טכניקות ספרותיות

טכניקה ספרותית היא כלי בו נעשה שימוש ביצירות ספרותיות, כדי להשפיע באופן מסוים על הקורא. טכניקות ספרותיות הן המרכיב הבסיסי של הכתיבה היוצרת.

ההבדל בין טכניקה ספרותית לסוגה ספרותית

המונח "טכניקה ספרותית" נבדל מהמונח "סוגה ספרותית". לדוגמה, יצירה ספרותית יכולה להשתמש בסאטירה במקומות שונים, אך להשתייך לסוגה אחרת, לעיתים אף לא קומית. במקרים מסוימים, שימוש עקבי מאוד בטכניקה מסוימת ביצירה ספרותית יכול להביא ליצירתה של סוגה חדשה המוגדרת על ידי שימוש רב באותה הטכניקה הספרותית.

רשימה מוערת של טכניקות ספרותיות

  • אוקסימורון – מבע לשוני של זוג מרכיבים הסותרים זה את זה, שצירופם יוצר משמעות חדשה מעבר להגיון - פרדוקס - וזו על מנת להגביר את הרושם וההפתעה.
  • אינקלוזיו (מסגרת) – להתחלה ולסוף יש אותם מאפיינים, היוצרים מעין מעגליות.
  • אירוניה – צורת מבע שבה המשמעות האמיתית של הדברים מנוגדת למשמעות הישירה של המלים. אירוניה דרמטית נעוצה בידיעה או הבנה מוקדמת של הקהל כי גורל מסוים הולך ומתקרב, דבר המתנגש בתפיסת הדמות את הדברים.
  • אמצעים פיגורטיביים – שימוש באמצעים פיגורטיביים מעשיר את היצירה הספרותית, עוזר לקורא להרגיש חלק ממנה, מוסיף לה יופי וייחודיות. מבין האמצעים הנפוצים: מטאפורה, מטונימיה, סינסתזיה ואחרים.
  • אקרוסטיכון – שיטת כתיבה, בה ליקוט האות הראשונה של כל מילה, שורה או בית בשיר, יוצר מילה או מספר מילים, שם, אותיות האלפבית כסדרן וכדומה. בשירה העתיקה ובמיוחד בשירת ימי הביניים העברית נחשב לאחד מקישוטי השיר. כותבים רבים נהגו לחתום את שמם באמצעות טכניקה זו.
  • הרמז ואינטרטקסטואליות – טכניקות ספרותיות שעיקרן בקישור היצירה הספרותית ליצירות נודעות אחרות ולעיתים אף לטקסטים לא ספרותיים, זוהי למעשה רמיזה ממערכת סימנים אחת למערכת סימנים אחרת.
  • אשליה - נתינת הרגשה לקורא ולדמויות שהפתרון הגיע (ה"נבל" נתפס וכדומה) והסיפור קרב לסיום, אלא שבפועל העלילה מסתבכת ומובילה אל השיא.
  • דאוס אקס מכינה (האל מתוך המכונה) – טכניקה שמקורה בתיאטרון ביוון העתיקה, כאשר הקונפליקט המרכזי נפתר באמצעים, שנראים כלא קשורים לסיפור (האל מגיע משום מקום ומציל את הגיבור מצרתו). בתקופה המודרנית, שימוש ב"דאוס אקס מכינה" נחשב לרוב למגושם, שיש להימנע ממנו אם אין לו סיבה מיוחדת.
  • דובר ומספר – הדמות שמדברת בשיר או מספרת את הסיפור. המחבר יכול לאפיין אותה בתכונות, אשר יתרמו ליצירה. בין השימושים המפורסמים: החלפת דובר או סופר, מספר בלתי מהימן, מבע משולב ואחרים.
  • האנשה – מתן תכונות אנושיות לדבר שאיננו אנושי, כגון חפץ או בעל חיים.
  • הגזמה – תיאור מוגזם ומופרז. תיאור זה נועד להדגיש או להעצים את האובייקט המתואר, ובכך ליצור רושם, תדהמה ופליאה בקרב הקוראים.
  • הראיה - ייצוג ישיר של המציאות המתוארת בטקסט, ללא תיווכו של המספר.
  • רמז מטרים (הטרמה) - רמיזה למה שהולך לקרות.
  • זרם התודעהסגנון כתיבה שבו מצוטטות כל מחשבותיו ותחושותיו של המספר. עם היוצרים הנודעים בשימוש בטכניקה זו נמנים ג'יימס ג'ויס ווירג'יניה וולף.
  • חזרה – חזרה על מילים, צירופים וקטעים מתוך היצירה גורמת להדגשת הדברים החוזרים (ראו גם מוטיב, אנאפורה ואפיפורה).
  • חיפצון (החפצה) – מתן תכונות של חפץ ליצור חי, בדרך כלל אדם.
  • חריזה – חזרה של צליל דומה בסופי מילים ליצירת יופי אסתטי ולהדגשת מילים ושורות מסוימות.
  • כתיבה צורנית ואידאוגרפיה – כתיבת הטקסט הספרותי, כך שגם לצורתו הממשית יש משמעות. שורות הטקסט חתוכות באופן מיוחד המתאים לעניינו.
  • מיקוד - המספר מגביל את עצמו לספר לקורא רק דברים מסוימים ולא אחרים. המספר יכול להתמקד באובייקט או אירוע, אך השימוש העיקרי מתייחס לדמויות.
  • מכתב – העברת מידע לקורא על ידי הצגת מכתבים, שכביכול נכתבו על ידי אחת הדמויות.
  • מצלול ואליטרציה – בטכניקות ספרותיות אלו נעשה שימוש ומשחק בצליליהן של המילים.
  • משחק מילים – בעת שימוש במשחקי מילים, לאופי המילים עצמן יש חשיבות ביצירה.
  • נבואה המגשימה את עצמה – נבואה אשר אמירתה, היא זו שגרמה להתגשמותה. סיפורו של אדיפוס הוא אחת מן הדוגמות העתיקות לשימוש בטכניקה זו.
  • נימה – הרוח בה מסופרת היצירה, כאשר הנימה יכולה להשתנות במהלך היצירה ובכך ליצור אפקט מיוחד אצל הקורא. דוגמות לנימות: נימה אידילית, מבשרת רעות או אדישה.
  • סאטירה – השמה ללעג.
  • סיפור מסגרת – מצב של סיפור בתוך סיפור, כאשר הסיפור העיקרי משמש, בין השאר, לארגון הסיפורים שבתוכו.
  • סיפור רקע – הסיפור ש"מאחורי" או "לפני" המאורעות בסיפור המרכזי. מקרים שאירעו בעבר או רקע על דמות כלשהי יכולים לתת צבע ומימד נוספים ליצירה.
  • פלשבק – שבירת הרצף של הזמן על ידי החזרתה של אחת הדמויות לעבר.
  • פרודיה – חיקוי מגוחך, בדרך כלל הומוריסטי.
  • רומן מוכמן - יצירות ספרותיות המבוססת על יצירה קודמת מאת מחבר אחר.
  • שבירת הקיר הרביעי – המספר פונה ישירות לקורא, או לקהל לו הוא מספר את הסיפור. בדרך זו מרגיש הקורא את עצמו שותף למאורעות.
  • תפנית עלילתית – שינוי בכיוון או במגמה המצופה של עלילת הסיפור, המחזה או הסרט.
  • היסטוריפיקציה - לקיחת העלילה למקום אחר ולזמן אחר משל הקורא/צופה.

