טעמי המקרא

טַעֲמֵי הַמִּקְרָא או טְעָמִים מקראים הם סימנים מיוחדים המצורפים לטקסט המקראי (מעל המילה, מתחתיה או אחריה), המסמנים לקורא את נגינת המילים, את צורת ההגייה ואת חלוקת המשפט, והם למעשה סימני הפיסוק הקדומים של העברית.

Example of biblical Hebrew trope
בפסוק מספר בראשית, הסימנים האדומים הם סימני ניקוד, ואילו הסימנים הכחולים הם טעמי מקרא. לפי סדר המילים טעמי המקרא הם: מונח, רביעי, קדמא ואזלא. בנוסחים אחרים מוכרים בצורה מעט שונה: שופר הולך, רביע, אזלא וגריש.

מהותם של טעמי המקרא

לטעמים כמה מטרות עיקריות:

  1. תחבירי: סימני פיסוק. כך למשל הטעם סוף פסוק משמש כנקודה בסוף משפט, והטעם אתנחתא משמש כנקודה ופסיק בין חלקי משפט. לכל מילה יהיה בדרך כלל טעם אחד בלבד (יש שתי מילים בתורה שיש להן שני טעמים. המילה הראשונה נמצאת בספר בראשית פרק ה' פסוק כט' במילה "זה", והמילה השנייה נמצאת בספר ויקרא בפרק י' פסוק ד' במילה "קרבו").
  2. פונולוגי: הטעמת המילה - האם הטעמת המילה היא במלעיל או במלרע, ברוב המקרים "טעם המקרא" יבוא בהברה בה נמצא הטעם במילה; וכן הנגנת המשפט - יצירת מִתְאר טונאלי למילים כך שייצרו אינטונציה מסוימת למשפט, למשל להדגיש מילה מסוימת על ידי הגייתה בטון גבוה.
  3. מוזיקלי: מנגינה לקריאה. לכל טעם יש ניגון מסוים, המורכב מצירוף כמה תווים, שמעשיר את הקריאה, ומקל על הזכירה.

בספרי התורה הכתובים על קלף ומשמשים בבית הכנסת לא מופיעים סימני פיסוק או חלוקה לפסוקים[1] (למעט חלק מספרי התורה של העדה התימנית, בהם מופיעים סימונים לסוף פסוק, אתנח וזרקא, הנחקקים על גבי הקלף). המסורת היהודית העבירה בעל־פה את סימני ההפסקות, ודבר זה הוביל לעיתים לשינויי גרסאות, שבאו לידי ביטוי במחלוקות, כדוגמת המחלוקת בגמרא[2] אודות חלוקת הפסוק "וַיֹּאמֶר ה' אֶל־מֹשֶׁה הִנֵּה אָנֹכִי בָּא אֵלֶיךָ בְּעַב הֶעָנָן בַּעֲבוּר יִשְׁמַע הָעָם בְּדַבְּרִי עִמָּךְ וְגַם־בְּךָ יַאֲמִינוּ לְעוֹלָם וַיַּגֵּד מֹשֶׁה אֶת־דִּבְרֵי הָעָם אֶל־ה'" (שמות, י"ט, ט') לשלושה חלקים. כך החל תהליך מסירת הניקוד והטעמים, המהווים סימני פיסוק, בהעברת המסורה.

רקע היסטורי

מסורת צורת הקריאה של הטקסט התפתחה כנראה בהדרגה עוד מתקופת בית שני. בתלמוד מסכת נדרים לז ב נחלקו אמוראים בשאלה אם הטעמים הם הלכה למשה מסיני[3]. מתקופת התנאים והאמוראים אנו מוצאים עדויות על מסורת של קריאה בטעמים, בתלמוד בבלי במסכת ברכות (סב א), אולם ברור שאז עוד לא פותחה מערכת סימון לכך. לא נמצא סימון טעמים כלשהו בטקסטים שמלפני המאה העשירית, כמו גם במגילות ספרי המקרא לרוב שנמצאו מתקופת בית שני, ואף בספרות חז"ל אין כל אזכור לשמות הטעמים ולתפקידם.

הסימנים פותחו רק סמוך למאה העשירית לספירה בידי בעלי המסורה הטבריינים, בערך באותה תקופה שבה נקבעו סימני הניקוד. במסורה הבבלית ובמסורה הארצישראלית יש עדויות לשלב שבו סומנו רק הטעמים המפסיקים[4]; במסורה הטברנית אין עדות לשלב כזה, ואפשר שהמערכת שם נקבעה בשלב אחד בלבד.

צורת הטעמים ושמותיהם

אשכנזים ספרדים איטלקים תימנים
בֽ׃
U+05BD
סוֹף פָּסֽוּק/

סילוק

סוֹף פָּסֽוּק
סוֹף פָּסֽוּק
סִלּֽוּק
ב֑
U+0591
אֶתְנַחְתָּ֑א
אתְנָ֑ח
אַתְנָ֑ח
אֶתְּנָ֑חָא
ב֒
U+0592
(מונח) סֶגּוֹל֒
סְגוֹלְתָּא֒
סְגֻלְתָּא֒
סְגֻלְתָּא֒

