חקירת ישו בידי הסנהדרין

חקירת ישו בידי הסנהדרין היא אירוע בחיי ישו וחלק מהפסיון שלו. על פי המסופר בבשורות הברית החדשה, לאחר שנאסר בידי ראשי העם וחיילים רומאים[1], הוא נלקח לבית קיפא הכהן הגדול, או, על פי יוחנן, לבית חותנו של קיפא, חנן. שם נחקר ישו על ידי הכהן הגדול, הסנהדרין וראשי העם לפני שהועבר לפונטיוס פילטוס. החוקרים נחלקים האם היה מעמד זה בגדר חקירה גרידא, או שהיה זה משפט של ממש.

Jesús en casa de Anás Museo del Prado José de Madrazo
ישו בבית חנן, מוכה לפני קיפא. ציור של חוזה מדראזו, 1803, מוצג במוזיאון הפראדו

תיאור המאורע בבשורות

Duccio di Buoninsegna - Christ Before Caiaphas - WGA06797
ישו בפני קיפא, ציור של דוצ'ו מהמאה ה-14, מוצג במוזיאון האופרה, סיינה. מימין, קיפא קורע את בגדו. משמאל, פטרוס מכחיש את היכרותו עם ישו.

ארבע הבשורות נחלקות בתיאור החקירה, הן בזהות החוקרים והן במועד החקירה, כאשר מתי ומרקוס דומים מאוד בתיאורם ואילו לוקס ויוחנן מספקים פרטים שונים.

כאמור, נלקח ישו לבית קיפא (או לבית חנן), שם התאספו "הזקנים והסופרים". על פי הבשורות הסינופטיות היו בנאספים אנשי הסנהדרין ועימם ראשי הכהנים ואילו אצל יוחנן, לא מוזכר קהל שנאסף, אלא הכהן הגדול לבדו שוחח עם ישו. על פי לוקס, התבצעה החקירה בבוקר ועל פי תיאורי הבשורות האחרות משתמע שהיה זה בלילה, מיד לאחר שנאסר. על פי מרקוס ומתי חיפשו הסנהדרין עדות שקר[2] במטרה לגזור עליו דין מוות, ולא יכלו, כי "לא היו דבריהם (של העדים) מכוונים"[3]. לבסוף נשאל ישו על ידיהם בצורה מפורשת האם הוא המשיח ובן האלוהים. על כך ענה ישו בתשובה בת שני חלקים: בתחילה ענה "אַתָּה אָמָרְתָּ", תשובה עמומה שמשמעותה נתונה במחלוקת בין פרשני הברית החדשה. אך מיד הוסיף "וַאֲנִי אֹמֵר לָכֶם מֵעַתָּה תִּרְאוּ אֶת־בֶּן־הָאָדָם יֹשֵׁב לִימִין הַגְּבוּרָה וּבָא עִם־עַנְנֵי הַשָּׁמָיִם"[4]. בשמעם את דבריו אלו, קרע הכהן הגדול את בגדיו ואמר "מְגַדֵּף הוּא וּמַה־לָּנוּ עוֹד לְבַקֵּשׁ עֵדִים". מגדף הוא במקור כינויו של אדם המגדף את שמו של אלוהים כגון בן אישה ישראלית, אך כאן הוא כינוי לכל דבר כפירה. הקריעה מובנת כקריעה שיהודי קורע כשהוא שומע דברי כפירה בוטים[5].

לאחר מכן שאל הכהן הגדול את שאר הנאספים מה דעתם והם ענו שהוא חייב מיתה. אז נגשו אליו מהעומדים שם, הכו אותו וירקו בפניו ואף לגלגו עליו בשואלם, "הנבא, מי הוא המכה אותך". על פי לוקס התרחש עניין המכות והלעג לפני חקירתו. על פי יוחנן לא עמד ישו בפני כל הסנהדרין, אלא הכהן הגדול לבדו דיבר איתו על תלמידיו ועל התורה שלה הטיף ישו. ישו ענה לו: מדוע אתה שואל אותי על דברי? הרי דיברתי בגלוי מול עם רב. אז הכה אותו אחד המשרתים וגער בו על חוצפתו לכהן הגדול. על כך ענה לו ישו: "אִם־רָעָה דִבַּרְתִּי הַגֵּד רָעָתִי וְאִם־טוֹב מַדּוּעַ תַּכֶּה לְחָיָי"[6].

