יאיר קוטלר

יאיר קוטלר (14 בדצמבר 192723 במאי 2016) היה עיתונאי-תחקירן, פובליציסט ומחבר ישראלי.

יאיר קוטלר
לידה 14 בדצמבר 1927
פלשתינה (א"י) המנדט הבריטי
פטירה 23 במאי 2016 (בגיל 88)
בית החולים איכילוב, תל אביב-יפו, ישראל ישראל
מדינה ישראל  ישראל
שנות פעילות 19542010
עיסוק עיתונאי, פובליציסט, מחבר

ביוגרפיה

קריירה

קוטלר עבד כעיתונאי ב"הארץ" משנת 1954[1]. בשנת 1967 היה כתב לענייני תחבורה ובהמשך 1967 היה כתב "הארץ" בארצות הברית. בדצמבר 1967 נקרא על ידי גרשום שוקן לשמש כמזכיר המערכת של העיתון. קוטלר מונה ב-1 במרץ 1968 לסגנו הרשמי של שוקן. הוא פתח במהפכה ארגונית ועיצובית, שטילטלה את הארץ עד היסוד. בשנתו הראשונה בתפקיד הוחלפו כמעט מחצית מהעורכים, וכותבים חדשים רבים הצטרפו להארץ. קוטלר ערך גם שינוי עמוק בעמוד האדיטוריאלי וחילק את העיתון לשני חלקים. עורכים וכתבים ב"הארץ" מחו בחריפות לפני שוקן על התנהלותו העצמאית של קוטלר, ושבתאי טבת ושוויצר אף הגישו מכתבי התפטרות. הם גם ארגנו מחאה המונית של קוראים, עצומה של מנויים הדורשים להחזיר את הגלגל לאחור. אולם שוקן החליט לתמוך בשינויים, והמחאות פסקו.

קוטלר הקים במסגרת מחלקת החדשות תת-מחלקה שהתמחתה בתחקירים, ושאותה ניהל בעצמו. הוא המציא את המונח "תחקיר הארץ", שהועתק אחר כך על ידי מוסף "ידיעות אחרונות" ל"תחקיר 7 ימים". כעבור שנה ביקש קוטלר לשלב ב"הארץ" מוסף יומי, שיוקדש בכל יום בשבוע לנושא אחר: ספורט ביום ראשון, גידול ילדים ביום שני, כלכלה ביום שלישי, תרבות ביום רביעי ובידור ביום חמישי. ההצעה זכתה לתמיכת ההנהלה המסחרית ומחלקת המודעות, אולם שוקן התנגד לה בטענה שהעיתון יהפוך לגדול מדי וקשה לשליטה. ההצעה התגלגלה לעיתון "מעריב" כאשר חבר הנהלת המערכת הוותיק של "הארץ", אריה גלבלום, עבר לשורותיו. "מעריב" מיהר ליישם את הרעיון המקורי של קוטלר.

בהמשך הידרדר מעמדו של קוטלר בעיתון ובאביב 1971 הוא שב להיות כתב, ובעיקר פרסם ראיונות. בשנת 1976 הגיע סכסוך שלו עם שוקן למועצת העיתונות[2]. במאי 1978 פנה לבית המשפט כנגד עורך הארץ בדרישה שלא לפרסם ראיון שלו עם יגאל ידין, שנערכו בו שינויים שהוא אינו מרוצה מהם. בתגובה אמר שוקן שקוטלר אינו פרשן אלא מראיין, ומכיוון שכלל בדבריו פרשנות פוליטית, הדברים קוצרו[3]. בעקבות זאת פרש קוטלר מהארץ ועבר למעריב[4].

לאחר מספר שנים הסתכסך עם אנשים במערכת של מעריב ועבר בשנת 1982 לכהן כעורך ראשי של המקומון התל אביבי של רשת "רחוב ראשי"[5]. לא חלף זמן רב וקוטלר פנה לבית המשפט בבקשה לצו מניעה נגד העיתון, לבל יופעלו עליו לחצים מפלגתיים[6][7]. תקופה קצרה עבד קוטלר בגלובס, אולם לאחר שלא פרסמו כתבה ביקורתית שלו על יעקב לוינסון, עזב[8]. בשנת 1985 ניהל מלחמת תלונות למועצת העיתונות עם מעריב[9][10]. נפטר ב-25 במאי 2016, בגיל 88.

