טנק

טנק הוא רכב קרבי משוריין המיועד לפגוע בכוחות אויב יבשתיים באש ישירה. הטנק המודרני הראשון יוצר בבריטניה במהלך מלחמת העולם הראשונה. האנגלים נתנו לטנק את שמו (Tank), שפירושו באנגלית "מְכָל", בשל רצונם להטעות את האויב, ולא, כפי שחושבים לעיתים בטעות, על שום דמיונו לחבית מים. כמעט כל הטנקים נעים באמצעות מזקו"ם ("זחלים") ובעלי צריח החמוש בתותח ומקלעים.

לטנקים תפקיד חשוב בכל עימות משמעותי אשר נערך מעת כניסתם לשירות בצבא הבריטי, וביתר שאת מאז מלחמת העולם השנייה ועד היום. בתחילה יועד להם תפקיד מסייע לחיל רגלים. בשנות ה-20 וה-30 של המאה ה-20 פותחה באירופה על ידי היינץ גודריאן ואחרים תורת לחימה מודרנית לכוחות משוריינים כחיל עצמאי. יישומה המוצלח של התורה במסגרת הבליצקריג הגרמני תרם לפיתוחה של תורת השריון המודרנית.

Merkava4m-Windbreaker-0036a
טנק מרכבה סימן 4מ של חיל השריון הישראלי. זהו טנק מערכה ישראלי החמוש בתותח תע"ש 120 מ"מ, מקלע כבד M2 בראונינג, מאג ומרגמה 60 חש"ן, ומצויד במערכת הגנה אקטיבית לטנקים מעיל רוח ומערכת ניהול קרב דיגיטלית צי"ד.
Challenger II Basra 2008
ירי של טנק צ'אלנג'ר 2 בבצרה עיראק ב-2008

תכונות

Holland Leopard 2A6
טנק מסוג לאופרד 2 (תוצרת גרמניה), של הצבא ההולנדי.

הטנק הוא רכב קרבי משורין זחלי, בדרך כלל בעל צריח מסתובב, המספק מענה לשלושה יסודות עיקריים בתמרון היבשתי:

  • מיגון / שרידות – יכולת הטנק לפעול על אף שנפגע ולהגן על הלוחמים המפעילים אותו. עקב מיגונו הגבוה של הטנק, נדרשים אמצעי לחימה ייעודיים לשם השמדתו או הוצאתו מכלל פעולה. בין אלו ניתן למנות: פגזי נ"ט, מטעני גחון, מוקשי נ"ט, רקטות נ"ט, טילים נגד טנקים וטילים המשוגרים מכלי טיס. ככלל, הטנק חסין מפני נשק קל ורסיסים.
  • ניידות / עבירות – יכולת הטנק לנוע בתוואיי שטח קשים לאורך זמן ובמינימום תקלות. ניידות הטנק עומדת בדרך כלל ביחס הפוך למיגונו (עקב משקלו הכבד של המיגון), ועל כן לרוב נדרשת פשרה בין שני היסודות הללו.
  • עצמת אש – יכולת הטנק לגרום נזק למטרותיו. נהוג להשוות את עצמת הירי של טנק אחד לעצמת ירי של מחלקת חיל רגלים שלמה. חימושו העיקרי של הטנק הוא תותח היורה פגזים (ולעיתים טילים), וכחימוש משני ניתן למצוא מקלעים, מרגמות ונשק קל (נק"ל).


חסרונותיו המרכזיים של הטנק הם גודלו, משקלו ומחירו הגבוה.

היסטוריה

הטנק מראשית דרכו עד מלחמת העולם השנייה

British Mark I male tank Somme 25 September 1916
סימן 1 - הטנק הראשון שיוצר בבריטניה

הטנק נוצר על מנת לתת מענה לבעיה שעמדה לפני הפיקוד הגבוה במהלך מלחמת העולם הראשונה - קצב האש הגבוה של התותחים והנשק הקל גבה קורבנות גדולים מהצד התוקף בלי להעניק לו ניצחון. היה צריך כלי רכב ממוגן עם תותח שישמיד את עמדות הירי של האויב וכך יסייע לחיל הרגלים המסתער. ב־1912 הציע ממציא אוסטרלי בשם לנסלוט דה מול תוכנית לרכב זחלי שנגנזה. ב־1915, אל מול הקיפאון בחזית המערבית במלחמת העולם הראשונה, הציע דה-מול את הצעתו פעם נוספת וזו נדחתה בשנית. לבסוף הוחל פיתוח של טנק בתצורה שונה מזאת שהציע דה-מול וניסוי ראשון בכלי נערך ב-6 בספטמבר באותה שנה.

למרות הפוטנציאל הגדול הטמון בו, לא השכילו מדינות ההסכמה לנצל את הטנק. הן שלחו לקרב רק טנקים בודדים וכך איבדו את אפקט ההפתעה הטמון במתקפת טנקים מסיבית. רק לקראת סוף המלחמה הן השתמשו בטנק כראוי וניצלו את יתרונותיו. השימוש הממשי הראשון בטנק על מלוא אפשרויותיו היה בקרב קמברה, ב־20 בנובמבר 1917. הטנקים הצליחו להבקיע את החזית הגרמנית, והכוחות של בעלות הברית לקחו בשבי עשרת אלפים חיילים גרמנים, 123 תותחים, ו־281 מכונות ירייה - הצלחה כבירה באותם הימים כאשר התקדמות של קילומטר או שניים נחשבה ל"פריצת דרך".

בין שתי מלחמות העולם פותחו טנקים רבים ברחבי העולם. ארצות הברית, בריטניה, צרפת, ברית המועצות ואחרות ייצרו טנקים בעלי שריון טוב יותר ובעלי עוצמת אש גדולה יותר. אולם רק גרמניה הנאצית פיתחה ואימצה תורת לחימה חדשנית, שכללה שימוש בכוח משוריין וממוכן ברמה האסטרטגית. הייחוד של תורת הלחימה הגרמנית היה בריכוז הטנקים במסגרת יחידות צבאיות עצמאיות רבות עוצמה (דיוויזיות פאנצר ופאנצרגרנדיר, ובשלב מאוחר יותר ארמיות פאנצר), בעוד שהמדינות האחרות פיזרו בדרך כלל את הטנקים בין דיוויזיות החי"ר או הפרשים שלהם, במסגרת גדודית או חטיבתית, וייעדו אותם להגשת סיוע צמוד ליחידות החי"ר. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה שעטו הפנצרים הגרמניים לתוך פולין, והביסו את הצבא הפולני המיושן תוך זמן קצר. גם בעת הפלישה לצרפת ב־1940 מילאו דיוויזיות הפאנצר הגרמניות תפקיד מכריע בכיתור ובהבסת צבאות בעלות הברית, והוכיחו שקווי ביצורים נייחים, דוגמת קו מז'ינו, לא מסוגלים לספק מענה לטקטיקת הבליצקריג הגרמנית.

הטנק במלחמת העולם השנייה

T-34 76 Westerplatte p d
טנק T-34 סובייטי
M4-Sherman tank-European theatre
טנק M4 שרמן אמריקאי

הטנקים הגרמניים, שרוכזו במסגרת ארבע קבוצות פאנצר (שכללו את הדיוויזיות הניידות של הוורמאכט), מילאו תפקיד מרכזי במהלך הפלישה הגרמנית לברית המועצות ביוני 1941 (מבצע ברברוסה). הם הנחילו שורת תבוסות נוראות לצבא הסובייטי, חדרו לעומק שטח ברית המועצות, והשמידו כ-20 אלף טנקים סוביטיים עד תום שנת 1941. אולם הצבא האדום הצליח לבלום את התקדמות הצבא הגרמני בשערי מוסקבה, ולאחר ניצחונו בקרב סטלינגרד נטל את היוזמה לידיו, והחל להדוף את כוחות הציר מערבה. באמצעות משאבי התעשייה העצומים של ברית המועצות וסיוע לוגיסטי מבעלות הברית ייצרו הסובייטים כמות אדירה של טנקי T-34 שזכו להצלחה גדולה בשל פשטות הייצור ותכנונם החדשני והיעיל. במהלך קרב קורסק בקיץ 1943, בו השתתפו למעלה מ-6000 טנקים משני הצדדים, הצליחו כוחות הצבא האדום לבלום את התקפת הנגד של כוחות השריון הגרמניים, ולגרום להם אבידות כבדות. לאחר השלבים הראשונים של המלחמה ריכז גם הצבא הסובייטי את הטנקים שלו במסגרת קורפוסים משוריינים וממוכנים ולאחר מכן במסגרת ארמיות טנקים רבות עוצמה. בשנתיים האחרונות של המלחמה מילאו ארמיות הטנקים הסובייטיות (הצבא האדום כלל בסוף המלחמה 8 ארמיות טנקים) תפקיד מכריע בשורת מתקפות סובייטיות, שהביאו את כוחות הצבא האדום עד לברלין.

במקביל התנהלה לחימה עזה בזירת המלחמה של צפון אפריקה בשנים 1941–1943 בין קורפוס אפריקה הגרמני בפיקוד גנרל פלדמרשל ארווין רומל לארמייה השמינית הבריטית. גם בזירה זו מילאו הטנקים תפקיד מרכזי. בקרב אל עלמיין השני, במסגרתו הביסו הבריטים את כוחותיו של רומל, השתתפו למעלה מ-1500 טנקים משני הצדדים.

בקיץ 1944 נחתו כוחות בעלות הברית המערביות בנורמנדי. בגל הראשון נכללו טנקי השרמן DD האמפיביים בנוסף לסוגים רבים של טנקים אחרים. הטנקים הגרמניים, ובמיוחד הטנקים הכבדים מדגם טיגר היוו יריב קשה לכוחות השריון הבריטיים והאמריקניים, אך בסופו של דבר העדיפות המספרית המוחצת ממנה נהנו כוחות בעלות הברית, שהסתמכו בעיקר על הטנקים הבינוניים האמריקנים מדגם M4 שרמן, הכריעה את הכף והביאה לניצחון. ב־1945 הסתיימה מלחמת העולם השנייה. היה ברור שבכל סכסוך עתידי יהיה לטנק תפקיד מכריע. במזרח ובמערב המתינו עשרות אלפי הטנקים שיוצרו להילחם בגרמניה לאויב חדש. מלחמת העולם השנייה הביאה להתפתחות אדירה בתחום הטנקים. השריון נעשה עבה יותר, חימוש הטנק היה לגדול יותר ולמדויק יותר, ופותחו תאוריות טקטיות ואסטרטגיות לשימוש בטנקים.

הטנק ממלחמת העולם השנייה ועד תחילת המאה ה-21 : עלייתו של טנק המערכה

Leo2A6M li
טנק לאופרד 2A6 תוצרת גרמניה.

עם תחילת המלחמה הקרה בין הגוש הקומוניסטי למערב (ברית נאט"ו), היו חמושים שני הצדדים בטנקים ממלחמת העולם השנייה. בניסיונותיהם לייצר טנק שיתמזגו בו גם השריון והחימוש הכבד של הטנקים הכבדים, וגם המהירות ויכולת התמרון של הטנקים הבינוניים, הגיעו שני הצדדים לאותן מסקנות ופיתחו את טנק המערכה. טנק זה, שהראשונים מסוגו היו הצנטוריון, ה-T54 והפטון, משלב בתוכו מהירות, שריון וחימוש, המתפשרות זו עם זו. כך נוצר מעין "האולר השווייצרי" של הטנקים: טנק שממלא את תפקיד כל סוגי הטנקים שקדמו לו (פרט לטנק הקל).

