חמאס

חמאסערבית: حماس, ראשי תיבות של حركة المقاومة الاسلامية – בתעתיק מדויק: חרכת אלמקאומה אלאסלאמיה – "תנועת ההתנגדות האסלאמית"; פירוש המילה "חמאס": התלהבות, גבורה) הוא ארגון טרור ותנועה אסלאמיסטית -סונית פונדמנטליסטית פלסטינית שהוקמה בשנת 1987. מטרתה על פי אמנת חמאס: הקמת מדינה פלסטינית אסלאמית תאוקרטית בשטחי ארץ ישראל, הכוללים את שטחי מדינת ישראל[1] כולל שטחי יהודה, שומרון וחבל עזה, תחת המוטו: "אללה הוא תכליתה, הנביא הוא דמות המופת שלה, הקוראן הוא החוקה שלה, מלחמת הקודש היא דרכה, והמוות למען אללה הוא הנעלה במשאלותיה".

תנועת חמאס הוגדרה כארגון טרור על ידי מדינות רבות ובהן ישראל, ארצות הברית, האיחוד האירופי[2], קנדה[3], אוסטרליה[4], ירדן, יפן, נורווגיה[5] ופרגוואי[6]. על פי הצהרות פומביות, תנועת חמאס מחולקת לשלוש זרועות: (1) זרוע פוליטית-מדינית; (2) זרוע צבאית ("גדודי עז א-דין אל-קסאם" וה"מוראביטון"), שנאבקת בישראל באמצעות ביצוע פעולות טרור; (3) זרוע אזרחית ("דעוה"), הפועלת לרווחת הציבור הרחב, בהפעלת מרפאות, מתן צדקה, חלוקת מזון, הקמת בתי ספר ובהשפעת פעילות הרווחה מגייסת תומכים רבים לחמאס. במדינות המערב רואים הפרדה זו כמלאכותית ומגדירים את חמאס כארגון טרור[7]. מאז השתלטותה על רצועת עזה, חמאס היא גם גוף שלטוני, אך לא ברור כיצד מבנה התנועה השתנה לאור המציאות הזו.

בתקופת האינתיפאדה השנייה הובילה חמאס את הטרור הפלסטיני ובפרט את גל פיגועי ההתאבדות כנגד אזרחי ישראל. בשטחי יהודה ושומרון חמאס מוגרה ברובה על ידי הפעילות הצבאית של צה"ל והשב"כ, ומאז לא מצליחה להשתקם. לעומת זאת, ברצועת עזה, למרות חיסול רוב ההנהגה הבכירה שלה (בפרט אחמד יאסין, סלאח שחאדה, איבראהים מקאדמה, עדנאן אל-ע'ול ועבד אל-עזיז א-רנתיסי), חמאס שמרה על כוחה, ואף התחזקה אל מול אוזלת ידם של מנגנוני הביטחון של הרשות הפלסטינית.

רשימת חמאס "הרפורמה והשינוי" זכתה ברוב בבחירות למועצה המחוקקת הפלסטינית, הפרלמנט של הרשות הפלסטינית, בינואר 2006. ראש סיעת התנועה בפרלמנט, אסמאעיל הנייה, היה ראש ממשלת הרשות עד לפיזורה ולהוצאת חמאס מחוץ לחוק על ידי ראש הרשות, מחמוד עבאס, במהלך עימות חמאס-פת"ח ברצועת עזה[8]. זאת, לאחר שחמאס השתלטה בכוח על רצועת עזה ב-14 ביוני 2007, תוך רציחת פעילי פת"ח רבים. חמאס ממשיכה לשלוט בפועל ברצועת עזה, תחת הנהגתו של הנייה, שכפוף לח'אלד משעל, העומד בראש הזרוע המדינית של חמאס ששוכנת בקטר, ולמחמוד א-זהאר, שאחראי על קשרי החוץ של הארגון בעזה. לאחר חתימת הסכם הפיוס בין פת"ח לחמאס בקהיר באפריל 2011 אמר משעל כי חמאס תקבע את אופי המאבק נגד ישראל, כולל השימוש באלימות ובטרור, בתיאום עם פת"ח[9]. באוקטובר 2011 בעסקת שליט הגיעה תנועת חמאס להסכם עם ישראל על שחרורם מהכלא הישראלי של 1,027 אסירים פלסטינים, בהם 280 רוצחים שנשפטו למאסר עולם, בתמורה לשחרורו של החייל החטוף גלעד שליט. ב-2014 נחתם הסכם פיוס נוסף בין חמאס לפת"ח והוקמה ממשלת מעבר בתמיכת שני הארגונים. נכון לשנת 2018, טרם מומש בפועל הפיוס בין שני הארגונים.

חמאס
حماس
סמליל החמאס

סמליל החמאס
בראש הסמליל, שרטוט של ישראל מן הים לירדן, בהתאם לאמנת החמאס השואפת למדינה פלסטינית אסלאמית תיאוקרטית במקום מדינת ישראל
 
שנות פעילות משנת 1987
אידאולוגיה לאומנות פלסטינית, אסלאם פונדמנטליסטי, איסלאמיזם סוני, אנטי-ציונות, אנטישמיות
קבוצות אתניות ערבים פלסטינים
מנהיגים יחיא סנוואר (מנהיג חמאס ברצועת עזה)
איסמעיל הנייה (ראש הלשכה המדינית)
מטה עזה, הרשות הפלסטינית
דוחה, קטר
אזורי פעילות הרשות הפלסטינית
חברים כמה עשרות אלפי חמושים
אתר חמאס

האידאולוגיה הבסיסית של חמאס

יעדים

יעדי חמאס נגזרים מיעדי "האחים המוסלמים". החידוש שבתפיסת חמאס הוא שילוב התפיסה התאולוגית המוסלמית במסגרת המאבק הלאומי הפלסטיני. חמאס גורסת כי מדינת ישראל (או כהגדרתה, "הישות הציונית") היא ישות מלאכותית, שהיא פרי של כיבוש, עושק וגזל. בראיית חמאס, כל אדמת ארץ ישראל ("מהים עד הנהר") היא אדמה קדושה (וקף) אסלאמית, אשר צריכה להיות תחת שלטון מוסלמי. נוצרים ויהודים רשאים לחיות כמיעוטים במדינה הפלסטינית האסלאמית רק אם הם יכירו בשלטון האסלאם.

אמצעי מאבק

Hasata10
כרוז של חמאס המשבח את פיגועי ההתאבדות
תמונה זו מוצגת בוויקיפדיה בשימוש הוגן.
נשמח להחליפה בתמונה חופשית.