משפחתו

בשנת 1955 התחתן עם תמר ליס[11], לה היה נשוי עד למותה ב-2008. אחיו הוא עודד קוטלר.

ספריו

  • הקרב על התעלה, עורך עם שלמה פרנק (עיצוב גרפי), הוצאת שוקן, 1969
  • ההלם, הוצאת שוקן, תל אביב, 1974, 214 עמ' (ביקורת-תחקירית על צה"ל במלחמת יום הכיפורים)
  • כח להשחית, הוצאת ירון גולן, תל אביב, תשנ"א, 381 עמ' (ביקורת על העיתונאות הישראלית)
  • לא לפרסום, הוצאת י. שור, תל אביב, 1984, 295 עמ' (על פרשת יעקב לוינסון)
  • העלילה, הוצאת י. שור, תל אביב, 1984, 200 עמ' (על פרשת ניצב אברהם תורג'מן)
  • הייל כהנא, הוצאת מודן, תל אביב, 1985, 432 עמ' (על תנועת כך ומאיר כהנא)
  • ג'ו חוזר אל האור, הוצאת מודן, תל אביב, 1988, 303 עמ' (ביוגרפיה של יוסף (ג'ו) רענן)
  • הנבחרת הלאומית, כרך א'-ב', הוצאת י. ירדן, תל אביב, 1988, 399 עמ' (דיוקנאות של 27 שרי ממשלת האחדות הלאומית 1984 - 1988)
  • שדה של קוצים, הוצאת י. גולן, תל אביב, 1990, 126 עמ' (על שחיתות פוליטית)
  • סופר לכל עת (דו-שיח אקטואלי עם הסופר אברהם ב. יהושע), הוצאת י. גולן, 1999, 80 עמ'
  • הנחש: המשמיץ הלאומי, הוצאת אופק, 1999, 248 עמ' (ביוגרפיה של יוסי שריד)
  • הפולט - עזר ויצמן כמות שהוא, הוצאת י. גולן, תל אביב, 2000, 199 עמ' (ביוגרפיה של עזר ויצמן)
  • המבצר חן יונס, מתוך מלחמת 6 הימים - פרשיות גבורה, כרך ב', פרק 2, הוצאת מטכ"ל - קצין חינוך ראשי ענף הדרכה והסברה, משרד הביטחון - ההוצאה לאור, תשכ"ח (על גבורתו של מיכה בן-ארי "קפוסטה")
  • הזרזיר והעורב, הוצאת ירון גולן, תל אביב, 2002, 248 עמ' חלק א'-ממשלות ישראל בסרט נע (1988 - 2002) (על אריאל שרון ושמעון פרס ועל השותפות שלהם בממשלת האחדות החדשה)

כתיבתו

כתיבתו של קוטלר הייתה חריפה[1] ועוקצנית. סדרת כתבות שלו על הקיבוץ בשנת 1971 תוארה על ידי אניטה שפירא[12]:

"קוטלר היה חסר רחמים: הוא חשף כל פצע וחבורה ומכה טרייה בקיבוץ הנהנה מפריחה כלכלית"

ב"דבר" נכתב עליו[13]:

"לו נהג קוטלר בכבישי הארץ ובכבישי תל אביב כפי שהוא נוהג במדור בעיתון הארץ ... היה נשלל רישיונו לצמיתות. קוטלר נוהג ללא רסן, ללא אחריות, ללא שיקול דעת."

קוטלר ביקר את מה שראה כחוליי החברה הישראלית בתחומים רבים. הוא ביקר את מה שראה כאפליה עדתית ב-1954[1], את היחס החמור לאסירות בנווה תרצה ב-1958[14], את חוליי דואר ישראל והטלפוניה ב-1960[15] ואת הקיבוצים[12][16]. הוא טען לפרוטקציה בבית החולים העירוני בתל אביב[17] וביקר את רמת הרופאים[18]. יונה יגול בדבר כינה אותו "המומחה לשערוריות"[19].

תביעות דיבה

קוטלר היה מעורב במשפטי דיבה לא מעטים, מהם שיזם[20] ובאחרים הוא היה הנתבע.

