טיהור פוליטי

טיהור פוליטי הוא הדחתם של בעלי תפקיד מהממשלה, מארגונים ממשלתיים, או מהחברה בכללותה. הטיהורים יכולים להתבצע בצורה פשוטה וישירה, על ידי הודעה על סיום התפקיד, או באמצעים אלימים הכוללים מאסר, הגליה או רצח של המטוהרים.

לעיתים ניתן לשקם קורבנות של טיהור פוליטי. תהליך זה נקרא רהביליטציה (שיקום).

שימוש היסטורי במונח

השימוש המוקדם ביותר של המונח "טיהור פוליטי" היה בתקופת מלחמת האזרחים האנגלית. בשנת 1648 צ'ארלס הראשון, מלך אנגליה, ניסה להעביר מספר חוקים בפרלמנט, ונתקל בהתנגדות. כתגובה, חייליו של המלך, בהנהגתו של תומאס פרייד, הוציאו בכוח מבית הלורדים את כל חברי הפרלמנט שהתנגדו לחוקים, והעבירו אותם לבית מעצר למספר ימים. פעולה זו כונתה "הטיהור של פרייד". בשנים 1649–1650 בוצעו פעולות דומות; באחת מהן עצרו החיילים את כל חברי הפרלמנט מבית הלורדים.

בשנת 1660 נערף ראשו של המלך צ'ארלס הראשון, והטיהורים בוטלו. כל חברי בית הלורדים עברו רהביליטציה, אולם חלק מהם בחר לעבור לניו אינגלנד.

מבין הטיהורים הפוליטיים האלימים במאה ה-20, בולטים האירועים הבאים:

עם זאת, רוב הטיהורים הפוליטיים בהיסטוריה לא היו כרוכים כמעט באלימות. להלן מספר דוגמאות לטיהורים פוליטיים מסוג זה:

טיהורים פוליטיים יכולים להתרחש לא רק במדינה, אלא בכל ארגון או חברה. לדוגמה, בשנת 1953 ביקש יעקב חזן, מנהיג "הקיבוץ הארצי השומר הצעיר", לסלק מהקיבוצים את תומכיו של יריבו בתנועה, משה סנה. עקב בקשתו אכן סולקו מן הקיבוצים כ-250 חברים צעירים, רובם מעשרה קיבוצים, בהם בלטה התמיכה בסנה. דבר זה נתפס בתנועה כטיהור פוליטי.[2]

במאה ה-21

טיהורים פוליטיים כמעט ולא התרחשו במהלך המאה ה-21. עם זאת, לאחר ניסיון ההפיכה הצבאית בטורקיה (2016) ממשלת טורקיה החלה מסע טיהורים פוליטיים שכוון נגד אנשי השירות הציבורי ונגד צבא טורקיה. הטיהור התמקד בעיקר בעובדי ציבור ואנשי צבא המזוהים עם תנועת Gülen, המתנגדת למדיניותו של ארדואן. במסגרת הטיהור, כ-50,000 עובדי ציבור, בהם אלפי שופטים, פוטרו או נכלאו.

ראו גם

הערות שוליים

  1. ^ 1.0 1.1 טיהורים פוליטיים, באתר של המרכז לטכנולוגיה חינוכית.
  2. ^ ליל העשרים ביולי, 1953, מאת דבורה שכנר, באתר הזמן הירוק
אידאולוגיית ג'וצ'ה

ג'וּצֶ'ה (בהנגול: 주체; בהנג'ה: 主體; בדרך כלל לא מתורגמת; משמעותה "הסתמכות עצמית") היא האידאולוגיה הרשמית של קוריאה הצפונית. ממשלת קוריאה הצפונית מתארת אותה כ"תרומתו המבריקה, המקורית והמהפכנית של קים איל-סונג להגות הלאומית והבינלאומית". ההנחה שעומדת ביסודה היא ש"אדם אדון לגורלו" - שעל קוריאה הצפונית להיות ל"אדון על המהפכה והבנייה"; ושבאמצעות היכולת להסתמך על משאביה שלה ועל חוזקה, יכולה אומה להשיג סוציאליזם אמיתי.

קים איל-סונג הגה את הג'וצה כגרסה קוריאנית למרקיסיזם-לניניזם, בה יש דגש חזק על הפרט, על מדינת הלאום ועל עצמאותה. ממשלת קוריאה הצפונית אימצה את הג'וצה כרשימת עקרונות; ומשנות החמישים ואילך משתמשת בה כדי להצדיק החלטות פוליטיות. עקרונות הג'וצה המרכזיים הם שעל האומה לקדם את עצמאותה (jaju) באמצעות בניית כלכלה לאומית (jarip) ושימת דגש על הגנה עצמית (jawi), על מנת לכונן סוציאליזם.

