים ממנהיגי העולם בקהיר ולאחריו נטמן ברמאללה.

הלוויתו של ערפאת אופינה בחוסר סדר ובפרץ רגשות בלתי נשלט של ההמון הפלסטיני. יריות רבות נורו במהלך הלוויתו, ואפילו דגל אש"ף שהונח על ארונו נקרע על ידי ההמון והוחלף בכאפייה (סמל היכר ידוע של ערפאת). במהלך ההלוויה נפצעו מספר פלסטינים שהשתתפו בטקס. ערפאת נקבר במתחם קבר מפואר, מעין מאוזוליאום שנבנה ליד המוקטעה, ואת בניית הקבר מימנה הרשות הפלסטינית.

רובו של הציבור בישראל התייחס בשלילה לערפאת[15], בשל מעורבותו בהתקפות מחבלים קטלניות נגד ישראלים לפני ואחרי הסכמי אוסלו. עם זאת, היו שהמשיכו להתייחס אליו בחיוב גם לאחר פטירתו, כמו אורי אבנרי[16] וגדעון לוי[17].

מנאומיו של ערפאת לאחר הסכם אוסלו ומעדויות עמיתיו עולה שערפאת לא נטש את דרך הלחימה והוא ראה את הסכמי אוסלו כשלב בחיסולה של ישראל[18][19].

סיבות המוות

גם כחלוף חודשים ארוכים ממותו של ערפאת, לא הובררו סיבות מותו. דו"ח הרופאים הצרפתים הודלף ופורסם בעיתונות בספטמבר 2005, אך עדיין לא היה בו לפתור את התעלומה. הועלו השערות לפיהם ערפאת מת מזיהום, מהרעלה או מאיידס[20].

בשנת 2007 טען אורי אבנרי שאורי דן שאל את שרון אם ערפאת מת באופן טבעי, ושרון השיב ש"עדיף לא לדבר על זה". לדבריו, אורי דן הבין זאת כאישור[16]. בעיתון 'הארץ' פורסם כשבועיים אחר כך שישראל לא חיסלה את ערפאת עקב הבטחה לנשיא ארצות הברית ג'ורג' בוש[21]. ראש המוסד דני יתום אמר שאין שום בסיס ולו הקלוש ביותר להאשמה שישראל אשמה במות ערפאת[22].

בנובמבר 2012 הוצאו עצמותיו של ערפאת מקברו על מנת לבדוק את סיבת מותו, ובפרט את הטענה הפלסטינית שערפאת הורעל על ידי ישראל[23]. בנובמבר 2013 פורסם הדוח ועל פיו נמצאה כמות גבוהה של פולוניום 210 בשרידיו. לעומת זאת, דו"ח שפרסם צוות חוקרים צרפתיים מצא שערפאת מת בנסיבות טבעיות[24], וכך קבע גם צוות של מומחים רוסיים[25].

בדצמבר 2012 טען ראש הרשות הפלסטינית מחמוד עבאס (אבו מאזן) כי מוחמד דחלאן הוא שהרעיל את ערפאת[26].

הנצחה

בשנת 2016 נחנך ברמאללה "מוזיאון יאסר ערפאת", ובו תיעוד ופריטים שהיו שייכים לערפאת, מילדותו ועד לשנות חייו האחרונות[27].

על שמו של ערפאת נקרא נמל התעופה הבינלאומי יאסר ערפאת ברצועת עזה, שפעל כשנתיים ונסגר בשנת 2000, ובית חולים בעיר סלפית.

ביישובים הישראליים ג'ת וסח'נין נקראו רחובות על שמו של ערפאת, אך לאחר סערה ציבורית שונו השמות[28].

באבו גוש תוכננה הקמת מרכז תרבות לזכרו של ערפאת, במימונו של איש העסקים מוניב אל-מסרי, אך לאחר סערה ציבורית בוטל המיזם[29].

חייו האישיים

מעט ידוע על חייו האישיים של ערפאת. במשך עשרות שנים סירב ערפאת להתחתן בטענה שהוא "נשוי למהפכה הפלסטינית". יון מיחאי פצ'פה, אוריאנה פלאצ'י ואחרים טענו שהיה הומוסקסואל[30]. ב-17 ביולי 1990 התחתן עם סוהא טוויל, בת למשפחה פלסטינית נוצרית ידועה, וזו התאסלמה למענו. בחתונתם היה ערפאת בן 61 ואילו סוהא הייתה בת 27. לשניים נולדה ב-24 ביולי 1995 בת בשם זהווה, על שם אמו של ערפאת, שמתה בהיותו בן ארבע. זהווה נולדה בפריז, העיר החביבה על אמה. סוהא ובתה התגוררו בעזה למשך תקופה מסוימת, אך בתחילת 2001 חזרו לפריז.

