חרבת חזעה

סיפור חִרְבֶּת חִזְעָה הוא סיפור מאת ס. יזהר שראה אור בהוצאת ספרית פועלים בשנת 1949, ואשר עוסק בגירוש תושבי הכפר הבדיוני חרבת חזעה, המייצג כפרים ערביים שתושביהם גורשו במהלך מלחמת העצמאות בשנת 1948 (אירועים הידועים בהיסטוריוגרפיה הפלסטינית בשם "הנכבה").

הסיפור מציג את מעשה הגירוש של חיילי צה"ל כבלתי מוסרי. הסופר השתמש בביטויים כמו "הגליה", "גירוש", "ירי בחפים מפשע" ובביטויים בעלי קונוטציה להיסטוריה היהודית כמו "קרונות". את המניע לכתיבת הסיפור ואת הביקורת הנמתחת בו הסביר הסופר שנים רבות לאחר מכן כך: "הרגשתי בתוכי שאני חייב לדבר דברים שאני ראיתי ולהתקומם כנגדם".[1]

זהו הסיפור הישראלי הראשון שעסק בפרק זה בתקופת הקמת המדינה. בתקופות מאוחרות יותר עסקו בנושא היסטוריונים מאסכולת "ההיסטוריונים החדשים", בהם אילן פפה ובני מוריס.

אף על פי שהספר חִרְבֶּת חִזְעָה עוסק בכפר בדיוני, ישנו כפר בשם דומה ברצועת עזה.

חרבת חזעה
Khirbetkhizaa
כריכת הספר
מידע כללי
מאת ס. יזהר
שפת המקור עברי
הוצאה
הוצאה ספרית פועלים – ספרי משלט
שנת הוצאה 1949
תורגם לשפות

ערבית (1981), גרמנית (1997), איטלקית (2005), אנגלית (2008), ספרדית (2009), צרפתית (2010),

נורווגית (2011), הולנדית (2013), דנית (2016)
קישורים חיצוניים
הספרייה הלאומית 001339277

עלילה

בסביבות מלחמת העצמאות, אי שם בדרום, מחלקתו של המספר יוצאת למשימה. הפקודה: (פרק א) 'יש לאסוף את התושבים החל מנקודה פלונית ועד לנקודה פלונית - להעמיסם על המכוניות ולהעבירם מעבר לקווים. לפוצץ את בתי האבן ולשרוף את בקתות החומר. לאסור את הצעירים ואת החשודים, ולטהר את השטח מכוחות עוינים.' הכיתה של המספר יוצאת באיגוף, ולאחר המתנה פותחת בירי על בתי הכפר ועל אנשים נמלטים. בהמשך הכיתה מגיעה לכפר עצמו. הכפר נדמה בהתחלה כנטוש, אולם לאטם צצים זקנים נשים וילדים ונאספים אל מתחת לעץ שקמה גדול. הכיתה עוברת בין הבתים והחצרות. החיילים עצמם לא פוגעים בתושבים אך משתדלים להצית ולשרוף כמה מבנים. הם רואים איך כיתה אחרת מפוצצת בתים בכפר ואת כאב התושבים היושבים מתחת לעץ, בייחוד אשה אחת אשר כנראה ביתה פוצץ והיא מבינה שזו כבר לא סתם המתנה בצל העץ אלא שכבר לא יהיה להם לאן לחזור. עם הזמן מתחיל להיבנות במספר פקפוק בכל המעשה הזה, האם צודק ונכון לפנות את האנשים מכפרם. הוא מתווכח רבות עם עצמו ומעט עם חבריו לכיתה. בצהריים מגיעות ארבע משאיות. מתחילים להעמיס עליהן את תושבי הכפר. למראה אשה וילד צעיר העולים למשאית מבין המספר שהילד הזה יהיה לעולם שונא, אויב לעתיד - 'כשיגדל לא יוכל להיות אחרת מאשר נחש-צפעוני, אותו זה שהוא עתה בכי ילד-אין אונים'. למראה המשאיות המועמסות באנשים מתבררת למספר תובנה - 'גלות. הנה זו גלות. כך זה גלות. כך נראית גלות.'

