חקלאי

חקלאי הוא אדם העוסקת בחקלאות, ומגדל בעלי חיים או צמחים מבויתים כמקור למזון, לביגוד ולמוצרים אחרים. המונח בדרך כלל חל על אנשים שעוסקים בשילוב של גידולי שדה, מטעים, כרמים, עופות או בעלי חיים אחרים. חקלאי יכול להיות בעל קרקע חקלאית או לעבוד כפועל על אדמות שנמצאים בבעלותם של אחרים, אך לרוב המונח מתייחס לבעל משק, בעוד העובדים בחווה/משק חקלאית מכונים בדרך כלל כעובדי משק. חקלאי המסתמך רק על מי גשמים להשקיית גידוליו עוסק בחקלאות בעל, זאת להבדיל מחקלאות שלחין בה נעשה שימוש באגירה והזרמה של מים אל השדה.

אדם העובד בחקלאות בחברה לא מתועשת, ובייחוד אנשים שעסקו בחקלאות בתקופת ימי הביניים תחת משטרים פיאודלים, מכונה איכר.

NRCSCT07047 - Connecticut (716026)(NRCS Photo Gallery)
חקלאי אמריקאי בעל מחלבה
Farmer, Nicaragua
חקלאי בניקרגואה

היסטוריה

תחום החקלאות התפתח במהלך התקופה הנאוליתית, והעבר לחקלאות היה אחד מהמאפיינים המגדירים של אותה התקופה. המעבר מחברה של ציידים-לקטים לחברה חקלאית נעשה כאשר האדם החל לעבד את הקרקע כדי לגדל את מזונו. החקלאות עיצבה את התפתחות התרבות האנושית והובילה לשיפור ברווחתו ובריאותו של האדם. בתקופת הברונזה בשומר היו חקלאים רבים (בסביבות 5,000 עד 4000 לפנה"ס). החקלאים במצרים העתיקה השתמשו במי הנילוס על מנת להשקות את יבוליהם.

הנוהג של גידול בעלי חיים למטרות חקלאיות קיים במשך אלפי שנים. עזים וכבשים בויתו בסביבות 8,000 לפנה"ס באסיה. החזירים בויתו בסביבות 7,000 לפנה"ס במזרח התיכון ובסין. העדות המוקדמת ביותר לביות סוסים היא מסביבות 4,000 לפנה"ס.

בחברות החקלאיות שלפני המהפכה התעשייתית החקלאיים היוו את רוב האוכלוסייה.

התקדמות טכנולוגית

בעוד שחקלאי ממוצע בארצות הברית בשנות ה-30 של המאה ה-20 היה מסוגל לייצר מספיק מזון כדי להאכיל רק שלושה צרכנים אחרים. חקלאי ממוצע בהווה מייצר מספיק מזון כדי להאכיל מעל למאה אנשים.

כלים חקלאיים

לצורך עבודת האדמה משתמש החקלאי בכלים שונים, כאשר כל כלי מותאם למטרה שלה הוא מיועד. בחברות מודרניות החקלאיים החליפו את הכלים מסורתיים במיכון מתקדם יותר.

  • הכנת האדמה - האת משמשת לחפירה והעברת אדמה. המעדר משמש לעידור וחפירה של הקרקע. מחרשה משמשת לחרישת הקרקע ברמה עמוקה, הקלטרת לרמה בינונית והמשדדה לפני השטח. המערג משמש לסימון הקרקע לפני הזריעה.
  • איסוף היבול - קציר של שיבולים נעשה על ידי מגל או חרמש. מגרפה יכולה לשמש לאיסוף עלים ושיבולים מהקרקע. קלשון משמש להרמה וזריקה של חומרים.

סיכונים מקצועיים

ישנם מספר סיכונים מקצועיים לאנשים העוסקים בחקלאות - חקלאים עובדים ביומיום עם מכונות כבדות ובעלי חיים גדולים אשר יכולות במקרים מסוימים לגרום למוות או לפגיעה חמורה. החשיפה הממושכת לקרני השמש גורמת לנזקים הדרגתיים לעור של חקלאים אשר נמצאים מדי יום במשך שעות ממושכת בשמש.

ראו גם

אסם

אסם הוא מבנה חקלאי המשמש לאחסון תבואה, בית לבעלי חיים, מקום לאחסון כלי רכב חקלאיים ואזור עבודה מקורה. אסמים נמצאים בדרך כלל בחוות חקלאיות. אסם המשמש לאחסון פרות נקראת רפת.