על פי מתי ומרקוס, בבוקר נועצו כל ראשי העם והחליטו להמיתו. ישו נאסר והובל אל פילטוס. על פי לוקס התרחש כל הסיפור בבוקר ולכן הובל מיד אל פילטוס, ללא התייעצויות נוספות. אצל יוחנן נאמר רק שבבוקר השכם הוא הובל לבית המשפט, שם היה פילטוס ושם עמד למשפט בפניו.

לאחר שנאסר ישו, נשאל פטרוס כמה פעמים האם אין הוא גם מתלמידיו של ישו והוא כיחש זאת. הוא הלך אחרי ישו לראות מה ייעשה בו וגם ליד בית הכהן הגדול זיהו אותו ושאלו אותו שוב ושוב, אולם הוא נשבע שהוא לא מכיר את ישו. את הדבר הזה חזה ישו מראש באומרו לו לפני מאסרו "בטרם יקרא התרנגול תכחש בי שלש פעמים". לאחר ההכחשה השלישית נזכר פטרוס בדברי ישו ופרץ בבכי.

הפרשנות המודרנית

השאלה על אמיתותו ההיסטורית של הסיפור המסורתי של ישו בפני הסנהדרין, טומנת בחובה חשיבות נוספת מעבר לדיון הרגיל על נכונותם של שאר סיפורי המקרא. באירוע זה נעשה שימוש תאולוגי במשך השנים כדי לטעון שהיהודים הם שהביאו למותו של ישו בכך שגזרו את דינו למוות וכפו על פילאטוס לבצע את גזר הדין.

ההיסטוריונים וחוקרי המקרא דנים בכמה שאלות מהותיות שעולות מהתיאורים:

  1. האם הייתה לסנהדרין סמכות לשפוט בדיני נפשות באותו זמן?
  2. כיצד דנה הסנהדרין בלילה בניגוד להלכה[7]?
  3. ישו נאשם בעבירת גידוף ה', אולם על פי דברי התלמוד אין המגדף חייב עד שינקוב בשם המפורש בפני עדים.
  4. אם רצו כל כך ראשי העם להרשיעו, מדוע מנעו זאת מהם דברי עדי השקר? הרי הם אלו שהביאו אותם מלכתחילה?

בגלל שאלות כאלו ואחרות, סבורים מרבית חוקרי ומבקרי הברית החדשה שישו לא נשפט בפני הסנהדרין, אלא נחקר על ידם בלבד. הוצאתו להורג לא הייתה בגלל עבירה על דיני היהודים[8], אלא על התיימרותו להיות מלך היהודים כדבריו בפני פילטוס[9]. מעשה זה התפרש במשפט הרומי כבגידה או מרידה במלכות והעונש עליו היה מוות.

לקריאה נוספת

הערות שוליים

  1. ^ רק יוחנן מזכיר את השתתפות החיילים הרומאים. יוחנן יח, 3 ו-12
  2. ^ מתי כו 59
  3. ^ מרקוס יד 55
  4. ^ מרקוס יד 62, מתי כו 64
  5. ^ כגון דברי חז"ל על ספר ישעיה, פרק ל"ו, פסוק כ"ב
  6. ^ יוחנן יח 23
  7. ^ תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף ל"ב, עמוד א'
  8. ^ משפטו של ישו באתר הפקולטה למשפטים של אוניברסיטת מיזורי
  9. ^ יוחנן יח 36
הביאה השנייה

הביאה השנייה או ההתגלות השנייה הוא מונח באסכטולוגיה הנוצרית הבא לתאר את ביאתו השנייה של ישו, משיח הנוצרים באחרית הימים; האמונה בה היא אחת מהדוגמות הנוצריות ומופיע ב"קרדו" (אני מאמין) הנוצרי.

