טובת הנאה

טובת הנאה היא הטבה, בכסף, בשווה כסף ולעיתים אף הטבה שלא ניתן לכמת אותה בכסף, שאדם מקבל בתמורה לפעילותו. קבלת טובת הנאה עלולה להיחשב לשוחד, ולעיתים היא חייבת במס.

במשפט העברי ישנה התייחסות גם לטובת הנאה כערך כלכלי, ולהגדרת ערך זה השלכות שונות בהלכה.

איסורים בחוקי מדינת ישראל על קבלת טובת הנאה

ברבים מחוקי מדינת ישראל משמש המושג "טובת הנאה" כחלק מתיאור של קבלה או נתינה שיש בהם עבירה פלילית. חוק העונשין קובע כי "אין נפקא מינה בשוחד – אם היה כסף, שווה כסף, שירות או טובת הנאה אחרת". בחוק בחירות לגופים ציבוריים מוגדר שוחד, שנתינתו וקבלתו אסורות, "לרבות מתנה, זכות הלוואה, מתן עבודה וכל טובת הנאה אחרת".

חוק שירות הציבור (מתנות) קובע "ניתנה לעובד הציבור באשר הוא עובד הציבור מתנה ... ועובד הציבור לא סירב לקבלה ולא החזירה לנותנה לאלתר, תקום המתנה לקנין המדינה; ובמתנה שאין בה קנין חייב עובד הציבור לשלם לאוצר המדינה את שוויה." מתנה, לעניין זה, היא "הקניית נכס שלא בתמורה או מתן שירות או טובת הנאה אחרת שלא בתמורה". עם זאת, החוק מתיר קבלת מתנות מסוימות, ובהן מתנה קטנת ערך וסבירה ומתנה מחברים לעבודה. נציבות שירות המדינה פרסמה הנחיות בעניין זה.[1]

סעיף 63 לחוק העונשין קובע "בשל עבירה שנתכוון בה הנאשם לגרום נזק ממון לאחר או להשיג טובת הנאה לעצמו או לאחר, רשאי בית המשפט להטיל על הנאשם קנס פי ארבעה משוויים של הנזק שנגרם או של טובת ההנאה שהושגה על ידי העבירה, או את הקנס שנקבע בחיקוק, הכל לפי הגדול שבהם".

טובת הנאה-ממון

בתלמוד מתקיים דיון האם שוויה של טובת הנאה נחשבת כממון ממשי.

איסורים במשפט העברי על קבלת טובת הנאה

התורה אוסרת על השופט לקחת שוחד: "וְשֹׁחַד לֹא תִקָּח" (ספר שמות, פרק כ"ג, פסוק ח'); "לֹא־תַטֶּה מִשְׁפָּט לֹא תַכִּיר פָּנִים וְלֹא־תִקַּח שֹׁחַד כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר עֵינֵי חֲכָמִים וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִם" (ספר דברים, פרק ט"ז, פסוק י"ט). רש"י, בפירושו לפסוק בספר שמות, מציין שהאיסור חל אף אם השוחד ניתן כדי לשפוט אמת, וכך פסק הרמב"ם.[2]

כדי להמחיש עד כמה יש להיזהר בעניין זה מביא התלמוד[3] דוגמאות אחדות לטובות הנאה פעוטות שנתן בעל דין לדיין, ועקב כך פסל הדיין עצמו מלדון בעניינו:

  • שמואל פסל עצמו לאחר שהתברר לו שבעל דין הושיט לו יד כדי לסייע לו לעלות ממעבורת.
  • אמימר פסל עצמו לאחר שהתברר לו שבעל דין הסיר נוצה שעפה לראשו.
  • מר עוקבא פסל עצמו לאחר שהתברר לו שבעל דין כיסה רוק שהיה בדרכו.

איסור קבלת שוחד, החל על השופטים, הורחב גם לעובדי הציבור, למשל בדבריו של יום טוב ליפמן הלר: "כתבתי זה להורות לנתמנים על הציבור, אף על פי שאין דיניהם דין תורה ולא נתקבלו לכך, אפילו הכי יזהרו מלקבל מתנות על דיניהם".

