יאסון

יָאסוֹןיוונית: Ἰάσων[1]), או בשמו העברי יהושע או ישוע, היה הכהן הגדול ביהודה בין השנים 175 - 172 לפנה"ס. יאסון היה מבית חוניו. פעולותיו של יאסון לפני עלייתו לכס הכהונה הגדולה ובמהלך כהונתו היו מהגורמים העיקריים להתמוטטות האוטונומיה היהודית בממלכה הסלאוקית.

רקע

לאחר מותו של אלכסנדר הגדול בשנת 323 לפנה"ס נערכו סדרת מלחמות הידועות בשם מלחמות הדיאדוכים על השליטה בשטחי האימפריה שכבש אלכסדר הגדול. על פי הסכם בין תלמי הראשון, שליט מצרים התלמיית, לסלאוקוס הראשון שליט האימפריה הסלאוקית, הייתה אמורה קוילה סוריה, שארץ ישראל היא חלק ממנה, להיות תחת שלטון סלאוקוס. אלא שתלמי בגד בסלאוקוס, ובשנת 301 לפנה"ס סיפח את ארץ ישראל לממלכתו. כתוצאה מכך נערכה סדרת מלחמות נוספת, הידועה בשם המלחמות הסוריות. במהלך המלחמה הסורית החמישית, שהסתיימה ב-195 לפנה"ס, כבש אנטיוכוס השלישי מבית סלאוקוס את ארץ ישראל, והיא עברה משליטה תלמית לשליטה סלאוקית.

עלייתו של יאסון לשלטון

בשנת 175 לפנה"ס עלה לשלטון בסוריה המלך אנטיוכוס הרביעי המכונה "אפיפנס" (ביוונית - "המתגלה"). באותה עת השלטון הדתי בירושלים היה נתון בידי הכהן הגדול חוניו השלישי, שהיה בסכסוך עם פקיד בשם שמעון, "נגיד המקדש".

חוניו השלישי ביקש להיפגש עם אנטיוכוס כדי לפרט בפניו את הסיבות למהומות בירושלים, ולבקשו להרחיק את שמעון, הגורם, לדבריו, למריבות אחים.

אלא שאנטיוכוס ציווה לעצור את חוניו השלישי. המלך הסורי, כקודמיו, שמיעטו להתערב בענייניהם הפנימיים של הנתינים המשועבדים, ביקש להשהות את תגובתו, כדי שלא להסתכן בצעד פזיז הטומן בחובו סכנות, ובפרט שאך זה עתה עלה לכס המלכות.

את היעדרו של חוניו הכהן הגדול ניצל אחיו, יהושע-ישוע, מתייוון שקרא לעצמו יאסון (על שם יאסון - גיבור מיתולוגי יווני מפורסם שנקשר בסיפור המסע לגיזת הזהב) והציע למלך הסורי, אנטיוכוס הרביעי, סכום כסף נכבד, 440 כיכר כסף, כדי שיעביר לידיו את כתר הכהונה הגדולה.

מטרתו של יאסון הייתה כפולה: להתמנות לכהן גדול ובתוך כך להפוך לשליטה של יהודה תחת מרות סלאוקית, כשהוא חולש על אוצרות המקדש, וכן להפוך את ירושלים, כולה או חלקה, לפוליס הלניסטית. ואם זו תהפוך לפוליס היא תשלוט, ויאסון בראשה, על כל הטריטוריה שסביבה, כלומר על כל יהודה.

אנטיוכוס נעתר לבקשותיו של יאסון בשל ההצעות הכספיות הקוסמות שהציע, בעוד סוריה מחויבת עדיין לתשלום פיצויי מלחמה כבדים לרומאים בעקבות שלום אפאמיאה, ואחרי כישלון הניסיון שעשה הליודורוס בפקודת המלך הקודם סלאוקוס הרביעי לגבות כספים מבית המקדש. כמו כן העדיף אנטיוכוס גורם נאמן כמו יאסון על פני חוניו השלישי הכהן הגדול, שגילה נטיות פרו-תלמאיות. בנוסף, מטרתו של אנטיוכוס להפיץ את ההלניזם ברחבי ממלכתו ולפתח את ערי הפוליס תאמה את שאיפתו של יאסון לחולל רפורמה הלניסטית ביהודה, ולבנות חברה הלניסטית בתרבותה ובתפישת עולמה, שנשלטת על ידי אריסטוקרטיית הכהונה והאצולה.

גם מנקודת ראותם של יאסון ושל אנטיוכוס היה המינוי לכהונה הגדולה הופך את יאסון לאחראי על אוצרות המקדש הגדולים, וזאת משום שכל יהודי בארץ ובתפוצות העלה לבית המקדש מחצית השקל מדי שנה. אוצרות אלו היוו פיתוי גדול ליאסון ולאנטיוכוס, שקופתו התרוקנה וחובותיו לרומאים הלכו ותפחו.