יצירת טנק המערכה התאפשרה בזכות התקדמות הטכנולוגיה בתקופה זו, ובייחוד בשיפור הרב בעוצמת המנועים, שהספקם היה למעלה מ-600 כוחות סוס בטנקי המערכה הראשונים וכ-1,500 כוחות סוס בטנקי המערכה המודרניים. מנועים עוצמתיים אלה אפשרו לטנק לשאת שריון כבד במיוחד ותותח גדול, תוך שמירה על יכולת ניידות ומהירות סבירות. השריון עובה באופן ניכר אך גם השתפר טכנולוגית והפך מלוחות פלדה למבנה מתוחכם עשוי מסגסוגות פלדה וחומרים מרוכבים, בנויים בגאומטריה משופעת, על מנת לספק מקסימום הגנה תוך הורדה במשקל. השריון המרוכב היה קל יותר מפלדה וסיפק הגנה טובה יותר. המדינות החזקות, ובהן ארצות הברית, ברית המועצות, הממלכה המאוחדת, גרמניה וישראל, פיתחו כל אחת שריון מרוכב שהרכבו ומבנהו הם סוד צבאי. כדי לחדור את השריון הכבד, גדל קוטר התותח הראשי של הטנק, בהתחלה ל-105 מ"מ ואחר כך ל-120 מ"מ בטנקים מערביים (ארצות הברית, מדינות ברית נאט"ו ובנות בריתן) ו-125 מ"מ בטנקים מזרחיים (ברית המועצות ובנות בריתה). תותחים אלה, שירו גם פגזי טנקים גדולים וחזקים יותר, סיפקו יותר אנרגיית לוע, שהייתה דרושה לחדור את השריון הכבד והמשוכלל באמצעות חודרן קינטי. במקביל פותחו גם פגזים המבוססים על רש"ק חלול לחדירת השריון. השיפורים הטכנולוגיים באו לביטוי גם במערכות בקרת הירי, השליטה והפיקוד, הניווט והקשר. שיפור חשוב נוסף היה הוספת אמצעי ראיית לילה כולל כוונת דימות תרמי המאפשרת לכוון על מטרות גם בחושך.

טנקי המערכה ממלאים עד היום תפקיד מרכזי בצבאות הגדולים, וכנראה ימשיכו למלא אותו גם בעתיד, ולו רק בשל יכולתם להטיל מורא באויב ולהפגין עוצמה. לטנק יש יתרון חשוב גם בלוחמה בשטח בנוי (לש"ב) - בכוח האש לו, במיגון הכבד שלו ובאמצעי התצפית המתקדמים הוא מהווה בפועל מוצב נייד. הפיתוחים הטכנולוגיים מהשנים שאחרי המלחמה ניכרים בטנק היטב. מערכות ממוחשבות החליפו את האמצעים הפשוטים של העבר. תנאי הצוות השתפרו ללא הכר. שריון מתוחכם נוסף על שריון הפלדה הישן והסטנדרטי. טנקים עתידיים, כדוגמת הטנק PL-01 הפולני, משלבים אלמנטים של חמקנות ומערכת ירי משוכללת.

המאה ה-21: עימותים נמוכי עצימות, מותו של הטנק?

עם זאת, היו שדיברו על "מותו של הטנק" לנוכח הופעת אמצעים נגד טנקים הכוללים מסוקי קרב החמושים בטילי נ"ט שיכלו לבלום טורי שריון מרחוק, וכן רקטות נגד טנקים (כגון ה-RPG-7 הנפוץ) וטילי נ"ט שמתופעלים על ידי לוחם חי"ר פשוט (ואפילו לא סדיר) שמסוגלים לגרום נזק ולהשבית אפילו טנק מערכה כבד ויקר. מטעני גחון מאולתרים גדולים, שמיוצרים על ידי ארגוני טרור וגרילה, יכולים להשמיד אף את טנקי המערכה המתקדמים ביותר. השינוי באופי הלחימה מקרבות ענק של שריון בשריון ללוחמה אסימטרית בין צבא סדיר החמוש בכבדות בכלי טיס וטנקים מול צבא לא-סדיר וארגוני גרילה שחמושים בעיקר בנשק קל, מטעני חבלה וטילי נ"ט, ומסתתרים בלב שטח בנוי, הובילו לכך שהפוטנציאל של הטנק בלחימה נוצל באופן חלקי בלבד ושהשימוש בו היה מוגבל למדי. שינוי טקטי זה חיזק את הדיבורים על "מותו של הטנק" ומעבר לרכב קרבי משוריין קל יותר שיחליף אותו בתפקידו.

הטנק בישראל

IDF-Merkava-Mk-4M-2016-Zachi-Evenor
מרכבה סימן 4מ הוא טנק המערכה המתקדם ביותר של צה"ל. הוא פותח ומיוצר בישראל.

חיל השריון הישראלי מפעיל טנקים מאז הקמתו במלחמת העצמאות. בשנותיו הראשונות הפעיל צה"ל טנקים ומשוריינים מכל הבא ליד, כאשר עד מבצע קדש הצטייד החיל בטנקים בינוניים וקלים מדגמי M4 שרמן, M51 סופר שרמן ו-AMX-13. בשנות ה-60 של המאה ה-20 החל צה"ל להפעיל טנקי מערכה, כאשר רכש טנקי צנטוריון בריטיים והסב אותם לטנקי שוט קל. טנקים אלה, בשיפורים ושדרוגים שונים, שירתו בצה"ל עד 1992, ולאחר מכן רבים מהם הוסבו לנגמ"שים כבדים בצה"ל, דוגמת הנגמחו"ן והפומ"ה. כמו כן רכש צה"ל מארצות הברית את טנקי הפטון מדגמי M48 ו-M60, אותם שיפר לטנקי המגח ששירתו עד אמצע העשור השני של המאה ה-21.

במבצע קדש, מלחמת ששת הימים ומלחמת יום הכיפורים התרחשו קרבות שריון בשריון גדולים בין צה"ל לצבאות ערב, כאשר ברובם יצא צה"ל כשידו על העליונה, גם כאשר היה בנחיתות של כמות ואיכות הטנקים. הניסיון שנרכש בקרבות אלה סייע בהמשך לשדרוג והסבת טנקים לצורכי ישראל ולפיתוח טנק ישראלי לפי מפרט הייחודי לצה"ל, וצרכיו הכוללים עימות נמוך עצימות ולוחמה בשטח בנוי ודרישה לעבירות בתוואי השטח הקשים של סלעי הבזלת של רמת הגולן מחד וחולות המדבר מאידך, וכן העדפת מיגון הצוות כשיקול התכנוני העיקרי.

בסוף שנות ה-70 של המאה ה-20 פיתחה ישראל את המרכבה: טנק מערכה פרי תכנונה ותוצרתה של ישראל שמותאם במיוחד לצורכי צה"ל וכלל מספר תפישות תכנוניות חדשניות וייחודיות (כגון העברת המנוע לחזית ויצירת מסדרון אחורי לחי"ר). ב-2009 הפך המרכבה סימן 4מ למבצעי. טנק זה נחשב לאחד המתקדמים והממוגנים ביותר בעולם וכולל מערכת בקרת אש מתקדמת, מערכת ניהול קרב דיגיטלית המתקשרת עם שאר כוחות צה"ל כולל טנקים אחרים וחיל האוויר, תחמושת רב-תכליתית מתקדמת שמתאימה ללוחמה בשטח בנוי ופגיעה בחי"ר, מסדרון אחורי שמאפשר נשיאת חי"ר ומערכת הגנה אקטיבית לטנקים שמגינה על הטנק וצוותו מטילים.

מבנה הטנק ומאפייניו

הטנק המודרני מורכב משלושה חלקים עיקריים: תובה, צריח ותותח טנק.

  • בתובה מותקנת מערכת ההנעה של הטנק הכוללת חטיבת כוח (המנוע והתמסורת), מזקו"ם (זחלים), דלק ונהג.
  • הצריח הוא החלק האקטיבי של הטנק המשמש ללחימה ובו מתנהלת עיקר הפעילות. בצריח יושבים המפקד, התותחן והטען. בצריח נמצאות רוב מערכות הנשק, האופטיקה והקשר של הטנק.
  • התותח משמש לירי בכינון ישיר.
Mivne-tank03

איור של מבנה טנק מאמצע המאה ה-20 (טנק צנטוריון)

Merkava-Mk4m-tank-structure-ZE-01

איור של מבנה טנק מתחילת המאה ה-21 (מרכבה סימן 4מ)

ניידות

רובם המוחלט של הטנקים נעים באמצעות מזקו"ם (מערכת זחלים, קפיצים ומרכובים) ונהנים מיתרונותיה: יכולת העבירות המוגברת וחלוקת משקלו של הטנק על שטח פנים רחב (דבר המקטין את סיכויו לשקוע בקרקע בוצית). כדי להתגבר על מכשולים קשים כגון תעלות נגד טנקים, שדות מוקשים וברזלים נגד טנקים - מסתייעות יחידות שריון בליווי צמוד של יחידות הנדסה קרבית. לצד הטנקים הרגילים ניתן למצוא גם טנקי גישור (טנק שצריחו הוחלף במערכת גישור הידראולית), טנקי-דחפור, טנקי הנדסה (עם כף דחפור או אמצעים הנדסיים אחרים) ונגמ"שי הנדסה עם מגובים לפריצת שדות מוקשים. ניתן למצוא גם דחפורים ממוגנים שנלחמים לצד הטנקים. הדחפורים משמשים למילוי תעלות נ"ט, להערמת סוללות, לפריצת סוללות, לסלילת דרכים וכן לחפירת עמדות לטנקים.

שריון ואמצעי הגנה

M60A1-Patton-Blazer-latrun-2
טנק M-60 פאטון עם מיגון ריאקטיבי מדגם "בלייזר" תוצרת ישראל
T-84 Oplat guided onto a tank transporter
T-84 Oplot-M בעל מיגון רב שכבתי; מיגון פאסיבי, מיגון ריאקטיבי ומערכת הגנה אקטיבית לטנקים

החלק העיקרי במיגון הטנק הוא השריון. בתחילת דרכו היה שריון הטנק מורכב בעיקרו מלוחות פלדה שהגנו על הצוות מאש קלה ורסיסים. עם התפתחות נשק שחדר מעבר לשריון זה, החלו מתכנני טנקים לחפש דרכים למיגון טוב יותר של הטנק. בתחילה עיבו את הפלדה, אולם התוצאה הייתה עלייה במשקל הטנק שהקשתה על ביצועיו. צוות תכנון רוסי שתכנן את ה-T-34 מצא פתרון חלקי, בדמות שריון משופע. לוחות השריון בתובה ובצריח הונחו בזווית חדה ביחס לאנכי, לשם השגת תבנית בליסטית לעמידת הגוף בפני קליעים נגד-טנקים. נטייתו של שריון מהקו האנכי מעמידה למעשה בפני הקליע שכבת שריון עבה יותר על פני מסלול התעופה שלו. בנוסף, הזווית חדה שבין מסלול התעופה ללוח מגדילה את הסיכויים של החלקות הקליעים, בניגוד לשריון אנכי. לפיכך, לוח שריון בעובי 10 ס"מ לדוגמה, כשהוא נטוי בזווית של 60 מעלות מהקו האנכי, יהיה בעל "בסיס שריון" של 20 ס"מ. השריון המשופע הועתק עד מהרה על ידי כל הצבאות, ועד היום מתוכננים כל הטנקים, וכך גם כלי רכב משוריינים אחרים, בצורה זו. [דרוש מקור]

שריון הטנק שופר גם בדרכים אחרות. נמצאו חומרים שונים שהיוו תוספת לשריון הפלדה והעניקו הגנה טובה יותר. בין חומרים אלה היו סגסוגות חזקות במיוחד וגם חומרים קרמיים. לכל מדינה יש את השילוב שלה של פלדה, סגסוגות, חומרים מרוכבים וחומרים קרמיים בשריון, כגון הצ'ובהם הבריטי, שהוא סוד צבאי. שריון כזה נקרא שריון מרוכב.