מיסוי טובת הנאה

טובת הנאה בעלת ערך כספי שנתן מעסיק לעובד היא הכנסה חייבת במס, בהתאם לסעיף 2(2) לפקודת מס הכנסה, הקובע את הכנסתו של שכיר החייבת במס: "השתכרות או ריווח מעבודה; כל טובת הנאה או קצובה שניתנו לעובד ממעבידו; תשלומים שניתנו לעובד לכיסוי הוצאותיו, לרבות תשלומים בשל החזקת רכב או טלפון, נסיעות לחוץ לארץ או רכישת ספרות מקצועית או ביגוד, אך למעט תשלומים כאמור המותרים לעובד כהוצאה; שוויו של שימוש ברכב או ברדיו טלפון נייד שהועמד לרשותו של העובד; והכל - בין שניתנו בכסף ובין בשווה כסף, בין שניתנו לעובד במישרין או בעקיפין או שניתנו לאחר לטובתו". כאשר ניתנת לעובד טובת הנאה לשם מילוי תפקידו אצל מעסיקו, אין היא נחשבת כהכנסה בידי העובד. ביגוד שניתן לעובד ממעסיקו ומשמש רק לצורך העבודה, אינו נחשב כהכנסה לעובד. גם התקנת מזגן אוויר במקום העבודה, אף שגם העובד נהנה ממנה, אינה נחשבת כהכנסה בידי העובד, משום שמטרתה העיקרית היא יצירת תנאי עבודה נאותים. לעומת זאת, רכב צמוד שעובד מקבל לשם מילוי תפקידו, ומשמש את העובד גם לנסיעות פרטיות, נחשב כהכנסה בידי העובד, החייבת בכל המיסים החלים על השכר.

במיקומו של קו הגבול בין הנאת העובד לטובת המעביד עוסק פסק דין של בית המשפט העליון[4] שעסק בשאלה האם המדים שנותן קואופרטיב "דן" לעובדיו הם בגדר טובת הנאה לעובדים. השופט אלפרד ויתקון הציג את הדילמה: "הבעיה כפולה. עלינו להיזהר משתי תקלות, אחת שלא נחייב במס דבר שלמעשה אינו הכנסה, ואחת שלא נפטור מהמס דבר שלמעשה אינו אלא הכנסה מוסווית." בהתאם לקווים המנחים שנוסחו בפסק הדין נקבע כי "בגדי החורף והנעליים שניתנו לחברים ולעובדים הקבועים להנאתם ולא כבגדי עבודה דווקא - הכנסה הם, וכי שווי ההכנסה הזאת הוא אותו סכום שהמצרך עלה למערערת" ואילו בגדי הקיץ שניתנו הם בגדר בגדי עבודה, שאין לראות בהם טובת הנאה לעובדים.

מתנה שמקבל עובד ממעסיקו לרגל מאורע אישי משמח (נישואים, הולדת ילד וכדומה) ומתנה שמקבל אדם במסגרת קשריו העסקיים (מתנה מספק, מתנה מלקוח) אינה בגדר טובת הנאה חייבת במס, בגבולות תקרה שנתית (210 ש"ח לשנה בשנת 2017).

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ קבלת מתנות וטובות הנאה לפי חוק שירות הציבור (מתנות), התש"ם-1979 - הודעת ריענון, באתר של נציבות שירות המדינה
  2. ^ משנה תורה לרמב"ם, הלכות סנהדרין והעונשין המסורין להם, פרק כ"ג, הלכה א'
  3. ^ תלמוד בבלי, מסכת כתובות, דף ק"ה, עמוד ב'
  4. ^ ע"א 545/59, "דן" אגודה שיתופית בע"מ נ' פקיד השומה תל אביב, ניתן ב-27 באוקטובר 1960
איסור שוחד

איסור שוחד הוא מצוות לא תעשה מהתורה על קבלת שוחד בידי הדיינים.

התורה אוסרת על השופט לקחת שוחד: "וְשֹׁחַד לֹא תִקָּח" (ספר שמות, פרק כ"ג, פסוק ח'); "לֹא־תַטֶּה מִשְׁפָּט לֹא תַכִּיר פָּנִים וְלֹא־תִקַּח שֹׁחַד כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר עֵינֵי חֲכָמִים וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִם" (ספר דברים, פרק ט"ז, פסוק י"ט). רש"י, בפירושו לפסוק בספר שמות, מציין שהאיסור חל אף אם השוחד ניתן כדי לשפוט אמת.

