טענת ברי

טענת בָּרִי בהלכה היהודית היא טענה בה אדם טוען טענה מסוימת מכיוון שהוא יודע בבירור שכך היה. לטענה כזו יש תוקף מיוחד, בין אם יש אדם המכחיש זאת, ובין אם לא. תוקפה של טענה זו דומה לטענת הקים לי.

בשונה מברי ושמא בה טענת הברי אין לה חשיבות כשלעצמה אלא רק מפני העדיפות שיש למי שטוען ברי על פני בעל הדין הטוען שמא, ולכן מועלת כמובן רק בדיני ממונות, יש לטענת ברי גם חשיבות עצמאית[1]. ואז היא פועלת את פעולתה, למרות שגם בעל הדין השני הוא ברי כמותו.

לטענת הברי יש גם חשיבות מיוחדת באיסורין, בשונה מדיני ממונות[2].

טענת ברי בתפיסה

לפי שיטת התוספות, לתפיסה אין כל מעלה, אם היא לא בטענת ברי. כלומר: אדם התופס בחפץ, אך אין לו כל הסבר הגיוני למה החפץ מגיע לו ולא לאדם אחר, אין הוא חשוב למוחזק כלל.

נידון כזה הוא במסכת בבא מציעא[3] כאשר אדם החליף פרה בחמור, ובשעת החליפין הפרה המליטה. השאלה המתעוררת היא היכן המליטה הפרה, האם ברשות המוכר או ברשות הלוקח. במקרה כזה, מכריעה הגמרא כי מי שמחזיק בחפץ, על השני להביא ראיה שהפרה שלו. על כך מקשה התוספות: הרי אין באחיזתו כל מעלה, שהרי חזקה כל מה שתחת יד אדם הרי הוא שלו אינה קיימת במקרה כזה, שמדובר בבהמות מהסוג שאין בהם חזקה זו[4] על כך משיב התוספות, כי במקרה שיש דררא דממונא, והתופס בחפץ טוען ברי, הוא נחשב למוחזק, ואין להוציא מידו ללא ראיה.

בסוגיא של תקפו כהן, נפסק כי כאשר אדם מחזיק בחפץ מסוים, למרות שהוא מחזיק בו מספק שכן הוא המרא קמא - הבעלים הראשונים של החפץ, אין להוציא מידו ללא ראיה, ואם בעל הדין השני תפס ממנו לא ראיה, מוציאין מידו את החפץ. לפי שיטת התוספות, אם התופס תפס את החפץ בטענת ברי אין מוציאין מידו.

טענת ברי למוחזק

בנוסף, טענת ברי מעניקה תוקף, לפי דעה אחת, גם למוחזק, כך שלמרות שסומכוס סובר שממון המוטל בספק חולקים במקרה של דררא דממונא בניגוד לחכמים שפוסקים המוציא מחבירו עליו הראיה, קיימת דעה בתלמוד[5] שבמקרה שהטענות הם בברי מול ברי, מודה גם סומכוס שהדין הוא המוציא מחבירו עליו הראיה, ולא יחלוקו.

טענת ברי באיסורין

לפי שיטתו של רבינו יונה, יש לטענת ברי חשיבות מיוחדת גם באיסורים. ההוכחה היא מהסוגיא במסכת כתובות[6] בה נידון אודות אשה פנויה שזנתה עם אדם, ולא ידוע אם מדובר בממזר או גוי שעל ידי ביאתו פסל אותה לכהן, או שמדובר ביהודי כשר. כאשר האשה אומרת שמדובר באדם כשר, פוסקים רבן גמליאל ורבי אליעזר שהיא דוברת אמת, מכוח טענת ברי[7].

במסכת כתובות[8], נידון בקשר לאדם שנשא אשה, ומצא כי איננה בתולה. הוא מסופק, האם היא זנתה תחתיו - לאחרי האירוסין, ואם כן היא נאסרת עליו, וכן אם היא זנתה, האם מדובר בזנות באונס שאינה אוסרת אישה על בעלה, או ברצון, וההלכה אומרת שאם יש ספק ספיקא - שני ספקות היא מותרת לו, אך באשת כהן שיש רק ספק אחד היא אסורה לו.