בנוסף ישנו המיגון הריאקטיבי. מיגון זה, שהשימוש הראשון בו נעשה על ידי ישראל, נועד להגן על הטנק מפני מטענים חלולים. בשנים האחרונות התפתח גם המיגון האקטיבי. מיגון זה נועד למנוע מהאיום לפגוע בטנק. הוא מחולק ל-"Soft Kill" (כגון שבשים כנגד טילי נ"ט) הגורם לאיום להחטיא את הטנק, ול-"Hard Kill" המשמיד את האיום בעודו באוויר. דוגמאות למיגון אקטיבי שמיירט את האיום הוא מערכת "מעיל רוח" הישראלית או הארנה הרוסית.

המשקל הרב של מיגון הטנק מאלץ את מתכנניו לתעדף בין האזורים והכיוונים השונים בטנק, בהתאם לייעוד הטנק ולאיומים בהם הוא צפוי לעמוד. ככלל, עיקר מיגון הטנק נמצא בחזיתו, שכן הטנק תוכנן במקור לפרוץ את קווי האויב, להסתער ולהילחם מול אויב חזיתי. עובדה זו מהווה חיסרון מהותי בעת לחימה בעצימות נמוכה, בה הטנק מאויים ומטווח מאגפיו ואף מצידו האחורי.

נקודת תורפה נוספת של הטנקים היא פגיעותם להתקפה מן האוויר. זאת מכיוון שהחלק העליון של הטנק אינו משופע, והשריון בו לרוב דק יותר. על כן קבוצת טנקים צריכה ליווי צמוד של כוחות נ"מ. מאותה הסיבה טנקים נייחים פגיעים לתקיפות ארטילריות. נקודת תורפה נוספת של טנקים היא הפגיעות למטעני גחון. ישנם אמצעי מיגון לגחון הטנק (כגון פלטות נוספות או מגובים כנגד מוקשים), אך לרוב התקנתם פוגעת בניידות הטנק.

חימוש

נשק

Merkava3Weapons-HE
טנק מרכבה סימן 3 חמוש בתותח 120 מ"מ, מקלע מדמה תותח M2, מקלע מקביל מאג 7.62 מ"מ, מאג מפקד ומרגמה 60 מ"מ פנימית.
Leclerc-IMG 1720
מבט מבחוץ על עמדת התותחן בטנק לקלרק. בעמדה אמצעי תצפית וכיוון וכן מערכות לשליטה על מערכות טנק שונות דוגמת מערכת הירי והטעינה האוטומטית ומערכת הקשר.

הטנקים הראשונים היו חמושים במקלעים ובתותחים קלים. בתחילה לא היה הצריח מסתובב ב־360 מעלות, ולכן נדרש חימוש משני בשני צידי הטנק. היו גם טנקים בעלי כמה צריחים, או טנקים שחימושם העיקרי בתובה ועשו שימוש בצריח קטן עם תותח בקוטר קטן. דגמים אלו נעלמו לחלוטין במלחמת העולם השנייה. מאז לטנקים יש צריח אחד המסתובב ל־360 מעלות ובו תותח טנק אחד (כיום התותח הוא בקוטר של 105–125 מ"מ) ומקלע מקביל, בנוסף לחימוש משני כמו מקלע מפקד ומדוכות עשן.

טיווח ובקרת אש

אחד מהמרכיבים החשובים בטנק הוא כוח האש. לכוח האש אחראי בעיקר התותח. את עוצמת כוח האש לא קובעים רק טווח התותח ויכולת ההשמדה שלו, אלא גם יכולתו לפגוע במטרות ממרחקים גדולים תוך כדי תנועה. האמצעים שמשמשים לכיוון התותח למטרתו נקראים אמצעי טיווח ובקרת אש. אמצעים אלה השתנו רבות במהלך השנים, מ-1916, אז התגלגל הטנק הראשון בקרב על הסום ועד היום.

במלחמת העולם הראשונה נעדרו מתותחי הטנקים אמצעים לבקרת אש. התותחן כיוון את התותח ידנית, לפי ניסוי וטעייה. במלחמת העולם השנייה המצב היה שונה. הטנקים נעשו מהירים יותר, תותחיהם - ארוכי טווח ומדויקים יותר, והחשוב מכל - השתנה תפקיד הטנק בשדה הקרב. עתה הוא נדרש להשמיד טנקי אויב בקרבות תנועה מהירים. כתוצאה מכך עלתה מאוד חשיבותה של בקרת האש. במלחמת העולם השנייה היו אמצעים פרימיטיביים לבקרת אש.

לאחר סיום המלחמה ועם תחילת השימוש בתותחי טנקים גדולים יותר וארוכי טווח, נעשו מאמצים לאפשר לטנקים ירי מדויק לטווחים ארוכים. הישג משמעותי ראשון נרשם עם פיתוחו של מד־טווח אופטי ששולב בו מחשב בליסטי. בשנות השישים הופיע מד טווח לייזר, המחשב את המרחק למטרה באמצעות שליחת קרן לייזר אליה וחישוב הטווח על־פי הזמן שחלף עד חזרתה של הקרן.

בשנות השמונים הוחלף המחשב הבליסטי במחשבים אלקטרוניים מתוחכמים. הם מחשבים לא רק את הטווח אלא את זווית הטנק (שיפוע הקרקע שעליה הוא נמצא), ובגרסאות חדשות יותר אף את בלאי התותח, נתוני מזג אויר ואקלים כמו לחץ אטמוספירי, לחות וטמפרטורה. בנוסף ישנה אפשרות לירי על מטרה בתנועה, כאשר התותחן עוקב אחר המטרה, המחשב לומד את מהירותה וכיוונה, ומפצה על כך לפני הירי. המערכות החדשות כוללות גם אפשרות לתיקון קבוע מראש, שעל מנת לבצעו די בלחיצת כפתור, זאת כדי לאפשר זמן קצר לבין הירייה הראשונה והשנייה כשיש החטאה. הודות למערכות אלה הטנק המודרני מסוגל לפגוע במטרתו מאלפי מטרים, ופגיעות נעשות לעיתים קרובות בפגז הראשון, בניגוד לעבר שבו היה צורך בכמה תיקונים.

תחמושת

תחמושת תותח הטנק מגיעה בתצורת כדור[1], כלומר פגז אחוד עם תרמיל המכיל חומר נפץ הודף (לרוב גרגרי אבק שריפה) ותחל, ולכן נקראת "כדור טנק". התרמיל המכיל את חומר הנפץ ההודף בנוי ממתכת כדוגמת פליז אך בפגזים מודרניים הולך ורווח השימוש בתרמילים העשויים מחומר מתכלה, הנשרף בזמן הירי וחוסך את הצורך להתמודד עם פינויו מהטנק לאחר שהפגז נורה.

הסוגים העיקריים של פגזים שבהם משתמש הטנק הם:

  • פגז נפיץ פלסטי (HEP/HESH): מיועד לשימוש כנגד מטרות רכות (חי"ר, מבנים, רק"מ קל). במקור נועד פגז נפיץ פלסטי כנגד טנקים, הפגז נועד "להימעך" על שריון הטנק ולהתפוצץ. הפיצוץ לא אמור לחדור את שריון הטנק, אלא להעיף חלקי מיגון פנימיים על אנשי צוות הטנק. כיום - עם ההתקדמות בטכנולוגיית המיגון - פגז נפיץ פלסטי כבר אינו יעיל כנגד טנקים, ומשמש בעיקר כחימוש נגד אדם. בעל אפקט השמדה בעקרון דומה לרימון יד (אך בעל עוצמה גדולה בהרבה).
  • פלאשט: פגז נגד אדם המכה בחיל הרגלים באמצעות מטר של אלפי חיצים קטנים וחדים.
  • חלול (HEAT): פגז "ליינר" נגד טנקים שחודר את שריון הטנק באמצעות זרם של נחושת המותכת באלפי מעלות. הרש"ק החלול נפוץ גם בקרב רקטות נ"ט וטילים נגד טנקים.
  • חודרן קינטי (ח"ש-מנעל או ח"ש-חץ, KEP או APFSDS): פגז ח"ש (חודר שריון) בעל קליפה נפתחת. פגז ח"ש הוא למעשה חץ מתכת חזק במיוחד שחודר שריון באמצעות האנרגיה הקינטית האדירה שהוא צובר. פגזי הח"ש עשויים ממתכות קשות - טונגסטן בדורות המוקדמים ואורניום מדולדל בסוגים המודרניים ביותר.
  • APAM-MP-T - פגזים חדשים ורב תכליתיים תוצרת תע"ש נגד אדם, מסוקים, מבנים ומטרות חצי-קשות. פגזים דומים מפותחים גם על ידי חברות אחרות, בהן ריינמטאל הגרמנית.

אופטיקה

M1A1 abrams front
אמצעי האופטיקה נמצאים בצד שמאל של התמונה (בצד הימני של הטנק, מתחת למקלע).
Leopard 2a4 EMES 15 thermal image
מערכת ראיה תרמית של טנק לאופרד 2

חימוש הטנק כולל אמצעים אופטיים למספר מטרות:

  • פריסקופ - מאפשר תצפית מתוך הטנק החוצה מבלי לחשוף את אנשי הצוות לפגיעה. תצפית זו נועדה לצורך הכוונת הטנק וזיהוי של אויב בולט. התצפית באמצעי זה מוגבלת ביותר מבחינת יכולת ההבחנה בפרטים, למרות שדה הראיה רחב יחסית.
  • טלסקופ מאפשר תצפית מדויקת יותר לזיהוי פרטים: החיסרון של מערכת כזו הוא שדה ראייה צר ביותר.
  • אמצעים לראיית לילה מאפשרים ראייה בחושך. בטנקים מודרניים (ראשית ההתפתחות של הנושא הייתה כבר בסוף מלחמת העולם השנייה בטנקים גרמניים) מותקנות מערכות מסוגים שונים המאפשרות ראיה גם בחושך. בעיקר נמצאים בטנקים מערכות לראיה תרמית. באמצעות מערכות אלו ניתן לדמות תמונות אף במצב של חושך כבד ותנאי ערפל וראות גרועים, ובמצבים שבהם ראיה אף המזוינת במשקפת לא יכולה להתמודד, כמו שימוש של כוחות באמצעי מסתור כמו שיחים ומיסוך עשן.

אמצעי התצפית היעיל ביותר הוא עדיין עין בלתי מזוינת, או עין חמושה במשקפת. כאשר מפקד הטנק מוציא את ראשו מחוץ לטנק הוא יכול להבחין באויבים ובמכשולים טוב יותר מאשר דרך פריסקופ או אמצעי ראייה אחר מתוך הטנק, אולם במצב כזה המפקד חושף את עצמו לפגיעה. בצבאות שונים קיימת מדיניות שונה לגבי צורת התצפית הרצויה בעת קרב. ברוב הצבאות ההנחיה היא כי יש לתצפת אך ורק מתוך הטנק.