לשם השגת יעדה, חמאס דוגלת בשימוש בשני אמצעים עיקריים:

  • ג'יהאדג'יהאד הוא מושג אסלאמי שפירושו "מלחמה למען הדת". באסלאם יש פירושים שונים למהות המושג ולאופן שבו יש ליישם אותו. לפי אחת הפרשנויות, משמעות הג'יהאד היא מאבק בכוח כדי להעביר את כל ה"כופרים" מהעולם. הג'יהאד, עם זאת, פוסח על בני "דתות הספר" (יהדות, נצרות, זורואסטריות), אם הם מכירים בשלטון האסלאם ומתיר את קיומם כבני חסות. בפרשנות חמאס להקשר הפלסטיני, ג'יהאד פירושו מאבק אלים נגד ישראל או כל גורם לא-מוסלמי השולט בשטחי פלסטין. במסגרת הג'יהאד, אנשי הדת של חמאס נותנים הכשר דתי גם למעשים שנחשבים בדרך כלל אסורים למוסלמים, כגון פעולות התאבדות, פגיעה באוכלוסייה אזרחית ושימוש בנשים וילדים במלחמה, ואף רצח פלסטינים חפים מפשע, אם קיים, לדעתם, חשש שאלו יעבירו מידע לישראל[10]. ההצדקה של חמאס לפעולות אלו היא שהעם הפלסטיני נמצא תחת כיבוש ואין לו כלים אחרים נגד ישראל, שלה אמצעים טכנולוגיים מתקדמים.
  • דעוה (دعوة) – בתרגום מילולי לעברית פירוש המושג הוא "הזמנה". בהקשר הדתי-מוסלמי הכוונה לקריאה לאמונה באללה. בהקשר הפלסטיני, דעוה היא פעילות של צדקה, סיוע סוציאלי וחינוך, אשר מהווים "הכשרת לבבות". חמאס מעוניינת בכך גם לקרב את העם הפלסטיני לאסלאם וגם לקרב אותו להשקפותיה האידאולוגיות. הדעוה יוצרת, למעשה, אינדוקטרינציה, ומקנה לחמאס תמיכה עממית. הדעוה משתלבת בשאיפת חמאס ליצור מדינה אסלאמית, משום שחמאס אינה מעוניינת בהפיכה אלימה, הכופה את האסלאם על העם, אלא בשינוי חברתי שיוביל לתמיכה עממית באסלאם - "אבולוציה ולא רבולוציה". בעיני כמה מהמומחים, מטרת הדעוה היא הסתת הדור הצעיר כנגד ישראל והחילוניות וחינוכו לפעול באלימות. מאז כניסתה של חמאס למערכת הפוליטית במהלך 2005 והשתלטותה על רצועת עזה ב-2007, השתנתה מערכת היחסים שבין האמצעים העומדים לרשות התנועה. מחד, שלטונה ברצועה אפשר לה לקדם חלק מיעדיה בשינוי החברה הפלסטינית באמצעות חקיקה וכפייה ומנגד, חשף אותה למערכת לחצים צבאיים וכלכליים על ידי ישראל, מדינות ערב ואף כמה מבעלות בריתה. במהלך 2011, הצהירו דוברי התנועה כי יחתרו להשתמש יותר בכלים מדיניים ועממיים כדי להשיג את מדיניותם, אך זאת מבלי לוותר על "זכותם להשתמש בהתנגדות".

מדיניות

חמאס מתמרנת באמצעות כלים אלו (ג'יהאד ודעוה), תוך קשב מתמיד לקשת הסיכויים ולסיכונים העומדים בפניה. שיטות השימוש בג'יהאד ודעוה משתנות באופן מתמיד, על פי המצב המדיני בו חמאס פועלת. חוקרי התנועה במערב ובעולם הערבי ציינו כי חמאס משתדלת שלא לפגוע בארבעה עקרונות מרכזיים:

  • אי-הכרה בישראל, ג'יהאד – בראיית חמאס, מדינת ישראל היא ישות מלאכותית, שנוצרה עקב קולוניאליזם. כתוצאה מכך, חמאס אינה מבצעת צעדים אשר משתמע מהם כי היא משלימה עם קיומה של ישראל או תשלים עם קיומה בעתיד. כתוצאה מעמדה זו, חמאס שואפת תמיד לפעילות של מאבק אלים כנגד ישראל (כולל שימוש בטרור המתאבדים), והיא שוללת את האפשרות של וויתור על "נשק ההתנגדות". עם זאת, מאז תחילת התהדיאה קיימות בצמרת חמאס דעות חלוקות לגבי ישראל והמאבק בפועל, ויש כאלה התומכים בהפסקת אש לשם דחיית המאבק, ולמשא ומתן עקיף עם מדינת ישראל, ללא הכרה בישראל. מצע חמאס הפוליטי נחשב בעיני מומחים לענייני פלסטינים למתון מאשר העקרונות הבסיסיים של התנועה.
  • זיקה לאסלאם – "חמאס: מצעה הוא האסלאם. ממנו היא שואבת את רעיונותיה, את מושגיה והבנתה על היקום, החיים והאדם… ממנו היא שואבת השראה להדריך את צעדיה" (אמנת חמאס). חמאס שואפת תמיד להעניק נופך אסלאמי לפעולותיה, ולקרב את העם הפלסטיני לפירוש שהיא נותנת לאסלאם. חמאס, לפיכך, לא מקבלת את הרעיון של הקמת מדינה חילונית (המזוהה עם אש"ף ופת"ח), אלא אם מדובר בשלב בדרך להקמת מדינה אסלאמית.
  • הימנעות מפִתְנה (מלחמת אחים) – חמאס שואפת תמיד לפעול מתוך שיתוף עם כוחות הפלסטיניים, אשר בראייתה הם חלק מההתנגדות הפלסטינית. לפיכך, על אף התנגדותה לעמדות התנועות החילוניות (בעיקר הפת"ח, הנוקטת פרגמטיות מדינית ורעיונית), היא רואה בהן שותפות. באמנת חמאס, לדוגמה, מכונה אש"ף (שכבר באותה עת הכיר בהחלטה 242), "האב, האח, שאר הבשר והידיד". ראייה זו מדריכה את חמאס להימנע כמה שיותר מחיכוכים אלימים עם כוחות פלסטיניים אחים. החל מ-2006 החלו רבים להטיל ספק בעקרון זה, לאחר שורה של עימותים אלימים שהתקיימו בין פעילי חמאס ופת"ח, בעיקר ברצועת עזה.
  • לגיטימציה פנימית – חמאס שואפת לשמור תמיד על תדמיתה בעיני העם הפלסטיני, כתנועה נקיית כפיים, אשר אימוץ רעיונותיה יאפשר לפלסטינים להשתחרר מהכיבוש הישראלי. חמאס, בהרבה ממהלכיה, נוקטת ברגישות רבה כלפי דעת הקהל הפנימית, ומשתדלת שלא להתעמת עמה.