בנבואתו הראשונה מאשים ישעיהו הנביא: "שָׂרַיִךְ סוֹרְרִים וְחַבְרֵי גַּנָּבִים כֻּלּוֹ אֹהֵב שֹׁחַד וְרֹדֵף שַׁלְמֹנִים יָתוֹם לֹא יִשְׁפֹּטוּ וְרִיב אַלְמָנָה לֹא-יָבוֹא אֲלֵיהֶם" (ספר ישעיהו, פרק א', פסוק כ"ג).

בתלמוד נאמר "אפילו צדיק גמור ולוקח שוחד, אינו נפטר מן העולם בלא טירוף דעת" (תלמוד בבלי, מסכת כתובות, דף ק"ה, עמוד ב'). בהמשך מומחשת הזהירות שנקטו חכמים גם מאבק שוחד, שהוא מעשה שיש בו רק דמיון לשוחד. מסופר על האמורא שמואל שעבר על גשר. בא אדם ונתן לו יד, לסייע לו במעבר הגשר. אמר לו שמואל: מה מעשיך פה? אמר לו: דין יש לי בפניך. אמר לו: פסול אני לך לדין.

מאוחר יותר הורחב האיסור על קבלת טובת הנאה מבעל דין גם לאחר שהסתיים המשפט. הרמ"א כתב בעניין זה במאה ה-16: "דיין שדן כבר, ובא הבעל דין ליתן לו מתנה על שהפך בזכותו - אסור לו לקבלו".

אף שבתורה מוצג איסור שוחד כאיסור על המקבל, הרחיבו חז"ל איסור זה גם לנותן, בבחינת "לפני עיוור לא תיתן מכשול".

איסור מתן שוחד וקבלתו מתייחס גם לשופט נכרי, משום שגם בני נח נצטוו על הדינים, ואף להם אסור לקבל שוחד, ומי שמציע להם שוחד, עושה עוולה, וגם גורם להם מכשול.האיסור לתת שוחד ולקבלו אמור גם ביחס להליכי בחירתם של נבחרי הציבור. בספרות ההלכה, הדבר בא לידי ביטוי מיוחד בעניין בחירת רבנים..

בג"ץ אל-על נתיבי אויר לישראל נגד יונתן דנילוביץ

בג"ץ 721/94 אל-על נתיבי אויר לישראל נ' יונתן דנילוביץ ובית הדין הארצי לעבודה, שניתן בשנת 1994, הוא פסק-הדין הראשון של בית המשפט העליון העוסק באפליה על רקע נטייה מינית, ובו נקבע כי מעבידים אינם רשאים להפלות, במתן הטבות לעובדיהם, בין בני זוג ממינים שונה לבני זוג מאותו המין.

בשנת 1989 הגיש יונתן דנילוביץ', דייל בחברת אל על, באמצעות האגודה לזכויות האזרח בישראל, תביעה נגד אל על בבית הדין האזורי לעבודה בגין אפלייתו בזכות לכרטיסי טיסה חינם לבן זוגו, לעומת בני זוג שאינם בני אותו המין. בית הדין פסק לטובת דנילוביץ', וקבע שהמדובר בהפליה אסורה על-פי חוק שוויון ההזדמנויות בעבודה, שתוך כדי התנהלות התביעה המשפטית תוקן, (בינואר 1992)‏ וקבע מפורשות כי אסורה אפליה בגין נטייה מינית.

חברת אל על ערערה על פסק הדין בבית הדין הארצי לעבודה, והפסידה גם שם. החברה לא השלימה עם תוצאה זו, ועתרה לבג"ץ כנגדה. בשנת 1994 דחה בג"ץ את עתירתה של חברת אל על, ואישר את פסקי הדין של בית הדין האזורי לעבודה ושל בית הדין הארצי לעבודה.

סדרת פסקי דין אלה, ובפרט פסיקת בג"ץ, היוותה פריצת דרך בהכרה בזכויותיהם של זוגות הומוסקסואלים בישראל.

דיני הראיות

דיני הראיות הם ענף משפטי של הדין הפרוצדורלי העוסק בסדרי הדין, ומכיל את הכללים באשר ל"כשרות", "קבילות" "משקלן של ראיות" ו"דיות ראיות" הבאות להוכיח את העובדות השנויות במחלוקת, לצורך הכרעה במשפט, בדיון פלילי ובדיון אזרחי.