הג'וצה ספגה ביקורת מחוקרים ומשקיפים רבים, שכינוה מנגנון שמזין את המשטר הטוטליטרי של קוריאה הצפונית, ומצדיק את בדלנותה הקיצונית ואת עושק אזרחיה. הג'וצה תוארה גם כצורה של דת לאומית קוריאנית, שמעלה על נס את משפחת קים כמצילי "הגזע הקוריאני" ופועלת כמסד לפולחן אישיותם.

אלטלנה

אָלטָלֶנָה (באיטלקית: Altalena) הייתה ספינה שנרכשה על ידי האצ"ל בקיץ 1947 והפליגה לישראל ביוני 1948 כשהיא מובילה על סיפונה כ-940 עולים, ציוד צבאי רב וציוד רפואי. הספינה הגיעה לחופי ישראל במהלך ההפוגה הראשונה במלחמת העצמאות, כחמישה שבועות לאחר קום מדינת ישראל וכשלושה שבועות לאחר שארגון האצ"ל הסכים להתפרק מנשקו ולהשתלב במסגרת צה"ל.

במהלך המשא-ומתן, שהתקיים טרם הגעת הספינה לחופי ישראל בין הנהגת האצ"ל בראשות מנחם בגין לבין נציגי ממשלת ישראל, התגלעו חילוקי דעות קשים בעקבות דרישת נציגי האצ"ל, שעשרים אחוזים מהציוד הצבאי הנמצא על האונייה יועבר לידי יחידות האצ"ל, שלחמו במסגרת צה"ל, וליחידות האצ"ל במרחב ירושלים (שם שמרו יחידות האצ"ל על עצמאותן). נציגי הממשלה דרשו, שהציוד הצבאי על האונייה יועבר קודם כל לרשות צה"ל, ורק לאחר מכן יוחלט מה ייעשה בו. עיתוי ההגעה של אלטלנה לחופי ישראל, יצר בעיה נוספת לממשלת ישראל, משום שהספינה נשאה ציוד צבאי, והנשק שהיה על סיפונה היווה הפרה של החלטת אמברגו הנשק של מועצת הביטחון ושל תנאי ההפוגה.

"אלטלנה" הגיעה, בהתאם להנחיית פיקוד צה"ל, לחוף כפר ויתקין, בשעות הערב המאוחרות ב-20 ביוני 1948, ושם הורדו העולים והחלה פריקת הציוד הצבאי שעל סיפונה. הממשלה ראתה בפריקת הנשק וריכוז כוחות אצ"ל בחוף איום על ריבונות המדינה, והחליטה לרכז כוח גדול שירתיע את אנשי האצ"ל וימנע קרב. בשעות הבוקר כותר אזור הנחיתה על ידי כוחות מחטיבת אלכסנדרוני, ומפקד החטיבה, דן אבן, הציב לאנשי אצ"ל אולטימטום למסור באופן מיידי את הנשק שנפרק מהאונייה לידי צה"ל. לאחר שנפרק חלק מהנשק, התגלתה האוניה בידי האו"ם. בעקבות דחיית האולטימטום על ידי פיקוד האצ"ל, פרצו בשעות הערב של 21 ביוני חילופי אש בין כוחות צה"ל וכוחות האצ"ל, במהלכם נהרגו ארבעה אנשי אצ"ל ושני חיילי צה"ל. במקביל, חלק מחיילי אצ"ל נטשו את עמדותיהם וניסו להגיע לכפר ויתקין, ובקרב ליד בית דגון נהרגו שני אנשי אצ"ל נוספים. הספינה נמלטה מחוף כפר ויתקין והפליגה דרומה לכיוון תל אביב, בתקווה ששם יוכלו אנשי האצ"ל לפרוק בביטחה את הנשק שעל סיפונה.

