טרבלינקה

טְרֶבְּלִינְקָהגרמנית: Treblinka) הנמצא באיזור מרוחק מישוב אך בקרבה יחסית לעיר וורשה (כשעה וחצי ברכבת), הוא הגדול מבין שלושת מחנות ההשמדה שהופעלו על ידי האס אס במסגרת מבצע ריינהרד להשמדת יהדות פולין (בלז׳ץ, סוביבור וטרבלינקה).

הרציחות במחנות אלו היו חלק מהשמדת יהודי אירופה הכבושה על ידי גרמניה הנאצית במהלך מלחמת העולם השנייה ("הפתרון הסופי"). אומדן כל הנספים בטרבלינקה נע בין 870,000 ל-880,000 בני אדם, מהם 99.5% היו יהודים ורוב הנותרים צוענים.[1] שטח המחנה הקטן, ומבנהו, הוכיחו כבר במשפט אייכמן, שהמחנה נועד להשמדה, והחזיק בחיים מספר קטן של יהודים לעבודה בניצול שאריות היהודים - ביגוד, חפצי ערך, נעליים, שיני זהב ואף השיער שלראש המומתים.[1] במקום הופעל תא גז המופעל ככל הנראה בדיזל, וכן הומתו חולים בירי. הגופות הושארו בבורות ענק במרכז אזור ההשמדה בהמחנה, אך לאחר המפלה הגרמנית בסטלינגרד, החלו בשריפת הגופות ומחיקת הראיות לנעשה שם. בעקבות מרד שפרץ במקום הצליחו כמאתיים אסירים להימלט ומיעוטם שרד את הבריחה.[1] לאחר המרד המחנה פורק ונחרש, אך נותרו תמונות שמפקד המחנה צילם וכן מידע ארכיאולוגי ועדויות הניצולים.[2] מפקד המחנה וסגנו הוסגרו מדרום אמריקה וישבו בכלא, אך מפקד הכלא שוחרר מסיבות בריאות ומת בביתו.[1]

טרבלינקה
Treblinka
Deportation to Treblinka from ghetto in Siedlce 1942
משפחות יהודיות ברציף הרכבת למחנה ההשמדה טרבלינקה במסגרת מבצע ריינהרד, 1942
סוג מחנה השמדה
מדינה פולין
מחנות נלווים טרבלינקה I
תאריך הקמה אביב 1942
תאריך סגירה אוקטובר 1943 (בעקבות המרד)
מפקדי המחנה פרנץ שטנגל
צבא משחרר הצבא האדום
השתייכות האסירים 99% יהודים, צוענים
מספר הנספים בין 870,000 ל-880,000 בני אדם
מספר תאי גזים 13
קואורדינטות 52°37′52″N 22°03′11″E / 52.63119°N 22.05317°E
Treblinka II aerial photo (1944)
תצלום אוויר של המחנה עם תרשים גרפי. לפרטים לחצו על התמונה

היסטוריה

הקמת המחנה ותפעולו

מחנה ההשמדה טרבלינקה שכן כ-85 קילומטרים צפון-מזרחית לוורשה וכ-3.5 קילומטרים דרום-מזרחית לכפר טרבלינקה, לא הרחק ממאלקיניה גורנה, שבה תחנת רכבת על קו מסילת הרכבת הראשית ורשה-ביאליסטוק. המחנה מוקם באזור דליל אוכלוסין מכוסה יער והוסתר בחורש סביב.

מחנה ההשמדה הוקם באביב 1942 ליד מחנה העונשין והעבודה טרבלינקה, שהיה קיים לפניו, ומכאן בא שם המחנה המוקם: "טרבלינקה II". לבניית המחנה נוצל כוח עבודה של אסירי מחנה העונשין טרבלינקה I, שייעודו של המחנה החדש הוסתר מהם. המחנה החדש השתרע על שטח של כ-200 דונם והוקף בגדר תיל דוקרני בגובה של יותר משלושה מטרים. האסירים הצטוו לשים ענפי אורן בין חוטי התיל, ומתחתם נטעו עצים כדי להסתיר את המתרחש בתוך המחנה. לאורך הגדר הוקמו מגדלי שמירה ונחפרה תעלה ברוחב שלושה מטרים. פנים המחנה על מתקניו נבנה אך ורק על ידי האסירים היהודים.

בתכנון המחנה הושקע מאמץ רב על-מנת למנוע אפשרות של ניצולים שהיו עדים להשמדה. המחנה חולק בפנים לשני חלקים: באחד מהם הוקמו צריפי המגורים עבור הצוות הנאצי, מחסנים ובתי-מלאכה, ובחלק השני, המבודד משאר המחנה בגדר גבוהה, עמדו תאי הגזים (בתחילה שלושה ובהמשך הוספו אליהם עשרה נוספים). שטח כל תא היה 16 מ"ר. עוד היו צריפי המגורים של האסירים היהודים אשר נמצאו כשירים להעסקתם בעבודות הנחוצות לתפעול המחנה ומשום כך הושארו זמנית בחיים. האסירים היהודים שנצטוו לתכנן את בניית המחנה, בהם יעקב ויירניק, תכננו את חלקם של המבנים בצורת התיבה "חי".

צוות המחנה כלל כ-40 גרמנים (אשר חלקם הגדול היו "בוגרי" תוכנית T4 - אותנסיה שבה הושמדו גרמנים לקויים בגופם או בשכלם) וכ-120 מתנדבי טרווניקי ("שומרים אוקראינים"). אחד השומרים האוקראיניים שנודע לשמצה באכזריותו ומנהגיו הסאדיסטיים היה "איוואן האיום".[3]

ב"אזור ההשמדה" הוחזקו 200–300 אסירים יהודיים בנפרד משאר האסירים היהודיים במחנה. הם הועסקו בהוצאת הגוויות ובניקוי תאי הגזים, בעקירת שיני זהב מגוויות הנרצחים ובהטמנת הקורבנות.

המשלוחים אל המחנה

פעולות השמדת ההמונים החלו בטרבלינקה ב-23 ביולי 1942. המשלוחים הראשונים לטרבלינקה הגיעו מגטו ורשה בו התבצע גירוש המונים כאשר למעלה מ-80% מאוכלוסיית הגטו גורשה. יותר מ-250,000 מיהודי ורשה אשר נשלחו לטרבלינקה בתקופה שבין 22 ביולי עד 21 בספטמבר 1942 וכן יהודים ממחנות אחרים המשולחים מהגטאות אל מחנה ההשמדה לא ידעו בדרך כלל על יעד נסיעתם ועל הצפוי להם שם. המגורשים האמינו לסיפור הכיסוי שהמציאו הנאצים, כלומר שהם נשלחים ל"מחנות עבודה".

המשלוח הראשון שהגיע להשמדה במחנה היה רכבת בקר בת 58 קרונות, לתוכה נדחסו בצפיפות 7,350 יהודי גטו ורשה, במוצאי תשעה באב, 23 ביולי 1942. רבים מן המגורשים לא היו בין החיים כאשר הגיעה הרכבת למחנה, כתוצאה מהחום הכבד ומהצפיפות שהיו בקרונות הבקר. מתאריך זה ואילך יצאה מהגטו במשך חודש, בתדירות יום-יומית, רכבת בקר בה דחוסים אלפי יהודים אל מותם במחנה. הגירוש מגטו ורשה נמשך עם הפוגות עד יום כיפור, שחל אותה שנה ב-21 בספטמבר. במהלכו נרצחו בטרבלינקה 254,000 יהודים מהגטו בוורשה. בתקופה זו חוסלו שאר היישובים היהודיים והגטאות במחוז ורשה, ויושביהם נשלחו אל מותם במחנה.