בעבר אסמים נבנו בדרך כלל מעצים הגדלים בסביבת החווה או בתוכה, אך לעיתים נבנו גם מאבן במקומות שבהם היו חומרי הבנייה זולים יותר. כיום, הם נבנים יותר ויותר מפלדה.

חלקו העליון של האסם שימש בדרך כלל לאחסון חציר ותבואה, ונקרא מתבן. החציר הונף והונח באסם בעזרת מערכת גלגלות. דלתות סתרים ברצפה אפשרו להעביר מזון אל האבוסים של בעלי החיים.

גרנדה (ספרד)

גְרָנָדָה (ספרדית: Granada), עיר בדרום ספרד, בירת הפרובינציה בעלת אותו שם בקהילה האוטונומית של אנדלוסיה. בשנת 2005 נמנו בה 237,000 תושבים, ובאזור המטרופוליטני כולו 473,000 תושבים. העיר שוכנת כ-700 מטר מעל פני הים, למרגלות רכס הסיירה נוואדה, במפגש הנהרות חֶנִיל, דארוֹ ובֶּיירוֹ. סביבה משתרעת רמת גרנדה, אזור חקלאי פורה.

השרון

השרון, המכונה גם מישור החוף התיכון, הוא חבל ארץ בארץ ישראל. מבחינה אדמיניסטרטיבית, השרון היא אחת מארבע הנפות של מחוז המרכז, אולם אין חפיפה מלאה בין השטח האדמיניסטרטיבי של נפת השרון במחוז המרכז לבין השטח של השרון כחבל ארץ.

בכתובות מצריות על מסעו של אמנחותפ השני לארץ כנען, שעבר גם בשרון, נקרא האזור "פא-עמקו סרן" (עמק שרון), בכתובת אשמונעזר של מלך צידון מהמאה ה-5 לפנה"ס נכתב: "ועוד נתן לנו אדון המלכים, את דאר ואת יפו, ארצות הדגן האדירות אשר בשדה שרון". על פי הכתובת הזאת, יפו הייתה חלק מהשרון. והשרון היה אסם התבואה של צידון.

חווה חקלאית

חווה חקלאית היא צורת התיישבות המתבססת על חקלאות בה מתגוררים בדרך כלל בני משפחה אחת, המעבדים שטחי קרקע נרחבים, בדרך כלל בעזרת עובדים שכירים.

בחווה חקלאית מספר מבני מגורים בודדים המשמשים לבעלי המקום ולעובדיהם. החוות מתבססות בדרך כלל על ענפי חקלאות בודדים. קיימות חוות לגידול חיות משק: פרות וצאן להפקת חלב ומוצריו ובשר, אך גם חוות לגידולי שדה: חיטה, כותנה ועוד. בעידן המודרני חוות חקלאיות עשויות להיות גם בבעלות חברות מסחריות או קהילות.

בעברית לא קיים מינוח מיוחד לסוגים מסוימים של חוות. באנגלית יוחד המונח ranch לחוות לגידול בעלי חיים, בעוד שהמונח הכללי לחווה הוא farm.

חקלאות

חקלאות (מן המילה הארמית חקל שפירושה "שדה") היא מגוון של פעולות שמטרתן ליצור מזון, מספוא, סיבים, עורות ומוצרים נוספים, על ידי גידול צמחים ובעלי חיים או יצירה מכוונת של תנאים לגידולם, לרבות חקלאות ימית. החקלאות היא אחד מתחומי העיסוק הקדומים של האדם, והיא שכלול של פעולות איסוף מזון, ציד בעלי חיים ודיג פרימיטיבי. ההיסטוריה של החקלאות שלובה בהיסטוריה האנושית, והשינויים בחקלאות היו גורמים כבדי משקל בתמורות חברתיות שחוותה האנושות, בהן התמחות בפעילות מסוימת. התפתחות החקלאות, מראשיתה ועד ימינו, אפשרה להגדיל במידה רבה ביותר את כמות המזון העומד לרשות החברה האנושית, ובכך גם את גידול האוכלוסייה בעולם לממדיה הנוכחיים.