sarulto

ב֓
U+0593
שַׁלְשֶׁ֓לֶת
Shalsheles
שַׁלְשֶׁ֓לֶת
Shalshelet
שַׁלְשֶׁ֓לֶת
Shalshelet
שַׁלְשֶׁ֓לֶת
Shalshalath
ב֔
U+0594
זָקֵף קָטֹ֔ן
Zaqef qaton
זָקֵף קָט֔וֹן
Zaqef qaton
זָקֵף קָט֔וֹן
Zaqef qaton
זָקֵף קָטָ֔ן
Zogef goton
ב֕
U+0595
זָקֵף גָּד֕וֹל
Zaqef gadol
זָקֵף גָּד֕וֹל
Zaqef gadol
זָקֵף גָּד֕וֹל
Zaqef gadol
זָקֵף גָּד֕וֹל
Zogef Jothol
ב֖
U+0596
טִפְּחָ֖א
Tipcha
טַרְחָ֖א
Tarḥa
טַרְחָ֖א
Tarḥa
טִפְחָ֖א
Tifho
ב֗
U+0597
(מונח) רְבִיעִ֗י[5]
Revia/revi’i
רְבִ֗יעַ
Revia
רְבִ֗יעַ
Revia
רָבִ֗יעַ/רְבִ֗יעַ
Revia/Ravia'a
ב֮
U+0598[6]
(מונח) זַרְקָא֮
Zarqa
זַרְקָא֮
Zarqa
זַרְקָא֮
Zarqa
זִרְקָא֮
Zirgo
ב֙
U+0599
פַּשְׁטָא֙
Pashta
קַדְמָא֙/פַּשְׁטָא֙
Pashta/Qadma
פַּשְׁטָא֙
Pashta
פִשְׁטָא֙
Fishto
ב֨ב֙
U+0599 U+05A8
שְׁנֵ֨י פַּשְׁטִין֙
Shene pashtin/pashtayim
תּרֵ֨י קַדְמִין֙
Tere qadmin
תְּרֵ֨ין פִשְׁטִין֙
(Shene) pashtin
תְּרֵ֨ין פִשְׁטִין֙
Taren fishtin
ב֨
U+05A8
קַדְמָ֨א
Qadma
אַזְלָ֨א
Azla
אַזְלָ֨א
Azla
אַזְלָ֨א
Azlo
ב֚
U+059A
יְ֚תִיב
Yesiv
יְ֚תִיב
Yetiv
שׁ֚וֹפָר יְתִיב
Shofar yetiv
יְ֚תִיב מֻקְדָּם
Yathiv mugdom
ב֛
U+059B
תְּבִ֛יר
Tevir
תְּבִ֛יר
Tevir
תְּבִ֛יר
Tevir
תַּבְרָ֛א
Tavra/Tavir
ב֡
U+05A1
פָּזֵ֡ר
Pazer
פָּזֵר גָּד֡וֹל
Pazer gadol
פָּזֵ֡ר
Pazer gadol
פָּזֵ֡ר
Pozer
ב֟
U+059F
קַרְנֵי פָרָ֟ה
Qarne farah/ pazer gadol
קַרְנֵי פָרָ֟ה
Qarne farah
קַרְנֵי פָרָ֟ה
Qarne farah
קַרְנֵי פָרָ֟ה
Garne foroh
ב֠
U+05A0
תְּ֠לִישָא גְדוֹלָה
Telisha gedolah
תַּ֠לְשָׁא
Talsha
תַּ֠לְשָׁא
Talsha
תִּלְשָׁא יָמִין
Tilsho Yomin
ב֜
U+059C
אַזְלָא-גֵּ֜רֵשׁ
azla-Geresh
גְּרִ֜ישׁ
Gerish
גֵּ֜רֵשׁ
Geresh/azla
אָתֵּי
Ote
ב֞
U+059E
גֵּרְשַׁ֞יִם
Gershayim
שְׁנֵי גְרִישִׁ֞ין
Shene gerishin
שְׁנֵי גְרִישִׁ֞ין
Shene gerishin
תְּרֵין טִרְסִ֞ין
Taren tirsin
ב֣׀
U+05A3
מוּנַח לְגַרְמֵ֣הּ׀
Munach legarmeh
פָּסֵ֣ק׀
Paseq
לְגַרְמֵ֣יהּ׀
Legarmeh
ב֥
U+05A5
מֵרְכָ֥א
Mercha
מַאֲרִ֥יךְ
Maarich
מַאֲרִ֥יךְ
Maarich
מַאֲרְכָ֥א
Maarcha
ב֣
U+05A3
מוּנַ֣ח
Munach
שׁוֹפָר הוֹלֵ֣ךְ
Shofar holech
שׁוֹפָר עִלּ֣וּי
Shofar illui
שׁוֹפָ֣ר הוֹלֵךְ
Shofor holech
ב֤
U+05A4
מַהְפַּ֤ך
Mahpach
שׁוֹפָר מְהֻפָּ֤ךְ
(Shofar) mehuppach
שׁוֹפָר הָפ֤וּךְ
Shofar hafuch
שׁוֹפָ֤ר הָפוּךְ
Shofor hofuch
ב֧
U+05A7
דַּרְגָּ֧א
Darga
דַּרְגָּ֧א
Darga
דַּרְגָּ֧א
Darga
דִּרְגָּ֧א
Dirjo
ב֩
U+05A9
תְּלִישָׁא קְטַנָּה֩
Telisha qetannah
תִּלְשָׂא֩
/Tilsa/Tarsa
תַּרְסָא֩
Tarsa
תִּלְשָא שְׂמֹאל
Tilsho samol
ב֦
U+05A6
מֵרְכָא כְּפוּלָ֦ה
Mercha kefulah
תְּרֵי טַעֲמֵ֦י
Tere ta’ame
תְּרֵין חוּטְרִ֦ין
Teren ḥutrin
תְּרֵי טַעֲמֵ֦י
tare ta'ame
ב֪
U+05AA
יָרֵחַ בֶּן יוֹמ֪וֹ
Yerach ben yomo/ galgal
יֵרֶח בֶּן יוֹמ֪וֹ
Yeraḥ ben yomo
יֵרֶח בֶּן יוֹמ֪וֹ
Yerach ben yomo
יָרֵחַ בֶּן-יוֹמ֪וֹ
yoreiyah ban yomo
סמל
בUnicode
שם עברי בUnicode
שם מאונגלת (עברית ישראלית)
ב֝
U+059D
גֵרֵשׁ מוּקְדָם֝
geresh muqdam
ב֢
U+05A2
אתנח הפוך֢
atnach hafukh
ב֫
U+05AB
עוֹלֶה֫
ole
ב֬
U+05AC
עִלוּי֬
iluy
ב֭
U+05AD
דחי֭
dehi
ב֘
U+05AE[6]
צִנּוֹרִת֘
zarqa (should be tsinnorit)
TAMI MIKRA MIZRAH
TAMI MIKRA ASHKENAZ

ההבדל העיקרי בין הניקוד לטעם הוא, שהניקוד מסמן את אופן ביצוע התנועה או העיצור, ואילו הטעם מסמן הטעמת הברה, או את רמת הקשר למילים אחרות במשפט.

השימוש העיקרי בטעמי המקרא בימינו נעשה בבית הכנסת - בעת קריאת התורה, ההפטרות שבנביאים, וחמש המגילות שבכתובים, וצורת נגינת הטעמים משתנה מעדה לעדה.

כמו כן ישנה קבוצה של טעמים נפרדים, הנקראת טעמי ספרי אמ"ת (איוב, משלי, ותהלים), בקבוצה זו, למרות צורתם הזהה של חלק מהטעמים, תפקידם התחבירי שונה מבשאר המקרא. נגינתם של אלה אינה ידועה כלל במסורת אשכנז, אבל לבני עדות המזרח וליהודי תימן קיימת מסורת מוזיקלית בשבילם, ובה אף מנגינות שונות לשלושת הספרים איוב, משלי, ותהלים.

