חרן

חָרָן (Harran) היא עיר קדוּמה מהתקופה השׁוּמֵרִית והאַכָּדִית, ששכנה במעלה נהר הבַּלִיח שבטורקיה של ימינו. היא נזכרת בתעודות אַשׁוּרִיוֹת מהמאה ה-19 לפנה"ס, ומתעודות ממארי מהמאה ה-18 לפנה"ס, כמרכזם של שבטים נודדים בשם בני ימין. כיום זהו אתר ארכאולוגי הנמצא בטורקיה ליד הגבול הסורי, סמוך לנהר הפרת, ופוקדים אותה תיירים אשר רוצים להתרשם מצורת החיים הקדומה ומבתי הבוץ.

Tholoi-Harran
מבני כוורת בחרן
Syria2mil-HE

היסטוריה

בין המאה ה-16 לפנה"ס ועד המאה ה-13 לפנה"ס נשלטה העיר בידי ממלכת מִיתָנִי והיא הייתה העיר המרכזית והחשובה בצפון מסופוטמיה (ראו גם ארם נהריים). בתקופה זו ישבו בחרן השֵׁמִים-המערביים. כמו אור, גם חרן הייתה בתקופה זו מרכז דתי גדול, ובו התקיים פולחן לאל הירח סין. היא הייתה ידועה גם כעיר מסחר בציר הסוחרים נינוה-חרן-כרכמיש-חלב-דמשק-כנען.

בסביבות 1270 לפני הספירה נכבשה העיר בידי שלמנאסר הראשון מלך אשור. בתקופת דעיכת ממלכת אשור נשלטה העיר בידי האֲרָמִים, ועם התחזקות ממלכתם שבו האַשׁוּרִים והשתלטו עליה. בשנת 612 לפנה"ס, העביר המלך האשורי האחרון אשור-אובליט השני את עיר הבירה לחרן, וזאת לאחר שהבירה הקודמת נינוה נכבשה על ידי הבבלים. לאחר נפילת ממלכת אשור הייתה העיר תחת שלטון בבל, ועם נפילתה של זו במאה השישית לפני הספירה עברה העיר לשלטון המַדִים והכַּשְׂדִים.

בסביבות חרן נשתמר זכר לתקופת המקרא בשמות היישובים: תל תרח, תל נחר, שרג. בתל נחר עמדה, כנראה, עיר נחור, ואילו בתל תרח נשאר זכר למשפחת תרח, שככל הנראה הייתה מהמשפחות הידועות בסביבה ההיא. לפי רשימות בבליות מתקופת האבות מסתבר, שדרך חשובה הוליכה מדרום מסופוטמיה, מסביבות אור כשדים, עד לחרן, וממנה דרך כרכמיש וחלב לדמשק ולחצור שבארץ כנען.

חרן במקרא

על פי ספר בראשית, תרח, אביו של אברהם, השתקע בחרן לאחר שיצא מאור כַּשְׂדִּים. אברהם ואחיינו לוט נדדו מחרן לארץ כנען ואילו נחור אחיו נשאר בחרן. אברהם ראה בחרן את מולדתו, ולשם חזר עבד אברהם, כדי לחפש אישה ליצחק ושם נשא יעקב את נשותיו לאה ורחל, בנות לבן, נכד נחור, ואילך. לחרן ברח יעקב מפני עשו אחיו ושם נולדו ליעקב אחד-עשר מתוך שנים-עשר בניו שהיו לראשי שבטי ישראל. בעיר חרן ישבו ארמים, כפי שעולה מהסיפור המקראי: וַיְהִי יִצְחָק, בֶּן-אַרְבָּעִים שָׁנָה, בְּקַחְתּוֹ אֶת-רִבְקָה בַּת-בְּתוּאֵל הָאֲרַמִּי, מִפַּדַּן אֲרָם--אֲחוֹת לָבָן הָאֲרַמִּי, לוֹ לְאִשָּׁה (בראשית כה, כ). בשפה החתית פדן (pēdan) פירושו 'מקום', מכאן ייתכן כי פדן-ארם פירושו מקום-ארם, כלומר מקום מושבם של הארמים, בני שבטו של אברהם.