לאחר הגעת "אלטלנה" לחופי תל אביב בליל 22 ביוני, נעשו ניסיונות נוספים להגיע לעמק השווה אבל ללא הועיל. מבחינת הממשלה לא היה מקום למשא ומתן שכן העיקר הוא סמכות מדינת ישראל. בבוקר התחדשו חילופי האש בין כוחות צה"ל לבין אנשי האצ"ל בתל אביב, שניסו להשתלט על אזור החוף כדי לאפשר את פריקת הנשק מהאונייה. בשעות אחר הצהריים נפגעה הספינה מפגז ארטילריה, שנורה על ידי תותח של צה"ל, עלתה באש, ונותרה שרופה על שרטון מול חופי תל אביב. למעלה משנה לאחר מכן הוטבעו שרידי הספינה מול חוף נבי רובין.בעימותים בין כוחות צה"ל ולוחמי האצ"ל נהרגו 16 לוחמי אצ"ל, שלושה חיילי צה"ל, ונפצעו עשרות. זמן קצר לאחר סיום הפרשה נעצרו כ-200 אנשי אצ"ל במסגרת מבצע שנקרא על ידי הממשלה מבצע "טיהור" (מהלך שיש הרואים בו אקט של טיהור פוליטי). הארגון פורק ואנשיו השתלבו בצה"ל. הסוגיות שעלו בפרשה, ובהן הנחיצות בצבא מאוחד, שאלת הציות לממשלה והעיקרון של הימנעות ממלחמת אחים, ממשיכות לעורר פולמוס ציבורי ופוליטי לוהט עד ימינו. לימים כונה האירוע בשם "פרשת אלטלנה".

אנטה פאבליץ'

אנטה פאבליץ' (בקרואטית: Ante Pavelić;‏ 14 ביולי 1889 – 28 בדצמבר 1959), המכונה "הקצב מהבלקן", ה"פוגלבניק" (פיהרר או מנהיג בקרואטית) האנטישמי של המדינה הקרואטית העצמאית בתקופת מלחמת העולם השנייה, מייסד תנועת האוסטאשה (Ustaše) הפשיסטית בקרואטיה.

פאבליץ' הקים על אדמת ארצו 26 מחנות עבודה, ריכוז והשמדה ונחשב כאחראי לרצח של מאות אלפי בני אדם בין השנים 1941-1945.

לאחר המלחמה נמלט פאבליץ' לאוסטריה ומשם לאיטליה. הוא יצר קשר עם רשת חשאית של הוותיקן שהבריחה אותו ועוד קבוצה של פושעי מלחמה קרואטים לארגנטינה, שם שימש יועץ לענייני ביטחון לנשיא חואן פרון, והקים את "התנועה לשחרור קרואטיה". ב-9 באפריל 1957, נפצע פאבליץ' משני כדורי אקדח שירה לעברו בלגויה ג'ובוביץ', מתנקש ממוצא מונטנגרי, והוא נמלט לספרד. פאבליץ' מת מסיבוכים כתוצאה מההתנקשות בחייו ונקבר במדריד ב-1959. עד היום מנסים חוגים לאומנים בקרואטיה להחזיר את גופתו לקבורה במדינה.

ג'ון שרמן קופר

ג'ון שרמן קופר (באנגלית: John Sherman Cooper‏; 23 באוגוסט 1901 - 21 בפברואר 1991) היה פוליטיקאי, משפטן ודיפלומט אמריקאי ממדינת קנטקי. הוא כיהן שלוש תקופות כהונה לא רצופות וחלקיות בסנאט של ארצות הברית לפני שנבחר לשתי תקופות כהונה מלאות ב-1960 וב-1966. הוא כיהן גם כשגריר ארצות הברית בהודו בשנים 1955–1956 וכשגריר ארצות הברית בגרמניה המזרחית בשנים 1974–1976. קופר היה הרפובליקני הראשון שנבחר באורח פופולרי ליותר מכהונה אחת לסנאט של ארצות הברית מטעם קנטקי, ובשנים 1960 ו-1966 הוא רשם לזכותו את הניצחון הגדול ביותר כמועמד לסנאט של ארצות הברית מקנטקי, יותר מכל מועמד רפובליקני או דמוקרטי אחר.

ראשית הקריירה הפוליטית של קופר היא כחבר בבית הנבחרים של קנטקי מ-1927 עד 1929. ב-1930 נבחר לשופט המחוזי של מחוז פולאסקי. לאחר שניסה להתמודד למושל קנטקי ללא הועיל ב-1939, הצטרף לצבא ארצות הברית ב-1942. במהלך מלחמת העולם השנייה הוא זכה בכוכב הארד על שארגן מחדש את המערכת המשפטית בבוואריה אחרי יום הניצחון באירופה. בעודו בגרמניה, הוא נבחר לשופט עבור הסבב ה-28 של קנטקי. הוא שב לארצות הברית על מנת לקבל את התפקיד, בו כיהן במשך פחות משנה לפני שהתפטר במטרה להתמודד לסנאט של ארצות הברית מטעם קנטקי מול הסנאטור המכהן האפי צ'נדלר. הוא זכה בבחירות עם 41,823 קולות, מה שהיה אז הניצחון הגדול ביותר בידי רפובליקני למשרה ציבורית בקנטקי.

