טיים (מגזין)

טייםאנגלית: Time, נכתב TIME) הוא שבועון אמריקאי, הראשון מסוגו בארצות הברית והנמכר ביותר מסוגו עד היום. שש שנים אחריו קמו שני שבועונים דומים אחרים, ניוזוויק ו-U.S. News & World Report, הדומים לו באופיים, אף כי נטייתו הפוליטית של הראשון היא מעט יותר שמאלית ממנו ואילו האחרון נחשב מעט יותר ימני ממנו. העורך הראשי של טיים מאז 2017 הוא אדוארד פלסנטל. מהדורה אירופית של השבועון מתפרסמת בלונדון (ומתרכזת אף בענייני המזרח התיכון, אפריקה ומאז שנת 2003 - אמריקה הלטינית) ומהדורה אסייתית מתפרסמת בהונג קונג.

Internet-news-reader.svg טיים מגזין
Time
סמליל העיתון
תדירות עיתון שבועי
סוגה חדשות, תרבות, כלכלה, פוליטיקה
שם במקור Time Magazine
מו"ל .Time Inc
עורך ננסי גיבס
תאריך ייסוד 1923
שפה אנגלית
מערכת ניו יורק, ארצות הברית
תפוצה 3,276,822 עותקים[1]
מדינה ארצות הברית
ISSN 0040-781X
www.time.com

היסטוריה

Time Magazine - first cover
עמוד השער של הגיליון הראשון של טיים מגזין - 1923

המהדורה הראשונה של "טיים" פורסמה ב-3 במרץ 1923, ועל כריכתה הופיע דיוקנו של ג'וזף ג. קאנון, יו"ר בית הנבחרים של ארצות הברית. מייסדי הטיים היו בריטון האדן והנרי לוס, שניהם בוגרי אוניברסיטת ייל, שם רכשו ניסיון בעריכת עיתון האוניברסיטה. האדן מת בשנת 1929, ולוס הפך לדמות הדומיננטית בעיתון ולדמות מפתח בהיסטוריה העיתונאית של המאה ה-20. האדן, שהיה יותר חופשי בגישתו העיתונאית, וראה בעיתון כלי לבידור בנוסף להיותו מגזין חדשות, ייסד את האופן שבו מסקר טיים גם חדשות קלות מתחום הבידור והתרבות הפופולרית.

סגנון

לטיים היה תמיד סגנון ייחודי וניתן לזיהוי. בשנת 1938 כתב הפובליציסט וולטר גיבס את הפרודיה הידועה על סגנון זה: "לאחור נכתבו המשפטים עד שהסתובב המוח... היכן יסתיים כל זה יודע רק האל". עם זאת, לעומת הימים הראשונים של העיתון שבהם התאפיין סגנונו במשפטים מורכבים בעלי תחביר הפוך, ודימויים כ"טייקונים כבדי עיניים" ו"ידידים טובים ומפוארים", בתחילת המאה ה-21 הסגנון הוא קליל יותר, אם כי עדיין שומר על ייחודו.

"טיים" ידוע אף בשל הקו האדום המקיף את כריכת העיתון בצורת מסגרת. רק פעם אחת בהיסטוריה, לאחר פיגועי 11 בספטמבר הוקפה הכריכה במסגרת שחורה לאות אבל, במהדורה שיצאה בארצות הברית.

בעלות

"טיים" הפך לחלק מתאגיד טיים וורנר בשנת 1989 כאשר חברת "וורנר קומיוניקיישנס" ו"טיים בע"מ" התאחדו. משנת 2000 השבועון הוא חלק מ-"AOL טיים וורנר", אשר שבה לשם "טיים וורנר" בשנת 2003.

בנובמבר 2017 רכשה חברת המדיה מרדית[2] את חברת "טיים", שבבעלותה מגזין "טיים" ומגזינים נוספים.

בספטמבר 2018 רכשו בני הזוג מארק ולין בניוף את המגזין "טיים" תמורת 190 מיליון דולר.[3]

מגזין טיים לילדים

בהיותו כתוב על ידי כתבים צעירים, "מגזין טיים לילדים" מהווה מגזין שמוקדש לילדים ומופץ בעיקר בכיתות בתי ספר. הוא כולל חדשות ומאמרים שונים הקשורים בתרבות פופולרית שעשוייה לעניין קוראים אמריקאים צעירים יותר. בכל שנה לקראת סוף שנת הלימודים בארצות הברית מתפרסם פרק המוקדש במיוחד לנושא הסביבה.

איש השנה

השבועון התפרסם במיוחד בכך שבמשך כל שנה הוא בוחר את "איש השנה של המגזין "טיים"" (משנת 2000 שונתה הכותרת מ"איש השנה" ל"אישיות השנה" כאשר המילה "אישיות" (Person) היא נייטרלית מבחינת המגדר). בבחירה זו מביע טיים את דעתו מיהו היחיד או הקבוצה שלהם ההשפעה הגדולה ביותר על החדשות באותה השנה. למרות הכותרת, הנבחר אינו תמיד אנושי. גם רעיונות ומכונות זכו בתואר. אלברט איינשטיין נבחר ל"איש המאה" במהדורה האחרונה של שנת 1999.

