חנה זמר

חנה זֶמֶר (2 באוקטובר 19246 במרץ 2003) הייתה עורכת, עיתונאית ופובליציסטית ישראלית בכירה, העורכת הראשית של העיתון "דבר" בשנים 1970–1990 (האישה הראשונה בישראל שעמדה בראש המערכת של עיתון יומי גדול), יו"ר ועדת העורכים, עורכת ומגישת תוכניות בטלוויזיה הישראלית, בקול ישראל ובגלי צה"ל.

חנה זמר
חנה זמר, 1977
חנה זמר, 1977
מדינה ישראל
עיסוק עיתונאית, כתבת ועורכת
סוג כתב עורכת העיתון "דבר", 1970–1990

ביוגרפיה

חנה זמר לבית הברפלד נולדה ב-2 באוקטובר[1] 1924 בעיר ברטיסלאבה בירת סלובקיה שבצ'כוסלובקיה למשפחה יהודית חרדית דוברת גרמנית[2] שהעניקה לילדיה חינוך מערבי. אביה, שלמה הברפלד, היה רב, וכך גם סבה. קורות חייה רצופים בשינויים דרמטיים: מילדות ונעורים נוחים למוראות השואה, מתרבות ושפה מרכז אירופית לתרבות עברית, וממשפחה חרדית למשפחה חילונית המשלבת אידאולוגיה ציונית ברוח המפלגה הדומיננטית בתנועת העבודה, מפא"י.[3] בסתיו 1944 גורשה למחנה ראוונסבריק, מחנה הריכוז הגדול ביותר לנשים בגרמניה. היא הוסמכה כמורה, ולאחר מלחמת העולם השנייה עבדה בעיתון ציוני בגרמניה. היא נישאה למילאן זוֹמֶר (ומכאן שמה המעוברת, זמר), וב-1950, זמן קצר אחרי שעלתה לישראל, התגרשו. בשנת 1960 נולדה בתה, ד"ר שלומית זוטא, אותה גידלה בעצמה לאחר פרידתה מבעלה.[דרושה הבהרה]

תפקידיה בעיתונות

עבודתה העיתונאית

את דרכה המקצועית כעיתונאית החלה זמר בעיתון "אֹמֶר", ביטאון מפא"י לעולים חדשים. משם המשיכה לעיתון "דבר", שם שימשה כתבת פרלמנטרית ומדינית, דיווחה מהכנסת והייתה אחראית לסיקור ענייני מפלגות בימי בחירות. בסוף 1961, עם חזרתה לארץ משליחות העיתון בארצות הברית, התמנתה לעמוד בראש מערכת "דבר" בירושלים ולכותבת קבועה של מאמרים ראשיים של העיתון. ניסיונה האישי לימד אותה על הקושי לעבוד כעיתונאית, ובה בעת למלא את התפקידים המסורתיים של נשים בחברה. היא עצמה לא נטתה דווקא לקדם נשים. באמצע שנות ה-60 עלתה על הפרק מועמדותה של אישה לעבודה במערכת דבר בירושלים. בשיחה עם כתבת עיתון "מעריב" תמר אבידר סיפרה: "פסלתי אותה ואמרתי בגלוי לחברים: די לנו שאני לא תמיד יכולה להתגייס לעבודת-פתע. אשה שנייה תכביד על ארגון העבודה: [...] הילדה חולה, [...] המטפלת אינה מגיעה וכן הלאה".[4] לדבריה, "החיים הפרטיים של העיתונאית המתמסרת לעבודתה "כמו שצריך" - הופכים בהכרח להיות בלתי שיגרתיים, ואין זה סוד כי מרבית העתונאיות בעולם סובלות מנישואים בלתי-מוצלחים ורק יחידות סגולה מצליחות למזג את הקריירה המקצועית עם חיי משפחה מאושרים".[4]

בימי "הפרשה", סערה פוליטית שהשתקפה והתבטאה גם בעיתונות הישראלית, שימשה כתבת "דבר" בוושינגטון. מערכות העיתונים השתתפו במאבק בין שני האישים המרכזיים בפרשה, דוד בן-גוריון ופנחס לבון. גם העיתונים הפרטיים גיבשו עמדה, אך העיתונים המפלגתיים, כדוגמת "דבר", אימצו את עמדות התנועה ששימשו ביטאונה. חוקר העיתונות העברית מרדכי נאור מגלה כי באותם ימים נתון היה "דבר" במצב רגיש: חלק מהבכירים במערכת, כולל העורך דאז חיים שורר, תמכו בלבון, אך כמה מהכותבים בעמודי הפובליציסטיקה, בראשם נתן אלתרמן, תמכו בבן-גוריון. העורך חיים שורר שיתף את חנה זמר בקשייו המקצועיים במכתב אישי ערב הבחירות לכנסת החמישית (1961):

"בינתיים אוכלים אותי יום יום. נוגסים כל יום חתיכה ממני. אינני יודע מה יהיה אחרי הבחירות [...] אני בכל אופן מוכן לכל. אינני 'מפחד' משום דבר ומשום איש. ולא אתחיל עכשיו, בסוף הקריירה שלי, להיכנע או לוותר על חופש מצפוני."[5]

שורר סיים את תפקידו כעורך העיתון ב-1966. החליף אותו עיתונאי "דבר" הוותיק יהודה גוטהלף, וחנה זמר מונתה למשנה לעורך. עם פרישתו של גוטהלף ב-1 ביולי 1970, מונתה לעורכת הראשית, תפקיד שמילאה עד פרישתה ב-1990.