מינויו של יאסון היה חסר תקדים בכל תולדות הבית השני ובעל משמעות מיוחדת. מעולם לא ירש כהן את משרת הכהונה הגדולה בעוד הכהן הגדול המכהן בחיים; מעולם לא הייתה משרת הכהונה הגדולה פתוחה למשא-ומתן, למיקח ולממכר כספי; ומעולם לא התערבה מלכות זרה במינוי הכהן הגדול מנהיג העם.

מינויו של יאסון יצר, לפיכך, שלושה תקדימים מסוכנים העלולים לפגוע ביהודה בהמשך דרכה, ובעיקר - משרת הכהונה הגדולה שעלולה הייתה להפוך, כפי שהיה מקובל בערי הפוליס, למשרה פקידותית המחייבת את הכהן הגדול בנאמנות למלך שמינה אותו במקום לעם שאותו הנהיג, ולמשרה שבה מתערב המלך והטעונה אישור מלכותי, ואף יצרה פתח לסחיטה כספית ופוליטית.

שלטונו של יאסון

יאסון ביקש ב"תמימות" להקים בירושלים "גימנסיון" ו"אפביון". שני מוסדות אלה, הראשון חינוכי, ספורטיבי-מוזיקלי (מעין בית ספר תיכון הלני-הלניסטי), והשני - ספורטיבי-צבאי (מעין מכינה קדם-צבאית) היו מוסדות שאף פוליס לא נכונה בעולם ההלניסטי בלעדיהם.

בקשה נוספת של יאסון התמקדה ב"רישום אנשי ירושלים כאנטיוכיים". פירושו של דבר: הכנת רשימת חבר אזרחים אשר ישתייכו לפוליס העתידה לקום (ירושלים). יאסון שאף להקים מין ברית של "ערים תאומות" בין ירושלים לאנטיוכיה (עיר הממלכה הסורית-סלאוקית) וכך לזכות במוניטין ראוי. כמו כן, הפיכת ירושלים לפוליס עשויה הייתה להעניק לה יתרונות כלכליים חשובים בשעה שהיא תקיים קשרי מסחר עם ערי פוליס אחרות, ובכלל בשורה של מענקים וכיבודים מטעם בית המלוכה הסלאוקי.

על-פי המתועד בספר מקבים ב' (ד' 13) הקים יאסון את הגימנסיון והאפביון "מתחת למצודה" (הכוונה אולי ל"חקרא"), ואת "המפוארים שבבחורים הביא מתחת לפטסוס" (כובעו של הרמס, האל שהיה פטרון המשחקים הספורטיביים בגימנסיון, ובהשאלה - חינך אותם בגימנסיון), "כשהוא הולך לפניהם" (מתפקד כ"ארכי-גימנסיון" - ראש הגימנסיון ומנהלו).

בהמשך קובל בעל מקבים ב' כי יאסון "מיהר להטות את בני עמו למידות ההלניות", כלומר הפיץ את התרבות ההלניסטית בירושלים וביהודה בכלל, מה שמכונה בשם רפורמה הלניסטית, וביטל את הזכויות הקדומות-מסורתיות שהוענקו על ידי המלוכה הסלאוקית. אין לדעת האם הכוונה היא כי "הזכות לחיות על פי חוקי האבות" בטלה מן העולם, ובמקומה הונהגה בירושלים חוקה הלניסטית או שלא כך היה, אך ברור שבירושלים חלו שינויים משמעותיים בתחום המשפטי, הפוליטי והחברתי בעקבות אותה רפורמה.

המקור המקבי ממשיך ומסתייג מתמונות מצב מזעזעות לדעתו, כאשר הכוהנים במקדש עסקו בפעילות גופנית, כמו היאבקות וזריקת דיסקוס, כמקובל בגימנסיון הקלאסי, וכתוצאה מכך נרשמה התרופפות בעבודת המקדש ובהקרבת הקרבנות.

עם זאת, נזהר יאסון מלהתגרות בתושבי ירושלים ויהודה במעשים חריגים כגון הצבת פסלים בגימנסיון, הנהגת פולחן רשמי של המלך, או חקיקת תקנות שעיקרן לבטל את הדת היהודית. לרפורמה של יאסון היו כוונות אישיות וכן פוליטיות וכלכליות, חברתיות ותרבותיות יותר מאשר דתיות, מה שאפיין למעשה את ההתיוונות ביהודה עשרות שנים קודם לכן.

נפילת יאסון

שלוש שנים שלט יאסון בירושלים (172-175 לפנה"ס) ובסוף כהונתו הספיק לשגר משלחת של ספורטאי הגימנסיון בירושלים להשתתף בתחרויות מרכזיות שנערכו בעיר צור בנוכחות המלך אנטיוכוס הרביעי. תחילה ביקש יאסון לשלוח בידי המשלחת כסף לקניית קרבן לאל הראקליס, פטרון משחקי צור, כפי שהיה מקובל על כל משלחת שבאה להתארח ולהשתתף במשחקים, אך ברגע האחרון נמלך בדעתו, בלחץ חברי המשלחת, ואת הכסף המירו לטובת תרומה לעיר צור ולנמל שלה.