במסגרת עקרונות אלה, מתמרנת חמאס בין הגורמים השונים. ניתן לראות מרחבי גמישות רבים של חמאס בכל הקשור לאמצעי מאבקה, אך דוגמטיות מוחלטת ביחס ליעדיה. דוגמה בולטת לנכונותה של חמאס להתפשר היא ההסכמה על ההודנה במהלך חודשי יולי-אוגוסט 2003: אף שלא הכירה בישראל, חמאס הסכימה להפסיק את הפיגועים כלפי ישראל למשך זמן קצוב, תוך שהיא נעזרת בתקדים דתי. מהלך זה, שנועד לאפשר לחמאס להתמודד עם הלחץ הפוליטי הפנימי, איפשר לחמאס מספר חודשים של שיקום (במהלכם ישראל צמצמה את פעילותה המבצעית) אשר השתלמו לאחר מכן בעליית כוחה של חמאס בבחירות של 25 בינואר 2006, שבהם הביסה את תנועת הפת"ח השלטת. לדברי מומחים אחרים, מטרת ההודנה הייתה לחזק את הכוח הצבאי בזמן שישראל מפסיקה את החיסולים והמבצעים הצבאיים. חמאס ביצעה מהלך דומה בראשית 2005, כאשר הסכימה ל"תהדיאה", הרגעה, שיזם מחמוד עבאס, תוך שהיא שומרת, לטענתה, על זכות התגובה.

עקרון ה'צבר'

עקרון נוסף, הן באידאולוגיה והן במדיניות חמאס, הוא ה'צבר' (صبر הגייה מקורבת: סַבְּר), שפירושו "סבלנות, אורך רוח והתמדה". חמאס מבינה שיעדיה רחוקים מהשגה, ולכן היא דוגלת במאמץ שהוא מקיף, ארוך-טווח ומשתנה בשיטותיו בהתאם לכל מצב. חמאס נאחזת בתקדימים היסטוריים כדי להמחיש כי את ישראל ניתן להשמיד בטווח הארוך, כל עוד הפלסטינים יפגינו עמידה איתנה: "גם להסתערות הציונית הנוכחית קדמו פשיטות צלבניות מן המערב ואחרות טטאריות מן המזרח, וכשם שעמדו המוסלמים בפני הפלישות ההן ועיבדו תוכניות להילחם בהן ולהביס אותן, כך יש ביכולתם להתייצב בפני הפלישה הציונית ולהביסה. אין הדבר קשה לאללה אם יהיו הכוונות טהורות והנחישות כנה…" (אמנת חמאס). נוסף על האמור, הרי שבאופן כללי האסלאם מכיר בערך הסבלנות כערך עליון, ולא פעם ניתן לשמוע את המשפט "הסבלנות היא מפתח הישועה" (תרגום חופשי מערבית) בהקשרים מלחמתיים.

אנטישמיות באידאולוגיית חמאס

בהמשך לתפיסה הפאן-אסלאמית, רואה חמאס את שורש הבעיה במזרח התיכון ביהדות ולא רק בישראל, אותה היא תופסת כ-"ראש גשר" לאזור. הוגי חמאס ואנשיה במסגדים מטיפים לדמוניזציה של העם היהודי כולו ומתירים פגיעה בו. כדי לעשות זאת, משתמשת חמאס הן במוטיבים אסלאמיים של אנטישמיות והן באנטישמיות אירופית "קלאסית". חמאס מדגישה שהיהדות פעלה כנגד מוחמד כבר מראשית דרכו של האסלאם ושמוחמד פעל נגדם בכוח. סעיפים 17 ו-22 של אמנת חמאס מציינים את השליטה של היהודים בתרבות, בחינוך ובאמצעי התקשורת במערב, מזכירים את הפרוטוקולים של זקני ציון וטוענים שהיהודים עומדים מאחורי המלחמות והמאבקים בעולם, לרבות מלחמות העולם הראשונה והשנייה. האמנה עושה גם דמוניזציה של העם היהודי כמי שמתכנן להשתלט על המזרח התיכון כולו. אנשי חמאס ומסמכים רשמיים של התנועה עומדים גם מאחורי התבטאויות שמקטינות ומגמדות את שואת העם היהודי או מכחישות אותה לחלוטין. כך למשל, עבד אל-עזיז רנתיסי, מראשי חמאס, הרבה להתבטא בנושא השואה ולטעון שהיא הייתה "זיוף ציוני" וכי "הציונים היו מאחורי הפעולות של הנאצים". במסמך תגובה רשמי לוועידת סטוקהולם בינואר 2000 הצהירה חמאס על עמדתה הרשמית המכחישה את השואה:

"מה שכביכול נקרא שואה [...] הוא סיפור מומצא ללא ביסוס ... ההמצאות של האשליות הגדולות הללו על פשע לכאורה שמעולם לא קרה, [...] חושף בבירור את הפנים הגזעניות של הציונים, שמאמינים בעליונות הגזע היהודי על שאר האומות."[11]

כמו כן, מונעת חמאס מאונר"א ללמד על השואה בבתי הספר של הארגון ברצועת עזה[12].

שיא השימוש במוטיבים אנטישמיים מצד חמאס בא לידי ביטוי באמצעי התקשורת, בפרסומים ובדברים של בכירי התנועה בערבית הקוראים להשמדת העם היהודי ומוצאים את הצידוק ההלכתי לצעד כזה. לפי גישה זו, היהודים כבר אינם ד'מים (בני חסות) של האסלאם מכוון שפעלו נגדו ועתה הם אויבים שיש להשמידם[13][14]. לתפיסתם, אללה איפשר את הקמת המדינה היהודית על מנת לרכז את היהודים ולהקל על המלאכה. חבר הפרלמנט הפלסטיני מטעם תנועת חמאס, ד"ר יונס אלאסטאל, כתב למשל מאמר בשנת 2008 תחת הכותרת "ייסורי הגיהנום הם גורל היהודים בעולם הבא ובעולם הזה והם עומדים להתממש". במאמר זה, שפורסם בעיתון חמאס - אלרסאלה, טוען אלאסטאל שגורל היהודים לשרפה כבר בעולם הזה ונותן את הפיגוע בישיבת מרכז הרב כדוגמה להשמדה זו, כלומר השמדה אקטיבית ולא צפייה לענישה בידי האל[15].

חמאס והג'יהאד העולמי

תנועת חמאס תומכת בג'יהאד העולמי אך בשלב הראשון דוגלת בהקמת מדינה אסלאמית בשטחי ארץ ישראל בלבד. לפיכך, מנסה חמאס לגייס את תמיכת העולם במאבק זה ולבדל את עצמו מארגונים כמו אל-קאעידה. כך למשל, גינתה חמאס את פיגועי 11 בספטמבר ואף פעלה באופן זמני נגד פעילי ארגון הטרור האסלאמי "אל-תוחיד ואל-ג'יהאד", המסונף ל"אל-קאעידה", אשר חטפו ורצחו את ויטוריו אריגוני ברצועת עזה באפריל 2011, בדרישה לשחרור מנהיגם, אבו וליד אל-מקדסי, אך באוגוסט 2012 שחררה חמאס מהכלא אותו מנהיג.