תקשורת

הטנקים הראשונים לא צוידו באמצעי תקשורת חיצוניים או פנימיים ראויים לשמם. התקשורת בין טנקי מלחמת העולם הראשונה וסביבתם נעשתה בסימני דגלים, ביוני דואר (כאשר הטנק נתקע מאחורי קווי האויב), ובסימני ידיים. רק לקראת סוף המלחמה צויד חלק קטן מהטנקים במכשירי קשר רדיו. בתוך הטנק היה המצב לא פחות קשה, והתקשורת נעשתה בהלמות פטיש על גוף המתכת או בסימני ידיים. במלחמת העולם השנייה השתפר המצב בהרבה. הגרמנים היו הראשונים להכניס קשר רדיו בקנה מידה גדול לטנקים שלהם, ובסופו של דבר כל טנק בצבאות הלוחמים צויד לפחות בקשר חיצוני. חלק ניכר צוידו גם בקשר פנימי. במלחמה הקרה צוידו כל הטנקים בקשר חיצוני המאפשר לתקשר עם הטנקים האחרים, וקשר פנימי המאפשר תקשורת בין חברי הצוות.

השלב הבא בהתפתחות הקשר בטנקים (במאה ה־21) הוא שילובן של מערכות ניהול קרב דיגיטליות המאפשרות תקשורת בין הטנקים השונים לכוחות אחרים בשטח, וכן קבלת תמונה מלאה של שדה הקרב (היכן נמצאים טנקים אחרים, היכן מצויות מטרות שאותרו על ידי מזל"טים). כיום, מערכת מעין זו מותקנת בעיקר בטנק מרכבה סימן 4 אך מותקנת בהדרגה בטנקי מרכבה ישנים יותר. מערכות דומות מפותחות גם בידי צבאות זרים.

צוות הטנק

הטנק מכיל צוות לוחמים קטן (המכונים "טנקיסטים" או "שריונרים"), שלושה עד שישה איש, בסוגי טנקים שונים יש מקצועות שונים או שילוב מקצועות שונה. בין המקצועות המקובלים ניתן למנות:

  • מפקד טנק (מט"ק) - מפקד הטנק, האחראי על כל ההיבטים של הפעלתו: בחירת נתיב התקדמות, בחירת מטרות וסוגי תחמושת, ניהול לוחמת הצוות ופעולות אנשיו, ותיאום פעילות הטנק עם שאר הכוחות במערכה. המפקד מפעיל בדרך כלל גם מקלע, ובטנקים קטנים היה אחראי גם על ירי בתותח.
  • נהג - אחראי על ניהוג הטנק.
  • תותחן - אחראי על ירי בתותח ובמקלע המקביל.
  • טען - אחראי על טעינת התחמושת לבית הבליעה בתותח, ותפעול מערכות נשק נוספות (בעיקר המקלעים). לעיתים קרובות הוא מפעיל מקלע משלו, מקלע טען, ובטנק ה"מרכבה" הישראלי באחריותו גם הפעלת המרגמה שבצריח. בטנקים מודרניים הוא מופקד גם על תפעול מערכת הקֶשֶׁר ובכך מייתר את תפקיד ה"קשר" (ראה להן).
  • קשר - אחראי על הפעלת מכשיר הקשר בטנק, על העברת דיווחים אל ומאת מפקד הטנק (ראה לעיל).
  • מקלען - אחראי על תפעול מקלעים משניים. תפקיד זה היה קיים בטנקים עם מקלעי תובה.
  • מכונאי (בעיקר בצבא האדום) - אחראי על תחזוקת ותיקון הטנק.

בטנקים מערביים מודרניים יש בדרך כלל 4 אנשי צוות: מפקד טנק, תותחן, טען-קשר ונהג. בטנקים רוסיים מודרניים יש רק 3 אנשי צוות: מפקד טנק, תותחן ונהג, זאת בגלל הימצאותה של מערכת טעינה אוטומטית לפגזים.

סוגי טנקים

הטנק הראשון היה טנק סימן 1 הבריטי. טנק זה היה קיים בשתי גרסאות, שהיוו למעשה את שני סוגי הטנקים הראשוניים:

  • "זכר" - טנק המצויד בתותח ארטילרי נגד מטרות כבדות.
  • "נקבה" - טנק המצויד בעיקר במקלעים כנגד חי"ר.

בהמשך מלחמת העולם הראשונה הופיעו טנקים צרפתיים וגרמניים. טנקים אלה היו בעלי משקל וחימוש שונה מהטנק סימן 1. בנוסף, הבריטים עצמם פיתחו טנקים קלים יותר, ולכן סיווגו הבריטים את הטנקים סימן 1 כטנקים כבדים. מכאן ניתן לראות שבסוף מלחמת העולם הראשונה החל סיווג הטנקים על פי משקל. לאורך השנים עלה המשקל הממוצע של הטנקים, וכך השתנו גם הגדרות המשקל לכל קטגוריה.

עם המשך פיתוח הטנקים נוצרו סוגי טנקים רבים. שיטת הסיווג לפי משקל לא הייתה מספקת, שכן המשקל בלבד לא הספיק לקביעת סוג הטנק. טנק שנחשב כבד במדינה אחת, היה בינוני במדינה אחרת. לכן מדינות החלו לסווג טנקים על פי תפקידם בשדה הקרב בהתאם לתורת הלחימה של המדינה הספציפית. כך נוצרו טנקי החי"ר, טנקי השיוט\פרשים, ולבסוף טנקי המערכה העיקריים.

AMX-13-
AMX-13, טנק קל מ-1952
  • טנק קל הוא טנק קטן וקל יחסית. טנקים אלה הקריבו את המיגון והחימוש לטובת הניידות. הטנקים הקלים הראשונים, דוגמת הרנו FT נועדו לשרת כחיל פרשים משוריין. הטנקים הקלים היו אמורים לנצל את המהירות הגבוהה יחסית שלהם ולפרוץ בכמויות לעורף האויב דרך נקודות תורפה. תפקיד זה יועד לטנקים אלה מתקופת מלחמת העולם הראשונה ועד מלחמת העולם השנייה. טנקים קלים יוצרו גם אחרי מלחמת העולם השנייה וזכו להצלחה לא מבוטלת. הסיבה להצלחת טנקים קלים מודרניים היא שמשקלם הקל מאפשר לבצע בקלות דברים המסובכים לטנקי המערכה העיקריים. יתרון נוסף של הטנקים הקלים הוא שהם פחות יקרים לייצור ותחזוקה.
  • טנק בינוני - מדובר בטנקים שאינם הקלים ביותר אך גם לא הכבדים ביותר. הטנקים הבינוניים היוו איזון בין כוח אש, ניידות ושרידות ונועדו למספר רב של תפקידים. היתרון בטנקים הבינוניים היה בגיוונם, ביעילותם ובקלות ייצורם באופן המוני (בניגוד לטנק הכבד). לשיאם הגיעו הטנקים במלחמת העולם השנייה, עת יוצרו בכמויות אדירות והיוו את חוט השידרה של חילות השריון משני הצדדים. את מקום הטנק הבינוני ירש טנק המערכה.
  • טנק כבד הוא טנק כבד במיוחד שבו הדגש הוא על שריון וכוח אש ופחות על ניידות. הטנק הכבד תוכנן במקור כדי להוביל בהסתערות, ולפרוץ את הדרך לכוחות האחרים, אך בפועל נמצא שימושי יותר דווקא בתפקידים הגנתיים. מטרות התכנון היו לאפשר לטנק יכולת פריצת מכשולים, שריון מסיבי וכוח אש מספיק כדי להשמיד טנקים ומשוריינים אחרים. במלחמת העולם השנייה התפרסמו הטנקים הכבדים, בעיקר הגרמניים, כאשר השמידו כוחות של טנקים בינוניים שעלו עליהם במספריהם. בעשורים שאחרי המלחמה פחתה חשיבותם של הטנקים הכבדים, והם הוצאו משימוש לטובת טנקי מערכה עיקריים.
תמונה 043
שריונית מסוג Ferret Scout MK2, המוצבת בכניסה למוזיאון גולני
MerkavaMk4 ZE001m
טנק מרכבה סימן 4 הוא דוגמה לטנק מערכה מודרני
  • שריונית (tankette) הוא טנק קטן מאוד, שהופעל על ידי צוות של 2 אנשים. טנקים אלה הם יורשיו הישירים של הטנק הקל הראשון, רנו FT. בשנות העשרים והשלושים רעיון הטנקט פרח, שכן הם יכלו לשמש הן לשיטור במושבות האימפריות, וכפי שצוין בקשר לטנק הקל - כחיל פרשים משוריין במלחמה. הטנקטים יוצרו בין השנים 1930 עד 1939, אך ייצורם פסק מיד לאחר מכן בגלל יעילותם המוגבלת ופגיעותם הרבה מנשקי נ"ט.
המונח "שריונית" כבר לא נמצא בשימושו המקורי. באנגלית, המונח הוצא משימוש ואילו בעברית המונח "שיריונית" מציין רכב קרב משוריין אופני.
  • טנק חי"ר הוא טנק שנועד להילחם בצמוד לחיל הרגלים על מנת להבקיע מערכים של האויב ולכבשם. רעיון טנק החי"ר פותח בזמן מלחמת העולם הראשונה בידי הבריטים והצרפתים. טנק החי"ר תוכנן לעבוד בתיאום עם חיל הרגלים, לנוע במהירות איטית יחסית של קצב ריצה של חייל, דבר שאיפשר לו לשאת שריון כבד יותר מהטנק הממוצע. למרות שימוש נרחב על ידי הבריטים במלחמת העולם השנייה, התברר שאין צורך בטנקי חי"ר, שכן תפקידם בוצע בהצלחה גם על ידי טנקים בינוניים.
  • טנק שיוט (Cruiser tank) הוא טנק שתוכנן לנוע מהר ולהשמיד טנקים של האויב. טנקי השיוט תוכננו כדי להשלים את טנקי החי"ר ולנצל את הפרצות שהם יצרו כדי לאגף את כוחות האויב ולהשמיד את הטנקים שלהם. למעשה זו היא הגדרה בריטית למה שהיה ידוע בצבאות אחרים כטנקים בינוניים, אך הטנקים הבריטים היו קלים במעט ממקביליהם בעולם. במהלך מלחמת העולם השנייה התברר לבריטים שטנק השיוט חייב לגדול ולהתחמש בנשק כבד יותר, שכן יכולתו בשדה הקרב מוגבלת. כך קרה שלבסוף נהפכו טנקי השיוט לטנקים כבדים יחסית, ולבסוף הוחלפו בטנקי מערכה עיקריים.
  • טנק מערכה (Main battle tank) הידוע בראשי התיבות שלו MBT, הוא טנק מודרני המהווה את חוט השדרה של חיל השריון ותוכנן להתמודד כמעט עם כל האיומים בשדה הקרב תוך ביצוע מספר רב של משימות ותפקידים. במידה מסוימת, זהו טנק כלבו שיצירתו התאפשרה עקב התפתחות אדירה בטכנולוגיית השריון, החימוש וההנעה.
  • טנקים ייעודיים קטגוריה זו כוללת טנקים שהותאמו למשימות מיוחדות ולמעשה מתפקדים ככלי רכב משוריין, או רכבי הנדסה ממוגנים המבוססים על תובת טנק. דוגמאות לכך הם טנקי הנדסה עם ציוד לפינוי מכשולים ומוקשים, טנקי חילוץ המצוידים לחילוץ טנקים אחרים מהשטח, וטנקי גישור המצוידים בגשר נייד.