כתיב הטעמים עצמו נשאר קבוע לאורך כל התנ"ך, למעט איוב משלי ותהילים בהם טעמים אחרים כאמור. נגינתם של הטעמים מופיעה בסגנון המשתנה מעדה לעדה. ניתן למצוא בין השאר את הנוסח האשכנזי, הספרדי-מערבי, הספרדי-מזרחי, האיטלקי והתימני, וכן מספר נוסחים נוספים. המסורת הספרדית-מערבית משמשת אצל יוצאי צפון אפריקה ומערב אירופה. המסורת של הספרדים במערב אירופה הובאה לשם על ידי יהודים צפון אפריקאיים והתפתחה לכיוונים מערביים יותר (הדמיון בין המסורות ניכר בעיקר בטעמי ההפטרה ופחות בטעמים של התורה). המסורת הספרדית-מזרחית משמשת בקהילות המזרח התיכון: ארץ ישראל (הנוסח הארץ ישראלי מכונה "ספרדי ירושלמי"), סוריה, מצרים ועיראק, ובקהילות טורקיה והבלקן. קיימים הבדלים מינוריים בין מסורות טורקיה והבלקן מחד למסורות המזרח התיכון מאידך בטעמים של התורה ואילו בטעמים של שאר הספרים ההבדלים בין הקהילות גדולים יותר. הקשר בין המסורת הספרדית-מזרחית לספרדית-מערבית הוא רופף למדי מבחינה מוזיקלית, למעט שמות הטעמים. במסורת המערבית הנוסח הנפוץ ביותר הוא המרוקאי, ואילו במסורת המזרחית הוא הנוסח הספרדי-ירושלמי. בנוסף ישנה נגינה לקריאה בתורה ולהפטרה הנהוגה בקרב יהודי הודו . ליהודי גאורגיה ישנם שני סוגי מנגינות משלהם לקריאת ההפטרה, האחת מנגינת הפטרה של קהילות מערב גאורגיה, והשנייה מנגינת הפטרה של קהילות מזרח גאורגיה.

דרך זמרתם של הטעמים, השונה מעדה לעדה ומקהילה לקהילה, הושפעה בעליל מהסביבה דרכה עברו. כך למשל יש למצוא בנגינה האשכנזית הדים ברורים למודוסים המערביים, ובנגינתם בארצות האסלאם ניתן למצוא צלילים רבים חסרי גובה מוגדר, בייחוד בטעם הסילוק (סוף-פסוק), שנגינתו בנוסחים אלו דומה יותר לאנחה. במסורת הספרדית-ירושלמית הקריאה בתורה היא לפי מקאם שיגא.

חכמי הקבלה (למשל ר' חיים מוולוז'ין בספרו נפש החיים) מסבירים, שהאותיות הן כנגד הגוף שהרי הן מרכיבות את גוף המילה, הניקוד הוא כנגד הרוח שנותן פרשנות למילה, האם מדובר בפירוש א' או בפירוש ב', והטעמים הם כנגד הנשמה שנותנים למילה נופך מיוחד ואווירה מיוחדת ובזה היא מקבלת משמעות ונשמה.

מדרג הטעמים

הטעמים מדורגים בעיקר לפי אורך ההפסקה שהם מייצגים. ככל שההפסקה גדולה יותר, הטעם זוכה לכינוי חשוב יותר. כך - הקיסרים מסמלים עצירה ארוכה, הַשָּׁלִישִׁים מציינים עצירה קצרה במיוחד, ואילו המשרתים, אינם מציינים עצירה כלל.

שמות הטעמים מחולקים לפי משפחות, ומסודרים מהחשובים אל הפחותים. להלן המדרג של טעמי כ"א ספרים (עשרים וארבעה ספרי התנ"ך, ללא ספרי אמ"ת, בעלי הטעמים השונים):

  • קיסריים: סוף-פסוק/סִלוּק ואתנחתא/אתנח.
  • מלכים: זקף-קטן, זקף-גדול, סגול/סגולתא, שלשלת וטִפחא/טרחא.
  • מִשְׁנִים או שָׂרִים: רביע/רביעי, זרקא, פשטא, יתיב ותביר.
  • שָׁלִישִׁים או פְּקִידִים: פָּזֵר, קרני-פרה (נדיר), תלישא גדולה/תלשא, אזלא/גרֵיש, גרשיים/שני-גרשין. מונח לגרמיה.
  • משרתים: שופר מונח (נדיר)/הולך, מהפך/שופר מהופך, מרכא/מאריך, מרכא-כפולה (נדיר)/תרי-טעמי, דרגא, קדמא/אזלא, תלישא קטנה/תילשא, ירח-בן-יומו (נדיר)/ירח.
  • טעמים לא מנוגנים: מתג/געיא, מקף, פסיק/פסק.

טעמים שלהם שני שמות, שני השמות מופרדים באלכסון, כאשר השם המקובל בקרב האשכנזים מופיע תחילה, ולאחריו שמו בפי עדות המזרח.

מדרג הטעמים
קיסרים בֽ׃

סוף פסוק

ב֑

אתנחתא

מלכים ב֖

טפחא

ב֔

זקף קטן

ב֕

זקף גדול

ב֓

שלשלת

ב֒

סגול

משנים ב֛

תביר

ב֗

רביע

ב֙

פשטא

ב֮

זרקא

ב֚

יתיב

שלישים ב֞

גרשיים

ב֜

גרש

ב֣׀

מונח לגרמא

ב֠

תלשה

ב֟

פזר גדול

ב֡

פזר קטן

משרתים ב֣

מונח

ב֥

מאריך

ב֤

מהפך

ב֨

קדמא

ב֩

תלשה קטנה

ב֧

דרגא

הרכבי הטעמים

הטעמים מופיעים בהרכב קבוע, כולו או חלקו, שבסופו מפסיק.

  • מרכא, טפחא (מפסיק), מרכא, סוף פסוק.
  • מרכא, טפחא (מפסיק), מונח, אתנחתא.
  • מונח, זרקא (מפסיק), מונח, סגול. הרכב בן מילה אחת בראש פסוק, מוחלף בשלשלת.
  • מונח/ קדמא, מהפך, פשטא (מפסיק), מונח, זקף קטן. פשטא בראש הרכב, שטעמו מלעיל, מוחלף ביתיב. הרכב בן מילה אחת, יוחלף בזקף גדול.
  • מונח לגרמיה (מפסיק), דרגא/ מונח, רביעי.
  • קדמא, דרגא/ מרכא, תביר. מרכא בא אם אין רווח שתי הברות לתביר. תביר שמחבר, מוחלף במרכא כפולה.
  • תלישא קטנה (מחבר), קדמא/ מונח, אזלא גרש - מונח בא אם הטעם בהברה הראשונה. גרש ללא קדמא לפניו, שטעמו מלרע, מוחלף בגרשיים.
  • מונח או מספר מונחים, פזר.
  • מונח או מספר מונחים, תלישא גדולה.

