טוגה

הטוֹגָה, היא סוג של בגד שלבשו הרומאים. הטוגה לא הייתה אלא חתיכת אריג צמר דק בצורת אליפסה, שנלבשה מעל לטוניקה. הטוגה נתלתה מעל כתף שמאל, הקיפה את הגב, ומשם הובאה מתחת לזרוע ימין ונזרקה שוב מעל הכתף והזרוע השמאלית.

הטוגה הייתה לבוש אופייני לאזרחים רומיים ממין זכר, תושבי רומא שלא קיבלו אזרחות לא הורשו ללבוש את הטוגה, ומקורה כנראה באטרוסקים. הנשים לבשו בגד מקביל בשם סטולה.

בימי המלוכה הרומית והרפובליקה הרומית, הייתה הטוגה לבגד מלחמה, אולם הוכחה כלא נוחה לשימוש בעת קרב ולכן ננטשה כבגד קרבי. כתוצאה זוהתה הטוגה עם השלום. הטוגה הפכה במהרה לצורת לבוש הכרחית למכהנים במשרות ציבוריות, והמשיכה להיות כזאת גם בימי האימפריה הרומית, כאשר הפכה הטוגה לצורת לבוש ארעית. כתביו של מרקוס טוליוס קיקרו מכילים את האימרה "קֵדַנט אַרמַה טוגה" ("ייפול הנשק לטובת הטוגה"), משמע "יהי והשלום יחליף את המלחמה". האימרה הפכה למוטו מדינת ויומינג בארצות הברית.

מינים שונים של טוגות נלבשו על ידי בעלי תפקידים שונים, לדוגמה:

  • טוגה וִירִילִיס: טוגה לבנה פשוטה שנלבשה על ידי מרבית הרומאים שהגיעו לבגרות. נקראה גם טוגה פורה או טוגה אלבה.
  • טוגה פּוּלַה: טוגה שחורה שנלבשה על ידי בני המעמדות הנמוכים או על ידי אבלים.
  • טוגה פּרַאֵטֵקְסטַה: טוגה עם שוליים סגולים, נלבשה בידי קנסורים, כהנים, קיסרים, נערים שטרם הגיעו לבגרות ושחקנים בטרגדיות.
  • טוגה טרַבֵאַה: טוגה מפוספסת לאורכה בפסים אדומים ופסים סגולים, נלבשה על ידי חוזי עתידות.
  • טוגה פּיקטַה: טוגה סגולה או ארגמן, עדויית כוכבים, נלבשה על ידי מצביאים במצעדי ניצחון, קונסולים וקיסרים בימי חג.
  • טוגה קַנדִידַה: טוגה שהולבנה בעזרת אבקת גיר, נלבשה על ידי מועמדים לתפקיד ציבורי בהופעתם בפני הסנאט.
Roman toga 20-30 CE Glyptothek Munich
אזרח רומי לבוש בטוגה

ראו גם

קישורים חיצוניים

אבנובה

אבנובה (בלטינית: Abnoba) היא אלת היער והנהר מהמיתולוגיה הקלטית, שפולחנה היה נפוץ באזור היער השחור (בגרמניה של ימינו).

עם המפגש בין התרבות הקלטית ותרבות האימפריה הרומית, זוהתה אבנובה עם האלה דיאנה מהמיתולוגיה הרומית.

באזור היער השחור התגלו תשע כתובות המוקדשות לאלה, וכן מזבחות שהוקדשו לה - האחד בבאדן ויילר והאחר במולנבאך. בתבליט שעל מזבח זה מתוארת אבנובה בתיאור האופייני לדיאנה - דמות אישה לבושת טוגה, עומדת בסמוך לעץ שמאחוריו ארנבת.

כתובות מהתקופה הרומית מתייחסות לכל אזור היער השחור בשם "מונס אבנובה" על שם האלה.

אסטרואיד {456 Abnoba שהתגלה על ידי מקס וולף ופרידריך שוואסמן, נקרא על שמה.