כעורכת "דבר"

דבר, שהחל להופיע בשנת 1925, היה עיתון מעמד הפועלים בארץ ישראל. מייסדו ועורכו הראשון היה ברל כצנלסון ועם הכותבים בו נמנו ש"י עגנון, יהודה בורלא, אורי צבי גרינברג, רחל המשוררת, יעקב פיכמן ודוד שמעונוביץ'. חנה זמר הייתה האישה הראשונה שעמדה בראש המערכת מאז קם העיתון. דבר מינויה האפשרי לעורכת פורסם ב"מעריב" עוד במרץ 1970, לנוכח פרישתו של גוטהלף לגמלאות.[6] חודש לפני שהחלה למלא את התפקיד דיווח "מעריב" כי ההצעה לבחירתה של חנה זמר הועלתה על סדר היום של הוועדה המרכזת של ההסתדרות ביוזמתו של מזכ"ל ההסתדרות יצחק בן אהרן ואושרה ללא התנגדות.[7]

באותם ימים החלה העיתונות המפלגתית לשקוע, לרבות "דבר", שהיה בין העיתונים הגדולים שלא הסתירו את זיקתם האידאולוגית. עוד בשנות ה-60 היה ברור שהעיתונות הפרטית זוכה להצלחה רבה יותר, על חשבון העיתונות המפלגתית. העיתון הנפוץ במדינה היה "מעריב" ואחריו "ידיעות אחרונות", ו"הארץ" תפס גם הוא מקום מרכזי. לעומתם, עיתון "דבר" איבד מכוחו.[8] על רקע זה, סיפר בן אהרן לימים כי בחר בזמר "כדי להכניס דם חדש. היא הייתה פובליציסטית מוצלחת וחשבתי של'דבר' היה נחוץ טלטול לכיוון יותר רענן ועצמאי משהיה קודם. פחות ביטוי של מפלגה ויותר ביטוי עצמאי של פועלים".[9]

זמר נודעה כעיתונאית פובליציסטית, מעמיקה, יוצאת דופן ובעלת יכולת כתיבה וניתוח מבריקים במיוחד. היא זכתה להערכה רבה גם ממתחריה בעולם העיתונות. דב יודקובסקי, איש "ידיעות אחרונות" ועורכו, סיפר שהכיר אותה באופן אישי בתיווכו של אלי ויזל.

"מעולם לא עבדתי איתה באותו עיתון, אבל היו לי הזדמנויות אינספור לעקוב אחריה בפגישות ובסיורים. עיניים מבריקות וחכמות, אירוניה דקה, אצילות ואותה סמכות הנובעת לא מכוח השררה והנחתת הוראות אלא מנוכחות אישית, ידע, מקצועיות ומטען מוסרי. אותה סמכות המעודדת יוזמה וחדוות יצירה ומסירות ונאמנות. שמעתי את חנה לא פעם מדברת עם אנשים מחוגים שונים: מעולם לא התנשאה על הכפופים לה ומעולם לא החניפה לשועי ארץ. הכל באותו כבוד ובאותה טבעיות. והאנשים השיבו לה יחס."[10]

זמר ניהלה את העיתון ביד רמה, גייסה כותבים חדשים, בהם הסופרים ס. יזהר, עמוס עוז (שכתבותיו בשבועון "דבר השבוע" כונסו לאחר מספר שנים בספר "פה ושם בארץ ישראל") וחיים באר (שרשימותיו "משימותיה של תולעת ספרים" הופיעו ב"דבר השבוע"). ב-1977, בעקבות המהפך הפוליטי בישראל, הפך מהעיתון הממסדי ביותר לעיתון אופוזיציוני. זמר חיברה את מאמרי המערכת, שפורסמו, כמקובל, ללא חתימה, וכן מאמרים פובליציסטיים בחתימתה, שבהם הביעה את החשש שישראל צועדת לקראת חברה שיהיו בה עשירים מעטים מחד, עניים רבים מאידך ובתווך מעמד בינוני מרושש. ב-1982 מינתה את טלי ליפקין שחק לתפקיד הכתבת הצבאית, ובכך הייתה הראשונה שמינתה אישה לתפקיד עיתונאי זה. שנים רבות שימשה זמר כיו"ר ועדת העורכים, ובעת המפגש המסורתי של הוועדה עם ראש הממשלה נשמרה לה הזכות להציג את השאלה הראשונה, וזאת גם כשלא שימשה כיו"ר.[דרושה הבהרה] ב-1990 פרשה מ"דבר", אך המשיכה לכתוב ולהרצות בנושא עיתונות ותקשורת. היא הייתה אישיות רצויה ומבוקשת באירועים חברתיים ופוליטיים, ושמרה על קשריה הטובים עם אישים בולטים בתחומי הפוליטיקה, הכלכלה, התקשורת והתרבות.

תודעה פמיניסטית

במהלך חייה הצהירה חנה זמר חזור ושנה שהיא אינה פמיניסטית. כך למשל ברשימה בספרה הראשון, "חצי תה חצי קפה" (1969), כתבה: "בהן צדק שאינני פמיניסטית, אם אכפת לי שהנשים שוקעות בין סירים לבישול ותכשירים לאיפור עיניים, זה רק מפני הבזבוז המשווע של פוטנציאל אנושי. חברה מודרנית איננה יכולה להרשות לעצמה מותרות כאלה. אינני פמיניסטית, ובכל זאת מרגיז אותי יחס הזלזול של הגברים כלפי הנשים".[11] למרות זאת, היא גילתה מודעות מגדרית, והחל משנות ה-50 היא בחנה באופן מתמיד את השפעת המגדר על תחומים שונים בחייה ובחיי נשים בישראל ובעולם.[12] במובנים רבים עמדותיה שיקפו פמיניזם:

