טיל

טיל או טיל מונחה הוא עצם הנע באוויר או בחלל בעל מנוע רקטי או מנוע סילוני עם מערכת הנחיה המכוונת אותו למטרתו. המונח "טיל" משמש בדרך כלל לתיאור סוג של כלי נשק, אולם יש המכנים כך בעברית גם משגר לוויינים וחלליות. רקטה היא מונח קרוב, שבעברית משמש לתיאור עצם בעל מנוע רקטי וללא מערכת הנחיה ויכולת ניהוג.

AGM-65 Maverick
איור של טיל מווריק
Seahawk-penguin
שיגור טיל מונחה "פינגווין" כנגד ספינות, ממסוק "בלק הוק"

היסטוריה

מקורות עתיקים

מזה כאלפיים שנה מוכרות רקטות בתצורות כאלו ואחרות, בסין הקדומה הומצאו רקטות כאמצעי לבידור, כגון זיקוקי די-נור, כבר בשנת 300 לפנה"ס[דרוש מקור].
קיים קושי באיתור תאריך הופעת הרקטות משום שהמונח הסיני לחץ-אש ולרקטה זהים. על כל פנים ציור סיני משנת 1045 מראה בבירור רקטות היורות את עצמן מתוך אשפת חצים, כמו גם את הלוחם היורה מחזיק בלפיד לצורך הצתת הרקטות.

פיתוח הנשק הרקטי בהודו, מהמאה ה-13 עד למאה ה-17

העדויות הראשונות לשימוש ברקטות בהודו מאוחרות יותר ב-150 שנה, אך עדויות אלו מעידות על רקטות מתקדמות הרבה יותר, כך שייתכן שההמצאה ההודית קדמה לסינית. בעוד טכנולוגיית הרקטות הסינית נותרה פרימיטיבית - רקטות קטנות בגלילי נייר, שהטווח שלהן נמוך מ 300 מטר - טכנולוגיית הרקטות ההודית כללה שימוש בגלילי מתכת, המסוגלים לעמוד בלחצים גבוהים הרבה יותר. טווח הרקטות ההודיות הגיע לשני קילומטר כבר במאה ה-15 ומשקלן עלה לשלושה קילוגרם, והן היו הנשק בעל הטווח הארוך ביותר בתקופה זו. סולטאן ממלכת מייסור היידר עלי הקים חיל רקטות של 1,200 איש. בנו טיפּוּ סאהיב הרחיב את חיל הרקטות ל-5,000 איש, בניסיון לעצור את חילות הכיבוש הבריטיים, אך הדיוק הנמוך של הרקטות עמד בעוכריו.

Congreve rockets
קטלוג מאוייר של "קונגריביות" מתחילת המאה ה-19

פיתוח הנשק הרקטי במערב, המאות ה-18 וה-19

הרקטות היו ידועות באירופה כבר במאה ה-13, אם לא קודם לכן, אך למרות מספר ניסיונות ראשוניים הן נותרו אטרקציה שולית. המערכה הבריטית בהודו שינתה מצב זה. בקרב צ'רינגפטם בשנת 1792 נפצע יזם בריטי בשם סר ויליאם קונגריב מאש הרקטות של טיפו סאהיב. קונגריב הביא עמו את הרעיון למערב, ושילב אותו בשיטות מערביות של ייצור המוני. הוא הציע בקטלוג שלו עשרה דגמי מנוע רקטי, משלושה ק"ג ועד 150 ק"ג, עליהם היה ניתן להרכיב ארבעה סוגים של ראש קרבי: ראש נפץ, ראש נפץ עם רסיסים (שרפנל), ראש הצתה וראש תאורה. עם הרקטות הוא סיפק ערכת כלים אחידה. הרקטות החדישות כונו על שמו, "קונגריביות".

הקונגריביות, בזכות ייצור תעשייתי אחיד, היו מדויקות וצפויות הרבה יותר מהמהדורות של דרום-מזרח אסיה, וזכו לשימוש נרחב. ב 1806 השתמשו הבריטים במאות קונגריביות בהתקפה על בולון. שנה לאחר מכן קונגריביות בעלות ראש הצתה שרפו את קופנהגן עד עפר. הקונגריביות היו נשק משלים מצוין לתותחים - הטווח שלהן היה גדול יותר, אך התותחים היו מדויקים. בשל הרתע, תותחים ניתן היה להתקין רק על ספינות בינוניות ומעלה, אך רקטות ניתן היה לשגר גם מתוך סירות.

בשל יתרונות אלו השימוש ברקטות התפשט במערב, והן זכו לסדרת שיפורים. מוט הייצוב הצדדי המסורתי, שנשאר ללא שינוי מהמאה ה-10, הוחלף במוט ייצוב מרכזי. כך שופרה יציבות המסלול של הרקטה, ובנוסף ניתן היה לירות אותה מתוך קנה גלילי שקבע את מסלולה. בחציה הראשון של המאה ה-19 פותחו טכניקות לדחיסת אבק השריפה שהגדילו את טווח הרקטות ואת משקל הראש הקרבי כמה מונים. יזם אנגלי בשם הייל הגה את רעיון פתחי הפליטה המוטים, שגרמו לסחרור הרקטה סביב צירה ושיפרו עוד יותר את הדיוק - עד לרמה המודרנית של כאחוז אחד מטווח הרקטה (לרקטה ללא מנגנון הנחיה).

בחצי השני של המאה ה-19 ירדה קרנן של הרקטות. טכניקות לייצור המוני של פלדה, והמעבר לתותחים בעלי מכנס אחורי, שיפרו את טווח התותחים, את דיוק התותחים ואת קצב הירי עד לרמה שהרקטות בנות התקופה לא יכלו להתחרות בה.

המאה ה-20 וטילאות בת זמננו

המאה ה-20 הביאה לפריצת דרכים רבות ולפריחת הטילאות. קונסטנטין צ'יאולוקובסקי הציע את רעיון הטיל הרב שלבי כפתרון להארכת טווחי הטילים בסדרי גודל שלמים, והציע שימוש בטילים למסע בחלל. מהנדסים שגדלו על סיפוריו של ז'ול ורן מימשו חזונות מוקדמים אלו.