פיסוק הטעמים מבוצע בשלבים לפי עוצמת ההפסקה, מסוף הפסוק לתחילתו. מחלקים את הקטע במפסיק, ואז מחלקים את הקטע שלפניו במפסיק בדרגה נמוכה יותר, אך בקטע שלאחריו יכול להופיע מפסיק באותה דרגה.

  1. המפסיק החזק ביותר באמצע הפסוק הוא אתנחתא.
  2. אם יש צורך במפסיק נוסף, בא סגול, ורק בחצי הראשון של הפסוק, לפני אתנחתא.
  3. הרכב זקף קטן יבוא לפני הרכבי אתנחתא או סוף פסוק. הוא חלש מן הסגול שמסומן בשלוש נקודות.
  4. רביעי מסומן בנקודה אחת, והוא חלש מן הזקף שמסומן בשתי נקודות. בא לפני הרכב זקף, אתנחתא או סוף פסוק.
  5. הרכב תביר בא לפני הרכב טפחא.
  6. המפסיק פזר או תלישא גדולה, בא לפני הרכב זקף, רביעי, או תביר.

הטעמים כסימני פיסוק

הטעמים משמשים כסימני פיסוק, ומחלקים את המשפט השלם לשני חלקים עיקריים. לאחר מכן יכול כל חלק להתחלק שוב לשני חלקים וכן הלאה. סדר החלוקה כדלהלן: החלוקה העיקרית של הפסוק היא על ידי הקיסר. החלוקה הבאה היא, הפעם הראשונה בה יופיע בפסוק מלך. המלך הבא בפסוק מחלק חלוקה שלישית, וכן הלאה. גם הקטע שלפני הקיסר מחולק לחלוקה שנייה על ידי מלך, והקטע שלפניו מחולק לחלוקה שלישית על ידי משנה. כך שלעיתים, טעם נמוך יותר בדירוגו יוצר עצירה משמעותית יותר. שיטה זו, של חלוקה לשני חלקים כל פעם, יוצרת בעיה מסוימת במקרים שיש לחלק משפט לשלושה חלקים שווים בחשיבותם. בעיה זו נפתרת במקצת על ידי שימוש בשלישים, המאבדים לעיתים את תכונות החלוקה המצויה בטעמים, ומשמשים כמו הפסיק הרגיל בסימני הפיסוק המקובלים בימינו.

איפיוני טעמים

  • יש טעם שמופיע אך ורק פעם אחת בפסוק אחד והוא סוף פסוק (נקרא גם: "סילוק"). אפשר לומר שפסוק מקביל ל"משפט" בלשוננו היום (ועל אף שאין זה לגמרי מדויק: לא כל פסוק הוא משפט אחד שלם, ולא כל משפט הוא פסוק אחד שלם). אם כן, הוא דומה בערך לסימן הפיסוק נקודה בימינו. רבים חושבים בטעות, שהנקודתיים הבאות בסוף הפסוק הן הסימן של טעם המקרא "סוף פסוק". אולם אין זה כך: הסימון של הטעם הוא כשל מתג קטן בהברה המוטעמת של המלה, סימן הנקודתיים הוא סימן עצמאי שאינו קשור למערכת הטעמים אלא בא לסמן את סוף הפסוק בלבד. כבר הגאונים מתייחסים לסימון הנקודתיים בתשובותיהם כשנשאלו האם מותר לסמנו בספר התורה עצמו, וייתכן איפוא שהסימון הזה עוד קדום יותר למערכת הטעמים.
  • גם הטעם אתנחתא אינו יכול להופיע יותר מפעם אחת בפסוק, אבל הוא לא חייב להופיע בכולם. אפשר לומר שהוא דומה לנקודה פסיק במשפטים ארוכים, או לפסיק במשפטים קצרים, בפיסוק המקובל בימינו.
  • זקף קטון משמש בערך כמו פסיק אך ברמת הפסקה נמוכה יותר, יכול להופיע מספר פעמים בכל משפט והוא לרוב מחלק את שני החלקים של המשפט (מתחילתו ועד האתנחתא, ומהאתנחתא ועד סופו) למספר חלקים נוספים.
  • ישנם טעמים שבאים בזוגות קבועים בדרך כלל, ומשמשים כמו מקף מחבר, שמחברים בין שתי מילים ויוצרים סמיכות ביניהם כמו: מרכא וטפחא, קדמא ואזלא, מהפך פשטא, דרגא תביר ומונח רביעי. הראשון לפי מידרגו יהיה משרת, ואילו השני יהיה מקבוצת המלכים או השרים. יוצאי דופן הם הזוג זרקא סגול, שהראשון הוא שר והשני הוא מלך.

נוסח הטעמים והגעיות על פי המסורה

נוסחה המדויק של המסורה הטברנית בתחום הטעמים והגעיות נקבע על ידי בעלי המסורה. בדומה לתחום האותיות וכמו תחום הניקוד, בעלי המסורה קבעו כללים ברורים שחלקם מתועדים בהערות מסורה גדולה וקטנה, וחלקם בקונטרסים של בעלי המסורה. דוגמה לכך ניתן לראות בתחום הגעיה הכבדה:

בקונטרסי מסורה ובדקדוקי הטעמים המיוחס לאהרן בן אשר מובא כלל לסימונה של הגעיה הכבדה. ניסוחים הקשורים לכלל הזה נמצאים פעמים מעטות גם במסורה הגדולה. סוג זה של געיות הוא בין הנושאים העיקריים לרשימת החילופים בין 'בן אשר' ל'בן נפתלי'.

גישה זו, שלבעלי המסורה בכלל ולאהרן בן אשר בפרט, יש כללי מסורה ברורים לביצועם של הגעיות, היא גישתו של פרופסור מנחם כהן שעליה כתב במבוא ל'מקראות גדולות הכתר' ועל פיה גם שיחזר את החלקים החסרים ב'כתר ארם צובא'. לעומת זאת גישתו של הרב מרדכי ברויאר היא שבעלי המסורה לא ראו חשיבות בנושא הגעיות, ולכן אין חשיבות למיקומן, וכך נהג גם בתנ"ך שהוציא.

בבתי כנסת ידוע כיום על 3 נוסחים: "ירושלמי", "מרוקאי", ו-"אשכנזי".

ייצוג טעמי המקרא במחשב

בתקן Unicode לייצוג סימנים במחשב, נמצאים טעמי המקרא במיקומים U+0591 עד U+05B0, בתחילת טווח העברית. מערכות התומכות בתקן זה אינן דורשות התקנת גופן מיוחד לצורך כך.

מערכת Windows בגרסת 2000 ומעלה תומכת בטעמי המקרא, אך נדרש גופן מיוחד לשם התצוגה המדויקת שלהם, כמו למשל גופן Ezra SIL המופץ כתוכנה חופשית.