עם זאת, משתפת חמאס פעולה עם ארגונים המזוהים עם אל-קאעידה במאבק וטרור נגד ישראל (כגון חטיפת גלעד שליט ביחד עם צבא האסלאם). בעקבות חיסולו של מנהיג אל-קאעידה, אוסאמה בן-לאדן, בתחילת מאי 2011 גינה איסמעיל הנייה, ראש ממשלת חמאס, את החיסול וכינה את בן-לאדן "לוחם ערבי מוסלמי"[16].

חמאס מסייע לארגון המדינה האסלאמית (דאעש) דבר המתבטא בהעברת כספים, בהכשרת ואימון מחבלים, בסיוע בקשר ותקשורת ובטיפול בפצועים. הקשר עם שלוחת המדינה האסלאמית בחצי האי סיני מתבצע דרך מנהרות ההברחה של רצועת עזה מתחת לציר פילדלפי[17].

אסטרטגיה

על פי דוד פסיג, חמאס, כמו ארגוני טרור נוספים המנסים להילחם במדינות הדמוקרטיות, מצא כי "הברית שיש בין האזרח במדינה הדמוקרטית לבין הצבא והממשל שלו הוא הנכס האיתן ביותר של המדינה, שגורם בסופו של דבר לעליונות צבאית, מדעית, תרבותית וטכנולוגית". לכן מאמציהם מיועדים וממוקדים לפגוע בברית זו, ולנסות "למוטט או לפחות לזעזע את הקשר ההדוק והאמון שיש לאזרח הדמוקרטי עם מנהיגיו ומפקדי צבאו", באמצעות תורת לחימה בעלת נדבכים רבים, שאחד מיסודותיה הם חילופי מהלומות שיפגעו באזרחים ויתישו אותם. אנשי חמאס מנסים ליצור קרע בין האזרחים למנהיגים, שיגביל את היתרונות הצבאיים, הטכנולוגיים והכלכליים של ישראל בעת לחימה, בשל מצוקת האזרחים, בעוד חמאס ימשיך להתחמש ולתקוף את ישראל ולנסות להכריע אותה[18].

ההיסטוריה של חמאס

הקמה

חמאס הוקמה ב-15 בדצמבר 1987 בעזה על ידי אנשי המוג'מע האיסלאמי (השלוחה של האחים המוסלמים ברצועת עזה) בראשות שיח' אחמד יאסין ומוחמד טאהא[19], אחרי שצברו כוח במשך שנות ה-80, בעידוד השלטון הצבאי הישראלי[20][21][22][23][24][25] שראה באנשי האחים המוסלמים שעסקו בצדקה אלטרנטיבה לאש"ף, שנחשב אז לאויב המרכזי של ישראל מהצד הפלסטיני וערך פעולות אלימות נגדה.

התנועה גייסה את אנשיה באמצעות מערכת ארגוני הצדקה שהקימה בשנים אלו, ועל תשתית ארגוני צדקה איסלאמיים נוספים אשר היו מזוהים עם חמאס אידאולוגית. עם זאת, כארגון פוליטי עם מטרות סדורות, התנועה עלתה לבימה רק עם פרוץ האינתיפאדה הראשונה, בתחילת דצמבר 1987, ושילבה בפעם הראשונה אידאולוגיה לאומית פלסטינית עם אידאולוגיה איסלמית. בין פעולותיה הבולטות בתקופה זו ניתן למנות את חטיפת ורציחת החיילים אבי סספורטס ואילן סעדון, בעקבותיהם נשפט ונכלא מנהיג התנועה אחמד יאסין.

חמאס בתקופת הסכמי אוסלו

ב-13 בדצמבר 1992, טרוריסטים של חמאס חטפו ורצחו את שוטר משמר הגבול רס"ב נסים טולדנו. אחרי מציאת גופתו החלה ישראל במבצע מעצרים של מחבלי חמאס מבוקשים. בבוקר ה-16 בדצמבר החליטה ממשלת רבין לגרש ללבנון, באותו יום, למעלה מ-400 טרוריסטים של חמאס, לתקופה של שנתיים (ראו ערך מורחב: גירוש פעילי חמאס ללבנון). על ההחלטה הוטל איפול בתקווה שהיא תוכל להתבצע מבלי שהעניין יגיע לדיון בבג"ץ. ההחלטה הודלפה לארגוני זכויות אדם, שמיהרו להגיש עתירה לבג"ץ עוד באותו לילה. השופט אהרן ברק הוציא צו ביניים שמנע את המשך הגירוש, והדיון נערך למחרת. בדיון בבג"ץ, אושר ביצוע הגירוש, וב-17 בדצמבר גורשו 415 טרוריסטים למרג' א-זוהור, מעבר לרצועת הביטחון בדרום לבנון. בלחץ ארצות הברית, הוחלט בפברואר לקצר את תקופת הגירוש לשנה אחת בלבד.

העיכוב ופרסום הגירוש גרם לכך שממשלת לבנון התכוננה לכך מראש, ומנעה מהמגורשים להיכנס לשטח שבו היא שלטה. כך הם הקימו מחנה אוהלים, שמיקד את תשומת לב התקשורת העולמית. במחנה המגורשים בלטו הטרוריסטים עבד אל-עזיז רנטיסי ומחמוד א-זהאר, שהתקדמו בצמרת התנועה כתוצאה מכך, והפכו למנהיגי הדור השני שלה. המגורשים ניצלו את תקופת שהותם בלבנון ליצירת קשרים עם ארגון החזבאללה וללמידת דרכי פעולה חדשות בתחום הטרור והחבלה. יש סוברים, שכך הייתה תרומתם חשובה לביצוע גל פיגועי הטרור הפלסטיני, שהחל ב-1994, לאחר חזרתם של כל הטרוריסטים שגורשו.

ב-16 באפריל 1993, בוצע פיגוע ההתאבדות הראשון על ידי חמאס. מחבל מתאבד התפוצץ בסמוך לפונדק דרכים בצומת מחולה בבקעת הירדן. בתחילת 1996 נהרג הטרוריסט יחיא עיאש על ידי ישראל, ובתגובה בוצעו ארבעה פיגועי התאבדות - בירושלים (הפיגועים באוטובוסים בקו 18 בירושלים (1996)), בתל אביב (הפיגוע בדיזנגוף סנטר) ובאשקלון. בעקבות פיגועים אלה, טענה הרשות הפלסטינית, כי החלה לפעול נגד חמאס, ולדכא לכאורה את פעילותה. זמן קצר לאחר מכן, נעצר ראש הלשכה המדינית של התנועה, מוסא אבו מרזוק, במהלך נסיעה לארצות הברית, והוחלף על ידי סגנו ח'אלד משעל. אבו מרזוק שוחרר לבסוף כעבור שנה אך התמנה לסגנו של משעל במקום לחזור לתפקידו המקורי.