ערפאת נחשב לאדם עשיר מאוד. הונו האישי נאמד על ידי גורמים שונים במיליארדי דולרים. אך קשה מאוד להעריך אותו, משום שנוהל בחשבונות סודיים, בעיקר בידי מוחמד רשיד. על פי קרן המטבע הבינלאומית, ערפאת הסיט לחשבונותיו מכספי הרשות הפלסטינית בין השנים 19952000 897.6 מיליון דולר. עם זאת חלק ניכר מכספים אלו שימשו כנראה "קופה ב", של הרשות הפלסטינית על מנת לעקוף את הפיקוח של המדינות התורמות על הכסף.

אמינות

אמינותו של ערפאת הוטלה בספק פעמים רבות. כך למשל, לאחר הפיגוע בצומת בית ליד ב-1995 בו נרצחו 22 איש, חזר ערפאת בתוקף עשרות פעמים על הטענה שהפיגוע יצא אל הפועל בשיתוף פעולה עם כוחות הביטחון הישראליים, וטענה זו אף הביאה לקטיעת פגישתו עם ראש הממשלה יצחק רבין. לאחר פיגוע בנתניה ב-1999 טען ערפאת כי מדובר בחיסול חשבונות בין עבריינים. טענה אחרת שלו הייתה שבפרלמנט הישראלי תלויה מפה של הלבנט ותחתיה נכתב כי גבולות ישראל נמתחים מהנילוס ועד הפרת. כן טען בנאומיו כי הפסים הכחולים בדגל ישראל מסמלים את גבולות ישראל מהפרת עד הנילוס. גם באיור על גב מטבע 10 האגורות דימה ערפאת לראות את גבולות הפרת והנילוס. לאחר שתמך בפרהסיה בסדאם חוסיין בעת מלחמת המפרץ טען לימים כי לא היו דברים מעולם[31].

לקריאה נוספת

עיינו גם בפורטל:
פורטל המזרח התיכון
  • Wallach, Janet (1990). Arafat: In the Eyes of the Beholder. Lyle Stuart.
  • Rubenstein, Danny; Dan Leon (1995). The Mystery of Arafat. Steerforth Press.
  • Aburish, Said K. (1998). Arafat: From Defender to Dictator. New York: Bloomsbury Publishing.
  • Karsh, Efraim (2003). Arafat's War: The Man and His Battle for Israeli Conquest. New York: Grove Press.
  • Gowers, Andrew; Tony Walker (2005). Arafat: The Biography. Virgin Books.