אוגוסטוס מוויה לביקנה

אוגוסטוס מוויה לביקנה (באנגלית: Via Labicana Augustus) או "אוגוסטוס פונטיפקס מקסימוס", הוא פסל שיש המציג את הקיסר הרומי אוגוסטוס ככהן דת. הפסל נמצא בוילה של ליוויה, אשתו אוגוסטוס. כיום מוצג הפסל במוזיאון הלאומי, מרחצאות דיוקלטיאנוס, רומא.

אוגוסטוס מתואר עומד, הוא לובש טוגה המאפיינת את תפקידו כפונטיפקס מקסימוס, ראש הדת הרומית. גופו נמצא במצב של לפני צעידה קדימה. ידיו, השבורות כעת, היו מונפות קדימה וראשו מוטה מעט הצידה. פניו של אוגוסטוס הם תיאור סכמטי ואידיאלי של הקיסר ודמות זו משותפת לפסליו של אוגוסטוס מכל ימי תקופת שלטונו.

איידיל

אָיְידִיל (בלטינית: aedilis, מהמילה aedes "מקדש") היה מגיסטראט ברפובליקה הרומית ובאימפריה הרומית, שהיה אחראי על ענייניה המוניציפליים של העיר רומא.

המשרה נוצרה בשנת 494 לפנה"ס כתוצאה מפרישת הפלבס מן העיר, והאיידילים הפלבאים נבחרו באספת הפלבס. החל משנת 366 לפנה"ס כיהנו עוד שני איידילים ממעמד הפטריקים, שנבחרו באספת השבטים ובכך עלה מספר האיידילים לארבעה; האיידילים הפטריקיים כונו איידילים קורוליים, ואף על פי שסמכויותיהם היו זהות לעמיתיהם הפלבאים, יוקרתם הייתה גדולה יותר. הסיבה לכך כי נהנו מסמלי שלטון שהאיידילים הפלבאים לא זכו להם: טוגה עם שולי ארגמן וכיסא קורולי. שנה אחר כך נפתחה המשרה לפלבאים, ובשנת 364 הוחלט כי מדי שנה ייבחרו האיידילים הקורוליים לסירוגין מבין הפלבאים והפטריקים.

תחילה שימשו האיידילים הפלבאיים כעוזרי הטריבונים של הפלבס, אולם עד מהרה הורחבו סמכויותיהם במידה ניכרת. הסמכות החוקית של האיידילים הייתה "הדאגה לעיר" (cura urbis), שכללה אחריות לניקיון העיר, פיקוח על הסדר והחוק בעיר, תחזוקת המוסדות הציבוריים והרחובות, אחריות על הארכיונים, ארכוב החוקים ודאגה לאספקת מים ותבואה. נוסף לכך היו האיידילים אחראים לסדר בשווקים ולפיקוח על המידות והמשקלות. האיידילים נהנו מסמכות אכיפה וענישה (coercitio), שכללה הטלת קנסות, מאסר עבריינים ודרישת ערבות כספית.

עוד תפקיד בעל חשיבות של האיידילים היה עריכת חגיגות דתיות ומשחקים. המשחקים נערכו על חשבונם בצירוף כספי הקנסות שהטילו, ובימי הרפובליקה הייתה לכך חשיבות פוליטית גדולה: ככל שהמשחקים והחגיגות שערך האיידיל היו גדולות וראוותניות יותר, כך עלתה יוקרתו הפוליטית וגברו סיכוייו להיבחר למשרות הבכירות בהן משרת הפרטור.

יוליוס קיסר הוסיף עוד שני איידילים שכונו קראלס (Cereales), שתחום אחריותם היה הדאגה לאספקת מזון לרומא. בימיו של אוגוסטוס רוקנה סמכותם של האיידילים מתוכן בעקבות יצירת משרות שמטרתן הייתה לקחת אחריות על תפקידי האיידילים.

עם התפשטותה הטריטוריאלית של רומא נוצרו משרות איידילים גם במוניקיפיות ובקולוניות, שהיו זהות פחות או יותר למשרה המקורית.

בית הטבילה הנאוני

בית הטבילה הנאוני (באיטלקית: Battistero Neoniano) ברוונה הוא העתיק במונומנטים שבעיר ומתוארך לתחילת המאה ה-5. בית הטבילה מכונה גם "בית הטבילה האורתודוקסי" על מנת להבחין בינו לבין בית הטבילה האריאני שהוקם על ידי המלך האוסטרוגוטי תאודריק הגדול כחמישים שנה לאחר מכן.