כללים אלו נועדו לקבוע כיצד מבררים עובדות, להבדיל מברור מחלוקות אחרות בהליכי משפט כמו פרשנות הדין, חומרת המעשה, רמת הענישה, פסיקה קודמת, כוונה פלילית ועוד. מטרתם להסדיר את הסוגיות השונות בהליך פלילי וגם אזרחי בהקשר לברור העובדות, כגון מי כשיר לעדות, אופן הגשת מסמכים הקלטות ותמלילים, מגבלות על עדות קטין או קרוב משפחה, כללים לביצוע חקירה ראשית ונגדית, עד עוין, עד מדינה, עד מומחה, הענקת חיסיון ומכלול הסוגיות המהוות את שגרת בירור העובדות במשפט.

כללי 'כשרות' הם מערכת הכללים הקובעת אילו סוגי עדים, עדותם פסולה או כשרה בפני בית המשפט.

כללי 'קבילות' הם מערכת הכללים הקובעת אילו עדויות יתקבלו בבית המשפט, כאשר הכלל הבולט היא כי "עדות שמיעה", לאמור, עדות שלא נתפסה בחושיו של עד אלא זה שמעה או הבינה מאחר פסולה כראיה לאמיתות תוכנה משום שהיא עדות לפי שמועה.

כללי 'משקל' הם מערכת הכללים החלה על ראיות - כשרות וקבילות - והמחייבת משקל מסוים לצורך הכרעה/הרשעה בשלבי המשפט השונים, כגון ראיה חלוטה, ראיה מכרעת או ראיה לכאורה.

כללי 'דיות ראיות' הם כללים בדיני הראיות הקובעים באילו משפטים יהא די בעדות יחידה להכריע את הדין, ואיזו תוספת ראייתית תידרש, אם תידרש.

דיני נאמנות

נאמנות היא זיקה לנכס שעל פיה חייב נאמן להחזיק או לפעול בנכס לטובת נהנה או למטרה אחרת. לדיני הנאמנות יש שני היבטים עיקריים: האחד הוא ההיבט הקנייני, של מהות הזיקה בין הנכס לנאמן ובין הנכס לנהנה; השני הוא ההיבט החיובי, של מערכת היחסים בין הנאמן לנהנה וביניהם לבין אחרים.

הדלפה

הדלפה היא העברת מידע מסווג או פנימי בחשאי ובאופן בלתי מוסמך לגורם חיצוני, בעיקר לאמצעי התקשורת.

המרת דת

המרת דת היא מעבר של אדם מדת אחת לאחרת, וקבלת כללי הדת החדשה, פולחניה ועיקרי אמונתה. תהליך המרת הדת כולל בדרך-כלל כמה שלבים: התנתקות האדם מקהילתו הדתית הקודמת, בקשתו להצטרף לקהילה דתית חדשה, עריכת טקס מעבר, וקבלה על ידי הממסד והחברים בדת החדשה. ישנם מקרים שבהם משפחות ואף חברות שלמות ממירות את דתן. במצב כזה התהליך חל על החברה כולה כקולקטיב. במקרה של המרת דת המונית מוכרת לפעמים תופעה של סינקרטיזם - אימוץ הדת החדשה תוך שילוב אמונות וטקסים מן הדתות הקודמות בתוכה.

מרבית המסגרות הדתיות כוללות הגדרות לגבי בני-האדם ששייכים לקהילה או שאמורים להשתייך אליה. כללים אלה מגדירים גם את הדרך להצטרפות לקהילה.

יש דתות, כגון הנצרות המעודדות הצטרפות בני-אדם ומשפחות לקהילותיהן. יש דתות שאינן מאפשרות הצטרפות אנשים חדשים לקהילותיהן. בדת הדרוזית מקובל שמי שנולד כדרוזי שייך לקהילה, אבל מאז המאה ה-11 אין אפשרות אחרת להצטרף אליה.

הסיבות להמרת דת הן מגוונות:

אמונה בעקרונות של דת אחרת או הכרה דתית פנימית של אדם, שהדת שאליה הוא עובר, עדיפה מדתו הנוכחית.

רצון לנישואין עם בן דת אחרת, לעיתים כדי לממש את הנישואים עצמם, ולעיתים כדי להימנע מפיצול דתי במשפחה המוקמת.

