טרגדיה

הטרגדיהיוונית: Τραγωδία) היא מחזה - יצירה ספרותית בעלת עלילה, אירועים וחוויות עזות. הטרגדיה התפתחה ביוון הקדומה מן המזמורים שבהם ליוו את קורבן התיש בחגו של דיוניסוס. שני הסוגים הספרותיים העיקריים בדרמה היוונית הם הקומדיה והטרגדיה, שמהוות ניגוד אחת לשנייה.

הטרגדיה דנה בשאלות יסוד של הקיום האנושי: מה הם גבולות הסבל והייסורים שבהם יכול האדם לעמוד? מדוע העולם הוא כה בלתי צודק? הטרגדיה עוסקת ביצרים אנושיים בלתי נשלטים כגון: גאווה, תשוקה ושנאה. הטרגדיה מסתיימת באסון צפוי מראש, ועלילתה רצופה במשברים, עליות ונפילות של הגיבור כנגד הגורל והאלים.

הטרגדיה שואבת את נושאיה מן האגדה וההיסטוריה ועלילתה רבת עניין.

הטרגדיות מתחלקות לשתי קבוצות: הטרגדיה הקלאסית והטרגדיה המודרנית. בטרגדיה הקלאסית הדמויות הן בדרך כלל מבני המעמדות העליונים בחברה, לעומת הטרגדיה המודרנית שבה הגיבורים הם בני אדם מהשורה.

שורשי הטרגדיה בפולחנים לאלים היוונים בעת העתיקה. היא נוצרה כענף משנה של הדרמה, יחד עם הקומדיה.

טרגדיה יוונית

שמה של הטרגדיה, מקורו מהמילה "טרגוס" (ביוונית הוא "תיש") לזכר קורבנות התיש שהיו מקריבים לזכר דיוניסוס וכמו כן בעת הפולחנים הדתיים שהפכו למחזות, אנשי המקהלה לבשו על עצמם עור של תיש.

הטרגדיה על פי אריסטו

בספרו פואטיקה, אריסטו טען כי "טרגדיה היא חיקוי אמנותי של מציאות חיים נעלה", והמליץ למחברי טרגדיות לשמור על אחדות עלילה, כלומר על רצף אירועים מקושרים באופן סיבתי ("הכרחי או מסתבר", מסביר אריסטו) שנתון בין התחלה לסוף.

את המבנה הטקסטואלי של הטרגדיות הקלאסיות נהוג לחלק כך (לא כל טרגדיה מכילה את כל החלקים להלן):

  • פרולוג - (פרולוגוס ביוונית)- מבוא המתאר את הרקע הדרוש כדי להבין את עלילת המחזה. הוא משמש מעין אקספוזיציה שמטרתה לפרוש את המצב הקיים ולרמוז לגבי העתיד. הפרולוג בעל אופי מסביר ואינו דרמטי.
  • פארודוס- שיר כניסה של המקהלה - צעדת המקהלה אל הבמה מלווה בדיקלום או בשירה. הבתים השיריים מכילים הסבר או רקע נוסף וקובעים את הנימה ההרגשתית של המחזה.
  • אפיסודיון וסטסימון- באפיסודיון מתחילה העלילה להתפתח. מספר האפיסודיונים נע בדרך כלל בין שלושה לחמישה. הם דיאלוגיים בעיקרם, ובהם מפותחים הקונפליקטים הדרמטיים. הם מופרדים על ידי קטעי מקהלה הנקראים סְטָסִימוֹנִים. קטעים אלו בדרך כלל מהרהרים או מחווים דעה או הרגשה לגבי המצב, ואינם מקדמים את העלילה, אלא מעצימים את האווירה.
  • אכסודוס- ירידת המקהלה מהבמה מלווה בדקלום או זמרה שמנסחים לקח או מוסיפים אחרית-דבר לעלילה.

לטרגדיה, לפי אריסטו, שישה מרכיבים מהותיים שהם:

  1. מיתוס - סיפור המעשה (עלילה)
  2. אתוס - מידות מוסריות של הגיבורים
  3. דיאנויה - סגנון דיבור
  4. לקסיס - יכולת ניסוח המחשבות והבעתן
  5. מלוס - הנעימה; הליווי המוזיקלי
  6. אופסיס - חזיון; התנועה, המסכות, התפאורה -- כל מה שרואים על הבמה מעבר למלים המושמעות.