במהלך כהונתו הראשונה בסנאט, הצביע קופר עם רוב מפלגתו רק ב-51% מהמקרים. הוא הובס בבחירות מחדש לסנאט ב-1948, ולאחר מכן מונה בידי נשיא ארצות הברית הארי טרומן כחבר במשלחת האמריקאית לעצרת הכללית של האומות המאוחדות ושימש כעוזר מיוחד למזכיר המדינה של ארצות הברית, דין אצ'יסון, במהלך ייסוד ארגון האמנה הצפון-אטלנטית. קופר נבחר שוב לכהונה חלקית בסנאט ב-1952. דומה היה כי קופר הפופולרי ייבחר מחדש לסנאט ב-1954, עד שהמפלגה הדמוקרטית הציבה מולו את סגן נשיא ארצות הברית לשעבר אלבן ברקלי. קופר הפסיד בבחירות הכלליות לסנאט, והתמנה ב-1955 לשגריר ארצות הברית בהודו על ידי הנשיא דוויט אייזנהאואר. קופר זכה לאמונו של ראש ממשלת הודו ג'ווהרלל נהרו ושיפר באופן דרמטי את יחסי ארצות הברית-הודו, ועזר להדוף את שאיפותיה של ברית המועצות להרחבת הקומוניזם באסיה. ברקלי הלך לעולמו ב-1956, ואייזנהאואר רצה שקופר יתמודד למושב הריק שהותיר אחריו ברקלי בסנאט. קופר השתכנע בלא חמדה ונבחר למלא את שארית כהונתו של ברקלי בסנאט.

ב-1960, נבחר קופר בפעם הראשונה לסנאט של ארצות הברית לתקופת כהונה מלאה בת שש שנים. הנשיא הנבחר החדש, ג'ון פיצג'רלד קנדי, עמיתו לשעבר של קופר בסנאט, בחר בו לנהל משלחת סודית לקביעת עובדות והערכות מצב למוסקבה ולניו דלהי. בעקבות רצח קנדי ​​בנובמבר 1963, מינה הנשיא לינדון ג'ונסון את קופר לוועדת וורן שחקרה את ההתנקשות בנשיא. עד מהרה נהפך קופר למתנגד בולט להחלטתו של ג'ונסון להסלים את המעורבות הצבאית של הכוחות המזוינים של ארצות הברית במלחמת וייטנאם, ודגל במשא ומתן עם הצפון וייטנאמים. לאחר בחירתו מחדש של קופר לסנאט ב-1966, הוא עבד עם הסנאטור פרנק צ'רץ' הדמוקרטי מאיידהו על סדרה של תיקונים שנועדו לשלול מימונים לפעולות צבאיות מצד ארצות הברית באזור. תיקונים אלה היו ניסיון רציני ראשון של הקונגרס של ארצות הברית לרסן את הסמכות הנשיאותית על פעולות צבאיות במהלך מלחמה מתמשכת. קופר הזדקן והתחרש יותר ויותר כסנאטור, ובחר שלא להתמודד מחדש לסנאט ב-1972. תפקידיו הציבוריים האחרונים היו שגריר ארצות הברית בגרמניה המזרחית בשנים 1974–1976 ונציג חלופי של ארצות הברית באומות המאוחדות ב-1981. קופר הלך לעולמו בוושינגטון הבירה ב-21 בפברואר 1991, ונטמן בבית הקברות הלאומי ארלינגטון.

גרד פון רונדשטט

קרל רודולף גרד פון רונדשטט (בגרמנית: Karl Rudolf Gerd von Rundstedt‏; 12 בדצמבר 1875 - 24 בפברואר 1953) היה קצין בכיר בוורמאכט בדרגת גנרל-פלדמרשל. שימש בתפקידי מפתח בשלושה מבצעים משמעותיים: כיבוש צרפת בשנת 1940, מבצע ברברוסה - הפלישה לברית המועצות בשנת 1941, וקרב הארדנים אל מול בעלות הברית המערביות בשנת 1944. במרץ 1945 הודח על ידי היטלר משירות פעיל. לאחר המלחמה הואשם בביצוע פשעי מלחמה, אך לא הועמד לדין בשל בריאותו הרופפת.