שיא ההשמדה במחנה היה בחודשים ספטמבר - אוקטובר 1942. בתקופה זו היו מגיעים בממוצע למחנה עד שלושה משלוחים ביום, ומספר הנרצחים ביום כזה יכול להגיע ל-10,000-13,000 ומעלה. היו ימים שבהם פעלו תאי הגזים אף בלילה, והושמדו עד 20,000 איש ביממה.

מנובמבר 1942 ואילך החלה ירידה משמעותית במספר המשלוחים משטחי הגנרלגוברנמן בו חיו מרבית יהודי פולין, לאחר שלא נותר בו עוד גטו אחד שמרבית תושביו היו עדיין בין החיים. מראשית חודש זה החלו להגיע למחנה רבבות יהודים מגטאות וממחנות איסוף במחוז ביאליסטוק. עד סגירת המחנה נרצחו כ-107,000 יהודים ממחוז זה במחנה.

כ-18,000 יהודים מגטו טרזינשטט הובאו להשמדה בעשרה משלוחים בחודשים ספטמבר - אוקטובר 1942 בנוסף לכמה מאות מיהודי הגטו שנשלחו לגטו ורשה באביב אותה שנה ומשם נשלחו לטרבלינקה ביחד עם היהודים המקומיים.

על פי דיווחו של קצין בכיר בשם הרמן הפלה (שהגיע לסוכנות הביון הבריטית), נספו בטרבלינקה עד סוף שנת 1942 713,555 בני אדם (אולם אי אפשר לדעת האם מספר זה כולל את רבבות היהודים שנספו ברכבות, בעיקר בתקופת הקיץ).

מסוף ינואר 1943 ואילך התמעטו המשלוחים למחנה בצורה כה דרסטית עד כדי כך שהיו לעיתים שבועות שלמים בהם לא הגיע אף משלוח. מיעוט המשלוחים החמיר את הרעב בין האסירים, שלרוב ניזונו מהמזון שאותו הביאו היהודים שגורשו למחנה. במהלך שנת 1943 הגיעו עוד כמה רבבות יהודים מגטאותיה המחוסלים של פולין (ביניהם גטאות ורשה, ביאליסטוק, צ'נסטוחובה ועוד) וכן קרוב ל-8,000 יהודים ממוצא ספרדי שנשלחו היישר לטרבלינקה מיוון ומבולגריה. מצב האסירים השתפר אז לפרקי זמן קצרים, בסמוך להגעת המשלוחים.

בסך הכל הובאו אל מותם בטרבלינקה 845,000 יהודים מכל שטחי פולין: 366,000 יהודים ממחוז ורשה, כ-337,000 יהודים ממחוז ראדום וכ-34,800 יהודים ממחוז לובלין- סך הכול 738,000 יהודים מאזור הגנרלגוברנמן (הממשל הכללי) בפולין ובתוכם כמה אלפי יהודים שמוצאם מגרמניה, מאוסטריה, מצ'כיה ומסלובקיה שגורשו לגטאות שונים בפולין, ומהם נשלחו יחד עם היהודים המקומיים לטרבלינקה. רובם המכריע של המגורשים משטחי הגנרלגוברנמן הושמדו בפרק הזמן שבין אוגוסט - נובמבר 1942 (בתוכם אלפים רבים של יהודים מגרמניה, מאוסטריה, מסלובקיה ומצ'כיה שגורשו קודם לגטאות פולין ומשם לטרבלינקה). כן הושמדו בטרבלינקה עוד 107,000 יהודי מחוז ביאליסטוק בפולין וכן עוד 26,000 יהודים שנשלחו ישירות מארצות אחרות - מצ'כוסלובקיה, מבולגריה ומיוון.

אחרוני הנספים בטרבלינקה היו 7,600 יהודים שהובאו באוגוסט 1943 בשני משלוחים שהגיעו מגטו ביאליסטוק לאחר שפרצה בו התקוממות. רציחתם התבצעה כאשר רוב המבנים במחנה, למעט תאי הגז, היו שרופים כתוצאה ממרד האסירים היהודים שפרץ בתחילת החודש.

מלבד היהודים הושמדו בטרבלינקה גם כמה אלפי צוענים וכמה מאות עובדי כפייה פולנים שהובאו ממחנה העונשין טרבלינקה 1, הסמוך למחנה ההשמדה. האומדן המקובל של קורבנות המחנה לאורך כל תקופת פעילותו נע סביב 875,000 בני אדם, למעלה מ-99% מהם יהודים.

תהליך ההשמדה

ההשמדה בפועל החלה עוד בעת שהאנשים היו בתוך הרכבות בדרכם לטרבלינקה. לקרונות המשא נדחסה כמות עצומה של אנשים ללא מזון, מים או אוויר מספיק לנשימה, ועקב תנאים קשים אלו מתו רבבות אנשים בהמתנה לנסיעה ובמהלכה. הנסיעה מוורשה, שהייתה אמורה להימשך שעות אחדות בלבד, נמשכה לעיתים יממה או שתיים. אחת הסיבות להשתהות הארוכה של הרכבות בדרך לטרבלינקה נעוצה בריבוי בלתי מתוכנן של מספר המשלוחים שהופנו למחנה זה בעקבות שינוי בתוכניות הגירוש, ושליחת כל יהודי ורשה וסביבתה למחנה ההשמדה טרבלינקה (במקום פיצולם ושליחתם למחנות ההשמדה סוביבור ובלז'ץ). מצב זה גרם לעומס במחנה ההשמדה טרבלינקה וגרם למפונים להמתין זמן רב בטרם יישלחו למותם בתאי הגזים.

כאמור לעיל, מספר קטן של אנשי סגל הספיק לביצוע הפעולה באלפים שהובאו יום יום להשמדה, מאחר שננקטו כל האמצעים כדי להטעות את הקורבנות ולהסתיר מהם את מטרת בואם.

שיטת ההטעיה של הקורבנות במחנה טרבלינקה הועתקה מן המחנות בלז'ץ וסוביבור, אשר קדמו לו. על רציף הרכבת סודר בית נתיבות כביכול, ונקבעו שם שלטי דמה המורים לרציפים אחרים, לאולם ההמתנה, למזנון, לקופת הכרטיסים וכדומה. כמו כן, היו שם כניסות ויציאות שונות, שהובילו למעשה אל תאי הגזים.

כך למשל, רכבת ובה 6,000-7,000 בני אדם הייתה מגיעה לתחנת הרכבת של טרבלינקה, ולאנשים המפונים נאמר שעליהם להניח את כל מטענם, לפשוט את כל הבגדים ולהסיר כל תכשיט או חפצי ערך מעל גופם.