החל מ-1999 מפרסם טיים מדי שנה גם את רשימת 100 המשפיעים ביותר בעולם.

ההבט הישראלי

"טיים" עוסק באירועים המתרחשים בכל רחבי תבל, וגם אירועים בולטים בישראל עולים בו. בהקשר הישראלי העלה השבועון לכותרות כתבות בולטות:

  • ב-1983 פרסם כתבה ממנה עולה כי אריאל שרון שוחח עם בני משפחתו של בשיר ג'ומייל על נקמה, בטרם הכניס את הפלנגות הנוצריות למחנות הפליטים הפלסטינים בביירות, צעד שבעקבותיו אירע טבח סברה ושתילה. שרון הגיש כנגד העיתון תביעת לשון הרע אשר התנהלה בניו יורק. התביעה הסתיימה בתוצאות מעורבות - חבר המושבעים קבע כי הפיסקה אינה נכונה, וכי יש בה כדי להוציא דיבתו של שרון רעה, אך זיכה את טיים בטענה כי כאשר פרסם את העובדות עשה זאת ללא זדון, ולכן שרון אינו זכאי לפיצויים (ראו הרחבה בערך אריאל שרון).[4][5]
  • בעקבות האירועים מעוררי המחלוקת שהתרחשו בקרב בג'נין במסגרת מבצע חומת מגן פרסם המגזין, בתחילת מאי 2002, כתבת תחקיר[6] על הקרב. התחקיר שערך טיים הפריך את ההאשמה הפלסטינית על טבח וקבע שלא היה טבח במחנה.
  • בעקבות צירוף מפלגת קדימה והקמת ממשלת האחדות של בנימין נתניהו, במאי 2012, הופיע נתניהו בשער המגזין. נכתבה עליו כתבה הסוקרת את חייו.
  • בעקבות פיגוע בירושלים שבו מחבל רצח שלושה אזרחים ישראלים, דיווח טיים לקוראיו על המחבל: "בהאא עליאן, מעצב גרפי מהשכונה הפלסטינית ג'אבל מוכבר, נהרג על ידי כוחות הביטחון של ישראל לאחר שלכאורה ניסה להוציא לפועל התקפה בירושלים", ולא הזכיר כלל את הנרצחים. בעקבות מאמצים של לשכת העיתונות הממשלתית[7] נאות המגזין, כחמישה חודשים לאחר פרסום הידיעה, לתקן את גרסת האינטרנט שלו.[8]

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ מגזינים שנקנו בעלי אסמכתא - הצהרת מו"ל, ינואר-יוני 2011, מתוך אתר "טיים מדיה קיט", כניסה אחרונה ב-15 במרץ 2013
  2. ^ (Meredith Corporation)
  3. ^ מארק ולין בניוף רוכשים את מגזין "טיים" ב-190 מיליון דולר, באתר גלובס, 17 בספטמבר 2018
  4. ^ Press: A General Loses His Case
  5. ^ ARIEL SHARON TIMELINE
  6. ^ Untangling Jenin's Tale
  7. ^ איתמר אייכנר, תיארו מחבל כמעצב גרפי: ישראל עושה שיימינג ל"טיים", באתר ynet, 17 במרץ 2016
    TIME won't clarify that "Palestinian graphic designer killed by Israel" was terrorist who murdered 3, באתר של לשכת העיתונות הממשלתית, 17 במרץ 2016
  8. ^ איתמר אייכנר, השיימינג עבד: טיים שינה כתבה שהציגה מחבל כ"מעצב גרפי", באתר ynet, 20 במרץ 2016
    Rebecca Collard, The Desperation Driving Young Palestinians to Violence, TIME, October 15, 2015
איש השנה של המגזין "טיים"

איש השנה של השבועון "טיים" הוא מהדורה שנתית של שבועון החדשות האמריקני "טיים", המציגה פרופיל של האיש, האישה, הזוג, הקבוצה, הרעיון, המקום או המכונה אשר "לטוב או לרע השפיע יותר מכל על אירועי השנה החולפת". במשך שנים נקראה המהדורה "איש השנה" "Man of the Year", אף שבמהלך השנים נבחרו גם נשים ל"איש השנה", ובשנים האחרונות היא נקראת "Person of the Year" (אישיות השנה) על מנת להפוך אותה לנייטרלית מבחינת המגדר. המונח "איש השנה" התקבל גם בשפה העברית, והפך לשגור.

אם נודדת

אם נודדת (באנגלית: Migrant Mother) הוא תצלום מאת הצלמת האמריקאית דורותיאה לאנג. התמונה צולמה ב-1936, במהלך השפל הגדול בארצות הברית, והפכה לאחד מסמליו. בתמונה נראית פלורנס אוונס תומפסון ((Florence Owens Thompson);‏ 1903–1983), אישה ממוצא אינדיאני שנולדה בטריטוריה האינדיאנית, ילד נשען על כל אחת מכתפיה וראשיהם מופנים מהמצלמה, והיא אוחזת בחיקה תינוק, אשר מוסתר חלקית.

