חניגלבת

חַנִיגַלְבַּת הוא מונח גאוגרפי אשורי המתייחס לאזור צפון סוריה ומסופוטמיה העליונה בין נהר החבור העליון ונהר הפרת, בעיקר לאורך נהר הבליח. מהיבט כלכלי וגאופוליטי,[1] האזור היה בעל חשיבות גדולה בעת העתיקה בעת ששימש כאזור מעבר בין אנטוליה ומסופוטמיה.

בהעתק לוח נבואי בכתב יתדות שנמצא בתקופה הנאו-אשורית ומיוחס במקורו לתקופה הבבלית הקדומה נכתב שאנשי חניגלבת נמנו עם אויביו של המלך הבבלי שמשו-דיתנה (1625-1595 לפנה"ס).[1]

Tablet BM131452
לוח משפטי בכתב יתדות העוסק בזכויותיו של ניקפאה מלך אללח' שמלך במאה ה-15 לפנה"ס, על ממלכת חניגלבת. המקרה הובא בפני מלך מיתני שַׁאוּשַתַר [2]

המונח החל להיות בשימוש במאה ה-15 לפנה"ס, ושימש פעמים רבות כשם נוסף לממלכת מיתני החורית. מרכזה של הממלכה היה באזור חניגלבת, והשם היה בשימוש גם בהתייחסות לחורים. השם חַנִיגַלְבַּת, כשהכוונה הייתה לממלכת מיתני, מופיע במכתבי אל-עמארנה מהמאה ה-14 לפנה"ס. במכתבים אלה מופיע השם גם בתעתיק חַנַגַלְבַּת. השם הופיע בשלושה מכתבים: א"ע 20 - מכתבו של תושרתה מלך מיתני לאמנחותפ השלישי מלך מצרים, במכתב הוא כותב: "ביום ה[הוא] תהיינה חנגלבת ומצרים [לאחת]",[3] א"ע 29 - מכתב תושרתה לאמנחותפ הרביעי מלך מצרים,[4] א"ע 255 - מכתבו של מוּתבעל מושל פֶּחֶל (עיר בעבר הירדן ליד הירמוך) למלך מצרים, המתייחס למשלוח שיירות לחנגלבת.[5]

במאה ה-14 לפנה"ס יצא המלך החתי שופילוליומש הראשון למסע מלחמה לאזור סוריה. הוא כבש ערים שונות, ביניהן הערים כרכמיש וחלב, וגם את וַשוּכָני, עיר הבירה של מממלכת מיתני החורית. השטח של מיתני חולק לשלושה חלקים: החלק המזרחי של הממלכה עבר לשליטת ממלכת אשור, החלק הצפוני הועבר לממלכת אלשה, ובחלק המערבי הוקמה על ידי החתים ממלכה וסאלית בשם חניגלבת. שטחה השתרע בין טור עבדין בצפון, עד הפרת, כולל עמקי הנהרות הפוריים של החבור העליון והבליח העליון.[1] מטרתה הייתה להוות אזור חיץ כנגד שאיפות ההתפשטות של האשורים שרצו לשלוט באזור מסופוטמיה העליונה. שופילוליומש הראשון המליך על הממלכה שהקים, את שַתיוַזַה , בנו של תושרתה.[1] כדי לחזק את הברית, הוא השיא לו את בתו,[6] אבל שתיוזה היה מלך וסאל של כרכמיש שנשלטה באותה עת על ידי פּיַשילי , בנו של שוופילוליומש הראשון.[1] תחום השליטה של מלכי מיתני היה זהה בחלקו לתחום הגאוגרפי, ושני המונחים שימשו לעיתים קרובות כמילה נרדפת.

בהמשך התעצם כוחה של אשור, במיוחד בתקופתו של המלך אדד-ניררי הראשון (1275-1307 לפנה"ס). האזור בין הבליח והחבור עבר לשליטת אשור. אדד-ניררי הראשון הביא לכך שמלך חניגלבת ימרוד בחתים. שלמנאסר הראשון (1244-1275 לפנה"ס), בנו של אדד-ניררי הראשון, הדיח את שַתוּארה מלך חניגלבת, כבש את כל האזור והיגלה 14,000 אנשים. ממלכת חניגלבת חדלה להתקיים, והשם חזר להיות ציון של מקום גאוגרפי.