החקלאות היא העיסוק הנפוץ בעולם – 42% מכוח העבודה בעולם עוסק בו. לעומת זאת, התוצר החקלאי מהווה רק 5% מהתוצר העולמי הגולמי (התוצרים הלאומים הגולמיים). מושג החקלאות מתייחס למגוון נרחב של פעילויות ייצור, אשר נפרשות על קשת רחבה של קני מידה תפעוליים (גודל יחידות שטח העיבוד, תפוקות וכו'), התמחויות ואספקטים שיווקיים.

בקצה אחד של קשת זו, נמצאת חקלאות הקיום (Subsistence Agriculture), המתבססת על שטחי אדמה (או כמות בעלי חיים) מצומצמים, תוך שימוש בכמות מצומצמת של תשומות חקלאיות, ללא השקעות וללא שיווק. חקלאות זו מייצרת תפוקות מועטות בלבד, כאלו המספיקות אך ורק לצריכה עצמית ולקיום החקלאים.

בקצה השני של הקשת, נמצאת החקלאות האינטנסיבית הכוללת גם את החקלאות התעשייתית. חקלאות זו עושה שימוש בשטחי אדמה נרחבים (ובהיקפים גדולים של בעלי חיים), תוך שימוש נרחב בתשומות חקלאיות כגון: דשן וחומרי הדברה ובמיכון ברמה טכנולוגית גבוהה. החקלאות האינטנסיבית כרוכה בהשקעות נרחבות, בתעשיות נלוות המיועדות לספק לצרכן את המוצר המוגמר ובשיווק. מטרת החקלאות האינטנסיבית היא, בדרך כלל, השאת הרווח לחקלאי או לתאגיד החקלאי.

טרסה

טֶרָסָה, או "מדרגה חקלאית", היא שיטה לעיבוד חקלאי של קרקע בצלעי הרים וגבעות. מי הגשמים יורדים מההר, עוברים ממדרגה למדרגה, וכך משקים את כל הגידולים שבטרסות.

לצורת חקלאות זו שלוש סיבות עיקריות.

אוכלוסיות מהגרות שהגיעו לאזורים מיושבים גילו כי אדמות העמקים והמישורים כבר מעובדות על ידי התושבים המקומיים ולכן נאלצו לעלות במעלה ההר.

אוכלוסייה שחיפשה מקום קל להגנה עלתה אל ההרים, ונאלצה להתאים את עצמה לחקלאות הררית.

אזורים הרריים (למשל רכסי ההימלאיה) לא אפשרו חקלאות אחרת.במדרונות הרים תלולים, הקרקע עלולה להיסחף מטה עם מי הגשמים. במטרה למנוע את הסחף, באזורים הרריים רבים ברחבי העולם בנו התושבים שורות של מדרגות בהר. הם סיקלו אבנים מהמדרון והשתמשו בהן כדי ליצור שורות של מדרגות בבניה יבשה. הבניה היבשה מאבני גוויל הייתה זולה במיוחד וכן אפשרה את חלחול המים ברווחים שבין האבנים. אי הצטברות מים חשובה כדי למנוע את התמוטטות המדרגה. את הגידולים החקלאיים פורסים על פי קווי גובה טופוגרפי ושיפוע הקרקע. בהתאם לאפשרות להכניס מיכון או בעלי חיים לחלקה ולרוב ינצלו את המדרגות עד המקום בו ניתן לבצע עיבוד חקלאי לגידולים עוצרי סחף (גידולי שורש ועצי פרי) או גידול אורז. המרחב שמעל שטח העיבוד ישמש למרעה.

לרוב, החקלאים מעבדים את חלקות האדמה הקטנות שהתקבלו בעבודת ידיים אם כי יש מקומות בעולם בהם נעשה שימוש בבהמות משק לצורך עיבוד זה, ובאירופה נעשה שימוש ב"אגריה" שהוא כלי ממוכן לעיבוד חקלאי בעל שני גלגלים המוחזק בידית הפעלה. היבולים מהחלקות הקטנות לא מרובים, אך מספיקים לצורכי החקלאי ומשפחתו. לכן, שיטת הטרסות מתאימה יותר למשק אוטרקי ולא תמיד ניתנת לשימוש במשק חקלאי מודרני.

בשל צורת בנייתה, מדרגה חקלאית יכולה להשתמר זמן ארוך ללא תחזוקה שלה. כך, במקומות רבים בהרי ישראל קיימים עד היום שרידי מדרגות חקלאיות. בכפרים ערביים מסוימים בארץ קיימות מדרגות חקלאיות המעובדות גם כיום.

