חרות (עיתון)

חֵרוּת היה שמם של ביטאונים ועיתונים אחדים, שהוציאו לאור אנשי התנועה הרוויזיוניסטית, חברי אצ"ל ותנועת החרות.

Internet-news-reader.svg חרות
Herut
Herutpaper2
סמליל עיתון חרות היומי, ותחתיו הכיתוב: " לְשְׁלֵמוּת הַמּוֹלֶדֶת, לְקִבּוּץ גָּלוּיּוֹת, לְצֶדֶק סוֹצְיָאלִי, לְחֵרוּת הָאָדָם"
תדירות עיתון יומי
פורמט ברודשיט
עורך

יוחנן בדר 1949-1948
יעקב רובין 1953-1949

יוסף ויניצקי 1957-1953
אייזיק רמבה 1957–1965
תאריך סגירה 1965
שפה עברית
מדינה ישראל
Herutpaper
גיליון חרות המחתרתי, דצמבר 1944 ובו קריאה של מפקד מנחם בגין מפקד האצ"ל להימנע ממלחמת אחים למרות הסזון

"חרות" בטאון האצ"ל

חרות היה בטאון מחתרתי מרכזי של ארגון הארגון הצבאי לאומי. גליונו הראשון יצא ביום ה-10 במרץ 1942. הוא היה במידה רבה המשכו של עיתון המצודה, שראה אור בשנים 1932–1933. "חרות" ראה אור פעם בחודש.

"חרות" כלל מאמרים רעיוניים אודות בעיות השעה מבית מדרשה של הציונות רוויזיוניסטית שאליה השתייך הארגון. בנוסף היו מוכמנים בו מסרים סודיים אל חברי אצ"ל ברחבי הארץ. הוא כלל ארבעה עמודים, והופץ לרשימת כתובות של פרטיים ומוסדות. ובנוסף, הודבק על קירות באתרים מרכזיים ברחובות הערים והמושבות בארץ ישראל, בידי נערי "חיל תעמולה" (חת"ם) של אצ"ל. השלטונות הבריטיים, ובמיוחד הבולשת הבריטית עקבו בשיטתיות אחר העיתון. יתר על כן, התכנים זכו לתשומת לבו של הנציב העליון, אשר שלח מגיליונות "חרות" (מתורגמים לאנגלית) למשרד החוץ הבריטי.

גיליונו האחרון של "חרות" המחתרתי, מספר 99, ראה אור ב-10 ביוני 1948, כארבעה שבועות לאחר הקמת מדינת ישראל ב-14 במאי 1948. סגירתו באה במקביל לפירוק אצ"ל והקמת המפלגה הישראלית תנועת חרות ב-15 במאי 1948.

"חרות" בירושלים הנצורה

בירושלים הנצורה במלחמת העצמאות, ראה אור עיתון חרות מחתרתי נפרד, בחודשים יוני-יולי 1948. הוצאת העיתון העצמאי הייתה כפועל יוצא מניתוקה למעשה של ירושלים. ואי הוודאות לגבי עתידה המדיני והמוניציפלי של העיר, הייתה הסיבה להמשך קיומו העצמאי של אצ"ל בעיר.

"חרות" עיתון יומי

חרות עיתון יומי ישראלי, הוקם בשנת במאי 1948, עם הקמתה של "תנועת חרות". שמו היווה המשך לעיתון האצ"ל המחתרתי "חרות". עורכו הראשון היה ד"ר יוחנן בדר, בשנים 1949-1948; עורכו השני היה יעקב רובין, בשנים 1953-1949; עורכו השלישי היה יוסף ויניצקי (בשם העט: י. נץ), בשנים 1957-1953; עורכו הרביעי והאחרון היה הסופר והעיתונאי אייזיק רמבה, בשנים 1957–1965. רמבה העסיק בעיתון עיתונאים צעירים חדשים, ומבלי שנבחנו דעותיהם או עברם הפוליטי.[1] רוב הכותבים, העיתונאים והעורכים, עבדו לפניו בכתבי עת ועיתונים של התנועה הרוויזיוניסטית: בכתב העת "הירדן" שראה אור בשנות השלושים ובעיתון היומי "המשקיף", עיתונה הרשמי והחוקי של ברית הציונים הרוויזיוניסטים בתקופת המנדט. וחדל מלצאת לאור לאחר הבחירות לכנסת הראשונה בינואר 1949.