פיתוחיו של גודרד

רוברט גודרד פיתח בשנות ה-20 של המאה ה-20 את עקרונות הטיל המודרני. בסך הכל רשם גודארד מאות פטנטים שכיסו את כל הבעיות המעשיות - הנעה בדלק ומחמצן נוזלים, מנגנוני הפרדת שלבים, משאבות דלק לטמפרטורה נמוכה ולחץ גבוה, הנחיה באמצעות גירוסקופ ושימוש בסכיני אוויר להטיה, ועוד.

פיתוחיו של גודארד זכו להד מועט בארצות הברית, אך נלמדו בקפדנות בגרמניה.

הטילים המודרניים הראשונים בייצור סדרתי (אגרגט)

ה-V-1 הוא הטיל המונחה הראשון בהיסטוריה. הוא פותח בגרמניה הנאצית במהלך מלחמת העולם השנייה, נכנס לשימוש מבצעי החל מיוני 1944, ושימש ככלי נשק הרסני וזול לטווח ארוך. חסרונו שהבריטים זיהו את הטיל בקלות כאשר הוא היה באוויר בגלל הרעש שהוא יצר בזמן הטיסה, ולכן הצליחו לרוב להפילו.

ה-V-2, הוא הטיל הבליסטי הראשון בהיסטוריה, הוא גם פותח בגרמניה הנאצית ומטרתו הייתה לפגוע בערים המרכזיות של בעלות הברית. הטיל נשא כטון חומרי נפץ בראשו, הוא היה בעל דיוק גבוה, הגיע למהירויות על קוליות והיה שקט ביותר, כך שאי אפשר היה לזהותו בזמן הטיסה ליעד.

מבנה טיל בלסטי
מבנה טיל ה-V-2, והסבריו

בזמן מלחמת העולם השנייה ואחריה, ראו בעלות הברית את הפוטנציאל החבוי במדעי הטילים, והיו במרוץ אחד נגד השני למצוא את מפתחי הטילים הגרמניים ולשלבם במחקרים שיקדמו את הידע על הטילים בארצם.

ורנר פון בראון (ממפתחי האגרגט) וצוותו הבינו שהגוף היחיד שיממן את מחקרם במרביות הוא ארצות הברית. הצוות פנה לצבא ששהה בגרמניה והמשרד לשירותים אסטרטגיים קיבל את הצעתם ופתח במבצע פייפרקליפ. מבצע זה נתן לארצות הברית יתרון משמעותי בתחום הטילים במלחמה הקרה.

התמקצעות הטילאות במלחמה הקרה ולאחריה

המעצמות השקיעו סכומים ומאמצים גדולים, וההישגים לא אחרו לבוא. צוותים המבוססים על מומחים גרמניים פיתחו בארצות הברית ובברית המועצות טילים ארוכי טווח שנועדו מחד לנשיאת מטען מועיל לחלל, ומאידך ליכולת שיגור ביניבשתית. מאמצים אלו הביאו בארצות הברית לפיתוח הטיל סטורן 5, המחזיק בשיא העוצמה עד ימינו והביא את משימות אפולו לירח, ואילו הסובייטים פיתחו את פלטפורמת סויוז האמינה יחסית, המחזיקה בשיא בלתי מעורער של שיגורים מוצלחים ובטיחות ונמצאת בשימוש עד ימינו.

פיתוח הטילים התרחב לכלי נשק קצרי טווח אך מדויקים וקטלניים. במהלך שנות ה-50 של המאה ה-20 פותחו טילי אוויר-אוויר שנועדו להפיל מפציצים נושאי חימוש גרעיני, ובהדרגה התפתחו עד שהחליפו כמעט לגמרי את השימוש בתותחים בקרבות אוויר-אוויר. במקביל פותחו מערכות טילים נגד מטוסים, ו-טילים נגד טנקים שהם למעשה דורות ההמשך של הרקטות נגד טנקים משנות מלחמת העולם השנייה. קיימים טילים בעלי יכולת הנחיה עצמאית לחלוטין, או נשלטים מרחוק בעזרת קשר רדיו ומצלמה, ומשפחות רבות מסוגים שונים של טילים.

החל משנות ה-60 פותחו במסגרת התוכנית האמריקאית Safeguard טילים נגד טילים. טילים אלו נדרשו לתאוצה עצומה, להנחיה מהירה מאד ולכושר תמרון חסר תקדים. הטילים משנות ה-60 לא הגיעו לרמת הדיוק הנדרשת לפגיעה ישירה או כמעט ישירה, ולכן השתמשו בראשי נפץ גרעיניים, מה שהגביל את השימוש בהם ליירוט טילים בליסטיים בגובה רב.

טילים נגד טילים זכו לסבב פיתוח משמעותי שני במאה ה-21, ובפרט בישראל, בה פותחו טילי החץ וכיפת ברזל שהציגה הצלחות מרשימות. טכנולוגיות חדשות ומיזעור המיחשוב הביאו ליכולת פגיעה ישירה בסבירות גבוהה, מה שביטל את הצורך בראש נפץ רב עוצמה ומסוכן לסביבה ואפשר שימוש לטווח קצר ובינוני.

מבנה

המבנה הכללי של טילים, ללא תלות בייעודם, הוא דומה (יוצא דופן משגר לוויינים) - דמוי גליל המורכב ממספר מקטעים:

  • מקטע ההנעה, המורכב ממנוע ומכל דלק, נוזלי או מוצק המיועד להניע את הטיל לייעדו. לעיתים ובטילים בליסטיים - ישנם מספר מקטעי הנעה שונים המיועדים לשלבים שונים במעוף או מספר מכלי דלק (מנוע דו-שלבי או תלת-שלבי). החלוקה לשלבים מאפשרת לוותר במהלך מעוף הטיל על חלק ניכר ממשקלו, וכך להגדיל את הטווח.
  • מקטע ניווט וההנחיה (נקרא גם ראש הנחיה - רה"ן), המיועד להוביל את הטיל אל ייעדו. הניווט מתבצע לרוב באמצעות מערכת ניווט אינרציאלית ו/או לווינית המעבדות את מצב הטיל ובהתאם לתוכנית הטיסה המחשב המוטס (OBC) מעביר פקודות הנחיה לאמצעי הניהוג לתיקון.
    • ראש ביות (רב"ת) - משמש רק חלק מהטילים וממוקם לרוב בחלק הקדמי של טיל. המידע ממנו מועבר למקטע הניווט וההנחיה שמעבד אותן לפקודות היגוי ותיקון סופי לעבר המטרה.
  • ראש קרב (רש"ק) - המקטע שכיל את המטען שנדרש להגיע למטרה. לרוב מדובר בחומר נפץ, פצצת אטום או נשק כימי ונשק ביולוגי. בטילי אימונים הרש"ק עשוי מגבס או חומר דומה. הרש"ק מצויד במרעום שתכליתו ליזום את הפעלת הרש"ק שתביא לפגיעה במטרה או בסמוך לה.
  • מקטע ניהוג וייצוב - ייצוב טיל מתבצע באמצעות כנפונים סטטים השומרים על מעוף אווירודינמי, ואילו תיקוני ההיגוי יכולים להתבצע בשיטות שונות: שימוש בקנארדים, הנעה וקטורית, הטיית דחף, נחיר גמיש ועוד.

סיווג

Arrow anti-ballistic missile launch
טיל חץ 2 במהלך ניסוי בקליפורניה, יולי 2004
ASAT missile launch
מטוס F-15 איגל משגר טיל נגד לווין ASM-135 במהלך ניסוי. הטיל השמיד לווין מחקר

סיווג מקובל

ניתן לסווג טילים על פי מספר קריטריונים שונים. אולם עם השנים התקבעו שמות נפוצים לסוגים השונים שלא על פי קריטריון אחיד, אלא כסיווג מקובל.

  • טיל נגד מטוסים (נ"מ): נקרא גם טיל קרקע-אוויר. טיל המשוגר מהקרקע ומיועד להפיל כלי טיס.
  • טיל אוויר-אוויר: טיל המשוגר מכלי טיס, המיועד להפיל כלי טיס אחר.
  • טיל נגד טנקים (נ"ט): טיל המשוגר מפלטפורמות שונות, החל כטיל כתף וכלה כטיל אוויר-קרקע, ומיועד לפגוע ברכב קרבי משוריין.
  • טיל נגד ספינות: טיל המשוגר מפלטפורמות שונות, המיועד להטביע כלי שיט.
  • טיל קרקע-קרקע: לרוב מדובר דווקא ברקטה קצרת טווח, אך התחום כולל את כלל הטילים המשוגרים מהקרקע לטווח בינוני-ארוך, המיועדים לפגוע במטרות קרקעיות למיניהן.
  • טיל כתף: טיל אישי, שלרוב מתופעל על ידי צוות מצומצם של אנשים (אחד עד שלושה). מיועד למטרות שונות - לרוב כטיל נ"ט או נ"מ.
  • טיל נגד טילים: טיל המיועד להגנה כנגד טילים. טילים אלו נורים לאחר גילוי הטיל המאיים על כן עליהם להיות בעלי יכולות המאפשרות לנטרל אותו. המגמה היא פיתוח מערכת שבה ההנחיה נעשית על ידי מערכת חיצונית, מונחית מכ"ם השולח נתוני ניהוג רציפים לטיל צייד הטילים, כאשר הטיל עצמו יהיה פשוט וזול. הבעיה היא עלות-תועלת והאתגר כעת הוא היכולת להתמודד עם רקטות קטנות וזולות הנמצאות בשימוש ארגוני טרור.
  • טיל נגד לוויינים: משמש להשמדת לוויינים.

סיווג לפי מוצא ויעד

סיווג לפי שימוש עיקרי

סיווג לפי מסלול מעופו של הטיל

Hmmwv-036
טיל טאו נגד טנקים

הבחנה המתייחסת אל מסלול מעופם של הטילים:

  • טיל בליסטי: הוא טיל שחלק גדול ממעופו עובר ללא פעולת המנוע, ולכן נשלט על ידי חוקי הבליסטיקה. משוגר ממתקן קרקעי או מצוללת.
  • טיל שיוט: הטיל בעל מאפייני טיסה הדומים לאלו מטוס זעיר, ומיועד לפגוע בטווחים רחוקים ללא יכולת גילוי מוקדמת.

סיווג לפי אופן ההנעה

סיווג נוסף, אך לרוב בעל חשיבות משנית, הוא לפי אופן ההנעה של הטיל:

ההנחיה

לעיתים קרובות משתמשים במונח "הנחיית טילים" כדי להתייחס לשלושה תפקידים שונים, המבוצעים על ידי מנגנונים נפרדים בגוף הטיל, שכולם יחד אחראים לדיוק הטיל ולהגדלת הסיכוי שלו ליירט את המטרה. מנגנונים אלו הם: ניווט, הנחיה וניהוג (לעיתים מוסיפים מנגנון ביות).

מנגנון הניווט מתייחס למנגנון לזיהוי מקום הטיל במרחב (יכול להתקיים מאלקטרוניקה ייעודית או מחשב קרי מערכת ניווט אינרציאלית). מנגנון הנחיה הוא מנגנון האחראי לממש "חוק ההנחיה" - כלומר להעביר פקודות תיקון מסלול להגאים בהתאם למיקום הרצוי הנדרש בשביל ליירט את המטרה ביחס למיקום המצוי שהתקבל ממנגנון הניווט. במונח ניהוג הכוונה למנגנונים האחראים להעביר את הפלט הסופי של מנגנוני ההנחיה בצורה יעילה להגאי הטיל; מדובר בתהליך של תרגום פקודות ההנחיה של הטיל (המנוסחות בצורה קינמטית) לפקודות ניהוג אווירודינמיות להגאים בהתאם למודל של ההתנהגות האווירודינמית של הטיל (תרגום הפקודות עשוי להיות מבוצע גם על ידי מחשב ההנחיה). בין המנגנונים הנכללים בתפקיד הניהוג נכללים גם האמצעים האלקטרומכניים שמניעים את הגאי הניהוג של הטיל.