בארט סימפסון

בארתולומיו ג'ו-ג'ו "בארט" סימפסון (באנגלית: Bartholomew JoJo "Bart" Simpson) הוא דמות בדיונית ראשית בסדרת האנימציה האמריקנית "משפחת סימפסון". הוא מדובב על ידי השחקנית ננסי קארטרייט.

בארט בן העשר הוא בנם הבכור של הומר ומארג' סימפסון ואחיהם של ליסה ומגי. תכונות האופי הבולטות ביותר באישיותו של בארט הן נטיותו למרדנות וחוסר הכבוד שלו לסמכות. יום הולדתו, על פי פרק 6 בעונה 26, הוא 23 בפברואר.

במהלך שתי העונות הראשונות של הסדרה, בארט היה הגיבור הראשי של הסדרה כאשר מרבית הפרקים התמקדו בו. החל מהעונה השלישית עלילת הסדרה החלה להתמקד במשפחה כולה.

לאורך השנים דמותו של בארט הופיעה גם במדיות שונות הקשורות לזיכיון של "משפחת סימפסון", כולל במשחקי וידאו, בסרט "משפחת סימפסון - הסרט", בפרסומות, בספרי קומיקס, וכמו כן הופיע על גבי מוצרים נלווים רבים, החל מחולצות ועד כרזות.

שבועון החדשות האמריקני טיים מגזין הכליל את בארט ברשימת 100 האנשים המשפיעים ביותר של המאה העשרים. כמו כן, המגזין האמריקני TV Guide דירג את בארט במקום ה-11 (יחד עם ליסה) ברשימת 50 הדמויות המצוירות החשובות ביותר בכל הזמנים. ננסי קארטרייט זכתה במספר פרסים עבור דיבוב דמותו של בארט, כולל פרס אמי בשנת 1992 ופרס אנני בשנת 1995. בשנת 2000, בארט, יחד עם שאר בני משפחת סימפסון, קיבלו כוכב בשדרת הכוכבים של הוליווד.

גיא צלמוות (צילום)

"גיא צלמוות" (באנגלית: Valley of the Shadow of Death) הוא צילום מלחמה מאת הצלם הבריטי רוג'ר פנטון המתעד את מלחמת קרים.

התצלום הוא המפורסם ביותר מבין סדרה של כ-360 תצלומים המתעדים את מלחמת קרים.

התצלום מתאר נוף פתוח, באזור הקרבות של המלחמה, שומם מבני אדם. במרכז הנוף דרך עפר, מלאה בכדורי תותחים, הממשיכה אל המישור האחורי של התצלום. פנטון נשלח אל אזור הקרבות על ידי בית המלוכה הבריטי במטרה לעורר תמיכה במלחמה בקרב העם הבריטי. מסיבה זו הורה משרד המלחמה הבריטי לפנטון להימנע מלצלם חיילים פצועים או הרוגים. פנטון ביקר באזור זה פעמיים. בביקורו השני צילם פנטון שני תשלילי קולדין של הנוף ממרחק.

מקור שמו של התצלום הוא בפואמה "הסתערות הבריגדה הקלה" מאת אלפרד טניסון שנכתבה בעקבות הקרב הנורא שהתחולל במקום זה.

פנטון צילם, כאמור, שני תשלילים שונים של הנוף. תשלילים אלו שונים זה מזה במיקום כדורי התותחים. בעוד באחד מהם מופיעים כדורי התותחים רק בצד הדרך, בשני מופיעים כדורים גם על הדרך עצמה. ייתכן כי הדבר מצביע על פער זמנים ובו הופצצה גם דרך העפר, אולם סוזן סונטג טענה בספרה "להתבונן בסבלם של אחרים" (2003) כי פנטון ביים ושינה את הנוף עבור התצלום.

האדם הנופל

האדם הנופל (באנגלית: "The Falling Man") הוא תצלום מפורסם שצולם על ידי ריצ'רד דרו, כתב AP, ובו נראה אדם הקופץ אל מותו מהמגדל הצפוני של מגדלי התאומים בניו יורק, בפיגועי 11 בספטמבר.

המורד האלמוני

המורד האלמוני (ידוע גם כ"איש הטנק") הוא סטודנט סיני אלמוני אשר הונצח באחד הצילומים המפורסמים ביותר במאה ה-20 במהלך אירועי כיכר טיין-אן-מן (1989).