"אני לא רוצה לדחוף את הנשים לשום עמדה ולשום תפקיד, ובעיני אישה היושבת בבית ומגדלת את ילדיה חשובה כמו מנהלת בנק. מה שנראה לי כחיוני לשוויון האמיתי הוא התנאים החברתיים שיאפשרו לאישה לבחור בדרך שהיא רוצה בה, אם היא רוצה להיות בבית זה בסדר בהחלט, מתי זה לא בסדר בעיני? כאשר היא בבית מפני שאין לה ברירה טובה. מפני שחסרים תנאי עידוד והקלה, על אלה אני מוכנה להילחם, אבל חופש הבחירה צריך להיות של האישה עצמה."[13]

בדבריה בטקס קבלת פרס סוקולוב (1972) אמרה:

"מנסיוני אני יכולה להעיד שהחברה הישראלית איננה מתייחסת בדעות קדומות לנשים בעבודה, ולא הדעות הקדומות או אפליה מכוונת הן אשר מערימות את המכשולים בדרך התקדמות האשה. [...] [זאת, אף] כי בהתחלה, בראשית דרכה המקצועית או הציבורית, אשה צריכה להוכיח את עצמה יותר מגבר כדי להתגבר על הספקנות שהיא נתקלת בה. [...] אבל המכשולים ישנם, ואולי אפשר לקרוא להם מכשולים טבעיים, של צרכים מנוגדים ושל חובות סותרות. [...] [במשרות ניהוליות בכירות, בתפקידים] שאין בהם חשבון של שעות לא ביום ולא בלילה, נשים הרוצות לשמור על בית שהוא בית, שיש להן ילדים בגיל הזקוק לאם – אינן יכולות להצליח בלי לשלם מחיר בלתי-סביר של שחיקה. בעבודה כזאת ובמשרות כאלה יכולים להצליח בלי בעיות רק גברים – ולא מפני שהם חכמים יותר או חזקים יותר, אלא מפני שיש להם אשה בבית המורידה מהם כל עול אחר. הבעיה של נשים, היא שאין להן נשים!
צאו וראו מה אפייה של העבודה העתונאית. הקו השליט בה הוא הטווח הקצר של חיי עתון. אדם משקיע את כל מרצו, זמנו וכשרונו כדי להשיג ידיעה או לכתוב רשימה; לבדוק, לבחון, לשפר, ללטש ולבסוף הדבר שיצרנו אותו חדל מלהתקיים מייד עם השלמתו. העתון מופיע ומת בו ביום, וצריך להתחיל הכל מחדש. זה מתסכל מאד, ולפי דעתי רק אשה שרגילה לתסכול דומה מדורי-דורות יכולה לעמוד בכך. האשה רגילה מדורי-דורות לעבודות המתסכלות עם השלמתן: בישול, ניקוי, כביסה, גיהוץ – כל אלה צריך להתחיל יום יום מחדש ומה שנעשה אתמול כאילו לא נעשה. אבל עקרת-הבית יודעת שפרי העבודה הזאת הנאכלת וכאילו מתבטלת מייד – היא ברציפות, בהתמדה, בתוצאה המצטברת – וכך גם עבודתו של עתונאי."[14]

בשונה מרוב בנות דורה בישראל, זמר עסקה באופן ישיר בזהות הפמיניסטית שלה, אף שעד אחריתה דחתה את הגדרתה העצמית כפמיניסטית. למרות זאת, במובנים רבים סיפור חייה הוא סיפור חיים של עיתונאית פמיניסטית, כשדחתה את הסדר המגדרי הקיים הן במישור האישי והן במישור הציבורי ואף פעלה לשינוי המצב. נושאים הקשורים בנשים, כמו מנהיגות של נשים, תעסוקה של נשים, אלימות כלפי נשים וחלוקת התפקידים בין המינים בחברה הופיעו במאמרים רבים שכתבה.[12]

יחסה לנושא זיכרון השואה

בתפקידה כעורכת התייחסה חנה זמר לנושא תודעת השואה בישראל. בספטמבר 1978 כתבה מאמר ביקורת בעקבות שידור המיני-סדרה "שואה" בטלוויזיה הישראלית. על אף שהסדרה אינה חפה מבעיות, הרושם הכללי היה חיובי:

"אם איננו מוכנים להשלים עם כרסומה הזדוני של תודעת השואה, המצטרף לשחיקתה "הטבעית" ומכפיל אותה, אם איננו רוצים שהמוני-המונים ברחבי העולם יגדלו בלי ידיעה ומושג על מה שהיה – לא נוכל להסתפק בפעילות של תיעוד במישורים המוליכים רק לקבוצות מיעוט של משכילים ואניני-טעם. מי היה צופה בשמונה שעות של דוקומנטציה מקפיאת דם? מי היה מעלה אותה על המסך הקטן המגיע למאות מיליונים? [...] איזה אחוז מהם קרא אי-פעם ספר על השואה, ולו את יומנה הנפוץ של אנה פרנק? הסדרה הזאת הגיעה אליהם, היא העבירה להם משהו מתחושת הזוועה, [...] היא לא עשתה צדק לנושא, אבל היא איננה מחללת אותו."[15]

במאמרה זה התייחסה גם לזיכרון השואה בארץ באותם ימים, אך זאת מבלי להזכיר את סיפורה האישי:

"עם כל מה שאפשר לומר נגד "השואה" נוסח הוליווד, יש בה עוצמה. אילמלא כן לא היינו שומעים בימים אלה בישראל מפי אנשים כה רבים שאינם מסוגלים לחזות בהקרנה. ושומעים זאת הרבה, לאו דווקא מאנשים שמשפחותיהם נשארו באושוויץ ובמאידנק, בטרבלינקה ובדכאו, ובכל אשר נשארו ללא זכר. [...] וזו מעלתו, כי הוא אפס הקצה של גורל עם, של מיליוני גורלות אמיתיים, אשר כל אחד מהם יכול היה לשמש דוקומנטציה טלוויזיונית, שאי-אפשר היה לשאת אותה, שאי אפשר היה לראותה ולהמשיך לחיות כתמול-שלשום."[15]