לוחמת טנקים

עמדות הירי

לפי תורת הלחימה הצה"לית, קיימות מספר עמדות ירי לטנקים הישראליים בעת הלחימה של שריון בשריון, לפני ותוך כדי הירי. על הטנק לבצע החלפת עמדות בתכיפות גבוהה על מנת להימנע מפגיעה על ידי האויב כשהוא חשוף בעמדותיו:

  • עמדת המתנה
בעמדה זו אין קו ירי או ראייה בין צוות הטנק למטרה. זוהי העמדה הנמוכה ביותר בה הטנק נמצא לפני ביצוע הירי. בעמדה זו מבצע הצוות הערכות ושיפור עמדות לקראת ביצוע הירי. גם שטחי הכינוס (שטחים בהם חונים הכוחות לפני או אחרי הלחימה, ונערכים לקרב) נמצאים בעמדות המתנה.
  • עמדת תצפית
צוות הטנק מתקדם מעמדת המתנה עד שיש לו קו תצפית (קו ראייה), בין המפקד בצריח לבין מטרותיו באופק. עמדה זו היא עמדת הביניים לפני ביצוע הירי. בעמדה זו נערך צוות הטנק לקראת ביצוע הירי.
  • עמדת אש
בעמדה זו ישנו קו אש בין תותח הטנק לבין מטרותיו באופק. זוהי העמדה הגבוהה ביותר בה נמצא הטנק בעת ביצוע הירי. יש לשאוף להימצא בעמדות האש למשך הזמן הקצר ביותר על מנת להימנע מחשיפה, ירי והיפגעות על ידי האויב.

הלחימה נגד הטנקים

9M133 Kornet
טיל 9M133 קורנט. בעל כושר חדירות של 1,100-1,200 מ"מ פלדה, וטווח עד 5.5 קילומטר. הופעל במלחמת לבנון השנייה כנגד רק"מ ישראלי.

כניסת הטנקים לשדה הקרב הביאה לפיתוח מגוון גדול של אמצעים שנועדו להקשות על הטנק בביצוע משימתו או לפגוע בו ולנטרלו כליל, ומכונים בשם הכולל 'אמצעים נגד טנקים' או 'אמצעי נ"ט'. אמצעים אלה כוללים מכשולים יבשתיים (כגון תעלות נ"ט, מחסומי בטון ייעודיים, מחסומי ברזל ייעודיים, מוקשים ומטעני גחון), ארטילריה ייעודית, כלי רכב ייעודיים (כגון משחיתי טנקים ורכבים קלים נושאי תול"ר), כלי טיס שיעודם העיקרי תקיפת טנקים וכלי רק"מ (כגון מטוס הA-10 ת'נדרבולט II ומסוקי קרב כדוגמת AH-1 קוברה) וכן כלי נשק הנישאים בידי חי"ר (כגון רקטות נ"ט וטילי נ"ט). כמו כן, בוצעו שינויים בטנקים עצמם, כדי להתאימם ללחימה בטנקים אחרים (קרבות שריון בשריון - שב"ש).

מלבד האיום של טנקים כלפי טנקים אחרים, נראה כי האיום הגדול והאפקטיבי ביותר לטנקי מערכה מודרניים הוא מצד טילים מונחים נגד טנקים (ATGM, טילי נ"ט). טילים קטנים וזולים יחסית לטנק (עלותם נעה בין אלפי דולרים למאות אלפי דולרים), המתופעלים בידי אדם או שניים, עלולים להשמיד טנק ששויו עשרות מיליוני דולרים על צוותו. טילים אלה בנויים לרוב עם ראש קרבי המבוסס על מטען חלול ולעיתים כולל אף מטען חלול כפול (טנדאם) על מנת לחדור מיגון ריאקטיבי.

במלחמת יום כיפור פגעו טילי סאגר בטנקים של צה"ל. גם במלחמת לבנון השנייה התברר כי קיימים בזירה טילי נ"ט, שמסוגלים לפגוע בטנקי המערכה החדישים ביותר שנמצאים בידי צה"ל, ללא כל מענה טוב מצד הטנקים. בתגובה התעשיות הביטחוניות של ישראל פיתחו מערכות הגנה אקטיביות מפני טילי נ"ט, בהן "מעיל רוח" ו"חץ דורבן", המסוגלות ליירט את האיום באוויר לפני שהוא פוגע בטנק. גם מדינות אחרות, כמו רוסיה, שהבינה את הסכנה שבטילי הנ"ט, פיתחה את מערכת ארנה.

השוואה בין טנקי מערכה מודרניים

השוואה בין טנקי מערכה מערכה מודרניים המובילים בעולם במאה ה-21

תכונה/ שם מרכבה אבראמס צ'אלנג'ר לאופרד 2 K2 פנתר שחור T-14 ארמטה
דגם נוכחי מרכבה סימן 4 אבראמס M1A2 צ'אלנג'ר 2 לאופרד 2A6 K2 T-14
מדינה מייצרת   ישראל  ישראל   ארצות הברית  ארצות הברית   הממלכה המאוחדת  הממלכה המאוחדת   גרמניה  גרמניה   קוריאה הדרומית  קוריאה הדרומית   רוסיה  רוסיה
משתמשים עיקריים   צה"ל (חיל השריון)  צבא ארצות הברית

חיל הנחתים של ארצות הברית

 צבא בריטניה
גרמניה ומדינות רבות באירופה  צבא קוריאה הדרומית  צבא היבשה הרוסי
משתמשים משניים  סעודיהמצרים, כווית קנדהטורקיה
מחיר 4.5 מיליון דולר בין 6.21 ל-8.58 מיליון דולר

(דגם A2)

כ-7 מיליון דולר 5.74 מיליון דולר

(דגם A6)

8.5 מיליון דולר 3.7 מיליון
שנת יצור 1979 (סימן 1),
2004 (סימן 4)
1980 1998 1979,
2001 (דגם 2A6)
2013 2015
אורך 9.04 מטר עם התותח 9.8 מטרים (תותח קדימה) 11.55 מטרים (תותח קדימה)

8.32 מטר (תובה)

7.69 מטרים 10 מטר 10.8 מטר
רוחב 3.92 מטר כולל הפלטות 3.65 מטרים 3.52 מטרים 3.70 מטרים 3.6 מטר 3.5 מטר
גובה 2.66 מטר 2.43 מטרים 2.49 מטרים לתקרת הצריח 2.79 מטרים 2.5 מטר 3.3 מטר
משקל בין 60 ל-80 טון 69 טון (מוכן לקרב) 62.5 טון ערוך לקרב 62.30 טון 55 טון 48 טון
מהירות 64 קמ"ש כביש: 67 קמ"ש

שטח: 48 קמ"ש

כביש: 56 קמ"ש כביש: 72 קמ"ש, שטח: 45 קמ"ש כביש: 70 קמ"ש 80-90 קמ"ש
טווח פעולה 500 ק"מ 426 ק"מ 450 ק"מ 550 ק"מ 430 ק"מ 500 ק"מ
חימוש עיקרי תותח תע"ש 120 מ"מ חלק קדח תותח 120 מ"מ מדגם M256

42 פגזים

תותח 120 מ"מ תותח 120 מ"מ מסוג Rheinmetall  L55

48 פגזים

תותח L55 בקוטר 120 מ"מ, חלק קדח,

40 פגזים.

תותח 125 מ"מ חלק-קדח

דגם 2A82-1M

45 פגזים

חימוש משני שני מקלעים 7.62 מ"מ M240,

מקלע כבד 12.7 מ"מ מדגם M2 בראונינג

מקלע 7.62 מ"מ,

מקלע כבד 12.7 מ"מ בצריח

שני מקלעים 7.62 מ"מ MG3 מקלע 7.62 מ"מ,

מקלע 12.7 מ"מ

מקלע קורד (12.7 מ"מ)

מקלע PKT

מנוע דיזל, 1500 כוחות סוס טורבינת גז רב-דילקית, 1,500 כ"ס דיזל, 1200 כוח סוס. דיזל, 1,500 כוח סוס מנוע דיזל MTU MB-883 Ka500 בהספק 1500 כוח סוס דיזל, 1,800 כ"ס דגם (ChTZ 12Н360 (A-85-3A
שריון שריון מרוכב מסווג, מערכת הגנה אקטיבית לטנקים מעיל רוח שריון מרוכבאורניום מדולדל מסווג, שריון צ'ובהם דור שני. מסווג, שריון מרוכב 44S-sv-Sh
צוות 4 4 4 4 3 3

ראו גם

לקריאה נוספת

  • ג'ויס קרי, הטנקים עולים : טנקים בלוחמה מודרנית, הוצאת מערכות, 1968.

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ מתוך "מילון מונחים צבאיים", הוצאת המטה הכללי, 1980: 1. פָּגָז - הפגז הוא חלק מִכַּדּוּר בתחמושת תותחים. 2. כַּדּוּר - כל החלקים היוצרים יחידת-תחמושת לירייה אחת. הכדור מורכב בעיקר מִתֶּחֶל, מִטְעָן-הוֹדֵף (בתרמיל או שלט בתרמיל) וטִיל (קָלִיעַ, פָּגָז או קֶלַע).
M4 שרמן

M4 שרמן (על שמו של הגנרל האמריקני ויליאם שרמן) הוא טנק אמריקאי בינוני שהיווה את עמוד השדרה של גייסות השריון של הצבא האמריקאי במלחמת העולם השנייה. טנקי שרמן רבים נוספים הועברו ליחידות השריון של צבאות בעלות הברית במסגרת תוכנית השאל־החכר, הבולט מביניהם הוא הצבא הבריטי. השרמן יוצר בקנה מידה נרחב, והוא הטנק השלישי בתפוצתו בעולם, והטנק המיוצר ביותר בהיסטוריה של ארצות הברית - כ־50,000 טנקי שרמן מכל הדגמים יוצרו במהלך המלחמה, והוא הפך לאחד הטנקים הידועים ביותר בהיסטוריה הצבאית.

השרמן, שפותח במהירות בארצות הברית אחרי הבליצקריג של 1940, לא היה מהפכני בתכנונו, אך היה טנק מעולה מבחינה מכנית, ופשוט לייצור המוני. בעת כניסתו לקרב לראשונה באל עלמיין ב־1942 נחשב השרמן לטנק הטוב ביותר של בעלות הברית, אף על פי ששריונו היה דק, חיסרון שפגע בו עד סוף המלחמה. השרמן הפך עד מהרה לטנק העיקרי של עוצבות השריון של הצבא האמריקני. עם זאת, ככל שנמשכה המלחמה, משמעות ההחלטה האמריקנית להתרכז בייצור השרמן, כולל הדגמים המשופרים של הטנק, הייתה הקרבת איכות למען כמות. היא גרמה לכך, שהטנק העיקרי ששירת בצבאות בעלות הברית המערביות, היה נחות באופן משמעותי במיגון ובכוח האש בהשוואה לדגמים המאוחרים של הטנקים הגרמניים.

לאחר מלחמת העולם השנייה הועברו עודפים של השרמן ממחסני הצבא האמריקני למספר מדינות ברחבי העולם, וטנקים רבים נשארו בשירות צבאותיהן תקופה ארוכה. טנקי שרמן הגיעו לצה"ל בשלהי מלחמת העצמאות מעודפי אירופה והיוו את גרעין חיל השריון בשנות החמישים, לאחר שעברו הסבות שונות. הם נטלו חלק חשוב במערכות ישראל השונות, ובעיקר במלחמת ששת הימים ובמלחמת יום הכיפורים. כלים משוריינים רבים ומשונים, כולל טנקים ייעודיים כמו טנקי הנדסה, תותחים מתנייעים, נושאי גייסות וטנקי להביור נבנו על בסיס התובה שלו.