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ דני רובינשטיין, ערפאת, 2001, עמ' 23
  2. ^ כך לפי רוב המקורות, ובהם טוני ווקר, אנדרו גאוורז (Andrew Gowers), אלן הארט וסעיד אבו ריש . כך כותבת גם ג'ואן פיטרס, מאז ומקדם, עמ' 382, 506, הערה 20, בשם תומאס קירנן בספרו באנגלית, יאסר ערפאת, לונדון, 1976. כך גם בספרייה היהודית הווירטואלית, בשם הביוגרפים הצרפתים כריסטוף בולטנסקי (Christophe Boltanski) וג'יהאן אל-טהרי (Jihan El-Tahri) בספרם מ-1997, Les sept vies de Yasser Arafat, וכן בשם החברה האקדמית הפלסטינית ללימודי יחסים בינלאומיים. בדף העוסק בערפאת באתר הרשמי של פרס נובל נאמר: "מלבד קהיר, מקורות אחרים מציינים את ירושלים ואת עזה כמקום הולדתו" (אתר פרס נובל).
  3. ^ ערפאת, בספרייה היהודית הווירטואלית: ההיסטוריון הפלסטיני סעיד אבו ריש ערער על הטענות לקשר משפחתי למשפחת חוסייני. בביוגרפיה שכתב על ערפאת, טען: "ערפאת הצעיר ביקש לבסס את הרקע הפלסטיני שלו ולקדם את טענת זכותו למנהיגות...ולא יכול היה להרשות לעצמו להודות בעובדות העלולות להפחית מזהותו הפלסטינית... ערפאת הנציח בעיקשות את האגדה שהוא נולד בירושלים ושהוא קרוב משפחה של משפחת חוסייני החשובה מעיר זו".
  4. ^ תומאס פרידמן, מביירות לירושלים, עמ' 101.
  5. ^ שמואל שגב, ה"פתח" משתלט על מוסדות פלשתינאיים, מעריב, 4 בפברואר 1969
  6. ^ ראיון עם רם שמואלי בתוכנית על אזרחי
  7. ^ "אנחנו רוצים בשלום!", "העולם הזה", גיליון 2340 מ-7 ביולי 1982, עמוד 7
  8. ^ תומאס פרידמן, מביירות לירושלים, עמ' 111.
  9. ^ אפרים קארש, מרכז בגין סאדאת, ספטמבר 2003, מלחמת אוסלו, אוטונומיה של הונאה עצמית (הקישור אינו פעיל, 31 במאי 2017)
  10. ^ בן דרור ימיני, מחרחרי מלחמה, ברור, באתר nrg‏, 4 באפריל 2009
  11. ^ פורסם, בין היתר על ידי ידידיה אטלס, ערוץ 7 ו "Arafat's Secret Agenda to Wear Israelis Out", 1 April 1996, Insight on the News
  12. ^ ברק רבידראש השב"כ יובל דיסקין: "עסקת שליט תהיה סטירה לאבו מאזן", באתר הארץ, 29/12/2009, וכן ידיעה של איתמר אייכנר ב"ידיעות אחרונות" באותו תאריך
  13. ^ סרי נוסייבה, שהיה מקורב לערפאת, כותב בספרו "היה הייתה ארץ" (עמ' 346 בתרגום העברי): "הוא לא שלח מתאבדים כשם שלא שלשל שוחד לכיסו, אבל הוא לא עשה כל שביכולתו לעקור בעיה זו מן השורש, משום שלא ראה רע במעשי המתאבדים."
  14. ^ ynet, דיווח: "סוהא תקבל 22 מיליון דולר לשנה", באתר ynet, 11 בנובמבר 2004
  15. ^ קשב, בנפול אויבך: סיקור מותו של ערפאת בתקשורת הישראלית, 2005
  16. ^ 16.0 16.1 אילו ערפאת היה בחיים 29 בינואר 2007, אורי אבנרי, אתר הגדה השמאלית
  17. ^ חינגת מותו בטרם עת, גדעון לוי, כתבה מספר 1137258, 31 באוקטובר 2004, הארץ
  18. ^ מיהו ערפאת? תשובה לאורי אבנרי, ליאור כהן, 30 בינואר 2007, אתר חדשות המחלקה הראשונה
  19. ^ עדות נוספת לאחריות הישירה של ערפאת לפרוץ אינתיפאדת אל-אקצה יהונתן דחוח-הלוי, 12 באוקטובר 2010, המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה
  20. ^ nrg מעריב, המחלוקת: האם ערפאת מת מאיידס, באתר nrg‏, 8 בספטמבר 2005
    עמוס הראל, אבי יששכרוף, מה הרג אותו?, באתר הארץ, 6 בספטמבר 2005
    יוסי מלמןערפאת לא הורעל, באתר הארץ, 14 ביולי 2011
  21. ^ כולם חוץ מאורי דן 12 בפברואר 2007
  22. ^ האם קנוניה ישראלית הביאה למותו של ערפאת? אתר רשת ב'
  23. ^ סוכנויות הידיעות, ברשות ציינו 7 שנים למות ערפאת: "הוא הורעל", באתר ynet, 12 בנובמבר 2011
  24. ^ מומחים צרפתיים: סבירות גבוהה שערפאת מת מנסיבות טבעיות ולא הורעל, באתר של "רשת 13", 3 בדצמבר 2013 (במקור, מאתר "nana10")
  25. ^ מומחים רוסים: ערפאת מת מוות טבעי, באתר nrg‏, 26 בדצמבר 2013
  26. ^ "אבו מאזן: דחלאן הרעיל את ערפאת | ישראל היום". ישראל היום (בעברית). בדיקה אחרונה ב-3 בנובמבר 2018..
  27. ^ אליאור לוי, כאפיה, פרס נובל וחדר השינה מהמוקטעה. נחנך מוזיאון ערפאת, באתר ynet, 10 בנובמבר 2016
  28. ^ עדי חשמונאי ואור רביד‏, לא רק יאסר ערפאת: רחובות בעלי שמות שנויים במחלוקת בישראל, באתר וואלה! NEWS‏, 11 במרץ 2017
  29. ^ עמרי מניב, האם מרכז התרבות על שם ערפאת יעצור את הדו קיום באבו גוש?, באתר של "רשת 13", 1 במאי 2016 (במקור, מאתר "nana10")
  30. ^ מיחאי בספר אופקים אדומים, תל אביב תשמ"ט; מרב יודילוביץ', העיתונאית האיטלקיה פלאצ'י: תומכת בישראל, באתר ynet, 22 באפריל 2002
  31. ^ ערפאת, דני רובינשטיין, עמ' 13–16, כנרת הוצאה לאור, 2001
הקודם:
-
נשיא הרשות הפלסטינית
5 ביולי 1994 - 11 בנובמבר 2004
הבא:
רווחי פתוח
11 בנובמבר

11 בנובמבר הוא היום ה־315 בשנה (316 בשנה מעוברת) בלוח הגרגוריאני. עד לסיום השנה, נשארו עוד 50 ימים.

1993

שנת 1993 היא השנה ה-93 במאה ה-20. זוהי שנה רגילה, שאורכה 365 ימים. 1 בינואר 1993 לפי הלוח הגרגוריאני מקדים את 1 בינואר לפי הלוח היוליאני ב-13 ימים. כל התאריכים שלהלן הם לפי הלוח הגרגוריאני.