בשעה ששלח יאסון את מנלאוס, אחי שמעון ("נגיד המקדש") לאנטיוכוס ועימו סכומי כסף להשלמת חובו הכספי של יאסון לאנטיוכוס, הציע מנלאוס למלך, משמו, סכום כפול מזה של יאסון ובתמורה ביקש להתמנות לכהונה הגדולה במקום יאסון.

אנטיוכוס נעתר לכך מיד מפאת גובה הסכום שהבטיח מנלאוס. גישתו הקיצונית של מנלאוס, תומך ההתיוונות, תאמה את מדיניותו של אנטיוכוס ביריבות ששררה אותו זמן בינו לבין המצרים, ומנלאוס התגלה כנאמן למלך. ייתכן גם שהמלך חשש מהתחזקותו ומהתעצמותו של יאסון.

מינויו של מנלאוס והדחת יאסון (170 לפנה"ס) עוררו את העם כנגד מנלאוס, הן משום שמנלאוס לא השתייך למשפחת הכהונה הגדולה (אלא למשפחת בלגה המתיוונת), הן משום אופיו ההרפתקני, הן משום קיצוניותו ואכזריותו והן משום שהעם התרגל במידה מסוימת ליאסון. ירושלים נחלקה לשני מחנות: תומכי יאסון ותומכי מנלאוס, ולמרות שהרוב תמך ביאסון, הצליח מנלאוס, ששב מסוריה, להדיח את יאסון בסיוע צבאי סלאוקי. יאסון נמלט מירושלים לעבר הירדן המזרחי.

בשנת 168 לפנה"ס, כשנאלץ אנטיוכוס הרביעי לשוב לסוריה לאחר שהושפל על ידי המשלחת הרומית במצרים ואף נפוצו ביהודה שמועות בדבר נפילת המלך הסורי בקרבות, הגיח יאסון ממקום מושבו ומחבואו בעבר הירדן ובראש צבא של אלף לוחמים חדר לירושלים, הדיח את מנלאוס וערך טבח בתומכיו, אך בסופו של דבר נאלץ לשוב כלעומת שבא, משום שנתחזקה כנגדו התנגדות העם. מששב אנטיוכוס ממצרים, הביס את המורדים והשיב את מנלאוס לכס ההנהגה המקומית ביהודה.

התנגדותו של יאסון למנלאוס ולאנשיו של אנטיוכוס הביאה את אנטיוכוס להטלת גזירות הדת אשר שימשו כזרז למרד המכבים.

הערות שוליים

  1. ^ הגיית השם ביוונית: יאסון במלעילהטעמה בהברה הלפני אחרונה)
אפולוניוס מרודוס

אַפּוֹלוֹנְיוּס מרוֹדוֹס (בלטינית: Apollonius Rhodius, ביוונית: Ἀπολλώνιος Ῥόδιος) היה משורר יווני בן המאה ה-3 לפנה"ס ומנהל הספרייה הגדולה של אלכסנדריה. יצירתו המפורסמת ביותר היא הפּוֹאֵמָה הַאֵפִּית ארגונאוטיקה, המספרת את קורותיהם של הגיבורים המיתולוגיים יאסוֹן והארגונאוטים וחיפושיהם אחר גיזת הזהב. יצירה זו נחשבת לאחת החשובות בתולדות השירה האפית. מוצאו של אפולוניוס אינו מרודוס כי אם ממצרים ההלניסטית. הוא חי ברודוס תקופת מה, ושם אימץ את הכינוי "הרודי" או "איש רודוס".

ארגונאוטים

במיתולוגיה היוונית, הארגונאטים (מיוונית עתיקה: Αργοναύται) היו קבוצת גיבורים יוונים שערכו מסע בים, בהנהגת יאסון, להבאת גיזת הזהב מקולכיס, ממלכה קדומה ששכנה בדרום הקווקז לחופי הים השחור (באזור גאורגיה של היום) ליולקוס שבתאסליה (העיר וולוס שביוון של ימינו). הטקסט העיקרי של סיפור מסע הארגונאוטים להשבת גיזת הזהב הוא הפואמה האפית "ארגונאוטיקה" שנכתבה על ידי אפולוניוס מרודוס באמצע המאה ה-3 לפנה"ס.