בספרה "אלוהים כבר לא גר שם יותר" (1995) נשאה עִמה את מטען יהדותה. בשל הרקע שלה היא חיפשה את החיים היהודיים בכל מקום שאליו הזדמנה, אך פעמים רבות לא מצאה אלא זכר קלוש לקהילות מפוארות. היא ביקרה בבתי כנסת שלא היו בהם מתפללים, סיירה בגטאות שתושביהם חוסלו ובמוזיאונים שנעשו לאנדרטאות, התהלכה בבתי קברות מיותמים ונברה בארכיונים. כך נחשפו לעיניה תמונות שונות של היסטוריה יהודית ממקום למקום, אך עם מכנה משותף – במערב ובמזרח, בעת העתיקה ובימי הביניים ובעידן הנאור, לכאורה: תולדות היהודים היו תולדות של אפליה והשפלה, גזירות ופורענות ומאבק לשמירת האיחוד.[3] תוך כדי עבודתה ביקרה בארצות רבות, שוחחה עם מדינאים, השתתפה בוועידות והרצתה באוניברסיטאות, ובכל מקום תרה אחרי הנקודה היהודית. לדבריה, אם לא נשאף להכיר את ההיסטוריה שלנו במקומות התרחשותה, על הפרקים האפלים וההרואיים, על רגעי הייאוש והחסד שלה, אם לא נבקש אותה באתרים ששם שרידיה, אם לא נדע להתייחס אליה במורכבות הראויה של חמלה וגאווה, איש לא יעשה זאת. חובתנו, טענה בספרה, לדבוק בזיכרון ההיסטורי שלנו ולדאוג שלא יישמט מהתודעה. זמר מעולם לא התמסרה לזיכרון השואה, אבל כתבה ופעלה רבות לטיפוח תדמית מאוזנת ומציאותית של גרמניה בציבור הישראלי וביקשה לחזק את הקשר בין גרמניה לישראל לשם חיזוקה של מדינת ישראל. לגישתה, "אילו יכולנו לשאול אותם [את קורבנות השואה], הם היו מייעצים לנו לעשות זאת. אני מאמינה כי ה'כן' שלהם היה נחרץ יותר וצלול יותר והחלטי יותר מה'כן' שאנו מסוגלים לומר אותו. אני מרגישה שהם אינם שלמים עם התפקיד של הקורבן האומלל שישראל ייעדה להם בזכרוננו, מפני שהאמת היא כי סבלם ושואתם תרמו לתקומת ישראל לא פחות משתרמו לה מאה שנות ציונות ומלחמת השחרור".[16] בתחילת שנת 2003 נערך בבית שגריר גרמניה בהרצליה טקס שבו הוענק לזמר אות הערכה גרמני גבוה על עידוד הקשרים עם בני נוער גרמניים.

הכרה והנצחה

ב-3 בינואר 2013 התקיים בבית העיתונאים בתל אביב כנס במלאת עשור לפטירתה של חנה זמר. בין האורחים שבאו לחלוק כבוד לזכרה היו חברי כנסת, עיתונאים ועורכים, בני משפחה וחברים. העיתונאי והפובליציסט נחום ברנע, שהחל את דרכו העיתונאית ככתב "דבר", סיפר עליה:

היא לא הייתה רק עיתונאית, אלא גם מורה יוצאת מן הכלל לעיתונאים. היא הייתה מוקפת בצעירים, בגיל ובהישגים, והיא הייתה כוח מדרבן - להעז ולהשיג יותר. היא עצמה ידעה לדובב והיה תענוג לראות אותה עושה את זה. כולם הכירו אותה, אלופי צבא, רמטכ"לים ופוליטיקאים. הייתה תחושה שאתה בליגת הנוער והתמזל מזלך לפגוש אחד מכוכבי ליגת העל. זה היה נהדר במיוחד כי היא הייתה פתוחה כל כך תמיד, לא הייתה תחושת יראה. היא הייתה מורה שלי, ומורה נהדרת.[9]

בשנת 2008 נחנך על שמה רחוב בשכונת בבלי בתל אביב.

פרסים

  • 1970 – פרס הרצל לעיתונאות, מטעם התאחדות עולי הונגריה בישראל.[17]
  • 1972 – פרס סוקולוב, על מכלול מפעלה העיתונאי.[18]
  • 1978 – פרס טד לוריא.[19]
  • 1978 – פרס נורדאו לעיתונאות, מטעם התאחדות עולי הונגריה בישראל.[20]

ספריה

  • חצי תה, חצי קפה; ציורים ועטיפה: אריק קרמן, דני קרמן,‫ רמת גן: מסדה, 1969.[21]
  • אלוהים כבר לא גר שם יותר; איורים: דני קרמן,‫ תל אביב: דביר, 1995.
  • חנה זמר (עורכת), צ'אושסקו של רומניה, תל אביב: מלוא, תשל"ו. (חנה זמר, 'מבט אישי'; היינץ זיגרט, 'מנהיג וארצו', תרגם ח' איזק)

לקריאה נוספת

  • צביה כהן, '"מה מריץ אותי? – המחויבות!" (ראיון עם חנה זמר)', נעמת: הירחון לאשה ולמשפחה, אוגוסט–ספטמבר 1983, 7–14.
  • Ouzi Elyada, Hanna Zemer, Dictionnaire Universel de Creatrices, ( Sous la direction de Antoinette Fouque), Paris, Editions des Femmes, 2013

