חציל

חציל (שם מדעי: Solanum melongena; נקרא גם: סולנום החציל), צמח רב שנתי פרי מאכל נפוץ בצבע סגול או לבן ממשפחת הסולניים (מבחינה בוטנית הוא פרי שכן הוא מתפתח מחלקי הפרח הפנימיים של הצמח ומכיל זרעים), בעל מרקם ספוגי. מקורו של צמח החציל באזורי הודו וסרי לנקה.

החציל אינו פופולרי כמאכל כאשר הוא נא. לאחר בישול הוא מקבל טעם עשיר ומורכב יותר.

המילה העברית "חציל" היא תחדיש של אברהם לונץ משנת תרנ"ז על פי המילה הערבית הנדירה حَيْصَل (בתעתיק מדויק: חַיְצַל). המילה הרגילה בערבית לציון פרי זה היא باذِنْجان (בַּאדִ'נְגַ'אן).

חציל
Aubergine
מיון מדעי
ממלכה: צומח
מערכה: בעלי פרחים
מחלקה: דו-פסיגיים
סדרה: סולנאים
משפחה: סולניים
סוג: סולנום
מין: חציל
שם מדעי
Wikispecies-logo.svg Solanum melongena
ליניאוס, 1753
חציל
דוכן חצילים בשוק
חציל (חי)
ערך תזונתי ל-100 גרם
מים 92.30 ג'
קלוריות 25 קק"ל
חלבונים 0.98 ג'
פחמימות 5.88 ג'
שומן 0.18 ג'
ויטמינים
 ‑ ויטמין A 1 מק"ג
 ‑ ויטמין B1 0.039 מ"ג
 ‑ ויטמין B2 0.037 מ"ג
 ‑ ויטמין B3 0.649 מ"ג
 ‑ ויטמין B6 0.084 מ"ג
 ‑ ויטמין C 2.2 מ"ג
ברזל 0.23 מ"ג
סידן 9 מ"ג
מגנזיום 14 מ"ג
זרחן 24 מ"ג
אשלגן 229 מ"ג
נתרן 2 מ"ג
בטא-קרוטן 14 מק"ג
סיבים תזונתיים 3 ג'
מקור: משרד החקלאות האמריקני
Solanum melongena ja02
צמח החציל, תפרחת ופירות
Three Types of Eggplant
שלושה סוגי חצילים

שימושים קולינריים

צורות הבישול השכיחות ביותר של חצילים הן טיגון בשמן, אפייה בתנור, קלייה במחבת כבדה או צלייה על האש. בישול רגיל בסיר קיים אך פחות נפוץ.

החציל משמש כמרכיב עיקרי במגוון רחב של סלטים מן המטבח הבלקני והים-תיכוני, בהם סלט חצילים רומני, זקוסקה, סביח, חציל במיונז, חציל ברוטב מרוקאי, חציל על האש, חציל בגזר, חציל פיקנטי, חציל בטעם כבד ועוד.

הבאבא גנוש, סלט חצילים קלויים בטחינה, הוא סלט ערבי הנפוץ במטבח הישראלי. תבשיל חצילים עם בשר טחון או קצוץ ובתוספת עגבניות בציפוי ביצים וקמח נקרא מוסקה, והוא נפוץ במרחבי האימפריה העות'מאנית לשעבר, בייחוד באסיה הקטנה ובחבל הבלקן. מאכל נוסף מאזורים אלה הוא ה"אימאם ביילדי" (imam bayıldı) שפירושו בטורקית - "האימאם התעלף", מאכל העשוי מחצאי חצילים ממולאים בשר טחון עם תבלינים, אפויים בתנור. המאכל הנ"ל גם ידוע בשם נוסף בתפוצת יהדות יוצאי טורקיה בשם "קרנה יריק" (karnıyarık) שפירושו בטורקית "בטנו פתוחה" או "בטנו מפוצלת". ביוון מאכל זה נקרא "אימאם", וכשהוא מצופה בגבינה הוא נקרא "פַאפוּצַ'אקִי".