הרא"ש[9] כותב בשם תלמידי רבינו יונה, שדין זה הוא כאשר האשה שותקת, אך אם היא אומרת שאינה אסורה לו, מכיוון שמעשה הזנות היה באונס, במקרה כזה נחשבים דבריה אמת. תלמידי רבינו יונה נימקו זאת בשם רבם, מכוח דין ברי ושמא. אך הרא"ש דוחה זאת מכל וכל, עד שהוא קובע כי "טעו תלמידיו לכותבו בשמו, כי לא אמרה מעולם". הרא"ש מסביר זאת, שהרי אנו פוסקים כשיטת רב נחמן שאין לטענת ברי ושמא מעלה כל שהיא כאשר היא נלחמת עם רוב או חזקה, כאשר הברי ושמא הוא לבדו ללא מיגו נוסף או חזקה. ומכיוון שכאן יש דין רוב האומר כי הזנות היה ברצון, אין לסמוך על הברי שלה האומר שהזנות היה באונס. הרא"ש מגיע למסקנה, כי רבינו יונה עצמו אמר דבר דומה, ומכאן טעותם; הוא פסק, שיש להאמין לאשה מכח טענת ברי, וכרבן גמליאל הסובר שלטענת ברי יש נאמנות, גם כשהיא ללא חזקה, כגון כשהזנות היה במקום שרוב האנשים היו פסולים, כך שאין לסמוך על החזקה, שהרי רוב וחזקה רוב עדיף.

האחרונים מסופקים[10] האם טענת ברי זו היא מדין עדות, או מדין טענה.

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ ראו בדברי הרא"ש, מסכת כתובות פרק ראשון סימן י"ח.
  2. ^ ראו בהמשך הערך.
  3. ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא, דף ק', עמוד א'.
  4. ^ ראו ערך.
  5. ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא, דף ב', עמוד ב'.
  6. ^ תלמוד בבלי, מסכת כתובות, דף י"ג, עמוד א'.
  7. ^ אם כי, הרבה מהראשונים סבורים שטענת הברי מועלת רק בצירוף חזקת הגוף המעמידה אותה על כשרותה.
  8. ^ תלמוד בבלי, מסכת כתובות, דף ט', עמוד א'.
  9. ^ שם פרק ב' סימן י"ח.
  10. ^ ראו קובץ שיעורים חלק א' עמ' עה.
אין הולכין בממון אחר הרוב

אין הולכין בממון אחר הרוב הוא עיקרון במשפט העברי, לפיו בהכרעה לגבי עובדות הנוגעות לענייני ממונות אין משמעות לרוב ולמיעוט. הכלל קובע כי לא ניתן לסמוך על קיומו של רוב כדי להכריע בדין ו"להוציא" ממון מחזקתו של אדם.התלמוד מציג את העקרון כשנוי במחלוקת בין האמוראים רב ושמואל, כאשר לדעתו של רב הולכים בממון אחר הרוב, אך ההלכה-למעשה נפסקה כדעת שמואל שאין הולכים בממון אחר הרוב.כלל זה עורר פרשנים רבים לדון בתמיהה מה הסיבה שדווקא בדיני ממונות לא הולכים אחר הרוב למרות שהם אינם החמורים ביותר. כך לדוגמה בעלי התוספות מקשים על דברי התלמוד שאין הולכים בממון אחר הרוב, מהעובדה שבדיני נפשות החמורים פי כמה כן הולכין אחר הרוב. בקרב הפרשנים והפוסקים קיימות גישות שונות באשר להגדרת הכלל, כשחלקם מסייגים אותו מהותית וקובעים כי מדובר רק במקרים מיוחדים בהם הרוב חלש יותר מהרוב הרגיל. בכל מקרה, הנימוק הבסיסי שביסוד הכלל הוא שבדיני ממונות קיימת מוחזקות משפטית של הנתבע בממון או ברכוש, ולכן הכלל הרגיל לפיו יש ללכת אחר הרוב, אינו גובר על הכלל של המוציא מחברו עליו הראיה העומד מולו.

ברי ושמא

בָּרִי וְשֶׁמָּא (בארמית: "וודאי וייתכן") מתייחס למצב הנדון במשפט העברי בו צד אחד בדיני ממונות טוען טענה ודאית והצד השני טוען טענה מסופקת.

טענת 'ברי' היא טענה שהתובע מציג ללא שיש לו ספק בהּ (ראובן לווה ממני 100 שקלים ולא החזירם). טענת 'שמא' היא טענה של הנתבע והיא מעלה ספק בטענת התובע (אני לא זוכר אם לוויתי משמעון).