תרגומים

הסיפור ראה אור בתרגום לערבית מאת תופיק פיאד (ביירות 1981), בתרגום לגרמנית מאת רות אחלמה (פרנקפורט 1997), בתרגום לאיטלקית מאת דליה פדואה (טורינו 2005) ובתרגום לאנגלית מאת ניקולס דה לנגה ויעקב דווק (Dweck)‏ (ירושלים 2008). כן תורגם הספר לספרדית, צרפתית, נורווגית, הולנדית ודנית.[2]

בתרבות

הצייר הישראלי מרדכי ארדון יצר בהשראת הסיפור את הציור "חרבת חזעה", שנקנה על ידי הגלריה הלאומית לאמנות מודרנית ברומא והוצג בה. בעקבות זכייתו של ארדון בפרס אונסק"ו ב-1954 הפיק אונסק"ו אלפי רפרודוקציות של הציור, שהופצו בעולם.[3]

עיבוד טלוויזיוני

Khirbet Khize cast
השחקנים ששיחקו בדרמת הטלוויזיה "חרבת חזעה" את החיילים שגירשו את תושבי הכפר. משמאל לימין: עמוס טלשיר, איציק אלוני, דליק ווליניץ, גידי גוב, אבי לוזיה, שרגא הרפז ואברהם סידי.

הסיפור עובד לדרמת טלוויזיה על ידי הערוץ הראשון בבימוי של רם לוי. רשות השידור התכוונה לשדר את הדרמה ב-6 בפברואר 1978, וסביב הסרט התעוררו ויכוחים שהתמקדו בשני נושאים עיקריים: האם הטלוויזיה הציבורית בישראל צריכה להפיק סרט בנושא זה, המשרת, לטענת המתנגדים, את התעמולה של אש"ף; ושאלה בדבר היקף האירוע ההיסטורי שהוא מייצג (מספר הכפרים הערביים שגורשו באירועי המלחמה). יו"ר הכנסת פנה ליו"ר רשות השידור ולטר איתן בבקשה לדחות את השידור, אולם הנהלת רשות השידור, בקולות נציגי המערך והיו"ר איתן, דחתה את הבקשה. בעקבות זאת כינס שר החינוך זבולון המר ישיבה של הנהלת רשות השידור והודיע שהוא דוחה את השידור עד לאחר הדיון בכנסת. עו"ד אמנון זכרוני הגיש עתירה לבג"ץ נגד הדחייה,[4] אולם בג"ץ סירב לדון בעניין בטרם תיתן הנהלת רשות השידור את החלטתה.[5] עובדי רשות השידור מחו על ההתערבות הפוליטית בעצמאותה של הרשות והחשיכו את השידור בחלון הזמן שבו תוכנן במקור לשדר את הסרט (כ-50 דקות).[6] הדרמה הוקרנה לבסוף בהחלטת מליאת רשות השידור. ועדת החינוך של הכנסת קיימה חמש ישיבות בנושא הסרט ולבסוף קבעה שעקרון חופש היצירה אינו ניתן לערעור, אולם קראה לרשות השידור "להכין סדרה מקיפה של שידורים על תולדות המאבק הציוני וצדקת מפעלינו הלאומי" והדגישה את חובת רשות השידור לתת ביטוי מתאים של ההשקפות והדעות הרווחות בציבור.[7]

הספר

  • ס. יזהר, סיפור חרבת חזעה: השבוי, מרחביה: ספרית פועלים (ספרי משלט), 1949.

הסיפור ראה אור עוד כ-10 פעמים בתוך קובצי סיפורים של ס. יזהר.

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ ס. יזהר, ריאיון עם דן מרגלית, הערוץ הראשון, שנות ה-90.
  2. ^ The Institute for translation of Hebrew Literature
  3. ^ א. אייל, חירבת חיזעה תשאר באטליה, דבר, 16 ביולי 1954.
  4. ^ יהושע ביצור, יוסף וקסמן ועמוס לבב, בג"ץ ידון בעתירה נגד השר המר על שעיכב הקרנת "חירבת חיזעה" בטלוויזיה אמש, מעריב, 7 בפברואר 1978.
  5. ^ עמוס לבב, המר נכנס לאותה מלכודת לתוכה נכנסה גולדה מאיר, מעריב, 10 בפברואר 1978.
  6. ^ אורי קליין, לא על הלחם לבדו, עכבר העיר, 30 ביולי 2009
    מירב קריסטל, הסרט שלא רצו שנראה, ynet, 14 ביולי 2007
  7. ^ ועדת החינוך והתרבות: אין לערער על עקרון חופש היצירה האמנותית, מעריב, 23 בפברואר 1978.
אניטה שפירא