החולים, הנכים, הזקנים והילדים נשלחו מיד בהיכנסם למחנה אל צריף עם שלט "בית חולים" ונורו בעורפם על ידי איש אס אס והופלו לבור. בשער הכניסה למגרש הופרדו הנשים והגברים באכזריות אחד מן השני, הנשים לשמאל והגברים לימין. פעולה זו נעשתה תוך כדי ריצה, אגב מכות וצעקות השומרים. נשים הוכנסו לצריף בצד שמאל של המגרש, שם היה עליהן להתפשט, ושם גזזו את שערותיהן, ובהיותן ערומות הורצו במסלול שכונה בפי הנאצים "הדרך לשמיים", (בגרמנית: "הימלשטראסה"), מסלול אשר לאורכו ניצבו אנשי אס אס ואוקראינים עם כלביהם, כשהם נוגשים בצליפות מגלב ובמקלות על האנשים הערומים ומשסים בהם את הכלבים.

במהלך השנים נשאלה פעמים רבות השאלה מדוע לא היו אנשים שהתנגדו לכניסה לתאי הגזים. תשובה אפשרית היא, שהגילוי הפתאומי של המציאות האיומה בשילוב עם ההשפעה הפסיכולוגית של מערומיהם, הכו אותם בהלם ושללו מהם את היכולת לחשוב, להגיב ולנסות להתנגד.

בסוף המסלול של המובלים לתאי הגזים נמצא בניין בטון, אשר תאיו נראו כתאי מקלחת. במכות נדחפו האנשים דרך דלתות צרות לתוך התאים, כאשר ידיהם מעל לראשיהם, כדי לאפשר יתר דחיסה. מעל המסה האנושית הלחוצה שנוצרה הושלכו הילדים, כדי לנצל את השטח במלואו. לאחר-מכן נסגר התא הרמטית וגז פחמן חד-חמצני, אשר הופק על ידי מנוע של טנק, הוכנס בצינורות שחוברו אל פתחי הפליטה של המנועים לפתחים מיוחדים בתקרת התא. תהליך זה נמשך כרבע שעה, אך האנשים היו סגורים בתאים 25–45 דקות. לאחר-מכן נפתחו הדלתות מצידם השני של התאים, והרצפה שבהם, שהייתה משופעת, רוקנה את הגוויות החוצה. כמו בשאר מחנות ההשמדה, התברר שקיבולת תאי הגזים, ששטחם הכולל היה 48 מטרים רבועים, היא גורם המעכב את תהליך ההשמדה וגוזל זמן רב מדי, ולפיכך הוספו עשרה תאי גזים חדשים, ששטחם הכולל היה 320 מטרים רבועים.

את גופות הנרצחים העבירו "פלוגות מיוחדות" (זונדרקומנדו) למקום שבו הותקנו רשתות מיוחדות. על הרשתות הונחו עצים ספוגים בדלק, ביניהם הונחו שכבות של גופות. לאחר ששפכו דלק על ערימות הגופות והעצים, הוצתו העצים. בערה זו נמשכה לעיתים יממות שלמות, וגרמה לכך שמעל האזור כולו התאבך אפר ונישא ריח שריפת הגופות.

במקביל לפעולת ההשמדה עסקה קבוצה של כ-50 אסירים יהודים בניקוי הקרונות שברציף מגוויות המתים בדרך, מהחפצים ומהלכלוך שנערמו בפנים. לאחר הניקוי הוצאה הרכבת משטח המחנה, כדי לאפשר ל-20 קרונות אחרים עמוסי אדם, שחיכו בתחנה, להיכנס למחנה.

במקביל הופעלה קבוצת אסירים אחרת, גם היא בת 50 איש, בהוצאת החפצים והבגדים שהשאירו אחריהם הנרצחים בצריף שבו התפשטו, ב"מגרש המשלוחים", והעבירה אותם ל"מגרש המיון", שבו עסקה קבוצת אסירים בת כ-100 איש, בחיפוש כסף ודברי ערך שהוטמנו ונותרו במטענים ובבגדים, בהסרת הטלאי הצהוב מבגדי הנרצחים וכן סימני זיהוי אחרים (כגון תעודות הזהות ודרכונים). דברי לבוש, נעליים וחפצים אחרים של המושמדים מוינו, תוקנו ונשלחו לגרמניה. בתקופה שמ-2 ועד 21 בספטמבר 1942 לבדה, נשלחו מטרבלינקה 203 קרונות-משא טעונים דברי-לבוש. בערך כל שבועיים נשלחו לגרמניה משאיות טעונות יהלומים, זהב, שעונים, מטבע חוץ ודברי ערך אחרים, שערכם רב מאוד. הנאצים אף שלחו בארגזים את שיני הזהב של המומתים ואת שערן הגזוז של הנשים.

המחתרת והמרידות במחנה

למרות אמצעי ההטעיה של הנאצים ולמרות האימה שהוטלה על המובאים למחנה, אירעו מקרי התנגדות פעילה במחנה. מחודש ספטמבר 1942 ואילך, כאשר בין היהודים שנותרו בגטאות הלכו והתרבו השמועות על השמדה המונית, אירעו יותר ויותר מקרים של בריחה מרכבות הגירוש.

ב-10 בספטמבר 1942 דקר למוות אחד מעובדי-הכפייה במחנה, מאיר ברלינר, שגורש עם משפחתו מגטו קיילצה שלושה שבועות קודם לכן, את איש האס אס מאקס ביאלה (גר'). ברלינר הוכה למוות בקת רובה בו במקום, ואחריו הוצאו להורג כ-150 אסירים יהודים נוספים. מקרה זה הגביר את חששות ההנהלה הנאצית של המחנה ממעשי התקוממות נואשים. הריגתו של ביאלה הייתה פעולת יחיד של ברלינר, והוא ביצע אותה ללא עוזרים ובלי ששיתף אחרים בכוונותיו ובתוכניותו. המעשה תוכנן מראש ולצורך זה הוא החזיק בהסתר את הסכין שנועדה למטרה זו. זהו אחד המקרים היחידים מסוגו במחנה טרבלינקה שכן המרד בטרבלינקה בקיץ 1943 היווה פעילות משותפת ומתוכננת מבעוד מועד.

יהודים אחדים הצליחו להימלט מן המחנה בחודשים הראשונים באמצעות רכבות שהכילו את רכוש הנרצחים ונסעו מערבה. ב-20 באוקטובר 1942 הצליח האסיר יעקובוביץ' לעבור את גדר התיל ולהגיע לוורשה. כתגובה על כל מעשה בריחה הוציאו הנאצים להורג עשרות אסירים.

במשלוח שהגיע מגטו גרודנו ונשלח להשמדה באחד מלילות ינואר 1943, סירבו כמה צעירים להתפשט ולהיכנס ל"מקלחות המוות". במקום פרצה מהומה ויהודים רבים התקוממו וניסו להימלט. אחד היהודים אף הטיל רימון יד לעבר השומרים האוקראינים. מיד נפתחה על יהודי המשלוח אש קטלנית מכל הכיוונים. בבוקר התגלו עשרות רבות של גופות שרועות בשלג, ושאר היהודים במשלוח נהדפו בבגדיהם לתאי הגזים.