המבנה הוקם על ידי הבישוף אורסוס בראשית המאה ה-5 בצורת מתומן וכחלק מבזיליקה גדולה שחרבה ב-1734. לפי המסורת ניצב בית הטבילה בחלקו על שרידיו של בית מרחץ רומי, ובנייתו הושלמה בשנת 450 לערך על ידי הבישוף נאון שהעניק לו את שמו ואף עיטר אותו בפסיפסים המעטרים אותו בשנת 458 או בסמוך לה.

הריצפה המקורית נמצאת כיום בעומק של שלושה מטרים מתחת לפני הקרקע, דבר המסתיר את ממדיו האמיתיים של המבנה. במרכזו של פסיפס התקרה נראה יוחנן המטביל מטביל את ישו. ישו מתואר כאיש זקן ומזוקן הטובל עד מותניו בנהר הירדן כשהוא ערום. מימין להם נראה אל המים הפגני ומעליהם יונה המייצגת את רוח הקודש. סביב לתמונה המרכזית נראית תהלוכה של 12 השליחים על רקע כחול כשהם לובשים טוגה ופליום בגווני זהב ולבן. התהלוכה נעה בשני כיוונים מנוגדים ומסתיימת במפגשם של פטרוס הקדוש ופאולוס הקדוש. בין השליחים נראות קנטלברות, מעין ענפי צמח, ככל הנראה ער אציל, בהם נעשה שימוש באומנות הנוצרית המוקדמת. פסיפס דומה לפסיפס זה מעטר גם את בית הטבילה האריאני בעיר.

בית הטבילה הוא אחד משמונה מבנים ברוונה שהוכרזו בשנת 1996 כאתר מורשת עולמית.

דמיטרי, נסיך ולדימיר

דמיטרי (ברוסית: Дмитрий; ‏1250–1294) בנו של אלכסנדר נבסקי היה נסיך ולדימיר ונסיך נובגורוד במשך מספר תקופות. בנוסף לכך, במשך כ-40 שנים היה נסיך פריאסלאבל ורוב הזמן התגורר בעיר זו.

בשנת 1257 החלה התקוממות עממית ברפובליקת נובגורוד. הסיבה הייתה רצונה של אורדת הזהב להרחיב את קבלת המיסים גם לשטחי נובגורוד שמעשית לא נכבשו על ידה. מרבית אצולת העיר התנגדה להתקוממות. אלכסנדר נבסקי הגיע לעיר ביחד עם נציגי החאן ודיכא את התקוממות. את דמיטרי השאיר בעיר בתור נציגו. עם פטירת אלכסנדר נבסקי בשנת 1263 עזב דמיטרי את העיר וקיבל את נסיכות פריאסלאבל. בעיר זו שלט במשך יותר מ-40 שנים.

בשנת 1268 השתתף בקרב רקובור בו הכוחות של נובגורוד הביסו את המסדר הליבוני.

בשנת 1276 התמנה לנסיך ולדימיר. במשך כל תקופת שלטונו הוא ניהל מאבק מול אחיו, אנדרי. לקבלת תמיכה האחים פנו לחאן אורדת הזהב, דבר שהביא לפלישות חוזרות ונשנות.

בשנים 1281-1282 דמיטרי גורש מכס נסיך ולדימיר בתמיכת החאן טוגה-מנגו. בשנת 1283 דמיטרי הצליח להחזיר לעצמו את השלטון באמצעות כוחות של חאן נוגאי. בשנת 1293 גורש סופית מכס נסיך ולדימיר על ידי אחיו תוך תמיכת החאן טוטן.

נפטר בשנת 1294.