לשם ההדגמה, להלן פסוק אחד עם טעמי המקרא: בְּרֵאשִׁ֖ית בָּרָ֣א אֱלֹהִ֑ים אֵ֥ת הַשָּׁמַ֖יִם וְאֵ֥ת הָאָֽרֶץ: (בראשית, א', א')

ראו גם

לקריאה נוספת

  • מרדכי ברויאר, טעמי המקרא בכ"א ספרים ובספרי אמ"ת, ירושלים תשמ"ב
  • מרדכי ברויאר, הטעמים בספרי אמ"ת, מבוא לספר תהלים עם פירוש דעת מקרא.
  • ישראל ייבין, המסורה למקרא, הוצאת האקדמיה ללשון העברית, ירושלים תשס"ג
  • מנחם כהן, מבוא ל'מקראות גדולות הכתר', בתוך ספר יהושע-שופטים, הוצאת בר-אילן, רמת גן 1992
  • עזרא ציון מלמד טעמי המקרא בדברי פרשני המקרא, בתוך: מחקרים במקרא בתרגומיו ובמפרשיו, הוצאת מאגנס, תשמ"ד. עמ' 455 - 459. ISBN 9652235156
  • שמחה קוגוט, המקרא בין טעמים לפרשנות, הוצאת מאגנס, ירושלים תשנ"ד
  • רונית שושני, "לתולדות הטעם סגול", לשוננו, סט (תשס"ז), עמ' 87–114.
  • רונית שושני, "תפקידם המקורי של טעמי המקרא", מ' בר-אשר וח"א כהן (עורכים), מַשְׂאַת אַהֲרֹן: מחקרים בלשון מוגשים לאהרן דותן, ירושלים תש"ע, עמ' 469–486.
  • זכריה גורן, טעמי המקרא כפרשנות, תל אביב:הילל בן חיים-הקיבוץ המאוחד, 1995.
  • סוזן הייק ונטורה "מוזיקת התנ"ך נחשפת", יצא לאור בצרפתית (1976) La musique de la Bible révélée ותורגם לאנגלית (1991) The Music of the Bible Revealed

קישורים חיצוניים

הסברים ופרשנויות על הטעמים

טעמי המקרא במסורות עדות ישראל

תנ"ך עם טעמים

פונט לתמיכה בטעמים

הערות שוליים

  1. ^ ואם יכתבו - יפסלו את הספר. שולחן ערוך יורה דעה רעד ז
  2. ^ קידושין ל, א; נדרים לח, א
  3. ^ וכך גםרבנו שמחה מחבר מחזור ויטרי בפירושו למשניות אבות א א; ספר חסידים סימן שב; החיד"א בספרו שם הגדולים, מערכת הספרים, אות ט, ערך 'טוב טעם'; ועוד. לעומת זאת, ספר "טוב טעם" (מאת רבי אליהו בחור) עצמו גורס שטעמי המקרא שלנו נתחברו רק בתקופת הגאונים.
  4. ^ אוצר נגינות ישראל ב-ג עמוד 8
  5. ^ Torah Trope - cantillation marks
  6. ^ 6.0 6.1 סימני "זרקא"/"צינור" ו"צינורית" קרויים בשמות שגויים ב-Unicode. כדי לקודד "זרקא"/"צינור" יש להשתמש בתו "HEBREW ACCENT ZINOR" (U+05AE), וכדי לקודד "tsinnorit" יש להשתמש בתו "HEBREW ACCENT ZARQA" (U+0598). ראה Unicode Technical Note #27: "Known Anomalies in Unicode Character Names", ובמיוחד ב Appendix A.
אופן טייפ

אופן־טייפ (OpenType) הוא שמו של תקן לגופנים, שנועד להחליף את תבנית ה”טרו־טייפ“ (TrueType) ולהוסיף לו תכונות טיפוגרפיות מתקדמות ותמיכה טובה יותר במערכות־כתב מורכבות. התקן פותח במאמץ משותף של החברות אדובי ומיקרוסופט.

רמת התמיכה באופן־טייפ משתנה בהתאם לתוכנה. פלטפורמת חלונות תומכת חלקית בתכונות האופן־טייפ.[דרוש מקור]. במערכת הסדר XeTeX, לדוגמה, תמיכה בתכונות מתקדמות של גופנים מסוג אופן־טייפ.עיקר החידוש בתבנית אופן־טייפ הוא האפשרות לתת לגופן פקודות, בהתאם לטקסט, ועל ידי כך ליצור, בין השאר אותיות מתרחבות, שברים, ליגטורות, כתב מחובר, מיקום מדויק לסימנים דיאקריטיים בשפות שונות ומיקום מדויק לניקוד וטעמי המקרא בגופנים בעברית.

בשנים האחרונות, יותר ויותר מעצבים של גופנים עבריים מפנימים את הפוטנציאל הגלום בתבנית האופן־טייפ, ונותנים לגופנים שלהם תכונות ייחודיות ומיוחדות:

לחברות מסטרפונט, פונטביט ופונטייפ ישנם מספר גופנים תומכי טעמי המקרא, והבחנה דקדוקית אוטומטית בין שוא נע לשוא נח, דגש קל לדגש חזק, וקמץ רחב לקמץ קטן.[דרוש מקור]

לחברת פונטייפ גופנים המכילים תכונות אופן־טייפ רבות, אשר חורגות מהצד הטיפוגרפי עד כדי התערבות בתוכן הטקסט, כגון פונקציה המאפשרת להסתיר את הניקוד בטקסט, ולפי הקשרים דקדוקיים להפוך את הכתיב החסר לכתיב מלא.

בעל קורא

בַּעַל קוֹרֵא (או בַּעַל קְרִיאָה) הוא אדם הקורא בתורה בבית הכנסת בפני ציבור המתפללים.

ספר התורה המשמש לקריאה בתורה מכיל את הטקסט בכתיב חסר, ללא סימני ניקוד וללא טעמי המקרא, הקובעים את ההפסקות בקריאה (בדומה לפיסוק), ואת נעימת הקריאה. מצב זה הופך את פעולת הקריאה בתורה לפעולה לא פשוטה, שלא די בידיעת קריאה כדי לעשותה, ונדרשים מומחיות ואימון, שהרוכש אותם קרוי "בעל קורא".

הטעמה

הטעמה היא הדגשה של אחת ההברות במילה באמצעות שינוי בתדירות הקול או בעוצמתו בעת הגיית ההברה. הטעמה ניכרת במילים שבהן יש שתי הברות או יותר.

בשפות שיש בהן מילים ארוכות, תיתכן הדגשה של מספר הברות כך שהברה אחת תוטעם בהטעמה ראשית והברות נוספות תוטעמנה בטעם משני. בין שתי הברות מוטעמות (בטעם ראשי או משני) חוצצת תמיד הברה בלתי־מוטעמת אחת לפחות.