המרד הגדול בטרבלינקה

באוקטובר 1942 ובינואר 1943 הצליחו אהרן גלברד ומשה רפפורט להימלט מטרבלינקה ולחזור לגטו צ'נסטוחובה הקטן. הם סיפרו על מצבו ותפקידו של מחנה טרבלינקה, והתנאים של מעט האסירים המוחזקים בו לצורך תפעול תהליך ההמתה. כמו כן מסרו על קיומה של מחתרת בטרבלינקה, בראשות משה יהושע לובלינג, שב-1941 הנהיג את שביתת הרעב של הפועלים בגטו. במאי 1943, דרך 'רכבת הבגדים' נוספת, הועבר מכתב מוצפן בצורה שירית, ממשה לובלינג אל בנו שנותר בגטו. במכתב תועד התכנון לקראת מרד, וכמה ממנהיגי גטו צ'נסטחובה קראו מכתב זה. משה לובלינג הודיע שרצונו להקריב את נפשו על מזבח המרד, ואינו מתכנן להציל את חיי עצמו.[4]

המחתרת בטרבלינקה תכננה מרד כללי. התאריך לפריצתו נקבע תחילה למאי 1943, אך נדחה, כשהתברר שרימונים שהושגו לצורך המרד היו ללא נפצים, והיה בידי המחתרת רובה אחד בלבד. תאריך נוסף נקבע ל-12 ביולי אותה שנה, אך המרד נדחה. יש עדויות שהמרד היה מתואם עם מרד בגטו צנסטוחובה הקטן (שנותר לאחר חיסול הגטו המרכזי בסוכות אותה שנה). ימים אחדים לאחר מכן, כנראה עקב הלשנה או עינויים, הוצאו חלק ממפקדי המחתרת להורג. בד בבד, באותה עת נרצחו אנשי היודנראט הנותרים בגטו צנסטוחובה הקטן ומשפחותיהם.

ב-2 באוגוסט 1943 (כ' באב ה'תש"ג) בוצע המרד המזוין של האסירים בטרבלינקה, אשר תוכנן זמן רב מראש. האסירים המעטים שהושארו בחיים לצורך תפעול תהליך ההמתה, שרובם היו מועסקים ב"פלוגות המיוחדות" לטיפול בבגדים ובשיני הזהב של המומתים, ובעבודות אחרות במחנה, הצליחו לאחר עיכוב ממושך לשחזר את המפתח למאגר הנשק של המחנה, ולחדור אליו, תוך ניצול חופש התנועה המוגבל שניתן להם לצורך מילוי תפקידם. באותו הזמן המחתרת המורדת כללה אסירים משני חלקי המחנה - המחנה הראשי ו"אזור ההשמדה". בראש המחתרת מ"אזור ההשמדה" עמדו זֶ'לומיר (זֶ'לו) בלוך (פול'), שהיה קצין יהודי בצבא צ'כוסלובקיה, משה לובלינג, וצבי ליבקינד, הקאפו של "בית החולים". למעשה, בראש תכנון המרד עמד ד"ר יוליאן חורונז'יצקי , אך זה התאבד שלושה חודשים לפני המרד, על מנת לשמור את סוד התוכנית, כאשר מלשינים גילו יהודים אחדים שברשותם כסף למימון המרד ולשיחוד חלק מהשומרים. כסף זה נלקח מבגדי היהודים המומתים ונועד להישלח לגרמניה, כשאר רכושם של הקורבנות. בסוד המרד היה גם "זקן היהודים" - שוטר יהודי שתחילה התאכזר לאחיו היהודים, אך הצטרף למורדים.[5]

המרד אורגן ותואם תוך מידור משתתפיו, ובכל אחת מיחידות העבודה היו מספר יודעי סוד. בעת פרוץ המרד נראה שהיו כ-60 "מפקדי אזור" מתוך כ-1500 אסירים שהשתתפו במרד, אשר לכל אחד מהם תפקיד. המורדים הוציאו ממחסן הנשק כמה עשרות רובים, תחמושת ורימוני יד.

מטרת המתקוממים הייתה הריסת מתקני ההשמדה במחנה ונקמה לגרמניה הנאצית על מעשיה. ישנן עדויות לכך שבנוסף, הייתה תוכנית להתחבר גם עם האסירים הפולנים במחנה הגדול של טרבלינקה, ולהקים יחידת פרטיזנים שתמשיך במלחמתה נגד הגרמנים. יש המשערים שהנהגת המרד, שרובה גברים מבוגרים ובעלי משפחה לשעבר, רצתה גם להציל את הצעירים.

המרד תוכנן לשני שלבים. שלב גניבת הנשק והפצתו, תוך ניתוק החשמל והתקשורת במחנה, ולאחר מכן בשעה 16:30 אחר הצהריים, פתיחת ההתקפה על השומרים הגרמנים והאוקראינים, לקול נפץ רימונים.[6] בסביבות שתיים בצהריים, בעקבות הלשנה, נתפסו שני יהודים בצריפי המגורים. איש האס. אס. קיטנר גילה שיש בכליהם כסף והחל להכותם.[7] החשש שיעונו ויגלו את התוכנית הוביל אותם לירי בקיטנר, שלא נהרג והצליח להימלט. מיד אחר כך פרץ המרד במלוא עוזו, כשעתיים לפני המועד המתוכנן.[8]

המורדים ניתקו את קווי הטלפון עוד בצהרי אותו יום גורלי, אך לא הצליחו לנתק את החשמל, שגרם למותם של רבים שניסו להימלט דרך הגדר החשמלית, מאוחר יותר. אחד האסירים ריסס מבנים רבים במחנה בבנזין. המורדים הציתו את תאי הגזים ומבנים אחרים, כולל מחסן הנשק שהתפוצץ על תוכנו, וכן מגדל הדלק, שבער בעוצמה רבה. במעט הנשק שהצליחו לגייס התקיפו את הגרמנים והאוקראינים. המורדים הרגו כמה מאנשי הסגל, תפסו מהשומרים ההרוגים נשק נוסף, וניסו לברוח מן המחנה תוך כדי חילופי ירי.

המחנה, שפרט לתאי הגזים, היה רובו בנוי עץ, נשרף בעת המרד. רוב המורדים נהרגו. כ-200 אסירים הצליחו לברוח מטרבלינקה הבוערת. ממספר זה שרדו עם כניסת הצבא האדום לאזור, רק 70 אסירים - היתר נהרגו מיריות השומרים ותושבים פולנים בסביבה.

חלק מן האסירים המורדים שנותרו במחנה הוצאו להורג, וחלקם הועסקו בפירוק המבנים והגדרות של המחנה ובטשטוש עקבות פשעי הגרמנים שנעשו באתר. לאחר סיום עבודתם נורו כולם. שטח המחנה נחרש, נזרע וניטעו בו עצים, הוקמה במקום חווה חקלאית ויושבו בה איכרים אוקראינים, על-מנת להסתיר את ההשמדה.