נקודות שאריסטו הוסיף הן:

  • הסיבה לכישלון בטרגדיה אינה רשעות של הגיבור או מי מהדמויות, אלא חטא שחטא הגיבור.
  • בטרגדיה אין דמויות שליליות או חיוביות, אין דמויות מושלמות ואין רשעים מושלמים - זה לא נושא הטרגדיה.
  • לדברי אריסטו, הטרגדיה מתאפיינת, בין השאר, במעבר מאושר לאומללות. הפריפטאה היא הרגע העלילתי בו מעבר זה מתרחש.

בטרגדיה היוונית מתרחשת תמיד קטסטרופה (יוונית: אסון, אך פה הכוונה למצב ללא מוצא) - והיא מתרחשת בין נפשות קרובות המובילות עצמן אל הקטסטרופה.

שלבי הטרגדיה (על פי דורותיאה קרוק)

הטרגדיה היוונית מורכבת מארבעה שלבים (ע"פ החוקרת דורותיאה קרוק):

  • המעשה המביש: מעשה חמור ששובר את המוסכמות החברתיות ועובר על כללים מוסריים. זה מקרה קיצוני ומקומם של זוועה שמעוררת את חרדת הצופה. בדרך כלל בתחומי המשפחה (ראה תסביך אדיפוס).
  • הסבל והייסורים: הסבל והיסורים באים בעקבות המעשה המביש והם חייבים להיות קשים ושקולים כנגד המעשה. לסבל ישנה השפעה הרסנית על האדם והגיבור הסובל מודע לסבלו ובשלב מאוחר יותר יתברר לו מדוע.
  • הידיעה: זו הארה המגיעה לידי הגיבור ואז הוא מבין את חומרת חטאו וטעותו, ומכך משליך עליו את סבל האדם. בכך שהגיבור מבין מדוע הוא סובל, מבינים זאת גם הקוראים.
  • האישור מחדש: בעקבות המעשה המביש התערערו מוסכמות החברה, ונעשה אישור מחדש שבא כדי לאשר מוסכמות כמו "הרוצח בא על עונשו" ובא במחזה על ידי הסקת מסקנות.

דמויות נעלות

בטרגדיה היוונית משתתפות דמויות נעלות. לדמויות אלה אין קונפליקט פנימי לגבי המעשים אותן הן רוצות לבצע וזאת בניגוד לדמויות בטרגדיה המודרנית בהן לדמויות ייתכנו דיאלוגים פנימיים לגבי מעשיהן. כך, למשל, הגיבור הטרגי בטרגדיה היוונית יחזור בו ממעשהו המביש רק כשזה מאוחר מדי (למשל באנטיגונה: קריאון חוזר בו רק אחרי שאנטיגונה התאבדה כך שכל שנותר לו הוא לצפות בתוצאות).

מאפייני הגיבור הטרגי

חוקרת הספרות דורותיאה קרוק קבעה מאפיינים כוללים לגיבור הטרגי:

  1. הגיבור הטרגי מייצג את סבלו של האדם, אך עם זאת הוא נעלה מבני האדם האחרים במעמדו.
  2. בדרך כלל הוא מלך ולא אחד מפשוטי העם.
  3. מאוד כריזמטי וסבלו נוגע ללב.
  4. חוטא מתוך סערת נפש, יוהרה וגאוה "חטא ההיבריס".
  5. מביא על עצמו את אסונו.
  6. דבק במטרתו מתוך עקשנות. דמות עקשנית ובעלת גאווה ומוסריות.
  7. לוחם נגד כוחות גדולים ממנו בצורה מעוררת כבוד.
  8. מרגע שביצע את המעשה המביש נגזר עליו גורלו.