האימפריה הרומית

האימפריה הרומית או הקיסרות הרומית (בלטינית: Imperium Romanum) הייתה מדינה רומית שהתקיימה באגן הים התיכון מימי אוגוסטוס (המאה ה-1 לפני הספירה) ועד נפילתה בשנת 476 לספירה. האימפריה הרומית נוצרה כתוצאה מהחלפת השלטון הרפובליקני ברומא העתיקה, והיא היוותה את השלב השלישי והאחרון בהתפתחות הציוויליזציה של רומא העתיקה; קדמו לה הרפובליקה הרומית (509 לפנה"ס - המאה ה-1 לפנה"ס) והמלוכה הרומית (המאה ה-8 לפנה"ס - 509 לפנה"ס). האימפריה הרומית התאפיינה בצורת ממשל אוטוקרטית ובשטחים רחבי הידיים אותם כבשה באירופה, בצפון אפריקה ובמזרח התיכון.

ישנם כמה אירועים המקובלים על ההיסטוריונים כנקודת המפתח למעבר בין הרפובליקה לקיסרות, בהם: מינויו של יוליוס קיסר לדיקטטור בשנת 44 לפנה"ס, קרב אקטיום (2 בספטמבר 31 לפנה"ס), והחלטת הסנאט להעניק לאוקטביאנוס את תואר הכבוד אוגוסטוס (ב-4 בינואר 27 לפנה"ס).

את התפשטותה החלה רומא העתיקה עוד בימי הרפובליקה, אך היא הגיעה לשיאה בימיו של הקיסר טראיאנוס, כאשר חלשה על שטח של כמעט 6 מיליון קמ"ר. בימי שלטונו של הקיסר הבא, הדריאנוס, נוהגים רבים לראות את ימי שיא עצמתה ושגשוגה התרבותי של האימפריה. מורשתה של האימפריה הרומית ניכרת בשפה, דת, ארכיטקטורה, פילוסופיה, משפטים והממשל באומות רבות ברחבי העולם עד עצם היום הזה.

לקראת אמצע המאה השלישית נקלעה האימפריה הרומית למשבר קשה עקב אי יציבות שלטונית, איומים צבאיים מחוץ לאימפריה וקשיים כלכליים. בסוף המאה הצליח הקיסר דיוקלטיאנוס לייצב את האימפריה, אך שיטת השלטון שהנהיג ב-293, הטטרארכיה, שחילקה את הנהגת האימפריה בין ארבעה שליטים שותפים, רמזה כבר על התפרקותה העתידית של האימפריה. ב-324 איחד הקיסר קונסטנטינוס שוב את האימפריה תחת שלטון של קיסר יחיד. הוא אף העביר את בירת האימפריה מרומא לקונסטנטינופוליס (ביזנטיון) שבפתח מיצר הבוספורוס. ב-395 הוריש הקיסר תיאודוסיוס הראשון את האימפריה לשני בניו, שקיבלו כל אחד מחצית האימפריה. כך נוצרו שתי ישויות: האימפריה הרומית המערבית שבירתה רומא, והאימפריה הרומית המזרחית שבירתה קונסטנטינופול.

הקיסרות הרומית המערבית התפוררה בהדרגה בלחץ פלישות העמים הברבריים, ורומא איבדה את שליטתה על רוב שטחיה. בשנת 476, כאשר הקיסר האחרון רומולוס אוגוסטולוס הודח על ידי אודואקר, היא חדלה להתקיים. הקיסרות הרומית המזרחית, או כפי שהיא מכונה בפי היסטוריונים מודרניים, הקיסרות הביזנטית, התקיימה עד לשנת 1453 עם כיבוש קונסטנטינופול על ידי האימפריה העות'מאנית בהנהגתו של מהמט השני. עם מותו של הקיסר הביזנטי האחרון, קונסטנטינוס האחד עשר, בקרב על העיר חדלה להתקיים גם הקיסרות הרומית המזרחית.

הבה

הֵבֵּה (יוונית עתיקה: Ἥβη; מילולית: נעורים) הייתה אלת הנעורים במיתולוגיה היוונית. שימשה גם כמשרתתם של האלים באולימפוס, והגישה להם נקטר ואמברוסיה. הבה הייתה בתם של זאוס, ראש האלים, ושל אשתו הרה, ואחותם של אל המלחמה ארס, אלת הלידה איליתיה ואל האש והנפחים הפיסטוס.