טרקטור

טרקטור (מלטינית: trahō, "גורר" או "מושך") הוא כלי רכב כבד, שייעודו העיקרי הוא גרירת ומשיכת כלים אחרים שנועדו למשימות ייעודיות שונות. כיום השימוש הנפוץ ביותר בטרקטור הוא בחקלאות (לא כולל ציוד מכני הנדסי ייעודי).

טרקטורים חקלאיים מאופיינים בארבע יכולות בסיסיות:

יכולת בלימה נפרדת לכל אחד מהגלגלים האחוריים (והפיכתו על ידי כך למעין ציר סביבו סובב הטרקטור כולו - על מנת להקטין את קוטר הסיבוב) או לחלופין נעילת דיפרנציאל ההנעה וחיוב כל הגלגלים לנוע יחד על מנת להיחלץ ממצבי שקיעה.

יחידת ההינע החיצונית (Power take off) אשר מעבירה כוח ממנוע הטרקטור אל ציוד חיצוני נגרר כמו קומביין או מרסס.

האפשרות להניף ציוד חיצוני כמו מחרשה ומשדדה על זרועות אחוריות הידראוליות.

היכולת לקבע את מהירות סיבובי המנוע על מנת לאפשר עיבוד ומהירות אחידים, זאת בשילוב עם ההילוך המתאים לכל עבודה.מאפיין מעניין נוסף הוא מילוי הצמיגים האחוריים במים (בעיקר בטרקטורים בינוניים לעיבודי שדה, עד תשעים אחוז מנפח הצמיגים) וזאת על מנת להגביר את משקל חלקו האחורי של הטרקטור בעת עבודה עם כלים פולחי קרקע. בעיבודים הכבדים (חריש, דיסקוס וכו') מקובל להשתמש בטרקטורים בעלי צמיגים אחוריים, ולעיתים גם קדמיים כפולים, על מנת להוסיף משקל, כוח ויציבות, ולשפר את יכולת הנסיעה והעבירות בעבודות מסוג זה הדורשות כוח רב, ולחלק את המשקל הגדול שהטרקטור סוחב עמו בין חלקי הטרקטור השונים.

בנוסף, על הטרקטורים הותקנו כפות ו"סכינים" למיניהן בשביל לבצע עבודות עפר. ומהם התפתח ציוד מכני הנדסי. בפרט, מטרקטורים זחליים עליהם הותקנו התוספות התפתח הדחפור - טרקטור זחלי ייעודי לעבודות עפר גדולות, שמצויד בכף "סכין" חזקה ובדרך כלל הוא גדול וכבד.

נהג הטרקטור מכונה טרקטוריסט. הלשונאי והבלשן יצחק אבינרי הציע ב-1957 תחת המילה הזו, שצורתה רוסית, את המילה טְרַקְטְרָן, שמשקלה כמשקל פסנתרן.

יצוא

יצוא (Export) הוא שם כולל של הסחורות והשירותים המועברים בדרכי סחר ממדינה מסוימת למדינות אחרות. "יצוא" היא גם פעולת העברת הסחורות והשירותים למדינות אחרות.

היצוא קיים משחר ההיסטוריה לשם העברת סחורות ממקום ייצורן למקום בו הן מבוקשות ומסלולים קבועים, ששימשו להעברת הסחורות מסוימות, כונו דרכי סחר, למשל: דרך המשי ודרך הענבר. עם התפתחות המדינות התפתחה גם מערכת מיסוי המסדירה את יצוא הסחורות. בתקופה המודרנית יצוא מצריך חוזים מסוגים שונים, חוזה מכר, חוזה ביטוח, חוזה הובלה וחוזה התשלום.

אפשר לפלח את היצוא לפי הסחורות והשירותים השונים ואפשר לפלח אותו לפי אמצעי ההובלה המשמשים לביצועו או לפי יעדיו.

ענפי יצוא בולטים הם:

יצוא תעשייתי.

יצוא חקלאי.

יצוא ביטחוני.

יצוא תוכנות ונכסים רוחניים.

יצוא שירותים.

יצוא כוח אדם.

יצוא חומרי גלם.היצוא בעל השפעה רבה על מאזני התשלומים של המדינות המייצאות והמדינות המייבאות ועל יתרות מטבע החוץ שלהן. ליצוא השפעה מתאימה גם על שוק העבודה. בגלל סיבות אלה המדינות המודרניות מסדירות בחוקים ובתקנות את התחום מתוך דאגה לאינטרסים שלהם וכדי למנוע היצף.