קישורים חיצוניים

אור (עיר)

אוּר (בשומרית: אור=עיר, באכדית אוּרוּ או אור) הייתה עיר מדינה עתיקה בדרום מסופוטמיה, שהייתה ממוקמת ליד שפכי הנהרות הפרת והחידקל למפרץ הפרסי, וליד ארידו. בשל נסיגת הים, שרידי העיר עכשיו נמצאים רחוק מהים, בעיראק, דרומית לחידקל, על גדתו הימנית ונקראת תל אל־מוקיאר, ליד העיר נסארייה מדרום לבגדאד.

השרידים של הזיגוראת, שעדיין עומד ברובו וממוקמים על יד התל, בולטים באזור. הזיגוראת הוא מקדש לננה, אל הירח במיתולוגיה השומרית, והוא מורכב משני שלבים הבנויים מלבנים: בשלב התחתון הלבנים מחוברות יחד בביטומן, ובשלב העליון בטיח. יש המזהים את הזיגוראת עם מגדל בבל המקראי. בשנת 1927 הארכאולוג סר לנרד וולי ביצע חפירות בעיר ושיער כי ייתכן שאור היא למעשה אור כשדים, אך קביעתו זו שנויה במחלוקת.

אור כשדים

העיר אור כַּשְׂדִּים היא עיר מיתולוגית מקראית במזרח הקדום; היא מוזכרת בתנ"ך ארבע פעמים. ספר היובלים מציין שאור כשדים הוקמה בשנת 1688 לבריאת העולם על ידי בנו של אור בן כשד, ככל הנראה מצאצאי ארפכשד, ומוסיף כי באותה שנה החל על כדור הארץ עידן המלחמות: ""וגם" אור, בנו של כשד, בנה את העיר ארה של כשדים, ויקרא את שמה בשמו ובשם אביו, כלומר, אור כשדים." בספר בראשית, אור כשדים נרמזת כמקום לידתו של אברהם, בעיר הגדולה בשנער והמרכז המסחרי של האזור כמו גם המרכז הפוליטי. יחד עם זאת, יש החולקים כי אברהם אכן נולד באור כשדים, ובהם הרמב"ן, שטוען כי אברהם נולד בחרן. אור כשדים מוזכרת בנחמיה, ט', ז', בציטוט מספר בראשית.

על פי ספר בראשית, תרח, אביו של אברהם, השתקע בחרן לאחר שיצא מאור כַּשְׂדִּים. אברהם ואחיינו לוט נדדו מחרן לארץ כנען ואילו נחור אחיו נשאר בחרן. אברהם ראה בחרן את מולדתו, ולשם חזר עבד אברהם, כדי לחפש אישה ליצחק ושם נשא יעקב את נשותיו לאה ורחל, בנות לבן, נכד נחור. לחרן ברח יעקב מפני עשו אחיו ושם נולדו ליעקב אחד-עשר מתוך שנים-עשר בניו שהיו לראשי שבטי ישראל.

ידוע כי אור כשדים הייתה ממוקמת בארץ ארם נהריים, אך זיהויה הוודאי שנוי במחלוקת. לפי דעות שונות מזהים את אור כשדים עם אורפה (דרום טורקיה), אור (תל אל-מקיר שבמרכז עיראק), ארך (דרום עיראק), אוררטו (מזרח טורקיה) או אורקש (צפון מזרח סוריה).

אכד

אַכַּד הוא שמם של עיר, עם וארץ במסופוטמיה, בין אשור בצפון, שומר בדרום והנהרות פרת במערב וחידקל במזרח. הממלכה האכדית נוסדה בסביבות שנת 2350 לפני הספירה. הלשון האכדית (שם כולל לאשורית ולבבלית) היא שפה שמית מזרחית שנכתבה בכתב יתדות, והייתה השפה השלטת במסופוטמיה ובסוריה והשפיעה רבות על שפות שמיות אחרות כמו הארמית וכמו העברית.

העיר שלא נמצאה עד היום שכנה ככל הנראה כ-50 קילומטר דרום-מערבית לבגדאד. היא הגיעה לשיא גדולתה במאות ה-22 עד ה-18 לפני הספירה, לפני עלייתה של בבל. אכד נתנה את שמה לארשכיגל, היא אלת המוות והשאול המסופוטמית, שמופיעה באמונה השומרית והאכדית.

