חרס

חרס הוא חומר קרמי (סיליקט) שלאחר שיובש לחלוטין נצרף בכבשן להקשייתו. תהליך זה משמש לייצור כלים וחפצי אמנות.

המילה חרס היא מילה עתיקה, היא מופיעה במקרא (בכתיב חרשׂ) וכן במשנה ובתלמוד, בעברית מודרנית היא משמשת לצידה של המילה קרמיקה. כלי החרס עשויים מחומר (טעות לשונית נפוצה: חימר).

KinjoPot1656
כלי חרס יפני

היסטוריה של השימוש בחרס

חורבת עוצה 6 - יסוד של כבשן לכלי חרס משכבה 9
יסוד של כבשן לכלי חרס, חורבת עוצה משכבה 9. שנים 310–330 לספירה
שיחין - שבר של נר מעוטר במנורה ולולב
שבר כלי חרס מעוטר במנורה ובלולב משיחין שבגליל התחתון - נודעה בתלמוד בתעשיית הקדרות שבה.

חפצי אמנות העשויים חרס יוצרו כבר בתרבויות התקופה הפלאוליתית העליונה של אירופה, לפני כ-30,000 שנים, כמו הצלמיות באתר דולני וייסטוניצה. כלי החרס הקדומים בעולם יוצרו על ידי ציידים-לקטים נוודים בסין לפני כ-20,000 שנים ושימשו כנראה לבישול. כ-6000 שנה לאחר מכן יש כלי חרס גם בתרבות הג'ומון של יפן[1]. בפרהיסטוריה של המזרח הקדום כלי חרס מופיעים אצל הכפרים החקלאיים של התקופה הנאוליתית, לפני כ-8000 שנה, ומסמנים את המעבר מהנאולית הקדם-קרמי לנאולית הקרמי. בארץ ישראל, הופעת תעשייה של כלי החרס בהיקף נרחב אירעה בתרבות הירמוכית של התקופה הנאוליתית הקרמית. הכלים האופייניים לאותה תקופה מעוטרים במגוון עיטורים מוטבעים וצבועים. כאלף שנה מאוחר יותר, במהלך התקופה הכלקוליתית, החל השימוש באבניים.

עם היותם של כלי החרס זולים לייצור, שהרי חומר הגלם ניתן היה להשגה בקלות, והעובדה שכלי חרס שנשבר אינו ניתן להתכה מחדש, אתרים ארכאולוגיים מניבים שפע רב של חרסים המשמשים את הארכאולוגים בטיפולוגיה על פי סגנונם המשתנה של הכלים.

חרסים שימשו כמצע כתיבה, ועליהם נכתב בכתב היתדות וסוגי כתב דומים.

סוגי חרס

סוגי חומר שונים משמשים לייצור חרס, ולפי סוג החומר וטמפרטורת השריפה מתקבלים סוגי חרס שונים.

חומר חרסיתי הנשרף בטמפרטורה של 800-1250 מעלות צלזיוס ונשאר נקבובי מעט, קרוי בפשטות "חרס", זהו הסוג הנפוץ ביותר.

חומר לבן עדין הנשרף בטמפרטורות גבוהות יותר ועובר תהליך של כמעט-התכה נקרא בעברית חרסינה ובלועזית פורצלן. כאשר הדופן דקה, הוא שקוף למחצה.

ראו גם

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ Wu, X., Zhang, C., Goldberg, P., Cohen, D., Pan, Y., Arpin, T., & Bar-Yosef, O. (2012). Early pottery at 20,000 years ago in Xianrendong Cave, China. Science, 336(6089), 1696-1700.
אוסטרקון

אוֹסְטְרָקוֹן (מיוונית: ὄστρακον) הוא שבר של כלי חרס שנמצאה עליו כתובת כלשהי.

בארכאולוגיה מכנים כך שברים של לוחות וכלי חרס שעליהם נהגו לכתוב ולצייר בימי קדם. הכתיבה נעשתה על ידי חריתה או בדיו. כתבו עליהם רשימות שונות, תעודות ומסמכים ואף מכתבים אישיים.

בארץ ישראל נמצאו אוסטרקונים רבים הכתובים בעברית מקראית. אוסטרקונים מפורסמים שנמצאו בארץ הם: חרסי שומרון מהמאה ה-8 לפנה"ס, מכתבי ערד וחרסי לכיש מהמאה ה-6 לפנה"ס. שברי חרס כאלו שימשו להפלת הגורלות במצדה, למשל.