האיחוד הלאומי של חקלאי בולגריה

מפלגת האיחוד הלאומי של חקלאי בולגריה (בבולגרית: Български земеделски народен съюз, במקורות בעברית ידועה גם כמפלגת האיכרים של בולגריה) הוא שמה של מפלגה פוליטית בבולגריה, אשר נוסדה ב-1899 כאיגוד מקצועי ובהמשך פנתה לפעילות פוליטית.

לאחר מלחמת העולם הראשונה הגיעה לשיא כוחה כאשר בין 1919 ל-1923 כיהן מנהיגה אלכסנדר סטמבוליסקי כראש הממשלה והמפלגה זכתה לרוב מוחלט בבחירות הכלליות שנערכו ב-1920. במהלך מלחמת העולם השנייה חברה המפלגה לחזית המולדת של בולגריה ובספטמבר 1944 הצטרפה לממשלה החדשה בראשות קימון גאורגייב. בהמשך, פעלה המפלגה הקומוניסטית של בולגריה באופן אלים להשתלטות על המדינה וב-1947 הוצא להורג ניקולה פטקוב מנהיג מפלגת האיכרים, והיא אוחדה בכוח עם המפלגה הקומוניסטית. ב-1989, לאחר נפילת המשטר הקומוניסטי שבה המפלגה לפעילות פוליטית עצמאית ובבחירות שנערכו זכתה ל-30 מושבים מתוך 240 באספה הלאומית של בולגריה. התמיכה במפלגה הלכה ופחתה ובבחירות שנערכו במאי 2013 לא זכתה המפלגה למושב באספה הלאומית.

היסטוריה של בולגריה

בולגריה היא מדינה בחצי האי הבלקני הגובלת ברומניה בצפון, בים השחור במזרח, ביוון ובטורקיה מדרום, במקדוניה ובסרביה במערב. הבלקן הוא חבל ארץ אסטרטגי המהווה חיץ למזרח אירופה בגבולות הדנובה והים השחור חולש על הים האגאי וסמוך למפגש בין אירופה לאסיה. מאפיינים אילו העניקו לאזור חשיבות כלכלית וצבאית ניכרת במשך אלפי שנים. הגם שאזור בולגריה יושב באופן מאורגן עוד במהלך המאה ה-12 לפנה"ס, ההיסטוריה הלאומית הבולגרית מתחילה בשלהי המאה ה-6 עם הקמתה של ישות מדינית עצמאית שנודעה בהמשך כאימפריה הבולגרית הראשונה.

היסטוריה של גרמניה המזרחית

גרמניה המזרחית, או בשמה הרשמי הרפובליקה הדמוקרטית הגרמנית, היא מדינה שהתקיימה בין השנים 1949–1990, וכללה את המדינות הגרמניות מקלנבורג-מערב פומרניה, ברנדנבורג, ברלין (מלבד ברלין המערבית), סקסוניה, סקסוניה-אנהלט ותורינגיה. גרמניה המזרחית היא תולדה של ההפסד הגרמני במלחמת העולם השנייה. עם התפרקות הגוש הסובייטי התאחדה עם גרמניה המערבית.

להיסטוריה של האזור לפני הקמת הרפובליקה הדמוקרטית הגרמנית ואחרי פירוקה ראו בהיסטוריה של גרמניה.

המהפכה הצרפתית

המהפכה הצרפתית (בצרפתית: Révolution française) הייתה תקופת טלטלה וחילופי שלטון בהיסטוריה של צרפת בין 1789 ל-1799, שהתחוללו בה שינויים מהותיים בסדרי החברה והממשל ושמהווה ציון דרך בתולדות העולם המודרני.

במהלך שנות ה-80 של המאה ה-18, תחת שלטונו של המלך לואי השישה עשר, קרסה הממלכה תחת עולו של משבר כלכלי שאי-אפשר היה לתקן את סיבות העומק שלו בגלל החלוקה למעמדות ומשטר זכויות-היתר. ב-1789 לא היה יכול הכתר לשלם עוד את חובותיו או לגייס די כוח פוליטי להעברת הרפורמות הנדרשות, ונאלץ לכנס את אספת המעמדות כדי להשיג את הסכמת כל נתיניו להעלאת מיסים. מהלך זה סימן את התמוטטות סמכותה של המלוכה האבסולוטית ופתח את הדרך לבחינת מודלים חדשים, בהשפעת רעיונות עידן הנאורות שנפוצו בקרב המשכילים. עם פתיחת אספת המעמדות הכריזו פשוטי העם, "המעמד השלישי", כי הם דורשים שוויון אזרחי וחוקה, והקימו את האספה הלאומית. השלטון ניסה לדכאם, אך ב-14 ביולי 1789 יצא ההמון בפריז לרחובות וכבש את הבסטיליה בעוד המשמעת בצבא מתפוררת. המלך נכנע והסכים לשתף פעולה. כמו כן פרץ גל של מהומות איכרים באזורי הכפר. ב-4 באוגוסט ניצלו זאת רודפי השוויון באספה כאמתלה לביטול זכויות-היתר המעמדיות. ב-26 באוגוסט אושררה הצהרת זכויות האדם והאזרח, והאספה פנתה לערוך רפורמות נרחבות בתקווה ליצור מלוכה חוקתית.