במונח ביות הכוונה בדרך כלל למנגנון של הטיל לזהות את מיקום המטרה ומאפייני תנועתה (מהירות, כיוון, תאוצה וכדומה), והוא מבוצע על ידי ראש הביות - רכיב אופטי, מכ"מי או אקוסטי. מידע זה מועבר לצד המידע המועבר ממנגנון הניווט למחשב ההנחיה, וזה שולח פקודות תיקוני מסלול להגאים בהתאם לשני המרכיבים.

להלן מופיעים מספר אלגוריתמי ניווט המתייחסים לתפקיד הניווט וההנחיה. חוקי הנחיה נפוצים:

  • הנחיית מרדף - המכונה גם "רדיפת כלב", הוא כלל הנחיה שנעשה בו שימוש בחלק מן הטילים והפצצות המונחות הראשונות. החוק מתבסס על הכלל האינטואיטיבי הגס שכדי ליירט מטרה בזמן קצר צריך "לכוון אל המטרה" כל העת, כלומר על הטיל לנוע כל העת לאורך קו הראייה למטרה. בפועל כלל הנחיה זה מביא לא לזמן יירוט קצר ביותר ולא לביצועים טובים ביותר. ההתפתחות של תורת הבקרה האופטימלית ובעקבותיה הנחיה אופטימלית הובילו לפיתוח מגוון רחב של סכמות תאורטיות וכללים יעילים יותר באופן כללי ולמצבים מסוימים, בהתאם לכל מקרה.
  • ניווט יחסי - חוק הנחיה שמשמש במרבית הטילים המתבייתים על מטרות אוויריות ואחרות (החשיבות של חוק הנחיה יעיל היא הקריטית ביותר בזירה האווירית). מתבסס על העיקרון שטיל צריך לנווט בשיעור פרופורציונלי לשינוי של קו הראייה למטרה, ובאותו כיוון של שינוי זה על ספירת הכיוונים. צורת הניסוח של החוק הופכת אותו למתאימה ביותר לטילים בעלי מערכת ביות אוטונומית (המתבייתים באופן עצמאי ללא פקודות מתחנת שליטה), כגון טילים בעלי ראש ביות תת-אדום או מכ"מי, אשר מבחינים בשינוי המיקום היחסי של המטרה באופן אוטומטי. חוק זה פותח במקור משיקולים של הנחיה אופטימלית, וחשיבותו היסודית היא בכך, שתחת קירובים מתמטיים מסוימים הוא החוק היעיל ביותר מבחינת מאמץ הבקרה הנדרש ממנו, כלומר הוא החסכוני ביותר מבחינת כמות התמרונים הנדרשת מהטיל כדי לפגוע במטרה.
  • הנחיה דרך קו ראייה - סכמת הנחיה שנעזרת בנקודת ייחוס שלישית (נוסף על מיקום המיירט והמטרה) כדי להתכוון למטרה. הכלל קובע שעל הטיל להימצא כל העת על הקו שמחבר בין נקודת הייחוס והמטרה, כך שקו זה זה למעשה מנחה את הטיל לפגיעה במטרה. עיקר השימוש בכלל זה הוא בטילים זולים חסרי ראש ביות, אשר נעזרים בתחנת שליטה (המהווה את נקודת הייחוס), לרוב מכ"מית, שמנווטת אותם בהתאם למדידות המיקום ומהירות המטרה. חסרונו הבסיסי הוא ביעילותו לטווחים קצרים בלבד, עקב התבדרות אלומות המכ"ם עם המרחק, שפוגעת בדיוק המדידות של תחנת המעקב. נוסף לזאת כלל זה לא יעיל נגד מטרות מתמרנות בחדות, עקב היעדר ראש ביות מובנה בטיל.
  • ניווט מקבילי - נקרא גם "פתרון ירי". אין זה כלל הנחיה במובן המקובל, אלא רק פרוצדורה לקביעת כיוון הירי של קליע או טיל מסוג כלשהו (למשל טורפדו) כדי לפגוע במטרה בעלת מיקום ומאפייני תנועה כלשהם.
  • הנחיית Q - פרוצדורה מתמטית מסובכת שמשמשת להכוונת טילים בליסטיים. משמשת כדי לקבוע מתי לכבות את מנוע הטיל, כך שלאחר רגע הכיבוי הטיל ימשיך במסלולו האליפטי בהשפעת הכבידה כדי לפגוע במטרה בעלת קואורדינטות מסוימות.

טריוויה

נעשו בעבר מספר ניסיונות לשליחת דואר רקטי על ידי רקטה או טיל. הרקטה נוחתת באמצעות מצנח פנימי אשר נפתח בעת ההגעה ליעד. השיטה נוסתה על ידי ארגונים שונים ברחבי העולם ונחלה מידה משתנה של הצלחה.

ראו גם

קישורים חיצוניים

מאמרים
גבריאל (טיל)

גבריאל הוא טיל ים-ים מתוצרת התעשייה האווירית. הטיל פותח בשנות השישים על בסיס טיל קרקע-קרקע בשם לוז. במלחמת יום הכיפורים נעשה בגבריאל שימוש קרבי לראשונה ובהצלחה רבה בקרב לטקיה, בקרב טרטוס ובקרב דמיאט. כ-50 טילי גבריאל נורו במלחמה זו, קרוב למחציתם פגעו במטרה.

חזבאללה

חִיזְבְּאַללַּה (בתעתיק מדויק: חזב אללה, בערבית: حزب الله - "אנשי האל" או "מפלגת האל") היא מיליציה שיעית אסלאמיסטית פוליטית בלבנון. המפלגה הפרלמנטרית שהוקמה על ידי חזבאללה נחשבת כנציגה בולטת של בני העדה השיעית בלבנון. פעילותו הצבאית של הארגון באה לידי ביטוי בפעולות גרילה וטרור נגד מטרות ישראליות, פנים-לבנוניות, סוריות, ואף בינלאומיות. אוסטרליה, ארצות הברית, האיחוד האירופי, הממלכה המאוחדת, הולנד, ישראל, מדינות המפרץ, הליגה הערבית, ארגנטינה, פרגוואי וקנדה מגדירות אותו (או את הזרוע הצבאית שלו) כארגון טרור. אנשי הארגון עצמו וגורמים אסלאמיים אחרים נוהגים לכנותו "אל-מוקַאוַמַה" (בערבית: "ההתנגדות").