ראו גם

קישורים חיצוניים

אירוניה

המונח אירוניה (ביוונית עתיקה: εἰρωνεία - אֵרונֵאַה; מילולית: "בורות מדומה") מתאר מצב מסוים ששונה מן המצב שהיה אמור להתרחש לכאורה.

לעיתים קורים הדברים כתוצאה של "צחוק הגורל", תהפוכות בלתי צפויות בחייו של אדם, הגורמות לו אושר או סבל רב. מקרים נפוצים הם מקרים בהם המצופה אינו מתרחש, בניגוד למקובל לחשוב, או כאשר פעולה שמטרתה הייתה לגרום לתוצאה רצויה, מביאה לתוצאה הפוכה, בבחינת "היקום לועג למאמצי האדם" (אירוניה קוסמית). לדוגמה, סנדלר המתהלך יחף. הסנדלר מייצר נעליים עבור אחרים, אך אינו משתמש בהן עבור רגליו שלו. דוגמה נוספת, ניסיון שימור מבנה גורם להריסתו. אירוניה יכולה להיות גם מכוונת, בעיקר בספרות או בתיאטרון. בטרגדיה ובסוגות ספרותיות נוספות האירוניה משמשת אמצעי ספרותי להגברת המתח, ולחידוד המסר לפיו אדם אינו יכול לשנות את גורלו, גם אם נדמה לו שיש בכוחו לעשות זאת. פעמים רבות משמעות הדברים האמיתית אינה מתגלה מיד אלא לאחר זמן, או תלאות רבות, כך שמה שמסתבר בסוף שונה בתכלית מפני הדברים בהתחלה.