חיל הנדסה

חיל הנדסה או חיל הנדסה קרבית (בראשי תיבות: חה"ן) הוא אחד מחילות היבשה היסודיים (יחד עם חיל רגלים, חיל שריון וחיל תותחנים) שמהווים מרכיב חיוני בכל צבא. חיל ההנדסה מתמחה בכל הקשור להנדסה צבאית בשדה הקרב - בנייה והריסה, עבודות עפר, חבלה התקפית, חבלה וסילוק פצצות, מיקוש ופריצת מכשולים, גישור וצליחה - ובעל חשיבות מכרעת בלוחמה הקרקעית. בחלק מצבאות העולם, ובהם צה"ל, לוחמי חיל ההנדסה מתפקדים גם כלוחמי ח"יר וזוכים להכשרה קרבית גבוהה, בה הם מאומנים בלחימת חיל רגלים טיפוסית יבשתית רגילה (בצה"ל לוחמי חיל ההנדסה הקרבית מוגדרים כלוחמי חוד ובעלי הכשרה ברמת רובאי 07). תפקידיו של חיל ההנדסה מגוונים: מצד אחד, עליו לאפשר ניידות לכוחות (בייחוד לחיל השריון) ולסייע לכוחות שריון וח"יר במכשולים הנדסיים (בתים ממולכדים, פריצת מכשולים, שדות מוקשים, צירים ושטחים, חבלה). מצד שני, עליו למגן את הכוחות ולהגביל את תנועת כוחות האויב. את זה חיל ההנדסה דרך פלוגות ייעודיות עושה לרוב על ידי חפירת תעלות, הטמנת מוקשים ובניית ביצורים. בנוסף, בצבאות המודרניים חיל ההנדסה הוא הסמכות העליונה בכל הנוגע לחומרי נפץ וחבלה וחיל חיוני הקיים בכל צבא מודרני בעולם.

חיל השריון

חיל השריון הישראלי (בראשי תיבות: חש"ן) הוא החיל המתמרן העיקרי בזרוע היבשה של צבא הגנה לישראל ומבסס את עיקר כוחו על טנקי מערכה.

צבעה של כומתת החיל הוא שחור ואילו צבעי הדגל של חיל השריון הם ירוק ושחור. בסמל החייל, הקבוע על הכומתות, מופיע טנק קרומוול - מראשוני הטנקים שהרכיבו את החיל. סיסמתו של החיל היא '"האדם שבטנק ינצח".קצין שריון ראשי הנוכחי הוא תת-אלוף אוהד נג'מה.

טנק מערכה

טנק מערכה (באנגלית: Main Battle Tank) הוא טנק מודרני המיועד למילוי תפקידים רבים בחילות שריון רבים ברחבי העולם. טנק המערכה תוכנן להתמודד כמעט עם כל האיומים בשדה הקרב ולבצע מספר רב של משימות ותפקידים. במידה מסוימת, זהו טנק "כלבו" שיצירתו התאפשרה עקב התפתחות אדירה בטכנולוגיית השריון, החימוש וההנעה.

טנקי המערכה התפתחו מהטנקים הבינוניים-כבדים ומטנקי השיוט הכבדים שיוצרו בסוף מלחמת העולם השנייה ובעשור שלאחריה. ארצות הברית, בריטניה, וברית המועצות פיתחו את הטנקים האלה דוגמת ה-T-54 ו-M47 לשאת חימוש ושריון ברמה שביטלה למעשה את הצורך בטנקים כבדים. כך קרה שהדור הזה של הטנקים שימש ברוב המקרים כטנקי מערכה עיקריים על אף שבתחילה הוצבו לצידם טנקים כבדים.

ההתפתחות בתחום ההנעה, ובעיקר מנועי דיזל מצוינים וחזקים, איפשרה לטנקי המערכה להיות ניידים מאד, על אף משקלם הגבוה. בשנים האחרונות ממשיך להשתפר תחום ההנעה, הן במנועים משופרים יותר והן בעבירות משופרת בשטח. התפתחות בעיצוב שריון פלדה, ולאחר מכן הגדלת יעילות השריון באמצעות שילוב חומרים קלים יחסית וחזקים מאד (שריון מרוכב), איפשרה לטנק המערכה העיקרי המודרני רמות מיגון גבוהות תוך שמירה על משקל סביר. למרות זאת, ככל שגדלו האיומים שבפניהם נאלץ הטנק להתמודד, משקלו וגודלו עלו וכיום טנק מערכה מודרני שוקל בין 60 ל-70 טון (להשוואה רוב הטנקים הכבדים ממלחמת העולם השנייה שקלו בין 45 ל-55 טון). כדי לפצות על תוספת המשקל, טנקי המערכה מצוידים במנועים חזקים ביותר שמגיעים לעוצמה של 1,500 כ"ס (1,100 קילוואט).

למרות ההתפתחות בשריון ובמיגון הטנק, התפתחות מקבילה של נשקי הנ"ט מונעת מהטנק שליטה בשדה הקרב. בקרב צבאות סדירים, טילי נ"ט מתקדמים מאפשרים ללוחמי החי"ר להתמודד עם טנקי מערכה ומסוקי קרב הפכו לציידי טנקים קטלניים המסוגלים לבלום טורי שריון מרחוק. גג הצריח, הזחלים, החיבור שבין הצריח לתובה וגחון הטנק נחשבו מאז ומתמיד לאזורים הפגיעים בטנק ועד היום מהווים נקודות תורפה שמנוצלות כדי להשבית טנקים באמצעות אמצעי לחימה מאולתרים כגון רקטות נ"ט ומטעני גחון. הפתרון של הוספת שריון מוגבל, בסופו של דבר, עקב הגבלת עומס ופגיעה בניידות הטנק. לכן, נוספו בשנים האחרונות לחלק מהטנקים מיגונים ריאקטיביים (קסטות המלאות בחומר נפץ שמתפוצצות עם פגיעת התחמושת ובכך מטות אותה הרחק מהטנק) וכן מערכות הגנה אקטיביות לטנקים המסוגלות לשבש טילי נ"ט מונחים (Soft kill) ואף להשמידם באוויר (Hard kill).

החימוש העיקרי של טנק המערכה הוא תותח רב-תכליתי בקליבר גדול. טנקי המערכה הראשונים נשאו תותחים בקוטר של 100 או 90 מילימטר, אך מכיוון שעם השנים עברו תפקידי הטנק הכבד לטנק המערכה וכתוצאה ממירוץ חימוש בין המיגון לתותח, נושאים טנקי מערכה מודרניים תותח בקוטר 105, 120 או 125 מילימטר. התותח מאפשר לטנק השמדת טנקים אחרים, השמדת רכבים "רכים" (כגון נגמ"שים וכלי רכב בעלי מיגון קל) והשמדת חי"ר. לכל מטרה יש סוג תחמושת ייעודי.

טנקי המערכה נועדו לשימוש במערכות מסיביות בין צבאות סדירים, אך הם שימושיים גם בלוחמה בשטח בנוי, כפי שניתן היה לראות במלחמת עיראק ובמבצעי צה"ל באינתיפאדה השנייה ובלחימה ברצועת עזה. במבצע צוק איתן הופעלו לראשונה טנקי מרכבה סימן 4מ עם מערכת הגנה אקטיבית לטנקים "מעיל רוח" שהוכיחה את עצמה בהגנה על הטנק מפני רקטות וטילי נ"ט ואפשרה לחיל השריון חופש פעולה גדול, דבר שאפשר לטנקים לפעול ביעילות ובהצלחה ולפגוע במטרות טרור ומחבלים רבים.

למרות זאת נשמעו טענות כי בעתיד יצומצם תפקידם של הטנקים בשדה המערכה, לאור התייעלות הנשק האנטי-טנקי ותפוצתו הנרחבת. טענות אלו הושמעו על ידי אנשי צבא בכל רחבי העולם בעיקר לאחר מלחמת יום הכיפורים בה נבלמו בשלבים מסוימים כוחות השריון של צה"ל באמצעות טילי נ"ט, אולם העובדות הן ששימוש נרחב בלחימת שריון נמשך גם עשרות שנים לאחר מכן, למשל במלחמת עיראק ב-2003.

טנקי המערכה של הדור האחרון הם:

ישראל מרכבה סימן 4מ

ארצות הברית M1A2 אברהמס

גרמניה לאופרד 2 A7

הממלכה המאוחדת צ'אלנג'ר 2

רוסיה T-14 ארמטה

הרפובליקה העממית של סין Type 99

צרפת AMX-56 לקלרק

איטליה אריאטה

יפן Type 90

קוריאה הדרומית K2 בלאק פנתר

הודו ארג'ון סימן 2

אוקראינה T-84 Oplot-M

טנק מרכבה סימן 4

טנק מרכבה סימן 4 הוא הדגם הרביעי והמתקדם ביותר של טנק המרכבה - טנק מערכה ישראלי שפותח ומיוצר בישראל עבור חיל השריון של צה"ל. המפרט הטכני ויכולותיו של 'סימן 4' עולים באופן משמעותי על אלו של קודמיו, וכוללים תותח טנק 120 מ"מ ומנוע דיזל בהספק של 1,500 כוחות סוס.

בשנת 2003 החלה הכנסתו לצבא. בשנת 2004 החלו טנקי מרכבה סימן 4 בפעילות מבצעית בג'נין. הדגם הבסיסי עבר מספר שדרוגים ותיקונים כדי לטפל ב"מחלות ילדות" שנתגלו בשירות המבצעי. ב-2009 החל צה"ל בקליטת דגם משופר - 'סימן 4מ' - הכולל את "מעיל רוח", מערכת הגנה אקטיבית לטנקים תוצרת ישראל, ודגם זה הפך למבצעי כשנה לאחר מכן. כיום טנקי סימן 4מ משרתים בחטיבה 401 וחטיבה 7 הסדירות. מספר חטיבות מילואים מפעילות טנקי סימן 4 וסימן 4מ.

טנקי מרכבה סימן 4 השתתפו במלחמת לבנון השנייה, מבצע עופרת יצוקה ומבצע צוק איתן.

כדור (תחמושת)

כדור הוא שמה של תצורת חימוש אחידה שבה הקליע אחוד עם תרמיל המכיל את חומר הנפץ ההודף. ישנם כדורים מסוגים רבים ושונים ובקטרים שונים המתאימים לסוגים שונים של כלי נשק. תחמושת בתצורת 'כדור' משמשת בכלי נשק קלים דוגמת רובים, אקדחים, מקלעים וכו', אך גם בתותחי טנק ותותחי נ"מ. יתרונה המרכזי של תצורת ה'כדור' הוא בכך שהקליע נטען לבית הבליעה של הנשק ביחד עם תרמיל המכיל את חומר הנפץ ההודף וכך תהליך הטעינה מהיר יותר וחומר הנפץ ההודף מותאם בסוגו ובכמותו במדויק לקליע.

במרבית הכדורים המודרניים המשמשים בנשק קל ובמקלעים נעשה שימוש בתרמיל פליז, בעל כרכוב שקוע, המכיל אבק שריפה. הקליעים בנשקים אלה עשויים לרוב מליבת עופרת המצופה מתכת רכה, אך ישנם גם קליעים מיוחדים המיועדים למטרות ספציפיות, כדוגמת קליעים 'נותבים', המכילים חומר הבוער בזמן מעוף הקליע ומסמן את נתיבו; קליעים 'חודרי שריון', המכילים ליבת מתכת קשה (למשל, טונגסטן) ומשמשים לירי נגד מטרות משוריינות; וקליעים 'מציתים', המכילים חומר בעירה המתלקח בזמן פגיעת הקליע במטרה ומשמש להצתת מכלי הדלק שלה.