ארגונאוטיקה

ארגונאוטיקה (ביוונית: Ἀργοναυτικά, בלטינית: Argonautica) פירושו "מסע הספינה ארגו". היא שירה אפית יוונית מסוגת סיפור הירואי, מן התקופה ההלניסטית, אשר נכתב בידי אפולוניוס מרודוס, בן המאה ה-3 לפני"הס. יצירת האורגונאוטיקה ביחד עם השירה ההומרית והֵסִיוֹדוֹס, היא אחת היצירות הבודדות ששרדו בשלמותם לארוך היסטוריה. האפוס הקצר (5,835 שורות), ביחס לשירה ההומרית, תחום בתוך ארבעה ספרים. מספרת על אודות מסע יאסון וגיבורי הפוליס ארגו, בחיפוש גיזת הזהב ועל פרשית האהבה בין יאסון ומדאיה. ליצירה הייתה השפעה רבה על המשוררים, אשר באו אחריה כגון קטלוס ואובידיוס. הסיפור המיתולוגי של ארגונאוטים מתקיים דור אחד בלבד לפני הסיפור המיתולוגי של הומרוס - היא מלחמת טרויה. בשנת 2017 יצא הספר בהוצאת מאגנס, בתרגום לעברית של אברהם ארואטי, שכתב גם מבוא והוסיף הערות ומפתח שמות.

גזירות אנטיוכוס

גזירות אנטיוכוס, הידועות גם כגזירות השמד, היו גזירות דת שהוטלו על היהודים על ידי אנטיוכוס הרביעי "אפיפנס" בשנת 167 לפנה"ס. גזירות אלו היו אירוע יוצא דופן בהיסטוריה של הדתות במערב, עד אז. גזירות השמד היו המניע המיידי לפרוץ מרד החשמונאים. במובן עמוק יותר, הייתה זו התנגשות בין דת מונותיאיסטית לבין דת פוליתאיסטית.

גיזת הזהב

במיתולוגיה היוונית, גיזת הזהב (ביוונית: Χρυσόμαλλον δέρας) הייתה שרידי צמרו של האַיִל האגדי כריסומאלוס (Χρυσομαλλος), אשר שימשה עילה למסעם של יאסון וגיבורים מיתולוגיים נוספים לעיר קולכיס על הספינה ארגו, מסע המכונה "מסע הארגונאוטים". סיפור המסע והרקע לו מכונים על פי רוב בשם "גיזת הזהב".

התייוונות

התייוונות (מן "יוון") היא כינוי לתהליך בו אדם מסוים ממיר את תרבותו, ולעיתים גם את דתו לתרבות ההלניסטית (שמקורה ביוון העתיקה), דתה, לשונה ומנהגיה.

בהקשר של עם ישראל, המפגש המשמעותי הראשון בין התרבויות היה בתקופת אלכסנדר מוקדון. בתקופה ההלניסטית בארץ ישראל משפחות רבות התייוונו, אפילו אצל בני משפחות הכוהנים גדולים התופעה התרחשה. יש הטוענים שהכוהן הגדול מנלאוס ביחד עם אחיו שמעון ושני שליטי ישראל הסמוכים לו בשושלת ההנהגה יאסון, ואלקימוס הם הדמויות המרכזיות המזוהות עם מושג ההתייוונות על משמעויותיו במסורת היהודית. המושג מוכר ביותר מתקופת אנטיוכוס השלישי, שליט הממלכה הסלאוקית ומרד המכבים בשלטון הסלאוקי בימי מרד החשמונאים.

אצל יהודי הגולה של אותן שנים ההתייוונות במודע הייתה במשך תקופה לא מבוטלת עניין זניח כיוון שידוע על הקפדתם בנוגע לשמירת השבת, היהודים היו משתחררים מכל חגיגה עירונית הקשורה בעבודת אלילים, נמנעים ממאכלות אסורים ואף משמן של גויים, שלחו כספים לירושלים ונשמעו לנשיא/מלך יהודה.

ברבות השנים ניתן להבחין במספר סימנים המעידים על תהליך התייוונות והתבוללות השמות הפרטיים והלשונות הוחלפו, התורה תורגמה ליוונית, ספרות יהודית ביוונית, מנהגים יוונים אומצו, וחלה הטמעות תרבותית כוללת על יהודי התפוצות. יהודים "קלים" אלה שמתוך השפעתה של הפילוסופיה היוונית היו מתייחסים בקלות ראש כלפי מצוות התורה ואף היו משתדלים למצוא באגדות ובמצוות רמזים לעניינים פילוסופיים ומוסריים עד שלא ראו צורך להאמין בדברי התורה כפשוטם ולקיים המצוות כהלכתם, הספר החיצוני חכמת שלמה מוקיעם (חכמת שלמה ב, ז,י"ח).

טיבריוס אלכסנדר (בן אחיו של פילון) ואנטיוכוס המומר הם דוגמאות ליהודים מומרים.