לאחר מלחמת העולם השנייה

Treblinka - Rail tracks
אנדרטת פסי הרכבת בטרבלינקה - אורכה כ-250 מטרים (צולם ב-2006)
Treblinka's Memorial in Winter
אתר ההנצחה בחורף
בני נוער בטרבלינקה
בני נוער מישראל מניפים את דגל ישראל ליד אנדרטת האבן הגדולה בטרבלינקה. לפניה על אבן חקוק בשבע שפות - "לא עוד!" (צולם ב-2006)
פולין 001
אנדרטת זיכרון ליאנוש קורצ'אק בטרבלינקה. על האבן חקוק בפולנית: "יאנוש קורצ'אק והילדים"
Treblinka Memorial in Nachlat Yitschak Cemetery
מצבת זיכרון לנספים בטרבלינקה בבית הקברות נחלת יצחק בתל אביב

העמדה לדין וענישה של הסגל הנאצי

המשפט הראשון לאנשי הסגל הנאצי במחנה נפתח ב-12 באוקטובר והסתיים ב-24 באוגוסט 1965. במשפט זה הובאו לדין עשרה אנשי אס אס, בראשם סגן מפקד המחנה קורט פרנץ. ארבעה נאשמים נידונו למאסר עולם, חמישה נידונו למאסר שבין 3–12 שנים ואחד זוכה.

משפט טרבלינקה השני, שבו הועמד לדין מפקד המחנה פרנץ שטנגל שנתפס בברזיל והוסגר לגרמניה, נערך בין 13 במאי ל-22 בדצמבר 1970. שטנגל נידון למאסר עולם. מפקד המחנה בקיץ 1942, אירמפריד אברל, התאבד לפני תחילת משפטו.

במשפט אייכמן שנערך בירושלים בשנים 1960–1962 העידו אליהו רוזנברג (נפטר ב-2010) ואברהם לינדווסר (נפטר ב-1975) על רצח ההמונים במחנה. שניהם היו עובדי כפייה באזור ההשמדה.

משפט מפורסם הקשור למחנה נערך בישראל לג'ון דמיאניוק, שהואשם כי היה שומר במחנה שנודע כאיוואן האיום. דמיאניוק הורשע במשפט, אולם זוכה מחמת הספק בערעור לבית המשפט העליון. במהלך המשפט המתוקשר נגבו עדויות מניצולי מחנה ההשמדה, וסיפוריהם על זוועות המחנה קיבלו הד רב. ב-11 במרץ 2009 הודיעו שלטונות גרמניה כי בית משפט השלום במינכן הוציא צו מעצר נגד דמיאניוק בגין יותר מ-29 אלף עבירות של סיוע לרצח במחנה סוביבור. ב-1 במאי 2009 דחה בית משפט פדרלי לעתירות במדינת אוהיו באופן סופי את עתירתו של דמיאניוק נגד הסגרתו לגרמניה. ב-12 במאי, לאחר מאבק משפטי ארוך, הועלה דמיאניוק למטוס והוסגר לגרמניה, שם מת בגיל 91 בעודו מחכה לריצוי עונש המאסר שנגזר עליו.

הנצחה במחנה

המחנה הונצח על ידי "המועצה להגנת אתרי-זיכרון של המאבק, הסבל והעינויים". ב-10 במאי 1964 התקיים בטרבלינקה טקס הסרת לוט ממצבת הזיכרון לזכר קורבנות הנאצים. בטקס זה נכחו כ-30,000 אורחים שבאו מחוץ לפולין, ביניהם אסירים שנותרו ממחנה זה.

ב-31 במאי 1978 נערך על שטח המחנה לשעבר טקס הסרת הלוט מאבן לזכר המחנך, הרופא והסופר יאנוש קורצ'אק, שנשלח מגטו ורשה לטרבלינקה ב-5 באוגוסט 1942, לאחר שדחה כל אפשרות הצלה אישית, ולא נטש את חניכיו מבית היתומים שלו בדרכם האחרונה.

בשטח המחנה הוקם אתר הנצחה לאומי של פולין, בצורת בית עלמין. על 17,000 אבנים חרוטים שמות הקהילות שמהן הובאו לטרבלינקה הקורבנות להשמדה. עשר אבנים מציינות את שמות המדינות מהם גורשו היהודים לטרבלינקה.

במרץ 2014 פורסם מחקר ארכאולוגי שנערך באזור מחנה ההשמדה, ואשר גילה לראשונה ראיות לקיומם של תאי הגזים במחנה, שאותם ניסו הנאצים להסתיר.[9] הראיות שנמצאו, אריחים ועצמות, מאששים את עדויות הניצולים, עדי הראייה והשומרים שנתפסו.[10]

המחנה בתרבות

מבין מאות היהודים שניסו להימלט מן המחנה בעת פרוץ המרד נותרו בסיום המלחמה 70 יהודים. חלק מניצולי טרבלינקה, היו עובדי כפייה באזור ההשמדה במחנה, ולאחר המלחמה הם אלו שנתנו עדויות ממקור ראשון על רצח ההמונים בתאי הגז ושריפת הגוויות במחנה.

שני ניצולים נמלטו מטרבלינקה, זמן רב לפני פרוץ המרד, ברכבת שהכילה את בגדי הנספים, בתקופת השיא של פעילותו בסתיו 1942. האחד מהם, מרטין גריי, תושב צרפת, זכה להעלות את סיפור חייו האישי, כאשר חלק חשוב ממנו היא תקופת מאסרו כעובד כפייה בטרבלינקה, בספר רב המכר בשם כל בני ביתי שהומחז לסרט שיצא לאקרנים ב-1985.

במשפט דמיאניוק, שנערך בירושלים בשנים 1987–1988, העידו רובם של שאר ניצולי המחנה שעוד נותרו בחיים והתגוררו בישראל.

באפריל 2011 יצאו לביקור מצולם בשטח המחנה שני ניצולי טרבלינקה האחרונים בישראל, שעוד נותרו בחיים: שמואל וילנברג, שנשלח למחנה מגטו אפטא בסוף אוקטובר 1942, וקלמן טייגמן, שנשלח למחנה מגטו ורשה בתחילת ספטמבר 1942. יחד אתם באה קבוצה של חיילים וקציני צה"ל. שמואל וקלמן הופיעו בסרט תיעודי בשנת 2002, יחד גם צ'יל רחמן שכתב על זיכרונותיו מהמחנה והעיד במשפט דמיאניוק. קלמן טייגמן נפטר מספר חודשים לאחר ביקורו היחיד בשטח המחנה. שמואל וילנברג, תושב תל אביב, נפטר בפברואר 2016, בגיל 93.

ראו גם

קישורים חיצוניים

תמונות

ספרים

  • יצחק ארד, טרבלינקה - אבדן ומרד, הוצאת עם עובד, 1983.
  • יצחק ארד, "מבצע ריינהארד": מחנות ההשמדה בלז'ץ, סוביבור, טרבלינקה, הוצאת יד ושם, 1985.