שלמנאסר הראשון החל במדיניות של התיישבות באזור, והקים בה מספר מרכזיים מינהליים כמו דור-קטלימו, קטרה (האתר הארכאולוגי תל רימאח ) ועוד, ששימשו ערי בירה אזוריות. האזור נשלט על ידי שליט שהיה שייך לבית המלוכה האשורי שנשא בתואר "סוכלו רבו", שמשמעותו דומה לשר גדול. מבנה שלטוני זה המשיך בימי בנו, תוכולתי-נינורתה הראשון (1243–1207 לפנה"ס). התפקיד של סוכלו רבו עבר בירושה מאב לבן, עד שנוצרה שושלת שמלכיה החלו לכנות את עצמם "מלך חניגלבת". הם היו כפופים למלך אשור. אחד ממלכי חניגבלת הידועים בתקופה זאת היה אילי-פאדה , שלקח תפקיד בכיר בתקופת שלטונו של אשור-ניררי השלישי (1197-1202 לפנה"ס). עיר הבירה של מלכי חניגלבת השתנתה במהלך השנים והתקיימה בעיר ששכנה בתל סבי אבייד, בדור-קטלימו ובחרבה .

במשבר השלטוני שהתרחש באשור לאחר מותו של המלך תגלת-פלאסר הראשון (1115-1076 לפנה"ס), חדרו לאזור שבטים נוודים, כמו הארמיים ושבטי אחלמו, שהיקשו על השליטה של אשור באזור. בתחילת המאה ה-12 לפנה"ס, עלה לשלטון על אשור המלך נינורתה-אפאל-אקור , שמוצאו היה מהשושלת ששלטה בחניגלבת. הוא נחשב למלך לא חוקי, כי לא היה יורש ישיר לבית המלוכה. כתובת משנת 894 לפנה"ס של אדד-ניררי השני מספרת על מסעו למתקפה חוזרת כנגד הארמים במערב. בדרכו לחניגלבת עבר בגוזן.[7] אשור חזרה לשלוט באזור בתחילת המאה ה-8 לפנה"ס, תקופת האימפריה הנאו-אשורית והשם חניגלבת חזר לשמש לציון האזור הגאוגרפי שבין הפרת, החבור והבליח. בתקופתו של אסרחדון, מוזכרת חניגלבת כמקום שבו התקבצו אותם אנשים שבאו לעזרתו של אסרחדון, בחוזרו לנינוה לאחר רציחתו של אביו סנחריב, כדי לתבוע את כס המלוכה שהובטח לו.[1]

במקורות נמצא שימוש בשם חניגלבת, ככינוי גנאי אצל הבבלים. בבל הייתה ממלכה וסאלית של המלך האשורי סנחריב (681-689 לפנה"ס), ומרדה בו כל הזמן. כדי לפתור את הבעיה, הוא כבש אותה, החריבה ולקח את פסלו של מרדוך, האל הפטרון של העיר. המסורת הבבלית המאוחרת ראתה בסנחריב מלך ברברי וכינתה אותו "חניגלבתו", שמשמעותו: בן חניגלבת.[8]

Moyen Orient 13e siècle
מפת הממלכות העיקריות במאה ה-13 לפנה"ס עם הערים העיקריות. חניגלבת בתוך השטח של אשור המסומן בחום בהיר

הערות שוליים

  1. ^ 1.0 1.1 1.2 1.3 1.4 1.5 Peoples and Places of Ancient Western Asia, מאת Trevor Bryce, הוצאת Routledge, ‏2009, עמ' 287–288
  2. ^ באתר המוזיאון הבריטי
  3. ^ ציפורה כוכבי-רייני, למלך אדוני: מכתבי אל-עמראנה, כמד, תענך, ומכתבים נוספים מהמאה הארבע-עשרה לפסה"נ, ספריית האנציקלופדיה המקראית, 2009, עמ' 45
  4. ^ למלך אדוני: מכתבי אל-עמראנה, עמ' 83
  5. ^ למלך אדוני: מכתבי אל-עמראנה, עמ' 205
  6. ^ איתמר זינגר, החתים ותרבותם, הוצאת מוסד ביאליק, 2009, עמ' 61
  7. ^ הערך "גוזן", אנציקלופדיה מקראית, כרך ב - ז, עמ' 452
  8. ^ עורך: בנימין מזר, אנציקלופדיה מקראית, כרך ה', הערך "סנחריב", עמ' 1064
אשור-ניררי השלישי