רצון של מיעוט להשתלב בחברה הכללית, להתקבל על ידה ולהתקדם בה.

פיתוי, חומרי או אחר, שניתן לאדם על ידי נציגים של הדת האחרת, שמטרתם הגדלת מספר המאמינים בדתם.

רדיפה של בני דת מסוימת, לעיתים עד כדי סכנת מוות, שגורמת להם להמיר את דתם בעל כורחם.

השאלה

השאלה היא מסירת חפץ לשימוש זמני, ללא תשלום וללא שינוי של הבעלות על החפץ. להבדיל מהשכרה, שאף היא מסירת חפץ לשימוש זמני, אך תמורת תשלום והכרוכה בוויתור זמני על זכויות בעלות. בתום תקופת ההשאלה על השואל להחזיר את החפץ למשאיל. יש להבחין גם בין השאלה להלוואה - הלוואה היא מסירת דבר והחזרת דבר מקביל או שווה ערך, אם כסף ואם מוצר מתכלה - אדם שואל כלי מטבח משכנו ומשיב לו אותו כלי עצמו, אך הוא לווה ממנו כוס סוכר ומשיב לו כוס סוכר באותו גודל בדיוק, אך לא את הסוכר שבו השתמש.

השאלה מקובלת בין ידידים, כדרך לסיוע הדדי. השאלה נעשית לעיתים גם במסגרת פעילות עסקית (אם כי בה מקובלת יותר השכרה). ההשאלה גם תורמת לצמצום תרבות הצריכה, וצמצום השימוש במשאבי כדור הארץ כעזרה לאיכות הסביבה.

לעיתים, ובפרט בעולם המסחר בשוק ההון משתמשים במונח השאלה, אך למעשה מדובר בהלוואה בריבית אפס.

השאלה מקובלת גם בפעילות ציבורית. דוגמאות:

ספריית השאלה - ספרייה ציבורית המשאילה ספרים לקוראים החברים בה.

ארגון "יד שרה" עוסק בהשאלה של ציוד רפואי לחולים.

השאלה של מוצגים בין מוזיאונים, למשל לשם תצוגה רחבה של יצירותיו של אמן מסוים, יצירות הפזורות במוזיאונים רבים.

כלי נגינה יקרים, הנמצאים בבעלותם של אספנים, מושאלים לאמנים לשם נגינה בהם.במשמעות שונה מעט משמש המושג בהתייחסות להשאלה של עובד, שהיא העברה זמנית של עובד לפעילות אצל מעביד אחר, לקידומו של מיזם משותף לשני המעבידים. השאלה דומה מקובלת בקבוצות ספורט, שבהן ספורטאי מושאל לעונה אחת לקבוצה אחרת, ולאחר מכן חוזר לקבוצתו המקורית.

טען ביניים

טען ביניים הוא הליך משפטי אשר מתנהל בבית משפט השלום, במסגרתו פונה בעל דין, שנתבע, או שצפוי להיתבע, על ידי צדדים שונים בתביעות סותרות לבית המשפט בבקשה שיכריע בתביעות הסותרות. לדוגמה, אדם שמחזיק בנכס ששני אנשים טוענים לבעלות עליו, ויש לו ספק מי מהם צודק, רשאי לפנות לבית המשפט בהליך של טען ביניים כדי שבית המשפט יכריע ביניהם, וזאת, בין אם אחד מהם, שניהם או אף אחד מהם הגיש תביעה בעניין נגדו. מקרה נפוץ נוסף הוא מי שמחזיק כספים שאינם שלו ויש מספר אנשים או מעקלים אשר טוענים לכספים אלו.

בעל הדין המגיש טען ביניים, מכונה "מבקש", ומי שטוען לזכות באותו עניין נקרא "טוען".

על המבקש בטען ביניים להצהיר כי הוא אינו תובע טובת הנאה בנושא השנוי במחלוקת, אינו בקנוניה עם אחד הצדדים, ומוכן לפעול כפי שייפסק (לרבות העברת נושא התביעה לבית המשפט).

על הטוען להגיש הודעת הסתלקות לפיה הוא אינו תובע דבר, או הודעת פרטים, אשר מפרטת את נימוקי תביעתו.