חזבאללה הוקם כמיליציה ב-1982 (באופן רשמי ב-1984). קיימות עדויות רבות לכך שאיראן בנתה, מימנה וציידה את חזבאללה, ולכך שפעולות הטרור של הארגון נעשות בשיתוף פעולה מלא עם המשטר האיראני ובהוראתו. בנוסף, איראן עזרה לחזבאללה להקים מנגנון פוליטי שמטרתו להפוך את לבנון למדינה שיעית פונדמנטליסטית. מיום הקמתו רואה הארגון במדינת ישראל אויב ועוסק בפעילות עוינת נגדה. בהודעות רשמיות של הארגון לא מכונה ישראל בשמה אלא "פלסטין הכבושה" או "האויב הציוני". במהלך מלחמת האזרחים בסוריה נטל חזבאללה חלק פעיל לצד המשטר הסורי, ואיבד מאות מלוחמיו.

חזבאללה מחזיק בתפיסת הפעלה ייחודית, ורואה עצמו הן כארגון צבאי והן כארגון גרילה, בו-זמנית.

מזכ"ל הארגון משנת 1992 הוא שייח' חסן נסראללה.

חץ (מערכת נגד טילים)

מערכת החץ (באנגלית: Arrow Weapon System) היא מערכת נשק ליירוט טילים בליסטיים אשר פותחה בישראל בסיוע מימון אמריקני ובשיתוף עם חברת בואינג האמריקנית. המערכת מפעילה שני סוגי טילים, חץ 2 וחץ 3, ומורכבת ממערכת שו"ב וניהול ירי, "אתרוג זהב", מרכז בקרת משגרים, "אגוז חום" ומכ"מים ייחודיים – "אורן ירוק" ו"אורן אדיר". המערכת מובצעה בחיל האוויר הישראלי במעל חודש אוקטובר בשנת 2000, ומופעלת בצה"ל על ידי יחידה נקראת חרב מגן הכפופה למערך ההגנה האווירית המספק לישראל את מערך ההגנה הרב-שכבתית מפני ירי תלול מסלול.

טיל אוויר-אוויר

טיל אוויר-אוויר (בראשי תיבות: טא"א) הוא טיל מונחה המשוגר מכלי טיס (לרוב מטוס קרב) לעבר כלי טיס אחר במטרה להשמידו.

טיל בליסטי

טיל בליסטי הוא טיל שחלק ניכר ממסלולו הוא בליסטי, כלומר מושפע מכוחות הכבידה והתנגדות האוויר (גרר) בלבד. למרות שהגדרה זו מתאימה למעשה למרבית הטילים וכן לפגזי ארטילריה, השימוש המקובל במונח "טיל בליסטי" מתאר טיל שמרבית מסלולו מתבצע מחוץ לאטמוספירה, והוא בעל טווח של מאות ק"מ לפחות. טיל כזה מונחה לרוב רק בשלב בו הוא מונע ומסלולו נקבע על-פי חוקי האסטרודינמיקה והבליסטיקה. מסלולו של טיל בליסטי בשלב הטיסה החופשית הוא פרבולי.

מסלול הטיסה של טיל בליסטי כולל שלושה שלבים:

השלב הממונע - בו הוא נע בכוח מנועו (רקטת דלק מוצק או נוזלי). יכול להמשך מעשרות שניות בודדות ועד מספר דקות. חלק זה מהטיסה יכול להיות מונע בשלב יחיד או במספר שלבים.

שלב הטיסה החופשית - השלב הארוך ביותר בטיסת הטיל, שנמשך מרגע סיום פעולת המנוע ועד לשלב הכניסה מחדש לאטמוספירה, במהלכו הטיל מושפע מכוח הכבידה בלבד הפועל ככוח מרכזי. בעוד ששלב זה מהווה לרוב מעל 80% מן המסלול הן מבחינת זמן והן מבחינת מרחק. לרוב אין בשלב זה כל יכולת לשנות את מסלול הטיל.

שלב החדירה - בו חוזר הטיל לאטמוספירת כדור הארץ. הוא מתחיל בגובה שבו הגרר האטמוספירי מתחיל להשפיע משמעותית על מסלול הטיל, ונמשך עד לפגיעת הטיל.ניתן לשגר טילים בליסטיים מאתרים נייחים או ממשגרים ניידים, לרבות כלי רכב קרקעיים (נושא-מזקיף-משגר), מטוסים, ספינות וצוללות.

על מנת להגיע למרחקים ארוכים, משוגרים טילים בליסטיים בדרך-כלל לטיסה תת-מסלולית גבוהה; טילים בין-יבשתיים יכולים להגיע בשיא הגובה שלהם בטיסה חופשית לכ-1,200 ק"מ.

ניווט הטיל הבליסטי היא בדרך כלל מערכת ניווט אינרציאלית. מדי תאוצה מודדים את תאוצות הטיל בשלושה צירים, גירוסקופים מודדים את התאוצות הזוויתיות, מחשב מחשב את הדרך שעשה הטיל, מיקומו ומצבו על בסיס התאוצות, משווה לנתוני הירי שהוזנו מראש ומוציא פקודות תיקון להגאים. בסיום שלב החדירה משתמשים לרוב להנחיית הטיל בביות סופי.

טיל בליסטי בין-יבשתי

טיל בליסטי בין-יבשתי או ICBM (ראשי תיבות של: Intercontinental Ballistic Missile) הוא טיל בעל טווח פגיעה גדול מאוד (5,500 ק"מ ויותר), לרוב מיועד לנשיאת ראש נפץ גרעיני אחד, או מטען של כמה ראשי נפץ גרעיניים.

בשל טווח הירי הגדול, הזמן הקצר מהירי ועד הפגיעה והקושי ליירטם, יש המעריכים כי במקרה של מלחמה גרעינית יהיו הטילים הבין-יבשתיים נדבך עיקרי במאמץ התקיפה, לצד מפציצים גרעיניים הנופלים מהם בפרמטרים אלו.[דרוש מקור]הטילים הבין-יבשתיים עולים ביכולותיהם על טיל הבליסטי לטווח בינוני וטיל הבליסטי קצר-הטווח, הן בטווחם והן במהירותם.