קישורים חיצוניים

ממאמריה:

הערות שוליים

  1. ^ אתר "Billiongraves"
  2. ^ תחזית שבועית | על בית אבא, דבר, טורים 3–4, 26 בינואר 1979.
  3. ^ 3.0 3.1 דני רובינשטיין, חנה זמר, באנציקלופדיה לנשים יהודיות (באנגלית).
  4. ^ 4.0 4.1 תמר אבידר, "מקום בצמרת" לעתונאיות, מעריב, 9 בדצמבר 1965.
  5. ^ חנה זמר, 'חיים שורר ז"ל', ספר השנה של העתונאים תשכ"ח (1968), עמ' 329–330, מובא אצל:מרדכי נאור, ‏"דבר" (1925–1996) – עשרה "אבות מייסדים", קשר 20, סתיו 1996, 21-32 (כאשר הקישור שבור ניתן למצוא את גיליונות "קשר" באתר JSTOR, בגישה חופשית דרך אתר הספרייה הלאומית)
  6. ^ ח. זמר מוצעת כעורכת "דבר", מעריב, 16 במרץ 1970.
  7. ^ חנה זמר - עורכת "דבר", מעריב, 1 ביוני 1970; חנה זמר - עורכת "דבר" במקום יהודה גוטהלף שפורש, דבר, 1 ביוני 1970.
  8. ^ מרדכי נאור, ‏"דבר" (1925–1996) – עשרה "אבות מייסדים", קשר 20, סתיו 1996, 21-32. (נדפס שוב בספרו רבותי, העיתונות: פרקים בקורות התקשורת הכתובה בארץ, תל אביב: משרד הביטחון - ההוצאה לאור, תשס"ה 2004, "התקשורת בעשור השני למדינה", עמ' 243). (כאשר הקישור שבור ניתן למצוא את גיליונות "קשר" באתר JSTOR, בגישה חופשית דרך אתר הספרייה הלאומית)
  9. ^ 9.0 9.1 גילי איזיקוביץהגברת הראשונה של הפרינט, באתר הארץ, 1 בינואר 2013.
  10. ^ דב יודקובסקי, הגברת הראשונה: דברים שנאמרו בהלווייתה של חנה זמר, העין השביעית 44 (מאי 2003).
  11. ^ זמר חנה, חצי תה חצי קפה, 1969, עמ' 230.
  12. ^ 12.0 12.1 עינת לחובר כותבת על חנה זמר (1924-2003), באתר "ספירניסטיות": הפורום הפמיניסטי של מכללת ספיר, 7 במאי 2012.
  13. ^ חנה זמר בראיון לשבועון לאשה, 1974.[דרושה הבהרה].
  14. ^ הבעיה של הנשים היא... שאין להן נשים, דבר, 1 במרץ 1972.
  15. ^ 15.0 15.1 חנה זמר, משפחת וייס כמשפחת ג'ורדאש, דבר, 15 בספטמבר 1978.
  16. ^ חנה זמר, גושפנקה סופית לתהליך הנורמליזאציה, דבר, טור 2, 26 באוגוסט 1983.
  17. ^ "פרס הרצל" לספרות לא. קישון; הפרס לעתונאות – לחנה זמר, דבר, 24 באפריל 1970.
  18. ^ פרסי סוקולוב – לחנה זמר, יעקב רבי וברוך נאדל, דבר, 23 בפברואר 1972.
  19. ^ בטקס הענקת פרס לוריא: חנה זמר: העתונאי חייב לקורא את פרי עבודתו, דבר, 16 ביוני 1978.
  20. ^ פרס העתונות ע"ש נורדאו לחנה זמר, דבר, 21 בדצמבר 1978.
  21. ^ שמואל שי, חצי תה חצי קפה, דבר, טורים 2–5, 10 באוקטובר 1969; מאיר בראלי, פיליטונים נקיים, דבר, 27 בפברואר 1970.
1924

שנת 1924 היא השנה ה-24 במאה ה-20. זוהי שנה מעוברת, שאורכה 366 ימים. 1 בינואר 1924 לפי הלוח הגרגוריאני מקדים את 1 בינואר לפי הלוח היוליאני ב-13 ימים. כל התאריכים שלהלן הם לפי הלוח הגרגוריאני.

2003

שנת 2003 היא השנה השלישית במאה ה-21. זוהי שנה רגילה, שאורכה 365 ימים. 1 בינואר 2003 לפי הלוח הגרגוריאני מקדים את 1 בינואר לפי הלוח היוליאני ב-13 ימים. כל התאריכים שלהלן הם לפי הלוח הגרגוריאני.

2 באוקטובר

2 באוקטובר הוא היום ה-275 בשנה (276 בשנה מעוברת). עד לסיום השנה, נשארו עוד 90 ימים.

6 במרץ

6 במרץ הוא היום ה-65 בשנה (66 בשנה מעוברת) בלוח הגרגוריאני. עד לסיום השנה, נשארו עוד 300 ימים.

אביהו בן-נון

אביהו בן-נון (נולד ב-24 בדצמבר 1939) היה המפקד ה-11 של חיל האוויר בין ספטמבר 1987 לינואר 1992.

בן-נון הוא בוגר מכללת חיל האוויר האמריקני באלבמה, ולימודי מנהל עסקים. לאחר שחרורו מצה"ל פנה לעולם העסקים.

אחמד שוקיירי

אחמד שוקיירי (أحمد الشقيري, תעתיק מדויק: אחמד אלשֻקַירי; 1 בינואר 1908, לבנון – 26 בפברואר 1980, עמאן) היה ממייסדי מפלגת אל-איסתקלאל, חבר הוועד הערבי העליון (1946–1948), יושב הראש הראשון של אש"ף, ומחבר האמנה הפלסטינית. היה ידוע כתועמלן קיצוני של העניין הפלסטיני.