בית המשפט רשאי לתת צו גודר כנגד טוען. אם הטוען הגיש הודעת הסתלקות, הצו יחסום כל תביעה עתידית שלו כנגד כל הצדדים בטען הביניים. אם הטוען לא הגיש הודעת הסתלקות, הצו יהיה תקף כנגד המבקש בלבד, וכנגד כל מי שבא מכוחו.

סדרי הדין בטען ביניים בישראל נקבעו בסעיפים 224-233 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. ההליך צפוי להתבטל עם כניסתן לתוקף של תקנות סדר הדין האזרחי החדשות (תקנות סדר הדין האזרחי, התשע״ט–2018) ביום ה' באלול התשע״ט (5 בספטמבר 2019).

כלנתריזם

כָּלַנתֶריזם הוא מונח גנאי בשיח הפוליטי בישראל, על שמו של רחמים כלנתר, חבר עיריית ירושלים בשנות החמישים. הביטוי מתאר מצב של מעבר של חבר כנסת או חבר מועצת רשות מקומית מסיעה אחת לאחרת תמורת טובת הנאה פוליטית.

כלנתר היה חבר סיעת "הפועל המזרחי" בעיריית ירושלים שנטש את סיעתו, שפעלה כדי להדיח את ראש העיר גרשון אגרון באוגוסט 1956, על רקע תמיכתו של ראש העיר בהקמת בית כנסת רפורמי ובריכת שחייה מעורבת בעיר. כלנתר הפך לתומך של אגרון, דבר שהעניק לאגרון רוב במועצה, ובתמורה מונה כלנתר לתפקיד סגן ראש העיר הממונה על ענייני דת ותברואה.

צעד זה היה אפשרי כיוון שבאותה תקופה בחרו תושבי הרשות המקומית את חברי המועצה בבחירות יחסיות, והמועצה בחרה מתוכה את ראש המועצה, אשר היה חייב לזכות ברוב מוחלט של חבריה (בשנת 1975 אישרה הכנסת חוק חדש שהפריד בין הבחירות למועצת הרשות ולראש הרשות).

בחוק יסוד: הכנסת הוכנס סעיף שנועד להקשות במקצת על תופעת הכלנתריזם. סעיף זה (6א) קובע שחברי כנסת שפרשו מסיעתם (שלא במסגרת סיעה חדשה מוכרת) ועברו לסיעה אחרת אינם רשאים להיות מועמדים בבחירות הבאות במסגרת סיעתם החדשה, אלא אם פרשו מחברותם בכנסת, ובכך איפשרו למפלגתם הקודמת לשמור על כוחה הפרלמנטרי, אשר על פיו נקבע מימון המפלגות וייצוגן בוועדות הבחירות. סעיף זה אילץ את שמעון פרס, דליה איציק, חיים רמון, צחי הנגבי ומיכאל נודלמן להתפטר מחברותם בכנסת, כדי שיוכלו להיבחר ברשימת קדימה בבחירות לכנסת השבע עשרה.

משולם נהרי

מְשוּלם נהרי (נולד ב-7 במאי 1951, א' באייר ה'תשי"א) הוא סגן שר הפנים, סגן השר לפיתוח הפריפריה, הנגב והגליל וחבר הכנסת מטעם מפלגת ש"ס. כיהן גם כשר בלי תיק.

מתנה

מתנה (מונחים נרדפים: שי, תשורה, מנחה, דורון, זבד, אשכר, מתת) היא הענקה של כסף, טובין וכדומה, ללא קבלת פיצוי בתמורה לכך (בניגוד למתבצע במסחר). הכוונה במסירת מתנה היא להעניקה בחינם, אם כי עשויה להיות ציפייה חברתית להדדיות, או לקבלת תמורה במונחי יוקרה או כוח. בחברות רבות, החלפת מתנות הדדית עשויה לתרום ללכידות החברתית.

בהשאלה, המונח מתנה עשוי לשמש גם לכל דבר המורעף על הזולת וגורם לאושר או מפחית עצב, לרבות מחילה וחביבות.

עד מדינה

עד מדינה, המכונה לעיתים גם "עד המלך", הוא חשוד, נאשם, או מורשע בפלילים, המעיד מטעם התביעה נגד עמיתיו או שותפיו לעבירה בעקבות הסכם שערך עם הפרקליטות.