הנפת הדגל באיוו ג'ימה

הנפת הדגל באיוו ג'ימה הוא תצלום היסטורי מפורסם ממלחמת העולם השנייה, המתאר חמישה נחתים אמריקאים וחובש של הצי האמריקני המניפים את דגל ארצות הברית על פסגת הר סוריבאצ'י שבאי היפני איוו ג'ימה. הוא צולם ב-23 בפברואר 1945 על ידי הצלם ג'ו רוזנטל, במהלך קרב איוו ג'ימה שבו נכבש ההר. בתצלום מוצגת הנפת הדגל השנייה על הר סוריבאצ'י. ההנפה הראשונה תועדה על ידי לואיס לווארי, אולם תצלומו לא התפרסם בזמנו וגם כיום זוכה לפרסום מועט.

תצלומו של רוזנטל, מאידך, זכה לפופולריות גדולה. הוא הודפס מחדש אלפי פעמים בעיתונים ובכתבי עת שונים, והפך עד מהרה לתצלום המסמל את הניצחון במלחמה עבור הציבור האמריקני. בשנת 1945 הוא זיכה את הצלם בפרס פוליצר לתצלום הטוב ביותר, והיה לתצלום הראשון שזיכה צלם בפרס באותה שנה שבה פורסם לראשונה.

מבין ששת האנשים בתצלומו של רוזנטל (מייקל סטרנק, רני גאגנון, איירה הייז, פרנקלין סוסלי, ג'ון בראדלי והארלון בלוק) רק שלושה שרדו את הקרב (הייז, גאגנון ובראדלי).

הנפת הדגל הסובייטי מעל בניין הרייכסטאג

חיילי הצבא האדום מניפים את הדגל הסובייטי מעל בניין הרייכסטאג הוא תצלומו הידוע ביותר של הצלם היהודי-סובייטי יבגני חאלדיי. התמונה שצולמה ב-2 במאי 1945 במהלך הקרב על ברלין, התבררה כמבוימת ומרוטשת.

במהלך כיבוש ערים בצבא האדום התפתחה מסורת של הנפת דגל במקום הראשי של העיר. באספת מועצת העיר של מוסקבה ב-6 בנובמבר 1944 יוסיף סטלין נאם על הצורך בסיום המלחמה תוך הנפת הדגל האדום מעל ברלין. מפקד הארמייה השלישית נתן הנחיה להכין תשעה דגלים וכל אחד מהם קיבל מספר. בהמשך, דגל מס' 5 יקבל את התואר "דגל הניצחון". בלילה של 22 באפריל הדגלים הועברו לנציגי היחידות שהשתתפו במתקפה על רייכסטאג.

במהלך קרבות על העיר דגלים אכן הונפו מעל בניין העירייה, שער ברנדנבורג, משרדו של אדולף היטלר ואתרים חשובים נוספים. היה צורך להחליט איזה דגל יהיה "הדגל הרשמי" אשר יסמל את הניצחון. הנחיית סטלין הייתה חד-משמעית - דגל מעל בניין הרייכסטג. במהלך המתקפה מפקדת חטיבה מס' 150 הודיעה כבר ב-14:25 של 30 באפריל שהבניין נכבש. הדבר הועבר לעיתונות ולשידור ברדיו. מעשית בשעה זו לא היה בבניין אף חייל סובייטי. החיילים הראשונים הצליחו לחדור לבניין רק לקראת השעה 10 בערב. קבוצה בפיקודו של סמל מינין הצליחה לעלות לגג הבניין ולהניף דגל. באותו זמן יגורוב וקנטריה שברשותם היה דגל מס' 5 נמצאו במטה של יחידה אחרת. לקראת חצות הגיע לבניין הרייכסטג מפקד אחת היחידות שהשתתפו במתקפה והתעניין איפה הדגל הרשמי. לקראת השעה 3 בבוקר ב-1 במאי הם הגיעו עם הדגל לגג הבניין והניפו אותו. לאחר שנה, ב-8 במאי 1946 קיבלו שמונה חיילים, שהניפו את הדגל, את התואר הגבוה גיבור הפדרציה הרוסית, מהם שלושה לאחר המוות. מסיבות שלא ברורות עתה, מינין וקבוצתו לא היו בין מקבלי האותות. מינין בעצמו קיבל את התואר רק בשנת 1998 בתקופת נשיאותו של ילצין.

גאורגי ז'וקוב קיבל כ-20 פניות לתת אות גיבור ברית המועצות למניפי הדגל על בניין הרייכסטג. הוא החליט לא להעביר למוסקבה אף שם עד לבירור הנושא.

חאלדיי התקנא בצלם ג'ו רוזנטל, אשר צילם זמן קצר לפני-כן, ב-23 בפברואר 1945, את "הנפת הדגל באיוו ג'ימה". תצלום עבורו זכה רוזנטל בפרס פוליצר באותה שנה. על אף הטענות, שרוזנטל הכחיש בתוקף עד מותו, כי גם תמונתו בוימה, הרי שהדימוי ההרואי תרם להאדרת יוקרתו של הצבא האמריקאי, וחאלדיי שאף להעניק לצבא האדום תצלום ניצחון הרואי דומה. הוא הצטרף לצבא האדום ועם תחילת הקרב על ברלין, נסע לבירה הגרמנית כשבידיו דגל ברית המועצות.