אריה כנרתי

אריה כִּנַרתי (קליס) (19 באפריל 1917 – 17 במאי 2012) היה עיתונאי ישראלי.

ג'ון מורי ריימר-ג'ונס

ג'ון מורי ריימר-ג'ונס (באנגלית: John Murray Rymer-Jones;‏ 1897, אנגליה - 1993), מפקד משטרת המנדט הבריטי בארץ ישראל מאוגוסט 1943 עד מרץ 1946.

באוגוסט 1943 נתמנה ריימר-ג'ונס למפקד המשטרה הבריטית בארץ ישראל. בתחילת כהונתו, במהלך מלחמת העולם השנייה, היה המצב בארץ ישראל רגוע יחסית. ההגנה והאצ"ל נמנעו מפעולה נגד הבריטים, הלח"י רק החל להתאושש מהמכה שניחתה עליו בתחילת 1942 והערבים לא חידשו את המהומות לאחר שמאורעות תרצ"ו - תרצ"ט נסתיימו בשנת 1939. לקראת תום מלחמת העולם השנייה נערך ריימר-ג'ונס לחידוש הפעילות של היישוב נגד הבריטים שהתבטא בהגברת ההעפלה ובהמשך במאבק מזוין נגד שלטונות המנדט.

ריימר-ג'ונס מילא את תפקידו כמפקד משטרת המנדט עד חודש מרץ 1946, מועד שבו שב לאנגליה. בשנת 1948, בשלהי תקופת המנדט, ביקר ריימר-ג'ונס שוב בארץ ישראל על מנת לגייס למשטרת לונדון שוטרים בריטים שעמדו לסיים שירותם בארץ ישראל.

בשנים 1950 עד 1959 שירת ריימר-ג'ונס כעוזר למפקד הראשי של משטרת לונדון רבתי (המטרופוליטנית). בינואר 1950 קיבל ריימר-ג'ונס תואר אבירות.

ג'ון ריימר-ג'ונס האריך ימים ונפטר בשנת 1993 בגיל 96 שנים.

דבר (עיתון)

דָּבָר היה עיתונה היומי של ההסתדרות הכללית, והופיע בין 1925 ל-1996.

דבר אחר

"דבר אחר" היה מוסף סאטירי של עיתון "דבר", שהופיע מיולי 1983 עד אוגוסט 2004 (החל מ־1994 במוסף השבת של ידיעות אחרונות). "דבר אחר" הופיע אחת לשבוע, תחילה ביום רביעי ואחר כך ביום שישי. עד שעבר ל"ידיעות אחרונות" היה המוסף בשחור לבן; אחרי המעבר הופיע בצבע.

הקטעים הסאטיריים ב"דבר אחר" היו בדרך כלל בדמות פרודיה על מדורים אחרים בעיתונות, כגון מדורי החדשות, מאמר המערכת, פינת החידות והתשבצים, מכתבים למערכת ומודעות. לעיתים נכללה פרודיה נוספת, כגון פרודיה על הספר "הילד הזה הוא אני", שבו נכתבים השירים מפיו של ילד פלסטיני.

הכותבים הראשיים במדור היו: יאיר גרבוז, שלמה ניצן, דני קרמן, תומר קרמן, אביב אלחסיד ותרזה איזנברג. בשנים הראשונות כתבו בו גם יצחק בן נר ואהרן שמי. בנוסף, כתבו בו במשך השנים: אלי שרייבר, חיים באר, חנה רוט, דודו גבע, יוני להב ועוד.

רוב הכותבים היו בעלי השקפות שמאלניות, אולם הוא לגלג על שלל המפלגות והאישים הפוליטיים. המטרות הקבועות שלו היו פוליטיקאים, בעיקר מהימין והחרדים, שחיתות, לאומנות ועוד.

שם המוסף, "דבר אחר" הוא משחק מילים, הרומז מחד על האכסניה שבה התפרסם ("דבר"), ומאידך רומז בהתרסה לכינוי של בשר חזיר. החזיר נרמז גם בנזם המופיע בלוגו באות האחרונה, ורומז לביטוי "נזם זהב באף חזיר". במרכז הלוגו מופיעה דמותה של מדוזה מהמיתולוגיה היוונית.

מעל ללוגו נכתבה תמיד תחילת הסיסמה המרקסיסטית "פועלי כל העולם - התאחדו!" (שנלקחה מהמניפסט הקומוניסטי) עם תוספת שונה מזו המקורית (כמו: פועלי כל העולם – אם לא ב־אחד במאי אז בעשירי בו; פועלי כל העולם – שובו הביתה, אבא ואמא סולחים לכם).

התאריך שהופיע מתחת ללוגו היה התאריך העברי (מאוחר יותר נכתב הלועזי).

בשנת 1990, בעת שהתחולל התרגיל המסריח, צוירה במוסף קריקטורה שתקפה בצורה חריפה את כניעתה של מפלגת העבודה והליכוד לדרישות המפלגות החרדיות - נראתה שם לשון שמלקקת ישבן. בעקבות מחאות חריפות, פירסמה עורכת דבר חנה זמר תגובה שבוע לאחר מכן שבה הביעה התנצלות; עורכי '"דבר אחר" סירבו להתנצל, וכתבו באופן יוצא דופן מאמר רציני בזכות חופש הביטוי.

ב-1993 זכו שלמה ניצן, יאיר גרבוז, דני קרמן ותרזה אייזנברג בפרס סוקולוב לעיתונות כתובה, על "דבר אחר".

"דבר אחר" היה העיתון הסאטירי שהופיע במשך הזמן הארוך ביותר (מעל 20 שנה) מבין העיתונים הסאטיריים בישראל.