במרץ 1967 כתב קוטלר, שהיה אז כתב "הארץ" לענייני תחבורה, מאמר בו סיפר שחברת החשמל רכשה למנכ"לה יעקב פלד רכב שרד מפואר, בעת שהחברה הייתה בגרעונות, ובעקבות לחץ ציבורי מסרה אותה למכירה, אך בעצם הכוונה הייתה לשכך את זעם הציבור ולא למכור את הרכב. פלד וחברת החשמל תבעו את קוטלר והארץ. שופט המחוזי, יוסף חריש, פסק לתובעים פיצויי בגין עברת לשון הרע. בערעור, בית המשפט העליון ברב דעות, הפך את ההחלטה, קבע שהעובדות היו נכונות ושהבעת הדעה על כוונות חברת החשמל הייתה בתום לב ועל כן מוגנת מתביעת לשון הרע[21]. פסק דין זה נהפך בדיון נוסף[22].

באחד מפרקי הספר "שיחות עם יוסי שריד" של ישעיהו בן-פורת, טען יוסי שריד שקוטלר פוטר ב-1982 מ"מעריב", לאחר שפרסם בטורו האישי דברי שקר בגנות שריד. קוטלר תבע את שריד, את בן-פורת ואת הוצאת ספרית פועלים, ובאוקטובר 1998 קבע בית המשפט שקוטלר יזכה בפיצויים בסך של 50,000 ש"ח, וחייב את הנתבעים בעוד 20,000 ש"ח למימון מודעות התנצלות בעיתוני הערב[23][24]. שנה לאחר מכן פרסם קוטלר ספר על שריד, בשם "הנחש: המשמיץ הלאומי"[25].

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ 1.0 1.1 1.2 יעל גרינפטר, רצח על רקע עדתי, באתר הארץ, 17 באוקטובר 2013
  2. ^ נחום ברנע, עיתון חופשי ומאושר, דבר, 2 ביוני 1978
  3. ^ יאיר קוטלר השיג צו נגד פרסום, דבר, 25 במאי 1978; המשך
  4. ^ טייסי אל על מאיימים במלחמה, מעריב, 14 בדצמבר 1978
  5. ^ המפכ"ל מתכוון להגיש תביעת נזיקין, דבר, 21 ביוני 1983
  6. ^ יאיר קוטלר קיבל צו מניעה נגד "רחוב ראשי", דבר, 14 ביוני 1983
  7. ^ מדוע נסגרה רשת המקומונים?, דבר, 30 בנובמבר 1983
  8. ^ ברוך נאה, "עשרות אנשי ציבור טענו שקוטלר אינו דובר אמת, מעריב, 2 באוקטובר 1984
  9. ^ שקר להשכיר, מעריב, 7 באוגוסט 1985
  10. ^ מסקנות מועצת העיתונות, מעריב, 6 בנובמבר 1985
  11. ^ נרשמו לנישואין בתל אביב, הצופה, 16 בינואר 1955
  12. ^ 12.0 12.1 אניטה שפירא, הקיבוץ והמדינה, עיונים בתקומת ישראל 20, 2010, עמ' 201
  13. ^ יומנו של נהג ללא רסן, דבר, 21 בינואר 1963
  14. ^ א. שמאי, לא על שטה אלא על נווה תרצה, חרות, 19 באוגוסט 1958
  15. ^ עבר מחתרתי והנהלת הדואר, דבר, 27 ביוני 1960
  16. ^ הלהיטים של יאיר קוטלר, דבר, 28 בינואר 1972
  17. ^ בענין בית החולים העירוני בת"א, דבר, 24 בינואר 1961
  18. ^ שמעון פינס, רופאים־עולים : רמת הרפואה בברה"מ אינה , דבר, 13 בנובמבר 1975
  19. ^ יונה יגול, הנסיון לשיתוף העובדים בחברת החשמל ולקחו, דבר, 15 בפברואר 1959
  20. ^ במשפט קוטלר נגד דבר, חרות, 25 בנובמבר 1965
  21. ^ הארץ" וכתבו יאיר קוטלר זכו בערעור בבמ"ש העליון נגד חברת החשמל, דבר, 25 בפברואר 1977
  22. ^ דיון נוסף מס' 9/77, חברת החשמל לישראל בע"מ נ' הוצאת עיתון הארץ בע"מ
  23. ^ יואב יצחק, הזיגזג של יוסי שריד, באתר News1 מחלקה ראשונה‏, 27 בנובמבר 1998
  24. ^ תומר גנון, חשבון? בבקשה!, דף מאורכב מאתר התנועה הקיבוצית, 1 במאי 2003
  25. ^ הנחש: המשמיץ הלאומי / יאיר קוטלר, באתר הספרייה הלאומית
אברהם שריר

אברהם (אַבּרָשָה) שָריר (23 בדצמבר 1932 – 24 במרץ 2017) היה חבר הכנסת ושר משפטים והתיירות מטעם מפלגת הליכוד בממשלות יצחק שמיר.