HAMAS suicide bombing in Jerusalem on 25 February (DoS Publication 10321)
פיגוע באוטובוס ב-1996 שעליו אחראי חמאס

בשנת 1997, לאחר שני פיגועי התאבדות בירושלים, הורה ראש ממשלת ישראל דאז, בנימין נתניהו, למוסד, לחסל את ראש הלשכה המדינית החדש של התנועה, ח'אלד משעל, שהתגורר בירדן והוגדר כ"ראש הנחש", שעומד למעשה בראשות הארגון, באמצעות רעל מיוחד (ראו ניסיון ההתנקשות בח'אלד משעל). המבצע הסתבך, וסוכני "המוסד" שנשלחו לבצע את הפעולה נתפסו. בתמורה לשחרורם, שלחה ישראל תרופת נגד שהצילה את חייו של משעל, ושחררה עשרות טרוריסטים פלסטינים שנשפטו לתקופות מאסר ארוכות על מעשי הטרור שביצעו, ובראשם שייח' אחמד יאסין. יש סבורים, כי פעולות אלה, וכן התגברות פעילות מנגנוני הביטחון של הרשות הפלסטינית, הביאו להפוגה בפיגועי ההתאבדות, עד לפרוץ האינתיפאדה השנייה.

במהלך הפוגה זו, ולקראת הדיונים בקמפ-דייוויד על הסדר הקבע, הציע יאסין, כי חמאס תכריז על הודנה למשך 10 או 20 שנה, בתמורה להקמת מדינה פלסטינית שבירתה ירושלים, "והדור הבא יחליט אם לחדש את המאבק". לא ידוע כיום, אם הצעה זו הייתה ממשית, משום כישלון השיחות.

חמאס באינתיפאדה השנייה

מאז פרוץ האינתיפאדה השנייה עלה כוחה של חמאס. סיבה אחת היא התפוררות שלטון הרשות הפלסטינית והשחיתות ברשות, שחלקה קשור למונופולים שיצרו אנשי הרשות עם אנשי עסקים ישראליים. חמאס נחשבה לגוף אידאולוגי שהשחיתות לא דבקה בו. סיבה נוספת היא פופולריות מעשי הרצח, הטרור והגרילה שלו כנגד ישראל בקרב הציבור הפלסטיני. למרות העוינות בין חמאס לפת"ח ולרשות הפלסטינית, טוענים גורמי ימין בישראל, כי השניים קיימו שיתוף פעולה חלקי בהתקפות כנגד ישראל, כאשר יאסר ערפאת משתמש בחמאס ללחוץ את ישראל על ידי טרור מבלי שהרשות תהיה אחראית לכך. ברצועת עזה, חמאס וגדודי חללי אל-אקצה לקחו אחריות משותפת על מספר רב של פעולות טרור כנגד ישראל.

במהלך האינתיפדה החלה ישראל להפעיל מדיניות חיסול ("סיכול ממוקד") כנגד פעילי התנועה. מדיניות זו עוררה מחלוקת בישראל ובעולם, ויש שטענו שהיא אינה יעילה ואף משיגה את התוצאה ההפוכה בכך שהיא מלבה את האש. כמו כן, ארגוני שמאל וארגוני זכויות אדם, בישראל ומחוץ לה, הביעו מחאה כנגד מדיניות החיסולים, בטענה שהיא מהווה למעשה ביצוע גזר דין מוות ללא משפט. בתחילה מדיניות זו הופעלה כנגד פעילים צבאיים שנחשבו כ"פצצות מתקתקות", אך ככל שעבר הזמן הופעלה מדיניות זו גם כנגד אנשי "הזרוע הפוליטית" של הארגון, המפיחים רוח במפרשי "הזרוע הצבאית" (גדודי עז-א-דין אל קסאם). בקיץ 2003 חוסל דובר חמאס ברצועה, איסמאעיל אבו שנב, בעוד שבכירי הארגון עבד אל-עזיז רנטיסי ומחמוד א-זהאר ניצלו מניסיונות דומים.

בשנת 2003 הטיל מטוס קרב של חיל האוויר הישראלי פצצה במשקל רבע טון על בית שבו התכנסו בכירים רבים בחמאס: מוחמד דף, ראש הזרוע הצבאית; עדנאן אל-רול, המהנדס ברצועה והאחראי על פרויקט הקסאם; השייח אחמד יאסין, המנהיג הרוחני של חמאס; אסמאעיל הנייה, ראש לשכתו של יאסין; עבד אל-עזיז רנטיסי, סגנו של השייח יאסין; ומחמוד א-זהאר, מראשי חמאס וסגנו של יאסין. הפצצה פגעה רק בקומה העליונה של הבית, בעוד שכל צמרת החמאס התכנסה בקומה התחתונה של הבית, ולכן כולם ניצלו מהמתקפה.

ב-22 במרץ 2004 חוסל מייסד התנועה ומנהיגה, השייח אחמד יאסין. הייתה זו מכה קשה לחמאס ועליית מדרגה בתגובות של ישראל כנגד הארגון. במקומו מונה ח'אלד משעל למנהיג חמאס. כמנהיג חמאס בשטחי יהודה, שומרון ועזה מונה עבד אל-עזיז רנטיסי, שחוסל אף הוא ב-17 באפריל 2004.

על-פי נתונים שפירסמה מערכת הביטחון עם חיסולו של יאסין, בשלוש וחצי שנותיה של האינתיפאדה השנייה ביצע חמאס 425 פיגועים, שבהם נהרגו 377 ישראלים ונפצעו 2,076 אנשים. 52 מפיגועים אלה היו פיגועי התאבדות, שבהם נהרגו 288 ישראלים ונפצעו 1,646. לפי המרכז למורשת המודיעין ביצע חמאס מאז תחילת העימות 780 פיגועים בהם נהרגו 430 אזרחים ונפצעו 2,260 אזרחים.

מדיניות הסיכולים הממוקדים פגעה קשה בתשתית ההנהגתית והצבאית של חמאס. בשנת 2004 חוסלו רוב המהנדסים הבכירים של חמאס ברצועת ופעילים בכירים בתעשיית הקסאם (הבכיר שבהם היה עדנאן אל-ע'ול). פגיעות קשות אלה הביאו להחלשה בכוחה של חמאס לבצע פיגועי התאבדות בשטח ישראל, והיא הגיבה בהגברת ירי הרקטות לעבר יישובי גוש קטיף ושדרות.

התחזקות חמאס בציבור הפלסטיני, ההתפוררות ההדרגתית של הרשות הפלסטינית ופת"ח, ההחלטה הישראלית על תוכנית ההתנתקות ובעיקר מות יאסר ערפאת הביאו לשינוי במדיניות התנועה בתחילת 2005, ולהדגשה רבה יותר של מאפייניה הפוליטיים. חמאס החליטה על השתתפות בבחירות למועצות המקומיות ובבחירות למועצה המחוקקת, והסכימה ל"תהדיאה" (הרגעה) שהכריז אבו מאזן בפסגת שארם א-שייח בשנת 2005.