אשור-אובליט השני

אשור-אובליט השני היה המלך האחרון של האימפריה האשורית החדשה. הוא מלך בין השנים 612 לפנה"ס ועד שנת 609 לפנה"ס. הוא העביר את עיר הבירה לחרן, וזאת לאחר שעיר הבירה הקודמת נינוה נכבשה בשנת 612 לאחר מצור שהוטל על העיר על ידי כוחות צבא של בבל, מדי והסקיתים.

אשור-אובליט היה בן למשפחה המלכותית, ומפקד הצבא האשורי לפני שהכריז על עצמו למלך. הוא מלך לאחר סין-שר-אישכון וייתכן והוא היה אחיו, או אחיו הצעיר של אשורבניפל. את שמו לקח מהמלך אשור-אובליט הראשון המלך שהביא לשחרור אשור מעולה של ממלכת מיתני.

אשור-אובליט היה בברית עם המצרים ובכוח משותף הצליח לתקופה מסוימת להגן על חרן מפני כוח של בבל ומדי. למצרים היה אינטרס לסייע בידי אשור ששימשה חוצץ בינה ובין בבל שהיה כוח עולה במסופוטמיה. בשנת 610 הובס הכוח המצרי וחזר למצרים. בעקבות כך חזר הכוח המשותף של בבל ומדי ותקף את חרן בשנת 609 לפנה"ס וכבש אותה. אשור-אובליט הזעיק שוב את המצרים, ופרעה נכו השני נחלץ לעזרתו. בעוברו בישראל נלחם נגדו מלך יהודה יאשיהו בקרב מגידו, בקרב זה יאשיהו נהרג (מלכים ב פרק כג). נכו השני יחד עם אשור-אובליט הטילו בחודש תמוז (יוני/יולי) של שנת 609 לפנה"ס מצור על חרן, המצור ארך חודשים, צבא נבופלאסר הגיע לסיוע וצבא מצרים-אשור הובס. הצבא המצרי נסוג לצפון סוריה, ואילו אשור-אובליט נעלם מעל דפי ההיסטוריה יחד עם האימפריה האשורית החדשה שחדלה להתקיים.

שנת 609 לפנה"ס הייתה השנה האחרונה בגינה הוצא לימו רשמי לציון השנה החדשה. זו הייתה השנה האחרונה שקבלה שם אשורי רשמי. הקרב הזה הוא האזכור האחרון של אשור בכרוניקות הבבליות. העלמות אשור הביאה את בבל למגע ישיר עם מצרים ולמאבק על השליטה במסופוטמיה.

בבל

בָּבֶל הוא שמה המקראי של ממלכה ועיר מדינה עתיקה במסופוטמיה. שרידי העיר נמצאים בעיראק, כ־110 קילומטר מדרום לבגדאד. מהעיר בבל צמחה האימפריה הבבלית ששלטה בשיאה בכל מסופוטמיה ובאזורים רחבים בסהר הפורה. העיר עצמה נבנתה על הפרת, שחילק אותה לשני חלקים שווים.

ב-2019 השרידים הארכאולוגיים של בבל הוכרזו כאתר מורשת עולמית של אונסק"ו.

בדאין חרן

בדאין חרן (מנדרינית: 巴丹吉林沙漠 ,פין-יין: Bādānjílín Shāmò) הוא מדבר בצפון סין כ-100 קילומטרים מדרום לגבול עם מונגוליה. גודלו של המדבר, המשתרע בשטחי מחוזות גָאנְסוּ, מונגוליה הפנימית ונִינְגְשְׂיָה, כ-49,000 קמ"ר וגובהו בין 1,400 ל-1,700 מטרים מעל פני הים.