היצוא והיבוא מושפעים מגורמים רבים ובהם יכולת הייצור, הסכמי סחר עם מדינות אחרות, חומות מכס, אמצעי תעבורה זמינים ועוד. בעבר מדינות תעשייתיות בנו לעצמן אימפריות כאמצעי להבטיח שוק יצוא לסחורות שלהן. בהווה מדינות רבות מאוחדות במסגרות בינלאומיות, לדוגמה השוק האירופי המשותף, המגוננות על החברות ובונות את חומות המכס כלפי מדינות שמחוץ למסגרת.

לפי ספר העובדות העולמי בשנת 2015 מדינת ישראל הייתה היצואנית מספר 48 בעולם עם יצוא בערך של 56,400,000,000 דולרים אמריקאים.

כרייה

כרייה היא פעולה של הפקת מחצבים בעלי ערך כלכלי מאדמת כדור הארץ.

לרוב הכרייה מתבצעת על ידי חפירה של עפרת המחצב מאזור גאולוגי העשיר בה ומכונה עורק.

עם החומרים הנכרים בעולם נמנים זהב, בוקסיט, פחם, יהלומים, ברזל, אבני חן, עופרת, אבן גיר, חול, ניקל, פוספט, מלח, בדיל, אורניום ומוליבדן.

למעשה, על האדם לכרות כל חומר שלא ניתן לגדלו בתהליך חקלאי, ובכלל זה כוללת הכרייה במשמעותה הרחבה גם הפקת מים, גז טבעי ונפט.

לימון

לימון (שם מדעי: Citrus × limon) הוא מין של עץ מסוג ההדרים, שמגדלים באופן חקלאי בעבור פירותיו הקרויים באותו השם. הלימונים מבויתים בעיקר לשם הפקת מיץ, אך גם החרצנים, הציפה והקליפה משמשים בבישול, באפייה ובשימורים. מיץ הלימון מכיל כחמישה אחוזים חומצה ציטרית, ועל כן טעמו של פרי הלימון חמוץ.

מטע

מטע היא יחידת ייצור חקלאית המאופיינת, לרוב, בגידול חקלאי יחיד.

במטעים מתקיימים גידולים שונים כגון כותנה, טבק, קפה, קנה סוכר או עצי פרי. אף על פי כן, השימוש במונח "מטע" אופייני כיום בעיקר לתיאור מטעי עצים.

במטע קיים יבול אשר נשתל באופן מכוון בקנה מידה גדול יחסית. הנטיעה נעשית באופן מסודר (שורות וטורים) על השטח המוגדר כדי לנהל באופן טוב יותר את הנטיעה, ההשקיה, הטיפול והקטיף.

בשנים האחרונות, במטעים מסוימים, מכוסים העצים לקראת עונת הקטיף ברשתות המונעות מפגעים שונים (כגון רוח מהירה, פגיעת ציפורים ועוד) על מנת לשפר את איכות הפרי וכמותו - פיתוח המקרב את גידולי המטעים לתחום גידולי החממות.

מקוה ישראל

מִקְוֵוה יִשְׂרָאֵל הוא בית הספר החקלאי הראשון בארץ ישראל. בית הספר הוקם על ידי קרל נטר בשנת 1870, ממזרח ליפו, דרומית לדרך יפו-ירושלים.

כיום לומדים בבית הספר 1,500 תלמידים, והוא מוגדר כבית ספר ל"לימוד מדעי הטבע הסביבה והביוטכנולוגיה הנשענים על המשק החקלאי". המוסד, החולש על שטח של כ-4,000 דונם, כולל בתוכו בית ספר תיכון שש-שנתי חקלאי חילוני ("המדור הכללי") ותיכון חקלאי דתי ("המדור הדתי") ובית ספר שש שנתי ישראלי צרפתי מרשת אליאנס ("המסלול הישראלי-צרפתי"). בשנת 2010 החלה לפעול במקום גם מכינה קדם צבאית "שחר" - מקווה ישראל, המיועדת לגברים לפני שירותם הצבאי.