אחד האוסטרקונים הקדומים ביותר נתגלה בחירבת עזבת צרטה שבתחום ראש העין, ובו האלפבית העברי.

ב-2008 התגלה אוסטרקון בן חמש שורות במבצר האלה שבעמק האלה, ובו מופיעות המילים: שופט ומלך, בכתב הנראה כאחד הקדומים שנתגלו עד כה.

ביוון העתיקה אוסטרקון שימש גם כפתק הצבעה בבחירות.

אפיגרפיה

אֶפִּיגְרַפְיָה (ביוונית: επιγραφή) היא ענף במדע הארכאולוגיה העוסק במיון ובחקר של כתובות ותחריטי סימנים ואותיות על גבי אבן, מתכת, חרס וחומרים דומים. תחום זה נבדל מתחומי המחקר של כתבי יד עתיקים, שנכתבו בדיו על נייר, גוויל, קלף או פפירוס, תחומים הנקראים "פאפירולוגיה" ו"פלאוגרפיה". ענף האפיגרפיה מהווה את אחד מעמודי היסוד של המחקר הארכאולוגי המודרני.

האפיגרפיה עוסקת הן בחקר בלשני של הכתוב והן בניתוח כתובות אלו כמסמכים המעידים על אירועים היסטוריים ועל חיי התרבות בתקופות קדומות.

מדע האפיגרפיה החל להתפתח במאה ה-16. בראשיתו, הוא התמקד בכתובות בשפה הלטינית. בין חשובי החוקרים בתחום זה ניתן למנות את וילהלם הנצן, בארטלומיו בורגסי, ותאודור מומזן. האחרון היה היוזם של אוסף הכתובות הלאטיניות (Corpus Inscriptionum Latinarum) – אוסף רב כרכים שהחל לצאת לאור בגרמניה בשנת 1863, שמכיל את כל הכתובות הלטיניות הידועות, ומקבצן לעבודה אחת. עד היום יצאו כ-20 כרכים, המכילים כ-180,000 כתובות מעובדות, מנותחות ומתורגמות.

ענף ארכאולוגי הקשור לאפיגרפיה הוא הנומיסמטיקה, העוסק בחקר המטבעות.

בוץ

בוץ הוא תערובת נוזלית או חצי נוזלית של מים עם אבק, חרס וחומרים אחרים הנמצאים באדמה.

הבוץ, הנחווה לעיתים בטעות כלכלוך, מהווה מקור מידע לחקר כדור הארץ ועברו. מרבצי בוץ עתיקים שהתקשו בעבר הרחוק, אוצרים בתוכם שכבות גאולוגיות, וכן מאובנים, המהווים עדות לתקופות רחוקות בהיסטוריה של כדור הארץ.

אחד ההבדלים בין שכבת בוץ טבעי לבין חול מצד אחד, ולכלוך מצד שני, הוא בקיומו של ההומוס בבוץ. הומוס הוא תוצר פירוקם של חומרים אורגניים המצויים בקרקע בתהליכים כימיים ועל ידי בעלי חיים, כדוגמת תולעים. יש להבחין בין בוץ ארעי המכיל יותר חול, לבין בוץ מאדמת ביצה מיובשת, המכיל יותר הומוס.

הבוץ מהווה בית גידול למספר רב של בעלי חיים, כדוגמת תולעים, חלזונות, צפרדעים, צדפות, סרטנים. בעלי חיים אחרים, כדוגמת חזירים ופילים, נוהגים לרחוץ בבוץ באופן קבוע על מנת לצנן את עורם ולהגן על עצמם מפני חום השמש.

בקבוק

בקבוק הוא מכל חלול, או לחלופין כלי קיבול בעל פייה צרה. מקור המילה בקבוק הוא בספר ירמיהו והוא מהווה אונומטופיה: חיקוי הצליל 'בק-בוק' הנשמע כשנוזל נשפך מפיו הצר של הבקבוק.

בקבוקים עשויים כיום בדרך כלל מחומר שקוף, זכוכית או פלסטיק. בימי קדם היו עושים את הבקבוקים משלל חומרים, כגון חרס, וצורתם הייתה כעין כד או צלוחית. מעור יצרו נאד - בקבוק העמיד במסעות.