אירוניה מכוונת נפוצה גם כאמצעי רטורי לשם חידוד המסר והבלטתו על דרך הניגוד, היא יכולה לקבל ביטוי מילולי כאשר הנאמר נוגד במהות את המסר, כפי שמתפרש בהתאם להקשר ולטון הדיבור. אמצעי זה יכול לשמש להבלטת מגוחכות או להבעת לעג ועוקצנות. לדוגמה, אדם זעוף פנים הנשאל לשלומו משיב: "בסדר גמור! לא יכול להיות טוב מכך!"

אלגוריה

אלגוריה היא יצירה שיש לה משמעות מעבר לתוכנה המפורש והגלוי של היצירה עצמה. אלגוריה היא השאלה, מטאפורה מורחבת.היא נועדה להעביר מסר או מוסר השכל באמצעות סיפור, לרוב תוך שימוש באנלוגיה לחיים ולמציאות.

אלגוריה היא לרוב יצירה ספרותית, המועברת גם באמצעות אמנות חזותית כגון: ציור, פיסול, צילום, קולנוע, תיאטרון או כל סוג אחר של יצירה אמנותית.

אמצעים פיגורטיביים

אמצעים פיגורטיביים הם כלים רטוריים המשמשים להמחשת מושג או תיאור באמצעות יצירת תמונה מילולית המתאימה או מקבילה אליו. אמצעים אלו משמשים בספרות ובעיקר בשירה להמחשה של מושגים מופשטים או של תחושות אישיות שקשה לתארם באופן ישיר. המושג המקורי מכונה "הנושא הראשי" של האמצעי הפיגורטיבי, ואילו התמונה, הנמצאת בדרך-כלל בשדה סמנטי אחר, מכונה "הנושא המשני". יש המתייחסים לכלל האמצעים הפיגורטיביים כ"מטפורה", או במונח "מטאפוריקה", אף כי המונח מתייחס למעשה רק לאחד האמצעים.

אנגרמה

אָנַגְרָמָה (טריפת אותיות, או שיכול אותיות) היא יצירת מילה חדשה מערבוב אותיותיה של מילה קיימת, או משפט חדש מערבוב אותיות של משפט קיים. נקראת לעיתים "חושחש".

מקור המונח הוא מיוונית. אנא = אחורנית, הפוך, וגרמה = אות.

פלינדרום מילולי הוא מקרה פרטי של אנגרמה.

אנלוגיה

אָנָלוֹגְיָה (מלעז; בעברית: היקש, הֶקֵּשׁ) היא יחס של דמיון, השוואה בין שני דברים ויותר. אנו משתמשים באנלוגיות בחלקים נרחבים של חיינו, מאחר שהן כלי חשיבה והבנה בסיסי. כל יצירת מושג חדש (קטגוריזציה) פירושה מתיחת קשר אנלוגי בין כמה דברים שונים. המונח ציפורים, לדוגמה, מאגד תחתיו סוגי ציפורים שונים על בסיס קשרי דמיון מסוימים ביניהם.

גם אנלוגיות ניגודיות, המבליטות את ההבדלים בין שני אלמנטים ויותר, מתבססות על קשר אנלוגי ראשוני. הניגודים טוב ורוע, למשל, נתפסים כשני קצוות של סקאלה מוסרית, סקאלה זו אינה אלא קשר אנלוגי. "טוב" ו"רע" מנוגדים על בסיס אתי.

אקרוסטיכון

אקרוסטיכון (מיוונית: akros קיצוני + stichos שורה; בלועזית: Acrostic) היא שיטת כתיבה של שיר או פרוזה, בה ליקוט האות הראשונה של כל מילה, שורה או בית בשיר יוצר מילה או מספר מילים, שם, אותיות האלפבית כסדרן וכדומה.

בימי הביניים נחשב האקרוסטיכון כאחד מקישוטי השיר, וככל שהאקרוסטיכון היה מורכב ומשוכלל יותר, כך הוסיף ליוקרתו של השיר ומחברו.