איתן לבני

איתן ירוחם לבני (1 באפריל 1919 - 27 בדצמבר 1991) היה פעיל מרכזי ומפקד בכיר באצ"ל וחבר הכנסת מטעם מפלגת הליכוד.

אריה נחמקין

אריה (אריק) נחמקין (נולד ב-2 בנובמבר 1925), היה חבר כנסת מטעם המערך ושר החקלאות.

גדעון פת

גדעון פת (נולד ב-22 בפברואר 1933) כיהן כשר בממשלות ישראל, חבר הכנסת לשעבר, חבר הנהלת הליכוד, וחבר מרכז "מכבי" בישראל. בוגר אוניברסיטת ניו יורק ובמקצועו כלכלן.

גוש קטיף

גוש קטיף היה גוש התנחלויות ששכן בדרום רצועת עזה. גוש קטיף כלל 17 יישובים בין רפיח בדרום-מערב, דיר אל-בלח בצפון, חאן יונס במזרח והים התיכון במערב. שלושה יישובים נוספים היו בצפון רצועת עזה, ואחד במרכזה. סך הכל 21 יישובים. באוגוסט 2005 פונו היישובים על ידי ממשלת ישראל במסגרת תוכנית ההתנתקות. בחבל עזה התגוררו ערב ההתנתקות כ-8,600 יהודים, רובם בגוש קטיף.

גלובס

גלובס הוא עיתון יומי כלכלי ישראלי ואתר חדשות כלכלי. הוקם בידי יצחק דוידוב והיה בראשיתו שירות מידע למנויים. העיתון המודפס מופץ במהדורות ערב בימים ראשון עד חמישי. העורכת הראשית היא נעמה סיקולר. מערכת העיתון לרבות בית הדפוס שלו ממוקמים בראשון לציון.

גלובס הוא העיתון הכלכלי הבולט הראשון בישראל.

המועצה הישראלית לצרכנות

המועצה הישראלית לצרכנות היא חברה ממשלתית ישראלית ללא כוונת רווח, שמטרתה לפעול להגנת הצרכנים ושמירת זכויותיהם, וכן לחנך לצרכנות נבונה.

זבולון המר

זבולון המר (ט' בסיוון תרצ"ו – כ"ב בטבת תשנ"ח, 31 במאי 1936 – 20 בינואר 1998) היה חבר הכנסת ושר בממשלות ישראל.

יוסי שריד

יוסי שריד (23 באוקטובר 1940 – 4 בדצמבר 2015) היה פוליטיקאי, עיתונאי, פובליציסט, סופר ומשורר ישראלי. היה חבר הכנסת בתשע כנסות מטעם מפלגת העבודה, רצ ומרצ, ושר בשלוש ממשלות. בין השאר שימש כשר החינוך למשך שנה (1999–2000) וכראש האופוזיציה (2001–2003). במסגרת פעילותו הפוליטית עסק רבות בנושא הסכסוך הישראלי-פלסטיני ובמאבק נגד כפייה דתית והיה ממנהיגיו של מחנה השמאל בישראל.

יעקב צור (שטיינברג)

ד"ר יעקב צוּר (שטיינברג) (נולד ב-4 באפריל 1937 בחיפה) הוא חבר הכנסת ושר לשעבר בסיעות המערך והעבודה.

יצחק נבון

יצחק רחמים נבון (א' בניסן ה'תרפ"א, 9 באפריל 1921 – כ"ד בחשוון ה'תשע"ו, 6 בנובמבר 2015) היה נשיאה החמישי של מדינת ישראל, שר בממשלות ישראל וחבר הכנסת. פוליטיקאי, דיפלומט, סופר ומחזאי, ואיש חינוך ישראלי.