ההתייוונות באה לידי ביטוי ברצון להידמות ליוונים באורח החיים, פיתוח החוש האסתטי, תרבות הגוף והספורט והפילוסופיה והחוכמה היוונית, נגד חכמת היהדות וסולם הערכים של היהדות, והמצוות שבין אדם לחברו. גם בתחום התרבות החומרית חל שינוי בעקבות תופעת ההתייוונות ואות לכך נמצא בבתי הכנסת ובפסלים מאותה תקופה. ההתייוונות היא תוצר של מפגש בין תרבויות: תרבות יוון ותרבות ישראל כשהמפגש יצר באותה תקופה נהירה של יהודים אל הדת והתרבות היוונית ברבדים השונים.

ההתייוונות הייתה רווחת בעיקר בקרב השכבות העירוניות, המבוססות והאריסטוקרטיות של העם היהודי. בכפר ודלת העם השקפה זו לא הייתה מקובלת כל כך. המתחים הפנימיים בין המתייוונים לשומרי המסורת היו בין הסיבות העיקריות לפריצת מרד החשמונאים בשלטון ההלניסטי בארץ ישראל.

התקופה ההלניסטית בארץ ישראל

התקופה ההלניסטית בארץ ישראל החלה עם כיבוש ארץ ישראל בידי אלכסנדר מוקדון בשנת 332 לפנה"ס מממלכת פרס, והסתיימה בשנת 63 לפנה"ס, עם כיבוש ארץ ישראל על ידי הרפובליקה הרומית. לאחר מותו של אלכסנדר מוקדון ב-323 לפנה"ס החלו מאבקי כוח על השליטה בארץ ישראל בין יורשיו השונים, והחלה מלחמת הדיאדוכים, ובהמשך נשלטה ארץ ישראל החל מ־301 לפנה"ס בידי השלטון ההלניסטי של בית תלמי, ומשנת 200 לפנה"ס בידי השלטון ההלניסטי של בית סלאוקוס. מרד החשמונאים, שפרץ ב-167 לפנה"ס, והיחלשות הממלכה הסלאוקית הביאו להקמת ממלכת החשמונאים העצמאית. בשנת 63 לפנה"ס כבש המצביא הרומי פומפיוס את ירושלים, ובשנת 37 לפנה"ס החלה התקופה הרומית בארץ ישראל והסתיימה התקופה ההלניסטית.

כיבוש ארץ ישראל על ידי אלכסנדר מוקדון הביא לא רק לחילופי שלטון אלא גם לשינוי תרבותי באזור, והתרבות ההלניסטית החלה להשתרש בארץ ישראל. בשלביה המוקדמים הורגשה השפעת התרבות ההלניסטית באזורים העירוניים ובעיקר בעיר ירושלים. דווקא עם יסוד הממלכה החשמונאית הואץ תהליך ההתייוונות וחדירת המנהגים ההלניסטיים לחיי התושבים היהודים בארץ ישראל.

אף שהשלטון ההלניסטי הסתיים עם כינונה של ממלכת החשמונאים, נהוג לכלול את תקופת החשמונאים בתקופה זו בשל השפעת התרבות ההלניסטית על הארץ ועל שליטיה היהודים, בעיקר בתקופות המאוחרות יותר.

חוניו השלישי

חוניו השלישי בן שמעון (נרצח ב-171 לפנה"ס) היה כהן גדול בן בית צדוק ומשמרת ידעיה, צאצא למשפחת כהנים גדולים, בנו של שמעון השני ונכדו של הכוהן הגדול חוניו השני. בנו היה חוניו הרביעי.

יאסון (מיתולוגיה)

יאסון (ביוונית: Ίασων) הוא גיבור מן המיתולוגיה היוונית. נודע בעיקר בזכות הנהגתו את הארגונאוטים במהלך החיפוש אחר גיזת הזהב ובהיותו מושא אהבתה של המכשפה מדיאה. אביו היה איסון, מלכה החוקי של יולקוס.

המקורות העיקריים לסיפורו של יאסון הם הפואמה האפית "ארגונאוטיקה" שנכתבה בידי אפולוניוס מרודוס, היצירה "מטמורפוזות" מאת אובידיוס והמחזה הטרגי "מדיאה" שכתב אוריפידס.

כהן גדול

הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל הוא תוארו של ראשון הכהנים בעם ישראל, האדם שעמד בכל דור בראש הממסד הדתי היהודי. הכהן הגדול נבדל משאר הכהנים במעמדו, בהשפעתו, בתפקידיו הדתיים, בחובותיו הדתיות והפרטיות, ובזכויות היתר הנוספות שקיבל. ההבדל החיצוני הבולט ביותר בינו לבין אחיו היה לבושו, שתפקידו היה להציג מעין הדרת מלכות ויחוד.

גם התואר כֹּהֵן הָרֹאשׁ המופיע בתנ"ך מתייחס ככל הנראה לכהן הגדול.

בתקופות הפרסית וההלניסטית היה אחד ממנהיגי העם היהודי תחת השלטון הזר. תפקיד זה מקביל במדה מסוימת לתפקידו של 'רב כהנים' הידוע לנו מכתבי אוגרית. עד לימי יאסון עברה משרת הכהן הגדול בירושה, והמחזיקים בה התייחסו אל אהרן כ-"הכהן הגדול הראשון" ואל אלעזר בנו כממשיכו.