בעת החדשה השימוש באקרוסטיכון אינו נהוג בשירה רצינית, אם כי עודנו בשימוש בכתיבה שבאה לשעשע, כגון בברכות ליום הולדת.

שימוש נוסף לאקרוסטיכונים הוא כאמצעי לצופן - הצירוף הנוצר על ידי האותיות הראשונות הוא העיקר, והשיר משמש לו הסוואה. לשימוש זה התייחס באירוניה הסופר האירי ג'ונתן סוויפט בספר ג' של "מסעות גוליבר". האקרוסטיכון חדר אף לתוך הטוקבקים באינטרנט, לשם העברת מסר שעוקף את הביקורת של עורך האתר.

גרוטסקה

גרוֹטֶסקה (מצרפתית: Grotesque) הוא מונח בעל מספר פירושים:

אמצעי ספרותי ממשפחת האמצעים הספרותיים הקומיים, שעיקרו עיוות המתואר לשם הגחכתו.

פסל דמוי גרגויל - פסלי המפלצות הנמצאים על גבי קתדרלות גותיות נקראים "גרוטסק" (בעוד המונח "גרגויל" מתייחס רק למרזבים מקושטים).

במיתולוגיה, תחת השם "שד מערות".

ציורי קיר או ציורים מסוג אחר, האופייניים לרנסאנס, המורכבים בתערובת מחלקי צמחים, בעלי חיים, בני אדם, מפלצות, עצמים שונים, ללא שמירה על פרופורציות וללא פרספקטיבה, אם כי לעיתים תוך שמירה על סימטריה. ההשראה לגרוטסקות נובעת מציורי הקיר שהתגלו בבית הזהב ברומא, שרידי ארמון הקיסר נירון.מקור המושג בימי הרנסאנס, כאשר נתגלו בחפירות ברומא העתיקה, בבית הזהב (Domus aurea), במפלס נמוך שהתפרש כמערה אם כי כלל לא היה מערה (באיטלקית grotta), ובהן ציורי קיר ענקיים, דמיוניים ומגוחכים בעיני אנשי תקופת הרנסאנס. (pittura grottesca פירושו ציור מהסוג המתואר לעיל). הפופולריות של העיטור בגרוטסקות, ששימש בעיקר כמילוי שטח בפרסקאות גדולים, מסביב לתמונות ראשיות, חיבר בתוכו גם את מסורת המפלצות על הקתדרלות של ימי הביניים, ואת גילוי ציורי הקיר בבית הזהב, שהיה לפי רוח הרנסאנס, מקור השראה מתרבות העת העתיקה. ציורי גרוטסקות היו נפוצים מאד במאה ה-16 וה-17, וגרוטסקות רבות, בהן הגרוטסקות בווילה ד-אסתה בטיוולי ובקסטל סנט'אנג'לו ברומא, מופיעות ברחבי אירופה, והיו ציירים שהתמחו בסוג עיטור זה.

דיאלוג

דִּיאָלוֹג (בעברית: דּוּ שִׂיחַ) הוא שיחה הדדית בין שתי ישויות או יותר. מקורה של המילה ביוונית, והיא מורכבת משתי מילים: דיא (διά) = דרך, ולוגוס (λόγος) = מילה או דיבור. זאת בניגוד להנחה המוטעית כי דיאלוג מוגבל לשני אנשים בעקבות התחילית, המובנת בטעות כדי (δι), שפירושהּ "שתיים"(2), ובעקבות המונח העברי.

דימוי

דימוי הוא אמצעי פיגורטיבי הבא לתאר מושג כלשהו באמצעות השוואה למושג משדה סמנטי (שדה משמעות) אחר / מקביל. ההשוואה מתבצעת על פי רוב באמצעות תכונה (אטריבוּט) או תכונות המשותפות לשניהם ומתווכות ביניהם אסוציאטיבית. ככל אמצעי פיגורטיבי, הדימוי נמצא בשימוש שכיח להמחשת רגשות ותחושות סובייקטיביות או מושגים מופשטים באמצעות תמונה קונקרטית. משתמשים בדימוי פעמים רבות כטכניקה ברטוריקה.

האנשה

האנשה (בלעז: אנתרופומורפיזם) היא ייחוס תכונות אנושיות למי שאינו אדם (בעלי-חיים, חפצים דוממים, איתני הטבע, אלים וכן הלאה). האנשה משמשת לעיתים קרובות כאמצעי פיגורטיבי בשירה ובפרוזה/סלנג יומיומי.