עיתונים סאטיריים שקדמו לו היו: "ציפור הנפש" (שכתבו בו דן בן אמוץ, חיים חפר ועמוס קינן מ־1964 עד 1965) ו־"ZOO הארץ" (של אפרים סידון, קובי ניב, ב. מיכאל וחנוך מרמרי) שיצא בתוך "העולם הזה" באמצע שנות ה־70 ולקט ממנו יצא בספר "ZOOארץ ZOO?".

לאחר שנפסקה הוצאת המוסף, החל "דבר אחר" להופיע באתר אינטרנט בעריכת תומר קרמן, בנו של דני קרמן, אך גם אתר זה פסק להופיע.

מהמוסף יצאו לאור ארבעה קבצים:

"דבר אחר", 1986 (הוצאת זמורה ביתן)

"דבר אחר לגמרי", 1988 (הוצאת עם עובד)

"אחיתופל בגבעה", 1990 (הוצאת עם עובד)

"דבר אחר - הספר הרביעי", 1994 (ספרית מעריב)

דורון רובין

דורון רובין (1 בספטמבר 1944 – 19 בינואר 2018) היה אלוף בצה"ל ואיש עסקים ישראלי.

התזמורת הסימפונית ירושלים

התזמורת הסימפונית ירושלים נוסדה בשנת 1938 כתזמורת של תחנת הרדיו "קול ירושלים" ("תזמורת שירות השידור של פלשתינה (א"י)" - The Palestine Broadcasting Service Orchestra). מנהלה הראשון היה קראל שלמון. לאחר קום המדינה שונה שמה ל"תזמורת קול ישראל", ולצידה פעלה גם מקהלה. בשנות ה-70 הורחבה ושמה שונה ל"התזמורת הסימפונית ירושלים, רשות השידור". זמן מה לאחר סגירתה של רשות השידור במאי 2017, קוצר שם התזמורת לשמה הנוכחי, "התזמורת הסימפונית ירושלים".

אולם הבית של התזמורת, לקונצרטים והקלטות, הוא אולם הנרי קראון בתיאטרון ירושלים. העיתונאי ואיש הטלוויזיה יאיר שטרן משמש כמנכ"ל התזמורת מאז שנת 2009. בתקופה שהתזמורת הייתה חלק מרשות השידור היא הרבתה להקליט קונצרטים חיים ויצירות לתחנת הרדיו קול המוסיקה.

רפרטואר התזמורת מקיף יצירות מהבארוק עד ימינו. חלק מהיצירות בנות זמננו ניגנה התזמורת בביצוע בכורה עולמי, בהן יצירות משל סופיה גוביידולינה, אנרי דיטייה, אלפרד שניטקה ואחרים. התזמורת מעודדת מלחינים ישראלים, הן בביצוע יצירותיהם והן בהזמנת יצירות חדשות. במשך השנים הופיעו עם התזמורת מוזיקאים מהנודעים בעולם, בהם המנצחים איגור מרקביץ' ואוטו קלמפרר, הפסנתרנים ארתור רובינשטיין, ראדו לופו ויפים ברונפמן, הכנרים אייזיק שטרן והנריק שרינג והויולנית טביאה צימרמן.

בחגיגות שנת ה-3000 לירושלים בוצעה בנגינת בכורה יצירתו של קשישטוף פנדרצקי, "שבעת שערי ירושלים". על הקונצרט, שהיה מיזם משותף עם תזמורת רדיו בוואריה, ניצח לורין מאזל. הצלחת היצירה הביא לביצועה בשנית במינכן, לחגיגות היובל לרדיו בוואריה באפריל 2000.

התזמורת יוצאת לסיורים בינלאומיים באירופה ובארצות הברית ומופיעה מדי שנה בפסטיבל ישראל. כן הוזמנה להשתתף בפסטיבל האופרה הבינלאומי, ב"טורנדוט" מאת פוצ'יני וב"כוחו של גורל" מאת ורדי.

המנצח הצרפתי פרדריק שאזלן נכנס בשנת 2011 לתפקיד המנהל המוזיקלי והמנצח הראשי של התזמורת, ושם הוא החליף בתפקיד את המנצח האמריקאי ליאון בוטשטיין שכיהן בין השנים 2003–2011 וכיום מכהן כמנצח אורח בר כבוד. שאזלן יסיים את כהונתו כמנהל מוזיקלי בתום חוזהו בסוף עונת 2018/19.

אביה קופלמן היא מלחינת הבית של התזמורת ובקונצרט פתיחת העונה ה-77 של התזמורת (2014–2015) בוצעה יצירתה של קופלמן, "בין עזה לברלין" בבכורה עולמית.

המנצח והצ'לן הרוסי דמיטרי יבלונסקי משמש כמנצח כבוד של התזמורת.

בפברואר 2019 התמנה המנצח האמריקאי סטיבן סלואן לתפקיד המנהל המוזיקלי הבא של התזמורת.

זמר (פירושונים)

האם התכוונתם ל...

חד גדיא (קישון)

חד גדיא הוא טור הומוריסטי-סאטירי מאת אפרים קישון, שהתפרסם בעיתון "מעריב" במשך כשלושים שנה, החל משנת 1952 ועד אמצע שנות ה-80.