מנגד, הטילים הבין-יבשתיים מעלים מספר אתגרים טכניים וכספיים לא פשוטים בתכנון, יצור, אחזקה ובהפעלה שלהם ביחס לטילים בליסטיים בעלי טווח קצר יותר. לכן ישנן מעט מדינות שביכולתן לפתח ולהחזיק מערך טילים שכזה.

בין המדינות המחזיקות ברשותן כמה סוגים של טילים בין-יבשתיים, נמצאות ארצות הברית ורוסיה. מדינות אחרות כמו בריטניה וצרפת, מחזיקות אך ורק בטילים המיועדים לטווח בינוני. גם הודו ופקיסטן מחזיקות ברשותן טילים בליסטיים לטווח בינוני, אך עובדות על פיתוח טילים בין-יבשתיים משל עצמן, וכך עושה גם קוריאה הצפונית. על פי פרסומים זרים, גם לישראל יש טיל בליסטי בין יבשתי - יריחו 3.

טיל נגד טנקים

טיל נגד טנקים (בראשי תיבות: טיל נ"ט) הוא טיל שמטרתו היא להשמיד בעיקר טנקים אך גם כלים משוריינים אחרים. בניגוד לרקטה נגד טנקים, טיל נ"ט כולל מנגנוני הנחיה וניהוג עצמי.

טיל נגד ספינות

טיל נגד ספינות הוא טיל שתוכנן להשגת פגיעה אפקטיבית בכלי שיט על מימיים. רוב הטילים נגד ספינות טסים בגבהים נמוכים, ולרוב הם מצוידים במערכת הנחיה פנימית. טילים נגד ספינות יכולים להיות משוגרים מפלטפורמות שונות כגון כלי שיט על מימיים, צוללות, סוללות טילים על גבי רכב, סוללות טילים קבועות בהצבה חופית וכן כלי טיס. ברוב המקרים, לכל טיל ישנן מספר גרסאות לשימוש מפלטפורמות שונות.

טיל קרקע-אוויר

המונח טיל קרקע־אוויר (בראשי תיבות: טק"א; באנגלית: Surface to Air Missile ובראשי תיבות SAM) מתייחס למערכות הגנה מפני כלי טיס, באמצעות שיגור טילים לעברם על ידי כוחות קרקעיים.

טיל קרקע-קרקע

טיל קרקע-קרקע (בראשי תיבות: טק"ק) הוא טיל שתפקידו לשאת ראש קרב קונבנציונלי - טעון חומר נפץ, או בלתי קונבנציונלי - כימי, ביולוגי או גרעיני, מנקודת שיגור קרקעית לעבר מטרה קרקעית מרוחקת.

הטילים השונים נבדלים במספר נקודות:

טווח הטיל: מבחינים בין רקטות שמגיעות עד ל-50 ק"מ לבין טילים שטווחם מאה ק"מ או יותר לבין טילים בין יבשתיים המסוגלים לשאת ראשי קרב למרחק של מאות או אלפי קילומטרים.

מערכת הניווט וההנחיה של הטיל: מבחינים בין יכולת דיוק הפגיעה של הטילים על בסיס מנגוני ניווט והנחיה בהם (גירוסקופ, מד תאוצה, ראש ביות וניווט לווייני ועוד).

כושר הנשיאה של הטיל: יכולת לשאת ראש קרב גדול ומכאן גם הרסני יותר (כאשר מדובר בראש קרב קונבנציונלי).

טיל שיוט

טיל שיוט הוא טיל מונחה, שטס למטרה בדומה למטוס, בתוך האטמוספירה. הוא משמש כנגד מטרות קרקעיות וימיות, ונקרא כך משום שעיקר מסלול הטיסה שלו נעשה במהירות שיוט. בניגוד לטיל בליסטי, מסלולו אינו פרבולי או אליפטי. טילי השיוט מצוידים בכנפיים, מונעים בדרך־כלל על ידי מנוע סילון, נושאים ראש קרב עם חומר נפץ רגיל או גרעיני, בעלי טווח ארוך של מאות קילומטרים ומאופיינים כמדויקים ביחס לטילים בליסטיים (בעלי CEP נמוך בהרבה).

טילי שיוט מודרניים טסים במהירות על־קולית או תת־קולית גבוהה ובגובה נמוך, כדי לחמוק מגילוי על ידי מכ"ם. ככלל הטילים לרוב מצוידים במערכת ניווט אינרציאלית.

משגר לוויינים וחלליות

משגר לוויינים וחלליות, או בקיצור משגר הוא עצם בעל מנוע רקטי שמשמש לשיגור לוויינים או חלליות לחלל. השיגור עצמו מתבצע מכן שיגור. בעברית מקובל לכנות משגר גם בכינוי "טיל" או "רקטה" ובאנגלית מקובל לקרוא לו "Rocket".

בדרך כלל, המשגר הוא טיל רב-שלבי המאפשר להגיע למהירויות גבוהות. השלבים שסיימו את פעולתם מנותקים מהמשגר ונופלים. כאשר מדובר בלוויין אז השלב האחרון של המשגר נועד להעניק ללוויין מהירות גבוהה בכיוון משיק לפני כדור הארץ (אבל בגובה שהוא בגבול העליון של האטמוספירה של כדור הארץ) כך שהלוויין ייכנס למסלול שתוכנן עבורו.

ישראל נמנית עם המדינות המעטות שלהן יש יכולת שיגור לוויינים, באמצעות משגר לוויינים בשם שביט. משגר זה משמש לשיגורם של לוויינים צבאיים למסלול נמוך. לווייני תצפית אזרחיים שיוצרו בישראל שוגרו עד כה בידי רוסיה.