לפי הברית החדשה, הבטיח ישו לפני מותו לשוב ולהופיע, ומאמיניו מחכים מאז לשובו. הביאה השנייה מזוהה עם הארמגדון ועם מלחמת גוג ומגוג כאירועים שיסיימו את התקופה ה'טבעית' בבריאה.

בברית החדשה, אף שהיא נזכרת מספר פעמים, חזרתו של ישו אינה מפורטת כל צרכה, (למעט בחזון יוחנן, בעיקר בפרק כ פסוקים 4-6) ותיאורה שופע מטאפורות ואלגוריות. מסיבה זו צמחו לתיאורים אלה פרשנויות רבות, ומעטים הם הטוענים להבנה מוחלטת שלהם. ברם, על רוב הנוצרים מוסכם שישו ישוב לעולם הגשמי באחרית הימים כדי לשפוט את החיים והמתים (אשר יקומו לתחייה) ביום הדין ולהקים את מלכות האל, שאליה יורשו להיכנס רק הצדיקים ואשר תימשך לעולמי עד. בכך, על-פי הנצרות, תבואנה נבואות אחרית הימים שב"ברית הישנה" (התנ"ך) לידי קיום.

אף על פי שהזרמים המרכזיים בנצרות אינם מציינים את התאריך המדויק שבו תתרחש הביאה השנייה, במהלך ההיסטוריה היו מספר ניסיונות לנבא את התאריך שלה:

ויליאם מילר וחסידיו ציפו שהביאה השנייה תקרה ב-1843, לאחר שהיא לא קרתה, הם ציפו לה שנה מאוחר יותר ב-22 באוקטובר 1844 ואחר-כך ב-1851. לאחר-מכן כמה מהמילריטים (אדוונטיסטים) ייסדו את כתות הכנסייה האדוונטיסטית של היום השביעי ועדי יהוה.

אלה האחרונים ניבאו שהביאה השנייה תתרחש ב-1914, ולאחר-מכן "דחו" אותה ל-1915, 1918 ול-1975.

עמנואל סבנדבורג ו"הכנסייה החדשה" מאמינים כי הביאה השנייה התרחשה באמצעות כתביו של סבדנבורג ושהמשפט השמימי של כל החי כבר התרחש, בעולם הרוחני, ב-19 ביוני 1770.

אדגר קייס ניבא שהביאה השנייה תתרחש ב-1998. חסידיו טוענים להגנתו כי זוהי השנה שבה החל ההריון שבסופו ישו השני יוולד, בהתאם לנבואה מאת נוסטרדמוס, ב-1999.

הביקור

הביקור בנצרות (איטלקית Visitazione della Beata Vergine Maria) הוא הביקור שערכה מריה הקדושה אצל בת דודתה ואם יוחנן המטביל אלישבע, מיד לאחר שנתבשרה על ידי המלאך גבריאל כי הרתה לרוח הקודש וכי גם אלישבע הרה. לפי הברית החדשה היו יוחנן המטביל וישו קשורים בקשרי משפחה, בני אותו גיל (יוחנן המטביל מבוגר מישו בשישה חודשים), ומעשה נס הביא ללידת שניהם - במקרה של ישו התעברה אמו מרוח הקודש, ובמקרה של יוחנן המטביל הייתה אמו עקרה ובאה בימים:

כנסיית הביקור בעין כרם, שלפי המסורת היא "עיר יהודה" בה התגוררה אלישבע, מנציחה את האירוע בשמה.

הבריחה למצרים

הבריחה למצרים הוא אירוע המתואר בבשורה על פי מתי שבו ברח יוסף, אבי ישו יחד עם משפחתו למצרים, לאחר שהוזהרו שהורדוס עומד להרוג את כל התינוקות באזור בית לחם. האירוע מתואר באמנות הנוצרית כחלק מתיאורי חיי ישו.