הערות שוליים

  1. ^ 1.0 1.1 1.2 1.3 סיפור טרבלינקה וניצוליו (ערוץ הבי.בי.סי ביוטיוב)
  2. ^ שיעורים מארכיון טרבלינקה על הקשיים מהתיעוד והעדות המפוזרים בין כמה מדינות ובכמה שפות. צ'אד גיבס (באנגלית, ספריית אוניברסיטת ייל)
  3. ^ מדינת ישראל הביאה לדין את ג'ון דמיאניוק בחשד שהוא איוואן האיום, אך הוא זוכה מחמת הספק
  4. ^ ספר זיכרון צ'נסטוחובה, מובא בספר 'מת פעמיים', יורם לובלינג
  5. ^ ספר יזכור לעיירה צ'נסטוחוב מקוון בספריית ניו יורק. עמודים 43, 47, 50 ו-51 (יש להוסיף 14 עבור מספר הדף המקוון).
  6. ^ האסירים שאלו את השומרים לשעה, וכן השתמשו בשעה זו שבה היו חילופי משמרות. האסירים נחשפו בהדרגה ובמידת האפשר על המרד ההולך להתבצע.
  7. ^ המלשין כונה "קוּבה". לפי העדויות, הכסף נועד לשיחוד השומרים האוקראינים, ונראה שניסו להפיס את קיטנר.
  8. ^ שם היורה: יהודי בשם ולבנצ'יק, בפקודת משה קליינמן, המשגיח של קבוצת ההסוואה. בקבוצה זו היו ריכרד גלזר ושמואל וילנברג, שניהם ניצולים שהעידו בפירוט על המרד.
  9. ^ ראיות על תאי גזים במחנה באתר יוטיוב.
  10. ^ ראיות נוספות על תאי גזים במחנה.
22 ביולי

22 ביולי הוא היום ה-203 בשנה (204 בשנה מעוברת) בלוח הגרגוריאני. עד לסיום השנה, נשארו עוד 162 ימים.

א' באב

א' באב הוא היום הראשון בחודש האחד עשר

בשנה העברית, למניין החודשים מתשרי, והיום הראשון בחודש החמישי

למניין החודשים מניסן. א' באב לעולם לא יחול, בלוח העברי הקבוע, בימים ראשון,

שלישי

וחמישי, ועל כן הוא משתייך לקבוצת הימים הנקראת "לא אגה".

אפר ואבק

אֵפֶר ואבק הוא אלבום של הזמר יהודה פוליקר, שנוצר בשיתוף פעולה עם שותפו יעקב גלעד, אשר הפיק וכתב את כל השירים פרט לשניים. האלבום, השלישי של פוליקר, יצא לאור בינואר 1988. צמד היוצרים, שניהם בשלהי שנות השלושים לחייהם, שילבו בו שנים-עשר שירים הנוגעים בחייהם כבני הדור השני לשואה, שגדלו בישראל בצל הטראומה שחוו הוריהם ניצולי השואה. באלבום זה העביר פוליקר את קריירת הסולו שלו מהסגנון היווני לסגנון הרוקיסטי, אך עם טקסטים כבדי ראש יותר מאשר אלו ששר בהיותו סולן בנזין. למרות זאת, "אפר ואבק" עדיין מושפע מהמוזיקה היוונית, בעיקר בשיר הנושא ובשיר "חלון לים התיכון".

"אפר ואבק" מסמל את תחילת סדרת האלבומים בעלי האופי המלנכולי המלווים את פוליקר למעשה עד היום. על אף הנושא הכאוב והמוזיקה הניסיונית, האלבום הצליח באופן מפתיע – בתוך חודש בלבד הוא נמכר בכ-20 אלף עותקים (אלבום זהב), בהמשך הגיע למעמד של אלבום פלטינה ועד 1990 מכר מעל 70 אלף עותקים – והוא נחשב לאחד מאלבומי הרוק המצליחים והמוערכים בישראל אי-פעם ואף לאחד האלבומים העבריים החשובים והמשפיעים ביותר. ב-2005 הגיע האלבום למקום הראשון ברשימת 100 האלבומים הישראלים הטובים של מוסף "7 לילות" של ידיעות אחרונות. לדעת חוקר הזמר העברי עופר גביש, זהו "התקליט המשמעותי ביותר בשירת בני הדור השני". שירים מן האלבום מושמעים תדיר באירועי זיכרון השואה, כמו גם בימי אבל אחרים, וכן מחוץ להקשרים אלה.

ג'ון איוון דמיאניוק

ג'ון איוון דמיאניוק (באוקראינית: Іван Миколайович Дем'янюк, באנגלית: John Demjanjuk‏; 3 באפריל 1920 – 17 במרץ 2012) היה אוקראיני שהואשם בפשעי מלחמה כנגד יהודים בתקופת השואה.

דמיאניוק נחשד כפושע המלחמה שכונה "איוואן האיום", ממחנה ההשמדה טרבלינקה. הוא הורשע ונידון למוות בבית משפט מחוזי בישראל בשנת 1988, אך בערעור בפני בית המשפט העליון הוא זוכה בשל ספקות באשר לזיהויו כ"איוואן האיום" בעקבות ראיות חדשות שגילו הסנגוריה ונציג התביעה, מיכאל שקד. כמו כן נטען כי נמצאו ראיות המצביעות על אדם אחר, בשם איוואן מרצ'נקו, כאיוואן האיום.

בשנת 2011 הורשע דמיאניוק על ידי בית משפט בגרמניה באשמת סיוע לרצח של כ-29 אלף איש בעת ששירת במחנה סוביבור (ואם אכן זה כך, אכן אין הוא אותו איוון האיום מטרבלינקה), ונגזרו עליו חמש שנות מאסר. דמיאניוק הגיש ערעור על ההחלטה, אך מת בטרם נידון הערעור ועל כן על פי החוק הגרמני האישומים נגדו מבוטלים והוא נחזק כזכאי.

ה' באלול

ה' באלול הוא היום החמישי בחודש השנים עשר

בשנה העברית, למניין החודשים מתשרי, והיום החמישי בחודש השישי

למניין החודשים מניסן. ה' באלול לעולם לא יחול, בלוח העברי הקבוע, בימים שני,

רביעי

ושבת, ועל כן הוא משתייך לקבוצת הימים הנקראת "לא בדז".

ח' באב

ח' באב הוא היום השמיני בחודש האחד עשר

בשנה העברית, למניין החודשים מתשרי, והיום השמיני בחודש החמישי

למניין החודשים מניסן. ח' באב לעולם לא יחול, בלוח העברי הקבוע, בימים ראשון,

שלישי

וחמישי, ועל כן הוא משתייך לקבוצת הימים הנקראת "לא אגה".

על פי הלוח העברי הקבוע, פרשת בר המצווה של ילד שנולד בח' אב היא,

פרשת דברים, אם בר המצווה חל בשנה בה פסח, וממילא תשעה באב, הוא בשבת או יום ראשון (שנים מקביעויות זחא, בשז, גכז, הכז, החא, השא) ופרשת ואתחנן אם פסח חל בשנת הבר מצווה ביום שלישי או ביום חמישי.

י"א באב

י"א באב הוא היום האחד עשר בחודש האחד עשר

בשנה העברית, למניין החודשים מתשרי, והיום האחד עשר בחודש החמישי

למניין החודשים מניסן. י"א באב לעולם לא יחול, בלוח העברי הקבוע, בימים ראשון,

רביעי

ושישי, ועל כן הוא משתייך לקבוצת הימים הנקראת "לא אדו".

על פי הלוח העברי הקבוע, פרשת בר המצוה של ילד שנולד בי"א אב היא פרשת ואתחנן.

י"א בחשוון

י"א בחשוון הוא היום האחד עשר בחודש השני

בשנה העברית, למניין החודשים מתשרי, והיום האחד עשר בחודש השמיני

למניין החודשים מניסן. י"א בחשוון לעולם לא יחול, בלוח העברי הקבוע, בימים שני,

רביעי

ושישי, ועל כן הוא משתייך לקבוצת הימים הנקראת "לא בדו".