עם תחילת השנה, ב-1 בינואר, התרחשו שני אירועים משמעותיים. האחד הוא פירוק צ'כוסלובקיה לצ'כיה וסלובקיה בהסכמה, בעקבות החלטה שהתקבלה שנה קודם לכן, והשני הוא הפיכתה הרשמית של הקהילה האירופית לאיחוד האירופי בעקבות אמנת מאסטריכט שקיבלה תוקף מאוחר יותר באותה שנה.

הסכם אוסלו הראשון נחתם בחשאי באוסלו ב-20 באוגוסט באותה שנה, על ידי שר החוץ הישראלי שמעון פרס ומחמוד עבאס, ולאחר מכן בטקס חגיגי ב-13 בספטמבר על מדשאות הבית הלבן, בהשתתפות נשיא ארצות הברית ביל קלינטון, ראש הממשלה יצחק רבין וראש אש"ף יאסר ערפאת. הסכם זה - הראשון מסוגו בין ישראל לבין התנועה הלאומית הפלסטינית - הניח את היסודות להכרה הדדית ולהתחייבות לסיים את הסכסוך בדרכי שלום, והיווה את התשתית להסכם אוסלו ב' (1995), בעקבותיו הוקמה הרשות הפלסטינית. הסכמי אוסלו הביאו לשינויים רבים ביחסי ישראל והפלסטינים ובאופי הסכסוך בין שני הצדדים, אך עד היום קיימים חילוקי דעות עמוקים על הסכמים אלה בשני העמים. לאחר חתימת ההסכם בבית הלבן חלפו אחד עשר יום בלבד בטרם בוצע פיגוע הטרור הקטלני הראשון בו נרצח אזרח ישראלי (יגאל וקנין) על ידי פלסטינים.

גדודי חללי אל-אקצא

גדודי חללי אל-אקצא (ערבית: كتائب شهداء الأقصى, תעתיק מדויק: כתאא'ב שהדאא' אלאקצא) הוא שם כולל למספר התארגנויות טרור שונות שהוקמו בתחילת האינתיפאדה השנייה וביצעו מעשי רצח המוניים, פיגועי התאבדות וירי כנגד אזרחים וחיילים ישראלים. בעת הקמתם הם היו ארגון מסודר, המקבל מימון והוראות מההנהגה המרכזית של הפת"ח, אך במהלך האינתיפאדה התפוררו למספר רב של תאים מבודדים, שחלקם המשיכו לפעול בהתאם להנחיות בכירי הפת"ח, אך חלקם פעלו באופן עצמאי, וחלק אחר בצמוד להנחיות ומימון של חזבאללה.

הארגון לשחרור פלסטין

הארגון לשחרור פלסטין (בערבית: منظمة التحرير الفلسطينية, תעתיק מדויק: מנט'מת אלתחריר אלפלסטיניה, תרגום מילולי: ארגון השחרור הפלסטיני), הידוע יותר בראשי התיבות שלו אש"ף (באנגלית: PLO), הוא ארגון-גג שמאגד כמה תנועות לאומיות פלסטיניות. התנועה הגדולה ביותר והמרכזית בארגון היא פת"ח. מאז הקמתו ב־1964 ועד סוף שנות ה-80 היו מטרות הארגון המרכזיות: ייצוג פוליטי של העם הפלסטיני, ומאבק מזוין במדינת ישראל עד כדי חיסולה. ב-1993 הכיר מנהיג אש"ף במדינת ישראל במכתב רשמי לראש ממשלת ישראל, יצחק רבין. בתגובה הכירה ישראל באש"ף כנציג לגיטימי של העם הפלסטיני.

הלשכה הפלסטינית המרכזית לסטטיסטיקה

הלשכה הפלסטינית המרכזית לסטטיסטיקה (בערבית: الجهاز المركزي للإحصاء الفلسطيني) היא הגוף האחראי לאיסוף ניתוח והצגה של מידע סטטיסטי מטעם הרשות הפלסטינית. הלשכה הוקמה בשנת 1993 על ידי חסן אבו ליבדה כלשכה סטטיסטית עצמאית. בשנת 2000 חוקק "חוק הסטטיסטיקה הכללי", שאושר על ידי יאסר ערפאת, אשר נתן ללשכה מעמד רשמי. הלשכה מפרסמת מדי שנה נתונים סטטיסטיים עדכניים על האוכלוסייה הפלסטינית.

המשרד הראשי של הלשכה נמצא במרכז רמאללה.

הסכם ואי

הסכם מזכר נהר ואי (או הסכם וואי) הוא הסכם בין ישראל לאש"ף שנועד לפרט צעדים למימוש הסכמי אוסלו ולקבוע לוח זמנים מדויק לביצוע הצעדים הנדרשים בהסכמים, תוך שמירה על הדדיות. ההסכם נחתם ב-23 באוקטובר 1998, בטקס רשמי בבית הלבן, על ידי ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו, יושב ראש הוועד הפועל של אש"ף יאסר ערפאת, ובתיווכו של נשיא ארצות הברית ביל קלינטון. בטקס נכח גם חוסיין מלך ירדן. ההסכם הושג לאחר משא ומתן אינטנסיבי שנערך במשך 10 ימים במרכז הכנסים המבודד Wye River של מכון אספן שבמרילנד, ארצות הברית, ובמעורבותו המלאה של הממשל האמריקאי, כולל השתתפותו האישית של הנשיא קלינטון ומעורבותם של דיפלומטים נוספים שנשלחו על ידי המלך חוסיין.