מאפיינים כימיים

כירק ממשפחת הסולניים, חציל שאנו אוכלים (שאינו בשל), מכיל סולנין בכמויות גדולות יותר מאשר חציל בשל (שצבהו צהוב. לרוב אנו לא אוכלים את החציל במצב זה). עלי וגבעולי החציל רעילים ואינם ניתנים לאכילה. החציל הוא הירק האכיל העשיר ביותר בניקוטין. עם זאת, ריכוז הניקוטין בחציל ובירקות אחרים זניח ביחס לטבק, ובכ-9 ק"ג חצילים כמות הניקוטין שווה לזו של סיגריה רגילה[1].

אלרגיה לחצילים

חציל, כירק המכיל סולנין עלול לגרום לתגובה אלרגית בקרב הרגישים לחומר זה. התגובה עלולה לכלול סחרחורות, הקאות ועוד. המלחת רקמת החציל הפנימית (כגון בצורה של המלחת קוביות או רצועות בשר החציל) עשויה להקטין הסבירות להמצאות סולנין בשל ספיחת נוזלים מבשר החציל (ובזה גם נוטריאנטים בהם סולנין).

בהלכה

בעל כפתור ופרח פקפק לגבי כשרותו של החציל, וסבר ששיח החציל נחשב לעץ, שהרי מתקיים הוא כמה שנים, ואם כן יש בו משום איסור ערלה, ומשכך אי אפשר לאכול את החציל מפני שאינו עושה פירות לאחר שלוש שנים[2]. אמנם הרדב"ז התירם מב' טעמים א, משום שלדעתו פרי שגדל בשנה הראשונה לזריעתו נחשב לירק ואין בו ערלה, ב, משום שטעמם נגרע והולך משנה לשנה, ולדעתו זה סימן מספיק להחשיבו ירק. וכן נהגו האר"י והבית יוסף. הרב חיים יוסף דוד אזולאי יליד ירושלים, (17241806) נדרש לסוגיה זו והכריע שמותר לאכול חציל. כמו כן כתב על פי אבי סבו, הרב אברהם אזולאי, שמנהג קדום היה לאכלם, וזאת משני טעמים: שפירותיהם מגיעים כבר בשנת הגידול הראשונה, ושאינם עושים פירות לאחר שלוש שנים[3]. רבי דוד בן שלמה אבן זמרא (14791573) שהיה ראש יהדות מצרים, כתב שיהודי מצרים חלוקים בסוגיה זו ולכן פסק שחצילים שחורים אסורים למאכל ואילו חצילים לבנים מותרים. הדיון נמשך עד שקבעו רבי אברהם ישעיהו קרליץ, החזון איש (18781953) והרב עובדיה יוסף שאכילת חציל מותרת[4].

ראש ישיבת פומבדיתא, רב האי גאון (9391038) קבע שיש לברך על החציל ברכת "בורא פרי האדמה", וכך גם קבע הרב חננאל בן חושיאל (9551055) מ-קירואן.

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ הולי ון הייר, החציל מכיל ניקוטין אבל האם הוא ממכר? אתר הדיילי מייל, מ-25 בספטמבר 2017
  2. ^ כפתור ופרח פרק נו עמוד רס
  3. ^ ברכי יוסף יורה דעה סימן רצד
  4. ^ אילון גלעד, מוסף הארץ, כ"ט באדר ב' תשע"ו, 8.4.2016, הקצה, מהשפה פנימה, חציל, עמוד 64

הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואינו מהווה ייעוץ רפואי.

גיבץ'

גיבץ' הוא תבשיל או נזיד ירקות רומני מולדובני המכיל ירקות כגון בצל, גזר, כרוב הבר, עגבנייה, חציל, קישוא, ועשבי תיבול כגון שמיר, פטרוזיליה או קורנית.

גיבץ' מוגש בדרך כלל כתוספת למנה עיקרית, כמנה צדדית או כארוחה בפני עצמה עם לחם או ממליגה.