הבה התחתנה עם הרקולס לאחר שזה זכה למעמד של אל, וחתונה זו ציינה את הפיכתו לבן אלמוות. את תפקידה כמשרת האלים ירש הנסיך הטרויאני גנימדס.

בקרב הרומאים נודעה כיובנטאס, ומקדשים לכבודה הוקמו בגבעת הקפיטולין ובקירקוס מקסימוס. נערים צעירים נהגו להעניק לה מטבע כאות תודה, לאחר הפעם הראשונה שבה לבשו טוגה של גברים.

כוכב הלכת המינורי הבה 6, שהתגלה ב-1 ביולי 1847, קרוי על שמה.

הייסורים בגן (בליני)

"הייסורים בגן" הוא שמו של ציור מאת הצייר האיטלקי, בן תקופת הרנסאנס ג'ובאני בליני.

האיקונוגרפיה של הציור לקוחה מן הברית החדשה, ומתארת את "הייסורים בגן" - בתקופת הזמן שבין הסעודה האחרונה לבין מאסרו של ישו. על פי המתואר בברית החדשה, כרע ישו על ברכיו בגת שמנים שבהר הזיתים והתפלל אל האלוהים-האב. ישו השתמש בפניתו במטפורה של כוס, המסמלת את יסוריו העתידים לבוא, וביקש להעביר אותה מעל פניו במידת האפשר. לאחר התפילה גילה ישו כי התלמידיו שהיו עמו - פטרוס, יוחנן ויעקב בן זבדי נרדמו.

בליני מתאר את האירוע כמתרחש בשעת הזריחה, בתוך נוף כפרי פתוח. המישור הקידמי של הציור מתאר מעין גבעה או משטח אדמה מוגבה, שסלע מזדקר בקצהו. ישו מתואר כורע על ברכיו ומפנה את גבו בזווית כלפי הצופה. מולו מתואר ילד-מלאך מכונף (פוטי) לבן, האוחז בידו גביע. הוא מופיע יחף ולובש בגד טוניקה אדום ומעליו טוגה כחולה. שלושת תלמידיו מתוארים בזוויות שונות. האחד נשען על גבי סלע וגופו מתואר בפרופיל, השני נשען על ברכו, ואילו האחרון מתואר שוכב בהקצרה חריפה. ברקע הנוף מופיע תיאור יהודה איש קריות הפונה אל קבוצת חיילים ובכך מוליך אל מאסרו של ישו.

ציורו של בליני דומה לציור מאת אנדראה מנטניה (Andrea Mantegna), שהיה גיסו של בליני. על פי הערכת חוקרי תולדות האמנות, שואבים שני הציורים את השראתם מרישום בנושא זה מאת יאקופו בליני (Jacopo Bellini), אביו של ג'ובאני.

הסנאט הרומי

הסנאט הרומי היה גוף שלטוני שפעל ברומא העתיקה, תחילה כגוף מייעץ למלך וכשזה הודח הוא הפך לגוף המרכזי במדינה וכך הוא פעל עד ימי הרפובליקה המאוחרת. בתקופת הרפובליקה המאוחרת, סמכותו החלה להתערער עד שלבסוף, נהפך לגוף חסר עוצמה פוליטית עצמאית ונהיה כפוף לרצונו של הקיסר הרומי.

טוג

טוג (tog) היא יחידת מידה לעמידות תרמית של שטח נתון. עמידות תרמית מוכרת גם כ"כושר בידוד" והשימוש במונח טוג נעשה בדרך כלל בהקשר של תעשיית הטקסטיל ומוצריו ובעיקר לגבי שמיכות ושטיחים.

מקור המונח הוא בביטוי הבלתי פורמלי "togs" ככינוי לבגדים אשר הוא עצמו נגזר משמו של הבגד הרומאי טוגה.

טריומף (מצעד ניצחון)

טריומף, או טריומפוס (triumphus), היה טקס מדיני דתי ברומא העתיקה, שבמהלכו ערכו מצביא וצבאו תהלוכת ניצחון ברחובות העיר רומא.