במדבר מצויות החוליות (דיונות) הקבועות הגבוהות ביותר בעולם, חלקן מתנשאות לגובה 500 מטרים. חול הדיונות אינו נסחף עם הרוח בשל מידת הלחות היחסית הגבוהה השוררת בהן. מקור הלחות, שהתברר רק במחקר משנת 2004, הוא בזרם מים תת-קרקעי הזורם מהרי צ'יליאן (מנדרינית: 祁连山 פין-יין: Qílián Shān), כ-500 ק"מ משם, מתחת לפני שטח המדבר. באזור הדרום מזרחי של המדבר פורצים בעשרות מקומות ברחבי המדבר המים התת-קרקעיים אל פני השטח, תוך שהם יוצרים אגמים. מי האגמים החדשים יותר שנוצרו, מתוקים, בעוד שמי האגמים העתיקים הם בעלי דרגת מליחות גבוהה מאד. בשל אגמים אלה נקרא המדבר גם "מדבר האגמים המסתוריים".

המדבר, הדיונות הגדולות, האגמים, נאות המדבר באגמים המתוקים, ומנזר בודהיסטי על גדות אחד מהם מהווים אתרים תיירותיים.

בליח

נהר בליח (בערבית: البليخ) הוא נהר איתן ויובל של נהר פרת. מקורות הנהר הם במעיין עין אל-ערוס (عين العروس Ayn al-Arus) ליד העיר תל אבייד במחוז א-רקה בסוריה. הנהר זורם דרומה ומצטרף לפרת ליד העיר המודרנית א-רקה. הבליח הוא היובל השני הגדול לפרת על אדמת סוריה. הראשון הוא החבור. הוא מקור מים חשוב ובמסגרת הפיתוח של מקורות המים נבנו תעלות המובילות מים מהנהר. אורכו של הנהר 160 ק"מ, 80 ק"מ בטורקיה ו-80 ק"מ בסוריה. אגן הניקוז שלו משתרע על שטח של 4,000 קמ"ר.

חולית (דיונה)

חוֹלִית (בלועזית: דְּיוּנָה) מוגדרת בגאוגרפיה פיזית כגבעת חול שנוצרה על ידי סחיפה אאולית: חולות סחף (המורכבים בעיקר מקוורץ) מובלים באמצעות רוח מחוף הים, עד שהם מתחילים לעבור הרבדה.

חולות הקוורץ נסחפים במעלה הדיונה, וגולשים מצדה השני, כך נוצר המבנה הא-סימטרי של הדיונה המתון לרוב מכיוון מקור החולות (בארץ מערב), ותלול לרוב בכיוון בו גולשים הגרגרים. בצד שבו פוגעת הרוח (wind face) נדחף החול במעלה הדיונה אל עבר צידה השני (slip face).

דיונות נוצרות לרוב במדבריות או באזורי חוף ים. הדיונות הגדולות ביותר בעולם נמצאות במדבר סהרה, ברבע אל חאלי בערב הסעודית, במדבר נמיב שבנמיביה ובבדאין חרן שבצפון סין.

שדה דיונות הוא אזור המכוסה על ידי קבוצה גדולה של דיונות מפותחות. שדות דיונות גדולים נקראים ארגים. באזורי חוף מסוימים קיימות סדרה אחת או יותר המוצבות במקביל לקו החוף. את שדות הדיונות הגדולים ביותר ניתן למצוא באזורים יבשים.

סלע הכורכר, הנפוץ במישור החוף בארץ, הוא תוצר של הסתלעות הדיונה יחד עם קלציט (כחומר מלכד).

יהואחז (מלך יהודה)

יְהוֹאָחָז (גם יוֹאָחָז) היה מלך יהודה בשנת 609 לפנה"ס.

בספרים "ירמיהו" ו"דברי הימים", מכונה יהואחז בשם "שלום". יהואחז נודע כמי שביטל את הרפורמה של אביו, המלך יאשיהו (במלכים ב', כ"ג, ל"ב ובירמיהו, כ"ב, ט"ו-ט"ז).

לבן הארמי

לָבָן הָאֲרַמִּי הוא דמות מקראית המופיעה בספר בראשית. לבן היה בנו של בתואל בן נחור, אחיה של רבקה ואביהן של רחל ולאה, נשות יעקב. מקום מושבו היה חרן בארם נהריים. משמעות שמו מקבילה למשמעות המילה "לְבָנָה". ייתכן כי זהו שמו או כינויו של אֵל הירח, שהיה האל הראשי בעיר חרן.

לבן מתואר כנוכל ורודף בצע המוכן לכל מעשה רמיה. בשל מעשיו, חז"ל השוו אותו לפרעה ולבלעם.