המטבח הגאורגי

המטבח הגאורגי (או המטבח הגרוזיני, בגאורגית: ქართული სამზარეულო) הוא מגוון המאכלים והמשקאות המסורתיים של תושבי גאורגיה.

המטבח הגאורגי נפוץ מאוד בקרב יהודי גאורגיה שעלו לישראל, כשההבדל העיקרי הוא בהקפדה על כשרות המאכלים, וקיום של סעודות חלביות ובשריות בנפרד.

המטבח הוונצואלי

גיוונו של המטבח הוונצואלי נובע ממיקומה של ונצואלה בעולם, מהשוני במשאבי חקלאות באזורים השונים ומהגיוון התרבותי של תושביה, צאצאי אינדיאנים, אפריקנים ואירופאים (מספרד, איטליה, צרפת ופורטוגל). בין המזונות הבסיסיים: תירס, אורז, בננה, יאם, שעועית וסוגי בשר. ירקות המקובלים במטבח הוונצואלי הם עגבנייה, בצל, חציל, דלעת, קישוא.

במדינות המזרחיות, הדרום-מזרחיות (בגויאנה) והצפוניות של ונצואלה המטבח מבוסס על מגוון דגים, פירות ים וסרטנים, פקעות כגון תפוח אדמה ויאם, אורז ופסטה, בשר בקר, בננה וירקות (חסה, עגבנייה).

במדינות המערביות, המטבח כולל בשר עז וארנב, שימוש רב בבננות ומגוון גבינות. התבשילים מושפעים ממסורות שבטיות מקומיות וכן מהמטבח הקולומביאני.

בלוס יאנוס מקובלים מאכלי בשר בקר ובשר ציד (אייל, קפיברה, פקה, צב ועוד) לרוב בהכנה על גריל או בצלייה, תירס (כקצ'אפה), גבינות לבנות רכות ומוצרי חלב נוספים.

באזור האנדי מקובלים תפוחי אדמה ופקעות אחרות, חיטה, בשר בקר, בשר כבש ובשר עוף. דגים אינם חלק מהמטבח המקומי בשל הריחוק מהים, מלבד טרוטה שמגדלים בחוות דגים.

התבשילים מושפעים ממסורות אנדיות מקומיות וממטבחים אירופאים.

מאכל אופייני לחג המולד הוא פאן דה חמון - לחם ממולא חמון (שינקן).

המטבח הטורקי

המטבח הטורקי המודרני התפתח מהמטבח העות'מאני, מטבח זה מהווה מיזוג ושכלול של המטבח המרכז אסייתי, המטבח הערבי, המטבח הארמני, המטבח האשורי, המטבח הכורדי, המטבח היווני, מטבחים של ארצות הבלקן והמטבח הפרסי. המטבח הטורקי השפיע גם על מטבחים אלו ועל מטבחי אזורים שכנים, ביניהם מטבחי מערב אירופה. העות'מאנים מיזגו מסורות בישול שונות מהאזורים שהיו בשליטת האימפריה העות'מאנית עם השפעות המטבח המזרח התיכוני והמרכז אסייתי.

המטבח הטורקי אינו הומוגני. בחלקי טורקיה השונים נהוגים מטבחים שונים. מטבח אזור הים השחור (צפון טורקיה) מבוסס על תירס ודגי אנשובי. מטבח דרום טורקיה (הערים אורפה, גזיאנטפ ואדנה) מפורסם בזכות הקבב, מזטים וקינוחים מבוססי בצק כמו בקלווה, קדאיף וכנאפה. בחלקי טורקיה המערבית, שם גדלים עצי הזית בשפע, שמן הזית הוא השמן העיקרי בו נעשה שימוש בבישול. מטבחי האזור האגאי, אזור מרמרה ואזורי הים התיכון מציגים מאפיינים בסיסיים של המטבח הים תיכוני כמו שימוש רב בירקות, עשבי תיבול ודגים. מרכז אנטוליה מפורסם בזכות המאפים הייחודיים כמו קשקאק, מנטי (במיוחד קייסרי וגזלמה). שמות המאכלים מבוססים לעיתים על שם העיר או האזור מהם הגיעו. דבר המרמז על מומחיות האזור, או מתייחס לטכניקה הייחודית או מרכיבים בהם נעשה שימוש באותו אזור. לדוגמה, ההבדל בין קבב אורפה וקבב אדנה הוא השימוש בשום במקום בצל וכמויות גדולות של פלפל חריף.