ההסכם קבע לוח זמנים והיקף של הנסיגות בהם ישראל מחויבת, ובמקביל הניח לוח זמנים לצעדים ביטחוניים של הפלסטינים באיסוף נשק בלתי חוקי, לחימה בטרור ומניעת הסתה. ההסכם היה תוספת להסכמי אוסלו הקודמים ולא בא במקומם. מימוש ההסכם נתקל בקשיים משני הצדדים, והוא לא כובד במלואו.

אף שממשלת נתניהו נפלה לבסוף על סוגיית תקציב המדינה, חתימת הסכם ואי על ידי בנימין נתניהו האיצה את תהליך נפילתה, לאחר ששני חברי הכנסת של מפלגת מולדת ושני חברי כנסת מהליכוד, זאב בנימין בגין ומיכאל קליינר, מימשו את איומם והביעו תמיכה בהפלת הממשלה.

הסכם קהיר (1994)

הסכם קהיר (נודע גם בשם "ההסכם בדבר רצועת עזה ואזור יריחו" או בשם "הסכם עזה ויריחו תחילה") הוא הסכם בין ראש ממשלת ישראל, יצחק רבין, ובין ראש אש"ף, יאסר ערפאת, ליישום הסכמי אוסלו בדרך להסכם קבע. במסגרת הסכם קהיר הוחלט על הקמת ממשל עצמי פלסטיני בעל סמכויות חקיקה, שיפוט ושיטור וכן על העברת רצועת עזה ואזור יריחו לידי הפלסטינים. ההסכם נחתם ב-4 במאי 1994 בקהיר, במעמד ארצות הברית, רוסיה ומצרים כעדות.

הסכם שארם

הסכם שארם, המוכר גם בשם מזכר "וואי המתוקן", הוא מזכר הסכמות בין מדינת ישראל לארגון אש"ף, כנציג הפלסטינים.

המזכר נחתם בתאריך 4 בספטמבר 1999 על ידי ראש ממשלת ישראל אהוד ברק וראש הרשות הפלסטינית יאסר ערפאת. במעמד החתימה נכחו נשיא מצרים, חוסני מובראק, עבדאללה מלך ירדן ומזכירת המדינה האמריקאית מדליין אולברייט.

ועידת קמפ דייוויד (2000)

ועידת קמפ דייוויד לשלום במזרח התיכון הייתה ועידה שנערכה ביולי 2000 בקמפ דייוויד שבמרילנד, בראשות נשיא ארצות הברית ביל קלינטון, ראש ממשלת ישראל אהוד ברק ויושב ראש הרשות הפלסטינית יאסר ערפאת. ועידה זו נכשלה בהשגת הסדר קבע שיסיים את הסכסוך הישראלי פלסטיני.

ישראל אחת

ישראל אחת היא רשימה שהוקמה על ידי מפלגת העבודה בראשותו של אהוד ברק לקראת הבחירות לכנסת החמש עשרה. הרשימה המאוחדת כללה את מפלגת העבודה, את מימד, ואת מפלגת "גשר" של פורשי הליכוד בראשות דוד לוי.

מטרת הקמת הרשימה הייתה למצב את העבודה כמפלגת מרכז הזוכה לתמיכה מרבדים שונים בציבור. בבחירות ב-1999 זכתה ישראל אחת זכתה ב-26 מנדטים: היא הייתה למפלגה הגדולה ביותר בכנסת אך כמות המנדטים הייתה נמוכה מ-33 המנדטים שצפו לה הסקרים ומהדרוש להרכיב קואליציה יציבה.

אהוד ברק, ראש "ישראל אחת", שנבחר לראשות הממשלה בבחירות הישירות, בנה ממשלה וקואליציה שהתבססה על "ישראל אחת" בצירוף ש"ס, מרצ, מפד"ל, יהדות התורה, מפלגת המרכז וישראל בעליה. קואליציה זו החלה להתפורר כבר בחודשים הראשונים מאז הקמתה וקרסה לגמרי בעקבות נסיעתו של ברק למשא ומתן עם יאסר ערפאת בקמפ דייוויד בקיץ 2000. בעקבות התנגדות "גשר" לתוצאות הוועידה התפרקה הרשימה וגשר אף תמכה במועמדתו של אריאל שרון בבחירות 2001. מאז הפירוק ועד הבחירות לכנסת השמונה עשרה (2009) רצה הרשימה תחת השם עבודה-מימד. לאחר קריסת המפלגה נחקר ברק ומספר ממקורביו ב"פרשת עמותות ברק" בחשד כי ביצעו עבירות על חוק מימון מפלגות במהלך קמפיין הבחירות של ישראל אחת.