הבשורה למרים

"הבשורה" היא, על פי הנצרות, ההודעה שהביא המלאך גבריאל למרים, אם ישו מאת האל, ובה נמסר לה כי היא הרה, וכי בעוד תשעה חודשים היא תלד בן, שאביו הוא האל. חלק מן הכנסיות הנוצרים חוגג אירוע זה ב-25 במרץ, הנקרא "חג הבשורה". התאריך מציין גם את תשעה החודשים שלפני לידת ישו, המצוינת על ידי חג המולד. במקומות שונים נתפש האירוע כמציין תחילת שנה חדשה, כמו באנגליה עד שנת 1752, שם נקרא החג "יום הגבירה" (Lady Day).

"הבשורה" היא המועד בו מתחילים לספור את לוח השנה האתיופי.

הדרשה על ההר

הדרשה על ההר היא קטע בו מצוטטים דברים שלפי המסופר נשא ישו לפני מאמיניו. יש הרואים בדרשה זאת תמצית עיקרי הנצרות כולה. הדרשה מצוטטת בחיבור הראשון של הברית החדשה, הבשורה על פי מתי, והיא נקראת כך משום שלפי המסופר נשא אותה ישו בפני מאמיניו על ההר.

הדרשה על ההר היא חלק מרכזי מאוד בבשורה על פי מתי, ובנצרות כולה, שכן היא מכילה עקרונות רבים שהנצרות מושתתת עליהם, ורבים מהפסוקים בה אף הפכו לפתגמים ולדימויים מפורסמים, כגון הדימוי על "הטיית הלחי השנייה" והביטוי "מלח הארץ". הדרשה היא אחד המקורות הראשונים לתורת האי-אלימות המודרנית.

הדרשה על המישור

הדרשה על המישור היא דרשה שנשא ישו לפני שנים-עשר השליחים, תלמידים נוספים וקהל רב של אנשים. הדרשה מוזכרת רק בבשורה על פי לוקס והיא דומה בתוכנה לדרשה על ההר שמוזכרת רק בבשורה על פי מתי והארוכה ממנה בהרבה. הדמיון בין שתי הבשורות בדיווח על הדרשה והעובדה שהיא מופיעה רק בהן, מהווה חלק מהתאוריה המקובלת אודות מקור משותף שעמד בפני כותבי בשורות אלו ונעלם מאז והוא מכונה מסמך ה-Q.

הדרשה היא אחד המקורות הראשונים לתורת האי-אלימות המודרנית, והיא המקור לדימוי על "הטיית הלחי השנייה".

ההשתנות

ההִשתָנוּת (ביוונית: Μεταμόρφωσις - מֵטַאמורְפוסִיס) הייתה, על פי הנצרות, אירוע מכונן בחייו של ישו המדווח בשלוש הבשורות הסינופטיות (הבשורה על-פי מתי, הבשורה על-פי מרקוס והבשורה על-פי לוקס) שבמהלכו השתנה ישו על פסגתו של הר. על פי המסורת הנוצרית, ההשתנות הציבה את ישו במעמד שווה למשה ולאליהו שעמם הוא נראה מדבר, ואישרה שוב את מעמדו כבן האלוהים, כפי שאושר בבת קול שנשמעה במהלך האירוע. שלוש הבשורות הסינופטיות אינן מזהות את ההר עליו התרחש האירוע בשמו, והוא זוהה לראשונה כהר תבור במאה ה-5.

החתונה בקנה

"החתונה בקנה" הוא כינויו של אירוע מחיי ישו המתואר בברית החדשה ב"בשורה על-פי יוחנן". על פי האמונה הנוצרית, השתתף ישו בחתונה רבת משתתפים ביישוב קנה שבגליל, שהוא, כפי הנראה, כפר כנא של ימינו, ואולי חורבת קנה צפונה משם. בחתונה ביצע ישו את הנס הראשון שלו ובו הפך מים ליין. מקום התרחשותו של הנס מונצח בשתי כנסיות סמוכות - כנסיית החתונה הפרנציסקנית וכנסייה יוונית אורתודוקסית.