אף ששיגור לוויינים לחלל מתבצע משנת 1957, עדיין נכשלים מעת לעת שיגורים של לוויינים וחלליות. כישלונות אחדים:

הפעלתו הראשונה של משגר הלוויינים אריאן 5, ב-4 ביוני 1996, הסתיימה בהשמדה עצמית 40 שניות לאחר שהחלה, כתוצאה מבאג בתוכנת הניווט של המשגר.

מתוך עשרה שיגורים של לוויינים ישראליים מסדרת "אופק" נכשלו שני שיגורים.

נ"מ

נ"מ (קרי: נוּ"ן-מֵ"ם) הם ראשי התיבות של המונח "נגד מטוסים" הבא לציין את היחידות ואת אמצעי הלחימה שמטרתם היא הגנה אווירית ("מטרייה אווירית") ויירוט כלי טיס של האויב, לרבות מסוקים, מטוסי קרב וכלי טיס בלתי מאוישים. המונח מתייחס כמעט תמיד ליחידות ומערכות קרקעיות שתפקידם להפיל כלי טיס, ולא לכלי טיס שבעצמם מפילים כלי טיס של האויב בקרבות אוויר, כגון מטוסי קרב ועליונות אווירית שמשגרים טילי אוויר-אוויר.

במובן הרחב, נ"מ כולל הן סוללות תותחים אוטומטיים נגד מטוסים והן סוללות טילי קרקע-אוויר שמשתמשות בטילים מונחים על מנת להפיל כלי טיס. במובן הצר יותר, המונח "סוללת נ"מ" מתייחס למערכות קניות (תותחים אוטומטיים ומקלעים), ואילו למערכות רקטיות/טיליות קוראים "סוללת טק"א" (טק"א = טיל קרקע-אוויר, באנגלית: SAM, ראשי תיבות של Surface-Air Missile).

נשק גרעיני

נשק גרעיני הוא נשק שכוחו ההרסני נוצר על ידי תגובה גרעינית של ביקוע או היתוך. אלה מושגים בדרך כלל באמצעות הפעלת פצצת ביקוע גרעיני. אפילו פצצה גרעינית (שלעיתים נקראת גם "מתקן גרעיני") בעלת תפוקה של נשק גרעיני נמוכה היא בעלת עוצמה גדולה יותר מכל כלי נשק קונבנציונלי. מתקן גרעיני יחיד מסוגל להשמיד עיר שלמה.

בהיסטוריה של הלוחמה נעשה שימוש בנשק גרעיני רק פעמיים. שני המקרים אירעו בשלהי מלחמת העולם השנייה. המקרה הראשון אירע בבוקר ה-6 באוגוסט 1945, כשארצות הברית הטילה את פצצת האורניום "ילד קטן" על העיר היפנית הירושימה. המקרה השני אירע שלושה ימים לאחר מכן כשארצות הברית הטילה את פצצת הפלוטוניום "איש שמן" על העיר נגסאקי. השימוש בכלי נשק אלה, שתוצאתו המיידית הייתה הרג של מאות אלפי אזרחים (הערכות נעות בין 100,000 ל-200,000 בני אדם הרוגים, מספר שאף גדל לאורך הזמן כתוצאה מחשיפה לקרינה הרדיואקטיבית שיצרו הפיצוצים) היה ונותר שנוי במחלוקת. מבקרים מרחבי העולם טענו שהיו אלה פעולות לא הכרחיות של הרג המוני. לעומתם טענו אחרים, כי שימוש זה הפחית את מספר הנפגעים בשני הצדדים על ידי החשת סיומה של המלחמה, ובעיקר מנעו מארצות הברית את הצורך לממש את הפלישה המתוכננת ליפן, שהייתה צפויה לקפח את חייהם של מאות אלפי חיילים אמריקאים.

מאז הפצצת הירושימה ונגסאקי, בוצעו יותר מאלפיים פיצוצים של מתקנים גרעיניים למטרות ניסוי גרעיני, הרתעה במסגרת המלחמה הקרה או עימותים אחרים, והדגמה. המדינות היחידות הידועות כמי שביצעו ניסויים כאלה הן (לפי סדר כרונולוגי): ארצות הברית, ברית המועצות, הממלכה המאוחדת (בריטניה), צרפת, סין, דרום אפריקה, הודו, פקיסטן וקוריאה הצפונית.

אפשר שמספר מדינות אחרות מחזיקות ברשותן נשק גרעיני, אך לא הודו בכך מעולם בפומבי או שטענתן בדבר ההחזקה לא אומתה. לדוגמה, ישראל נוקטת מדיניות של עמימות באשר ליכולותיה הגרעיניות למרות הערכות כי יש ברשותה מאות ראשי קרב גרעיניים וכן יכולות שונות לשיגורם. בעבר דווח באמצעות ויקיליקס כי טורקיה אף היא מחזיקה בפצצת אטום אך היא מעולם לא אישרה זאת. איראן הואשמה על ידי האומות המאוחדות ומדינות רבות בפיתוח תוכניות גרעין למטרות צבאיות ואף הוטלו עליה ועל קוריאה הצפונית סנקציות כלכליות ואחרות. דרום אפריקה פיתחה אף היא נשק גרעיני בחשאי, אך התפרקה ממנו בתחילת שנות התשעים. סוריה הואשמה אף היא על ידי הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית כי עסקה בפיתוח נשק גרעיני לאחר שביצעה בדיקות בעקבות פרסומי אמצעי תקשורת בינלאומיים על הפצצת כור גרעיני בשטחה על ידי ישראל.

בפצצות גרעיניות נעשה שימוש גם למטרות שאינן צבאיות, כגון ניסויים מדעיים. יסודות סינתטיים כגון איינשטייניום, שנוצרו בעת הביקוע הגרעיני, התגלו כתוצאה מהניסוי הראשון בפצצת מימן.

נשק מונחה

נשק מונחה (נש"ם, או חמ"מ - חימוש מונחה מדויק) הוא כלי נשק מונחה מרחוק או בעל הנחיה פנימית, היכול לתקן את מעופו לאחר שיגורו, על מנת ליצור פגיעה מדויקת. ברוב המקרים מדובר בטיל, ועם השנים נוצרו גם שיטות הנחיה עצמאיות לפצצות שימוש כללי.