אניטה שפירא (נולדה ב-1940) היא פרופסור אמריטה להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת תל אביב, עמדה בראש המכון לחקר הציונות וישראל שם וכלת פרס ישראל לשנת תשס"ח 2008 בחקר ההיסטוריה של עם ישראל.

ברוך דרור

ברוך דרור (נולד ב-2 בנובמבר 1964; טקסס, ארצות הברית) הוא שחקן, יוצר ומוזיקאי.

גדל והתחנך בבת-ים. בנעוריו שיחק כדורגל בקבוצת הפועל תל אביב והיה אלוף ג'ודו. שירת בחטיבת גולני והשתתף במלחמת לבנון הראשונה כלוחם ואחר כך כמפקד כיתה. לאחר מכן עבר ליחידת מסתערבים שפעלה במרחב צידון וסיים את שירותו כסמל מחלקה של נוער במצוקה בחוות השומר.

למד משחק בבית צבי. במסגרת הלימודים נסע ב-1989 עם משלחת שחקנים למוסקבה (הביקור הראשון של תיאטרון ישראלי בברית המועצות מאז 1918) שם זכה יחד עם משתתפי ההצגה "אקווס" בפרס הראשון בפסטיבל הבינלאומי להצגות סטודנטים "פודיום". הוא סיים את לימודיו ב-1989 ומאז משחק בעיקר בתיאטרון.

גילוי אליהו (ספר)

גילוי אליהו הוא ספרו האחרון של ס. יזהר. הספר, שיצא לאור בשנת 1999, מתמקד בחוויותיו של המספר ממלחמת יום הכיפורים, במהלך חיפושיו אחרי קרוב משפחתו – אליהו.

במהלך המלחמה התנדב יזהר, בחברת שני אנשי רוח אחרים, חיים גורי ועוזי פלד, כדי לתרום את חלקם למאמץ הכללי, ולסייע ככל יכולתם בהרמת המורל של החיילים הנלחמים. השלושה צורפו לאוגדה 252 שנלחמה בסיני, חצתה את התעלה והשתתפה בקרבות הקשים. 26 שנים לאחר המלחמה, מעלה יזהר את חוויותיו בספר.

בלשונו הציורית והמיוחדת מתאר המספר את חוויות המלחמה הקשות, את תחושות האפסות והמורא בעת הפגזות רועמות, את מהלכם של קרבות עקובים מדם ואת נפילתם ופציעתם של חיילים לצדו. לאורך כל הספר מהדהדת מעין זעקה מתמשכת על אובדן חיי אדם, על אי נחיצותה של המלחמה כפתרון לסכסוך בין אויבים, על סדר עדיפויות מעוות, לדעתו, שבו חשיבותם של שטחים קודמת לערך העליון של חיי אדם.

מצד שני, אין המספר חדל מלהתפעם מעוז רוחם של החיילים, מהקרבתם, מאחוות הלוחמים שביניהם וממעשי גבורה יוצאי דופן של רבים כבודדים. שילובם של סיפורי חיילים ממקור ראשון על האירועים שבהם השתתפו מעצים את חוויית הקריאה והאמינות של המסופר.

החוט העלילתי המקשר בין כל האירועים שבספר הוא חיפושו של המספר, הוא ס. יזהר עצמו, אחר חתנו אליהו, צנחן רב מעללים, שעקבותיו נעלמו בערפל המלחמה. המפגש הצוהל של המספר עם אליהו חותם את הספר בתחושה אופטימית שמדגישה את חשיבותו של הפרט האנושי.

הספר נתפס בעיני הביקורת כטקסט בעל מסרים אנטי-מלחמתיים ברורים.

דליק ווליניץ

דליק (גדליהו) ווליניץ (נולד ב-10 באוגוסט 1951) הוא שחקן, במאי תיאטרון ומנחה טלוויזיה ורדיו ישראלי.

