טלביה

טַלְבִּיֶה היא שכונה בלב ירושלים, בשולי מרכז העיר. היא גובלת בצפון עם שכונת רחביה, בדרום עם שכונת קטמון, בצדה המזרחי נמצא גן הפעמון, ובמערבה משכן הנשיא ומוסדות התרבות שסביבו. השכונה הוקמה בשנות ה-20 של המאה ה-20, ואוכלסה בעיקר בידי תושבים ערבים-נוצרים אמידים. במהלך מלחמת העצמאות נטשו התושבים הערבים את בתיהם, והשכונה אוכלסה בתושבים יהודים.

טלביה נחשבת היום, כבראשית ימיה, שכונה יוקרתית ואמידה, בה מתגוררים אנשי אקדמיה, בעלי מקצועות חופשיים, עולים אמידים מארצות הברית, מצרפת ומבריטניה, בכירי ממשל ודיפלומטים זרים. מדינת ישראל מחזיקה מספר דירות שרד בטלביה, ובין היתר שוכנים בה משכן הנשיא ובית אגיון - מעון ראש הממשלה, כמו גם מוסדות כמו תיאטרון ירושלים, המוזיאון לאמנות האסלאם והמנזר של המסדר הקפוצ'יני. בין שנת 1948 לשנת 1999 שימש מתחם המסדר הקפוצ'יני כבית חולים לחולי נפש[1].

טלביה
الطالبية‎
Jerusalem from the air. Newer Jerusalem. Y.M.C.A. and King David Hotel. 1931. matpc.00246
אזור טלביה בצילום אווירי מתקופת המנדט הבריטי. בחזית התמונה מלון המלך דוד ובניין ימק"א, כשלאחריהם משתרעות אדמות טלביה, רחביה, קטמון הישנה ובקעה של היום.
מידע
עיר ירושלים
תאריך ייסוד שנות ה-20 של המאה ה-20
מייסדים ערבים נוצרים מירושלים ומבית לחם
קואורדינטות 31°46′00″N 35°13′00″E / 31.7667°N 35.2167°E
שכונות נוספות בירושלים
(למפת ירושלים רגילה)
Jerusalem location map with titles2
 
טלביה
טלביה
The Exterior of the hotel
מלון ענבל במתחם "עומריה" בטלביה

שמות השכונה ורחובותיה

מקור השם "טלביה" אינו ידוע. הסופר יעקב יהושע משער שמקור השם בח'ליף עלי אבן אבו טאלב, שבני משפחתו התגוררו בסביבה. השערה נוספת שמעלה יהושע היא שהשכונה נקראת על שם תפילת עלייה לרגל מוסלמית שנאמרת במכה, "אל-טאלביה". פרופ' זאב וילנאי סבור שהשם טלביה נגזר מהשם הערבי הנפוץ טלב (طلب - שמשמעותו בקשה).

פרט לרחוב ז'בוטינסקי המרכזי (לשעבר רחוב האמיר עבדאללה), בתקופת המנדט הבריטי לא היו שמות לרחובות השכונה, והיא חולקה ל"טלביה העילית" ו"טלביה התחתית". הדואר חולק לבתים על-פי שמותיהם.

לאחר קום המדינה קיבלה השכונה את השם העברי "קוממיות", אך שם זה לא השתרש והשכונה ידועה בשם טלביה. בתקופה זו אף ניתנו שמות לרחובות, רובם שמות הקשורים לציונות ולמבשריה, כגון אוליפנט, אחד העם, אלקלעי, ד'ישראלי, חובבי ציון, פינסקר ועוד.

היסטוריה

אזור השכונה בשלהי התקופה העות'מאנית

Newer Jerusalem and suburbs. Talbieh, a Christian Arab community. matpc.14431
שכונת טלביה בראשיתה - מבט ממזרח למערב על צומת הרחובות ז'בוטינסקי, שלום עליכם ויצחק אלחנן (שמות נוכחיים)

השכונה ברובה נבנתה על שטחים השייכים לפטריארכיה היוונית-אורתודוקסית. השטחים נודעו בשם "ניקופוריה", על שמו של הכומר ניקופורוס פתאסיס, שרכש את הקרקעות מידי תושבי הכפרים שבאזור באמצע המאה ה-19, ונטע בהן עצי זית, תות וגפנים. לימים אדמות אלו הפכו לרכוש הכנסייה, ונבנו עליהן שכונות טלביה, רחביה וניות.