סויוז (משגר)

סויוז הוא משגר לוויינים וחלליות רב־שלבי בעל מנוע דלק נוזלי, אשר משמש את רוסיה לשיגור חלליות סויוז, לשיגור חלליות פרוגרס לתחנת החלל הבינלאומית ולשיגורים מסחריים של חברת "סטארסם". בהתחלה כל השיגורים בוצעו מקוסמודרום בייקונור וקוסמודרום פלסצק, אך ב-2008 החלו להתבצע שיגורים גם מבסיס החלל האירופי קורו שליד העיר קורו בגיאנה הצרפתית. באפריל 2016 בוצע שיגור הבכורה מקוסמודרום ווסטוצ'ני כששוגר משגר הסויוז לחלל.

משגר הסויוז הוצג בשנת 1966 כפיתוח של משגר הווסטוק, אשר הוא עצמו היה פיתוח של הטיל הבליסטי הבין יבשתי R-7. בהתחלה היה המשגר תלת שלבי, אך דגם ה"מולניה" כלל שלב רביעי שאפשר הגעה למסלול גבוה יותר.

דגמים שונים של המשגר סויוז שוגרו למעלה מ 850 פעם לחלל, יותר מכל משגר אחר, ולמרות תכנונו הנחשב מיושן כיום, הוא מצטיין במחיר זול ואמינות גבוהה ביותר. בין ה-1 בפברואר 2003 ו-26 ביולי 2005, כאשר המעבורות האמריקאיות היו מקורקעות בשל אסון מעבורת החלל קולומביה משגרי הסויוז היו הדרך היחידה לאספקת מזון וציוד לצוות תחנת החלל הבינלאומית.

שרשרת ארוכה של שיגורים מוצלחים נשברה ב-15 באוקטובר 2002, כאשר משגר סויוז בלתי מאויש שנשא לוויין פוטון-M ושוגר מקוסמודרום פלסצק התפוצץ באוויר 29 שניות לאחר המראתו. אדם אחד נהרג ושמונה נפצעו באירוע זה. ב-21 ביוני 2005 נכשל שיגור סויוז ארבע שלבי שנשא לוויין תקשורת צבאי מולניה-M כ-6 דקות לאחר השיגור, בשל אי הפרדות השלב השלישי והשני. המשגר התרסק באזור טיומן בסיביר.

פרוטון (משגר לוויינים)

פרוטון (ברוסית: Протон) הוא משגר לוויינים כבד שפותח בברית המועצות. הפרוטון משמש לשיגור לוויינים ממשלתיים רוסיים, שיגורים מסחריים ללקוחות מחוץ לרוסיה וכן לשיגור חלקים של תחנת החלל הבינלאומית. בעבר שימש המשגר פרוטון לשיגור תחנות החלל הסובייטיות מסדרת סאליוט ואת רוב רכיבי תחנת החלל מיר. כינויו הרשמי של המשגר ברוסיה הוא UR-500. שיגור הבכורה של הפרוטון במתכונת דו־שלבית התקיים בשנת 1965. החל מ־10 במרץ 1967 משגרים את המשגר במתכונת תלת־שלבית. טילי פרוטון נבנים במפעלי חברת חרוניצ'ב שליד מוסקבה. כל השיגורים של משגר זה מתבצעים מקוסמודרום בייקונור שבקזחסטן.

קסאם

קסאם היא רקטת קרקע-קרקע פשוטה העשויה מתכת ומלאה חומר נפץ. הדלק של המנוע הרקטי שלה מורכב מתערובת של סוכר ואשלגן חנקתי. התערובת בוערת בקצב מהיר ויוצרת גזים בכמות גדולה, וכך משגרת את הרקטה.

הרקטה פותחה על ידי ארגון חמאס ומיוצרת ברצועת עזה. הרקטה קרויה על שמו של עז א-דין אל-קסאם. הרקטה משמשת את ארגוני הטרור הפלסטינים הפועלים שם בעיקר לירי על יישובים ישראליים בעוטף עזה הסמוכים לגבול הרצועה וקודם לביצוע תוכנית ההתנתקות שימשה לירי על יישובי גוש קטיף. הרקטה עשויה צינור מתכת פשוט. רקטות הקסאם הראשונות היו עשויות מעמודים של תמרורים.

אף שמדובר ברקטה פרימיטיבית, בעלת טווח קצר ודיוק נמוך ביותר, המספר הרב של הפעמים שבהם שוגרו רקטות קסאם לעבר ריכוזי אוכלוסייה אזרחית בישראל הביא לקורבנות בנפש. כל ירי של רקטות קסאם הנופל בתוך אזור מאוכלס גורם לבהלה (ראו גם: הלם קרב) וכתוצאה מכך לקושי בתפקוד היום-יומי של התושבים. היישובים הסובלים ביותר מירי רקטות קסאם הם העיר שדרות, הקיבוצים והמושבים בעוטף עזה, ויישובי גוש קטיף עד לפינויו. רוב הקורבנות בנפש ורוב הנזקים לרכוש הם בשדרות.

שביט (משגר לוויינים)

שביט הוא משגר לוויינים מתוצרת מפעל מל"מ של התעשייה האווירית, ומשמש לשיגור סדרת הלוויינים "אופק". בניגוד למשגרי לוויינים אחרים בעולם, ה"שביט" משוגר מערבה, בניגוד לסיבוב כדור הארץ, וזאת עקב הרצון למנוע נפילתם של שברים על מקומות מיושבים וכן להימנע מטיסה מעל מדינות עוינות. לשביט יכולת נשיאה של 290 ק"ג ואילו גרסה מתקדמת שלו מיועדת לשאת 350 ק"ג. המשגר הוא בעל שלושה שלבים המונעים בדלק מוצק. השניים הראשונים מיוצרים על ידי מפעל "גבעון" (בעבר של תעש ומנובמבר 2018 של "תומר"), והשלב השלישי מיוצר על ידי רפא"ל ומכונה "אזוב".

ניהוג המשגר מתבצע בתחילה באמצעים אווירודינמיים והטיית וקטור הדחף של השלב הראשון. ניהוג השלב השני מתבצע על ידי הזרקת נוזל לתוצרי הפליטה של המנוע.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.