הסביח של עובד

הסביח של עובד (ידוע גם בשם מזנון עובד) הוא מזנון סביח שהוקם בגבעתיים בשנות ה-80. המזנון התפרסם בעיקר בשל אישיותו הצבעונית של בעליו, עובד דניאל, והעגה יוצאת הדופן בה הוא משוחח עם לקוחותיו, שבעקבותיהן זכה הסביח לפרסום באמצעי התקשורת השונים, הפך לאחד ממזנוני המזון המהיר המפורסמים ביותר בישראל ונחשב למוביל בתחומו.

טורשי

טורשי או טורשו (בפרסית: ترشى, טורקית: turşu, בולגרית: туршия, יוונית: τουρσί) הוא מאכל העשוי ירקות חמוצים המקובל במטבח הים תיכוני (וכן במטבח המזרח-תיכוני, בייחוד במטבח העיראקי ובמטבח הפרסי) ומטבחי הבלקן. מקור שמו של המאכל במילה הטורקית "טורשי שמשמעה "חמוץ".

בבלקן הטורשי מוגש כ"מזה".

הטורשי לרוב עשוי מירקות (לרוב כרוב, כרובית, סלרי, גזר, סלק או חציל) המחומצים בשום, פלפל צ'ילי, מלח ותבלינים, וכן בחומץ.

מלית

בבישול, מְלִית (וכן מילוי) היא מאכל או תערובת מצרכי מזון המשמשים למילוי חללים במאכלים אחרים.

מילוי מוזכר לראשונה בספר הבישול הרומאי "Apicius", המכיל מתכוני בשר ממולא לבשר עוף, ארנבת, חזיר ונמנמניים. המליות כללו ירקות, עשבי תיבול ותבלינים, אגוזים וכוסמין ולעיתים גם חלקי פנים קצוצים כגון כבד ומוח.

בימינו מגוון חומרי הגלם שניתן לכלול במליות אינו מוגבל והוא מושפע הן ממתכונים מסורתיים והן מיצירתיות המבשלים. מליות מלוחות מוכנסות למאכלי בשר, לירקות ולמאפים ומורכבות למשל מירקות, עשבי תיבול ותבלינים, זרעים, דגנים ומוצריהם (בין השאר פירורי לחם, פסטה), בשר ודגים, מוצרי חלב, ביצים ועוד. מליות מתוקות מוכנסות לרוב למוצרי בצק ולממתקים ועשויות ממוצרי חלב מתוקים (בעיקר קצפת, קרמים וגבינות מתוקות), פירות (לרבות פירות יבשים ואגוזים לסוגיהם), שוקולד, ריבות, משקאות חריפים ועוד.

מנגוסטין

מנגוסטין או מנגוסטין סגול (שם מדעי: Garcinia mangostana) הוא פרי קטן ועגול שגדל באזורים טרופיים. צידו החיצוני מזכיר בצבעו חציל, וחלקו הפנימי, שהוא החלק היחיד הניתן לאכילה, הוא לבן וצורתו דומה לשום. טעמו של הפרי מתוק-חמצמץ, והוא מכיל כמות גדולה של ויטמין C, ולכן מייצרים ממנו תמצית של ויטמין זה.

המנגוסטין הסגול שייך למשפחת עצי המנגוסטין שבהם יש מיני מנגוסטין שונים כמו מנגוסטין כפתור (G. prainiana).