גג

גג הוא חלק המבנה המשמש ככיסוי עליון שלו, והוא החלק החשוף ביותר לפגעי מזג אוויר וטבע. תפקידי הגג הם איטום והרחקת המים מהבית, וכן בידוד תרמי של הבית. פתרונות הקירוי השונים לגג משפיעים באופן מהותי על עיצובו הכולל של הבית.

היסטוריה

הִיסְטוֹרְיָה היא מחקר אירועי העבר לפי תעודות כתובות. המילה היסטוריה מקורה במילה היוונית הקדומה: Ίστορία, שמשמעה: "תיעוד" או "חקירה". המילה היוונית היסטוריה נעשתה נפוצה כמתארת אירועים והתרחשויות חשובות לאחר שהרודוטוס קרא כך לספרו על מלחמת פרס-יוון. המילה האנגלית "Story", סיפור, התפתחה מן המילה הקדומה.

מאז יצר האדם את הכתב שאף לתעד אירועים שונים בחייו ובחיי סביבתו. בתחילה, בעזרת לוחות חרס ופפירוסים ובהמשך על ידי סופרים שתיעדו את המדינה, הכלכלה והחברה בכתב ובעיקר התמקדו במלחמות ובכיבושים אותם ביצע השליט של תקופתם. ככל שהשתכללו אמצעי הדפוס, גדל היקף העבודה ההיסטוריונית. מלכים העסיקו סופרים שיתעדו את תקופת מלכותם; כובשים טבעו מטבעות ותחריטים כדי להנציח כיבושיהם.

תחום המחקר היסטוריה מתייחס אל חקר תרבויות בעלות מערכות כתב. תרבויות כאלה הופיעו לראשונה באזורים של המזרח התיכון בסוף האלף ה-4 לפנה"ס, ומאוחר יותר בשאר העולם. התקופה שלפני המצאת הכתב נקראת פרהיסטוריה, ונחקרות במסגרת מדע הארכאולוגיה. עם זאת, שינויים וחידושים במתודולוגיה ההיסטורית, בעיקר במרוצת המאה ה-20, הביאו לשימוש גובר בכלים שאינם טקסטואליים לחקר ההיסטוריה ולאימוץ מתודולוגיות של דיסציפלינות אחרות, כגון האתנוגרפיה על מנת להתגבר על מגבלות אלו.

בתחילת המאה ה-21 מחקרים היסטוריים רבים החלו להתבסס על אוריינות דיגיטלית וחיפושם של מאגרי מידע אינטרנטיים לצורך מחקרים פוליטיים, תרבותיים וחברתיים אודות העבר.

הירוגליף

הִירוֹגְלִיף הוא מונח המתייחס לתווים או סימנים גרפיים שיוצרים דמויות מצוירות, בעיקר ציורי חיות או חפצים. תווים אלה שימשו בסיס לכתב קדום אשר היה מותאם לחריטה על חרס, אבן או עץ.

ההירוגליפים הקדומים התגלו במסופוטמיה באלף הרביעי לפנה"ס באזור שומר או עילם. הם שימשו בתחילה לתיעוד הייצור החקלאי ובהמשך הובילו עבודות מלאכת היד של התושבים ליצירת כתב היתדות, שהיה בשימוש נרחב לאחר מכן על ידי השומרים, האשורים, האכדים והבבלים. אזור נוסף בו תועדה התפתחות של כתב הירוגליפי הוא מצרים העתיקה, הכתב ההירוגליפי באזור זה החל להתפתח באלף השלישי לפנה"ס. כתב זה שונה מהכתב שהתפתח במסופוטמיה, והיה מבוסס על ציורים של גרמי שמים, תופעות טבע, חיות, צמחים, אלים, בני אדם וצורות מגורים. הכתב המצרי העתיק היה בשימוש לאורך כ-3,000 שנה.

המונח הירוגליף מקורו ביוון העתיקה ומשמעותו כתבי הקודש וזאת על שום תפקידו העיקרי שהתבטא בעבודת האלים במקדשים; המונח הירוגליף שימש במקור לתיאור כתב החרטומים המצרי, אולם הוא הורחב והוא מתייחס עתה לכל כתב שמבוסס על ציורים.

כתב הירוגליפי התפתח גם במרכז אמריקה בתרבות המאיה, שהתקיימה באזור המדינות מקסיקו וגואטמלה של היום. הכתב החל להתפתח במאה השלישית לספירה והיה בשימוש עד למאה ה-16 זמן קצר לאחר הכיבוש הספרדי.