באמצע המאה ה-19 הקים ג'יימס פין, הקונסול השני של בריטניה בירושלים, את ביתו בנחלה גדולה שלימים תהיה שכונת כרם אברהם. בנחלה זו העסיק פועלים יהודים לעבודה חקלאית. את בית הקיץ שלו הקים פין על אחת מהגבעות של טלביה דאז, שבאותה תקופה היו פזורים בה עצי זית ומספר דרכי עפר. את השדות הללו מתאר פין כשדות קרב בין תושבי אבו גוש ובית צפאפא.

אזור טלביה מוגדר במפת ירושלים של קונרד שיק משנת 1894 כאזור "בוסתנים יווניים" שאין בו בניינים, פרט לשני מבנים הממוקמים מדרום לרחוב ז'בוטינסקי של היום. ליד אחד מהם, שנמצא סמוך לכיכר וינגייט של היום, מצוין "את-טלביה", וייתכן שזהו בית הקיץ של הקונסול פין. המבנה השני, שנמצא ברחוב ד'ישראלי של היום, מצוין במפה כמבנה חצר ששימש לייצור משי. בשלהי התקופה העות'מאנית נודעה טלביה כ"כרם אל ענב" (כרם הענבים).

בסוף מלחמת העולם הראשונה נקלעה הפטריארכיה היוונית-אורתודוקסית לקשיים פיננסיים לאחר נתק בין הצליינות מרוסיה לכנסייה בארץ ישראל, נתק שבא בעקבות המהפכה הרוסית. הכנסייה החלה למכור את שטחיה. ב-1922 מכרה הפטריארכיה לחברת הכשרת היישוב שטחים גדולים באזור "המשולש" (סביב הרחובות המלך ג'ורג', יפו ובן יהודה), וכן השטח הגדול שעליו נבנתה שכונת רחביה. מאוחר יותר החכירה הפטריארכיה גם את אדמות טלביה[2].

הקמת השכונה בתקופת המנדט הבריטי

בית ראובן מס
בית ראובן מס בטלביה
Maalot01
בית כנסת "מעלות" בתכנון דוד קאסוטו

תכנון ובניית טלביה החלו בראשית שנות ה-20 של המאה ה-20. ערבים נוצרים מירושלים, מבית לחם, מרמאללה ומבית ג'אלא רכשו קרקעות הישר מן הכנסייה היוונית-אורתודוקסית, על מנת להקים לעצמם בתי מגורים או בתים להשכרה. הבתים נמכרו גם דרך יזמים כגון אליאס ג'לאט וג'ורג' שיבר. אלו קנו חלקות קרקע גדולות מהכנסייה, פיצלו אותן לחלקות קטנות יותר - מה שמכונה "פרצלציה" - ומכרו אותן למי שביקש לבנות בית בשכונה. יזמים אלו גם בנו לעצמם בית פרטי בטלביה, וג'ורג' שיבר אף בנה בתים להשכרה בשכונה.

תוכנית השכונה מבוססת על תוכנית-אב לירושלים שתכנן האדריכל קליפורד הולידיי. הטיפול בתוכנית החל ב-1923, אך היא אושרה רק ב-1930. בתוכנית השכונה רחובות ראשיים - הרחובות הידועים כיום בשמות בלפור, מרכוס וז'בוטינסקי - ולתוכם משתלבת רשת רחובות משניים שמחלקת את השטח למלבנים קטנים ודומים. בכל מלבן היו 8–12 מגרשים, כאשר בכל מגרש יש בית אחד.

עיקר הבנייה בתקופת המנדט נעשתה בשנים 19261937 ומיעוטה בשנים 19371948. על פי מפת העיר מראשית שנות השלושים, השתרעה טלביה בראשיתה מדרום לרחוב ז'בוטינסקי של היום בלבד. השטח שמצפון לרחוב ז'בוטינסקי, פרט לשטח בניין טרה סנטה, לא היה בנוי. במפת העיר משנת 1947 מצויים בטלביה כתשעים בתים.

בתי השכונה נבנו על ידי משפחות ערביות נוצריות מהמעמד הבינוני ומעלה ואוכלסו על ידן. רוב המשפחות היו קתוליות ומיעוטן פרוטסטנטיות או יווניות-אורתודוקסיות. בשכונה ניתן היה למצוא גם משפחות ארמניות, אך לא היו בה משפחות מוסלמיות. טלביה נחשבה השכונה הערבית היוקרתית ביותר בעיר, ותושביה היו ראשונים מבחינת מעמדם החברתי-כלכלי בשכונות הערביות של דרום ירושלים. התגוררו בה בעיקר משפחות של רופאים, עורכי דין, עסקנים, סוחרים ופקידי ממשל.