שימוש מושאל

כיום נהוג לכנות בשם "טרגדיה" כל יצירה ספרותית, בימתית או קולנועית המתארת מאבק מלא סבל וייסורים של הגיבור שבו הסוף הוא לרוב עצוב. בהשאלה, המונח "טרגדיה" מתאר גם אסון כבד שהתרחש בחיים האמיתיים, על אחת כמה וכמה אם נסיבות המקרה נראות כאילו הן לקוחות מסיפור טרגדיה.

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

אדיפוס המלך

אדיפוס המלך (יוונית: Oι̉δίπoυς τύραννoς, "אוֹידיפוס הטיראן") היא טרגדיה יוונית שנכתבה על ידי סופוקלס בשנת 428 לפנה"ס. המחזה הוא השני מבין הטרגדיות התבאיות שהועלו על במה, אך הוא הראשון בסדר הכרונולוגי, כשלאחריו באים "אדיפוס בקולונוס" ו"אנטיגונה".

אותלו

אותלו: המורי מוונציה (אנגלית: Othello: The Moor of Venice) הוא מחזה מאת ויליאם שייקספיר שנכתב בערך ב-1603. "אותלו" הוא טרגדיה, כמו יצירות רבות אחרות של שייקספיר: "המלט", "מקבת'" ו"המלך ליר". שייקספיר כתב, כנראה, את "אותלו" לאחר "המלט" אך לפני שני האחרים. ההצגה הראשונה הידועה של "אותלו" הועלתה ב-1 בנובמבר 1604, בארמון וייטהול בלונדון.

עלילת המחזה נסובה סביב אותלו, איש צבא בכיר בצבא הוונציאני המתואר כמורי שחור עור וכולל רעיונות מרכזיים של גזענות, אהבה, קנאה ובגידה. יאגו, שלישו הבוגדני של אותלו, משמש עד היום כשם נרדף לרוע בהתגלמותו.

אנטוניוס וקלאופטרה

אנטוניוס וקלאופטרה (אנגלית: Antony and Cleopatra) היא טרגדיה מאת ויליאם שייקספיר, שנכתבה בערך ב-1606 והוצגה לראשונה כנראה ב-1607, המגוללת את סיפור אהבתם ומותם של מרקוס אנטוניוס וקלאופטרה מלכת מצרים. המקור העיקרי עליו התבסס הכותב היה "חיי אישים" לפלוטרכוס, וניכרת השפעה חזקה של האינאיס לוורגיליוס. קלאופטרה במחזה נחשבת לאחת הדמויות הנשיות הסבוכות והמרובדות ביותר ביצירתו של שייקספיר.

בארי אלן

בארי אלן (באנגלית: Barry Allen) הוא דמות בדיונית של גיבור-על המופיעה בחוברות הקומיקס פלאש ביקום DC קומיקס. אלן הוא השני לשאת את זהותו של הפלאש, והוא הפופולרי מכולם. דמותו הופיעה לראשונה בחוברת Showcase #4 מאוקטובר 1956, ונוצרה על ידי צמד הכותבים רוברט קניגר וג'ון ברום והמאייר קרמיין אינפנטינו.

דמותו של בארי אלן נהרגה באירועי המשבר בעולמות האינסופיים של שנת 1986, וחזרה לחיים באירועי המשבר האחרון של שנת 2008, במיני סדרה "פלאש: לידה מחדש". דמותו מדורגת במקום ה-49 ברשימת גיבורי-העל הגדולים, לפי אתר IGN. את דמותו של בארי אלן בסדרת הלייב אקשן "הברק" משנות ה-90 גילם השחקן ג'ון וסלי שיפ. בסדרות יקום החץ מגלם אותה השחקן גרנט גאסטין, ובסרטי היקום הקולנועי של DC – השחקן עזרא מילר.

דרמה

דרמה (Drama) היא סוגה ספרותית, תיאטרלית, שנועדה לביצוע על ידי שחקנים. דרמה ניתנת לביצוע באמצעות מחזה, סרטים, או טלוויזיה.

מקור המילה "דרמה" (δράμα) במילה היוונית דראן (δραν) שמשמעה "עשייה", מהפועל (בניב הדורי) "לעשות".

היוונים השתמשו במילה זו לתאר את הטרגדיות היווניות.