בניין הרייכסטאג, משכנו של הפרלמנט הגרמני, שוכן בליבה של ברלין. לאחר הצתת הבניין ב-1933 ושלילת סמכויות הפרלמנט ב"חוק ההסמכה" איבד הרייכסטאג כל משמעות מעשית פרט לסמליות שלו ולמיקומו הפיזי במרכז העיר. הבניין נבחר לשמש כרקע של תמונת הניצחון לאחר שנבחנו גם מקומות אחרים כמו שדה התעופה טמפלהוף ושער ברנדנבורג.

בשעות הערב של 30 באפריל 1945, יום לאחר תחילת הקרב לכיבוש הרייכסטאג וסביבתו, וכשההגנה הגרמנית בשיאה, עשתה קבוצה בת ארבעה חיילים סובייטים את דרכה במעלה הבניין עד לגגו, כשבידם דגל ברית המועצות. הקבוצה בחרה באחד מהפסלים שבגג כנקודה בה יניפו את הדגל, וחיברו את מוט הדגל לבקע שמצאו בפסל. וכך, בשעה 22:40, טיפס מיכאיל מינין על הפסל והניף את הדגל. שום צלם לא היה באזור והרגע לא הונצח.

ביומיים שלאחר ההנפה הראשונה המשיכו הקרבות העזים בבניין, כשהסובייטים עוברים מחדר לחדר ונלחמים בחיילים הגרמנים האורבים להם. ההתקדמות הרוסית אמנם לא נבלמה, אך מאידך, השכילו החיילים הגרמנים לסלק את הדגל מגג הבניין. ב-2 במאי נכנעו הגרמנים ומרביתם נטשו את הבניין, כשרק חילופי אש קלים ממשיכים להתחולל. חאלדיי ניצל את ההזדמנות ואסף קבוצה של שלושה חיילים סובייטים, ויחד הם עלו לגגו של בניין הרייכסטאג, שם הניפו את הדגל, כשחאלדיי מצלם 36 תצלומים של המאורע. כיום ידוע על לפחות שלושה צלמים אחרים שצילמו חיילים סובייטים מניפים דגלי ניצחון על גג הרייכסטאג ב-1 וב-2 במאי, ברם אף אחד מהם לא זכה למידת הפרסום לה זכה תצלומו של חאלדיי. בתצלום נראים שני חיילים: מליטון כנתריה אשר מחזיק בדגל, ומיכאיל יגורוב התומך בו (חייל שלישי, אלכסיי בֶּרֶסט, נראה בתצלום אחר (החייל הימני ביותר)).

על אף שהתצלום בוים, הוא הפך לאחד המפורסמים בהיסטוריה של הצילום. לתצלום גרסאות שונות, כאשר שני שינויים בולטים במיוחד; בתמונה המקורית מבצבצים שני שעונים על ידו של החייל שתומך במניף הדגל, שהיו ככל הנראה שלל ביזה. על מנת שלא לבייש את הצבא האדום רוטשה התמונה ואחד השעונים הועלם. התצלום שפורסם במגזין Ogonjok תשעה ימים לאחר ההנפה ב-13 במאי כבר כלל שינוי זה. בעיבוד נוסף, שהתבצע מאוחר יותר, הוסיף חאלדיי עשן לתצלום כדי להאדיר את הרושם.

הפינגטון פוסט

האף-פוסט (באנגלית: HuffPost) בעבר: The Huffington Post הוא עיתון מקוון, אתר חדשות ובלוג אמריקאי. האתר חינמי ומתקיים מפרסומות. ב-7 בפברואר 2011 הודיעה ענקית הרשת האמריקאית AOL על רכישת ההפינגטון פוסט עבור כ-315 מיליון דולרים, וכי מייסדת האתר, אריאנה הפינגטון תהפוך לאחראית התוכן בחברה.את ההפינגטון פוסט ייסדו, במאי 2005, אריאנה הפינגטון, קנת' לרר (Lerer) וג'ונה פרטי (Peretti) ואנדרו ברייטברט (Breitbart) שאף ייסד בעצמו אתר חדשות משלו מאוחר יותר ברייטברטניוז). האתר מסקר בקביעות את תחומי הפוליטיקה האמריקאית והבינלאומית, תקשורת, כלכלה, בידור, אופנה, אקדמיה, איכות הסביבה, דת, אומנות ועוד. מטה העיתון שוכן בניו יורק ובלוס אנג'לס ויש לו מספר מהדורות מקומיות.

ההפינגטון פוסט נותן במה לכ-9,000 בלוגרים ללא תשלום ומקשר לידיעות חדשותיות ממקורות חיצוניים.

ההפינגטון פוסט נמנה עם רשימת 25 הבלוגים הטובים בעולם של טיים מגזין בשנת 2009, זכה בפרס הוובי (Webby Awards) לבלוג הפוליטי הטוב ביותר בשנת 2006 וכן צויין בידי האובזרבר כבלוג המשפיע ביותר בעולם.ב-2012 דורג האתר כמספר 1 ברשימת 15 אתרי הפוליטיקה המובילים בעולם על ידי דירוג ה- "eBizMBA".