כיירון

כיירון או חיירון (ביוונית: Χείρων), הוא דמות במיתולוגיה היוונית, קנטאור בן אלמוות ששימש כמורם של כמה מהגיבורים המיתולוגיים של יוון העתיקה. כיירון מתואר כחכם שביצורים ומייסד תורת הרפואה, הנבואה (אותם למד מהאל אפולו) והציד (אותו למד מהאלה ארטמיס).

היה בנם של קרונוס, שליט הטיטאנים, ושל האוקיינידיה פילירה בת אוקיינוס. לפי האגדה, פיליריה נטשה את כיירון במערה, מפני שהתביישה בהיותו קנטאור. האל אפולו אימץ וטיפח אותו, ולימד אותו מוזיקה, רפואה, ציד ולחימה. מאז, כיירון ריפא אחרים ולימד אותם רפואה ומדעים.

בניגוד לשאר הקנטאורים, אשר תוארו לרוב כפראיים ואכזריים וסימלו הפקרות, תאווה חייתית והשתכרות, כיירון תואר כטוב לב וחכם, ועזר לגיבורים רבים במיתולוגיה היוונית.

הוא ניהל מעין בית ספר לחיים. אלים ומלכים נתנו לו לאמן את ילדיהם. חלק מתלמידיו הפכו לגיבורים גדולים, כמו אכילס, יאסון, תסאוס ואסקלפיוס.

הוא היה בן אלמוות ולכן כשהרקולס פגע בו בטעות, הרעל לא המיתו, אבל היסורים גרמו לו למשאלת מוות. הוא ידע כי בינתיים פרומתאוס סובל, ולכן נתן לו במתנה את חיי הנצח שלו.

מדיאה

מדיאה (יוונית: Mήδεια) היא דמות מן המיתולוגיה היוונית. לפי האגדה מדיאה היא בתו של אייטס מלך קולכיס ובת דודה של המכשפה קירקה מסיפור האודיסיאה. מדיאה מתוארת, ברוב הסיפורים, ככוהנת של האלה הקטה וכבעלת כוחות כישוף.

דמותה של מדיאה מופיעה בכמה מקורות יוונים ורומיים. המתמקדים, בחלקם, בסיפור גיזת הזהב. אחד מן המקורות הללו הוא ספרו של אפולוניוס מרודוס, ארגונאוטיקה (Argonautica) מן המאה השלישית לפנה"ס. בספר, המבוסס כנראה על מיתוסים קדומים, מוצג מיתוס מסעו של יאסון, מנהיג הארגונאוטים בחיפושו אחר גיזת הזהב. בחיבור מבקשת הרה מאפרודיטה או מארוס לגרום למדיאה להתאהב ביאסון. מדיאה המאוהבת, מסיעת לו להשיג את גיזת הזהב על ידי בגידה באביה ועוזרת לו לברוח על ידי רציחת אחיה אבסיריטוס (Absyrtus).

בספר 'מטמורפוזות' מאת המשורר הרומי אובידיוס, מופיעה מדיאה כקוסמת העוזרת ליאסון להשיג את גיזת הזהב. לאחר שמדיאה ויאסון חוזרים לתסאליה, מדיאה מחדשת את נעוריו של איסון (אביו של יאסון) על ידי דקירתו בחרב הטבולה בשיקוי קסום. היא מבטיחה לפליאס, שגזל את כיסאו של איסון (והבטיח את המלכות למי שיביא את גיזת הזהב), כי תרקח בעבורו שיקוי דומה, אולם למעשה היא גורמת לבנותיו של פליאס להורגו כשהן דוקרות אותו בחרב הטבולה בשיקוי דמה.

במחזה "מדיאה" של אוריפידס, אשר הוצג לראשונה בשנת 431 לפנה"ס, נוטש יאסון את מדיאה לטובת נסיכת קורינתוס. מדיאה אחוזת הקנאה מחליטה לנקום ביאסון ושולחת לכלתו החדשה שמלה מורעלת הגורמת למותה ולמות אביה. לאחר מכן היא רוצחת את ילדיהם המשותפים ונמלטת באמצעות מרכבה מעופפת.

לפי סיפורים אחרים, מדיאה נודדת במקומות שונים עד שהיא מגיעה לאתונה, שם היא נישאת למלך אייגאוס ויולדת לו בן. כשמופיע תסאוס, בנו האבוד של אייגאוס והיורש החוקי לכתר, היא מנסה להרעילו, בטענה כי מדובר באדם הרוצה להרע למלך, אך אייגאוס מזהה אותו ומציל אותו מכוס התרעלה.

מדיאה (מחזה)

מדיאה (ביוונית: Mήδεια) היא טרגדיה יוונית קלאסית מאת אוריפידס. מיצירותיו המוקדמות (פורסמה בשנת 431 לפנה"ס בדיוניסיה, בתחרות הגיעה למקום האחרון משלושה).