מיקום הטעם במילה עשוי להיות ההבדל היחיד בין שתי מילים שונות במשמעותן. כך לדוגמה בעברית הטעם הוא יוצר ההבדל בין המילה בוק֫ר (רועה בקר), הטעם בה נמצא בהברה האחרונה (מלרע), לבין המילה ב֫וקר (השעות הראשונות של היום), הטעם בה נמצא בהברה הראשונה (מלעיל). יש שפות שבהן ניתן לחזות במדויק את מיקום הטעם בעוד שבשפות אחרות מיקום הטעם הוא שרירותי. בשפות מסוימות יש הבחנה בין סוגים שונים של הברות מוטעמות המכונות גם טונים, במקרים כאלו סוג ההטעמה משפיע גם על משמעות המילה.

להטעמה מקום חשוב בשירה ולפיה נקבע המשקל. בשירה, המשלימה להטעמה היא ההשפלה: בהברה שאין הטעמה יש השפלה.

ח

ח' היא האות השמינית באלפבית העברי. שם האות: חי"ת (חֵית).

טנת"א

טנת"א - ראשי תיבות של טעמים, נקודות, תגים ואותיות - מושג קבלי שלפי מערכת האלפבית העברי, טעמי המקרא, הניקוד והתגים המופיעים מעל חלק מהאותיות בכתב סת"ם היא מערכת מאוחדת שמשתקפים בה ייצוגים של המציאות. ניתן למצוא פרק בשם זה בכתבי רבי חיים ויטאל, ובכתבי מקובלים רבים נוספים.

ההקבלה של דרגות אלה היא לחלקי הנשמה: טעמים כנגד החיה, נקודות כנגד נשמה, תגין כנגד רוח, ואותיות כנגד נפש. הטעמים הם אלה שנותנים למשפט הכתוב את מלוא משמעותו, הנקודות, כלומר ניקוד התיבות הוא שמאפשר את קריאת המילה, התגים מסמלים את כח החיים שקיים באותיות ולכן הם מעל האות, והאותיות הם הבחינה הבסיסית והנמוכה ביותר של הביטוי.

ל

ל' היא האות השתים עשרה באלפבית העברי. שמה, למ"ד (לָמֶד), ממלמד הבקר, שתפקידו היה לזרז ולהמריץ את הבקר ללכת בכיוון מסוים. מכאן נגזר הפועל למד, שמשמעותו לימוד והתפתחות מעבר למה שהיה קיים עד כה.

בהתאם לחלוקת אותיות האלפבית העברי לחמשת מוצאי הפה, ל' נמנית עם חמש האותיות הלשוניות: דטלנ"ת. היא גם אחת מאותיות השימוש (בכל"ם). מבחינה פונולוגית היא מייצגת עיצור מכתשי, מקורב צדי (/l/ ‏:IPA).

בשפה עברית מודרנית שכיחות השימוש באות ל' היא כ־6.29% מכלל אותיות האלף-בית. ערכה של האות בגימטריה הוא 30.

במסורה ל' מסמן מילה יחידאית.שלט ובו האות ל' על-גבי כלי רכב מציין שכלי רכב זה משמש תלמיד נהיגה.למד הפועל הוא כינויה של האות השלישית בשורש בן שלוש אותיות, על שם האות ל' שהיא האות השלישית במילה "פעל".

מוזיקה דתית

מוזיקת דתית היא מוזיקה הנכתבת ומבוצעת מטעמים דתיים.

יצירות מוזיקליות רבות הולחנו לצרכים דתיים ומלחינים רבים קבלו השראה מאמונתם הדתית. במקרים רבים יצירות עממיות אומצו לצרכים דתיים או שהתפתחו מיצירות מוזיקליות דתיות. לנצרות היסטוריה ארוכה של מוזיקה כנסייתית. יוהאן סבסטיאן באך לדוגמה, כתב את רוב יצירותיו עבור הכנסייה הלותרנית. מוזיקה דתית משתנה לעיתים קרובות כדי להתאים לתקופה. מוזיקה נוצרית מודרנית וגם מוזיקת גוספל, מלבישות מילים המבטאות מסרים נוצריים על מוזיקה פופולרית.

גם ביהדות יש מסורת מוזיקלית עתיקה וחזקה, למעשה טעמי המקרא הם מהעדויות הראשונות לכתיבת תווים.

גם במסורות המזרח כדוגמת הינדואיזם יש מקום חשוב עבור המוזיקה, כמו גם לדתות מאפריקה.

נוימה

נוימות היו סימני הצלילים במוזיקה המערבית של ימי הביניים המוקדמים, בטרם פיתוח התיווי המודרני. הצלילים נכתבו כסימנים מעל למזמורי תפילה נוצריים בצורה המזכירה מעט את טעמי המקרא. בהמשך נוספו שורות החמשה ומאוחר יותר גם סימני המפתח בדרך לשיטת התיווי הנהוגה כיום.

נוסח המסורה

נוסח המסורה (ובקיצור נוה"מ או MT) הוא כינוי לנוסח המקרא כפי שעולה מקבוצה של נוסחים שערכו בעלי המסורה בטבריה במאה העשירית לספירה וממשיכיהם. הנוסח מכיל 25 ספרים. אין זה נוסח אחד ויחיד, אלא קבוצה של נוסחים הקרובים זה לזה עם הבדלים קלים ביניהם. לצד משפחת-נוסח זה קיימים נוסחים אחרים למקרא, השונים ממנה במידה זו או אחרת, כמו הנוסח השומרוני, נוסח השבעים ונוסח קומראני אשר משתקף מהמגילות שנמצאו במדבר יהודה. נוסח המסורה נחשב קאנוני ומקודש ביהדות (רבנית וקראית גם יחד) וגם התרגומים הפרוטסטנטיים למקרא מתבססים עליו.

בעוד שאת נוסח המקרא המקורי לא ניתן לדעת בבטחה מהו, או אם היה בכלל נוסח יחיד מקורי. הרי שמהנוסחים ששרדו בידינו היום מנסים חוקרי נוסח המקרא לשחזר את הנוסח הקדום יותר והמדויק יותר שהיה מונח לפני הסופרים בדורות קדומים ככל הניתן. כך גם לגבי נוסח המסורה מנסים החוקרים לשחזר את הנוסח המקורי ממנו השתלשל נוסח זה.

בהיסטוריה של נוסח המסורה מבחינים בין 3 תקופות:

המאה ה-3 לפנה"ס - עד לחורבן בית שני, מתבסס על מגילות שנמצאו במערות קומראן, מכונה גם "נוסח קדם-מסורה".