וולטר אייזקסון

וולטר אייזקסון (באנגלית: Walter Isaacson; נולד ב-20 במאי 1952) הוא סופר וביוגרף יהודי אמריקאי. היה היו"ר והמנכ"ל של רשת CNN ועורך המשנה של המגזין טיים. מכהן כיום כנשיא ומנכ"ל מכון המדיניות אספן (Aspen) בוושינגטון. כתב ביוגרפיות על הנרי קיסינג'ר, בנג'מין פרנקלין, אלברט איינשטיין וסטיב ג'ובס. זוכה אות הרצאת ג'פרסון לשנת 2014.

זריחת הארץ

זריחת הארץ (באנגלית: Earthrise) הוא תצלום של כדור הארץ הזורח מעל פני הירח, שצולם על ידי האסטרונאוט ויליאם אנדרס ב-1968 במהלך משימת אפולו 8. התמונה נכללה בסדרת 100 התמונות המשפיעות ביותר בכל הזמנים של טיים מגזין ונחשבת בתור "התצלום הסביבתי המשפיע ביותר שצולם".

טיים 100

טיים 100 (באנגלית: TIME 100) היא רשימה שנתית של 100 האנשים המשפיעים ביותר בעולם שנערכת על ידי מגזין החדשות האמריקאי טיים. הרשימה פורסמה לראשונה בשנת 1999 כתוצאה מדיבייט בין אנשי אקדמיה, פוליטיקאים ועיתונאים אמריקאים. אף על פי שהיכללות ברשימה נתפסת לעיתים קרובות ככבוד, המגזין טוען שהנכללים ברשימה מוכרים על תרומתם לשינוי העולם, ללא קשר להשלכות של מעשיהם.

המועמדים לרשימה מוצעים על ידי צוות הכתיבה הבינלאומי של המגזין וכן על ידי אנשים שנכללו בה בעבר. הרשימה הסופית נקבעת באופן בלעדי על ידי עורכי המגזין, למעט המנצח בסקר קוראים שנערך מספר ימים לפני חשיפת הרשימה.

לילה של יום מפרך (סרט)

"A Hard Day's Night" (לילה של יום מפרך) הוא סרט קולנוע בריטי משנת 1964 שבו מככבים חברי להקת הביטלס. הסרט, בבימויו ריצ'רד לסטר לפי תסריט של אלן אואן, הוא קומדיה מוזיקלית המציגה יום טיפוסי לכאורה בחייה של הלהקה, בשיאה של תופעת הביטלמניה. "A Hard Day's Night" היה הסרט הראשון שבו השתתפו חברי הביטלס והקרנת הבכורה שלו התקיימה בבריטניה ב-6 ביולי 1964. "A Hard Day's Night" הוא גם שמו של אחד מאלבומי הלהקה המכיל את פסקול הסרט, ושמו של אחד משיריה. הסרט נבחר על ידי השבועון טיים מגזין למקום 55 בין "100 הסרטים הגדולים ביותר בכל הזמנים".

שם הסרט נטבע על פי ביטוי של רינגו סטאר לתיאור ליל הקלטות ארוך. בישראל שווק הסרט תחת השם "ארבעת המופלאים".

נוף מחלון בלה-גרא

נוף מחלון בלה־גרא הוא שמו של התצלום הראשון בהיסטוריה ששרד, אותו צילם הממציא הצרפתי ניספור נייפס, ככל הנראה בשנת 1826 או 1827. בתצלום נראה נוף שנשקף מחלון הסטודיו של נייפס בלה־גרא. בספרי היסטוריה של הצילום בצרפתית מכונה התמונה בשם אחר: "Paysage à Saint-Loup-de-Varennes" ("נוף בסן־לו־דה־וארן").

התצלום, בגודל 16.5X20.5 ס"מ, נעשה בשיטה שהמציא נייפס, שאותה כינה "הליוגרפיה" (Heliography, רישום־שמש). נייפס עסק בניסויים בחומרים רגישים לאור מאז 1816, והמציא תמיסות שונות שמגיבות לקרני השמש. לשם הכנת תצלום זה הכין לוח פְּיוּטֶר (סוג של מתכת) ממורק שנמשח בתמיסת ביטומן (bitumen of Judea - סוג של זפת). את הלוח הניח בגב קמרה אובסקורה בעלת עדשה דּוּ־קְעוּרָה, וחשף אותו לאור במשך למעלה משמונה שעות; הביטומן התקשה באזורים שנחשפו לאור. לאחר החשיפה נשטף הלוח באמצעות שמן לבנדר ונפט, שהמיסו את הביטומן באזורים שלא נחשפו לאור ולכן לא התקשו. התוצאה שהתקבלה הייתה תמונה פוזיטיבית קבועה ויחידאית (בלתי ניתנת לשכפול). רבים אחרים לפני נייפס ניסו לקבע את הדימוי שנוצר בגב הקמרה־אובסקורה, אך הדימויים שייצרו היו תשלילים על־פי־רוב (האזורים הבהירים במקור הפכו לשחורים בדימוי), וגרוע מכך - הם נעלמו מיד כשהוצאו מהקופסה החשוכה ונחשפו לאור. נייפס היה הראשון שהצליח לקבע את הדימוי.