המלך ליר

המלך ליר (באנגלית: King Lear) היא טרגדיה מאת המחזאי ויליאם שייקספיר. המחזה נכתב כנראה בשנת 1605 והוצג לראשונה בשנת 1606. הוא שואב השראה מסיפור חייו של המלך ליר, המוזכר בספרו של ג'פרי ממונמות' "ההיסטוריה של מלכי בריטניה" ומהכרוניקות של רפאל הולינשד.

ז'אן רסין

ז'אן רסין (בצרפתית: Jean Racine;‏ 21 בדצמבר 1639 - 21 באפריל 1699), מחזאי צרפתי.

טרוילוס וקרסידה

טרוֹיְלוֹס וקרֵסידָה (באנגלית: Troilus and Cressida) הוא מחזה מאת ויליאם שייקספיר, המתרחש במהלך מלחמת טרויה. הכותב התבסס בעיקר על הפואמה באותו השם מאת ג'פרי צ'וסר ועל חיבורים אחרים ששאבו השראה מהומרוס. "טרוילוס וקרסידה" חובר כנראה ב-1602, והועלה לבמה בראשית 1603 על ידי אנשי הלורד צ'מברלין. יחד עם "סוף טוב הכול טוב" ו"מידה כנגד מידה" זהו אחד מ'המחזות הבעייתיים' המובהקים של שייקספיר, שחוקרי יצירתו התקשו למיין לפי סוגה: העלילה נעה בין טרגדיה קדורנית, דרמה וקומדיה בוטה.

ֹ

טריסטן ואיזולדה

האגדה על טריסטן ואיזולדה היא טרגדיה ורומנסה רבת-השפעה, שסופרה שוב ושוב פעמים רבות מספור ובווריאציות שונות. הסיפור הטרגי על ניאוף ואהבה בין האביר הקורני טריסטן (טריסטראם) והנסיכה האירית איזולדה (איזולט, איזוט ועוד), קדם וקרוב לודאי שהשפיע על הרומנסה הארתוריאנית של לנסלוט וגוויניבר, והייתה לו השפעה משמעותית על האמנות והספרות המערבית מהופעתו לראשונה במאה ה-12 ואילך. בעוד שפרטי הסיפור משתנים ממחבר למשנהו, מבנה העלילה הכללי נותר דומה במידה רבה.

מוזה

במיתולוגיה היוונית, תשע המוזות היו אלות היצירה, האמנויות והמדעים, פטרוניות תחומי המחול, המוזיקה, ההיסטוריה, הספרות, המחזאות והאסטרונומיה. תשע המוזות הונהגו על ידי אפולו, אל האור, היופי והאמנויות, ויחדיו הן הנעימו את זמנם של אלי האולימפוס בנגינה, בזמרה ובריקוד. עיקר תפקידן היה להעניק השראה ליוצרים השונים, בעיקר למשוררים, למוזיקאים ולפילוסופים.

לפי דברי הסיודוס בספרו תאוגוניה, תשע המוזות היו בנותיהם של זאוס, ראש האלים, ומנמוסינה, אלת הזיכרון. המיתוס מספר שזאוס ביקר את מנמוסינה במשך תשעה לילות רצופים, ובכל לילה תינה אהבים עימה. מנמוסינה התעברה מביקורים ליליים אלו, וכעבור כשנה ילדה לזאוס תשע בנות, הן תשע המוזות. אולם, לדברי מסורות אחרות מוצאן של המוזות קדום עוד יותר, כיוון שהן למעשה הצאצאיות של גאיה, אלת האדמה וראשית הכל, ואורנוס, אל השמים.

מספרן של המוזות לא היה קבוע, אלא הלך והשתנה עם הזמן, בד בבד עם התפתחות סיפורי המיתולוגיה ועם פריחתן של האמנויות השונות. המיתוס היווני הקדום מספר על מוזה אחת בלבד, אך בהמשך אנו מוצאים עדויות לשלוש מוזות:

אאוידה (Aoide; "שיר", "קול")

מלטה (Melete; "אימון", "תרגול")

מנמה (Mneme; "זיכרון").בסופו של דבר, התקבע מספרן של המוזות כתשע, אך היו אלה הרומאים, שאימצו את המיתולוגיה היוונית לתרבותם, שחילקו ביניהן את תחומי האמנויות. חלוקה זו, שמתבססת על המיתולוגיה האתונאית, נחשבת לחלוקה הקלאסית והמקובלת:

אוטרפה - שירה לירית, מוזיקה והנגינה בחליל.