ערבים רבים אמצו את המודרנה ואת תרבות המערב, כגון בשמות הבתים שכתובים באותיות לטיניות על כמה שערי כניסה. על שער ביתו של חנא סלאמה ברחוב בלפור נכתב Villa Salameh (וילה סלאמה), ועל שער בית בהמשך הרחוב נכתבה הכתובת The Claremont.

בטלביה שכנו מספר רב של קונסוליות, רובן ברחוב בלפור שנקרא אז רחוב הקונסולים. בהן קונסוליות הולנד, איראן, הונגריה, טורקיה, יוון וספרד.

החל מאמצע שנות השלושים עברו להתגורר בטלביה משפחות יהודיות בבתים שכורים, בשל הרצון לגור בסמיכות לשכונת רחביה היהודית. בהן ניתן למצוא, בין השאר, את משפחת המו"ל ראובן מס ומשפחת המחנך יוסף בנטוויץ.

במלחמת העצמאות

ב-12 בפברואר 1948 נרצחה יהודיה בשכונה. בעקבות הרצח עברו בשכונה כלי רכב של ארגון ההגנה עם רמקולים וקרא לתושבים הערביים להתפנות, ולא "ירוסקו הם ורכושם"[3]. רובם אכן התפנו, אך פנו לנציב הבריטי העליון בבקשה שינקוט באמצעי הגנה על מנת שיוכלו לשוב לבתיהם. הבריטים נענו לבקשה והקיפו את השכונה בגדרות תיל. במקום הופקדו שוטרים אנגליים, יהודיים וערבים. רבים מהתושבים שנטשו את בתיהם שבו לשכונה בעקבות צעדים אלו.

אזור הביטחון בוטל ב-14 במאי 1948, יום לפני סיום המנדט הבריטי. בעקבות ביטול אזור הביטחון נטשו התושבים הערבים שנשארו בשכונה את בתיהם. חלקם עברו למזרח העיר וחלקם עברו לארצות אחרות.

בניגוד לשכונות ערביות אחרות שננטשו מתושביהן, בטלביה נעשה מאמץ למנוע ביזה של הרכוש הרב שהותירו אחריהם התושבים הנמלטים. תושב השכונה ראובן מס הופקד על האחריות לרכוש הנטוש. הבתים אוכלסו בתושבים יהודים שנאלצו לפנות את בתיהם בשכונות אחרות, ועל פי ההנחיות רוכז המיטלטלין של בעלי הבתים המקוריים באחד מחדרי כל בית. אולם, סיום המלחמה מצא את מרבית תושבי טלביה המקוריים מחוץ לגבולות המדינה כפי שנקבעו, וללא אפשרות לחזור אל רכושם. על פי עדויות תושבים יהודים שאכלסו את הבתים, כעבור שנים אחדות נתעורר צורך בחדרים נוספים כדי להפחית את הצפיפות וליישב עולים, ופקידי ממשל פינו את הריהוט והחפצים שבהם למחסנים.

התפתחות השכונה לאחר קום המדינה

תיאטרון ירושלים
תיאטרון ירושלים בטלביה
Migdalmishav
מגדל משהב בקצה השכונה
Migdalbeithansen
מגדל תצפית בחצר בית הנסן שתכנן אדריכל מרטין רייניש, 2017

בתים רבים שננטשו בידי תושבים ערביים נתפסו על ידי משפחות יהודיות שחילקו את השטחים הקיימים ליחידות מגורים קטנות יותר. עם השנים הרחיבו הדיירים את שטח דירתם על ידי רכישת שטחים שהתפנו וצירופם מחדש. נוסף לזאת, החל שיפוץ דירות כללי בהתאם לסגנון הבנייה המתחדש והמקובל באותה תקופה. בהדרגה, שבה טלביה להיות שכונה בורגנית של בעלי מקצועות חופשיים, אקדמאים ואנשי ממשל, כפי שהיה אופייה בימי המנדט.

בראשית שנות השישים החלו קבלנים לרכוש זכויות על גגות חלק מבתי השכונה על מנת להוסיף להם קומות. בשל חוסר המודעות שהיה אז בנושאי שימור אתרים, תוכננו ונבנו תוספות ללא כל התייחסות לבניין המקורי. בשל מחסור באבן שהיה בשנות השישים נבנו תוספות רבות מחומרים זולים ובאיכות ירודה שלא הייתה מתואמת עם איכות הבניין המקורי. באמצע שנות השמונים נכנסה לתוקף התוכנית לשימור שכונת טלביה שהנחתה כללים ברורים בכל הנוגע לבניית תוספות. תוכנית זו סייעה בשיפור המודעות לבניין המקורי הערבי ולשימורו.