מרכז וולקני

"מינהל המחקר החקלאי" או "מכון ווֹלקני" או "מרכַּז ווֹלקני" (השם הרשמי: "מינהל המחקר החקלאי, מרכז וולקני") הוא המוסד הגדול ביותר בישראל העוסק במחקר חקלאי. המרכז קרוי על שמו של יצחק אלעזרי-ווֹלקני (וילקַנְסקי), מייסד תחנת הניסויים החקלאיים, אשר היוותה את הבסיס להתפתחותו. המינהל מסייע לחקלאים בישראל בפתרון בעיות שונות בתחום החקלאות ויוזם, מבצע ומפקח על מחקרים חקלאיים ומחקרים בתחום הנדסת המזון.

חידושים רבים שיצאו ממינהל המחקר החקלאי מצאו את דרכם לשדות, למטעים ולשווקים בארץ ובעולם. בין התחומים בהם עסקו אנשי המינהל אפשר למנות גידולים מוגנים (גידולי חממה), השקיה, חקלאות באזורים צחיחים, טיפול בתוצרת לאחר הקטיף, מיכון חקלאי וזנים חדשים של פירות, ירקות וצמחי נוי.

אנשי המינהל מלמדים במוסדות להשכלה גבוהה בישראל כמו גם בקורסים שונים לתלמידים מהארץ ומחו"ל, ומשמשים כמנחים לתלמידים לתארים גבוהים. במינהל המחקר החקלאי פועלים כ-200 מדענים בעלי תואר דוקטור, כ-300 מהנדסים וטכנאים, ולמעלה מ-220 סטודנטים לתארים שונים.

המכון נמצא בתחום השיפוט של עיריית ראשון לציון. בשטח המכון פועלים גם "בית החולים הווטרינרי האוניברסיטאי", השייך לפקולטה לחקלאות של האוניברסיטה העברית, וכן השירות המטאורולוגי הישראלי והמכון להנדסה חקלאית.

מרעה

מרעה הוא שטח אדמה ועליו צמחייה המשמש לרעיית בעלי חיים; אם לרעיית מקנה כחלק ממערכת חקלאית או טבעית ואם לרעיית חיות בר בסביבתן הטבעית. לפני התפתחות החקלאות התעשייתית היה המרעה מקור המזון העיקרי בגידול מקנה כגון בקר, צאן וסוסים.[דרוש מקור] השימוש במרעה על ידי בני אדם עדיין נפוץ, במיוחד באזורים צחיחים בהם הקרקע איננה מתאימה לעיבוד חקלאי. באזורים ממוזגים יותר קיים, בייחוד בעולם המערבי, שימוש במרעה לצורך גידול בעלי חיים בשטח פתוח וחקלאות אורגנית[דרוש מקור]. בדרך כלל השימוש במונח "מרעה" הוא עבור יונקים, אולם מונח זה מקובל גם בהתייחס למרחבי ההזנה הצמחית של עופות ודבורים.

משרד החקלאות ופיתוח הכפר

משרד החקלאות ופיתוח הכפר הוא משרד בממשלת ישראל האחראי על החקלאות והמרחב הכפרי. בין פעילויותיו העיקריות של המשרד: תכנון ופיתוח ההתיישבות, החקלאות והכפר, מתן שירותים וטרינריים, שימור קרקע, ניקוז והגנת הצומח. המשרד משתף פעולה עם גופים ציבוריים כגון מינהל מקרקעי ישראל, הרשות הממשלתית למים ולביוב, קרן קיימת לישראל, החטיבה להתיישבות ועוד.

מבנה וסמכויות המשרד שונו במקצת במהלך השנים (למשל: נציבות המים הייתה שייכת בעבר למשרד זה) ועד לממשלת ישראל העשרים וחמש נקרא "משרד החקלאות".

קולוניה

קוֹלוֹנְיָה (או מושבה בעברית, אשר יש להבדיל בינה לבין "מושבה" ו"מושב" במשמעותן כצורת התיישבות ישראלית) היא חבל ארץ הנמצא תחת שליטת ישות מדינית המרוחקת ממנו גאוגרפית. במשמעותה המודרנית, קולוניה מתאפיינת על פי רוב בשליטת מדינה זרה על חבל הארץ כתוצאה מכיבוש, המלווה ביישוב מתיישבים מארץ האם תוך קיפוח זכויותיהם של ילידיו המקוריים. המונח קולוניה קשור קשר הדוק למונחים קולוניאליזם ואימפריאליזם.