קאליופה - שירה אפית.

קליאו - היסטוריה.

אראטו - שירת אהבה.

מלפומנה - טרגדיה.

פוליהימניה - שירי תהילה לאלים.

טרפסיכורה - מחול.

תאליה - קומדיה.

אוראניה - אסטרונומיה, אסטרולוגיה, מדעים.פולחנן של המוזות נתקבל בכל רחבי יוון העתיקה, אך מכיוון שבתחילה הן נחשבו לאלות של מעיינות, הרים ויערות, בדומה לנימפות, המקומות המקודשים להן נשארו באזורים של רוב טבע ומים, בעיקר בקרבת הרים ומעיינות. ההר הליקון שבבויאוטיה, ושני המעיינות בו, נחשב למקום משכנן של המוזות ולאתר האהוב עליהן. לא פלא, אפוא, שהר זה היה מקום פולחנן העיקרי. בנוסף להר זה, גם ההר פארנאסוס שבקרבת דלפי, היה אחד ממקומות הפולחן החשובים ביותר של המוזות, כיוון שהוא נקשר בגורלן - שם הפך אפולו למנהיגן, ונודע בשם "אפולו מוזגטס" (Apollo Mousagetes) - ראש המוזות.

המוזיאון, שבו מרוכזים כיום יצירות אמנות ושכיות חמדה, היה בראשיתו, כפי ששמו מרמז, מקדש למוזות. אחד ממקדשי המוזות המפורסמים ביותר היה המוזאיון שהוקם לכבודן באלכסנדריה, שבו שכנה הספרייה הגדולה של אלכסנדריה.

בימי קדם, לפני שהאמן - בין אם הוא מלחין, משורר או פילוסוף - היה מתחיל לחבר יצירה חדשה, הוא היה פונה אל המוזות ומבקש מהן שתנחנה אותו בעבודתו, ותסייענה לו. יצירות קלאסיות רבות, דוגמת "האודיסיאה" של הומרוס ו"תיאוגוניה" של הסיודוס ואף יצירות מודרניות יותר, כגון "התופת" של דנטה, פותחות בבקשת עזרה מהמוזות ובמילות שבח והודיה להן. עד היום המילה "מוזה" משמשת כמילה כמעט נרדפת למילה "השראה", במיוחד בחיבור יצירות.

מחזה

מחזה הוא צורת ביטוי ספרותית נפוצה, המורכבת בדרך כלל משורות של דיאלוגים או מונולוגים של שחקן אחד או של דמויות שונות, ומיועדת ברוב המקרים לבוא לביטוי אמנותי כהצגה בתיאטרון. עם זאת, ישנם מספר רב של חוקרי ספרות המנתחים מחזות בביטוייהם הספרותיים ולא התיאטרונים, בין השאר גם מחזות קלאסיים (כגון מחזותיו של שייקספיר).

המושג מחזה מתפרש באופן שווה גם כעבודה הכתובה של המחזאים, וגם כהצגה התיאטרונית השלמה של התמליל הכתוב.

מחזות מוצגים בעיקר בתיאטרון על ידי שחקנים. כדי ליצור פירוש אחיד של התמליל על ידי כל משתתפי המחזה, הפקות של מחזות מנוהלות בדרך כלל על ידי במאים. הבמאי נוטה לפרש את החומר הכתוב של המחזה על פי השקפתו הייחודית, ומקרין השקפה זו על מהלך הפקת ההצגה ועל השחקנים כולם.

אף כי רוב המלל המופיע במחזה מדוקלם על ידי השחקנים, ישנן בגוף המחזה הערות של המחזאי, המתארות אווירה או התנהגות, לבוש או תפאורה. הערות אלו מהוות קווים מנחים לביצוע המחזה.