מפרום

מַפרוּם (בערבית: مفروم או لحمة مفرومة - "בשר טחון") הוא מאכל טריפוליטאי מסורתי העשוי מבשר בקר וירקות, המתובל בתבלינים שונים.

שיטת ההכנה של המפרום אינה אחידה, אך היא כוללת ערבוב בשר בקר טחון בתוספת תבלינים (מלח, פלפל שחור, בצל, פטרוזיליה, ביצים, תבלין לקציצות טריפולטאי הנקרא "חראראת" ופירורי לחם) לכדי עיסה אחת. לאחר לישת העיסה יוצרים קציצות בינוניות ומטגנים אותן. לאחר הטיגון מכניסים לסיר את הקציצות המטוגנות, לאחר שבתחתית הסיר הונחו תפוחי אדמה חתוכים לעיגולים כדי להגן על המפרום לבל יישרף (בערבית נקראת התחתית 'כער'). נהוג להוסיף מעט פפריקה וירקות נוספים לסיר כדי להעניק טעם עשיר יותר למפרום.

גרסה נפוצה של המפרום היא יצירת חתכים בפרוסות תפוחי-האדמה (כמעט עד לניתוק לשתי פרוסות) כשברווח שנוצר מוסיפים בשר, טובלים את החתיכה הממולאת בבלילה, מטגנים, ובסוף מבשלים הכל ברוטב, רצוי בישול ממושך. כדי לגוון אפשר להחליף את תפוחי האדמה בפרוסות חציל, גזר או כרובית.

מתאבן

מְתַאֲבֵן (נגזר מהמילה "תיאבון", כתרגום למילה האנגלית appetizer; לעיתים נעשה שימוש במונח הצרפתי hors d'œuvre או במונח האיטלקי Antipasto), מנת פתיחה קטנה בתחילת ארוחה, שנועדה לעורר את התיאבון לקראת עיקר הארוחה. מתאבנים מוגשים לעיתים שלא כחלק מארוחה, למשל בפאבים ובמסיבות קוקטייל לליווי המשקאות החריפים.

ניקוטין

ניקוטין הוא אלקלואיד וסם פסיכואקטיבי ממריץ, המצוי בצמח הטבק ומהווה את החומר הפעיל במוצריו, כגון סיגריות, וסיגרים.

בטבע, הניקוטין נמצא בעיקר בצמח הטבק, בשיעור של בין 0.3% ל־5% ממסת הצמח (בכמויות מזעריות החומר נמצא גם בצמחים אחרים ממשפחה הסולניים, כגון חציל, עגבנייה תפוח אדמה ופלפל ירוק). הוא נוצר בשורשי הצמח ונאגר בעליו. ניקוטין מזוקק הוא נוזל שמנוני היגרוסקופי ומסיס במים בצורתו הבסיסית. מלחיו וחומצות הנגזרות ממנו מסיסים במים גם כן.

סביח

סביח הוא מאכל עממי יהודי-עיראקי שקנה אחיזה רחבה בישראל. מרכיבי הסביח מהווים את ארוחת הבוקר המסורתית של יהודי עיראק בבוקר שבת. הסביח בישראל נבדל מארוחה זו בכך שכל המרכיבים מוכנסים לפיתה בניגוד לארוחה המסורתית שבה היו המרכיבים מוגשים על מגש גדול. הסביח נמכר בבתי עסק רבים ברחבי ישראל.

סגול

סגול הוא הצבע שמתקבל בצפייה באור באורכי הגל הקצרים ביותר בתחום הנראה, בערך בין 380 ל-455 ננומטר, עם תדירות בין 660 ל-790 טרה-הרץ (אורכי גל קצרים יותר נקראים על סגול או אולטרה סגול). בצבע זה ניתן לחזות בזמן צפייה בקשת בענן - זהו הצבע בקצה הקשת, מעבר לכחול. כאשר אור לבן עובר נפיצה דרך מנסרה, הסגול הוא הצבע הנראה הרחוק ביותר מכיוון האלומה המקורי.