מקור המונח קולוניה בלטינית ומשמעותו המקורית היא "שטח אדמה שיועד לעיבוד חקלאי". היות שבעת העתיקה נהגו לא אחת להשיג שטחים אלה באמצעות כיבוש ובהמשך ליישב בהם חקלאים, קיבל המונח את משמעותו המוכרת כיום. העיר הגרמנית קלן נוסדה על ידי הרומאים, שכינו אותה Colonia (וזה גם שמה של העיר בספרדית, באיטלקית, בפורטוגזית ובקטלאנית). בארץ ישראל הייתה מושבה של חיילים רומאים בשם קולוניה, שמיקומה בהרי ירושלים בין מוצא למבשרת ציון. השם קולוניה השתמר בשמו של כפר ערבי בשם קאלוניה (Qalunya) שניטש באפריל 1948.

ב"עידן האימפריאליזם", שהחל בהקמת האימפריה הספרדית באמריקה במאה ה-15 והסתיים בפירוק האימפריה הבריטית במאה ה-20, נהגו מדינות אירופה, ארצות הברית ואחרות לתפוס שליטה פוליטית בחלק ניכר מהטריטוריות בעולם. המילה "קולוניה" קיבלה את משמעותה כמושג המאפיין טריטוריה מחוץ לגבולות המדינה אך בשליטתה, שבה מרבית האוכלוסייה היא "ילידים".

מרבית העולם שמחוץ לאירופה היה בשלב כלשהו קולוניה של מדינה אירופית זו או אחרת. כך גם חלק ממדינות ארצות הברית, בעיקר אלה שבחוף המזרחי, שהחלו את דרכן כקולוניות בריטיות. מרבית מדינות אמריקה הלטינית היו קולוניות ספרדיות. אוסטרליה הייתה קולוניה בריטית, וכך גם חלקים ניכרים מאסיה ומאפריקה. צרפת אחזה בקולוניות בצפון אפריקה ובמערב אפריקה. גם פורטוגל, הולנד, בלגיה ומדינות אירופיות נוספות החזיקו קולוניות מעבר לים, וגם ארצות הברית, לאחר קבלת עצמאותה, הייתה לבעלת קולוניות משלה.

הקולוניות שימשו את מדינות האם לצרכים צבאיים וכלכליים. הן יושבו לרוב במתיישבים מארץ האם, בין אם כאלה שעברו אליהן מרצונם, ובין אם הוגלו אליהן כצעד של ענישה. אוסטרליה, למשל, החלה את דרכה כ"מושבת עונשין" לעבריינים בריטים. במקביל, ראו בהן השליטים הזרים שטחי השפעה להפצת תרבותם, דתם ושפתם. הקולוניות נבדלו זו מזו במידת האוטונומיה שקיבלו לניהול ענייניהן האדמיניסטרטיביים.

ארץ ישראל, אף שהייתה בשליטת האימפריה העות'מאנית ומאוחר יותר האימפריה הבריטית, לא הוגדרה כ"קולוניה". לא התקיימו בה תהליך של התיישבות מארץ האם או ניסיונות להטמעת השפה והתרבות של האימפריה השולטת.

תהליך ה"דה-קולוניזציה", או הענקת ריבונות ועצמאות לקולוניות, החל עם מלחמת העצמאות של ארצות הברית לקראת סוף המאה ה-18, והסתיים לקראת סוף המאה ה-20. הדרישה לעצמאות באה בין אם מצד הילידים המקוריים, ובין אם מצד המתיישבים ה"חדשים". עצמאותה של זימבבואה (לשעבר קולוניית רודזיה) בשנת 1980 סימלה את סוף הקולוניאליזם. מספר מועט של קולוניות לשעבר העדיפו, משיקוליהן שלהן, להישאר במעמד "מדינת חסות" של מדינת האם ללא עצמאות מלאה, אך עם זכויות פוליטיות מלאות לתושביהן. גם מרבית הקולוניות שקיבלו עצמאות מלאה, עדיין שומרות במידה כלשהי על זיקה תרבותית (כגון שפה), כלכלית ופוליטית לארץ האם.

שחר (מושב)

שַׁחַר הוא מושב חקלאי במישור החוף הדרומי (3 ק"מ ממערב לקריית גת) השייך למועצה אזורית לכיש. המושב הוקם ב-26 במאי 1955 בידי עולים מצפון אפריקה, אליהם הצטרפו מספר משפחות מקוצ'ין שבהודו. הוא נבנה על חלק מאדמות אל-פאלוג'ה במסגרת יישוב חבל לכיש.