בשנות השישים נרכשו על ידי קבלנים ויזמים כמה מגרשים ריקים בטלביה. שטחים אלה השתרעו בין רחוב פינסקר לרחוב דובנוב של היום. מאז נבנו באזור זה וילות פרטיות. הראשונה והמפוארת ביותר היא וילה שרובר של גיטה ומיילס שרובר, שנבנתה כבר בשנות החמישים. שטח נוסף פנוי היה בין הרחובות שופן וז'בוטינסקי. בשטח זה נבנו מכון ון ליר והאקדמיה הלאומית למדעים בשנות החמישים; משכן הנשיא ב-1971, תיאטרון ירושלים והמוזיאון לאמנות האסלאם ב-1975, ובניין לשכת עורכי הדין ובית הכנסת מעלות נבנו ב-1985.

עד לראשית שנות השבעים נמצאה בשטח שליד רחוב יצחק אלחנן (מתחם עומריה) חורשת זיתים, שבמרכזה בית הספר "בית הילד" (כיום בית הספר לאומנויות). התכנון היה לבנות במתחם זה שמונה מגדלי מגורים ושני בתי מלון רבי-קומות. מאבק ציבורי הכניע את התוכנית, ולבסוף נבנה במקום בית מלון אחד, מלון לרום (כיום מלון ענבל), שתוכנן על ידי האדריכל יעקב רכטר ונחנך ב-1983. ממזרח לו הוקם גן הפעמון.

בטלביה ניתן למצוא מבנים ממלכתיים רבים ודירות שרד רבות. בהם משכן נשיאי ישראל ("בית הנשיא"), מעונו הרשמי של ראש הממשלה, וכן מוסדות תרבות: האקדמיה הלאומית למדעים, מכון ון ליר, תיאטרון ירושלים והמוזיאון לאמנות האסלאם; המכון הישראלי לדמוקרטיה, יד הרב נסים ולשכת עורכי הדין. בין שנת 1948 לשנת 1999 שימש בניין מסדר הקפוצ'ין שבשכונה כבית חולים לחולי נפש, מטעם קופת החולים הכללית.

בראשית שנות החמישים יועדו כמה דירות בשכונה כדירות לשרי הממשלה. גולדה מאיר, קדיש לוז ומרדכי נמיר התגוררו בתקופות שונות בדירה קטנה בקומה העליונה של וילה הארון א-ראשיד[4] ברחוב מרכוס. בשכונה התגוררו לזמן מסוים משה שרת כשר החוץ וזלמן שזר כשר החינוך והתרבות. בית אלפרד אגיון שימש עד שנת 1974 כמעונם הרשמי של שרי החוץ, אך החל משנה זו הפך למעונו הרשמי של ראש הממשלה, כאשר יצחק רבין היה הראשון שגר בבית זה כראש ממשלה.

בשנות השישים רכשה הממשלה דירות שרד נוספות. ברחוב ז'בוטינסקי התגוררו בזמנים שונים שר המשפטים פנחס רוזן, יו"ר הכנסת קדיש לוז והראשון לציון, הרב עובדיה יוסף. דירה נוספת ברחוב ז'בוטינסקי שימשה במשך שנים דירת יו"ר הכנסת וכן התגורר בה הנשיא לשעבר יצחק נבון.

בשכונה התגוררו רבים מחברי הסגל האקדמי של האוניברסיטה העברית, הנוירוכירורג פרופ' אהרון בלר, וכן סופרים כגון יעקב יהושע, חיים הזז וחיים גורי.

החל משנות השמונים חל שינוי באוכלוסיית השכונה. חלק מן הפרופסורים שעברו לטלביה בשנות החמישים הלכו לעולמם או עברו דירה, ובתים רבים נקנו על ידי משפחות אמידות, רובן דתיות או מסורתיות, של עולים מצרפת, מאנגליה או מארצות הברית. בעקבות כך עלו מחירי הנדל"ן בטלביה והם מהגבוהים בישראל. מסיבה זו קיימת ביקורת ציבורית על הימצאות מוסדות ממשלה בשכונה[5] וניסיונות לסגור או להעתיק את המוסדות[6][7].