טבעם של מחזות להתפרש באופן בדלני ושונה על ידי אנשים שונים. טבע זה מהווה אחד ממקורות המשיכה של סגנון אמנותי זה, בפני מבצעיו וקהל צופיו. כיוון שכותב המחזה אינו מסוגל להציג את המחזה בצורתו השלמה בלי שיתופם של השחקנים ושל הבמאי, אופן הצגתו והתוצאה הסופית של כל מחזה הוא מאבק ודו-שיח מתמשך בין התסריטאי, הבמאי והשחקנים. המחזה עובר שינוי מתמיד בכל ביצוע שלו, עם הופעתם המתמשכת של השקפות וסוגי ביצוע שונים בהפקתו.

מחזות ממוינים למגוון סוגות, למשל:

טרגדיה - מחזה בו סיפורו של הגיבור מסתיים בסוף עצוב ורע, עקב נפתלות הגורל, פגם בסיסי באופיו של הגיבור, חטא שחטא או פועלם של האלים.

קומדיה - מחזה בו למרות מכשולים ובעיות לאורך הדרך, מגיע הגיבור לסוף "שמח". מחזה מסוג זה כולל בדרך כלל הומור מילולי ופיזי.

דרמה ביתית - מחזה המציג את העולם הפנימי של משפחה, ואת מערכות הקשרים בתוכה הנובעים מאירועי היום יום.

דרמה קומית - מחזה המכיל מוטיבים משולבים של הדרמה ושל הקומדיה.

מלודרמה - מחזה בעל גירויים רגשיים גבוהים המיועדים ליצור מתח אצל צופיו, מלווה בתפניות חדות. המחזה מציג בדרך כלל את סיפור מאבקו של הגיבור בנבל כדי לתקן עוולה. המחזה מסתיים בדרך כלל בניצחונו של הגיבור.

מחזה סמלי - מחזה בו הדמויות ופעולתם משמשים כסמלים לרעיונות ואידאולוגיות, כאשר הגרעין של הסיפור נובע סביב ההתפתחות של הרעיונות ולא סביב אופיים של הדמויות.

הצגות ילדים.

נשות טרויה

נשות טרויה (ביוונית עתיקה: Τρῳάδες) היא טרגדיה יוונית מאת המחזאי היווני אוריפידס. המחזה הועלה לראשונה בשנת 415 לפנה"ס, במהלך המלחמה הפלופונסית, ומביע ביקורת על כיבוש האי מילוס על ידי אתונה באותה שנה.

המחזה מהווה חלק מטרילוגיה, ביחד עם המחזות אלקסנדרוס ופאלאמדס ושלושתן הוצגו יחד בפסטיבל הדיוניסיה הדתי, יחד עם מחזה סטירים בשם סיסיפוס. אוריפדס לא זכה בתחרות, והזוכה היה המחזאי קסנוקלס.

ארבע הנשים הטרויניות - גיבורות הטרגדיה, הן אותן דמויות המופיעות בפרק הסופי של האיליאדה ומבכות את גופתו של הקטור.

סוגה ספרותית

סוגה ספרותית (סוגה בלעז: ז'אנר) היא קבוצה של יצירות ספרותיות שלהן מאפיינים משותפים: מטרה משותפת, תוכן משותף, סגנון כתיבה משותף או מאפיינים משותפים אחרים.

תחום הספרות הוא תחום נרחב ועצום, אשר במהלך השנים התפתח לסוגות שונות ומסועפות, חלקן כתוצאה מאבולוציה פנימית בספרות עצמה (למשל, צמיחתו של הרומן הריאליסטי מתוך הרומאנס של ימי הביניים), וחלקן הן תוצאה של עבודת חוקרים, המנסים למפות את הז'אנרים הקיימים (למשל, הגדרת חלק מהחוקרים את הספרות של אמריקה הלטינית כספרות מז'אנר ריאליזם מאגי). הספרות נחלקת מעיקרה לשלושה מודלים עקרוניים: סיפורת, דרמה ושירה. כל מודל כזה מכיל בתוכו ז'אנרים דומיננטים, כאשר במבט נרחב ניתן לראות את 'עלייתם ונפילתם' של ז'אנרים שונים במהלך ההיסטוריה.