חרס דה לה פרונטרה

חרס דה לה פרונטרה (ובקיצור: חרס; בספרדית: Jerez de la Frontera; בתעתיקים מוקדמים יותר נקראה גם Xerez ו-Xeres) היא עיר במחוז קדיס, בקהילה האוטונומית של אנדלוסיה שבדרום ספרד. בעיר, החמישית בגודל אוכלוסייתה באנדלוסיה, היו בשנת 2015 212,876 תושבים. התואר "דה לה פרונטרה" פירושו "של הגבול", והוא מתייחס לתקופה בה עבר הגבול בין הנוצרים למוסלמים בקרבת העיר במהלך הרקונקיסטה.

העיר היא מקורו של יין השרי (וחומץ השרי) ואחד ממרכזי הפלמנקו המקוריים.

העיר היא גם מקום מושבו של מסלול הספורט המוטורי Circuito de Jerez, ביתה של אליפות אופנועי הגרנד פרי, ואחד מהמקומות החשובים לצוותי פורמולה 1 לאימונים מחוץ לעונה. המסלול שימש למרוצי הגרנד פרי של ספרד בשנים 1986–1991 וכן למרוצי הגרנד פרי האירופאי בשנים 1994 ו-1997.

חרסינה

החרסינה שייכת למשפחת החומרים הקרמיים. צבעה הטבעי הוא לבן, אך אפשר לקשטה ולגוונה בשלל צבעים. בחרסינה משתמשים בעיקר לכלי אוכל (צלחות, כוסות וכדומה), לאגרטלים וליצירת בובות חרסינה.

שמה של החרסינה בעברית הושפע ממקורה ההיסטורי, והוא הלחם המילים חרס+סין. גם בשפות רבות אחרות חרסינה ("פורצלן" באנגלית) מכונה לעיתים כשם נרדף "סין" (china באנגלית, למשל). המילה "פורצלן" הגיעה ללשונות אירופה מאיטלקית, porcellana, שם היא מופיעה לראשונה במאה ה-13, ומציינת צדף מסוג "פי-הכושי" - הקשר לחרסינה הוא כנראה המראה המזכיר צדף. שמו של הצדף נגזר מהמילה "porcella", שפירושו "חזירה קטנה" או "פות", בגלל דמיונם של הצדפים לאיבר המין הנשי.

טומאת כלי חרס

בהלכות טומאת כלים שבכלי חרס קיימים כמה דינים מיוחדים, המבדילים אותו מכל שאר הכלים, דינים אלו קיימים גם בכלי נתר. מדובר בחומר רך שמותך במים ועשוי לניקוי כעין בורית, העשוי מאדמה מסוימת.

טומאת כלים

בהלכות טומאה וטהרה, טומאת כלים היא הטומאה החלה על כלים או על בגדים. מן התורה, כלים ובגדים אינם יכולים לקבל טומאה מצד עצמם (למעט בגד המנוגע), אלא רק להיטמא ממקור טומאה אחר שהוא לפחות בדרגת אב הטומאה, כגון מת, נבלה או זב. לפיכך, בדרך כלל דרגת טומאתם של כלים טמאים תהיה ראשון לטומאה ובמקרים מסוימים היא תהיה אב הטומאה. עם זאת, במסגרת גזירות שמונה עשר דבר גזרו חז"ל כי כל משקין שנטמאו, ואף מדרבנן, מטמאים כלים להיות שני לטומאה. ישנה חלוקה בדיני טומאת כלים בין כלים העשויים מחומרי גלם שונים (כלי מתכות, כלי עץ וכלי חרס), ובין כלים העשויים לשימוש מסוים (כלים המיועדים לישיבה או שכיבה מקבלים טומאה חמורה יותר מכלים אחרים).

רוב הכלים שנטמאו עוברים טהרה על ידי טבילתם במקווה, בהסתמך על הפסוק "ורחץ את בשרו במים וטהר". חכמים שיערו שעל מנת לטהר כלים יש לטבול אותם במים שנפחם לא פחות מהנפח שנדרש לטהר אדם, ומכאן שאם יטבלו אותם במקווה, שבו אדם מיטהר, יטוהרו גם הכלים.

דרך נוספת בה ניתן לטהר כלים היא להזות עליהם מי אפר פרה אדומה.

המסכת העוסקת בהגדרת סוגי הכלים, טומאתם ודרכי הטהרה שלהם היא מסכת כלים בסדר טהרות.