הרמז

הֶרְמֵז (גם אֶרְמֵז ואָלוּזְיָה) הוא רמיזה באמצעות מילה או ביטוי המופיעים בתוך יצירה כלשהי אל מקורות אחרים בספרות, בקולנוע, מוזיקה, או אל אירועים היסטוריים. כך נוצר קשר בין היצירה הרומזת ליצירה או לאירוע הנרמזים. קשר זה מעשיר את מרקם היצירה הרומזת, מרחיב ומעמיק את משמעותה.

יומן

יומן משמש לרישום אירועים לפי סדר הימים בלוח השנה. יומן עשוי להיות צופה פני עתיד, כלומר לשמש לרישום אירועים ומשימות המתוכננים לעתיד, או צופה פני עבר, כלומר לתאר אירועים לאחר התרחשותם.

מוטיב (ספרות ואמנות)

מוטיב הוא יחידת משמעות (מילה, ביטוי, רעיון, נושא, דמות, חפץ תבנית, רגש, תחושה, בעיה, יסוד), אשר מופיעה מספר פעמים ביצירות אמנות.

המונח מתייחס לשני סוגים של מוטיבים:

מוטיב החוזר בתוך היצירה, ובכך מעצים אותה או מחבר בין חלקיה.

מוטיב החוזר ביצירות שונות - לעיתים אצל אותו יוצר ולעיתים בין יצירות של מספר יוצרים (המשתייכים לאותו הדור או לאותו זרם ספרותי או אמנותי). במובנו זה, נכתב גם "מוטיף" (Motif).

מונולוג

מונולוג הוא שיחת יחיד, אשר מתרחשת כאשר אדם משוחח בלי בן זוג לשיחה. מקור הביטוי ביוונית, (מונו = "יחיד", לוגוס = "שיחה"). כאשר מצטרף משתתף נוסף לשיחה הוא הופך אותה לדו-שיח –דיאלוג.

המונולוג קשור בעיקר לתחומי הספרות הקולנוע והתיאטרון

לעיתים גם רפליקה ארוכה, מעל שתי דקות, מכונה מונולוג, על אף שהיא מופנית לפרטנר ולא לקהל.

סאטירה

סאטירה היא טכניקה ספרותית ואמנותית ששמה דבר מה (רעיון, התנהגות, מפלגה וכו') ללעג, ובדרך זו מביעה דעה, לרוב במטרה לגרום או למנוע שינוי.

לרוב, שימוש בסאטירה מעורר צחוק, אך מטרתה המרכזית היא הביקורת באמצעים קומיים.

יצירות יכולות להכיל קטעים סאטיריים, מבלי להיות סאטירות באופן מוחלט. טום ג'ונס, ספרו של הנרי פילדינג, מכיל, למשל, קטעים סאטיריים רבים, אולם הוא ספר קומי בעיקרו. כמו כן סאטירות אינן מוגבלות בהכרח לספרות, תיאטרון, קולנוע וטלוויזיה. ניתן למצוא סאטירות גם בציור ובקריקטורות. כך, למשל, ציוריו של ג'ורג' גרוס, אקספרסיוניסט גרמני, הן סאטירה חברתית בוטה על גרמניה של רפובליקת ויימאר וגרמניה הנאצית.

סאטירות חוברו עוד ביוון הקלאסית וברומא. ידועות במיוחד הן הסאטירות של פטרוניוס, גאיוס לוקיליוס ויובנליס. המאה ה-18 הביאה, יחד עם עליית הרומן לפריחה מחודשת של סוגה זו.

סיפור מסגרת

סיפור מסגרת הוא מרכיב מהעלילה ביצירות ספרותיות. הוא נותן מידע נוסף על חלקי העלילה האחרים, וחסר משמעות בלעדיהם. אך חלקי העלילה האחרים עשויים להיות משמעותיים בלעדיו ולהיתפס כיצירות אמנות שלמות.סיפור המסגרת מופיע, בדרך כלל, בתחילת ובסוף כל קטע סיפורת אחר – דהיינו אם יש סיפור מרכזי אחד, הוא יופיע בתחילתו ובסופו, ואם יש סיפורים מרכזיים עצמאיים אחדים, הוא ישמש גם כקטעי קישור ביניהם. אולם הדבר אינו חייב להיות כך. סיפור המסגרת יכול להופיע רק בתחילת או רק בסוף היצירה ואפילו בנקודה אחת במרכזה.