החלטת אדם להפוך לעד מדינה עשויה להיות כתוצאה מרגש אשמה או חרטה, אך לעיתים קרובות יותר החלטה כזו מתקבלת בתגובה להצעה נדיבה של התביעה, כגון: הגשת כתב אישום רק על עבירה פחותה, הסדר טיעון נדיב, הסכמה על מאסר בתנאים נוחים מהרגיל, וכדומה. בתביעות פליליות שבהן נידונות עבירות קשות, שסכנתן לציבור רבה, ומנגד קיים קושי באיתור עדים, כגון משפטי חשודים בפשע מאורגן, יש וההצעה להפוך לעד מדינה מלווה בהסכם חסינות מפני תביעה והצטרפות לתוכנית להגנת עדים, אף אם עד המדינה מודה בביצוע מעשי עבירה.

עדות מוקדמת

עדות מוקדמת היא עדות הנמסרת בפני בית המשפט לפני פתיחת המשפט ואף בטרם הוגש כתב אישום.

סעיף 117(א) לחוק סדר הדין הפלילי מתיר לקיים עדות מוקדמת כאשר יש יסוד סביר להניח שלא ניתן יהיה לגבות את העדויות במהלך המשפט, למשל כאשר עד מתכוון לעזוב את המדינה ולא בטוח שיהיה מוכן לחזור, או כאשר יש חשש שהעד לא יסכים בעתיד להעיד בגלל פחד או טובת הנאה. דרישה לעדות מוקדמת יכולה לבוא מצד התובע, מצד נאשם או מצד אדם העשוי להיות נאשם. אם במהלך המשפט יש אפשרות להזמין שוב את העד להעיד, הדבר ייעשה אם לנאשם לא הייתה הזדמנות לחקור את העד בחקירתו המוקדמת, לנאשם לא היה הזדמנות סבירה למנות סניגור לקראת העדות המוקדמת או בית המשפט סובר שהדבר נדרש לצורך עשיית צדק.

גביית עדות מוקדמת אינה חפה מבעיות, שכן לא תמיד הסתיימה החקירה ולעולם אין בידי החשוד חומר הראיות באופן שיאפשר לו לערוך חקירה נגדית באופן מיטבי. לעיתים מתקיימת עדות מוקדמת עוד לפני שאותר חשוד במקרה, ובמקרה זה הסנגוריה הציבורית מייצגת חשוד עתידי אפשרי. החוק מכיר בבעיה זאת וקובע שבית המשפט ישקול במתן פסק הדין את האפשרות של הנאשם לבצע חקירה נגדית ויתייחס לעדות המוקדמת בהתאם.

מקרה ידוע של גביית עדות מוקדמת היה זימונו של העד משה טלנסקי לעדות מוקדמת בפרשת מעטפות הכסף.

עדות שקר

עֵדוּת שֶׁקֶר היא עדות הניתנת בבית משפט ומתבררת ככוללת דברי שקר או הצהרות כוזבות. העד מחויב לומר את האמת, כדי לשמור על אמיתות פסק הדין שיינתן בהליך המשפט.

מתן עדות שקר ביודעין נקבע כעבירה פלילית ברבות ממדינות העולם. בישראל, נקבע בסעיף 237 לחוק העונשין שהעונש על עדות שקר הוא מאסר של עד 7 שנים: "המעיד בהליך שיפוטי, ביודעין, עדות כוזבת בדבר מהותי לגבי שאלה הנדונה באותו הליך, הרי זו עדות שקר, ודינו - מאסר שבע שנים; עשה כן בעד טובת הנאה, דינו - מאסר תשע שנים".

אמירות פרשניות אינן נחשבות עדות שקר שכן אנשים פעמים רבות אומרים דברים שאינם מדויקים לא ביודעין או לא בכוונה. אנשים גם עשויים להחזיק באמונות תמימות אך שגויות לגבי עובדות מסוימות או שזכרונם אינו מדויק. כמו כל הפשעים בשיטת המשפט המקובל, עדות שקר מצריכה יסוד נפשי מסוג מחשבה פלילית (mens rea) ויסוד עובדתי - "אקטוס ראוס" (actus reus) כדי להוכיח את קיום הפשע.

במדינות מסוימות כמו צרפת למשל, חשודים לא יכולים להחקר תחת שבועה ועל כן לא יכולים להעיד עדות שקר, ולא משנה מה יאמרו במהלך משפטם.