הניסיון לגבש הסכמה רחבה, שבראשו עמדו דמויות כמו המרקיז דה לה פאייט ואונורה מירבו, נכשל. פערים הולכים וגדלים ניבעו בין השכבות והסיעות באספה ובציבור ככל שנענו התביעות המוקדמות. בתחילה ביקשו הליברלים זכות בחירה מוגבלת בסף הכנסה, הפרדת רשויות ומערכת בלמים ואיזונים. בהמשך עלו כוחות שמאל שתבעו שלטון ריכוזי חזק שייבחר על ידי כלל הציבור ויערוב גם לשוויון חברתי. ככל שהמהפכה התקדמה, כך פנו יותר ממתנגדיה לגלות ולהגירה, ואף ניסו ליזום מרידות נגדה ממדינות אחרות. בקיץ 1790 בוטל מעמד האצולה והאספה תבעה מהכנסייה הקתולית להישבע אמונים למדינה תוך עקיפת הממסד הדתי. סירוב רוב הכמרים הניע מדיניות דיכוי כלפיהם שקוממה את השמרנים, ומחאתם דרבנה הקצנה משמאל שלובתה בעיקר על ידי המועדון היעקוביני רב-ההשפעה. המלך לואי זמם בסתר נגד המהפכה ועמד בפומבי לצד הגולים והכמרים. ב-20 ביוני 1791 ניסה להימלט מפריז והוקיע את כל הצעדים שאולץ להסכים להם. החשש מהתמוטטות מפעלם ומאלימות האספסוף הניע רבים מוותיקי המהפכה להתמתנות עוד קודם. כשהקיצונים בפריז תבעו להדיח ולשפוט את המלך, דיכאו אותם המתונים בכוח בטבח שאן דה מארס ב-16 ביולי והקימו את מועדון הפייאנטים, שפרשו מן היעקובינים. ב-1 באוקטובר אושררה "חוקת 1791" שיצרה מלוכה חוקתית, בתקווה לסדר פוליטי יציב.

במהרה התחוור שהפערים בין הפייאנטים לכתר גדולים מדי לגישור, וסיעתם איבדה את השלטון. תחתם עלו לבכורה הז'ירונדינים, שדרשו מלחמה נגד הגולים ופטרוניהם שתאחד את האומה ותאלץ את לואי לחשוף כוונותיו. ב-20 באפריל 1792 הוכרזה מלחמת הקואליציה הראשונה נגד קיסר אוסטריה. האחריות לכישלונות הצבאיים נתלתה במלך, שאכן היה במגע חשאי עם האויב וקיווה להצלה מידו, והתחזקה התביעה להדיחו. אף הז'ירונדינים החלו לחשוש מן השמאל הקיצוני יותר, אך פלישת האויב לצרפת היטתה את שיווי המשקל הפוליטי נגדם. לאחר שהאספה המחוקקת סירבה לשפוט את המלך, חוללו הרדיקלים בפריז הפיכה ב-10 באוגוסט 1792 בגיבוי האספסוף העירוני, הסנקילוטים. הוקמה רשות מכוננת חדשה, הוועידה הלאומית, שהייתה אמורה ליצור חוקה לטעמם. השלטון נתפס בידי סיעת המונטניארדים. הם הכריזו על צרפת כרפובליקה והוציאו להורג את המלך לואי. מדיניות המלחמה הנוקשה הביאה לשורת מרידות בתוך צרפת, ואף הז'ירונדינים בוועידה מחו. בתגובה, ערכו המונטניארדים הפיכה נוספת בתמיכת הסנקילוטים נגד הז'ירונדינים ב-2 ביוני 1793, ואסרו את מנהיגיהם. שורת חוקי חירום למלחמה באויב מבית ומחוץ וריכוז כל הכוח הביצועי בידי הוועד לשלום הציבור, הובילו לתחילת שלטון הטרור באוקטובר, ולהשעיית החוקה הריכוזית החדשה שהכינה הוועידה. רבבות הוצאו להורג או נטבחו. הטרור נרגע בראשית 1794, אך אז פרץ מאבק שליטה בין שלוש הסיעות המונטניארדיות: המתונים תומכי ז'ורז' דנטון, הקיצונים האברטיסטים שקראו להחריף את אמצעי החירום, ואנשי מקסימיליאן רובספייר באמצע. ההתנגשות ביניהן הסתיימה בחיסול שתי הראשונות ובעליית רובספייר ככמעט שליט-יחיד באפריל. הוא הנהיג תקופה נוספת של טרור נגד כל מי שחשד בו, אך בכך איחד את הוועידה נגדו. הוא עצמו הופל בהפיכה והוצא להורג ב-28 ביולי 1794.