יהושע בן נון

יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן הוא דמות מקראית. על פי המסופר בספר יהושע, הוא הנהיג את עם ישראל לאחר מות משה, בתקופת כיבוש הארץ והתנחלות השבטים. על פי מסורת המובאת בתלמוד, יהושע הוא המחבר העיקרי של ספר יהושע. הוא היה משרתו של משה וגם תלמידו. כאשר עלה משה להר סיני לקבל את לוחות הברית, ליווה אותו יהושע חלק מן הדרך.

יהושע מוזכר לראשונה בקרב שניהלו בני ישראל מול עמלק ברפידים, קרב אותו ניהל יהושע. לאחר מכן היה יהושע אחד משנים עשר המרגלים שנשלחו לתור את הארץ, יחד עם כלב בן יפונה. בהזדמנות זו, הוסיף לו משה את האות י' לשמו, שהיה בתחילה "הושע".

לאחר מותו של משה, שמינה את יהושע ליורשו, הכניס יהושע את בני ישראל לארץ כנען, וניהל את מסע כיבוש הארץ, החל ביריחו והעי, דרך הניצחון על חמשת המלכים במקדה (שם אמר: "שמש בגבעון דום וירח בעמק איילון"), וכיבוש לבנה, לכיש, עגלון, חברון ודביר, ועד לקדש ברנע בדרום, עזה במערב וחצור בצפון.

נחלת יהושע בן נון הייתה אז תמנת חרס, ושם אף נקבר.

לאחר מותו של יהושע הונהג העם על ידי זקני העם, ואחריהם בידי השופטים.

ירי ספורטיבי

ירי ספורטיבי הוא שם כולל לענפי ספורט הכוללים תחרויות ירי וקליעה למטרות נייחות או ניידות במגוון סגנונות, המבוצעות במגוון סוגי כלי נשק.

בין ענפי הירי הספורטיבי ניתן למצוא ענפים אולימפיים כגון קליעה, בהם נעשה שימוש ברובה או אקדח בקוטר זעיר, או ירי בצלחות חרס, המבוצע ברובה ציד, וענפים שאינם אולימפיים כגון ירי מעשי, המדמה מצבים דינאמיים של הגנה עצמית, או ספורטינג (ירי דינאמי המדמה מתווי ציד).

ישנן תחרויות ספורט המשלבות ירי ספורטיבי עם ענפים אחרים, כגון הביאתלון. עם זאת לא נהוג לכלול ענפים מסוג זה תחת הגדרת ירי ספורטיבי.

גם ציד מוגדר כירי ספורטיבי, אף כי לא בישראל, אם כי בשנים האחרונות ארגוני ספורט רבים בעולם מתנגדים לשימוש בכינוי זה מטעמי אידאולוגיה והגנת החי. למעשה, בשנת 1900 הוכנסה לאולימפיאדת פריז תחרות ירי בפסיונים. בשפות שונות, ענף הציד נקרא גם ספורט סינגטי. בישראל, כאמור, ציד אינו מוגדר כספורט ואינו נכלל תחת הגדרת ירי ספורטיבי.

ענפי הירי הספורטיבי ממויינים בהתאם לסוג כלי הנשק, קוטרו, סוג ותצורת מטרות, המרחק מהמטרה וניידות. העוסקים בספורט זה נקראים קלעים (בתחומים האולימפיים) או ספורטאי ירי (כמו במקרה של ירי מעשי).

כתב יתדות

כתב יתדות (בלעז: כתב קוניפורמי) הוא שיטת כתב קדומה שהייתה נפוצה באזור מסופוטמיה. סימני הכתב מורכבים מטביעות יתד (מכאן שמו) העשוי ממקל שנלחץ על לוחות חומר (טיט רטוב) ויצרו סימנים שונים המורכבים משילובים שונים של סימני יתדות. הלוחות נשרפו והוקשו ויצרו לוחות חרס. שיטת הכתב הייתה כתב הברתי שכל אות בו מציינת הברה שונה. כך, למשל, הסימן גל יכול לציין מילה שנהגית כך, אבל כחלק ממילה שימש כהברה שנקראת כך בתוך המילה.

השפה האוגריתית נכתבה בכתב יתדות אחר, האלפבית האוגריתי, שהיה אבג'ד.