במהלך 2005 המשיך חמאס בפעילותו הצבאית, כתגובה, לטענתו, על הפרות ישראליות של ה"תהדיאה". בסבבי הבחירות המקומיות זכתה חמאס במספר עיריות מרכזיות, בהן שכם וקלקיליה. במקביל, התחדדה היריבות בין התנועה ובין פת"ח והרשות הפלסטינית. ב-14 ביולי 2005 החלו עימותים בין התנועות ברצועת עזה, על רקע ניסיון מנגנון "הביטחון הלאומי" למנוע ירי פצמ"רים לעבר ישראל. במהלך העימותים נהרגו שני פלסטינים, נפצעו כמה עשרות נוספים והוצתו שריוניות ותחנות משטרה של הרשות הפלסטינית.

חמאס החרימה את הבחירות ליושב ראש הרשות הפלסטינית שנערכו בינואר 2005, לאחר מותו של יאסר ערפאת, אולם הודיעה שתשתף פעולה עם מי שייבחר לתפקיד. בבחירות לרשויות המקומיות שנערכו לאורך שנת 2005 זכה חמאס בהצלחה יחסית, בעיקר ברצועת עזה, אך גם ביהודה ושומרון.

בחירות 2006 לרשות הפלסטינית

Parlement palestinien après les élections de janvier 2006
תוצאות הבחירות לפרלמנט 2006

ב-25 בינואר 2006, לאחר שנדחו מספר פעמים, נערכו הבחירות למועצה המחוקקת הפלסטינית. הסוקרים הפלסטינים וגורמי מודיעין ישראליים צפו ניצחון דחוק לפת"ח של אבו מאזן על פני "רשימת הרפורמה והשינוי" של תנועת חמאס בראשות איסמעיל הנייה וסגנו מוחמד אבו טיר. ההערכות בעיתונות הישראלית והפלסטינית היו שממשלת ישראל מסייעת לפת"ח בבחירות, כדי למנוע את עליית חמאס. אף על פי כן, חמאס הפתיעה וזכתה ברוב גדול (75 מושבים בפרלמנט לעומת 43 של הפת"ח) בבחירות דמוקרטיות שקטות שפוקחו על ידי נציגות בינלאומית. בין הסיבות לעליית חמאס ניתן למנות את השחיתות והאנרכיה ברשות שמזוהה עם בכירי תנועת הפת"ח, חוסר היעילות של מדיניות אבו מאזן כלפי המחסומים, נוכחות צה"ל בשטחים ובניית גדר ההפרדה בתוך תחומי הגדה, תפישת הציבור הפלסטיני לגבי תרומת המאבק המזוין של חמאס למהלך ההתנתקות ותמיכת הציבור הפלסטיני בהמשך הטרור נגד ישראל. סקרים שערכו מכונים פלסטיניים גילו שרוב המצביעים ש-40% עשו זאת בשל השחיתות ברשות, אחוז מסוים נתן קולו לתנועה בגלל התפישות הדתיות של התנועה ורק כעשרה אחוז הצביעו עבורה בשל עמדותיה המדיניות הניציות. כמה מהם הסבירו את ניצחון חמאס במכניזם של הבחירות - במסגרתו כמחצית מהצירים נבחרו באופן אישי ולא על בסיס שיוך תנועתי. בבחירות היחסיות נוצר שוויון יחסי בין פת"ח וחמאס (29% ל-חמאס לעומת 28% ל-פת"ח), בניגוד לבחירות האזוריות, שהיו על בסיס אישי.

זמן קצר לאחר הבחירות, החל לחץ בינלאומי כבד שרוכז על ידי ארצות הברית וישראל כנגד המפלגה, שהוביל לכך שמנהיגי חמאס ישמיעו אמירות מתונות יותר מאלה המופיעות במצע התנועה. בישראל התרחש ויכוח ער לגבי חמאס, ומפלגת הליכוד העמידה את הנושא במרכז הקמפיין שלה לבחירות לכנסת השבע עשרה, כשהשתמשה בסלוגן "בנימין נתניהו - חזק מול חמאס". ב-21 בפברואר 2006, הטיל אבו מאזן את הרכבת הממשלה על אסמאעיל הנייה, מספר אחד ברשימת חמאס. לאחר מספר ניסיונות כושלים לקיים מגעים עם ארגונים אחרים בנושא, נאלצה חמאס להקים ממשלה בלא שיתוף מפלגות אחרות. לאחר הקמת הממשלה, הציבו האיחוד האירופי, רוסיה, ארצות הברית והאו"ם שלושה תנאים, המכונים "תנאי הקווארטט", שאי עמידת תנועת חמאס בהם תוביל לעצירת הזרמת כספי תרומות ממדינות שונות ל"רשות". תנאים אלה היו:

  • הכרה בהסכמים שנחתמו בין אש"ף וישראל, לרבות הסכמי אוסלו.
  • התנערות מהתמיכה בטרור.
  • הכרה בישראל.

חמאס סירבה לתנאים אלו, והאיחוד האירופי החליט על אי מתן תרומות ישירות לרשות הפלסטינית עד שתעמוד בהן.

המאבק הפנימי מול פת"ח

זמן קצר לאחר הקמת ממשלת הרשות הפלסטינית החמישית, החל מאבק פנימי חריף בין חמאס לבין הנשיא הפלסטיני אבו מאזן ותנועתו פת"ח. מאבק זה החל בשל מספר סוגיות:

  • דרישת אבו מאזן כי ממשלת חמאס תכיר בישראל ותעמוד בתנאי הקהילה הבינלאומית.
  • מאבקי סמכויות בין משרדי הממשלה לבין מוסד הנשיאות, לרבות השליטה בגופים הכלכליים והמנהליים ברשות ובמערך הביטחון הפלסטיני.
  • הקמת "הכוח המבצע" - מנגנון ביטחוני נוסף - על ידי שר הפנים הפלסטיני סעיד ציאם, אשר היווה מוקד למתיחויות רבות.

בעוד שבחודשים הראשונים המאבק היה בעיקר הסברתי, באפריל 2006 נשא יו"ר הלשכה המדינית של חמאס נאום שהחריף במידה רבה את מאבק זה, ובו רמז כי אבו מאזן ופת"ח הם בוגדים המנסים לבצע הפיכה נגד חמאס בעזרת ארצות הברית וישראל:

ההפיכה הצבאית-ביטחונית שנתמכת על ידי הציונים והאמריקנים לא תמומש והעם הפלסטיני יכשיל את המזימה הזו. מה לחלק מבני עמנו, בשר מבשרנו, לקשור קשר נגדנו ולבצע תוכנית סדורה להכשילנו?!. מכובדי הפת"ח, אתם יודעים שבתקופתכם היה מי שקושר מזימות נגדכם ונגדנו. התרחקו ממנו ונטשו אותו... יבוא יום ואנו נחשוף את כל העובדות ונחשוף מה עושים הסרחים הללו שמקריבים את האינטרס של המולדת. מאמציהם עולים בקנה אחד עם האויב הציוני, הם נוטלים חלק בהרעבת עמנו ובאנרכיה הביטחונית

הנאום זכה לגינויים רבים מצד גורמים פלסטיניים (אפילו הממשלה של חמאס סירבה להתייחס אליו) ומספר שעות לאחר מכן החלו מהומות אלימות בכל רחבי השטחים, בין פעילי שתי התנועות. המהומות נרגעו לאחר זמן קצר, אך התדרדרו בהדרגה יותר ויותר במהלך שלושת החודשים שלאחר מכן, והובילו לעשרות פצועים והרוגים.