האיסור על עדות שקר חל גם על עדים שמסרו את עדותם בכתב בתצהיר.

קבלן קולות

קבלן קולות הוא כינוי לאדם העוסק בגיוס מצביעים למען מועמד מסוים או עמדה מסוימת, כך שהצבעתם אינה נעשית על בסיס אידאולוגי, אלא על בסיס טובת הנאה, מפורשת או מרומזת, שמובטחת להם. קבלן קולות מנצל את כללי הדמוקרטיה, שבמסגרתם לכל אדם יש זכות הצבעה, כדי להטות את תוצאות ההצבעה לכיוון הרצוי לו או לשולחו.

ר"י מיגאש

רבי יוסף ב"ר מאיר הלוי אבן מיגאש (נודע בקיצור: ר"י מיגאש; ד'תתל"ז, 1077, ספרד - ד'תתק"א, 1141, אליסנה) היה מגדולי הרבנים בספרד, ראש ישיבה ופוסק הלכה נודע. היה תלמידו הבולט של הרי"ף.

שדלנות

שַׁדְלָנוּת (לעיתים שתדלנות, באנגלית: Lobbying) היא פעילות שמטרתה להשפיע ברשויות השלטון, במטרה לגרום לנבחרי ציבור (לרוב חברי פרלמנט) לפעול, לקדם ולהצביע בעד מדיניות או הצעת חוק ששוכר השירות מעוניין בה.

העוסק בשדלנות קרוי שַׁדְלָן (לוֹבִּיסְט). מרבית הלוביסטים פועלים תמורת תשלום, אך חלקם פועלים בהתנדבות מטעמים אידאולוגיים או הומניים. השדולה היא לרוב כלי בידי קבוצות אינטרס לשרת את מטרותיהם. פעמים רבות מדובר בחברות מסחריות, הפועלות לקדם חוקים ותקנות שיפעלו לטובתן, כגון הגבלת תחרות, הפחתת מיסים, צמצום רגולציה או הגברת רגולציה על מתחרים וכיוצא בזה. עם זאת, יש גם שדלנים שפועלים מטעמם של גופים ללא מטרות רווח ועמותות.

יש הטוענים כי אף שלרוב מדובר בפעילות חוקית, יש בכך טעם לפגם והעמקה של אי השוויון, מכיוון שככל שלחברה מסחרית או קבוצה יש יותר אמצעים, כך פתוחות בפניה האפשרויות לשכור שדולה ובכך להיטיב עוד יותר את מצבה. כמו כן נטען כי השדלנות היא בבחינת "פרצה קוראת לגנב" - בניסיונם לשדל את מקבלי ההחלטות הציבוריים עלולים לוביסטים גם לפתות אותם בדרכים בלתי לגיטימיות ואף בלתי חוקיות כגון הצעה למתן שוחד, טובות הנאה או תגמול עקיף אחר (כגון משרה בכירה לאחר סיום כהונת נבחר הציבור, כתבה אוהדת בתקשורת וכו') תמורת תמיכתם. מסיבות אלה נחקקו בחלק ממדינות המערב חוקים שמטרתם לצמצם את הקשר בין הון ושלטון בעזרת הגבלת חופש הגישה של השדולות אל מקבלי ההחלטות בגופים הציבוריים.

שוחד

שוחד הוא טובת הנאה, בכסף או בשווה כסף, הניתנת בחשאי לנושא תפקיד על מנת שיפעל באופן הנוגד את מטרות תפקידו. מתן שוחד, קבלת שוחד ותיווך לקבלת שוחד הם מעשי שחיתות המטופלים כעבירות פליליות (בישראל לפי חוק העונשין).

שחיתות

שחיתות היא מושג רחב הכולל בתוכו גם שחיתות שלטונית אך אינו מוגבל רק לה. בשיח הפילוסופי, התאולוגי והמוסרי, שחיתות היא חוסר טוהר רוחני או מוסרי או סטייה מן הנדרש הנעשית על ידי אדם בעמדות שלטון או סמכות. שחיתות יכולה לכלול פעילויות רבות כגון שוחד ומעילה. בעברית משמעות המילה שחיתות היא "קלקול, השחתה, ניוון מוסרי, שחיתות המידות." המילה שימשה את אריסטו וגם את קיקרו שקישר אותה למושגים של שוחד וזניחת ההרגלים הטובים.

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.