אשור-ניררי השלישי (משמעות השם: האל אשור הוא עזרי) היה מלך אשורי בתקופת הממלכה התיכונה, שמלך בין השנים 1197-1202 לפנה"ס על פי הכרונולוגיה התיכונה או בין השנים 1187-1193. הוא היה נכדו של תוכולתי-נינורתה הראשון וירש את אשור-נדין-אפלי (Ashur-nadin-apli), שהיה אביו או דודו. אשור-נדין-אפלי היה מעורב במרד נגד תוכולתי-נינורתה הראשון שהביא לרציחתו.

ג'זירה (סוריה)

ג'זירה (מסופוטמיה עילית) (ג'זירה בערבית: "אי") הוא אזור בשטחה של סוריה, המצוי בין הפרת והחידקל. בג'זירה מתמזגים לנהר הפרת שני יובלים חשובים היורדים מהרי טורקיה הבָּלִיח והחַבּוּר. גבולותיה של גז'ירה אינם ברורים וניתן לתחום אותה בין נוסייבין (טורקיה), ראס אל-עין וג'ראבּלוס בצפון, במערב חלב ובדרום אבו כמל. במזרח נמצאת ג'זירה בתחומה של עיראק ותחומה הוא מוסול צפון-מזרח, במזרח תכרית ובדרום-מזרח בגדאד. חבל ארץ זה הוא בין הפוריים ביותר בסוריה. רובו ערבה מישורית, והקרקע היא אדמת סחף, או בזלת שהתבלתה. כמות המשקעים בג'זירה היא כ- 300-500 מ"מ גשם בשנה. החקלאות בג'זירה מתבססת בעיקר על רעיית כבשים בידי נוודים. חקלאות שלחין כותנה וסלק סוכר, וחקלאות בעל בעיקר חיטה.

ג'זירה הייתה בימי קדם בתחומה של ממלכת אשור, וכבר אז שגשגה מבחינה כלכלית, החקלאות פרחה בה והתקיים בה מסחר של מזון, עורות ואריגים עם האימפריה הסאסאנית והאימפריה הביזנטית שג'זירה הייתה בשכנותן.

במאה ה-13, בעת שלטון האיובים בסוריה, משל בג'זירה אל-מלכ אל-אשרף, אחיינו של צלאח א-דין ואחיו של אל-מלכ אל-מעט'ם עיסא סולטאן דמשק.

בסוף שנות ה-50 של המאה ה-20 הוקמה בסוריה מפלגת המד"כ שחרתה על דגלה את הצורך במתן אוטונומיה למיעוט הכורדי שהתגורר בג'זירה. תגובת השלטונות הסוריים, שחששו לאבד את הנפט שהתגלה באזור, היה דיכוי המפלגה והאשמתה במרידה.

ושוכני

וַשוּכָּנִי הייתה עיר הבירה של הממלכה החורית העתיקה מיתני משנת 1500 לפנה"ס לערך ועד המאה ה-13 לפנה"ס. משמעות שמה היא אולי "מקור הטוב" או "מקור הבריאות". הפרשנות היא לפי דמיון הביטוי בסנסקריט.המקום המדויק שבו שכנה העיר אינו ידוע. אחת ההצעות שהועלו הייתה לזהות את מקומה עם תל פחריה, ששוכן ליד תל חלף במחוז אל-חסכה בצפון סוריה. העיר שכנה על הגדה המזרחית של הפרת. החוקרים הגיעו למסקנה זאת בעקבות הטקסטים שהשאיר שופילוליומש הראשון, שבו ציין שהיה עליו לחצות את הנהר כדי להגיע לעיר, בעוד שכרכמיש שכנה ממערב לפרת. הערים שכנו כנראה לא רחוק אחת מהשנייה. העיר נבנתה כנראה כעיר חדשה שתשמש בירתה של מיתני, לאחר שהממלכה התארגנה מחדש. האלה של העיר הייתה אושה (Usha).העיר נחרבה על ידי המלך החתי שופילוליומש הראשון (1323-1358 לפנה"ס) בשנים הראשונות למלכותו. שופילוליומש הראשון ניצל שעת כושר, כאשר במיתני התנהל מאבק על המלוכה. הוא כרת ברית עם אחד הנצים, אַרתַתַמַה, והכריז מלחמה על תוּשרַתַה . הסיבה הפורמלית ליציאה לקרב הייתה ההתערבות הצבאית של מיתני במרד שהתרחש באִשוּוַה , שהייתה תחת שלטון חתי. תושרתה התרברב על ניצחונו באשווה ושלח חלק מהשלל למלך המצרי אמנחותפ השלישי, בן בריתו. שופילוליומש הראשון ירד על ושוכני מהאזור ההררי שמצפונה, והפתיע את המלך החורי שנמלט ממנה. נפילת ושוכני הביאה לקריסת כל המערכת האימפריאלית שניהלה את הממלכה. כיבוש העיר מופיע בטקסטים המספרים על מעשי שופילוליומש הראשון, על המלכת מלך חורי בשם שַתיוַזַה , בנו של תושרתה, על ממלכת חניגלבת שהוא הקים.