מסמך האסירים וחטיפת גלעד שליט

בחודש יוני 2006 ניסה אבו מאזן לשכנע את חמאס לחתום על "מסמך האסירים" שבו יש הכרה במדינת ישראל בגבולות 1967 וקריאה להקמת ממשלת אחדות פלסטינית. חמאס סירבה לכך למרות לחץ מצד אבו מאזן, שאיים לקרוא למשאל עם. במקביל לאירועים אלה, נמשכו האירועים האלימים בשטח בין פעילי חמאס ופת"ח, עם מספר הרוגים לשני הצדדים. באותו חודש שברה חמאס באופן גלוי את התהדיאה מול ישראל כאשר שבה לשגר רקטות קסאם אל עבר שדרות בתגובה לפעולות צה"ל בעזה ולמותם של 16 אזרחים פלסטינים. ב-25 ביוני הרג חמאס יחד עם ועדות ההתנגדות העממית 2 חיילי צה"ל וחטף חייל שלישי מבסיס ליד כרם שלום, הוא גלעד שליט. זמן קצר אחר כך, הכריזו אבו מאזן ואיסמעיל הנייה על הסכמה בדבר "מסמך האסירים" תוך שינוי כמה מסעיפיו וניסוחם באופן שממנו ניתן גם לפרש כי חמאס אינה מחויבת להכיר בישראל.

למרות ההסכמה על מסמך האסירים, והצפי כי המגעים לשחרור גלעד שליט יביאו לשחרורם של אסירים פלסטינים ופריצת המצור על ממשלת חמאס, החל המצב הפנימי בשטחים להידרדר בשנית. המגעים לממשלת אחדות פלסטינית, שבאוגוסט וספטמבר 2006, הכריזו בכירי חמאס כי צפויה לקום תוך זמן קצר, נכשלו, ובמהלך אוקטובר חל סבב עימותים נוסף במאבק בין אנשי חמאס ופת"ח ב"שטח". ב־14 בדצמבר נערך ניסיון התנקשות בראש הממשלה מטעם התנועה, אסמאעיל הנייה. שורה של התפרעויות רבות היקף נרשמו גם לאחר נאומו של אבו מאזן ב־16 בדצמבר, בו איים בהקדמת הבחירות במקרה שלא תושג ממשלת אחדות. אירועים אלו סימנו תחילה של הסלמה רחבה יותר במאבק הפנימי - האירועים החלו לכלול יותר ויותר ניסיונות הדדיים של התנקשויות בבכירים (לרבות אבו מאזן, רשיד אבו שבאכ, מוחמד דחלאן ואחרים מ-פת"ח, ושרי הממשלה מצד חמאס), פגיעה במוסדות האזרחיים המזוהים עם התנועות (כמו האוניברסיטה האסלאמית המזוהה עם חמאס) חטיפות, והקמת מחסומים צבאיים בכל רחבי רצועת עזה. חלק מהמאבק אף זלג לגדה המערבית, שם המאבק התבטא בעיקר בחטיפות ופיגועים בבכירים מקומיים, כגון ראשי עיריות.

התחדשות המאבק עם הפת"ח

Yasin Rantisi Hamas Wahlkampf
הפגנת תמיכה בחמאס ברמאללה. בכרזה מופיעים דיוקנותיהם של אחמד יאסין ועבד אל-עזיז רנטיסי, שני מנהיגי חמאס שנהרגו בידי ישראל במהלך האינתיפאדה השנייה.

עימותים מזוינים בין חמאס לבין פת"ח החלו ב-15 בדצמבר 2006, ואחרי מספר הפוגות, ב-15 במאי 2007 התחדשו העימותים בעצימות גבוהה, עם עשרות הרוגים - רובם מהפת"ח. חמאס המשיכה להשתלט על רצועת עזה, ובמהלך של 12-14 ביוני 2007 כבשה חמאס את כל בסיסי מנגנוני הביטחון ברצועת עזה.

בעקבות ההשתלטות המוחלטת על הרצועה הכריז יו"ר הרשות הפלסטינית מחמוד עבאס ב-14 ביוני, על פירוק ממשלת האחדות בראשות איסמעיל הנייה ועל הוצאת חמאס וארגוניו החמושים אל מחוץ לחוק.

תחת שלטון חמאס גבר ירי הרקטות על ישראל, דבר שגרם להכרזה על הרצועה כ"ישות עוינת" ועל הטלת סנקציות כלכליות כנגד הרצועה. בינואר 2008 גברו הסנקציות ומעבר הסולר לרצועה הופסק וכתוצאה מכך חלקים מהרצועה הוחשכו. בתגובה, חמאס פרץ את ציר פילדלפי, דבר שגרם למאות אלפי פלסטינים לנהור לרפיח המצרית.

מבצע "עופרת יצוקה"

בעקבות ירי רקטות (קסאם וגראד) לעבר יישובים ישראלים הסמוכים לרצועת עזה, פתחה ישראל ב-27 בדצמבר 2008 במבצע צבאי רחב שכלל התקפות מן האוויר, פעילות של חיל הים הישראלי וכניסת כוחות קרקעיים. מטרת המבצע המוצהרת הייתה "שיפור המציאות הביטחונית בדרום", דבר שתורגם על ידי פיקוד הדרום לשתי מטרות משנה: 1. הפסקת ירי הרקטות לעבר ישראל; 2. פגיעה בכוחה של חמאס שתרתיע אותה מחידוש הירי. במבצע בן 22 יום שזרע הרס גדול מאד ברצועת עזה, צה"ל הצליח להסב הרוגים רבים ללוחמי חמאס (כ-700 הרוגים, הן לפי ספירת צה"ל והן לפי ספירת חמאס עצמו), בהם מספר בכירי חמאס מהשורה הראשונה, ולהשמיד מספר רב של משגרים ומחסני תחמושת. המבצע יצר מנופי לחץ על מצרים, ארצות הברית ומדינות האיחוד האירופי להירתם למניעת הברחות הנשק לרצועת עזה, והבליט את הפירוד בעולם הערבי בין המתונים לקיצוניים.