עצם הגדרתו של ז'אנר איננה דבר פשוט. במחקר נהוג לסמן את היצירה שבה מתקיימים כל מאפייני הז'אנר אותו באים להגדיר, ועל פיה ניתן לשפוט יצירות נוספות האם הן עומדות בהגדרת הז'אנר. פעולה זו בעייתית כשם שהיא נשמעת, שכן קשה למצוא בעולם שני ספרים אשר מכילים בדיוק אותם מאפיינים. לרוב, יצירות מכילות בתוכן חלק מתכונות הז'אנר שהן נכתבות בו; חלקן מכילות מאפיינים של יותר מז'אנר אחד. כלומר, ניסיון להגדיר ז'אנרית יצירה הוא תהליך רדוקציוני, אשר לעולם אין הוא מושלם.

ובכל זאת: החלוקה הז'אנרית קיימת במחקר, ועל כן יש לתת עליה את הדעת, ולו רק כנקודת מוצא בניסיון למפות את עולם היצירה הספרותי.

ספרות יוון העתיקה

ספרות יוון העתיקה הוא מונח המתייחס לספרות שנכתבה ביוונית עד המאה הרביעית לספירה. תהיה זו הגזמה לטעון כי כל הספרות המערבית אינה אלא הערת שוליים לספרות יוון העתיקה (ברוח הערת וייטהד על יחס הפילוסופיה המערבית לאפלטון), אך בה במידה נכון הוא שעולמם המחשבתי של היוונים היה כה מקיף ורב השפעה עד כי קשה למצוא היום רעיון שלא התחבטו בו כבר סופרים יוונים.

פדרה (רסין)

פדרה (בצרפתית, בעקבות יוונית עתיקה: Phèdre או Phèdre et Hippolyte) הוא מחזה (טרגדיה) מאת ז'אן רסין. המחזה בחמש מערכות, הכתוב כולו בחרוזים אלכסנדרוניים, הועלה לראשונה בהוטל דה בורגון (Hôtel de Bourgogne) ב-1 בינואר 1677 ונחשב ליצירת המופת של רסין בפרט ושל הדרמה הצרפתית בכלל ולאחת מאבני היסוד של התיאטרון העולמי.

קטאנה (קומיקס)

קטאנה (באנגלית: Katana, קטאנה) היא דמות בדיונית של גיבורת-על המופיעה בחוברות קומיקס ביקום DC קומיקס. הדמות הופיעה לראשונה בחוברת The Brave and the Bold #200 מיולי 1983, ונוצרה בידי הכותב מייק ו. באר והמאייר ג'ים אפארו.

קטאנה היא האלטר-אגו של טאטסו טורו-ימאשירו, אמנית לחימה וסיוף יפנית, שבעקבות טרגדיה זכתה לחרב מיסטית המכילה בתוכה את נשמתו של בעלה המת. באמצעות כישוריה בלחימה ובסיוף היא נעשתה חברה מייסדת של קבוצת אאוטסיידרס, וחברה בקבוצות ציפורי הטרף ויחידת המתאבדים, ולאחר האתחול המחודש של יקום DC לאחר אירועי "פלאשפוינט" גם חברה מייסדת של ליגת הצדק של אמריקה של אמנדה וולר וסטיב טרבור. לאחר האתחול נכתבה לדמות סדרת סולו ראשונה, בכתיבה של אן נוצ'נטי ובאיורו של אלכס סנצ'ס, שפורסמה בין אפריל 2013 לפברואר 2014 במשך 10 חוברות. נכון ל-2016 היא חברה באאוטסיידרס וביחידת המתאבדים.

את דמותה של קטאנה גילמה בסדרת הלייב אקשן "החץ" גילמה השחקנית רילה פוקושימה, וזאת לאחר שהשחקנית דבון אאוקי נאלצה לעזוב את ההפקה בגלל התנגשות בלוחות הזמנים. את דמותה בסרט הלייב אקשן "יחידת המתאבדים" מגלמת השחקנית קרן פוקוהארה.