בכדורים המשמשים כתחמושת לתותח טנק הקליע הוא פגז המותאם למטרה עליה יורים, לדוגמה: חודרן קינטי, פגז נפיץ פלסטי ופגז בעל מטען חלול.

התרמיל עשוי לרוב מפליז או ממתכת דומה, בדומה לתרמיל כדורים בקוטר קטן יותר, אך בכדורי טנקים מודרניים גובר והולך השימוש בתרמילים העשויים מחומר המתכלה בתהליך הירי וכך נמנע הצורך בפינוי תרמיל מתכתי גדול ולוהט מחלל הטנק המצומצם.

בשונה מתרמילי כדור המשמשים במקלעים, לכדורים המשמשים בתותח טנק יש כרכוב בולט ובנוסף, מאחר שהם מכילים כמות גדולה בהרבה של חומר נפץ הודף, יש בתוכם מנגנון שנועד להעביר את הצתת הפיקה (כתוצאה מהנקירה בה) לכל אורך התרמיל, כדי להשיג הצתה מהירה של כל חומר הנפץ ההודף.

המונח 'קוטר הכדור' מתייחס למעשה לקוטרו של הקליע. כך של'כדור בקוטר 5.56 מ"מ' יש קליע בקוטר של 5.56 מ"מ (או קרוב מאוד לכך) ותרמיל בקוטר מעט עבה יותר.

לוחמת שריון

לוחמת שריון היא השימוש בסוגים שונים של רכבים קרביים משוריינים בשדה הקרב המודרני.

סוג לוחמה זה הוא מרכיב עיקרי בתפיסת הלחימה המודרנית הנשענת על הבקעה מהירה של קו האויב ותמרון בשדה הקרב. עמוד השדרה של לוחמת השריון הוא טנק המערכה המודרני, אשר משלב מיגון, כוח אש ויכולות תמרון ועבירות גבוהות. שאר הכוחות נעים בדרך כלל ברק"מים, הדומים ביכולת התמרון שלהם ולעיתים גם במיגון שלהם לטנק, ומשמשים את כוחות הסיוע בהם; כוחות הנדסה, חיל רגלים, ארטילריה, לוגיסטיקה, קשר וכדומה.

פיתוח תורת הלחימה המשוריינת נולד מתוך הלוחמה הסטטית של מלחמת העולם הראשונה (מלחמת חפירות). בניסיון לחזור לדוקטרינת הלחימה הדינמית שאפיינה את המאה ה-19, פותחו הטנקים הראשונים כדי לפרוץ את קווי ההגנה המבוצרים של האויב וכך לאפשר תמרונים מהירים והבקעה של עמדות האויב. מאז ועד היום, הפכו עקרונות אלו לדוקטרינות לחימה המאפיינות את הלוחמה המודרנית, בהן "בליצקריג" של גרמניה הנאצית, "קרב עומק" של ברית המועצות ו"הלם ומורא" של ארצות הברית.

מפקד פלוגה

מפקד פלוגה או בקיצור מ"פ (קרי: מם פא), הוא תפקיד אשר ניתן לקצינים בצה"ל בדרגת סרן או רב-סרן, על מנת למפקד על פלוגת לוחמים.

בצה"ל מתייחס מונח זה למפקד יחידה הכפופה לגדוד חי"ר, שריון, הנדסה קרבית, איסוף קרבי חטיבת החילוץ ויחידות מובחרות. בחיל התותחנים ובמערך ההגנה האווירית מכונה מפקד הפלוגה מסו"ל (מפקד סוללה). דרגתו של מפקד הפלוגה היא בדרך כלל דרגת סרן, לעיתים רב-סרן ולעיתים נדירות יותר סגן. מפקד פלוגה לרוב השתלם בקורס מפקדי פלוגות, ולעיתים נדירות יותר הוא גם בוגר תואר ראשון מהמכללה לפיקוד טקטי.

בחילות היבשה, למפקד פלוגה לוחמת כפופים ארבעה קצינים: סגנו ושלושת מפקדי המחלקות שתחתיו. לסגנו יש לרוב דרגת סגן ולמפקדי המחלקות יש דרגת סגן משנה. לרוב מפקד פלוגה אחראי על אחד עשר כלי רכב קרביים ועל כלי רכב מנהלי אחד. רכב קרבי ראשון (טנק, תותח מתנייע או נגמ"ש) הוא רכב בפיקודו הישיר. הוא משמש אותו ואת צוות החיילים הפשוטים הקרובים לו ביותר. השני של הצוות הישיר של סגנו ותשעת הנותרים מתחלקים כל בשלשות בין המחלקות. בכול מחלקה יש רכב קרבי אחד בפיקוד ישיר של מפקד המחלקה, אחד לסמל המחלקתי ואחד לאחד ממפקדי הכיתות. את הרכב המנהלי מפעילים רב הסמל הפלוגתי, סגנו ונהגו.

התקן לצוות טנק בצה"ל הוא ארבעה חיילים. לכן מפקד פלוגת שריון לוחמת אמור לפקד על 44 לוחמים (כולל עצמו) ועוד צוות מנהלי קטן. בחיל התותחנים המצב דומה לזה שבשריון. בנגמ"ש של חיל רגלים יכולים להיות בין שישה ל-12 חיילים. לכן מפקד פלוגת חיל רגלים לוחמת יפקד על 66 עד 131 לוחמים וצוות מנהלי קטן.

מרכבה (טנק)

מרכבה היא סדרה של טנקי מערכה ישראליים המהווה את עמוד השדרה של חיל השריון הישראלי. ייצור המרכבה החל מ-1979, כאשר בחלוף השנים פותחו דגמים יותר מתקדמים ומשוכללים (כל דגם מכונה "סימן"). הדגם המתקדם ביותר הוא המרכבה סימן 4 שנכנס לייצור החל משנת 2003.

הטנק פותח ומורכב בישראל, וכן רוב חלקיו מיוצרים בישראל. תפיסת התכנון שלו היא הגנה מרבית לצוות ולכן השריון הקדמי עובה ובוצעה מהפכה עיצובית כשהמנוע מוצב בחזית הטנק, שלא כמו בטנקים מקבילים בעולם. המקום שהתפנה בחלקו האחורי של הטנק איפשר הוספת פתח כניסה אחורי המשמש לנשיאת לוחמי חי"ר ואף לפריקה רגלית של צוות הטנק.

הוגה פרויקט טנק המרכבה הוא ישראל טל, מאלופי צה"ל שתרם רבות לחיל השריון וממבססי דוקטרינת השריון כאגרוף מחץ, ומתכננו הוא המהנדס ישראל טילן. לצורך מימוש הפרויקט הוקמה במשרד הביטחון מנהלת פרויקט טנק המרכבה, מנת"ק - הגוף המתאם ומנהל את הפרויקט, ובחיל החימוש הוקמה הרשות לפיתוח טנקים, רפ"ט - הגוף המתכנן והמפתח של הטנק.

טנק המרכבה סימן 4 נחשב לאחד הטנקים הטובים ביותר בעולם, וניצב באותה שורה עם הלאופרד 2A7, הצ'אלנג'ר 2 והאברהמס M1A2. יתרונותיו הבולטים הם המיגון הכבד (הן השריון הפסיבי המודולרי והן מערכת הגנה אקטיבית לטנקים "מעיל רוח"), המערכות הטכנולוגיות המתקדמות (מערכת בקרת הירי ומערכת ניהול קרב (מענ"ק) צבא יבשה דיגיטלי), המזקו"ם המאפשרת עבירות מרבית גם בשדות הבזלת של רמת הגולן והשילוביות שלו עם חיל רגלים.

משחית טנקים

משחית טנקים הוא סוג של רכב קרבי אשר תוכנן ככלי ייעודי ללחימה והשמדה של כלי רכב משוריינים בכלל, וטנקים בפרט.

מקורו של השם "משחית טנקים" הוא בביטוי באנגלית: Tank Destroyer, שניתן ככינוי לכלים אלו על ידי צבא ארצות הברית במהלך מלחמת העולם השנייה, בעיקר משיקולים פסיכולוגיים.משחיתי טנקים הופיעו לראשונה במהלך מלחמת העולם השנייה, במטרה לייצר כלי לחימה ייעודי ויעיל נגד טנקים שיהיו זולים ופשוטים יותר לייצור מטנקים רגילים ועם זאת, יעילים בהשמדתם. משחיתי טנקים נבנו בדרך כלל באמצעות הסבת תובה של טנק רגיל, אם כי היו גם מספר רכבים קלים, דוגמת הדיאקון הבריטי, וכן משחיתי טנקים שתוכננו מראש ככאלה, דוגמת ה-M18 הלקט האמריקאי. במהלך המלחמה התברר כי לוחמת שריון מיועדת בעיקר ללחימה של טנק מול טנק, ומשחיתי טנקים (בעיקר אלו שעברו הסבה ולא תוכננו לכך מראש) מצאו עצמם פועלים כתותחי סער, בתפקידי סיוע לכוחות באש ארטילרית ישירה, או אף כטנקים רגילים, ופחות למטרה לשמה תוכננו.

לאחר מלחמת העולם השנייה ירדה קרנו של משחית הטנקים, בדומה לכלים רבים אחרים, בעקבות הופעתו של טנק המערכה, זה שילב בין מהירות וניידות, כוח אש ומיגון. הופעתו של הטיל נגד טנקים החזיר את קרנו של משחית הטנקים המודרני - שהוא לרוב נגמ"ש לחימה. הוא מהיר וקל משקל יחסית, והוא חמוש בטילים רבים בעלי טווח גדול. עם זאת, ישנם משחיתי טנקים מודרניים, דוגמת הקנטאורו המבוססים על תותח, לרוב למשחיתים מסוג זה מרכב אופני ומחיר זול יותר ביחס לטנק מערכה, ובנוסף, להם יש יכולת לשאת מספר מוגבל של חיילי חי"ר.

משחיתי טנקים מודרניים מבוססים על כלי רכב או רק"מ קלים, דוגמת נגמ"שים או ג'יפים, ויכולים להיות זחליים או אופניים.

נגמ"ש

נגמ"ש (ראשי תיבות של נושא גייסות משוריין או נוֹשֵׂאת גְּיָסוֹת מְשֻׁרְיֶנֶת) הוא רכב קרבי משוריין (רק"מ) שמטרתו העיקרית היא תובלה ממוגנת של כוחות אל ובחזרה משדה הקרב. בעברית, המונח נגמ"ש ציין את רוב הרקמ"ים הזחליים שאינם טנקים או תומ"תים. לנגמ"ש גלגלי קל מקובל לקרוא שיריונית. נגמ"ש הלחימה, שהופיע לקראת סוף שנות ה-60 של המאה העשרים, משלב יכולת נשיאת גייסות של נגמ"ש, עם חימוש ועוצמת אש כשל טנק קל, מחליף מאז את הנגמ"ש, כשהוא מוסיף לרשימת המשימות של הכלי לחימה משמעותית בשדה הקרב, באופן אורגני מלא עם יחידות הרגלים אותם הוא מוביל. נגמשים ייעודיים נוספים הם נגמש"י פיקוד, נגמשי נ"ט, ציוד עבירות כגון גשרים ואסדות, רפואה ופינוי, חוליה טכנית, נשיאת חימוש ארטילרי, ומשימות נוספות.

נגמ"שים כבדים בצה"ל

צה"ל מפעיל מספר דגמים של נגמ"שים כבדים המכונים בקיצור נגמ"כים. נגמ"ש (נושאי גייסות משוריין) הוא רכב המיועד לנשיאת חילי חיל רגלים וחיילי הנדסה קרבית. הנגמ"ך הוא נגמ"ש כבד, השוקל כמה עשרות טונות (בדרך כלל מעל ל-20 טון), המבוסס או מתוכנן, בדרך-כלל, על תובה של טנק.