פרשת בר המצווה של ילד שנולד בי"א חשוון היא פרשת וירא, אם בר המצוה חל בשנה המתחילה ביום שלישי או חמישי, או פרשת לך לך אם בר המצווה חל בשנה המתחילה בימים שני או שבת.

י"ד באייר

י"ד באייר הוא היום הארבעה עשר בחודש השמיני

בשנה העברית, למניין החודשים מתשרי, והיום הארבעה עשר בחודש השני

למניין החודשים מניסן. י"ד באייר לעולם לא יחול, בלוח העברי הקבוע, בימים שלישי,

חמישי

ושבת, ועל כן הוא משתייך לקבוצת הימים הנקראת "לא גהז".

יאנוש קורצ'אק

יאנוּש קוֹרצ'אק (בפולנית: Janusz Korczak‏; 22 ביולי 1878, ורשה, פולין הרוסית – 7 באוגוסט 1942 טרבלינקה, הגנרלגוברנמן (פולין הכבושה), גרמניה הנאצית) הוא שם העט שבו נודע הנריק גולדשמיט (Henryk Goldszmit), רופא, מחנך והוגה חינוכי, סופר, פובליציסט ופעיל חברתי יהודי פולני.

קורצ'אק היה ממבשרי הפעילות למען זכויות הילד ושוויון הזכויות לילדים. בתי היתומים שהקים וניהל היו אחד הניסיונות המוקדמים בחינוך דמוקרטי, שכללו גם בית דין של ילדים. אחד מהחלוצים בתחום שיקום ילדים ובני נוער ואבחון חינוכי, ומחלוצי המחקר בתחום ההתפתחות הפיזית והנפשית של הילד. חיבר ספרים בתחום התאוריה והמעש של החינוך, לצד ספרי ילדים. יהודי פולני שהצהיר כל חייו על השתייכותו לשני העמים. בימי השואה, כשהגיע תורם של ילדי בית היתומים שלו בגטו ורשה להישלח לטרבלינקה, סירב להצעה להינצל לבדו ובחר ללכת למוות בטרבלינקה עם חניכיו, ובכך הפך לאחד הסמלים ההיסטוריים-יהודיים הגדולים של ימינו.

כ"ב באב

כ"ב באב הוא היום העשרים ושניים בחודש האחד עשר

בשנה העברית, למניין החודשים מתשרי, והיום העשרים ושניים בחודש החמישי

למניין החודשים מניסן. כ"ב באב לעולם לא יחול, בלוח העברי הקבוע, בימים ראשון,

שלישי

וחמישי, ועל כן הוא משתייך לקבוצת הימים הנקראת "לא אגה".

כ"ח בניסן

כ"ח בניסן הוא היום העשרים ושמונה בחודש השביעי

בשנה העברית, למניין החודשים מתשרי, והיום העשרים ושמונה בחודש הראשון

למניין החודשים מניסן. כ"ח בניסן לעולם לא יחול, בלוח העברי הקבוע, בימים ראשון,

שלישי

וחמישי, ועל כן הוא משתייך לקבוצת הימים הנקראת "לא אגה".

מבצע ריינהרד

מבצע ריינהרד (בגרמנית: Aktion Reinhardt) היה שלב מרכזי בביצוע השמדת היהודים בשואה. לאחר ניסיונות בהשמדת היהודים בבורות המוות וההמתה בגז ובמשאיות גז במחנה חלמנו, הופעלו שלושה מחנות השמדה - בלז'ץ, סוביבור וטרבלינקה, תחת הנהלה מרכזית שפעלה בלובלין, ובמסגרת זו הפכה השמדת היהודים לריכוזית, מתוכננת ותעשייתית בהיקפה ובאופייה. במסגרת המבצע נרצחו בעיקר יהודי הגנרלגוברנמן, החלק המרכזי של פולין, אך גם רבים אחרים ממדינות שונות באירופה הנתונה לשלטון הנאצים כגרמניה, אוסטריה, הולנד, סלובקיה וצ'כיה. במהלך ההשמדה במחנות מבצע ריינהרד נרצחו 1,700,000 בני אדם, רובם המוחלט יהודים. קצב ההשמדה במבצע ריינהרד היה "רצח העם המהיר במאה ה-20".

מחנה השמדה

מחנה השמדה (בגרמנית: Vernichtungslager) היה מתקן שהוקם על ידי גרמניה הנאצית במהלך מלחמת העולם השנייה כדי להשמיד יהודים וקבוצות אחרות, על פי החלטות הממשל הנאצי. השמדת היהודים, השואה, כונתה בפי הגרמנים "הפתרון הסופי" (בגרמנית: Endlösung). מחנה ההשמדה המצויד באמצעי הרג המוניים היה שלב מתקדם בהתפתחותה של מכונת ההשמדה הנאצית. לפניו נקטלו המונים בשיטת הירי לבורות. אך שיטה זו התגלתה כאיטית, לא יעילה, ופומבית מדי. בנוסף לכך, במקרים מסוימים, שיטה זו העיקה נפשית על חיילים גרמנים שהשתתפו בירי או שהיו עדים לו, ולכן נעשה מאמץ למצוא שיטה יעילה יותר. במחנות ההשמדה של הנאצים נרצחו בגז כ-3,500,000 יהודים, וכן עשרות אלפי צוענים, שבויי מלחמה סובייטים, ואחרים.

מרד גטו ורשה

מרד גטו ורשה (19 באפריל – 16 במאי 1943, י"ד בניסן - י"א באייר ה'תש"ג) היה המרד האזרחי הראשון בעולם והמרד היהודי הגדול ביותר שפרץ בתקופת השואה, והפך לסמלה המובהק של ההתנגדות היהודית בשואה. התקוממות הלוחמים היהודיים בתוך גטו ורשה בפולין הכבושה הייתה ניסיון נואש למנוע מהנאצים לשלח את שארית אוכלוסיית הגטו למחנה ההשמדה טרבלינקה, או לפחות למות תוך כדי לחימה.

על אף האמצעים הדלים שעמדו לרשותם, הצליחו המורדים לגרום אבדות לא מבוטלות לכוחות שהופעלו לדיכוי המרד, לפחות בימים הראשונים שלו, וחיסול גטו ורשה העסיק כוחות נאציים משמעותיים במשך כמעט ארבעה שבועות. המרד היה חסר סיכוי מלכתחילה, והסתיים בהריסתו המוחלטת של הגטו, ובגירוש התושבים שנותרו בחיים למחנות ההשמדה הנאציים. מרבית הלוחמים שהשתתפו במרד נהרגו במהלכו, אך חלק קטן מהם הצליח להיחלץ מהגטו בדרכים שונות ולהמשיך ללחום במחתרת נגד הנאצים.

סוביבור

סוֹבִּיבּוֹר (בגרמנית: Sobibor) היה מחנה ריכוז והשמדה בגליל לובלין בגנרלגוברנמן, פולין הכבושה, שפעל בשנים 1942–1943. המחנה שכן לצד מסילת הרכבת בקו חלם-ולודבה ונקרא על שם כפר סמוך. במחנה זה נרצחו לפחות 170,000 בני אדם. למעט כמה מאות צוענים, כולם היו יהודים.