הייסורים בגן

הייסורים בגן, או ליל הייסורים, הוא אירוע בתולדות ישו בלילה האחרון לחייו הארציים, החל בסעודה האחרונה ועד מעצרו. במהלך פרק זמן זה, שהה ישו בגת שמנים (שם גם נעצר), התפלל והתעמת עם האל האב לגבי גורלו, ולבסוף השלים עם גורלו.

הפסיון של ישו

הפסיון של ישו (מיוונית: πάσχειν, פַּאסְכֵיְן, לסבול) הוא השם המקובל למסכת הייסורים שעבר ישו בדרכו אל הצליבה, אירוע מרכזי בנצרות. ישו עבר דרך זו בירושלים, במסלול הקרוי ויה דולורוזה. תיאור הפסיון חוזר פעמים אחדות בברית החדשה, והוא בעל משמעות תאולוגית עמוקה בנצרות. לאורך הדורות שימש סיפור הפסיון השראה ליצירות אמנות רבות.

השומרוני הטוב

השומרוני הטוב הוא מונח, במקורו נוצרי, המתאר סיוע של אדם אחד לאחר, שניתן מתוך רצון להיטיב לזולת, ללא ציפייה לתמורה.

חג העלייה

חג העלייה (בלטינית: Ascensionis Domini - "עליית האדון") הוא חג נוצרי הנחוג 40 יום לאחר חג הפסחא (ולכן חל תמיד ביום חמישי, ולעיתים נחוג בזמן שונה בכנסייה הקתולית ובכנסייה האורתודוקסית). החג מציין את עלייתו השמיימה של ישו (המתוארת בספר מעשי השליחים מתוך הברית החדשה), שהתרחשה, על פי המסורת הנוצרית, 40 יום לאחר תחייתו מן המתים.

בכנסייה הקתולית, חג העלייה הוא אחד מ"חגי החובה" (Holy Days of Obligation), שבהם חובה על כל המאמינים להיות נוכחים במיסה ולהימנע מעבודה. בכנסייה האורתודוקסית נחשב החג לאחד משנים-עשר "החגים הגדולים". בחלק מהמדינות הנוצריות, בגרמניה ובמדינות סקנדינביה למשל, חג העלייה הוא יום שבתון כללי.

טבילת ישו

טבילת ישו היא האירוע בו הוטבל ישו במי הירדן על ידי יוחנן המטביל, אירוע המסמן את ראשית פעילותו הציבורית של ישו. הטבילה מוזכרת בשלוש מתוך ארבע הבשורות בברית החדשה - מתי, מרקוס ולוקאס.

יום ראשון של הדקלים

יום ראשון של הדקלים או יום ראשון של כפות התמרים (בלטינית: dominica palmarum) הוא חג נוצרי החל ביום ראשון שלפני הפסחא. החג מציין את כניסתו של ישו לירושלים כמה ימים לפני הפסיון. החג הוא הראשון בסדרת מועדים החלים בשבוע לפני הפסחא, השבוע הקדוש, החותם את עונת התענית (לנט).

יום ראשון של הדקלים הוא מועד קדום שמקורותיו עוד בנוסח ירושלים העתיק, ונראה שנחגג לכל המאוחר במאה התשיעית. בכנסיות רבות מצוין החג על ידי חלוקה של כפות תמרים למתפללים. לעיתים, כפות התמרים נקשרות בצורת צלב. הקושי בהשגת עלי דקל במקומות מסוימים, בתקופה זו של השנה, הוביל לשימוש בעצים חליפיים כגון ערבה. מקובל לערוך תהלוכות, בייחוד של ילדים, הנושאים כפות דקלים (או ענפי עצים אחרים) שבורכו במים קדושים ומשחזרים את כניסת ישו לירושלים בקריאות "הושע נא!" וכו', עם חמור או פסל חמור ועליו דמות ישו כסמל לחמורו של משיח. במרכז אירופה, דמות נוספת המקושרת עם יום ראשון של הדקלים היא "ארנב הדקלים", שמקורו כנראה במסורות שהולידו גם את ארנב הפסחא. הפופולריות של האחרון עקרה לגמרי כמעט את "ארנב הדקלים" ואזכורו כיום נדיר. בשנה הליטורגית הקתולית, צבעי היום הם אדום ולבן והוא מצוין גם בהקראת חלקי הבשורה הנוגעים לפסיון של ישו. בכנסייה האורתודוקסית, מוקלות חומרות הצום לקראת סוף עונתו ומותר למשל לאכול דגים החל מאותו היום.