דני גוטוויין

דני גוּטוויין (נולד ב-18 במאי 1953) הוא פרופסור בחוג לתולדות ישראל באוניברסיטת חיפה.

דניאלה כרמי

דניאלה כרמי (נולדה ב-1 בספטמבר 1941 בתל אביב) היא סופרת, מחזאית, מתרגמת ותסריטאית ישראלית.

ח'וזאעה

ח'וזאעה (בערבית: خزاعة) או ח'ירבת אִח'זעה הוא יישוב פלסטיני בדרום רצועת עזה בנפת ח'אן יונס הממוקם כ-500 מטר מהגבול עם ישראל, כ-1.5 קילומטר ממערב לקיבוץ ניר עוז. אוכלוסייתו מונה כ-10,000 תושבים.

על פי סקר הכפרים 1945 בארץ ישראל, אוכלוסיית היישוב מנתה באותה עת 990 נפש, ושטחי האדמה של הכפר היו 8,197 דונם.

על פי מקור ישראלי, היישוב הוקם לאחר מלחמת העצמאות.בסוף שנות ה-70 של המאה ה-20 מנתה אוכלוסייתו כ-2,000 נפש, מחציתם - פליטים בדווים שהתיישבו בשוליו המערביים והפחות פוריים של אזור המרזבה המזרחית ברצועת עזה. באותה עת (סוף שנות ה-70) היו בבעלות הכפר כ-4,500 דונם, מהם רק 1,000 דונם בהשקיה, וזאת בשל מי התהום העמוקים יחסית (60 מטר ויותר) והקושי לשאוב אותם.במהלך מבצע עופרת יצוקה נהרסו חלקים נרחבים ביישוב. במבצע צוק איתן פעלו באזור ח'וזאעה כוחות חטיבת גבעתי, גדוד 101 של חטיבת הצנחנים, יחידת דובדבן, גדודי שריון והנדסה, שחשפו מנהרות לחימה. גם במבצע זה נהרסו חלקים נרחבים ביישוב.

חמסין (סרט)

חמסין הוא סרט דרמה ישראלי משנת 1982, בבימויו של דניאל וקסמן, על פי תסריט מאת דניאל וקסמן, יעקב ליפשין ודני ורטה (נוקיו). הסרט צולם על ידי הצלם עטור השבחים דוד גורפינקל, ואת המוזיקה כתב רביב גזית.

עלילת הסרט, שנוצר בסיוע הקרן לעידוד סרטי איכות, מתרחשת בגליל ועוסקת ביחסים המתוחים שבין יושביו הערביים לאלו היהודיים המגולמים במאבק על אדמה. גדליה (שלמה תרשיש), אשר מעוניין לרכוש משכניו הערביים את אדמתם לפני שהמדינה גם כך תחרימה, מגלה שחאלד (יאסין שוואף), הפועל הנאמן שלו, מנהל רומן עם אחותו חוה (חמדה לוי), ומכאן הדרך קצרה לסיום טראגי.