ערבוב של אור אדום ואור כחול ביחסים שונים נותן אוסף של צבעים בגוון כחול אדמדם או אדום כחלחל, שרבים מהם (אלה שהכחול הוא המרכיב הדומיננטי בהם) נקראים גם הם סגול. מאחר שזהו תחום צבעים נרחב, יש המכנים חלק מגווני הסגול בשמות שונים, כדי לכוון לגוון מדויק יותר. חלק משמות אלו הם ארגמן, חציל, בורדו, מג'נטה, לבנדר, לילך, וכדומה.

במינוח קולורימטרי מבדילים בין הסגול שהוא תערובת של אדום וכחול ובין הסגול שהוא מרכיב צר בספקטרום הנראה. הראשון מכונה סגול לא-ספקטרלי, והשני - סגול ספקטרלי. כמעט כל הצבעים הסגולים בחיי היום-יום הם סגולים לא ספקטרליים.

שמו העברי של הצבע הסגול נגזר, כנראה, משם פרח הסיגלית.

סלט חצילים רומני

סלט חצילים רומני (ברומנית Salată de vinete) הוא סלט רומני שעשוי מחצילים קלויים. הקלייה מתבצעת בדרך כלל על אש גלויה - על גחלים בוערות או על כיריים דולקות - עד שהקליפה נשרפת ומתקשה. לאחר מכן מפרידים את בשר החציל מהקליפה, ואת הבשר קוצצים, באופן מסורתי בעזרת סכין עשוי עץ.

הסלט נפוץ ופשוט מאוד. הוא מכיל חצילים קלויים מתובלים במלח, בצל קצוץ דק ושמן תירס. לעיתים מוסיפים גם מעט פלפל חריף טרי קצוץ דק לשיפור הטעם.

קארי אדום

קארי אדום (בתאית: แกงเผ็ด - "קארי חריף") הוא מאכל פופולרי במטבח התאילנדי המבוסס על חלב קוקוס חם, ממרח קארי חריף שצבעו אדום ורוטב דגים. יש המוסיפים למאכל זה עלי קאפיר, חציל, ניצרי חזרן, ריחן תאילנדי ובשר (עוף, בקר, חזיר או חסילון). יש גרסאות ללא בשר של מאכל זה בהן מחליפים את הבשר בטופו או חלבון צמחי אחר (אף שהמנה אינה צמחונית מאחר שממרח הקארי האדום כולל מחית חסילונים).

המאכל, דמוי המרק, מוגש עם אורז.

קרפצ'יו

קרפצ'יוֹ (ובהגייה מדויקת קרפצ'וֹ; באיטלקית: Carpaccio) הוא מאכל מבשר בקר, עגל או דג לא מבושל שנחתך לפרוסות דקיקות, המוגש לרוב כמתאבן. שם המאכל נגזר משמו של הצייר ויטורה קרפצ'ו שנהג להשתמש בגוון אדום המזכיר את צבעו של בשר בקר נא. ישנה טענה כי המאכל הומצא בסביבות 1950 בוונציה, כאשר שחקנית מפורסמת סיפרה לבעליה של מסעדת "הארי'ז בר" הנודעת אשר בעיר כי רופאה הורה לה לאכול רק בשר נא.

בדרך כלל הפרוסות הדקיקות מוגשות ברוטב של שמן זית ומיץ לימון או חומץ בלסמי, לרוב עם עלים ירוקים כגון רוקט (ארוגולה) ופרוסות דקיקות של גבינת פרמז'ן.

קרפצ'יו בקר נעשה בדרך כלל מחלקי פילה או סינטה.

כיוון שבשר בקר לא מבושל קשה מאוד לחיתוך לפרוסות דקיקות ישנם שפים ובשלנים ביתיים המכניסים את נתח הבשר למקפיא לזמן מה, כדי להקל על פריסתו.