כ"ח בטבת

כ"ח בטבת הוא היום העשרים ושמונה בחודש הרביעי

בשנה העברית, למניין החודשים מתשרי, והיום העשרים ושמונה בחודש העשירי

למניין החודשים מניסן.

על פי הלוח העברי הקבוע, פרשת בר המצווה של ילד שנולד בכ"ח טבת היא

ברב השנים פרשת וארא. אבל אם בר המצווה חל בשנה המתחילה ביום חמישי פרשת בר המצוה היא פרשת בא.

מהומות מנהרת הכותל

מהומות מנהרת הכותל (שם קוד צה"לי: ברזל לוהט) הוא השם שניתן לשלושה ימי לחימה בין מדינת ישראל לבין הפלסטינים, שהתרחשו בין 23 בספטמבר עד 27 בספטמבר 1996, ממוצאי יום כיפור עד ערב סוכות תשנ"ז. המהומות החלו לאחר פתיחתה של מנהרת מוצא ממנהרות הכותל למעבר תיירים, על-פי החלטתו של ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו, וקריאתו של יאסר ערפאת לציבור הפלסטיני להגיב באלימות נגד צעד זה. באירוע זה נהרגו 17 חיילי צה"ל וכמאה פלסטינים, ונפצעו נוספים.

אירוע זה היה העימות הראשון בין ישראל לפלסטינים לאחר הסכמי אוסלו בו נעשה שימוש נרחב בנשק קל, וצה"ל לא היה מוכן דיו לקראתו, דבר שהוביל לנפגעים רבים. תוצאות האירוע הובילו לשינוי אופן ההתייחסות של צה"ל לפלסטינים, והכנה לקראת אירועים עתידיים דומים.

מוקטעה

המוקטעה (ערבית المقاطعة, תעתיק מדויק: אלמֻקאטְעה, מחוֹז), הוא מתחם הנמצא בעיר רמאללה, הכולל את בנייני הממשלה של הרשות הפלסטינית וכן את מעונו הרשמי של נשיא הרשות הפלסטינית הנמצא במצודת טגארט. לפני הסכמי אוסלו שימש המבנה את הממשל הצבאי של צה"ל ברמאללה.

במהלך האינתיפאדה השנייה הייתה המוקטעה בלב העניין התקשורתי, לאחר שממשלת ישראל החליטה להטיל מצור על יו"ר הרשות יאסר ערפאת ששהה במקום. במבצע חומת מגן, באפריל 2002, הרסו דחפורי D9 ומחפרים של צה"ל חלקים מן המבנה, ובסריקות במקום נמצא מצבור גדול של כלי נשק בלתי חוקיים, וכן מסמכים רבים המוכיחים כי ערפאת אישר את ביצועם של פיגועי טרור. מאז הריסתה החלקית במבצע חומת מגן ועד סמוך למותו, היה יאסר ערפאת נצור במוקטעה יחד עם מבוקשים בכירים, רובם מהפת"ח. לאחר מותו נקבר ערפאת ליד המוקטעה ברמאללה.

כיום מתגורר במוקטעה יושב ראש הרשות הפלסטינית, אבו מאזן.

מחמוד עבאס

מחמוד עבאס (בערבית: محمود عباس, להאזנה (מידע • עזרה) נולד ב-15 בנובמבר 1935 בצפת), הידוע בכינוי אבו מאזן (أبو مازن), הוא מנהיג פלסטיני, מחליפו של יאסר ערפאת כראש הארגון לשחרור פלסטין (אש"ף). מכהן כנשיא הרשות הפלסטינית מאז הבחירות בשנת 2005. בדצמבר 2009 הוארכה כהונתו ללא הגבלת זמן, והחמאס הודיע בתגובה כי אינו מכיר בו כנשיא. קודם לכן היה ממייסדי הפת"ח.

נמל התעופה הבינלאומי יאסר ערפאת

נמל התעופה הבינלאומי יאסר ערפאת (בערבית: مطار ياسر عرفات الدولي), שנודע בעבר כנמל התעופה הבינלאומי עזה וכנמל התעופה הבינלאומי דהנייה, הוא שדה תעופה הרוס בפאתיה הדרומיים של העיר רפיח בפינה הדרומית של רצועת עזה, כ-2 ק"מ מצפון ליישוב כרם שלום בישראל.

נשיא הרשות הפלסטינית

נשיא הרשות הפלסטינית המכונה בעברית גם יושב ראש הרשות הפלסטינית או ראש הרשות הפלסטינית (בערבית: رئيس السلطة الوطنية الفلسطينية או الرئيس الفلسطيني) הוא בעל התפקיד הבכיר ביותר במנגנון הרשות הפלסטינית. בנסיבות מסוימות הוא זוכה למעמד של ראש מדינה, אף כי הרשות הפלסטינית אינה נחשבת למדינה עצמאית. עד כה כיהנו בתפקיד שני אנשים: יאסר ערפאת מיום הקמת הרשות הפלסטינית ועד מותו, ומחמוד עבאס (אבו מאזן) מה-15 בינואר 2005. רווחי פתוח שימש נשיא זמני בפרק הזמן שבין מותו של ערפאת למינויו של עבאס.