התצלום קשה לקריאה ואינו ברור. רואים בו מצד שמאל את עליית הגג של בית־יונים, ומצד ימין אגף של ביתו של נייפס. במרכז נראה גגו המשופע של אסם, ומאחוריו עץ.

נייפס הגיע לאנגליה עם תצלומו בשנת 1827, במטרה לעניין את החברה המלכותית בהמצאתו, ובתקווה למצוא לה מממנים. ניסיונותיו לא עלו יפה והוא חזר מאוכזב לצרפת, כשהוא מותיר את הדימוי הייחודי אצל מארחו, הבוטניקאי פרנסיס באואר (Bauer). על גב התצלום רשם באואר: "הליוגרפיה. תוצאות מוצלחות ראשונות שהושגו על ידי הפעולה הספונטנית של האור על ידי האדון נייפס משלון־סור־סון. 1827". התמונה עברה ידיים רבות, הוצגה בתערוכה פומבית ב־1898 בטרם נשתכחה על ידי בעליה האחרונים ונעלמה. התצלום, שנזנח במזוודה, התגלה מחדש באנגליה, ב־15 בפברואר 1952 על ידי חוקרי תולדות הצילום, הלמוט ואליסון גרנשהיים (Gernsheim), שרכשו את התמונה עבור אוסף הצילום שלהם. הלמוט גרנשהיים תיארך את הצילום ל־4 ביוני-18 ביולי 1827.

גרנשהיים ניסה לצלם רפרודוקציה של התצלום הישן, שכן את התמונה לא ניתן היה להעתיק או לשכפל (היא נעשתה ללא כל תשליל), אך גילה שהדבר כמעט בלתי אפשרי. לוח המתכת הממורק, עליו צולמה התמונה, שיקף כבראי את המצלמה שהוצבה מולו. העיתון "טיים" (Time), צוות מהגלריה הלאומית בלונדון ויועצים ממעבדת המחקר של קודאק (Kodak) ניסו אף הם ליצור רפרודוקציה דומה של התצלום המקורי אך ללא הצלחה. התוצאה המרבית אליה הגיעו הייתה עדיין מעוותת ושונה במידה ניכרת מהמקור. לפיכך החליט גרנשהיים לרטש בעצמו את תצלום הרפרודוקציה בעזרת צבעי מים, ואת התוצאה שקיבל תיאר בעצמו כ"דומה רק בקירוב למקור". עם זאת, פרסם גרנשהיים את הרפרודוקציה המצוירת במאמרים ובספרים על תולדות הצילום שפרסם, וציור/צילום זה שב והופיע כמעט בכל ספרי ההיסטוריה של הצילום מאז (כולל הרפרודוקציה המובאת בדף זה).

ב־1963, לאחר שהארי רנסום (Ransom) רכש את אוסף גרנשהיים עבור אוניברסיטת טקסס, הועבר התצלום לאוניברסיטה, ושם הוא מוצג כיום במסגרתו המקורית ותחת תאורה מיוחדת. המרכז למחקר במדעי־הרוח על־שם רנסום, אשר מחזיק בבעלות על התצלום כיום, כפוף להסכם עם גרנשהיים, שלפיו אין לספק כל רפרודוקציה אחרת של ההליוגרפיה של נייפס מלבד ציור־המים הנזכר לעיל. חוקר תולדות הצילום באומונט ניוהל (Newhall) פרסם ללא רשות את הרפרודוקציה הלא־מתוקנת במהדורה משנת 1982 של ספרו היסטוריית הצילום.

קיילי ג'נר

קיילי קריסטן ג'נר (באנגלית: Kylie Kristen Jenner; ‏נולדה ב־10 באוגוסט 1997) היא ידוענית, יזמית, מעצבת, אושיית רשת ודוגמנית אמריקאית. התפרסמה בעקבות השתתפותה בסדרת הריאליטי "משפחת קרדשיאן" לצד משפחתה. באוגוסט 2017 עלתה תוכנית הספין-אוף "החיים על פי קיילי" המתמקדת בג'נר.

ג'נר נבחרה על ידי טיים מגזין כאחת מבין 25 בני הנוער המשפיעים ביותר בעולם לשנת 2014, ובשנת 2015 נבחרה שוב על ידי טיים מגזין לאחת מבין 30 בני הנוער המשפיעים ביותר בעולם. בשנת 2017 נכנסה לרשימת "100 הסלבריטאים העשירים" של המגזין פורבס. היא האדם הצעיר ביותר שנכנס לרשימה אי פעם. הונה מעורך בכמיליארד דולר, והיא המיליארדרית הצעירה בעולם, ובכך עקפה את אלכסנדרה אנדרסן. לג'נר יותר מ-145 מיליון עוקבים באינסטגרם, והיא אחת מאושיות הרשת הפופולריות ביותר.