מבחינה דקדוקית, סיפור המסגרת יכול להיכתב בזמן או בגוף אחר משאר היצירה. סיפור המסגרת עשוי להיכתב בסגנון שונה ממנה ואפילו על ידי מחבר אחר או בתקופה מאוחרת יותר מהתקופה בה נכתבה עיקר היצירה. במקרה קיצוני יש סיפור בתוך סיפור - לסיפור המסגרת יש עלילה מפותחת מאוד בפני עצמה.

פלשבק

פלשבק (מאנגלית: היבט לאחור; בעברית: מַעְתָּק לֶעָבָר) הוא מושג בנרטולוגיה (חקר הדרך בה בנויים ומסופרים סיפורים) המשמש במיוחד בתסריטאות והמתאר אירוע בעלילה הקודם לאירוע שאליו הגיעה העלילה בסצנה הקודמת, המראה את ה"עבר" שקדם לאותה הסצנה. הפלשבק קרוי גם "אנלפסיס" (analepsis), והיפוכו הוא ה"פרולפסיס" (prolepsis; מַעְתָּק לֶעָתִיד, או הַטְרָמָה) המראה את ה"עתיד" הרחוק יותר של הזמן בו מתרחשת העלילה, מתוך כוונה לשוב לרצף הזמן לאחר סיום הסצנה.

טכניקות כתיבה אלו, כשהן מיושמות בקולנוע מאפשרות מתן מידע על עתידן ועברן של הדמויות, דבר שהוא הכרחי בתסריט, שבו המידע שאנו מקבלים הוא רק המידע המופיע על המסך. כך, למשל, כאשר מופיעה בסרט דמות השתיין הזקן בבאר, אין לנו דרך לדעת כי השתיין הזקן היה פעם מיליונר שאיבד את רכושו, אלא אם כן ייראה לנו עבר זה באמצעות הפלשבק. אפשרות אחרת, "שתילת" המידע בדיאלוג עלולה לגרום לדיאלוג להיראות מלאכותי וארכני שלא לצורך. עם זאת, רבים הספרים המשתמשים בטכניקת ה"פלשבק" כאשר דוגמה בולטת לכך היא ספרו של תורנטון ויילדר "הגשר של סן לואיס ריי" הפותח בתיאור התמוטטות של גשר, וחוזר בזמן אל מעשיהם של הקורבנות לאסון, ותיאור הפעולות שהביאו אותם אל הגשר ביום ובשעה בה התמוטט.

הפלשבק יכול להראות אירוע שחל לפני תחילת הסיפור, על מנת לתת מידע חשוב הנוגע לפעולות בעבר, כך, למשל, סצנות הפלשבק ב"קזבלנקה" נותנות לצופה מידע על סיפור האהבה בין ריק ואילזה (המפרי בוגרט ואינגריד ברגמן) המתרחש בזמן הפלישה הנאצית לפריז בשנת 1940, כאשר ה"הווה" הסיפורי מתרחש בשנת 1942. פלשבק יכול להראות אירוע שהוצג כבר מנקודת ראות אחרת, על מנת להבהיר אירוע שנותר עד עתה סתום. כך למשל, בסרטי הבלשים מסוג "מי עשה זאת" (whodunit) מקובל מאוד, לאחר שהבלש מגלה מיהו האשם, להראות את הפשע שהוצג קודם מבלי להציג את המבצע, בסצנת פלשבק נוספת, המראה, זו הפעם, מיהו שביצע את הפשע.

אפשרות נוספת היא שימוש בסיפור מסגרת שבו מתחיל התסריט ב"עתיד" העלילתי וחוזר לנקודת התחלה בעבר, ממנה הוא מתקדם עד שהוא שב לנקודה שהוצגה בסצנה הראשונה. כך למשל, הסרט "שדרות סאנסט" (1950) מתחיל בהתמקדות בגווייה הצפה בבריכה. קולו של השחקן ויליאם הולדן המשחק את הגיבור בסרט, מזמין את קהל הצופים לראות כיצד הוא הגיע למצב עגום זה, והסרט חוזר אחורה בזמן אל האירועים שקדמו לרצח, והובילו אליו. חלוץ השימוש בטכניקה זו הוא הסרט האקספרסיוניסטי הגרמני משנת 1919 "הקבינט של ד"ר קליגרי".