המאה ה-2 לספירה עד המאה ה-8 לספירה. מתקופה זו אין בידינו כמעט עדי נוסח, למעט מתחילת התקופה, המאה ה-2 לספירה במערות מדבר יהודה, ומסוף התקופה, כתבי יד שנמצאו בגניזה הקהירית. תקופה זו מכונה עקב כך תקופת הדממה.

המאה ה-10 לספירה עד סוף ימי הביניים, מאותה תקופה יש בידינו אלפי כתבי יד.נוסח קדם המסורה כפי שנמצא בכתבי קומראן מאופיין בריבוי גרסאות והבדלים בין כתב יד למשנהו. אולם בתקופה שלאחריה, במגילות שנמצאו במערות מדבר יהודה מהמאה ה-2 לספירה מסתמנת יציבות בנוסח, ואין כמעט הבדלים בין עדי הנוסח שנמצאו בתחילת אותה תקופה, לסוף אותה תקופה - בגניזה הקהירית.

בעלי המסורה שהופיעו בטבריה במאה העשירית לספירה, עמלו לקבוע מערכת אחידה של נוסח, שתשמר את הנוסח שהיה קיים בזמנם ותסייע בהעתקה מדויקת שלו. כך הם פיתחו את סימני הניקוד, את סימני טעמי המקרא, ואת חיבורי המסורה (מסורה גדולה ומסורה קטנה) הנותנים מערך שלם של סימנים לזכירת מופעים חריגים של מילה בטקסט, ועוד.

עבודתם של בעלי המסורה זכתה להכרה רבה, ונוסח זה הועתק מדור לדור והתקבל כנוסח השליט של המקרא בכתבי היד העבריים. ולמעשה כמעט כל כתבי היד שלאחר מכן הקיימים בידינו כיום מושתתים על נוסח זה. כך גם כל מהדורות הדפוס של התנ"ך מושתתות על נוסח זה, למעט שיבושים קלים שנפלו בהעתקות ובהדפסת המהדורות השונות.

בעשורים האחרונים, יצאו לאור מספר מהדורות חדשות העמלים על ניקוי השיבושים שנפלו בנוסח המסורה למהדורותיו השונות, והם מנסים לשחזר ככל הניתן את נוסח המסורה המקורי, כפי שנכתב במאה העשירית לספירה. זאת תוך הסתמכות על כתבי יד הקדומים שהתגלו בימינו, כתר ארם צובא, כתב יד לנינגרד, כתב יד קהיר, כתב יד ששון, ועוד, כאשר כל מהדורה בוררת את כתב היד הנראה בעיניה כמדויק יותר על פני שאר כתבי היד שנמנו לעיל, או יוצרת נוסח אקלקטי (צירוף נוסחים שונים) מכמה נוסחים

ניסן כהן-מלמד

ניסן כהן-מלמד (23 במרץ 1906‏-1983) היה מלחין, מורה, חזן ואתנומוזיקולוג ישראלי. חיבר שירים רבים ונחשב לאחד מהמלחינים המזרחיים הראשונים.

כהן-מלמד נולד בעיר שיראז באיראן. הוא עלה לישראל עם משפחתו בשנת 1908 והתגורר בירושלים. בתחילה למד בתלמוד תורה אולם מאוחר יותר עבר לבי"ס העירוני לבנים והחל גם ללמוד במחלקה לציור של בצלאל. הוא המשיך את לימודיו בסמינר בירושלים ובשעורי חזנות אצל שלמה רוזובסקי בקונסרבטוריון ירושלים. הוא למד גם בבית הספר התיכוני למסחר בת לאביב וקבל תעודת הוראה.

כהן-מלמד עבד בהוראת חזנות ומקצועות היהדות והיה גם חזן בבתי ספר שונים בירושלים. הוא נחשב לבקיא בנוסחאות השונות של טעמי המקרא הספרדיים והמזרחיים ובחזנות. ידיעותיו במוזיקה קלאסית סייעו לו להעלות על הכתב נעימות של פזמונים ושירים עממיים מזרחיים, פרקי חזנות ספרדיים וכן את טעמי-המקרא. הוא חבר למעלה ממאה נעימות לשירי-עם ארץ-ישראליים ושירי ילדים וכחמשים מנגינות לפרקי-חזנות. בשנים 1946-1939 היה מזכיר אקו"ם. בין שיריו הנודעים: 'חנוכיה לי יש', 'נרות שבת' ורבים אחרים.

ארכיונו נמצא בספרייה הלאומית.

נקודה (פיסוק)

נקודה (".") היא סימן פיסוק המשמש לרוב לציין את סיומו של המשפט.

ספר איוב

סֵפֶר אִיּוֹב הוא החלק השלישי בקובץ כתובים מתוך התנ"ך (ישנה מחלוקת בחז"ל לגבי הסדר, והאם הספר הוא השלישי). גיבור הספר הוא איוב, שבשל יראת חטאו המופלגת נקלע להתערבות בין האל לשטן באשר לגבולות אמונתו וצדקתו. סיפור המסגרת עוסק בסדרה של אסונות הניחתים על איוב, ולב הספר מכיל שיחות בין איוב לרעיו. שיחות אלו כתובות בשירה, ומשתייכות לסוגת ספרות החכמה המקראית. הספר נחשב לאחת הדוגמאות המוקדמות ביותר לעיסוק בתורת הגמול, ויש לו מקום מיוחד בתאודיציה היהודית והנוצרית גם יחד.

כתיבת ספר איוב מיוחסת בתלמוד למשה רבינו.

ספרי אמ"ת

סִפְרֵי אֱמֶ"ת הוא הכינוי לשלושת הספרים אשר פותחים את קובץ הכתובים בתנ"ך - איוב, משלי ותהילים. מקור הכינוי הוא בראשי התיבות של שמות הספרים.

הספרים מאופיינים בכך שהם כתובים בסגנון שירי, אך נבדלים זה מזה בסוגה הספרותית שלהם. הספרים איוב ומשלי נכללים בקבוצת "ספרות החכמה" (יחד עם מגילת קהלת), ואילו תהילים מוגדר כספר מזמורים.

בכל מסורות סידור ספרי התנ"ך, נמצאים שלושת הספרים זה לצד זה, אך לא תמיד באותו הסדר. הסדר תהלים-איוב-משלי מקובל על פי מסורת חז"ל, על פי כתבי יד ספרדיים של התנ"ך וכן על פי כתר ארם צובא. לעומת זאת, בכתבי יד אשכנזיים של התנ"ך וכן ברוב ספרי התנ"ך המודפסים הסדר הוא תהלים-משלי-איוב.