העיר נכבשה שוב ונחרבה בשנת 1290 לפנה"ס לערך, על ידי המלך האשורי אדד-ניררי הראשון (1275-1307 לפנה"ס).

חתים

הַחִתִּים היו עם דובר שפה הודו-אירופית אשר, ככל הנראה, פלש לאסיה הקטנה בשלהי המאה ה-20 לפנה"ס. לשיא הדרה הגיעה הממלכה החתית בשנים 1680 עד 1180 לפנה"ס והיא נמנית עם הגדולות שבמעצמות העולם העתיק. החתים היו העם הראשון שלמד את תורת הברזל, וזו העניקה להם יתרון בשדה הקרב. סוסיהם היו יקרים להם, וחיל הרכב החתי היה מהגדולים, אם לא הגדול, שבחילות הרכובים בעולם העתיק.

מפלת האימפריה החתית באה בתקופת הנדידות והפלישות של תחילת המאה ה-12 לפנה"ס על ידי גויי הים. מספר אלמנטים חתיים נשמרו בערי המדינה הסוריו-חתיות, אולם החתים נעלמו מכל זיכרון ונחשבו לשבט הכנעני שמזכיר התנ"ך. רק באחרית המאה ה-18 נחשף עברם המפואר. העושר התרבותי והכוח המדיני של החתים הקדומים סתר את הגישות המקראיות והוביל לפולמוס בנדון.

מיתני

מיתַני - ממלכה חורית קדומה ששכנה בצפון מסופוטמיה. מרכזה היה באזור נהר חבור והפרת העליון. בעת העתיקה חלק מהאזור בו שכנה ממלכת מיתני היה ידוע בעת העתיקה בשם: חַנִיגַלְבַּת, שהיה שמו הקדום של האזור, נהרין ונַהרִימ כלומר: נהריים, כמו בשם האזור ארם נהריים, במכתבי אל-עמארנה הופיעה גם בשם סֻבַּרֻ, וכן חֻרִי - ארץ החורים. מיתני התקיימה מאמצע המאה ה-16 לפנה"ס ועד אמצע המאה ה-13 לפנה"ס. בירתה של מיתני הייתה "וַשוּכַּנִי" אשר מקומה המדויק אינו ידוע. אחת ההשערות היא שהעיר שכנה ב"תל אל פחריה" (Tell el Fakhariya). תושבי הממלכה היו ברובם חורים. לעומת זאת מלכיה היו ממוצא הודו-איראני. אלים הודיים המוזכרים בריג-וודה כמו מיתרא ואינדרה היוו חלק מרכזי מהפנתאון שלהם.תקופת גדולתה של מיתני הייתה בתקופת הברונזה המאוחרת. בתקופה זו התפשטה דרומה והפכה לכוח העיקרי שעמד מול האימפריה המצרית בתקופת הממלכה החדשה. במחצית המאה ה-16 לפנה"ס ניהלו פרעוני מצרים אמנחותפ הראשון ותחותמס הראשון מלחמות עם ממלכת מיתני שהתפשטה דרומה והפכה במאות ה-16 עד ה-14 לפנה"ס לכוח העיקרי שעמד מול המצרים. בראשית המאה ה-15 כבשה מיתני חלקים ניכרים מכנען וסוריה. שטחה כלל את רובה של סוריה, חלקים מטורקיה של היום כמו כיזוואתנה, וחלקים גדולים מצפון עיראק של היום. גבולה הדרומי היה עם האימפריה המצרית. בתקופתם של המלכים: "שַׁאוּשַתַר" (1480 לפנה"ס לערך) ו-"תוּשרַתה" (1400 לפנה"ס לערך) הייתה מיתני אחת המעצמות הגדולות של קדמת אסיה. השפעתה הגיעה עד דמשק וגבל בחוף הלבנוני. מיתני תמכה במלכי כנען במאבקם כנגד תחותמס השלישי. במסעו השמיני של תחותמס השלישי הוא ניצח את מיתני, אבל לא הצליח לכבוש את סוריה. גם בנו של תחותמס השלישי - אמנחותפ השני יצא למסע קרב כנגד מיתני. המסעות בכללם לא צלחו, אבל הושג איזון בין מצרים למיתני. שתי הממלכות קבעו את גבול תחומי ההשפעה שלהם שעבר בין אזור קדש שבסוריה לבקעת הלבנון.