Menachem Begin při projevu v srpnu 1948
מנחם בגין נואם, 14 באוגוסט 1948
Uri Zvi Grinberg 1956
אורי צבי גרינברג
ABBA ACHIMEIR FOUNDER AND LEADER OF THE "BRIT HABIRYONIM" GROUP IN PALESTINE.D193-074
אב"א אחימאיר
Shlomonakdimon
שלמה נקדימון

במערכת העיתון, בצוות הסופרים העיתונאים ובין הכותבים נמנו במשך השנים (לפי א"ב): ד"ר אב"א אחימאיר (שחתם גם בשמות העט: אבא סיקרא, א. שמאי, א. גיא, א. מערבי, אבא אריכא ועוד), ד"ר בנימין אליאב (לובוצקי), עוזי בנזימן, יצחק גוריון, המשורר אורי צבי גרינברג, זאב גלילי,[2] איתן הבר, יחזקאל המאירי, הלל הרשושנים, ד"ר זאב פון וייזל, זרח ורהפטיג,[3] יעקב וינשל, יהודית וינקלר, נח זבולוני,[4] ניסים טאיטו, צבי טל, ד"ר יהושע ה. ייבין, שמואל כץ, קלמן כצנלסון, דב לוין, שמואל מור, אליהו מצא, ד"ר יהודה מרגולין, דן מרגלית, שמואל מרלין, יואל מרקוס, אריה נאור, שלמה נקדימון, שלמה סקולסקי, שרה פרנקל, עמוס קינן, צבי קסלר, פרופ' יוסף קלוזנר, משה קצב, ח"כ יוסף שופמן, ושלום רוזנפלד ששימש כמזכיר מערכת "חרות".[5]

גיליון "חרות" מספר 1 ראה אור בתל אביב (ובה הודפס כל ימיו) ב-3 באוקטובר 1948. בינואר 1949, מנחם בגין מנהיג "תנועת חרות" ראה בו אחד מכלי ההסברה המרכזיים שלה, מלקראת הבחירות לאספה המכוננת (הכנסת הראשונה) ובהמשך פורסמו נאומיו במלואם בעיתון. הוא התאפיין בקו אופוזיציוני מובהק כלפי המפלגה השלטת מפא"י, וזאת בשונה מרוב העיתונות הישראלית באותן שנים. מאבקי התנועה, הפולמוסים שניהלה והביקורת על ממשלת ישראל, תוארו ב"חרות" בהרחבה, בהם: המחלוקת על קבלת השילומים מגרמניה,[6] הביקורת על יחס משרדי הממשלה לעולים מצפון אפריקה ופרשת לבון. בשל אי ההכרה של תנועת החרות בחלוקת ארץ ישראל בשנת 1922, והתנגדותה לשלום עם ממלכת ירדן, שיכיר בסיפוחה את הגדה המערבית, הקפיד העיתון במשך כל שנות קיומו לציין את שמה של הממלכה בתוך מירכאות כפולות.[7]

"חרות" נתן במה לביטוי חופשי לאנשי התנועה הרוויזיוניסטית, שנמנע מהם בתקופת המנדט, ואפשר תקשורת עם המונים בציבוריות הישראלית המתהווה, בימי הראשית של מדינת ישראל. עמודי גיליונות עסקו בידיעות חדשות מהארץ והעולם, ולצדם מאמרי פרשנות פוליטית נרחבים. הוגים ויוצרים כמו אורי צבי גרינברג, אב"א אחימאיר ויעקב ויינשל, פרסמו בו מפרי עטם. התפרסמו בו ידיעות על הנעשה בסניפי התנועה ובתנועת הנוער בית"ר. המדורים בעיתון כללו: מדור מדעי, מדור ספורט, מדור לחיפוש קרובים, מדור לאשה ולמשפחה, מדור לביקורת ספרים, מחזות וסרטים, ומדור חידות ותשבצים.