ליקטור

ליקטור (לטינית: Lictor) היה חבר במעמד מיוחד של משרתי ציבור בתקופת המלוכה והרפובליקה הרומית, שמשימתו הייתה טיפול במגיסטראטים בעלי "אימפריום". בין השאר נתנו הליקטורים שירותי ליווי, ייצוג, והגנה למגיסטארטים ושימשו כמשרתיהם האישים ושומרי ראשם.

מקור מורשת הליקטורים בהיסטוריה הרומית עתיק מאוד. לפי טיטוס ליוויוס, רומלוס שהיה מלך רומא הראשון יצר את המשרה וקבע שהמלך יהיה מלווה ב-12 ליקטורים לזכר 12 הציפורים שהיו האות לכך שהוא יעלה למלוכה או לפי דעה אחרת ייתכן והמנהג שאול מן האטרוסקים שישבו באטרוריה, שלאחר ששנים עשר שבטיהם נהגו לבחור את מלכם (rege) הם נהגו לשלוח ליקטור אחד מכל שבט לשרות המלך, המסורת האחרונה נתמכת על ידי הממצא הארכאולוגי. רמז לתפקיד המקורי שלהם עשוי להמצא בשמם, אך גם כאן אין ידיעה ברורה. לפי אולוס גליוס מקור השם במילה ligando, קשירה, בגלל שהליקטורים נהגו לקשור את ידיהם ורגליהם של פושעים לפני הענשתם.

הליקטורים נבחרו מבין הפלבאים והיו אנשים חופשיים ואזרחי רומא, דבר שניתן להקיש מהעובדה שלבשו טוגה בתוך רומא. הליקטור היה צריך להיות אדם חסון המסוגל לעבודה גופנית. הליקטורים היו פטורים משירות צבאי וקיבלו שכר קבוע של 600 ססטרצים (נכון לראשית תקופת האימפריה) ואורגנו באגודה. לרוב, נבחרו הליקטורים על–ידי המגיסטרט אותו היו אמורים לשרת, אך ייתכן שנבחרו בהגרלה.

מסיבה

מסיבה היא אירוע חברתי, שאמור לשעשע ולענג את המשתתפים בו. לעיתים יש לו משמעויות דתיות, תרבותיות או עונתיות, אך המונח "מסיבה" מתייחס להיבט החברתי של ההתכנסות.

קיים קשר בין מסיבות לבין חגיגות וחגים דתיים או תרבותיים, אבל מסיבות נערכות בדרך כלל על ידי גורמים פרטיים או מסחריים והן לרוב לא-פורמליות. כמעט כל אירוע או עילה יכולים לשמש כ"סיבה למסיבה". בתרבויות מסוימות נהוג אף להפוך את טקס האשכבה במותו של אדם למסיבה, על מנת לעודד את קרובי המת. בדרך כלל נערכות מסיבות לרגל ימי הולדת, חתונות, ימי שנה, מסיבת רווקים, נישואים ויום נישואים. לעיתים נערכות מסיבות בעסקים המיועדים לכך - מועדונים ודיסקוטקים - אך לעיתים נערכות ומאורגנות מסיבות באופן פרטי או תחת כיפת השמיים.

מסיבת טוגה

מסיבת טוגה היא מסיבת תחפושות בה המשתתפים לובשים טוגות, העשויות בדרך כלל מסדינים לבנים, וקיימים בה אלמנטים הקשורים ליוון העתיקה ורומא העתיקה. מסיבות טוגה נפוצות בעולם המערבי, בעיקר בארצות הברית, בריטניה ואוסטרליה, ומתקיימות בדרך כלל במסגרת סטודנטיאלית. לכן מסיבות טוגה נוטות להתרכז סביב שתיית אלכוהול, ומשחקי שתייה. מלבד הטוגה, משתתפי המסיבה נוהגים לחבוש זר מעלים ולנעול סנדלים בסגנון רומי.

מסיבות בסגנון רומי תועדו החל מהמאה ה-18, אך מאפייני המסיבות השתנו במאה ה-20 כאשר נערכו על ידי סטודנטים. הסרט בית החיות, שזכה להצלחה רבה, תרם לפופולריות של מסיבות הטוגה הסטודנטיאליות ברחבי העולם.