במשך שנים דיכאה מיתני את ממלכת אשור, עד שבמאה ה־15 לפנה"ס פתח אשור־אֻבַּלִּיט הראשון מלך אשור במרד גלוי ומוצלח נגד מיתני, שעלה למיתנים באדמות רבות והקנה למלך האשורי תארים נכבדים. במסגרת מסעו כבש את רוב עריה. המשפחה המלכותית של מיתני ברחה לאירידו. הצבא האשורי הגיע לעיר שבה אותם והיגלה אותם לאשור. אירידו והיישובים סביבה הוצתו בשריפה ונהרסו, ובכתובתו של אדד-ניררי הראשון הוא מציין שהוא המליח את אדמתה, אירוע טקסי הנעשה למדינה מורדת.

מיתני שימשה כיעד העיקרי במסעותיו הצבאיים של שופילוליומש הראשון שחי באמצע המאה ה-14 לפנה"ס, הוא הנחיל לה מפלות כבדות עד שכבש את בירתה "וַשוּכָני".

המאבק בין אשור ומיתני נמשך בימי אַדַד־נִירָרִי הראשון שחי במאה ה-13 לפנה"ס, ושַׁלְמַנְאֶסֶר הראשון והסתכם בהכנעה ומחיצה של שתי הממלכות. יריבתה העיקרית מצפון-מערב הייתה ממלכת החתים.

ארכיון מכתבי אל-עמארנה כוללים 14 מכתבים מתושרַתַה מלך מיתני, למלך מצרים, רובם לאמנחותפ השלישי והם עוסקים בקשרים הבינלאומיים בין שתי הממלכות, וכן בנישואי שתי נסיכות ממיתני לאמנחותפ השלישי. באחד המכתבים, המופנה לאמנחותפ הרביעי מצוין דבר מותו של אמנחותפ השלישי שנשלח לנא אמון. מכתבי מלך מיתני הם הארוכים ביותר בקורפוס מכתבי אל עמארנה.הסוף הפתאומי של מספר תרבויות בנות האזור סביב ל־1200 לפנה"ס הוביל לטענה כי גויי הים אחראים לחורבן האומות החתיות, ממלכת אמורו, מיקניות והמיתניות. אף על פי כן, ההיסטוריון מארק ואן דה מיארופ ואחרים טענו כנגד התאוריה. האגיפטולוג הצרפתי ניקולה גרימל טען כי מיתני, אשור ובבל חרבו בידי קבוצה אשר חיה בגבולות האדמות המיושבות ונקראה באכדית חַבִּירוּ.

מלכי אשור

רשימת מלכי אשור מקורה מרשימות שונות שהתגלו בחפירות הארכאולוגיות השונות. מתחילת האלף השני לפנה"ס, רשמו פקידים אשוריים שנקראו לימו את המאורעות והעסקים המסחריים שאירעו באשור.