כתיבה

כתיבה היא הפעולה של רישום סימנים גרפיים בעלי משמעות כגון אותיות, מספרים, מילים ומשפטים, סימנים, סמלים ותווים על מצע כלשהו: דף נייר, לוח חרס, בד וכדומה. הכתיבה נעשית על ידי שימוש בכלי כתיבה ובעידן הטכנולוגי היא יכולה להיעשות גם באמצעות מחשב או מכונת כתיבה, על ידי הקלדה על גבי מקלדת ומוקרנת על גבי מסך.

מטרת הכתיבה היא להעביר מידע בשפה כלשהי, כאשר לכל שפה יש מערכת כתב משל עצמה.

בהתאם לכך המונח "כתיבה" מתייחס לא רק לפעולה הפיזית של חקיקת האותיות על המצע, אלא גם לחיבור האותיות לכדי מילים ומשפטים עד ליצירת קטע טקסט בשפה כלשהי.

מרק

מרק הוא תבשיל נוזלי המקבל את טעמו ממרכיבים שונים שהתבשלו בנוזל. את המרק בדרך כלל לוגמים חם והוא מזוהה כמאכל חורפי, אך ישנם מרקים הנלגמים קרים כמאכלי קיץ, בהם גם מרקים מתוקים המוגשים לקינוח. טעמו של המרק נוצר על ידי מיצוי טעמם של המרכיבים המתבשלים בו. בבישול המרק ניתן למצות את טעמם של מאכלים שבצורה אחרת קשה לאכול או למצות אותם, כגון שורשים ופקעות, גבעולים, גרעינים, דגנים, או עור ועצמות. מרקים מוכנים בכל העולם וממגוון רחב מאוד של מרכיבים. המרק נמזג מן הסיר שבו הוא מוכן אל קערת מרק בעזרת כף ייעודית גדולה הנקראת מצקת.

המרק מוגש כמנה ראשונה או כמנה עיקרית בקערה גדולה, דוגמת מרק ה"פו" האסייאתי.

המרק נאכל כבר בימי קדם, עוד לפני שהומצא סיר המתכת המודרני. אז בושל המרק ככל הנראה בתוך בורות שלתוכם הוכנסו אבנים לוהטות ומאוחר יותר בקדירות חרס. בתקופות רבות נחשב המרק ל"אוכל של עניים", כיוון שאף אם המרק היה דל במרכיבים מוצקים, הנוזלים שבו מילאו את הקיבה. כמו כן, המרק לכאורה זול יותר ממאכלים אחרים מפני שרובו הוא מים וניתן להכין אותו משאריות של מאכלים אחרים, גם כאשר הם לא בשיא טריותם.

ניתן לפשט את הכנת המרק באמצעות אבקות המרק המאפשרות הכנה מהירה או תיבול מן המוכן.

ניתן להוסיף למרק תוספות שונות כדוגמת קרוטונים, אטריות (לוקשים), חלה, שקדי מרק, קרעפלאך, קניידלעך ועוד.

צלמיות במזרח הקרוב ובעולם האגאי הקדום

בארכאולוגיה, צלמית היא פסלון קטן ממדים בצלם אדם או בעל חיים. צלמיות יוצרו מחומרים שונים בעיקר טין, אבן ומתכת. על פי הצלמיות ניתן ללמוד על מנהגי פולחן, אורחות חיים ומנהגים של התרבויות השונות לאורך ההיסטוריה. מקום הימצאן הפיזי בחפירה ארכאולוגית והקשרן (בבית, במצבור אשפה, במבנה פולחני וכדומה) מאפשר הסקת מסקנות לגבי תכליתן, כגון חפצי קדושה, פוריות וקמע מזל.

הצלמיות הקדומות ביותר במזרח הקרוב הופיעו במהלך התרבות הנאטופית, כ-15,000–11,500 שנה לפני זמננו, וביתר שאת בתקופה הנאוליתית קדם-קראמית (מחצית האלף ה-9 לפנה"ס – ועד סוף האלף ה-6 לפנה"ס). באירופה ובצפון אסיה נמצאו צלמיות המתוארכות לתקופה הפלאוליתית העליונה (18,000-43,000 לפנה"ס) הנקראות צלמיות ונוס. אלה צלמיות של אישה שמנה או בהיריון מתקדם. משמעותן התרבותית אינה ידועה.

מהתקופה הפרהיסטורית ועד התקופה הרומית, התפתחו צלמיות החרס באופן שונה מאזור לאזור. במאה ה-5 חדל ייצור צלמיות החרס כמעט לחלוטין, ככל הנראה בעקבות השתלטות הנצרות וזיהוי הצלמיות עם האלילוּת.