אתרים עיקריים

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ שכונות ירושלים: טלביה, קטמון והמושבה היוונית, דוד קרויאנקר פרק 42, עמוד 100, כתר הוצאה לאור, 2002
  2. ^ מיכל מרגלית, ‏מה יקרה לדירות הבנויות על קרקעות הכנסיה בישראל?, באתר גלובס, 2 בינואר 2012
  3. ^ בני מוריס, לידתה של בעיית הפליטים הפלסטינים 1947–1949, עמ' 79. שם הוא מסתמך על דו"ח של המודיעין הבריטי מ-27 בפברואר. יואב גלבר, קוממיות ונכבה: ישראל, הפלסטינים ומדינות ערב, 1948, אור יהודה: דביר, תשס"ד 2004, עמ' 143. ערביי טלביה מסתלקים לפי דרישת ההגנה, דבר, 12 בפברואר 1948
  4. ^ ג'ורג' בישאראת, אבל המשפחה מעולם לא גרה כאן, אמרו הדיירים, באתר הארץ
  5. ^ הישיבה המאתיים-ושלושים-ושש של הכנסת השלוש-עשרה, יום רביעי, כ' בתמוז התשנ"ד (29 ביוני 1994)
  6. ^ מיכל רוה, ‏עובדי קופ"ח כללית: נשבות עקב כוונה לסגור את בי"ח טלביה בי-ם, באתר גלובס, 28 בספטמבר 1999
  7. ^ שי דורון, בניין הדואר של טלביה עומד למכירה, באתר nrg‏, 6 בפברואר 2009
לחצו כדי להקטין חזרה
הר הביתEast Jerusalem Map HE1a1.PNG

מפת ירושלים
בית אגיון

בֵּית אַגיוֹן, המשמש מאז 1974 בית ראש הממשלה ומכונה גם בשם זה, הוא מבנה בשכונת טלביה על גבול שכונת רחביה בירושלים, ברחוב סמולנסקין 9, פינת רחוב בלפור.

המבנה מורכב ממספר גושים רבוּעים המחוברים יחד, ובמרכזו חדר מדרגות המאופיין בטור חלונות בחזית המבנה. בחזית המבנה מצוי אגף בעל צורה מעגלית דמוית ספינה האופיינית לסגנון הבינלאומי. המבנה מחופה אבן ירושלמית. למבנה חצר פנימית (פטיו) – אלמנט שאינו מקובל בסגנון הבינלאומי, שבו בנוי בית זה, אולם מקובל בבנייה המוסלמית; הפטיו הוסף ככל הנראה לבקשת משפחת אגיון.

בית ג'לאט

בית ג'לאט המכונה גם בית הקרמיקה, הוא מבנה המצוי בשכונת טלביה בירושלים, ברחוב אלקלעי 8, בפינת רחוב ד'יזראלי.

בית הנסן

בית הנסן הוא מרכז לעיצוב, מדיה וטכנולוגיה הממוקם בשכונת טלביה בירושלים, ברחוב גדליהו אלון 14, במבנה שהיה בעברו בית החולים הממשלתי ע"ש הַנסֶן - מרכז טיפולי לחולים במחלת הנסן (צרעת). בית החולים הוקם בשלהי המאה ה-19 בשם בית החולים למצורעים עזרת ישו כדי לשמש לאשפוז מבודד של חולי מחלת הנסן (צרעת). עד שנת 2002 פעל במתכונת של מרפאת חוץ, ושיכן את המרכז הארצי למחלת הנסן של משרד הבריאות.

מבנה בית החולים והמגרש בן 40 הדונם עליו הוא ניצב, נחשבים כבעלי ערך היסטורי ואדריכלי, ומוגדרים כמבנה לשימור. בשנים 2011–2013 עבר המתחם עבודות שימור לקראת הסבתו לייעודו החדש על ידי הרשות לפיתוח ירושלים בניהול ותכנון של משרד רן וולף. בעשור השני של המאה ה-21, פועלים במרכז לימודי התארים המתקדמים של האקדמיה לאמנות ועיצוב בצלאל, קבוצות עשייה, מפגש, מחקר ותצוגה בתחום האמנות העכשווית, קבוצות מחקר בתחומי העיצוב והטכנולוגיה, המיזם לקולנוע וטלוויזיה של הרשות לפיתוח ירושלים וכן מוזיאון המציג תערוכה על ההיסטוריה של בית החולים ועל ההיסטוריה של בתי החולים בירושלים.

גן פעמון הדרור

גן הפעמון או בשמו המלא גן פעמון הדרור הוא גן עירוני גדול בירושלים. הגן ממוקם בסמוך למרכז העיר, בין השכונות טלביה, המושבה הגרמנית וימין משה. מבחינה טופוגרפית, שטח הגן הוא פתחו הצפוני של עמק רפאים. ממזרח נתחם הגן בידי רחוב המלך דוד, כשמעברו השני גן בלומפילד.

המושבה הגרמנית (ירושלים)

המושבה הגרמנית בירושלים נבנתה על ידי גרמנים חברי כת הטמפלרים ב-1873, כמושבה החמישית מתוך שמונה המושבות שבנו הטמפלרים בארץ ישראל. מושבות נוספות נבנו ביפו, בחיפה ובגליל.