אחרי שהשמאל נחלש עקב מחזורי הטיהורים, החלה המהפכה לנטות ימינה לשמרנות לראשונה לאחר שנים של הקצנה. מנגנוני הטרור פורקו ושרידי המונטניארדים דוכאו בתקופה שנודעה כ"ריאקציית תרמידור". השמאל והימין דוכאו חליפות באיזון זהיר. לאחר שהסנקילוטים ניסו לערוך הפיכה ב-20 במאי 1795, חוסלו בסיסי הכוח שלהם ומארגניהם נעצרו; צעד דומה מצד המלוכנים המתעוררים, שערכו התקוממות ב-5 באוקטובר, הסתיים אף הוא בהבסתם ובדיכויים. הוועידה התרמידורית הכינה את "חוקת 1795", שהקפידה על בלמים ואיזונים וכיוונה לרצות את בעלי הרכוש. ב-1 בנובמבר נפתח שלטון הדירקטוריון, גוף מבצע בן חמישה אנשים שהיה אמור להתנהל בפיקוח המחוקק אך למעשה פעל כדיקטטורה. המשטר החדש נשען יותר ויותר על הצבא, שהזרמת המשאבים וכוח האדם אליו הפכה אותו לגוף החזק בפוליטיקה הארצית. ב-4 בספטמבר 1797 ערך הדירקטוריון הפיכה צבאית ותפס את השליטה בגלוי לאחר שתוצאות הבחירות לא היו לרוחו. הממשל החדש איבד את מעט התמיכה שהייתה לו עם פרוץ מלחמת הקואליציה האנטי-צרפתית השנייה ב-1799; בהפיכת 18 בברימר, ב-9 בנובמבר אותה שנה, תפס המצביא נפוליאון בונפרטה את השלטון. הוא ביסס במהרה משטר יציב וסיים למעשה את המהפכה. נפוליאון ויתר אפילו על היומרה להנהיג שלטון ייצוגי, וב-1804 ביטל את הרפובליקה והכתיר עצמו לקיסר.

הנרי השלישי, מלך אנגליה

הנרי השלישי (באנגלית: Henry III; ‏1 באוקטובר 1207 - 16 בנובמבר 1272) היה מלך אנגליה משנת 1216 ועד מותו. בנו של המלך ג'ון.

עד שנת 1227 שלטו בממלכה עוצרים שלקחו על עצמם את התפקיד עד שהנרי הגיע לבגרות.

לאחר שלא יכול היה לעמוד בהתחייבויותיו הכספיות לאפיפיור, נאלץ הנרי השלישי בשנת 1258 לקבל את תביעות האצולה ("תקנות אוקספורד") שכללו בין השאר הקמת מועצה בת חמישה עשר ברונים, שייבחרו על ידי חבריהם למעמד, אשר תייעץ למלך ותבקר את פעולות המינהל.

מריבות פנימיות בין האצילים סיפקו למלך את העילה להודיע בשנת 1261 על נסיגתו מהסכמתו הקודמת לדרישותיהם. הפרת ההסכם גרמה באפריל 1264 להתלקחות מרד גלוי בראשותו של סימון דה מונפור. לאחר הניצחון על המורדים בקרב אושם העביר הנרי השלישי, שהיה זקן וחולה, את שרביט המלוכה לבנו, אדוארד הראשון, מלך אנגליה.

נודע ביחסו העוין ליהודים, ואילצם לענוד אות קלון על בגדם בצורת לוחות הברית: "כל יהודי ישא על חזהו על לבושו העליון בכל מקום אשר ילך או ירכב, הן בעיר והן מחוצה לה, כעין שני לוחות לבנים עשויים בד או קלף מעוגל בקצהו."