רעף

רעף הוא לוח המיוצר מחומרים עמידים נגד חדירת מים וחום, כגון חרס, אבן, צפחה, חרסינה וזכוכית, ומשמש לקירוי גגות.

עקרונות הבנייה ברעפים כיום דומים לגגות הרעפים שבנו היוונים והרומאים במאה השישית לפני הספירה. ברוב מדינות העולם המפותח מקורים מרבית בתי המגורים ברעפי חרס או בטון. הרעף הוא האלמנט החיצוני ביותר במערכת הגג, ועל כן נמצא חשוף לפגעי הטבע: חום וקור, קרינה, קרח, פיח. מידותיו הקטנות ואופן חיבורו לגג מאפשרים לו לספוג הפרשי חום וקור קיצוניים ללא עיוותים ופגעים במבנה הגג. עיצובו של הרעף נשאר כמעט ללא שינוי מאז החל ייצורו המודרני התעשייתי, אשר איפשר נעילה מדויקת בין מרכיביו.

רעפים המונחים על קורות עץ ואגדים מתועדים כבר לפני 4,000 שנה ועדיין משמשים ונחשבים ברחבי העולם כשיטת הקירוי המועדפת בבניית בתי מגורים. השיטה התפתחה בשני מוקדים במקביל: בסין וביוון העתיקה. במזרח הקרוב ובאגן הים התיכון נפוץ הגג הרומי / יווני הבנוי משני חלקים: הטיגולה (התחתון) והאימבריקס (העליון). השיטה נמצאת עד היום בשימוש נרחב ללא כל שינוי בארצות הלטיניות (יוון, צרפת, פורטוגל ואיטליה). גגות רעפים כאלו נבנו בהרחבה בארץ ישראל עד המאה השביעית והכיבוש הערבי. גג הרעפים הלטיני הוא בעל שיפוע מתון בניגוד לגג הצפון אירופאי שהתפתח ממסורת של קירוי בלוחות עץ. רעפי חרס לא עברו צפונה מהאלפים עד למאה ה-8 לספירה . הם נקלטו בצפון אירופה בתחילת המאה ה-11 בצורת לוחות שטוחים בעלי חפיפה כפולה ומשולשת, בשונה מהגג הלטיני עם החפיפה הבודדת. השם לרעף המסורתי בשפות הצפון אירופאיות הוא אריח Tile ,Zigel. גג האריחים הצפון אירופאי המסורתי שונה מהלטיני

מבנה קורות עץ מסיבי הנושא משקל כפול ומשולש.

אריחים שטוחים וצפופים עם חפיפה כפולה אשר אינם דורשים כל שכבת איטום תחתונה.

שיפוע חזק מעל 45% למניעת חדירת מים קפילרית. ללא כל קשר לשלג.באמצע המאה ה-19 הופיעו רעפי חרס מתועשים מדויקים וננעלים, אשר יוצרו בבלגיה ובצרפת. רעפים אלו אשר הגיעו גם לארץ ישראל וכונו כאן רעפי "מרסיי" החליפו בכל רחבי העולם את שיטות הקירוי המסורתיות. עם הזמן נבנו בארץ ישראל מספר מפעלים לייצור מקומי של רעפי מרסיי, בעיקר על ידי הקהיליה הטמפלרית בירושלים.

ב-1920 הופיעו לראשונה רעפי בטון ננעלים מתועשים באנגליה. רעפי הבטון מיוצרים בתהליך שונה מרעפי החרס ונפוצים מאוד ברחבי העולם.

בשוק העולמי המתועש מקורים מדי שנה כ 1.5 מיליארד מ"ר של גגות רעפים כ-50% רעפי חרס וכ-50% רעפי בטון.

תיעוש

תיעוּשׂ הוא האידאולוגיה (אינדוסטריאליזם) או התהליך (אינדוסטריאליזציה) המכוונים הפיכתה של מדינה או חברה למבוססת על תעשייה (בניגוד להתבססות על חקלאות או על ייצור-עצמי של מוצרים בבתי מלאכה קטנים). התיעוש כמגמה נרחבת החל עם המהפכה התעשייתית במאה ה-19 אולם ניתן לזהות תיעוש גם בשלבים היסטוריים מוקדמים הרבה יותר, למשל במעבר לייצור כלי חרס באמצעות אובניים בעת העתיקה.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.