קרב קדש

קרב קדש היה קרב גדול בין צבאות מצרים והאימפריה החיתית, שהתחולל בסוף מאי או סוף יוני סביב 1274 לפנה"ס לפי הכרונולוגיה הנמוכה של המזרח הקרוב הקדום (תאריכים אפשריים נוספים הם שנת 1300 או 1286 לפנה"ס), בסמוך לעיר קדש. הקרב היה שיאו של מסע מלחמה מצרי, שנועד להכריע מחלוקת ארוכת שנים בין מצרים לבין האימפריה החתית סביב השליטה בלבנון ובסוריה הדרומית ובדרכי המסחר שעברו בהן. הקרב הסתיים, אמנם, ללא הכרעה טקטית, אך הניצחון האסטרטגי במלחמה היה של החתים, ורעמסס נאלץ לחזור למצרים. בסופו של דבר, הצדדים חתמו על הסכם שלום כ-16 שנה אחרי פרוץ מעשי האיבה.

הקרב, שהתרחש באזור שנמצא כיום בדרום-מערב סוריה, הוא הקרב הראשון בהיסטוריה האנושית, שנותר בידינו תיעוד מפורט למדי שלו במקורות העתיקים, כולל תנועות הצבאות היריבים והיערכותם לפני הקרב, והשתלשלות המאורעות במהלכו. הקרב גם נחשב אחד מקרבות המרכבות הגדולים בהיסטוריה, אם לא הגדול מכולם, משום שהשתתפו בו אלפי מרכבות משני הצדדים.

שלמנאסר הראשון

שַׁלְמַנְאֶסֶר הראשון (באשורית: שוּלַמנוּ-אַשַרֵדוּ – האל שולמנו נשגב) (1244-1275 ? לפנה"ס) (1235-1255 ? לפנה"ס), מלך אשור. בנו של אַדַד-נִירָרִי הראשון, שלמנאסר המשיך את מסע הכיבושים של אביו והרחיב את גבולות אשור לצפון ולמזרח.

עם מות אביו, אדד ניררי הראשון, נתמנה שלמנאסר הראשון למלך אשור. מאז ימיו של אבי סבו-רבו, אשור-אבליט הראשון, נמצאה אשור במגמה בלתי פוסקת של התרחבות בכוח הזרוע ושלמנאסר פנה אף הוא לדרך זו ולכיבוש עמים זרים.

חלק ממערכותיו הופנו כנגד הארמים בצפון מסופוטמיה, ולאחר מספר קרבות מוצלחים, סיפח לממלכתו חלקים מקליקיה, כמו כן הקים מושבות מסחריות באזור.

בהתאם לכתביו, שנתגלו בארמונו באשור, בשנתו הראשונה כבש שמונה מדינות בצפון-מערב, והפיל את מבצר ארינו. לאחר מכן הביס את החתים, שבטי האכלמו, ומלך חניגלבת, והרחיב את גבולות ממלכתו עד לכרכמיש. ובנוסף לכך כבש את שארית שטחי ממלכת מיתני, שעוד לא סופחו לאשור. בבירתו בנה ושיקם מקדשים לאלים, שלכבודם ערך את מסעות כיבושיו. מרבית תקופת מלכותו עורערה על ידי פשיטות כשדיות על גבולות ממלכתו ועריו.

תל סבי אבייד

תל סבי אבייד (בערבית: تل صبي أبيض, תעתיק מדויק: תל צבי אביץ'; משמעות השם "הגבעה של הנער הלבן") הוא אתר ארכאולוגי בעמק נהר בליח בצפון סוריה במחוז א-רקה, 30 ק"מ דרומית לגבול עם טורקיה ו-80 ק"מ צפונית לעיר א-רקה. באתר התקיימה התיישבות בתקופה הנאוליתית בין סוף האלף השמיני ומחצית האלף השישי לפנה"ס ובתקופת הברונזה המאוחרת.

תל שייח' חמד

תל שייח' חמד (בערבית: تل الشيخ حمد; תעתיק מדויק: תל אלשיח' חמד) הוא אתר ארכאולוגי במזרח סוריה במחוז דיר א-זור, בעמק נהר החבור התחתון. האתר מזוהה על ידי החוקרים עם מקומה של העיר האשורית העתיקה דור-קטלימו. לאחר נפילת האימפריה האשורית בסוף המאה ה-7 לפנה"ס, שם העיר היה מגדלו, שם אשורי-ארמי ששונה בתקופה הרומית-פרתית למגדלא.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.