מונגוליה הפנימית

מונגוליה הפנימית (במונגולית: תעתיק: öbür mongol, במנדרינית: 内蒙古/Nèi Měnggŭ) היא אזור אוטונומי מונגולי בצפון סין. שטחה כ-1,183,000 קמ"ר (כ 12% משטחה של סין), אוכלוסייתה מונה כ-23.8 מיליון נפש ובירתה העיר הוֹהְהוֹט (呼和浩特/Húhéhuàté). המונח "מונגוליה הפנימית" הוא מונח סיני במקורו, ומנוגד למונגוליה החיצונה המתייחס למונגוליה של ימינו ביחד עם רפובליקת טוּבָה שברוסיה.

השטחים המהווים היום את מונגוליה הפנימית החליפו ידיים פעמים רבות בין חקלאים סינים מהדרום ובין נוודים בני שבטים שונים מן הצפון. בתקופת שושלת צ'ינג (1644-1911) המנצ'ורית היה מזרחה של מונגוליה הפנימית חלק ממנצ'וריה. החל בסוף המאה ה-19 החל הממשל לעודד חקלאים סינים ליישב בהמוניהם את מונגוליה. עם נפילת הקיסרות הסינית ב־1911, יצאה מונגוליה החיצונה, ביוזמתה של רוסיה, מתחת ידיה של סין, בעוד שמונגוליה הפנימית חולקה על ידי הרפובליקה הסינית בין מחוזות שונים.

מזרחה של מונגוליה הפנימית הפך לחלק ממנצ'וקוו (תחת ממשלת בובות בשליטה יפנית). ב-1937, כשפרצה מלחמה בין סין ליפן, מיהר הנסיך המונגולי דָה ווָאנג להכריז על עצמאות מונגוליה הפנימית (למעט מזרחה, שהיה חלק ממנצ'וריה) ולחתום על הסכמי שיתוף פעולה עם היפנים. כך הפכה מונגוליה הפנימית למדינה הנשלטת על ידי ממשלת בובות של היפנים עד לתום מלחמת העולם השנייה.

עם תום המלחמה השתלטו הסינים, בתמיכתם של הסובייטים, על מונגוליה הפנימית, וב-1947 הקימו את האזור האוטונומי מונגוליה הפנימית תוך שהם מספחים אליו את אותם חלקים שהיו בעבר חלק ממנצ'וריה. בהדרגה סופחו גם נתחים ממחוזות נוספים שבהם אוכלוסייה מונגולית משמעותית.

כיום מהווים המונגולים רק 17% מתושבי האזור והם יושבים בעיקר בערבות, בעוד שהסינים בני ההאן יושבים בעיקר לאורך הנהרות. קבוצות אתניות נוספות במחוז הם דַאוּר, אֶבֶנְק, אוֹרוֹצִ'ין, חווי, מנצ'ורים, מעט אסודים וקוריאנים.

המחוז הוא בעיקרו רמה הררית עם מספר מדבריות (הגדול שבהם הוא בדאין חרן). בשטח המחוז נמצא אגם חולון שהוא ה-5 בגודלו בסין. במרכז המחוז עובר הנהר הצהוב המגיח צפונה מנִינְגְשְׂיָה וזורם לאורך מספר מאות קילומטרים עד שהוא פונה חזרה דרומה. הנהרות אמוּר ולְיָאו ויובליהם זורמים במזרחו. יתר המחוז נטול כל גופי מים משמעותיים.

באגני הנהרות תחום החקלאות העיקרי הוא גידולים כמו חיטה, בעוד שהערבות מאופיינות ברעיית צאן. ברכס חינגאן הגדול שבמזרח עוסקים גם ביערנות ובציד.