סוביבור היה אחד משלושה מחנות המוות שפעלו במסגרת "מבצע ריינהרד", שמטרתו הייתה חיסול היהודים בשטחי הגנרלגוברנמן בפולין (שחולקו למחוזות ורשה, לובלין, קרקוב, ראדום ולבוב).

פרנץ שטנגל

פרנץ פאול שטנגל (גרמנית: Franz Paul Stangl;‏ 26 במרץ 1908 - 28 ביוני 1971), היה קצין באס אס בדרגת האופטשטורמפיהרר, מפקד מחנות ההשמדה סוביבור וטרבלינקה שבפולין. הורשע בגרמניה כפושע מלחמה.

תא גזים

תא גזים הוא מבנה או מתקן אטום אשר אליו מחובר מנגנון להזרמת גזים רעילים לצורך המתה של בני אדם או בעלי חיים.

תוכנית T4 - אותנסיה

תוכנית T4 – אותנסיה (בגרמנית: Aktion T4) היה מבצע שנערך במהלך שלטונם של הנאצים בגרמניה, ונועד לחיסול כל ה"לא כשירים" ולדאוג ל"טיהור הגזע הארי". בתוכנית זו, שהתבססה על האידאולוגיה הנאצית הגזענית ועל עקרונות אאוגניים, רצחו הנאצים באמצעים שונים, לרבות תאי גזים, כ-90 אלף גרמנים שסבלו מפגמים גופניים, כמומים מולדים או מחלות כרוניות וכן מקשיים נפשיים. שמה של התוכנית, T4, בא מכתובת מטה התוכנית ברח' טירגרטן 4 שבברלין. רעיונות ואמצעים שיושמו בתוכנית זו, שנוהלה על ידי הנאצים, הועתקו בשלב מאוחר יותר למבצע השמדת היהודים.

השואה
מושגים מרכזיים
מונחון • כרונולוגיה של השואה • אנטישמיותרצח עםמלחמת העולם השנייהנאציזםהגזע האריגרמניה הנאציתהמפלגה הנאציתאדולף היטלרהטלאי הצהובפרטיזןחסיד אומות העולם
עד המלחמה
יהדות אירופהאמנציפציה ליהודיםיהדות אשכנזיהדות מזרח אירופה: יהדות פולין, יהדות אוקראינה, יהדות ליטא, יהדות בלארוסיידיששטעטלהבונדיהדות צ'כיהיהדות גרמניהליל הבדולחהסכם העברה
ההשמדה
איגרת הבזק של היידריךבורות הריגה ומשאיות גז: טבח פונאר, באבי יאר ומעשי טבח נוספים • הפתרון הסופיועידת ואנזהמחנה ריכוזמחנה עבודהמחנות השמדה: חלמנו, מבצע ריינהרד (בלז'ץ, טרבלינקה וסוביבור), אושוויץ-בירקנאו, מיידנק‎צעדות המוותניסויים רפואיים בבני אדם בתקופת השואהתא גזיםקאפוזונדרקומנדומבצע 1005
העם היהודי בשואה
יהודי גרמניה הנאצית והיהודים בפולין הכבושהיודנראטתנועות נוער יהודיות בשואהגטאות: ורשה, וילנה, לודז', טרזיינשטט וגטאות נוספים • נשים יהודיות בשואהילדים בשואההתנגדות יהודית בשואה: מרד גטו ורשה, הארגון היהודי הלוחם, ארגון צבאי יהודי, המחתרת בגטו קרקוב • מורדים יהודים בשואה
השואה לפי מדינות
אירופה אוסטריהאיטליהאלבניהאסטוניה • בלגיה • ברית המועצותגרמניההולנדהונגריה‏יוגוסלביהיווןלטביה‏ליטאנורווגיה‏ • סלובקיה • פולין‏ • צ'כיה • צפון טרנסילבניהצרפתקרואטיהרומניה
אפריקה ואחרות אלג'יריהאתיופיהלובמרוקותוניסיהיהודי המזרח הרחוקיהודים מחוץ לאירופה תחת כיבוש נאצי
מודעות ותגובות לשואה
הצלה בשואה • חסידי אומות העולם • מברק ריגנרקבוצת העבודה, רודולף ורבה והפרוטוקולים של אושוויץאל נלך כצאן לטבח!ספר עדותתגובת העולם לשואהועידת ברמודהסחורה תמורת דםתגובת היישוב היהודי בארץ ישראל לשואההבריגדה היהודית
בעקבות השואה
הניצולים לאחר השואה ומדינת ישראל הפליטיםשירות האיתור הבינלאומיפוגרום קיילצהתנועת הבריחהועדת החקירה האנגלו-אמריקאית לענייני ארץ ישראלגיוס חוץ לארץהסכם השילומיםועדת התביעותהשפעות השואההשפעת השואה על גיבוש הזהות הישראליתהדור השני לשואההרשות לזכויות ניצולי השואההחברה לאיתור ולהשבת נכסים של נספי השואה
זיכרון השואה זיכרון השואה בישראל, יום הזיכרון לשואה ולגבורה, יום הזיכרון הבינלאומי לשואה, יד ושם, בית לוחמי הגטאות ו"מורשת"מוזיאון השואה האמריקני ומוזיאונים נוספים • אנדרטאות להנצחת השואה • מצעד החיים ומסע בני נוער לפוליןפרח לניצולזיכרון בסלוןדף עדהכחשת השואה
רדיפת הנאצים ועוזריהם משפטי נירנברגחוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהםפריץ באוארמשפט אייכמןהנוקמים וציידי נאצים נוספים
השואה באמנות
ספרות השואה "באבי יאר" • "עיין ערך: אהבה" ו"מומיק" • "שואה שלנו" • "הזהו אדם?" • "הלילה" • "השמיים שבתוכי" • "פוגת מוות" • "המחזה גטו" • "אדם בן כלב" • "מאוס: סיפורו של ניצול" • "בנגאזי-ברגן־בלזן"
מוזיקה ומחול "הניצול מוורשה" • "צחוק של עכברוש" • "אפר ואבק" • "חלומות"
השואה בקולנוע "אירופה אירופה" • "הבריחה מסוביבור" • "שואה" • "הפסנתרן" • "רשימת שינדלר" • "החיים יפים" • "המפתח של שרה"
יוצרים יחיאל די-נור (ק. צטניק)שמואל ניסנבאוםאלי ויזלאידה פינקפאול צלאןז'אן אמרי‎אהרן אפלפלד
תיעוד וחקר השואה
תיעוד ספר קהילההאנציקלופדיה של השואהארכיון "עונג שבת"מגילת החורבן של יהודי רומניה ושאר מגילות השואההנצחת זכר השואהארכיוני ארולסן - מרכז בינלאומי אודות רדיפות הנאצים
מחקר פונקציונליזם ואינטנציונליזם • "הדרך הגרמנית המיוחדת" • יצחק ארדחנה ארנדטיהודה באוארכריסטופר בראונינגישראל גוטמןדניאל גולדהגןראול הילברגדב לויןדן מכמןדינה פורתשאול פרידלנדראיאן קרשו • חוקרי שואה נוספים
פורטל השואה • גרמניה הנאצית • היסטוריה של עם ישראל

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.