הטרגדיה מציגה את דמותה של מדיאה, נסיכה מזרחית שהתאהבה ביאסון, מנהיג מסע הארגונאוטים, וסייעה לו להשיג את גיזת הזהב. לשם כך שכנעה את בנות פוליפס כי רקחה עבורן שיקוי מצעיר, שאם ימשח בו אביהן לאחר הריגתו יזכה בנעורי נצח. בעקבות זאת רצחו בנות המלך את אביהן, ומדיאה ויאסון נמלטו.

המחזה מתאר את מדיאה ביוון כאשר יאסון עזב אותה לטובת בתו של השליט המקומי, ממניעים תועלתניים. מדיאה מתבשרת כי עליה ועל ילדיה לצאת לגלות, מבקשת ארכה של יום ונענית.

היא שולחת לכלת יאסון במתנה שמלה שכאשר היא נלבשת, פורצת ממנה להבה המכלה את הכלה ואת אביה. כנקמה נוספת ביאסון היא רוצחת את ילדיהם, שאותם ילדה, ונמלטת באמצעות מרכבתו של הליוס, אל השמש, שהוא סבה.

לאורך השנים נעשו מספר אדפטציות למחזה זה, ומדיאה הפכה לסמל לאישה נקמנית. פרט ל"מדיאה" של אוריפידס נכתבה גרסה נוספת של המחזה על ידי סנקה הרומי, שתורגמה לעברית על ידי רפאל אליעז. גרסה אחרת מופיעה בספר מטמורפוזות מאת אובידיוס.

מיתולוגיה יוונית

המיתולוגיה היוונית היא אוסף המיתוסים שנוצרו ביוון העתיקה. מיתוסים אלה קיימים הרבה זמן, ומספרים בין היתר, על האלים בדמות אנושית, תולדות עלילותיהם ועלילות גיבורים בני תמותה או אלים למחצה ומפלצות למיניהם. המיתולוגיה אינה כוללת את הדת היוונית, אך היא כוללת את הפולחן, אשר חלקו ממוסד, מוגדר ומנוהל על ידי הפוליס, וחלקו טקסים פרטיים ובחלקם מסתוריים.

רומא העתיקה, שכבשה את יוון, אימצה מן היוונים את המיתולוגיה, ולכן במיתולוגיה הרומית מופיעים סיפורים כמעט זהים, אבל בשמות שונים.

מנלאוס (כהן גדול)

מנלאוס (ביוונית: Μενέλαος, מֶנֶלָאוֹס; מלטינית: מֶנֶלָאוּס) היה כהן גדול ומנהיג יהודי מתייוון בתקופת בית שני ומרד החשמונאים, בין השנים 163-172 לפנה"ס. מנלאוס, תחת שלטון אנטיוכוס הרביעי (אפיפנס) הסלאוקי, גרם לחילול בית המקדש ולבזבוז אוצרותיו שהיו רכוש העם, ובכך הניח את התשתית לגזירות רדיפת הדת של אנטיוכוס הרביעי בשנת 168 לפנה"ס. יש הטוענים כי מנלאוס, ביחד עם אחיו שמעון ושני שליטי ישראל הסמוכים לו בשושלת ההנהגה, יאסון ואלקימוס, הם הדמויות המרכזיות המזוהות עם תופעת ההתייוונות ומשמעויותיה במסורת היהודית.

ספר מקבים ב

ספר מקבים ב', הידוע גם בשם ספר חשמונאים ב' או קיצור מעשה יהודה, הוא אחד מן הספרים החיצוניים. הספר הוא סיכום היסטורי של מאורעות שראשיתם סיפור ימיו האחרונים של סלאוקוס הרביעי, 175 לפני הספירה, ואחריתם ניצחון יהודה על צבאות ניקנור, 161 לפני הספירה. הספר סוקר מאורעות שהתרחשו על פני חמש עשרה שנה. נכתב כנראה בסמוך לתקופת מרד החשמונאים במאה ה-2 לפני הספירה. הספר נכתב בשפת הקוינה, כנראה באלכסנדריה.

קבר יאסון

קבר יאסון הוא קבר מתקופת בית המקדש השני המצוי ברחוב אלפסי בשכונת רחביה שבירושלים. הקבר מצוי במרכז "עיר המתים" של ירושלים בתקופת הבית השני, אשר התפשטה בכל רחבי האזור בו מצויות כיום שכונת רחביה - על אם הדרך שהובילה בעבר לעיר יפו.

הקבר התגלה בפברואר 1956 כאשר פוצצו הסלעים על מנת לפלס את הקרקע לקראת בנייתו של בניין ברחוב אלפסי 10, ולאחר שהוחלט לשמר את המקום, קיבל הקבר את מספר הבניין שהיה אמור להיבנות במקום. הקבלן מוריס רג'ואן היה האיש שגילה את הקבר. כיום החצר פתוחה כחלק מגן ציבורי, אך מבנה הקבר עצמו חסום בסורגים ללא אפשרות כניסה.