מסכת כתובות

מַסֶּכֶת כְּתוּבּוֹת היא המסכת השנייה בסדר נשים, שהוא הסדר השלישי במשנה. במסכת זו שלושה עשר פרקים אשר עוסקים ברובם בפרטי הלכות הכתובה (שטר ההתחייבות שכותב הבעל לאישה בשעת הנישואין), ובשאר התחייבויות הבעל והאישה זה כלפי זו, וזו כלפי זה. במסכת נידונים גם הלכות אונס ומפתה ומוציא שם רע.

מסכת זו מכונה גם בשם ש"ס קטן, כיוון שנידונים בה אגב העיון בהתחייבויות הכספיות בין בני הזוג עניינים רבים מהתלמוד כולו (כפי שציין ה"ברכי יוסף" על יורה דעה סימן רמ"ו), ובהם סוגיות יסודיות כגון חזקה, רוב, טענת מיגו טענת ברי ושמא ועוד נושאים רבים המהווים את יסודות המשפט העברי.

בתלמוד בבלי יש למסכת זו 111 דפים.

מעלה עשו ביוחסין

מעלה עשו ביוחסין הוא דין האומר כי חכמים החמירו בייחוס כוהנים, וכדי לשמור על יחוס נקי הם חששו אפילו בספיקות וחששות שאין להחמיר בהם באופן רגיל.

ספק (הלכה)

ספק הוא מצב של אי ודאות. בספרות ההלכה לדורותיה דנו בשאלה כיצד יש להכריע במצבי ספק הנוגעים לפסיקת ההלכה. התחום ההלכתי העוסק בהתוויית כללים והוראות למצבים של ספק מכונה דיני ספקות.

מצב שבו האדם נדרש לעשות משהו כשהוא אינו יודע האם המעשה מותר או אסור על פי ההלכה הוא ספק. וכן כאשר האדם יודע מהי ההלכה אך חסרים לו נתונים משמעותיים על מה שהתרחש במציאות. גם כאשר מגיע לפני בית הדין דיון שבו לאף אחד מהצדדים אין הוכחה חותכת שהדין עמו - זהו ספק.

מחלוקת בין פוסקים עלולה ליצור אצל הלומדים סוג של ספק, כיוון שאינם יודעים מי מביניהם צודק.

ספק נוסף הוא בעיא דלא איפשטא - שהיא התרחשות שהועלתה בגמרא, והאמוראים לא ידעו מה דינה.

ספקות אלו מכונים ספיקא דדינא (מארמית: סְפק של דין).

דיני ממונות במשפט העברי
חיובי תשלומין גזלגניבהארבעה אבות נזיקיןאדם המזיקשור המזיקבוראשקרןשן ורגלצרורותתשלומי חובל (ה' דברים) • בושת
קנסות תשלומי כפלתשלומי ארבעה וחמישהשלושים של עבדאונס נערהמפתהחצי נזקכופרצרורותמודה בקנס
שונות גרמא בנזיקיןדינא דגרמיהיזק שאינו ניכרהיזק ראייהאדם מועד לעולםהרחקת נזיקיןזה נהנה וזה לא חסרדיני שומריםחזקה (הלכה)קניין רוחנישעבודא דרבי נתןהפקרייאושהשאלהירושהשותפותספק ממוןאין הולכין בממון אחר הרובבית דין לממונות
קניינים קניין כסףקניין חצרקניין חזקהקניין הגבההקניין משיכהקניין מסירהקניין רכובקניין ארבע אמותקניין הילוךקניין אגבקניין אותיותקניין הבטהקניין חליפיןאודיתאסיטומתאאסמכתאמעמד שלשתןסילוקמחילה
שטרות שטר חובגטשטר שחרורכתובהשטר תנאים • שטר אמנה • שטר אדרכתאקיום שטרות
מצוות ממוניות השבת אבידהאונאהריביתמצוות הלוואההענקהמשכוןשמיטת כספים
דיני טענות טענת ברי • ברי ושמאספק וודאיקים לימרא קמאכופר הכלמודה במקצתמיגוטענו חיטין והודה לו בשעוריןטוען וחוזר וטוען
פסק בית דין המוציא מחברו עליו הראיהיחלוקויהא מונח עד שיבוא אליהוכל דאלים גברשודא דדיינימי שפרעפשרהעביד איניש דינא לנפשיההפקר בית דין הפקרחזקת ממוןתפיסהגוד או איגוד

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.