נבון נולד בירושלים והתחנך על ברכי הציונות. בנעוריו הצטרף לתנועת בית"ר ולאחר מכן לארגון צבאי לאומי. במהלך לימודיו התיכוניים עבר שינוי אידאולוגי ודבק בעמדות סוציאליסטיות. כשסיים את לימודיו התיכוניים השלים מהפך פוליטי-אישי והצטרף אל שורות ההגנה. עם הקמת המדינה נקרא לשמש דיפלומט בצירות ישראל באורוגוואי. המוניטין הדיפלומטי שצבר הוביל אותו לעבוד לצד שר החוץ משה שרת. בתקופה זו החל להתקרב לדוד בן-גוריון, ובילה במחיצתו כשלוש עשרה שנים, מ-1952 ועד להתפטרותו הסופית של בן-גוריון ב-1963. לאחר מכן הצטרף למשרד החינוך כמנהל אגף התרבות והאמנות, ובמסגרת תפקיד זה יזם והוציא לפועל את המבצע לביעור הבערות. ב-1964 נמנה עם מייסדי רפ"י, ושנה אחר כך נבחר מטעמה לכנסת השישית, שבה כיהן גם כסגן יו"ר הכנסת. במקביל לעבודתו כחבר הכנסת, ניהל קריירה מחזאית וכתב בין היתר את המחזה "בוסתן ספרדי".

בין השנים 1978–1983 כיהן כנשיא מדינת ישראל, מזרחי הראשון שכיהן בתפקיד. במהלך כהונתו, הקדיש תשומת לב רבה לערביי ישראל, שם פעמיו אל עיירות הפיתוח והמושבים, וערך ביקור ממלכתי במצרים במסגרת מעורבותו בתהליך השלום הישראלי-מצרי, בהזמנתו של אנואר סאדאת.

ב-1984 החליט בצעד יוצא דופן לשוב אל החיים הפוליטיים והתמודד בבחירות לכנסת האחת עשרה. לאחריהן מונה לשר החינוך והתרבות. במהלך כהונתו כשר החינוך הקים את בית הספר סם שפיגל לקולנוע ולטלוויזיה בירושלים ואת "המועצה הציבורית לתרבות ואמנות בשכונות ובערי פיתוח". פעל להשגת חינוך לדמוקרטיה ולדו-קיום, מפגשים בין תלמידים יהודים לערבים, הנהיג את חובת הוראת השפה הערבית לתלמידים היהודים בבתי הספר הממלכתיים, יזם את מפעלות "סל תרבות" להקניית תרבות ואמנות לתלמידי ישראל, והכניס את לימודי מורשת יהדות המזרח.

עד לפטירתו המשיך לקחת חלק פעיל בחיים הציבוריים ואף האריך ימים יותר מכל נשיא אחר במדינת ישראל. ב-6 בנובמבר 2015 נפטר נבון, והוא בן 94.

ישראל גודוביץ

ישראל מאיר גוּדוֹביץ' (נולד ב-12 בינואר 1934) הוא אדריכל ישראלי.

כך

כך הייתה תנועה ימנית רדיקלית ישראלית שהוקמה על ידי הרב מאיר כהנא. עמדתה המוצהרת הייתה שארץ ישראל שייכת רק ליהודים באשר הם, ומי שאינם יהודים יכולים לחיות בה בכפוף לתנאי היהודים. לערביי ארץ ישראל היא הציעה תושבות ארעית ובכפיפות לשיקולים ביטחוניים, או לחלופין, טרנספר ופיצוי על רכושם שייקח בחשבון גזל רכוש יהודי בידי ארצות ערב. המפלגה נבחרה לכנסת ה-11 בשנת 1984, אך ב-1988 נפסלה מלהתמודד בבחירות, לאחר שהוכנסו תיקונים לחוק יסוד: הכנסת וחוק הבחירות לכנסת המונעים מרשימות המסיתות לגזענות להתמודד. ב-1994 הוכרזה התנועה על ידי ממשלת ישראל כארגון טרור, והיא כלולה גם ברשימת ארגוני הטרור של ארצות הברית, האיחוד האירופי וקנדה.