ב-1259 חתם על חוזה פריז יחד עם לואי התשיעי מלך צרפת.

טיהור

האם התכוונתם ל...

טיהור אתני

טיהור אתני, לפי הגדרתו הרשמית של האו"ם, הוא הפיכת אזור להומוגני מבחינה אתנית, באמצעות שימוש בכוח או בהפחדה להוצאת אנשים מקבוצה אתנית או דתית אחרת מאזור נתון.על אף שטיהור אתני מתבצע בעיקרו באמצעות גירוש וסילוק (טרנספר), במקרים רבים הוא גולש גם למעשי טבח. ההבדל אפוא בין טיהור אתני לבין רצח עם הוא בכוונה שעומדת מאחורי מעשי הטבח: בעוד שברצח עם מעשי הטבח הם מתוכננים ומהווים חלק מתוכנית כוללת, הרי שבטיהור אתני הם מקומיים, ונובעים בדרך כלל משנאה ומתחושות נקם.

מקור המושג 'טיהור אתני' הוא במושג הסרבו-קרואטי 'etničko čišćenje', שמשמעותו המילולית 'ניקוי אתני'. מונח זה הופיע בשימוש נרחב לראשונה באמצעי התקשורת בראשית שנות ה-90 של המאה ה-20, בעת המלחמות בבוסניה וקרואטיה שהתחוללו עם פירוקה של יוגוסלביה.

טיהור אתני נחשב לפשע נגד האנושות, והוגדר ככזה על ידי בית הדין הפלילי הבינלאומי. הטריבונל הפלילי הבינלאומי לפשעי המלחמה ביוגוסלביה הכיר גם הוא בטיהור אתני, תחת הגדרות מקומיות, כפשעי מלחמה. עם זאת, הגדרתו ככזה לא הייתה פשוטה - ניתן להגדיר כפשעי מלחמה רבות מהפעולות המבוצעות במהלך טיהור אתני, אך הגדרת אוסף הפעולות כ'מעשה פושע משותף' היא בעייתית.

יש שנמנעים מלהשתמש במונח "טיהור אתני", משום שהם רואים בו ניסיון להעניק קונוטציה חיובית (המלה "טיהור") למעשים בל ייעשו.

במסגרת טיהור אתני מתבצע גם טיהור פוליטי, שבו מודחים בעלי תפקיד מהממשלה ומארגונים ממשלתיים.

יונתן מוצפלדט

יונתן יאקוב ירגן אוטו מוצפלדט (Jonathan Jakob Jørgen Otto Motzfeldt;‏ 25 בספטמבר 1938 - 28 באוקטובר 2010) היה כומר ופוליטיקאי גרינלנדי, נחשב לאחת מהדמויות המובילות בהקמת שלטון הבית של גרינלנד. ראש ממשלת גרינלנד הראשון והשלישי.

לי סינג-מן

שם זה נכתב במקור בהתאם לסדר המזרחי; שם המשפחה הוא לי. לי סינג-מן (בקוריאנית: 이승만; ‏ 18 באפריל 1875 – 19 ביולי 1965) היה מדינאי קוריאני שכיהן כנשיא הראשון של הממשלה הזמנית של קוריאה וכנשיא הראשון של רפובליקת קוריאה, שמה הרשמי של קוריאה הדרומית. נשיאותו, שהתמשכה על פני שלוש תקופות כהונה מאוגוסט 1948 ועד אפריל 1960, הושפעה מאוד מהמתיחויות של המלחמה הקרה בחצי האי קוריאה.

לי, שנחשב כאנטי-קומוניסט וכמנהיג סמכותני, הנהיג את קוריאה הדרומית במהלך מלחמת קוריאה. תקופת נשיאותו באה לקיצה עם התפטרותו בעקבות מחאות המונים כנגד מערכת בחירות שנויה במחלוקת. הוא מת בגלות בהונולולו שבהוואי.

צבא קוואנטונג

צבא קוואנטונג או צבא גוואנדונג (ביפנית: Kantōgun 関東軍; בסינית: Guāndōngjūn 关东军) היה קבוצת ארמיות של הצבא הקיסרי היפני במחצית הראשונה של המאה ה-20. תפקיד הפיקוד על הצבא הפך לתפקיד היוקרתי ביותר בכל הצבא היפני. רבים מסגל הצבא, כמו הידקי טוג'ו, התקדמו בסולם הדרגות בצבא וכמו כן בממשלת האימפריה היפנית, והיו אחראים במידה רבה על הקמת מדינת הבובות מנצ'וקוו.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.