נבדלותו הרעיונית והמפלגתית הקרינה על מצבו הכלכלי הקשה רוב קיומו. קופת העיתון הייתה ריקה תדיר, ומשכורות העובדים לא שולמו לעיתים במועדן. תפוצת העיתון למנויים הייתה מוגבלת, הגם שנעשו מאמצים רבים. ולכן, התקשה משה בן-זאב, שהופקד על איתור מְנוּיִים ופרסום בעיתון, להשיג פרסום שיכלכל את העיתון.[8]

לאחר הקמת מפלגת גח"ל (ראשי תיבות: גוש חירות ליברלים), נסגר "חרות" ב-31 בדצמבר 1965 (ובמקביל נסגר עיתון הַבֹּקֶר, עיתונם של הליברלים). במקומם של שני העיתונים שנסגרו, נוסד עיתון "היום" של גח"ל ב-1969.[9]

בארכיון מכון ז'בוטינסקי נמצאים ארכיון מערכת "חרות", גיליונות "חרות", ופרוטוקולים מישיבת מערכת "חרות" שעל סדר יומה פגישות העורך בוועדת עורכי העיתונים עם ראש הממשלה, השרים והרמטכ"ל.[10]

"חרות לנוער"

חרות לנוער היה עיתון ילדים ונוער שהופיע משנת תשי"ג 1953 בעשור שנות החמישים. עורכו היה שלמה מרץ וסגנו משה בלע. העורך לענייני תרבות ואמנות היה יוסף ועדיה, מראשוני התנועה הכנענית. שלמה מרץ טיפח במסגרת עיתון הנוער שורה של עיתונאים צעירים, שלימים עברו עמו לעיתון "חרות" (כאשר שמונה למזכיר המערכת בשנת 1957 עם מינויו של אייזיק רמבה לעורך "חרות"). בין הכותבים ב"חרות לנוער": יעקב אחימאיר, אליקים ירון, איתן הבר, זיוה יריב, זאב גלילי, יוסף אורן (מבקר ספרות), עודד זראי (זערור), משה שי (שקרשי), גרשון סלומון, נעמי יערן, זאב צחור ואחרים.

לקריאה נוספת

  • מינה גראור, עיתונות ומפלגה – קשרי הגומלין בין המפלגה הרביזיוניסטית לעיתוניה, תל אביב: מכון ז'בוטינסקי, תשס"ב-2002.
  • עיתון "חרות", אבסטרקט על פי מאמרים מאת ועל מנחם בגין, א-ב, ירושלים, מרכז מורשת מנחם בגין, 1992.

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ רבים מהעיתונאים הצעירים עברו לאחר סגירתו לכלי תקשורת אחרים.
  2. ^ ראו: זיכרונותיו על "חרות" (2006), באתר zeevgalili.
  3. ^ ראו מכתבו: ארכיון מכון ז'בוטינסקי, תיק ל 14 - 3/13.
  4. ^ עיתונאי ששימש כמנהל העיתון בירושלים; ראו: סקירה עליו, באתר ranaz.
  5. ^ שלום רוזנפלד היה מזכירו של עיתון "המשקיף", "חרות", ואחר כך, עורך ראשי בעיתון "מעריב".
  6. ^ ראו:תביעה נגד יעקב רובין עורך "חרות" ובתי הדפוס של העיתון על פרסומים ביקורתיים כנגד השילומים; ארכיון מכון ז'בוטינסקי, תיק ל 14 - 1/5.
  7. ^ אריה נאור, בגין בשלטון : עדות אישית, עמ' 100-99.
  8. ^ ראו: משה בן-זאב, בשולי העיתונות הלאומית, תל אביב: הוצאת לאור, תשמ"א-1981, עמ' 130-127.
  9. ^ רפי מן, כמו בועת סבון, העין השביעית, 7 במאי 2008
  10. ^ ראו: ארכיון מכון ז'בוטינסקי, תיק ל 14 - 3/1.
אב"א אחימאיר