ישו בין המורים

"ישו בין המורים" (באנגלית: Christ among the Doctors) או "מציאת ישו הנער בבית המקדש" (באנגלית: Finding in the Temple) הוא אירוע מחיי ישו הצעיר המתואר ב"ברית החדשה".

לפי הבשורה על-פי לוקאס, בגיל 12 נלקח ישו לירושלים על ידי הוריו למטרת עלייה לרגל לרגל הפסח. לאחר העלייה לרגל חזרו מרים ויוסף לביתם במחשבה כי ישו חזר לביתם לפניהם. אולם, בהגיעם לשם גילו שהוא איננו. לאחר שלושה ימים נמצא ישו כשהוא יושב בבית המקדש בחברת חכמים ("המורים") ומנהל שיחה בה הפגין את ידענותו הגדולה:

תיאור דומה מופיע בכתב היד החיצוני "הבשורה על פי תומאס".

לידת ישו

לידת ישו מתוארת בכתבי הברית החדשה, ובעיקר בבשורות של מתי ושל לוקאס ובבשורות האפוקריפיות. על פי המסורת הנוצרית תאריך הולדתו של ישו הוא 25 בדצמבר (חג המולד), ושנת הולדתו היא בין 6 ל-4 לפנה"ס.

מאסרו של ישו

מאסרו של ישו הוא אירוע מכריע בחיי ישו, המתואר בכתבי הבשורות. האירוע מוביל לצליבת ישו ולכן הוא נחשב לתחילת הפסיון של ישו. על פי המתואר בברית החדשה, לאחר הסעודה האחרונה יצא ישו להתפלל בגן המכונה "גת שמנים", ושם הסגיר אותו יהודה איש קריות לידי שליחי הכהנים והחיילים הרומאים. על פי אות מוסכם מראש, נישק אותו יהודה איש קריות וכך ידעו החיילים את מי לאסור. המאסר הוא אחד מחמשת האירועים המפורטים ביותר בכתבי הבשורות, יחד עם משפטו של ישו, הצליבה, הקבורה, והתחייה.

על פי המסורת הנוצרית, המאסר התרחש במערת הבגידה.

קבורת ישו

קבורת ישו היא אירוע בתולדותיו של ישו לאחר שנצלב. על פי הבשורות, הוא הורד מהצלב ונקבר על ידי יוסף הרמתי.

תחיית ישו

תחיית ישו (באנגלית: Resurrection of Jesus) הוא רכיב מהותי באמונה ובתאולוגיה הנוצרית. על פי המתואר בברית החדשה, לאחר שהרומאים צלבו את ישו, הוא נקבר בקבר חדש אך קם מהמתים והופיע לעיני אנשים רבים במהלך ארבעים יום, ולאחריהם חזר השמיימה.

הנוצרים חוגגים את תחיית ישו ביום ראשון של פסחא, היום השלישי לאחר יום שישי הטוב, המסמן את מועד הצליבה (פסחא נחגג בסביבות פסח).

בכמה מהבשורות הקנוניות ישו חוזה את מותו ואת תחייתו ומציין כי יתרחשו לפי תוכניתו של האל האב. הנוצרים רואים בתחיית ישו חלק מהתוכנית לגאולה.

חוקרי דתות חלוקים לגבי מקורם של הנרטיבים של התחייה. ישנם חוקרים בני תקופתנו הסבורים כי תחיית ישו נגזרה מחוויות תלמידיו ומאלו של השליח פאולוס.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.