טור "חד גדיא" הראשון התפרסם ב-14 במאי 1952. בטורים יצר קישון דמויות אחדות, ובהן ארבינקא הערמומי, הפקיד הממשלתי ד"ר בר-ביצוע, השחקן ירדן פודמניצקי, האינסטלטור שטוכס (ומאוחר יותר: שטוקס) ועוד. כן הופיעו בהם בני משפחתו של קישון: האישה הקטנה וילדיו רפאל, עמיר ורננה.בחלק מהטורים הגיב קישון על אירועים אקטואליים, אך פעמים רבות הוא עוסק בתלאות היומיום, כדוגמת בעלי מלאכה הנותנים שירות לקוי (האינסטלטור שטוכס, הנגר יוסף קדמון, המוסכניק מיקו המחליף) והביורוקרטיה הבלתי נסבלת.בטורים נכללו חידושי לשון של קישון, כגון הפועל "לגמוז", שמשמעו לחסל ולהרוס, ונגזר משמו של מבקר התיאטרון הנודע חיים גמזו, משחקי מילים וכן צורות לשוניות אידיוסינקרטיות כגון "באחד האמשים" (כלומר, באחד הימים האחרונים).

קישון כינה את טורו "המדור הציבורי" (ובראשי תיבות: "המ"צ").

הטורים לוּו תחילה באיורים פרי עטו של קישון, ובהמשך בקריקטורות, בעיקר מפרי עטו של ידידו זאב.

בראשית 1987 פרסם קישון במעריב "סיבוב שני" של טוריו.רבים מהטורים שהופיעו בעיתון נאספו לאחר מכן בספרים. הראשון שבהם, "אלף גדיא וגדיא", יצא לאור ב-1954, פחות משנתיים לאחר ראשית הופעתו של הטור (הוצאת כתבים, תשי"ד 1954), ואחריו הופיעו "לא נורא" (נ' טברסקי, תשי"ז 1957), "הכל תלוי" (נ' טברסקי, תשכ"א 1961), "באחד האמשים" (נ' טברסקי, תשכ"ג 1962), "הכל-בו של אפרים קישון" (ספרית מעריב, תשל"ב 1972) ועוד.

חנה זמר עמדה על שיטתו של קישון בטוריו: "הטכניקה של קישון היא ההגזמה. הוא נזקק להפרזה כשם שנזקקים למשקפיים – ומרכיבם לקורא על מנת שיראה את אשר סמוי מעינו הבלתי-מזוינת; יראה ויצחק." הוסיף על כך י. רם: "לדידי, הצד האהוב ביותר של קישון הוא ההומור הפרוע, המגיע לעיתים לידי סוריאליזם של חלום בלהות. ... קישון מסוגל לקחת נושא שחוק, כמו הרדיפה אחרי שרברב עמוס עבודה, ולהופכו ליצירת מופת קטנה של בלהה."בשנת 1958 זיכה "חד גדיא" את קישון בפרס סוקולוב לעיתונאות. ועדת השופטים (פרופ' ישראל אפרת, מאיר גרוסמן, אהרן קלאוס, ברוך קרוא ויעקב רבי) קבעה כי "אפרים קישון ביצר לו טור קבוע ב"מעריב" והצליח להכניס נעימה מיוחדת משלו לפליטון ולרשימה ההומוריסטית העברית. רשימותיו מצטיינות בתכנון החריף, בקיצורן, בשנינותן וגם בלשונן העברית הגמישה והחיננית."

חיים יבין

חיים יבין (נולד ב־10 בספטמבר 1932) הוא עיתונאי, במאי טלוויזיה, מפיק טלוויזיה, עורך, קריין טלוויזיה ורדיו מוביל בישראל וחתן פרס ישראל לתקשורת, שכיהן בעבר כמנהל הטלוויזיה הישראלית.

יבין שימש כמגיש מהדורת החדשות המרכזית של הערוץ הראשון, "מבט לחדשות", מאז שנכנסו שידורי הטלוויזיה לישראל בשנת 1968 ועד לשנת 2008. הוא מזוהה עם הערוץ הממלכתי של הטלוויזיה הישראלית יותר מכל אדם אחר ולכן זכה לכינוי "מר טלוויזיה".

טדי פרויס

טדי פרויס (6 באוקטובר 1931 – 26 בנובמבר 2001) היה סופר, מתרגם ועיתונאי ישראלי. חבר מערכת העיתון "דבר".

יקיר העיר תל אביב-יפו

יַקיר העיר הוא תואר כבוד שמעניקה עיריית תל אביב-יפו מדי שנה, מאז 1976, לאישים שונים לאות הוקרה על פועלם הציבורי.

נחום ברנע

נחום ברנע (נולד ב-23 באוקטובר 1944) הוא עיתונאי, פובליציסט ובעל טור ב"דבר" ואחר כך ב"ידיעות אחרונות", חתן פרס ישראל בתחום התקשורת לשנת ה'תשס"ז.

פרס סוקולוב

פרס סוקולוב לעיתונות הכתובה והאלקטרונית על-שם נחום סוקולוב, הוא פרס ישראלי בתחום העיתונות, בסך 18,000 ש"ח, המוענק מטעם ומתקציב עיריית תל אביב-יפו לעיתונאים מצטיינים.

הפרס מוענק החל משנת 1956 לעיתונאים בתחום העיתונאות הכתובה, ומשנת 1981 גם לעיתונאים בתחום התקשורת האלקטרונית. בנוסף, משנת 2002 מחולק ביחד עם פרס סוקולוב גם פרס דוש למציירי קריקטורות. פרס סוקולוב נחשב לפרס החשוב ביותר לעיתונאים לאחר פרס ישראל לעיתונות.

הפרס חולק מדי שנתיים או שלוש לשניים עד ארבעה עיתונאים. במהלך השנים תדירות חלוקת הפרס שונתה למדי שנה ולמדי שנתיים. על פי תקנון הפרס, הוא יוענק בסמוך ככל האפשר ליום הולדתו של נחום סוקולוב (ה' בשבט), או ליום פטירתו (י"ב באייר), בטקס פומבי ובהתאם להמלצתה של ועדת שופטים.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.