אַבָּ"א אֲחִימֵאִיר (אַבָּא שָׁאוּל גֶיְסִינוֹבִיץ'; ז' בחשוון תרנ"ח, 2 בנובמבר 1897 – ה' בסיוון תשכ"ב, 6 ביוני 1962) היה ממנהיגיה הרוחניים של התנועה הרוויזיוניסטית, תנועת הנוער בית"ר וברית הציונים הרוויזיוניסטים, עיתונאי, פובליציסט, היסטוריוסוף וסופר ישראלי. נודע גם בשמותיו הספרותיים, בהם: א. שמאי, א. גיא, א. מערבי, א' מדיני, אבא סיקרא, אבישי, אבא אריכא, א. אסיר-ציון וסתם מקשן. זוכה פרס ז'בוטינסקי לספרות ולמחקר.

בני ישראל (הודו)

בני ישראל (במרטי יהודית: बेने इस्राएल, תעתיק: "בֶּנֶה ישראל") הוא שמה של הקהילה היהודית שהתקיימה במערב הודו בנוסף לקהילת יהודי בגדאד ויהודי קוצ'ין בהודו. עם הקמת מדינת ישראל, עלתה במהלך השנים רוב הקהילה לישראל ובה מצוי הריכוז הגדול ביותר של בני ישראל מהודו.

בטרם העלייה לישראל באמצע המאה העשרים מנתה הקהילה כ-24,000 נפשות שהתרכזו בעיקר במומבאי,כלכותה, דלהי, אחמדאבאד וטהאנה. כיום, על-פי ההערכות, מונה הקהילה כ-74,000 נפשות בישראל, כ-3,000 נפשות באזור מומבאי, כמה מאות נפשות ברחבי הודו ועוד כ-1,000 נפשות ברחבי העולם כולל צאצאי נישואין בין עדתיים.

דב הררי

סא"ל דב הררי (ברגר) (1 בינואר 1917 - 29 באוגוסט 1954) היה אחד מצנחני הישוב היהודי לאירופה. ממקימי קיבוץ בית אורן, מהוגי ומתכנני יחידות הצנחנים בצה"ל, מצביא ואיש מודיעין. נהרג באסון מעגן ב-29 ביולי 1954, כאשר מטוס התרסק לתוך הקהל בטקס זיכרון לצנחני היישוב בקיבוץ מעגן.

החרות

עיתון החרות היה עיתון עברי בעל נטייה לאומית, שהופיע בירושלים בין השנים 1909–1917. העיתון נוהל ונערך על ידי אינטלקטואלים ועסקנים בני היישוב הספרדי, ולאורך רוב שנות מלחמת העולם הראשונה היה זה העיתון העברי היחידי שהמשיך להתפרסם בקביעות ביישוב היהודי.

חירות

האם התכוונתם ל...

מנחם אלון

מנחם אלעזר אֵלון (להאזנה (מידע • עזרה); כ"א בחשוון ה'תרפ"ד, 1 בנובמבר 1923 - כ"ו בשבט ה'תשע"ג, 6 בפברואר 2013) היה פרופסור למשפטים והיסטוריון של ההלכה, כיהן כשופט בית המשפט העליון (1977–1993) וכמשנה ה-11 לנשיא בית המשפט העליון (1988–1993). חתן פרס ישראל למשפט (1979) וראש משפחת אלון. היה מועמדה של הקואליציה לכהונת נשיא מדינת ישראל בשנת 1983.