מאיר כהנא

הרב מאיר דוד הכהן כהנא; (כ"ח בתמוז ה'תרצ"ב – י"ח בחשוון ה'תשנ"א; 1 באוגוסט 1932 – 5 בנובמבר 1990) היה עיתונאי, פוליטיקאי ומשפטן ישראלי-אמריקאי, חבר הכנסת ה-11 ומנהיג ימין רדיקלי. מייסד הליגה להגנה יהודית בארצות הברית ותנועת כך בישראל, שב-1988 נפסלה מהתמודדות בבחירות לכנסת לאחר שנקבע שמטרותיה גזעניות. ראש ישיבת הרעיון היהודי אותה הקים, ומחבר ספרי הגות ציוניים. כהנא נרצח בסיום נאום שנשא במנהטן, בידי מתנקש מוסלמי פעיל אל-קאעידה שהתחזה ליהודי.

מוניות שירות בישראל

מונית שירות (באנגלית: Share Taxi) היא מונית הנוסעת במסלול קבוע מראש בדרך כלל ולאורכו היא אוספת ומורידה נוסעים. בדרך כלל חופפים קווי השירות את מסלולי נסיעתם של קווי אוטובוסים, אך בניגוד לאלה פועלות מוניות שירות פעמים רבות גם בשעות הלילה, בסופי שבוע ובמועדי ישראל. למוניות שירות אין בדרך כלל לוח זמנים קבוע. מוניות שירות רשאיות לעצור לשם איסוף והורדת נוסעים גם במקומות שאינם מיועדים לכך במפורש.

מצפה רמון

מִצְפֵּה רָמוֹן היא מועצה מקומית במחוז הדרום בישראל.

מצפה רמון שוכנת במרכז הר הנגב על שפת מכתש רמון, כ-80 ק"מ דרומית לבאר שבע וכ-150 ק"מ צפונית לאילת. תחום השיפוט שלה הוא 64,500 דונם. היא הוקמה בשנת 1951 כמחנה עבודה לפועלים שסללו את הדרך לאילת, והפכה ליישוב קבע בשנת 1956.

משה שחל

משה שחל (נולד ב-20 במאי 1934) הוא פעיל ציבור ועורך דין ישראלי, בעבר חבר הכנסת ושר בממשלות ישראל.

עזר ויצמן

עזר ויצמן (15 ביוני 1924 – 24 באפריל 2005) היה נשיאהּ השביעי של מדינת ישראל בין מאי 1993 ליולי 2000. לפני כן היה, בין השאר, מפקד חיל האוויר ושר הביטחון.

ויצמן החל את דרכו הצבאית בארגון ההגנה, בהמשך התנדב לצבא הבריטי, במהלך מלחמת העולם השנייה הפך לטייס בחיל האוויר המלכותי, הוא הוצב בהודו ובמצרים. לאחר מלחמת העולם השנייה הוא הצטרף לאצ"ל ובהמשך שב לארגון ההגנה, כטייס בשירות האוויר, ממנו צמח חיל האוויר הישראלי, שלימים היה מפקדו השישי. בתפקידו הבא שימש כראש אג"ם והיה מאדריכלי הניצחון במלחמת ששת הימים.

לאחר שחרורו החל את דרכו הפוליטית בתנועת החרות והליכוד, מטעמן נבחר לראשונה לשמש כחבר הכנסת וכשר ביטחון. בהמשך חל מפנה בעמדותיו, והוא הקים את מפלגת המרכז יחד שמטעמה שימש כשר בלי תיק בממשלת האחדות, ואיתה הצטרף ל"מערך". ב-1992 פרש מהכנסת, ולאחר שנה נבחר – כנציג מפלגת העבודה – לכהן כנשיא המדינה. לאחר שנבחר שנית ב-1998, התפרסם כי קיבל כספים מאיש עסקים. היועץ המשפטי לממשלה קבע כי יש בכך "אי תקינות", ודברים אלה והביקורת הציבורית הביאו להתפטרותו מהנשיאות ולפרישתו מן החיים הציבוריים בשנת 2000.

שערי תקווה

שערי תקווה (שַׁעֲרֵי תִּקְוָה) היא התנחלות ויישוב קהילתי-עירוני במערב השומרון, הממוקמת סמוך לכביש 5, כשלושה קילומטר ממזרח לקו הירוק, ליד אלקנה, עץ אפרים, ראש העין ואורנית, ובקרבת הכפרים הפלסטיניים עזון עתמה ובית אמין.

היישוב הוכרז בשנת 1990 כוועד מקומי עצמאי תחת מועצה אזורית שומרון.

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.