המונח קרפצ'יו הושאל למגוון מאכלים המוגשים כפרוסות דקיקות, כולל תפוחים, עגבניות, לובסטר, טונה, טרוטה ורבים נוספים. השף הישראלי אייל שני משתמש במונח זה למשל לקרפצ'יו סלק והשף עזרא קדם - לקרפצ'ו חציל. רמת הבישול במאכלים אלו נעה בין ללא בישול, צריבה, בישול קצר ובישול מלא.

ראשי תיבות בדיעבד

ראשי תיבות בדיעבד הם התייחסות למילה כאל ראשי תיבות, אף שלמעשה נוצרה בדרך אחרת, וראייתה כראשי התיבות נעשתה בדיעבד, לעיתים שנים רבות לאחר שנוצרה.

ראשי תיבות בדיעבד מקובלים כשעשוע לשון, ולעיתים הם מתקיימים כאטימולוגיה עממית.

רטטוי

רטטוי (צרפתית: Ratatouille; שם מלא: Ratatouille niçoise) הוא מאכל מהמטבח הצרפתי האופייני לאזור הפרובאנס, המורכב מירקות מבושלים. השם "רטטוי" מקורו בפועל הצרפתי touiller, שפירושו "להקפיץ אוכל".

מוצא המנה באזור שסביב ניס של ימינו, שם שימשה כתבשיל לאיכרים עניים, שהיו מכינים אותה בחודשי הקיץ מירקות העונה: קישואים, עגבניות, פלפלים ירוקים ואדומים, בצל ושום. במקור היו הללו המרכיבים הבלעדיים שנכללו במנה, אולם כיום נהוג להוסיף גם חציל לתערובת. הירקות מתובלים בעשבי תיבול שונים, ומוקפצים קלות בשמן זית.

ישנן שתי דרכים מקובלות להכנת רטטוי. באחת – הירקות השונים מבושלים בנפרד ומעורבבים יחד לקראת סיום הבישול. בשנייה – השום, הבצל, הקישוא, החציל והפלפלים מבושלים יחד למשך פרק זמן ארוך על אש נמוכה, ומעורבבים עם העגבניות כשהם רכים ומתחילים להזהיב. העיקר בשתי שיטות ההכנה הוא לוודא כי הירקות, ובמיוחד החציל, מבושלים במידה מספקת.

את המנה מגישים בדרך כלל כתוספת, אך לעיתים גם כמנה העיקרית בתוספת אורז או לחם.

במטבחים שונים ישנן גרסאות שונות לרטטוי הצרפתי, ולהן שמות אחרים, כגון הקפונטה מהמטבח האיטלקי, הגיבץ' מהמטבח הבלקני והפיסטו מהמטבח הספרדי.

תריפסאים

תְּרִיפְּסָאִים (באנגלית: Thrips, שם מדעי: Thysanoptera) היא סדרה של חרקים קטנים מעוטרי כנפיים. חרקי התריפס ניזונים ממגוון רחב של צמחים ובעלי חיים על ידי ניקוב חריר בהם ושתיית התוכן.

מינים רבים של תריפס נחשבים מזיק חקלאי מפני שהם ניזונים מצומח בעל חשיבות מסחרית כמו בגידולים תירס, בצל, פלפל, תות-שדה, מלון, מלפפון, חציל, שעועית, עגבנייה ואחרים. מינים אחרים ניזונים מחרקים אחרים כגון אקריות ונחשבים מועילים. מינים נוספים ניזונים מאבקה או נבגי פטריות.

גודלן בדרך כלל זעיר עם אורך של עד מילימטר אחד ואינם מיטיבי עוּף, אם כי הם יכולים להינשא למרחקים גדולים על גבי משב רוח.

בתנאים נכונים הם יכולים להתפתח בקצב אקספוננציאלי ולצור מושבות גדולות היוצרות מטרד לבני אדם.

ברישומים מדעיים תועדו יותר מ-5,000 מינים שונים של תריפס.

מבין המינים המוכרים בישראל כמזיקים פעילים נמנים: תריפס קליפורני, תריפס קיקיון, תריפס הפרחים המערבי, תריפס סורי, תריפס הפיקוס ותריפס הטבק.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.