מסעו של אברהם לארץ כנען

מסעו של אברהם לארץ כנען הוא סיפור המופיע בספר בראשית, פרק י"ב, פסוקים א'-ט' בפרשת לך לך. סיפור זה מתאר את מסעו של אברהם לארץ כנען בליווית בני משפחתו. אברהם יוצא לכנען בצו אלוהים אל ארץ בלתי נודעת. הציווי ליציאת אברהם לכיוון כנען אל ארץ לא נודעת הוא הניסיון הראשון שעמד בו אברהם. זהו אחד מעשרת הניסיונות בהם עמד אברהם מיום יציאתו את חרן. אברהם מציית לדברי ה' ועוזב את ארצו, חרן ויוצא אל ארץ כנען, והכתוב מוסיף שאליו מצטרפים, שרה, לוט בן אחיו "ורְכוּשָׁם אֲשֶׁר רָכָשׁוּ וְאֶת-הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר-עָשׂוּ בְחָרָן". זאת הוא עושה בגיל 75. בצידו של ציווי זה ניתנות על ידי ה' ברכות. ה' מבטיח שיעשה מאברהם גוי גדול ויברך את שמו שיהיה גדול. הארץ אליו יגיע אברהם מובטחת לצאצאיו. עוד מוסיף ה' שאת מברכיו של אברהם יברך ואת הפוגעים בו יקלל. אברהם היה בן שבעים וחמש בעת צאתו מחרן. בכנען עובר אברהם ממקום למקום, ובכך מסמל את כיבושה של הארץ.

מעשה הדודאים

מעשה הדודאים הוא מאורע מקראי שאירע בעיר חרן בארם נהריים, בעת שבתו של יעקב בבית חמיו לבן הארמי ומסופר בספר בראשית פרק ל' פסוקים י"ד-ט"ז.

מרקוס ליקיניוס קראסוס

מרקוס ליקיניוס קראסוס (בלטינית: Marcus Licinius Crassus;‏ 115 לפנה"ס - 53 לפנה"ס), פוליטיקאי ומצביא רומאי. היווה את הצלע השלישית בטריומווירט הראשון, לצד פומפיוס ויוליוס קיסר והיה אחד מהאנשים החזקים ביותר בפוליטיקה הרומאית. נודע כאיש העשיר ביותר ברומא, ובשל כך יצא לו שם של רודף בצע.

נחור

בתנ"ך, נָחוֹר היה בנם של שרוג בן רעו ואביו של תרח אבי אברהם.

נחור חי 148 שנה- משנת א'תתמ"ט לבריאת העולם (1912 לפנה"ס) ועד לשנת א'תתקצ"ז לבריאת העולם (1764 לפנה"ס), ולפי ספר היובלים התחתן עם יסכה. בנו, תרח, נולד לו בגיל 29, הגיל הצעיר ביותר שמוזכר עד אליו בתנ"ך. לפי עדות המקרא, היו לו בנים ובנות נוספים (ספר בראשית, פרק י"א, פסוקים כ"ד-כ"ה).

בשמו נקרא נכדו, נחור בן תרח.

השם נחור מוכר מן הכתובות שבחרן וקשור בעבודת הירח שהייתה נהוגה שם. בתעודות אשוריות מהמאה ה-13 והשביעים לפנה"ס אוזכרה עיר בשם Til-Nahiri או Nahuru שמיקומה מזרחית לעיר חרן, מערבית לנהר חבור. על בסיס תעודות אלה העריכו חוקרים, כי שם העיר הוא אפונים המשקף דמות היסטורית הקשורה לנחור המוזכר במקרא.

סלחרד

סָלֶחַרְד (ברוסית: Салехард, במקור סלה-חרן בשפת ניינץ - יישוב על המפרץ), עיר בצפון-מערב סיביר שברוסיה. סלחרד היא המרכז המנהלתי של המחוז האוטונומי של ימלו-ננץ שבמחוז טיומן. נכון לשנת 2016, מנתה אוכלוסיית העיר 48,467 תושבים.

קרב חרן

קרב חָרָן (בלטינית Proelium Carrharum) היה קרב מכריע בין צבא רומאי בפיקודו של מרקוס ליקיניוס קראסוס לבין כוחות האימפריה הַפַּרְתִּית, שהתחולל בראשית חודש מאי שנת 53 לפנה"ס סמוך לעיר חרן (Carrhae) שבצפון מסופוטמיה. הקרב הסתיים בתבוסה מוחצת של הצבא הרומאי, שכּוּתר וכמעט הושמד על ידי כוח פרשים פרתי קטן יחסית, ובמותם של מרקוס קראסוס ובנו פובליוס. שרידי הצבא הרומי שניסו לסגת צפונה, תחילה לעיר חרן ולאחר מכן לשטח ארמניה, ספגו אבדות כבדות במהלך נסיגתם, ורק חלק קטן מצבאו של קראסוס הצליח לחזור בשלום. התבוסה שמה קץ לניסיונה הראשון של האימפריה הרומית לפלוש לתחומי האימפריה הפרתית, ובעקבותיה השתלטו הפרתים מחדש על כל השטח שממזרח לנהר פרת.

