טמון באש

בדיני נזיקין בהלכה, דין טָמוּן בְּאֵש הוא הלכה מיוחדת בנזקי אש (אחד מארבעה אבות הנזיקין), ולפיה חיוב הפיצוי הוא רק על דברים שנראים לעין וניזקו, ולא על מה שהיה "טמון" ונסתר. המקרה הקלאסי של טמון הוא אש שיצאה משליטה ושרפה ערימת חיטים שמישהו טמן בתוכה חפצים; על פי ההלכה, מי שהצית את האש חייב לשלם רק על ערימת החיטים שנשרפה ולא על החפצים שהיו מוסתרים בתוכה.

מקור הדין

דין טמון מובא במשנה כמחלוקת בין רבי יהודה שמחייב לשלם גם על כלים טמונים שנשרפו, לבין שאר החכמים שחלקו על כך:

המדליק את הגדיש, והיו בו כלים ודלקו – רבי יהודה אומר: ישלם מה שבתוכו; וחכמים אומרים: אינו משלם אלא גדיש של חטין או של שעורים.[1]

בברייתא המובאת בתלמוד דעת חכמים מפורטת יותר, ומבואר שלמרות שאינו משלם את מלוא הפיצוי על הכלים שנשרפו, בכל זאת "רואים מקום כלים כאילו הוא מלא תבואה", ומשלם כאילו נשרפה ערימה מלאה של תבואה ולא ערימה חלולה.[2]

בתלמוד נטבע המונח "טמון" לציון הלכה זו. לפי התלמוד, ההלכה נדרשה מהכתוב בתורה בעניין נזקי אש: "כי תצא אש ומצאה קוצים ונאכל גדיש או הַקָּמָה"[3], שהמילה "קמה" מורה על דבר גלוי ונראה לעין.

חריגים לדין

בתלמוד נאמרו שני סייגים לדין טמון, לפיהם יש מקרים שבהם יהיה חייב גם על חפצים טמונים שנשרפו:

  • על פי ברייתא שהובאה בגמרא, אם האש הוצתה מלכתחילה בתוך שטחו הפרטי של הניזק – אז חייב גם על "טמון".[4] האמורא רב פפא סייג זאת רק למקרה שבו מה שהיה טמון הוא דבר שרגילים להטמינו כך, ולא דברים שטמונים באופן מפתיע לגמרי.[5]
  • לפי דעת אמוראים המובאים בתלמוד, דין טמון הוא רק אם בעת הצתת האש לא הייתה לה אפשרות להגיע ולשרוף את התבואה, אלא שלאחר מכן אירע מקרה לא צפוי (כגון שנפל הקיר בין האש לבין התבואה), והמצית התרשל לתקן אותו.[6] לעומת זאת, אם כבר בעת ההצתה היה צפוי שהאש תוכל להגיע לתבואה, אז זה נחשב כנזק שנעשה באופן ישיר על ידי המצית, וחייב גם על "טמון". שיטת האמוראים הזו נקראת "אִשׁוֹ משום חִצָיו", כלומר, נזקי אש נתפסים כפגיעה ישירה בידיים, כמו יריית חץ שעף ופוגע ומזיק מרחוק.

ראו גם

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ משנה, מסכת בבא קמא, פרק ו', משנה ה'.
  2. ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא קמא, דף ס"א, עמוד ב'.
  3. ^ ספר שמות, פרק כ"ב, פסוק ה'.
  4. ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא קמא, דף ס"ב, עמוד א'.
  5. ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא קמא, דף ס"א, עמוד ב'.
  6. ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא קמא, דף כ"ג, עמוד א'.
ארבעה אבות נזיקין

ארבעה אבות נזיקין הם הסוגים העיקריים של נזק על פי המשפט העברי. חז"ל מנו את אבות נזיקין על פי הפסוקים בפרשת משפטים (שמות כ"א - כ"ב) ובפרשת אמור (ויקרא כ"ד). אבות נזיקין אלו הם סמלים לסוגים שונים של נזק.

המשנה הראשונה במסכת בבא קמא מונה ארבעה אבות נזיקין ומכנה אותם בשמות "שור", "בור", "מבעה" ו"הבער" (מספר האבות ושמותם אינם נזכרים במקרא). סוגים אלה נקראים 'ארבעה אבות נזיקין', ופרטי הדינים הקשורים בהם מהווים בסיס לדיני הנזיקין בהלכה היהודית.

במסגרת אבות הנזיקין נכללים גם "תולדות", שהם סוג נזק אשר שכיח פחות מהשאר.

אש (אב נזיקין)

אש היא אחת מאבות הנזיקין. על פי דיני הנזיקין במשפט העברי, אדם שהדליק אש, שגרמה לנזק חייב לפצות את הניזוק, אפילו אם האש הודלקה ברשותו של המדליק, אלא אם כן הנזק אירע באונס כגון כאשר האש התפשטה על ידי רוח שאינה מצויה בדרך כלל.

האש שונה משאר אבות נזיקין, בכך שאם שרפה חפצים שאינם גלויים, כגון כלים הטמונים בתבואה, אין המדליק חייב בפיצוי עבורם.

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.