שמו של היישוב ניתן לו כאות לשחר ההתיישבות היהודית-ציונית בחבל לכיש. חקלאי המושב היו בין הראשונים במדינה שעברו לגידול פרחים בקנה מידה בין-לאומי, כמו גם לגידול צמחי בית. עד היום, במושב קיימות מספר משתלות המשווקות צמחי בית, סחלבים, ורדים, גפנים וירקות למקומות ברחבי הארץ ואף לאירופה. עם הקמת ההרחבה ביישוב בשנת 1999, הוקם פרויקט חממות מטעם משרד החקלאות לחברי המושב שחפצו לקחת בו חלק.

שחר הוא מושב חקלאי השייך לתנועת המושבים. במושב פועלת תנועת הנוער "התנועה החדשה" (כמו בשאר יישובי המועצה). התנועה מכשירה מדי שנה שין-שין מטעמה תחת גרעין עודד המגיע לשרת במושב.

במושב יש מועדון, צרכנייה, מזכירות, שני מגרשי ספורט ושני בתי כנסת. מועדון המושב משמש לפעולות של תנועת הנוער, לחגים ולאירועים שונים של הקהילה.

האוכלוסייה ביישוב מעורבת וכוללת חילונים לצד מסורתיים ודתיים. היישוב מונה למעלה מ-165 משפחות.

בשנת 2017 יצא לאור ספר לכבוד חגיגות 60 שנים להקמת שחר ובו כתובים סיפורי החיים של כל מייסדי המושב. חקלאי המושב זכו לשבחים רבים ממספר אישים וחברי ממשלה, שנהגו לסייר במושב בין היתר בשל ההצלחה הגדולה של גידול ושיווק הוורדים וצמחי הבית בתנאי מזג האוויר הקשים והתמודדות עם תכולת המשאבים הנמוכה בתקופת הקמתו. בין המבקרים: דוד בן-גוריון, עזר ויצמן, יצחק נבון, שולמית אלוני ואריה לובה אליאב שנמנה ממייסדי חבל לכיש.

שמורת טבע

שְׁמוּרַת טֶבַע היא חבל ארץ שהוכרז כמקום מוגן מפני תהליכים אשר עלולים לשנות את אופי החי, הצומח והדומם בו. שמורת טבע מיועדת בעיקר לשמר מצב קיים, של צמחים, בעלי חיים ותצורות נוף, המותאמים לסביבה של השמורה המסוימת. שמורת הטבע שומרת על המאזן האקולוגי ומגנה על אוכלוסיית החי והצומח המקומי מפני פגיעה - לרוב של בני האדם - כגון: ציד, קטיפת פרחי בר, עיבוד חקלאי, בנייה, תעשייה מזהמת ועוד. לשמורות טבע יעוד נוסף: הן מהוות "ריאות ירוקות" למדינה, וככל שמחריף הזיהום הסביבתי, חשיבותן עולה וגוברת. בנוסף, לשמורות הטבע גם תכלית תיירותית וחינוכית ובשל כך מצויים בהן מסלולי טיול מסומנים ושילוט הדרכה. חוקים מיוחדים אוסרים על פגיעה בכל המצוי בשמורת טבע: ערכי טבע מוגנים וחיות בר.

תעופה כללית

תעופה כללית (באנגלית General aviation או GA) הוא אחד משני הענפים העיקריים של תחום התעופה האזרחית והוא מוגדר באופן שיורי ככלל התעופה האזרחית למעט טיסות נוסעים ומטען מסחריות, בין בקווים סדירים ובין בטיסות שכר.

ניתן לחלק את התעופה הכללית לשלושה ענפים עיקריים:

הענף המסחרי - ריסוס חקלאי, צילום אווירי, טיסות רומנטיות, טיסות כיף בתשלום, טיסות הצנחה, הטסת חולים (אמבולנס אווירי) ודיווחי תנועה לרשתות רדיו וטלוויזיה.

הענף הפרטי - טיסות חובבי תעופה, טיסות ראווה (אירובטיקה), טיסות לימוד לרישיון טיס או לצורך תארים מתקדמים בתעופה כגון רישיון מסחרי, הגדר מכשירים, תחרויות טיס שנערכות על ידי חובבי תעופה וטיסות ליעדים קרובים (כמו טיסות מישראל לטורקיה, קפריסין, יוון, ירדן, וכו').

הענף הציבורי-ממשלתי - משימות שיטור, כיבוי שריפות, השגת מודיעין, זריעת עננים להורדת גשם והטסת אנשי מדינה בכירים.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.