ב-2015 נרשמה בספר השיאים של גינס מסיבת הטוגה הגדולה בעולם. המסיבה התרחשה באוסטרליה, ונספרו בה 7000 משתתפים לבושים בטוגות.

מסיבת תחפושות

מסיבת תחפושות היא סוג של מסיבה שבה האורחים מגיעים מחופשים. מסיבות אלו פופולריות לכבוד חגים בהם נהוג להתחפש כמו פורים וליל כל הקדושים.

קאנג'י

קַאנְגִ'י (ביפנית: 漢字, "סימנים מתקופת האן הסינית") הם סימנים סיניים אשר נעשה בהם שימוש בכתיבת השפה היפנית. קאנג'י הוא אחד מארבעה מערכי כתב הנמצאים בשימוש בכתב היפני המודרני (שלושת האחרים הם: היראגאנה, קאטאקאנה ורומאג'י).

קסיס (כומר)

קסיס (געז: ቀሲሰ, אמהרית: ቀሰ - "קס"; תגרית: ቀሺ - "קשי"; עברית: קשיש) הוא תואר המתייחס לכמרים בכנסייה האתיופית, האריתראית, והמקביל לתואר פרסביטר . הקסיס הוא כומר נשוי וזאת בניגוד לכהן שהוא כומר-נזיר. הקסיס נחשב לאחד מהסקרמנטים של הכנסייה.כדי לכהן בתפקיד צריך להיות קודם לכך דיאקון נשוי ולהתמחות בחוק הדתי. הקסיס יכול להמשיך בלימודיו ולזכות בתואר "קדש" שמשמעותו אחריות על ספרי הקודש ועל הכנת הסדר הליטורגי הוא גם יכול לתפקד כ"נפקה כהן" (עוזר הכהן) ולערוך סקרמנטים וטקסים. הקסיס מתפקד גם כנפס אבאת, שהוא קסיס אישי של מאמינים ולהם נותן להם הדרכה, ייעוץ ושומע את ווידוייהם.הקסיס חייב להיות נשוי, אם הוא מתגרש או נישא בשנית לאחר התאלמנותו הוא מאבד את מעמדו ויכול לכהן בתור דבתרה.

לבושו היומיומי של הקסיס הוא ביגוד מסורתי הכולל קוטה (טוגה אתיופית), לעיתים הם עם צ'רה (מקל שבראשו שיער סוס). פריטים ייחודים להם כוללים דבב (שמשייה), טמטם (כיסוי ראש), וצלב יד קטן. לבוש דתי מלא נלבש בטקסים.

בשפה היומיומית המונחים כהן וקסיס הפכו לנרדפות זה את זה וזאת חרף השוני המהותי ביניהם.

רשימת המלכים השומרית

רשימת המלכים השומרית הוא כתב יד עתיק שנכתב במקורו בשומרית, המונה את מלכי שומר משושלות שומריות ושכנות, שנות המלוכה שלהם, ומקומה של מלכותם ה"רשמית". היו שהצביעו על דמיון בין רשימה זו לבין רשימות הדורות הקדומים בספר בראשית (מאדם עד נח ומנח עד אברהם), כאשר בשתי הרשימות ישנה ירידה הדרגתית בשנות חייהם של האישים המנויים בהן, משנות חיים ארוכות מאוד בממדים מיתיים בתחילת הרשימה, עד לסדרי גודל הדומים יותר למציאות שאנו מכירים בסופה.

במהלך תקופת הברונזה, הלכה והפכה הרשימה לכלי פוליטי בידי גורמים שונים. הגרסה הסופית והיחידה המוכרת לנו, מתקופת הברונזה התיכונה, נועדה לאשש את טענות מלכי שושלת איסין להגמוניה על לרסה וערי מדינה שכנות בדרום מסופוטמיה.

תל קדש

תל קֶדֶשׁ (תל קדס) הוא גן לאומי בהרי נפתלי שבגליל העליון המזרחי, כארבעה ק"מ מערבית לצומת ישע. הגן מכיל שני אתרים: תל-קדש שמדרום-מערב לכביש הצפון, והמקדש הרומאי שמצפון-מזרח לכביש. התל הוא הגדול בתילי הגליל העליון. למרגלות התל נובע עין קדש.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.