המושבה היוונית

המושבה היוונית היא שכונה באזור עמק רפאים בדרום ירושלים, דרומית למושבה הגרמנית. הרחוב הגובל בין שתי השכונות הוא רחוב רחל אמנו. ממזרח תוחם אותה רחוב עמק רפאים וממערב רחוב אלעזר המודעי ושכונת קטמון. רחובה הראשי הוא רחוב יהושע בן נון (לשעבר אפתימיוס) המקביל לרחוב עמק רפאים.

וילה שרובר

וילה שרובר, היא וילה בשכונת טלביה בירושלים, בין הרחובות פינסקר ודובנוב, ברחוב פינסקר 2, ורחוב דובנוב 1.

ירושלים בתקופת המנדט הבריטי

תקופת המנדט הבריטי בירושלים נמשכה כשלושים שנה, והשפיעה רבות על מהלך התפתחות העיר. במהלך התקופה קיבלה ירושלים מעמד של בירתה השלטונית של ארץ ישראל, בדומה למעמדה כבירת ממלכת ירושלים הצלבנית, ויותר ממעמדה כמרכז שלטוני בתקופה הממלוכית ובתקופה העות'מאנית. השלטון הבריטי החליף את השלטון העות'מאני המסואב והיסודות להקמת מדינת ישראל הונחו, תחילה עם הצהרת בלפור שניתנה ערב כיבוש ירושלים ולאחר מכן, באופן מעשי עם הקמת המוסדות הציוניים בעיר בשנות העשרים והשלושים של המאה ה-20.

קביעתה של ירושלים כעיר הבירה ומרכז מנהלתי נעשה אך ורק משיקולים של קשר דתי - תרבותי והיסטורי של הבריטים לארץ ישראל, קשר שמקורו בתנ"ך ובברית החדשה - המקור לנצרות. תהליכים טבעיים של גאוגרפיה ופוליטיקה קבעו - מול ירושלים - מרכז פוליטי, חברתי, וכלכלי בתל אביב.

תקופה זו החלה ביום 9 בדצמבר 1917. לאחר 400 שנות שלטון עות'מאני, נכנעה ירושלים בפני הצבא הבריטי, והחלה תקופת שלטונה של הממלכה המאוחדת בירושלים ובארץ ישראל. בתחילה הוקם ממשל צבאי בריטי, ואחר כך, ב-1 ביולי 1920, החלה תקופת השלטון האזרחי בראשות הנציב העליון שישב בירושלים, הקרויה תקופת המנדט הבריטי. התקופה הסתיימה ביום שישי, ה' באייר תש"ח, 14 במאי 1948, ערב 15 במאי; אז הסתיים המנדט הבריטי בארץ ישראל, והוכרזה מדינת ישראל וירושלים כבירתה.

במקביל לסיום המנדט הבריטי, התנהלה המערכה על ירושלים במלחמת העצמאות, שבמהלכה התנהלו קרבות על הדרך לירושלים הנצורה, ועל השליטה בשכונותיה, המזרחיות והמערביות. מערכה זו הסתיימה בפיצול העיר, והחלה את תקופת ירושלים המחולקת.

כיכר וינגייט (ירושלים)

כיכר אורד וינגייט (נקראה בעבר כיכר סלאמה) היא כיכר עירונית מרכזית בשכונת טלביה שבירושלים.

הכיכר שהוקמה בשנות ה-30 כחלק משכונת טלביה, נמצאת בהצטלבות הרחובות ז'בוטינסקי עם בלפור ומרכוס, שמהווים רחוב המשכי אחד. לכיכר מראה ייצוגי ייחודי, בגלל מידותיה והבתים המפוארים הבנויים בה, ביניהם וילה קונסטנטין סלאמה.

מכון ון ליר בירושלים

מכון ון ליר בירושלים (הוקם ב-1959) הוא מרכז מחקר ושיח בין-תחומי חדשני במדעי הרוח והחברה, ועוסק בתחומים בעלי חשיבות מכרעת ורגישות חברתית, הנוגעים למוקדי מתח מרכזיים בחברה הישראלית. המכון עוסק בשלושה תחומים מרכזיים: גלובליזציה וריבונות; קדושה, דת וחילון; ומדע, טכנולוגיה, וציוויליזציה. בנוסף המכון עוסק גם בתחומי יהדות, מגדר וכלכלה. לפי פרסומי המכון, מטרתו להיות בית גידול לרעיונות חדשניים במדעי הרוח והחברה, לטפח מצוינות מחקרית ולרתום את תוצאות המחקר לתועלת החברה.