סצנת הפלשבק יכולה לארוך שניות ספורות, דקות אחדות, או כבמקרה של "סיפור המסגרת" - לאורך רוב הסרט. לעיתים נראה סצינות של "פלשבק בתוך פלשבק", כלי תסריטאי שבו יש להשתמש בזהירות על מנת לשמור על העניין וההבנה של הצופה במתרחש על המסך.

שימוש מעניין ב"פלשבק" וב"פלשפורוורד" יש בסרטו של קוונטין טרנטינו "ספרות זולה" (1994). הסרט כולו מציג שלושה סיפורים, עם דמויות שחלקן משותפות ומתרחשים סביב אירועים שחלקם משותפים, אחד מהם עוסק בשוד במסעדה והשני ברצח כפול בעת גביית חובות סחר בסמים. אולם הסיפורים אינם מצויים בתוך סיפור מסגרת. מקצת הסצינות קודמות לשוד במסעדה, ומקצתן מאוחרות לו, וחלקן מראות את אותו האירוע עצמו מזוויות ראיה שונות. כך למשל, הסצנה בה המתאגרף (ברוס ויליס) מקבל מן החייל את שעונו של אביו, היא פלשבק לשנות ה-50, מתוך רצף עלילתי (סיפור המתאגרף שסירב למכור את הקרב) הנמצא כ-48 שעות מאוחר יותר לסיפור המסגרת העוסק בשוד במסעדה, ומהווה "פלשפורוורד" לסיפור המסגרת.

פרודיה

פרודיה (מיוונית paroidia –‏ "para", שמשמעו "לצד" + "oide", שמשמעו "שיר". וביחד, "שיר בצד") היא יצירה המחקה באופן קומי יצירה או סוג יצירות אחר. פרודיה קיימת בכל מדיום אמנותי, כולל ספרות, מוזיקה וקולנוע.

תמה

תֵּמָה (בלטינית: thema; מיוונית עתיקה: θέμα (שמקורה במילה τίθημι (טיתמי) – לשים במקום) או נושא היא רעיון מרכזי הנמצא בבסיס יצירה אמנותית (בספרות, אמנות פלסטית, מוזיקה, אדריכלות וכיוצא בזה) או מוסר השכל הנמצא בבסיסה של אותה יצירה. לרוב, אותו מוסר השכל מתייחס לחברה, למשמעות החיים או לטבע האנושי, ומדובר ברעיון אוניברסלי ועל-זמני, ולא ברעיון השייך לתרבות או חברה מסוימת.

התמה לרוב אינה מצוינת במפורש ביצירה, והיא ניתנת להסקה מבחינת הרעיונות השונים העולים מן היצירה.

סיפר
דמות פרוטגוניסט • דמות שנייה בחשיבותה • דמות שלישית בחשיבותה • סיידקיקאנטגוניסטנבל-עלדמות משנהדוברגיבוראנטי-גיבור
עלילה דיאלוגמצג • מבנה דרמטי • סיפור מסגרת • כלי עלילתי • נקודת שיא • עימות • תת-עלילהפלשבק/פלשפורוורד
רקע דיסטופיהאוטופיהיקום בדיוניהיסטוריה
תמה מוטיבלייטמוטיבסאבטקסטמוסר השכל
סגנון אמצעים פיגורטיביים • טכניקות ספרותיות • נקודת תצפיתהשעיית הספקסימבוליזםאתנחתא קומית
סיפורת משלמעשייהסיפורת בזקרומןנובלהמחזהשירהתסריטסיפור קצר
סוגה רומן הרפתקאות • רומן פשע • רומן מלחמתי • רומן מערבון • רומן מסתורין • רומן היסטורירומן ריאליסטירומן רומנטירומן ביוגרפירומן מכתביםרומן גרפי • רומן פילוסופי • רומן פוליטי • רומן אירוטירומן חניכהסאגהפנטזיה (אפלה, חרב וכושפות) • ספרות בלשיתספרות אימהריאליזם קסוםסאטירהמדע בדיוני (קשה, צבאי, אופרת חלל, סייברפאנק, סטימפאנק) • מותחןספרות ספקולטיביתספרות זולהקומיקס
נושאים קשורים זרם התודעהקהלמחברתורת הספרות • מבנה נרטיבי • נרטולוגיהרטוריקה
פורטל: ספרות

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.