קרב חרן היה הקרב המשמעותי הראשון בין האימפריה הרומית לבין האימפריה הפרתית. הוא פתח סדרה של עימותים צבאיים בין שתי האימפריות, שארכו מאות שנים. הניצחון הפרתי בקרב ביסס את מעמדה של האימפריה הפרתית ככוח הדומיננטי באזור המזרח הקרוב וכיריב שווה כוחות לאימפריה הרומית.

מותו בקרב של קראסוס, שהיה אחד מחברי הטריומווירט הראשון, ששלט ברומא באותה תקופה, פגע באיזון הפנימי בין חברי הטריאומווירט, והשפיע בעקיפין על פירוק הברית הפוליטית בין שני החברים הנוספים בטריאומווירט, פומפיוס ויוליוס קיסר, ועל הקרע ביניהם, שהוביל לפרוץ מלחמת אזרחים ברומא ובסופו של דבר לקיצה של הרפובליקה הרומית.

תל קסילה

תל קסילה הוא תל ארכאולוגי השוכן כיום בתחומו של מוזיאון ארץ ישראל ברמת אביב בצפונה של תל אביב. במקום נמצאו ממצאים שתרמו רבות לידע אודות הפלשתים, אשר ישבו בתל החל במאה ה-12 לפנה"ס ועד תחילת המאה ה-10 לפנה"ס. בתל 12 שכבות - שלוש הראשונות (12 עד 10) מקבילות לתקופת השלטון הפלשתי (שיאו של היישוב בשכבה 10), ושכבות 9 עד 1 מאוחרות לו.

תקופת האבות

תקופת האבות היא תקופה מקראית, בין הולדת אברהם (לפי מדרש סדר עולם בא'תתקמ"ח - 1812 לפנה"ס) ובין פטירתו של יעקב, לפי המדרש בשנת 1507 לפנה"ס. יחזקאל קויפמן קובע את זמנה במאות ה-15-14 לפני הספירה, ואילו בנימין מזר מקדים אותה למאות ה 17-18 לפני הספירה.

האבות, אבות האומה ואימותיה, שעל שמם נקראת תקופה זו, הם שלושת האבות וארבע האמהות: אברהם ושרה, יצחק ורבקה, יעקב ורחל ולאה - המהווים את ראשיתם של הדת היהודית, העם היהודי ואמונת הייחוד, לפי המסופר בספר בראשית. הקבצה אחרת שלהם היא שלושת האבות: אברהם, יצחק ויעקב, וארבע האמהות: שרה, רבקה, רחל ולאה. אף שבלהה וזלפה ילדו ליעקב ילדים שמהם נולדו אחדים משנים-עשר השבטים, אין הן נכללות באמהות האומה, משום שהיו שפחות. עם זאת, במספר מקורות משמשים ראשי התיבות "ברזל" לציין את נשות יעקב: בלהה, רחל, זלפה ולאה כקבוצה אחת.

על פי המקרא, אלוהים התגלה לאבות, סייע להם וכיוון אותם בדרכם, ואף הבטיח להם שיבחר בזרעם כעם סגולה שיירש את ארץ כנען. על-פי המסורת וכמתואר בספר בראשית, האבות והאמהות קבורים במערת המכפלה בחברון, מלבד רחל שנקברה בדרך לבית לחם, בקבר רחל.

בתחילת תקופת האבות, על פי המסופר בתנ"ך, עם עזיבת אברהם את חרן והליכתו לארץ ישראל, היה אברהם לבדו בעולם, ללא ילדים. בסיומה, מנה עם ישראל שבעים נפש בתוספת נשי בני יעקב. תקופת האבות מסופרת בחומש בראשית.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.