המכון ממוקם בשכונת טלביה בירושלים, בקרבת מעונו הרשמי של נשיא מדינת ישראל. קמפוס המכון מכיל גם את האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים ואת המועצה להשכלה גבוהה.

המכון פועל כחברה לתועלת הציבור. ראש המכון הנוכחי (מאז 2017) הוא פרופסור שי לביא.

מכון ישראלי לפסיכואנליזה

מכון ישראלי לפסיכואנליזה הוא מבנה בשכונת טלביה בירושלים. המבנה נמצא ברחוב ד'יזראלי 13, ומשמש את החברה הפסיכואנליטית בישראל.

מרחביה (ירושלים)

שכונת מרחביה היא שכונת מגורים קטנה במרכז ירושלים החדשה, שנוסדה בידי מספר אישים יהודים בשלהי שנות ה-30 של המאה ה-20. השכונה גובלת בשכונות קריית שמואל, טלביה וקטמון הישנה, והיא בנויה סביב הרחובות איתמר בן אב"י, הנשיא, הגדוד העברי, מבוא יורם ומבוא הרכבי.

הקרקע שעליה נבנתה השכונה נרכשה בעסקה סיבובית מאת המסדר הנוצרי הישועי בירושלים. כמתווכים בין בעלי הקרקע הנוצרים לבין הרוכשים היהודים שימשו הסוחרים הערבים ג'וזף פסקל אלבינה וחאטשה קאנקאשיאן. בין הרוכשים היהודים בלט בעיקר הסוחר הירושלמי ראובן זילברשטיין, שלאחר רכישת הקרקע חילק את השטח למגרשים ומכר אותם לאישים ולמשפחות שונות. בין בוני הבתים הראשונים בשכונה נמנו עמינדב קרלין, זאב זילברשטיין וולטר כץ, ומעט מאוחר יותר גם בנה את ביתו בשכונה גם ראובן זילברשטיין עצמו, ברח' הפלמ"ח של ימינו.

במהלך מלחמת העצמאות נקלעה שכונת מרחביה לקו האש, ומשך תקופה ארוכה הומטרה על בתי השכונה אש מכיוון העמדות הערביות בשכונת קטמון, סביב מנזר סן סימון.

לאחר מלחמת העצמאות הפכה מרחביה לחלק מגוש השכונות היהודיות המרכיבות את לִבה של ירושלים המערבית, בהן רחביה, טלביה, קטמון וקריית שמואל. בתוך כך הלכה ואיבדה מרחביה את אופייה הייחודי, ועל פי רוב היא נחשבת כיום לחלק אינטגרלי משכונת קריית שמואל.

משכן הנשיא

משכן הנשיא (הידוע גם בשם בית הנשיא או משכן נשיאי ישראל) הוא מעונם הרשמי ומשרדם של נשיאי מדינת ישראל. המעון נמצא ברחוב הנשיא בשכונת טלביה בירושלים, ומשמש את הנשיאים משנת 1971.

ספריית שוקן

ספריית שוקן היא ספריית מחקר במדעי היהדות השוכנת במבנה ברחוב בלפור 6 בירושלים, בין השכונות רחביה וטלביה.

קולג' טרה סנטה

קולג' טרה סנטה (לטינית Terra Sancta; איטלקית Terra Santa, "ארץ הקודש") הוא מתחם בלב ירושלים, בפינת הרחובות בן מימון וקרן היסוד אל מול כיכר צרפת, המשתרע על-פני שטח של 11 דונם. עיקר פרסומו נובע מכך ששימש כמשכנה הזמני של האוניברסיטה העברית.

הבניין נבנה בשנים 1924–1927 עבור אגודת סן-פאולו ממילאנו על-פי התכנון של האדריכל האיטלקי אנטוניו ברלוצי. המבנה הוקם בסגנון נאו-קלאסי עם השפעות של הרנסאנס האיטלקי, ועל ראשו ניצב פסל המדונינה (המדונה הקטנה) של מילאנו. בשנת 1928 נערך טקס הסרת הלוט מהפסל במעמד יורש העצר האיטלקי, הנסיך אומברטו השני, ושנה לאחר מכן, ב-1929, נקלעה האגודה לקשיים כלכליים, והמבנה הועבר לידי הפרנציסקנים. הבניין הורחב בשנות ה-30, ובשנות ה-50 נוספו מספר צריפים בחצר הבניין.