בין הנגמ"כים המשמשים או ששימשו את צה"ל:

נגמשו"ט שהוסב לנגמחו"ן, נקפדון הממוגן בכבדות, נגמפו"פ (הכולל מערכת תצפית "POP"), פומ"ה (פורץ מכשולים הנדסי) ונקפומ"ה, המבוססים כולם על תובת טנק ה"שוט" (צנטוריון)

אכזרית המבוסס על תובת טנקי 55/T-54 שנלקחו שלל

נמ"ר המבוסס על תובת טנק מרכבה סימן 4

אופק המבוסס על תובת מרכבה סימן 2

איתןעקב עימות נמוך עצימות ברצועת הביטחון בלבנון נזקק צה"ל לנגמ"שים כבדים ובעלי מיגון טוב יותר מאשר נגמ"ש M-113 המיושן והפגיע. לשם כך פיתח צה"ל סדרה של נגמ"שים המבוססים על טנקי שוט קל שיצאו משירות, בנוסף לנגמ"ש המבוסס על תובת T-55. ההתבססות על טנק שממוגן בכבדות הוזילה באופן ניכר את העלויות וקיצרה את זמן הפיתוח, ואפשרה ייצור נגמ"ש כבד (נגמ"כ) ורכב קרבי משוריין (רק"ם) הממוגן היטב כנגד איומי נ"ט ומטעני חבלה.

חסרונם העיקרי של הנגמ"כים לעומת ה-M113 הוא עלותם הגבוהה. מכיוון שהם למעשה טנקים ללא צריח, עלות ייצורם גדולה יחסית לנגמ"ש ועלות אחזקתם גדולה יחסית לעומת ה-M113 ונגמ"שים קלים ואופניים דוגמת הסטרייקר (הנגמ"כים דורשים הרבה יותר טיפולי מנוע ותיקונים במזקו"ם מאשר ה-M113 או הסטרייקר). בגלל עלותם הגדולה יחסית ושיקולים של סדר עדיפויות, צה"ל לא ייצר כמויות גדולות מהנגמ"שים הכבדים, למרות רמת המיגון הגבוהה שהם מספקים לצוות. בעקבות אסון הנגמ"שים החלו בצה"ל להשקיע שוב בנושא הנגמ"כים לכוחות היבשה ובנוסף לשדרוגי צי ה-M113 פותח גם הנמ"ר - נגמ"ש חי"ר (חיל רגלים) המבוסס על תובת טנק מרכבה. ההערכה היא שכיום יש לצה"ל בין עשרות למאות יחידות מכל דגם, כאשר קיימים לפחות כמה מאות נגמ"שי אכזרית.

סוגי טנקים

טנק הוא רכב קרבי משוריין כבד החמוש בדרך כלל בתותח ומקלעים. הטנקים התפתחו בתחילת המאה ה-20 ונשארו חלק אינטגרלי משדה הקרב עד היום.

פנתר (טנק)

פאנצר 5 פנתר (גרמנית: Panzerkampfwagen V Panther, להאזנה (מידע • עזרה)) הוא טנק גרמני בינוני אשר שירת במלחמת העולם השנייה החל מאמצע שנת 1943 ועד סוף המלחמה ב-1945. הטנק יועד לשמש יריב לטנק הסובייטי T-34 ומחליף לטנקי הפאנצר סימן 4 ופאנצר סימן 3.

השילוב המעולה של כוח אש, ניידות והגנה העניק לפנתר יתרון מול יריביו לקראת סוף המלחמה.

צבא הגנה לישראל

צבא הגנה לישראל (הידוע בעיקר בראשי תיבות: צה"ל, וכן בצורה צבא ההגנה לישראל) הוא צבאה של מדינת ישראל והארגון המרכזי במערכת הביטחון הישראלית לשמירת ביטחונה וריבונותה. צה"ל משמש ככוח ההגנה העיקרי על קיומה של מדינת ישראל, ובנוסף משרת משימות לאומיות, כמו התיישבות בכל שטחי מדינת ישראל באמצעות הנח"ל, ביעור הבערות והנחלת השפה העברית באמצעות מורות חיילות, אימונים קדם-צבאיים באמצעות הגדנ"ע, משימות חילוץ והצלה באמצעות יחידת החילוץ וההצלה הארצית ועוד. צה"ל נחשב לצבא החזק ביותר במזרח התיכון ולאחד הצבאות המתקדמים והמיומנים ביותר בעולם.

סדר הכוחות של צה"ל מונה, נכון ליולי 2015, כ-176,500 חיילים, מתוכם 42,000 חיילים בקבע ובנוסף 445,000 חיילים במילואים, והוא חולש על תקציב של כ-70 מיליארד שקלים חדשים (2017).

במבנה צה"ל, הדרג הפיקודי העליון בצה"ל הוא המטה הכללי, ובראשו עומד ראש המטה הכללי (בראשי תיבות: הרמטכ"ל). הרמטכ"ל ה-22 והנוכחי של צה"ל הוא רב-אלוף אביב כוכבי (מאז 15 בינואר 2019). בהתאם לחוק יסוד: הצבא (1976), צה"ל נתון למרוּת הממשלה, והשר הממונה מטעם הממשלה על הצבא הוא שר הביטחון.

צנטוריון

צנטוריון הוא טנק בריטי, שפותח בסוף מלחמת העולם השנייה, אך יצורו החל מאוחר מכדי להשתתף בה. הצנטוריון יועד להיות טנק שיוט, אך למעשה היווה את אבן הדרך לתפיסת שריון חדשה לפיה הצנטוריון סווג כטנק מערכה.

הצנטוריונים שירתו במספר צבאות בעולם במהלך שנות המלחמה הקרה ולאחריה, גם כיום הטנק משמש מספר מדינות כמו גם כלים המבוססים עליו. בצה"ל שירת הצנטוריון בשם שוט משנות ה־50 של המאה ה־20 ועד שאחרוני הכלים הוצאו משירות בשנת 2002, נגמ"שים המבוססים עליו נמצאים בשירות גם כיום. השוט על גרסאותיו השונות שירת בחיל השריון במלחמת ששת הימים, מלחמת יום הכיפורים ומלחמת לבנון הראשונה והיה לאחד הטנקים החשובים והמוצלחים שידע צה"ל.

צריח (טכנולוגיה צבאית)

צריח בטכנולוגיה הצבאית הוא מתקן המגן על נשק היורה קליעים (כמו מקלע), פגזים (בעיקר תותח), או טילים, ועל הצוות המפעיל נשק זה. הצריח מאפשר את הפניית הנשק שבו לכיוונים שונים בקשת רחבה, וכמו כן מאפשר ירי בנשק בזוויות הגבהה משתנות.

צריחים מותקנים בביצורים, על כלי רכב קרביים משוריינים, על אוניות מלחמה ועל מטוסי קרב, בדרך כלל על מפציצים. צריחים מופעלים באופן ידני, על ידי צות הנמצא בהם, או באמצעי שליטה מרחוק. ההגנה שמספק הצריח היא בדרך כלל מפני פגיעות מנשק של האויב, ואז יהיה הצריח משוריין. במקביל או בנוסף עשוי הצריח לספק הגנה מפני פגעי הטבע או תנאי הסביבה שבה פועלים הנשק וצוותו.

ישנם צריחים שאינם מכילים נשק, אלא מגינים על אמצעי תצפית שונים.

רכב קרבי משוריין

רכב קרבי משוריין (בראשי התיבות: רֶקֶ"ם) הוא רכב בעל מיגון ושריון לכלי רכב שמשמש ללחימה או לתמיכת לחימה.

תותח

תותח הוא כלי נשק חם הנועד להמטיר פגזים על אויב הנמצא במרחק ממנו. פגז התותח מונע מכוח הפיצוץ של אבק השריפה בעת הירי. מקובל להגדיר כתותח, כל כלי ירייה חם שהקליבר שלו הוא 20 מ"מ ומעלה. לצד התותחים הכבדים קיימים גם תותחים אוטומטיים, קטנים יחסית (כגון M61 וולקן), היורים מאות ואף אלפי פגזים קטנים לדקה.

טנק
ערכי משנה היסטוריה של הטנקיםמבנה הטנקסוגי טנקיםדגמי טנקים עיקריים (לפי ארצות) Merkava-Mk4m-transparent
מיגון הטנק שריון פסיבישריון מרוכבשריון ריאקטיבימערכת הגנה אקטיבית לטנקיםמדוכות עשן
ראו גם לוחמת שריוןחיל שריוןרכב קרבי משורייןטנקים בשירות צה"לחיל השריון הישראלי
נגד טנקים נגד טנקיםרקטה נגד טנקיםטיל נגד טנקיםתעלת נ"טבזנ"טמטען גחון
דגמים נבחרים • טנקי מערכה מודרניים
אמצעי תחבורה
חלליים מעבורת חללחלליתרכב הנחיתה הירחירכב הנדידה הירחיתרמיל ריחוף
אוויריים
ממונעים מטוס (מטוס סילוןמטוס קרבמטוס מנהליםמטוס מטעןמטוס קלמטוס דו-כנפי) • מסוקספינת אווירצפליןתרמיל ריחוף
לא ממונעים כדור פורחדאוןמצנח רחיפהגלשן אוויר
ימיים
ממונעים אונייה (מכליתמכלית נפטאוניית צובראוניית נוסעיםמשחתתנושאת מטוסים) • סירת מנועאופנוע יםיאכטהצוללת (צוללת גרעינית) • מעבורת (נחתת) • רחפתואפורטו
לא ממונעים מפרשית (דאו) • גלשן רוחסירה (סירת הצלהקיאקקאנוגונדולה) • רפסודהחסקהאַרְבָּה • בוצית • ג'ונקהאוניית מפרשים
יבשתיים
מכוניות מכונית מיקרומכונית מיניסופרמינימשפחתית • משפחתית גדולה • מוניתניידת משטרהגראן טוריסמומכונית משוריינתמיניוואןאמבולנס • קרון מתים • קלנועיתמכונית ספורטרודסטרקבריולהמכונית-על
רכבות רכבת מהירהרכבת פרווריתרכבת בינעירוניתרכבת נוסעים דו-קומתיתרכבת קלהרכבת תחתיתמונוריילפוניקולררכבלחשמליתגונדולהקטרקרון
אוטובוסים אוטובוס ארוךאוטובוס קומתייםאוטובוס נמוך-רצפהמיניבוסאוטובוס בית ספרטרוליבוסמערכת אוטובוסים מהירה
דו-גלגלי ממונע אופנועקורקינט ממונעקטנוערכינוע
רכבי שטח טרקטורג'יפSUVטרקטורון • באגי • תומקארגארדיוםאוונגרד • שלג (אופנוע שלגחתול שלגמפלסת שלג) • רכב קרבי משוריין (טנק • נגמ"ששריוניתזחל"ם) • ציוד מכני הנדסי (דחפורמחפריעה אופנימחפרוןמפלסת)
משאיות טנדרמסחריתטיוליתכבאיתסמי-טריילר • פול-טריילר
מונעים בכוח אדם אופניים (אופני טנדםחד-אופןאופנוחתלת-אופן) • קורקינטגלגיליותסקייטבורדאפריוןריקשהמגלשייםעגלת תינוק
מונעים בכוח בהמה כרכרהמרכבהמזחלתקוודריגהדיליז'נסעגלהקרון

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.