הרשות הפלסטינית בנויה לפי שיטת המשטר הנשיאותי, כך שבידי נשיא הרשות מרוכזות סמכויות ביצועיות רבות, בפרט בתחום ניהול מנגנוני הביטחון וקשרי החוץ של הרשות. בלחץ ארצות הברית והאיחוד האירופי מונה ב-19 במרץ 2003 ראש ממשלה לרשות הפלסטינית במטרה לצמצם את סמכויות הנשיא דאז יאסר ערפאת, ולהעביר חלק מהן למחמוד עבאס (כיום נשיא הרשות). חוקת הרשות הנוכחית קובעת כי נשיא הרשות ממנה לעצמו ראש ממשלה מתוך המועצה המחוקקת הפלסטינית כדי שיסייע לו בניהול הרשות.

סוהא ערפאת

סוהא דאוד ערפאת (בערבית: سهى داود عرفات; נולדה ב-17 ביולי 1963) היא אלמנתו של יו"ר הרשות הפלסטינית, יאסר ערפאת.

פסגת עקבה

פסגת עקבה (גם ועידת עקבה) הייתה ועידה חד-יומית במטרה לקדם את תהליך השלום בין ישראל והפלסטינים, על פי מתווה "מפת הדרכים".

הפסגה התקיימה במהלך האינתיפאדה השנייה, ב-4 ביוני 2003 בהשתתפות ראש ממשלת ישראל, אריאל שרון, יו"ר הרשות הפלסטינית מחמוד עבאס, עבדאללה מלך ירדן ונשיא ארצות הברית ג'ורג' בוש.

ראש הרשות הפלסטינית יאסר ערפאת שהיה נתון תחת מצור במוקטעה לא נכח בוועידה לאור התנגדות ישראל.

פת"ח

תנועת הפַתְ"ח (בערבית: فتح, היפוך של ראשי התיבות حركة تحرير فلسطين "חַרַכַּת תַחריר פלסטין" - התנועה לשחרור פלסטין) היא תנועה פלסטינית הממלאת תפקיד מרכזי בפוליטיקה הפלסטינית ובסכסוך הישראלי-פלסטיני מאז שנות ה-60 של המאה ה-20. הפת"ח וארגוני הבת שלו הפעילו טרור נגד ישראל. ב-31 באוגוסט 1986 הכריזה עליו מדינת ישראל כארגון טרור. עם זאת, במהלך הסכמי אוסלו הכירה ישראל בארגון הגג אש"ף, המורכב בעיקרו מהפת"ח, כנציגו הלגיטימי של העם הפלסטיני.