בראשית דרכו יועד המבנה על ידי הכנסייה הפרנציסקנית לשמש מרכז לפעילות חברתית-ספורטיבית. לאחר פתיחת המרכז המתחרה ימק"א, הוסב לקולג' (בית ספר יסודי ותיכון לבנים). בית הספר נחשב לאחד הטובים בירושלים, ולמדו בו מלבד נוצרים גם מוסלמים ויהודים שהוריהם חשקו בחינוך אירופאי עבור ילדיהם. בתקופת מלחמת העולם השנייה שונה שם בית הספר מ-Terra Santa ל-Terra Sancta במטרה להצניע את שורשיו האיטלקיים. בשנת 1947 נכלל בית הספר בתחום אזורי הביטחון הבריטיים שהגישה אליהם הוגבלה, ועקב כך נסגר.

בשנת 1949 הוחכר המתחם לאוניברסיטה העברית כדי שישמש אותה כתחליף למבני האוניברסיטה בהר הצופים שהגישה אליהם נותקה. בין השאר שכנו בו הנהלת האוניברסיטה, הפקולטה למדעי הרוח ובית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי. לאחר שנבנה קמפוס גבעת רם עברו רוב מחלקות האוניברסיטה אליו באופן הדרגתי ובמתחם טרה סנטה נותרו מספר מצומצם של מחלקות. באמצע שנות התשעים החלו בעלי המקום, הקסטודיה די טרה סנטה, בהליכים משפטיים בבית המשפט המחוזי והעליון בירושלים, כנגד האוניברסיטה העברית. ניסיונות הקסטודיה נחלו הצלחה והיא הצליחה באמצעות עורך דינה, עו"ד מועין ח'ורי, לבטל את הסכמי החכירה על המתחם ולהשיבו לידיה ב-30 ביוני 1999. ההצלחה זכתה לפרסום ולסיקור רב, בעיקר בשל גודל הנכס, שוויו, חשיבותו, זהות המחזיקים בו וקרבתו לבית ראש הממשלה. הבניין עבר שיפוץ נרחב ומשמש כיום אכסניה לצליינים.

המבנה מוזכר בספרו של עמוס עוז, "מיכאל שלי", כמקום שבו נפגשים חנה ומיכאל.

קטמון

קטמון (או גונן בשמה העברי הרשמי) היא שכונה בדרום-מרכז ירושלים. בקרב ירושלמים מקובל גם לכנותה קטמון הישנה, להבדילה מרצף שכונות הלוויין שלה "הקטמונים" (או "גוננים" - גונן א'-ט') שנבנו בשנות ה-50 של המאה ה-20 מדרום-מערב לקטמון כשיכונים לעולים חדשים. השם "קטמון הישנה" נועד לייחד את שכונת קטמון המקורית וההיסטורית, אשר בתיה הראשונים הוקמו סמוך למנזר סן סימון, ונבדלת מן "הקטמונים" גאוגרפית, היסטורית, אדריכלית וסוציו-אקונומית.

מנזר סן סימון תוחם את השכונה ממערב, מצפון לה טלביה וקריית שמואל, ממזרח המושבה היוונית והמושבה הגרמנית ומדרום ומדרום-מערב שכונת גוננים או קטמונים. שני הרחובות המרכזיים בה הם רחוב רחל אמנו המחבר אותה עם רחוב עמק רפאים ורחוב כובשי קטמון המחבר אותה אל רחוב הפלמ"ח שבצפון.

קריית שמואל (ירושלים)

קריית שמואל היא שכונה מבוססת במרכז העיר ירושלים, הגובלת בשכונות רחביה בצפון, קטמון בדרום וטלביה במזרח. השכונה קרויה על שמו של הרב שמואל סלנט, שהיה רבה של הקהילה האשכנזית בירושלים.

שכונת קריית שמואל נוסדה בשנת 1926 על ידי "אגודת אוצר החסד קרן שמואל". קרן זו הוקמה במטרה להקים שכונה יהודית שתתנהל על פי רוח התורה ותיקרא על שמו של הרב שמואל סלנט שהיה הרב הראשי האשכנזי של העיר.

רחביה

רחביה היא שכונה בירושלים. היא משתרעת מדרום-מערב לרחוב קרן היסוד ולרחוב המלך ג'ורג', וגובלת בשכונת נחלאות מצפון, בשכונות טלביה וקריית שמואל מדרום, ובשכונת שערי חסד ממערב. על פי השנתון הסטטיסטי של מכון ירושלים ב-2016 בשכונה התגוררו 7,710 תושבים.

תיאטרון ירושלים

תיאטרון ירושלים הוא התיאטרון העירוני של ירושלים, השוכן בשכונת טלביה בעיר, בסמוך למשכן בית הנשיא.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.