מלחמת העצמאות

מלחמת העצמאות (נקראת גם מלחמת השחרור, מלחמת הקוממיות, מלחמת תש"ח, ומלחמת 1948) החלה ב-30 בנובמבר 1947. מיד לאחר שתוכנית החלוקה התקבלה בעצרת האו"ם, פתחו ערביי ארץ ישראל בפעולות תקיפה כנגד היישוב היהודי בארץ ישראל כדי למנוע את יישומה. יחידות מתנדבים מטעם הליגה הערבית (צבא ההצלה) חברו לסייע לערבים המקומיים, ובהמשך הצטרפו אליהם גם מתנדבים מן האחים המוסלמים. ב-14 במאי 1948, יומו האחרון של המנדט הבריטי, הכריזה הנהגת היישוב על הקמת המדינה. למחרת פלשו לארץ ישראל צבאות סדירים של מדינות ערב, חברות הליגה הערבית. הלחימה בפועל נגד הצבאות הערביים הסדירים הסתיימה כבר בינואר 1949, אך המלחמה תמה רשמית ב-20 ביולי 1949, עם חתימת הסכם שביתת הנשק האחרון, עם סוריה. ישראל ועבר הירדן (ממלכת ירדן של ימינו) ניצחו במלחמה ואילו ערביי ארץ ישראל, כמו גם 'צבא ההצלה', הובסו. צבאות מדינות ערב שפלשו לארץ ישראל, או נטלו חלק בלחימה, ספגו ברובם מכה קשה, במיוחד הצבא המצרי. ארץ ישראל המערבית נחלקה בין: ממלכת עבר הירדן, שכבשה את הגדה המערבית; מצרים, שכבשה את רצועת עזה; ומדינת ישראל, שהרחיבה גבולותיה בתוך ארץ ישראל מעבר לגבולות שנקבעו למדינה היהודית בהחלטת האו"ם מ-1947. ירושלים, שנועדה להיות בשליטה בינלאומית, חולקה בין ישראל לירדן: הרובע היהודי, כחלק מן העיר העתיקה של ירושלים שנכבשה במלחמה על ידי הלגיון הירדני, נותר בשליטת ממלכת ירדן עד מלחמת ששת הימים; כן נותרה ממלכת ירדן שליטה על שכונות ערביות במזרח העיר, ועל העיר בית לחם, שאף היא נועדה להיות תחת שלטון בינלאומי. בהסכמי שביתת הנשק שסיימו את המלחמה הכירו המדינות הערביות השכנות דה פקטו בגבולות החדשים של ישראל.

שיעור ההרוגים במלחמה בקרב כוח המגן העברי, צבא ההגנה לישראל והאוכלוסייה היהודית הגיע לכדי אחוז אחד מכלל אוכלוסיית היישוב. במהלך המלחמה עזבו את הארץ מאות אלפי ערבים וחרבו מאות כפרים ערביים. אירועים אלה כונו על ידי הערבים בכינוי "הנכבה" (בערבית: النكبة - 'האסון' או 'המכה'). כתוצאה עקיפה של המלחמה, התערער גם מצבם של יהודי ארצות ערב. וכך, מאות אלפי פליטים יהודים ממדינות ערב, כמעט כל יהודי אותן ארצות, נאלצו או אולצו לעזבן בשנים שלאחר המלחמה.

מרדכי שלו

מרדכי שלו (17 באוקטובר 1926 - 6 באוקטובר 2014) היה מסאי ומבקר ספרות ישראלי, מורה לספרות ואיש ספרות ומקרא.

נעמי סמילנסקי

נעמי סמילנסקי (27 בדצמבר 1916 - 13 במרץ 2016) הייתה ציירת, תחריטאית ומאיירת ישראלית.

ס. יזהר

ס. יזהר או יזהר סמילַנסקי (27 בספטמבר 1916 - 21 באוגוסט 2006) היה סופר עברי בולט וחבר כנסת, חתן פרס ישראל לספרות יפה וחתן פרס א.מ.ת לספרות.

את שם העט ס. יזהר נתן לו המשורר והעורך יצחק למדן כשפרסם את סיפורו הראשון של יזהר, "אפרים חוזר לאספסת", בכתב העת "גליונות" בשנת 1938, ומאז חתם יזהר על יצירותיו הבדיוניות בשם ס. יזהר, ועל כתביו העיוניים בשם יזהר סמילנסקי. נהוג לזהותו כחלק מסופרי דור תש"ח, אם כי הוא עצמו התנגד לזיהוי זה.

עם הספר (סדרת ספרים)

"עם הספר" הוא שמה של סדרת ספרים שיצאה לאור בהדרגה מסוף שנת 2007 ועד יוני 2009 בהוצאת ידיעות אחרונות, ובמסגרתה פורסמו 27 ספרי יסוד של התרבות העברית. המו"ל הציג מיזם זה כחלק מחגיגות שנת ה-60 למדינת ישראל. את שמה יונקת הסדרה מהביטוי "עם הספר" - כינוי לעם ישראל.

במרץ 2010 החלה הוצאה לאור של סדרה נוספת, "עם הספר - פרוזה ישראלית", ובה 20 ספרים בולטים של סופרים ישראלים.

שרגא הרפז

שרגא הרפז (נולד בשם שרגא פייבל גולדשטיין ב-20 באפריל 1947 באיטליה) הוא שחקן תיאטרון וקולנוע ישראלי.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.