מפעל חייו האקדמי עסק בחקר המשפט העברי והוא נחשב לאחד מגדולי המומחים בנושא זה. הקים ועמד בראש הקתדרה למשפט עברי באוניברסיטה העברית בירושלים, והיה נושא הדגל של שילוב המשפט העברי במשפט הכללי בפסיקותיו כשופט בבית המשפט העליון. נודע גם כמתנגד תקיף לאקטיביזם שיפוטי וכבעל עמדות ליברליות בנושאי חירות הפרט וזכויות האדם. חיבר וערך ספרים רבים בנושאי משפט, הלכה ופילוסופיה יהודית.

שלמה ניצן (שחקן)

שלמה ניצן (נולד ב-22 בדצמבר 1941 בשם שלמה מינץ) הוא שחקן, בדרן ושדר ישראלי.

תנועת החרות

תנועת החֵרוּת (ובקיצור חֵרוּת) הייתה מפלגת ימין, שפעלה בישראל מתחילת ימי המדינה, ואשר נוסדה על ידי יוצאי הארגון הצבאי הלאומי בראשות מנחם בגין. ארבעה רעיונות מרכזיים של תנועת החרות תומצתו לכדי: "לשלמות המולדת, לקיבוץ גלויות, לצדק סוציאלי, לחרות האדם".

עיתונים יומיים בישראל
עיתונים כלליים בתשלום הארץידיעות אחרונותמעריב השבוע
עיתונים כלליים בחינם ידיעות אחרונות (גרסה מקוצרת)ישראל היוםמעריב הבוקר
כלכלה ועסקים גלובסכלכליסטTheMarker
המגזר הדתי והחרדי המבשרהמודיעהפלסיתד נאמן
יומונים ושבועונים ברוסית נאשה סטראנהנובוסטי נדלי
עיתונים בשפות נוספות אל-איתיחאד (בערבית)ג'רוזלם פוסט (באנגלית)ניו יורק טיימס הבינלאומי (באנגלית)
יומונים שהפכו לתקופונים מקור ראשון
עיתונים שנסגרו 24 דקותדברהבקרהיוםהצופהוסטי (ברוסית)זמניםחדשות • חרות • טלגרףיום חדשישראלילמרחבמעריבעל המשמרקול העםשעריםחדשות ישראל (בגרמנית)לעצטע נייעס (ביידיש) • רוסקי איזראילטיאנין (ברוסית)העולם הזה
הארגון הצבאי הלאומי בארץ ישראל
מפקדים זאב ז'בוטינסקי (מצביא האצ"ל)
אברהם תהומירוברט ביטקרמשה רוזנברגדוד רזיאלחנוך קלעיבנימין זרעונייעקב מרידורמנחם בגין
סמל האצ"ל
לוחמים אברהם שטרן (יאיר)אריה בן-אליעזראלי תביןאיתן לבנישלמה לב-עמיחיים לנדאואליהו לנקיןעמיחי פאגלין • לוחמי אצ"ל נוספים
עולי הגרדום: שלמה בן-יוסףדב גרונרמרדכי אלקחייחיאל דרזנראליעזר קשאנימאיר פיינשטייןאבשלום חביביעקב וייסמאיר נקר
סמלים, זרועות ויחידות חיילים אלמוניםשיר ביתרדלקקול ציון הלוחמת • חרות
פעולות עליית אף על פיליל הרכבותהתקפת שדות התעופה הבריטייםפיצוץ מלון המלך דודליל ההלקאותהפריצה לכלא עכופרשת הסרג'נטיםפרשת דיר יאסיןכיבוש יפואלטלנהרשימת פעולות האצ"ל
פרשיות נוספות משפט השלושים ושמונההסזוןגולי אצ"ל ולח"ימבצע היפופוטםפרשת הריגת ידידיה סגל
תנועות פוליטיות ציונות רוויזיוניסטיתתנועת הנוער בית"רהסתדרות ציונית חדשהתנועת החרות
הנצחה והיסטוריוגרפיה אות האצ"למוזיאון האצ"למוזיאון האצ"ל בתש"ח • "המרד"

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.