הסכסוך הישראלי-פלסטיני
מלחמות מלחמת העצמאותמלחמת ששת הימיםמלחמת ההתשה בבקעת הירדןמלחמת לבנון הראשונה
מבצעים בולטים פעולת כראמהמבצע זעם האלמבצע יונתןמבצע רגל עץמבצע תיבת נוחמבצע חומת מגןמבצע גשמי קיץמבצע עופרת יצוקהמבצע עמוד ענןמבצע צוק איתן
פעולות טרור פלסטיניות מתקפת הטרור בשדה התעופה של מינכן (1970)טבח הספורטאים במינכןפיגוע כביש החוףהאינתיפאדה הראשונהמהומות הר הבית (1990)האינתיפאדה השנייהפיגועי התאבדות בישראלהתקפות רקטות פלסטיניות על ישראלהלחימה ברצועת עזה מההתנתקות עד מבצע עופרת יצוקההלחימה ברצועת עזה בין מבצע עופרת יצוקה למבצע עמוד ענןהלחימה ברצועת עזה בין מבצע עמוד ענן למבצע צוק איתןהלחימה ברצועת עזה לאחר מבצע צוק איתןגל הטרור הפלסטיני (2015–2016)מהומות הר הבית (2017)פיגועי הטרור ב-2017העימותים בגבול ישראל–רצועת עזה (2018–2019)פיגועי הטרור ב-2018
הכוחות בסכסוך ישראל: צה"לשירות הביטחון הכללימשטרת ישראלמשמר הגבולהמוסד
הפלסטינים: פת"חחמאסאש"ףהג'יהאד האסלאמי הפלסטיניועדות ההתנגדות העממיתגדודי חללי אל-אקצא
אירועים מדיניים תוכנית האוטונומיהועידת מדרידהסכמי אוסלוהסכם ואימזכר שארם-א-שיח'ועידת קמפ דייווידמפת הדרכיםהיוזמה הסעודיתפסגת עקבהפסגת שארם א-שייח' (2005)תוכנית ההתנתקותועידת אנאפוליסתוכנית ההקפאה
מושגים בעיית הפליטיםאינתיפאדהזכות השיבהנפקדים נוכחיםתהדיאהשהידסיכול ממוקדמדיניות ההפרדה
אישים ישראלים ראשי ממשלת ישראלרמטכ"לי צה"לשרי הביטחון של ישראלראשי השב"כראשי המוסד
אישים פלסטינים אמין אל-חוסייני • יאסר ערפאת • מחמוד עבאסחיידר עבד א-שאפיאחמד יאסיןח'אלד משעלמוחמד דחלאןפייסל חוסייניסרי נוסייבהג'יבריל רג'ובמרואן ברגותיג'ורג' חבשנאיף חוואתמהאסמאעיל הניהמוחמד דףיחיא סנוואר
רקע היסטורי היסטוריה של הסכסוך הישראלי-פלסטיניתוכנית החלוקההכרזת העצמאותהנכבההקו הירוקיהודה ושומרוןרצועת עזהמזרח ירושלים
זוכי פרס נובל לשלום
19011925 דינן, פאסי (1901)דוקומון, גובאט (1902)קרמר (1903)המוסד לחוק בינלאומי (1904)פון זוטנר (1905)רוזוולט (1906)מונטה, רנו (1907)ארנולדסון, באייר (1908)ברנארט, דה קונסטן (1909)לשכת השלום הבינלאומית בשווייץ (1910)אסר, פריד (1911)רוט (1912)לה פונטן (1913) • לא הוענק (1914–1916)הצלב האדום (1917) • לא הוענק (1918)וילסון (1919)בורז'ואה (1920)ברנטין, לאנגה (1921)ננסן (1922) • לא הוענק (1923-1924)צ'מברליין, דוז (1925) Nobel Prize
19261950 בריאן, שטרזמן (1926) • ביוסון, קווידה (1927) • לא הוענק (1928)קלוג (1929) • סודרבלום (1930)אדמס, באטלר (1931) • לא הוענק (1932)אנג'ל (1933) • הנדרסון (1934)פון אוסייצקי (1935)לאמאס (1936) • ססיל (1937)משרד ננסן הבינלאומי לפליטים (1938) • לא הוענק (1939–1943) • הוועדה הבינלאומית של הצלב האדום (1944)הול (1945)באלץ', מוט (1946) • מועצת שירות הידידים הבריטית, אגודה אמריקאית לשירותי הידידים (1947) • לא הוענק (1948)אור (1949)באנץ' (1950)
19511975 ז'ואו (1951)שווייצר (1952)מרשל (1953)נציבות האו"ם לפליטים (1954) • לא הוענק (1955–1956)פירסון (1957) • פיר (1958)נואל-בייקר (1959) • לוטולי (1960)המרשלד (1961)פאולינג (1962)הצלב האדום (1963)לותר קינג (1964)UNICEF(1965) • לא הוענק (1966–1967)קאסן (1968)ארגון העבודה הבינלאומי (1969)בורלוג (1970)ברנדט (1971) • לא הוענק (1972)קיסינג'ר, לה דק טהו (סירב לקבל) (1973) • מקברייד, סטו (1974)סחרוב (1975)
19762000 ויליאמס, מגוואייר (1976)אמנסטי אינטרנשיונל (1977)בגין, סאדאת (1978)תרזה (1979) • אסקיבל (1980)נציבות האו"ם לפליטים (1981)מירדאל, רובלס (1982)ואלנסה (1983)טוטו (1984)האגודה הבינלאומית של רופאים למניעת מלחמה גרעינית (1985)ויזל (1986)אריאס (1987)כוחות שמירת השלום של האומות המאוחדות (1988)גיאטסו (1989)גורבצ'וב (1990)סו צ'י (1991)מנצ'ו (1992)מנדלה, דה קלרק (1993)רבין, פרס, ערפאת (1994)רוטבלט, קונגרס פגוואש בנושא מדע ועניינים בינלאומיים (1995)בלו, הורטה (1996)המאמץ העולמי לאיסור על השימוש במוקשים, ויליאמס (1997)יום, טרימבל (1998)רופאים ללא גבולות (1999)קים (2000)
2001 ואילך האומות המאוחדות, אנאן (2001)קרטר (2002)עבאדי (2003)מאטאיי (2004)הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית, אל-בראדעי (2005)יונוס, גרמין (2006)גור, הפאנל הבין-ממשלתי לשינוי האקלים (2007)אהטיסארי (2008)אובמה (2009)שיאובו (2010)ג'ונסון-סירליף, בואי, כרמאן (2011)האיחוד האירופי (2012)הארגון למניעת הפצת נשק כימי (2013)יוספזאי, סאטיארת'י (2014)קוורטט הדיאלוג הלאומי בתוניסיה (2015)סנטוס (2016)התנועה הבינלאומית להשמדת נשק גרעיני (2017)מוראד, מקווגי (2018)

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.