רון בן ישי

רון בן ישי (נולד ב-26 באוקטובר 1943) הוא עיתונאי ופובליציסט ישראלי, כתב ופרשן צבאי ברדיו, בטלוויזיה ובעיתונות, מעוטר בצל"ש הרמטכ"ל וחתן פרס ישראל לתקשורת לשנת 2018.

תזמורת קליבלנד

תזמורת קליבלנד (באנגלית: Cleveland Orchestra) היא אחת התזמורות הגדולות והחשובות בארצות הברית. מקום מושבה הקבוע הוא בקליבלנד, אוהיו. מבין "חמש התזמורות הגדולות" באמריקה, היא נחשבת לאירופאית ביותר. רבים מונים אותה עם הטובות בתזמורות העולם. בין דברי ההוקרה:

ינואר 1994: טיים מגזין דירג את תזמורת קליבלנד כ"תזמורת הטובה ביותר בארץ".

דצמבר 1994: התזמורת דורגה בין עשר הראשונות ברשימת התזמורות המעולות בעולם בספר יפני בשם "התזמורות".

פברואר 2005: הניו יורקר דירג את התזמורת כ"מעולה ביותר באמריקה", אם כי הטיל בספק את יכולתה של תזמורת קליבלנד לשרוד את המאה הבאה.התזמורת נוסדה בשנת 1918 על ידי אדלה פרנטיס יוז, עם ניקולאי סוקולוב כמנצחה הראשי. החל בשלב מוקדם בקיומה, יצאה התזמורת למסעות קונצרטים במזרח ארצות הברית, הופיעה בשידורי רדיו והקליטה אלבומים רבים.

מנצחיה הבאים (שהוכתרו בתואר האמריקאי מנהל מוזיקלי) הם ארטור רודז'ינסקי (1933–1943), אריך ליינסדורף (1943 - 1944), גאורג סל (1946–1970), פייר בולז (יועץ מוזיקלי, 1970 - 1972), לורין מאזל (1972 - 1982) וכריסטוף פון דוהנאניי (1984–2002). כיום מחזיק במשרת מנהל מוזיקלי פרנץ ולזר-מסט.

נוסף לקטלוג עצום של הקלטות שנוצר עם מנהלי המוזיקה של התזמורת, היו לה גם סדרות הקלטות תחת שרביטיהם של ולדימיר אשכנזי ואוליבר נאסן, כמו גם יצירות ספציפיות במשך השנים עם קורט זנדרלינג, יואל לוי, ריקרדו שאיי, מייקל טילסון תומאס ולואיס ליין.

במהלך חודשי הקיץ התזמורת מנגנת במרכז המוזיקה בלוסום במפלי קויאהוגה, אוהיו, חלק מהפארק הלאומי עמק קויאהוגה. בחודשי החורף היא מופיעה בסוורנס הול בקליבלנד. היא גם עומדת בקשרי הופעות ארוכי-ימים עם לוצרן, וינה, ניו יורק ומיאמי ויוצאת מפעם לפעם למסעות מרובי קונצרטים בחוף המערבי מאז שנות ה-60'.

תמונת הילד היהודי מגטו ורשה

תמונת הילד היהודי המרים ידיו עם חיסול גטו ורשה היא מהתמונות המפורסמות של שואת יהודי אירופה. התמונה צולמה במסגרת דו"ח שטרופ שחיבר קצין האס אס הבכיר יירגן שטרופ למפקדו היינריך הימלר בעקבות חיסול הגטו. את התמונה צילם קצין האס אס פרנץ קוֹנרַד , ששימש המנהל האדמיניסטרטיבי של תפיסת הרכוש היהודי בוורשה. התמונה צולמה בסוף אפריל או בתחילת מאי 1943. בכיתוב לתמונה רשמו מחברי הדו"ח: "הוצאו מהבונקרים בכוח"לאחר הצילום הועלו כל היהודים שבתצלום לאומשלגפלץ וגורשו למחנה ההשמדה מיידנק או לטרבלינקה.

תמונתו של צ'ה גווארה

תמונתו של צ'ה גווארה היא תמונה שצילם הצלם הקובני אלברטו קורדה (Korda) ב-1960, ובה נראה המהפכן המרקסיסטי צ'ה גווארה כשהוא חובש כומתה ומביט לעבר נקודה לא ברורה משמאלו של המתבונן. התמונה התפרסמה בסוף שנות ה-60, והפכה לאייקון תרבותי שעובד לתמונות, פסלים ויצירות אמנות אחרות בכל רחבי העולם ואף סמל לרבים. שמה הרשמי של התמונה הוא "Guerrillero Heroico" ("לוחם הגרילה ההירואי").

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.