רומיאו ויוליה

רומיאו ויוליה (באנגלית: Romeo and Juliet, "רומיאו וג'ולייט") היא טרגדיה נודעת מאת ויליאם שייקספיר.

תיאטרון

תיאטרון (מיוונית עתיקה: θέατρον) הוא ענף של אמנויות הבמה, שעניינו הצגת סיפורים (נרטיב) בפני קהל, בעזרת שילוב אמצעי תקשורת, כדיבור, תנועה, שפת גוף, מוזיקה, קול, תאורה, או מיצג חזותי (כדוגמת תפאורה או וידאו ארט) - למעשה, כל אחד מהאמצעים המקובלים באמנויות הבמה משמש בתיאטרון. הופעה על בימת-תיאטרון נקראת משחק.

בנוסף לסגנון המוכר של הצגת עלילה באמצעות דו-שיח על הבמה, תיאטרון עשוי ללבוש גם צורות אחרות, כדוגמת אופרה, בלט, פנטומימה, מחזמר, תיאטרון בובות, קבוקי ואופרה סינית.

מלבד השחקנים, בהפקה לוקחים חלק גם במאי תיאטרון (אשר אמון על הניהול האמנותי של כלל ההפקה), המפיק (אשר מנהל את הפן הטכני של ההפקה), מעצבי התפאורה, התלבושות והתאורה, ולעיתים אף דרמטורג, וכן המחזאי או המעבד הטקסטואלי.

בהגדרתו הרחבה אירוע תיאטרוני מתרחש כאשר א' מגלם את ב' בפני ג', שחקן המגלם דמות בפני קהל. ערך זה עוסק בעיקר בתיאטרון בהגדרתו המצומצמת, כלומר, הצגתם של מחזות עלילתיים כאוסף תמונות (סצנות) עוקבות של דו-שיח, רב-שיח או מונולוג, שהשחקנים מנהלים על הבמה.

תיאטרון ביוון העתיקה

התיאטרון ביוון העתיקה (השירה הדרמטית היוונית), התפתח והגיע לשיאו בסוף המאה ה-6 ובמהלך המאה ה-5 לפנה"ס ומרכזו היה באתונה. שירה זו השפיעה רבות על הספרות המערבית כולה והתוותה את יסודות הספרות הדרמטית עד ימינו.

התיאטרון התפתח בפסטיבלים לכבוד האל דיוניסוס ובעיקר בתחרויות הדרמה השנתיות בדיוניסיה העירונית של אתונה. השירה הדרמטית כללה שלושה סוגי מחזות: טרגדיה, מחזה סאטירים וקומדיה. הידע הקיים בימינו על הדרמה היוונית לוקה בחסר, בגלל מיעוט המחזות ששרדו, כ-40 טרגדיות וקומדיות מתוך כמה מאות שנכתבו, ומחזה סאטירים אחד. הדרמה הייתה מחוברת חיבור עמוק לחיי היוונים. הטרגדיות התבססו על סיפורי המיתוסים העתיקים שכל יווני הכיר היטב, הקומדיות תיארו את חיי היומיום ועסקו בביקורת פוליטית עכשווית ונוקבת, והפוליס ניהלה ומימנה את התחרויות שכל אזרחי העיר צפו בהן.

בתקופה ההלניסטית דעך התיאטרון. הקומדיה ויתרה על הביקורת הפוליטית והפכה להיות ה"קומדיה החדשה" - קומדיית מצבים על יחסים שבינו לבינה שהמחזאי המייצג שלה היה מנאנדרוס. הטרגדיה הידלדלה ובפסטיבלים העדיפו להעלות הפקות חוזרות של ענקי "תור הזהב" מאשר הפקות חדשות של מחזות דלים פרי יצירתם של מחזאי התקופה, ואפילו אריסטו ביקר את מחזאי תקופתו ותיאר אותם כנחותים ורדודים לעומת ענקי העבר. גם בדעיכתו של התיאטרון באה לידי ביטוי הזיקה החזקה בין הפוליס לחיי הרוח; היא התרחשה במקביל לשינויי השלטון ביוון ולשקיעתה של הפוליס.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.