קנטאור

הקנטאורים הידועים בעברית גם בשם צנטאורים או הסילנים, היו במיתולוגיה היוונית גזע של יצורים בעלי פלג גוף עליון של אדם ופלג גוף תחתון של סוס. הקנטאורים תוארו לרוב כפראיים ואכזריים וסימלו הפקרות, תאווה חייתית והשתכרות.

הקנטאורים היו בניהם או נכדיהם של איקסיון, הרוצח הראשון, ושל נפלה, האישה שהאלים בראו מענן. לפי גרסאות אחרות הקנטאורים היו צאצאים של הזדווגות איקסיון, או בנו קנטאורוס, עם סוסות. הקנטאורים היו קשתים מעולים, ולכן דמותם מסמלת את מזל קשת בגלגל המזלות. ברבות מאגדות המיתולוגיה הם נהגו לרדוף אחרי נערות חסרות מגן כדי לאנוס אותן.

ריוני (נהר)

נהר הריוֹני (בגאורגית: რიონი) הוא נהר ראשי במערב גאורגיה. הוא נובע מהרי הקווקז, מהמחוז ההיסטורי רצ'ה וזורם מערבה לים השחור. הוא נכנס לים השחור צפונית לעיר פותי כשהוא עובר בדרכו את העיר כותאיסי, שהייתה בעברה בירת קולכיס.

הנהר ידוע על ידי היוונים העתיקים כנהר פאסיס (ביוונית: Φάσις). היא הוזכרה לראשונה על ידי המשורר האפי יווני מהמאה השמינית לפנה"ס, הסיודוס בחיבורו המפורסם, תיאוגוניה ("הולדת האלים"). לאחר מכן בפואמה האפית ארגונאוטיקה של אפולוניוס מרודוס המספר את סיפור מסע הארגונאוטים בהנהגתו של יאסון להשבת גיזת הזהב מקולכיס. ובאפוס "גיאורגיקה" ("עבודת האדמה") של ורגיליוס. ב"אד רומם" של האורטור היווני מתקופת האימפריה הרומית, אליוס אריסטידס (άριστέιδήζ) הוא ציין אותה כמי שנמצאת בגבול המזרחי הרחוק של הים שניתן לנווט בו. סוקרטס בדיאלוג "פיידו" מציין את גבולות העולם הידוע שמתקיים בין עמודי הרקולס ונהר פאסיס.

השם פסיון מגיע מהשם הקדום של הנהר, שם פגשו הקדמונים את הפסיון לראשונה.

כהנים גדולים בולטים לפי תקופתם
משכן משה אהרןאלעזר הכהןפינחס Kohen Gadol (Bible Card)
המשכן בשילה אבישוע בן פנחס • בקי בן אבישוע • עזי בן בקי • עלי הכהןאחיטוב (נכד עלי)אחיה בן אחיטוב
משכן נוב אחימלך בן אחיטובאביתר בן אחיטוב
תקופת בית ראשון צדוקאחימעץ בן צדוקעזריהו בן צדוקאמריהויהוידע הכהןזכריהו בן יהוידע • עזריהו הכהן • אוריה הכהן • עזריהו הכהן (השני) • שלום הכהן • חלקיהו בן שלוםשריה הכהןיהוצדק הכהןצפניה בן מעשיה
תקופת בית שני (תחת שלטון ממלכת פרס) יהושע בן יהוצדקיהויקים בן יהושעאלישיב בן יהויקים • יהוידע הכהן (בית שני) • יוחנן • ידוע הכהן • יוחנן הכהן
בתקופה ההלניסטית חוניו הראשוןשמעון הראשון • אלעזר בן חוניו • מנשה אחיו של חוניו • חוניו השנישמעון השניחוניו השלישי
כהנים מתיוונים ואחרים יאסון • מנלאוסאלקימוסחוניו הרביעי
כהנים גדולים מבית חשמונאי יונתן כהן גדולשמעון מכבייוחנן הורקנוס הראשוןאריסטובולוס הראשוןאלכסנדר ינאיהורקנוס השניאריסטובולוס השנימתתיהו אנטיגונוס השניאריסטובולוס השלישי
תחת ממשלת רומא מתתיהו בן תיאופילוס (הראשון)יוסף בן עליםחנן בן שתישמעאל בן פיאבייוסף קיפאיונתן בן חנןתיאופילוס בן חנןחנניה בן נדבאיחנן בן חנןיהושע בן גמלאמתתיהו בן תיאופילוס (השני)פינחס בן שמואל מכפר חבתא • רבי אלעזר בן חרסוםיששכר איש כפר ברקאי • רבי ישמעאל בן אלישע כהן גדול

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.