פסוק

פסוק הוא משפט בתנ"ך או בכתבי קודש הנוצריים (הביבליה: הברית הישנה והחדשה).

הפסוק הראשון בתורה, ואולי הידוע מכולם, הוא "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ" (בראשית א', א).

הפסוק האחרון המופיע בספרי התנ"ך היהודי הוא "כֹּה אָמַר כּוֹרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס: כָּל מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ נָתַן לִי ה' אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם, וְהוּא פָקַד עָלַי לִבְנוֹת לוֹ בַיִת בִּירוּשָׁלַים אֲשֶׁר בִּיהוּדָה. מִי בָכֶם מִכָּל עַמּוֹ, ה' אֱלֹהָיו עִמּוֹ וְיָעַל" (דברים הימים ב' ל"ו, כג).

לפי המתואר במסכת קידושין, היה הבדל בין שיטת חלוקת הפסוקים בבבל ובארץ ישראל. חשיבות הפסוקים בהלכה מתבטאת בכך שאין עולה לתורה קורא פחות משלושה פסוקים, וכל פסוק שאין עליו מסורת לא יוצרים עליו מסורת חדשה של פיסוק. חלוקת הפיסוק בתוך הפסוק נעשית על ידי טעמי המקרא: חילוק הפסוק לשניים נקרא "אתנחתא", והטעם המורה על סוף הפסוק נקרא "סלוק" או "סוף פסוק" (שם שהפך לביטוי שמשמעותו סיום עניין).

פרשת דברים

פָּרָשַׁת דְבָרִים היא פרשת השבוע הראשונה בספר דברים. היא מתחילה בתחילת הספר (א', א') ומסתיימת בפרק ג', פסוק כ"ב.

מפרשה זו ועד סוף ספר דברים, מדבר משה עם בני ישראל על הדרך שעשו במדבר ועל האתגרים הצפויים להם בכניסה לארץ. דברים אלו נאמרים בערבות מואב, תחנתם האחרונה במדבר, בשנה הארבעים ליציאת מצרים, מא' בשבט ועד למותו של משה בז' באדר.

את פרשת דברים קוראים תמיד בשבת שלפני תשעה באב, ועל שם ההפטרה שבת זו נקראת "שבת חזון". יש קהילות שבהן קוראים את אחד מן הפסוקים בפרשה, הפותח במילה "איכה", במנגינת טעמי המקרא של מגילת איכה.

פתח (ניקוד)

פַּתָּח הוא סימן בניקוד טברני, שמסמן בעברית החדשה את התנועה /a/.

ראש מילין

ראש מילין (נקרא: רֵיש מִילִין), ספר במחשבת ישראל של הרב אברהם יצחק הכהן קוק שבו ישנן דרשות על טנת"א, כלומר על טעמי המקרא, הניקוד, התגים והאותיות.

תג (תוכנה)

תג היא תכנת הוצאה לאור שולחנית, המיועדת בעיקר לעימוד ספרי קודש.

ייחודיות התוכנה לעומת תכנות עימוד אחרות, מתבטאת באפשרויות המתאימות במיוחד לספרי קודש, שאינן נצרכות כל כך למשתמש הכללי.

בין האפשרויות הייחודיות לתכנה:

הוספת "חלון" מתחת למילה הראשונה בפיסקה, ללא תלות בגודל הטקסט.

שליטה רבה בתפקוד הגופנים כגון החלפת דיאקריטים בין גופנים.

כותרות משתנות ייחודיות וכן יכולת לבצע חישובים ולהציג בכותרת את התוצאה. למשל כדי למספר את הדפים בדילוגים של 2.

אי תלות בין מספר הטורים בטקסט הראשי לבין מספר הטורים בהערות השוליים.

אפשרויות עיצוב עבור הערות שוליים זהות לשאר הטקסט (בתג שהורחבה לתמיכה ברב טקסט).

שילוב טעמי המקרא בטקסט. (כיום הדבר אפשרי גם בתכנות אחרות, באמצעות טכנולוגיית OpenType).

'רב טקסט' - עימוד מתקדם של תיבות טקסט רבות בעמוד אחד, המאפשר ליצור בקלות עמודי גמרא או מקראות גדולות.

'שומר הדף' - בעיקר בטקסטים הקדומים, ניתן לראות שציינו בסוף העמוד את התיבה הראשונה של העמוד הבא, בתוכנת תג, דבר זה קל לביצוע.כמו כן, עבור תוכנה זו, נכתבו סקריפטים רבים, להקל בהרבה על המשתמש.

מכיוון שהתוכנה נבנתה במקורה בגירסת DOS, ממשק התוכנה מיושן יחסית, והתוכנה אינה תומכת באפשרויות מתקדמות כגון OpenType. עם זאת תוכנת 'תג' משמשת ככלי מרכזי לעימוד ספרי קודש גם כיום, ובפרט בתחום של עימוד מורכב מרובה טקסטים.

תנ"ך רם

תנ"ך רם הוא תרגום של התנ"ך מעברית מקראית לעברית ישראלית, שנעשה על ידי חוקר המקרא והמחנך אברהם אהוביה ביוזמת המו"ל רפי מוזס, והתנ"ך נקרא כראשי התיבות של שמו.

כל עמוד בספר מחולק לשני טורים: בטור הימני מופיע הטקסט המקראי כלשונו (בגופן קורן), ובטור השמאלי התרגום לעברית של אהוביה (בגופן פרנק-ריהל), פסוק מול פסוק. הטקסט מנוקד כולו. הטקסט המקראי המקורי אינו כולל את טעמי המקרא וסימני פיסוק, והטקסט בעברית ישראלית מפוסק. צעד פרשני נוסף הוא חלוקת הטקסט לסעיפים, שלכל אחד מהם ניתנה כותרת המתארת את נושאו של הסעיף.

כתב עברי
מערכות אלפבית אלפבית פרוטו-כנעניאלפבית פיניקיאלפבית עברי עתיקאלפבית ארמיאלפבית עברי
וריאציות של אלפבית עברי כתב רש"יכתב סת"םכתב רהוט
כתיב עבריליטון של עברית • טעמי המקרא • אותיות מנצפ"ךגרשאם קריאההגיית העבריתגימטריה
ניקוד ניקוד טברניניקוד בבליניקוד ארצישראליניקוד ארצישראלי-טברניניקוד שומרוניניקוד העברית בת ימינוכתיב חסר ניקוד
גופנים עבריים דודאריאלפרנק-ריהלקורןמריםנרקיסחייםדרוגולין (גופן)הדסה (גופן)הצבי (גופן)כתב רש"יסת"ם
אלפבית עברי אבגדהוזחטיכלמנסעפצקרשת
שפות הנכתבות בכתב עברי עבריתארמיתיידישערבית יהודיתלאדינו

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.