התרופפות הקשר עם הפטרון הסורי

באפריל 2011, לאחר גל מחאות בסוריה כחלק מגל המחאות בעולם הערבי באותה עת, הביע ראש הלשכה המדינית של חמאס, ח'אלד משעל תמיכה באחים המוסלמים בסוריה. לפי דיווחים עיתונאיים, הודיע בתגובה הנשיא הסורי בשאר אל אסד כי מקומו אינו מובטח. חמאס ביקשה מקום אירוח חדש בירדן ובמצרים, אך נדחתה, אם כי מצרים הסכימה לפתוח משרד אינטרסים לחמאס, אותו ייצג סגנו של משעל, מוסא אבו מרזוק. לאחר שפנתה לקטר, המדינה הסכימה לארח את ההנהגה המדינית של חמאס, ללא הזרוע הצבאית, בעיר הבירה דוחה. הדלפות גרסו כי ח'אלד משעל צפוי לעבור לקטר, ואילו סגנו מוסא אבו מרזוק צפוי לעבור למצרים[26]. ההנהגה הצבאית תיכננה לחזור לרצועת עזה דרך מעבר רפיח שהיה צפוי להיפתח תחת ההנהגה החדשה של מצרים.

מבצע עמוד ענן

כחלק ממבצע עמוד ענן, צה"ל הרג פעילים בכירים בחמאס, ביניהם מפקד הזרוע הצבאית אחמד ג'עברי, והפציץ מאגרי נשק ובנייני ממשל ברצועה. בתגובה למבצע הגבירה חמאס את הירי הארטילרי לעבר ישראל יחד עם ארגוני טרור אחרים מעזה, ולראשונה ירתה רקטות אל עבר גוש דן ואזור ירושלים. המבצע הסתיים בהפסקת אש בתיווך מצרים ובה התחייב חמאס להפסיק את כל הפעילות ההתקפית נגד ישראל מרצועת עזה, כולל של ארגונים אחרים.

בין מבצע עמוד ענן למבצע צוק איתן

אחרי מבצע עמוד ענן כמות ירי הרקטות והנחת המטענים ירדה באופן משמעותי ואזור עוטף עזה נהנה משקט כמעט מוחלט רוב הזמן.

בעקבות ההפיכה הצבאית במצרים ביולי 2013 והדחתו של מוחמד מורסי, נשיא מצרים מטעם האחים המוסלמים, החל חמאס לשלוח לוחמים דרך מנהרות ההברחה של רצועת עזה לחצי האי סיני, ואלה ביצעו פעולות טרור וגרילה כנגד כוחות מצריים. בפעולות סיכול של צבא מצרים נהרגו ונעצרו עשרות פעילי חמאס בסיני[27].

ב-2014 הוצא חמאס, ביחד עם תנועת האחים המוסלמים, אל מחוץ לחוק במצרים. צבא מצרים, שהחל במבצע למיגור הטרור בחצי האי סיני, פעל גם נגד מנהרות ההברחה של רצועת עזה בציר פילדלפי והרס רבות מהן. התנגדותו של חמאס למעורבותו של חזבאללה במלחמת האזרחים הסורית גרם לפטרונית שלו, איראן, לקצץ באופן דרסטי בסיוע הכספי שהיא מעבירה לחמאס. שני תהליכים אלה פגעו קשות בכוחו של חמאס ברצועת עזה והביאו אותו לחתום במאי 2014 על הסכם פיוס עם הפת"ח והקמת ממשלה משותפת. הסכם פיוס זה התקבל בתגובות מעורבות בעולם, כאשר המתנגדת הבולטת לו הייתה ישראל.

מבצע צוק איתן

ביוני 2014, לאחר חטיפת שלושת הנערים, הטיל ראש הממשלה בנימין נתניהו את האשמה לחטיפה על חמאס, בעוד הארגון הכחיש את האשמה. לאחר מספר ימים ההאשמה מוקדה בחברי הארגון מרואן קוואסמה ועמר אבו עיישה. רק לאחר כחודשיים הודה בכיר חמאס צאלח אל-עארורי בכנס חכמי דת מוסלמים בטורקיה כי חמאס עומד מאחר החטיפה[28]. תוך כדי כך, עם תחילת הרמדאן באותה שנה, ירה חמאס רקטות לעבר ישראל לראשונה מאז מבצע עמוד ענן. ב-30 ביוני אותרו גופות שלושת הנערים, וישראל עצרה מאות פעילי חמאס ביהודה ושומרון, כולל בכירים וכולל מחבלים ששוחררו בעסקת שליט.

ביולי 2014 הגביר חמאס את ירי הרקטות מרצועת עזה, דבר שהוביל לפתיחת מבצע צוק איתן ב-8 ביולי. במהלך המבצע, שנמשך 50 ימים, ירה חמאס 4,594 רקטות ופצמ"רים לעבר ישראל, בהם רקטות רבות לעבר גוש דן ולעבר השפלה. רקטות נורו גם צפונית יותר והגיעו לחיפה ולחדרה, על אף שירי הרקטות התמקד בעוטף עזה ובערים בטווח ה 40 ק"מ מעזה. רוב הרקטות לא הצליחו לחדור את מעטפת ההגנה של כיפת ברזל. מנגד, ישראל הפציצה אלפי מטרות טרור ברצועת עזה. בעקבות ניסיונות לפיגועי חדירה וחדירות שגרמו לאבדות של חיילים דרך מנהרות חדירה מתוך רצועת עזה לישראל, ב-17 ביולי נכנסו כוחות היבשה של צה"ל לרצועת עזה והחלו לחשוף ולהשמיד את המנהרות. אחרי שהסבו למחבלים אבדות קשות (למעלה מאלף מחבלים נהרגו בקרבות) והשמידו 32 מנהרות טרור, בהן 14 מנהרות חודרות לישראל, יצאו כוחות צה"ל בתחילת אוגוסט אל מחוץ לרצועה, והמשיכו בירי מנגד, תוך שחמאס מתמקד בעיקר באזור עוטף עזה. העימות נמשך עד שהושג הסכם הפסקת אש ב-26 באוגוסט.

ב-18 באוגוסט 2014 הותר לפרסום שבמהלך החודשים מאי עד אוגוסט חשף השב"כ תשתית רחבת-היקף של חמאס שפעלה בירושלים ויהודה ושומרון, שהוכוונה ומומנה על ידי מפקדת חמאס בטורקיה, ושמטרתה הייתה ביצוע הפיכה שלטונית אלימה ביהודה ושומרון והפלת אבו מאזן, ובמקביל יזום גל טרור פלסטיני רחב-היקף ואינטנסיבי נגד ישראל. התוכנית סוכלה על ידי מערכת הביטחון הישראלית, השב"כ וכוחות צה"ל ומג"ב שעצרו 93 פעילי חמאס ותפסו והחרימו כסף רב וכמות גדולה של אמצעי לחימה[29].

לאחר מבצע צוק איתן

אחרי מבצע צוק איתן הייתה ירידה משמעותית בירי הרקטות, אך 26 ימים בלבד לאחר תחילת הפסקת האש השקט הופר. בממוצע בכל חודש נפילה אחת של רקטות ופצמ"רים[30][31].

חמאס החל לשקם את המנהרות[32], ביצע עשרות ניסויים ברקטות, סלל כביש סמוך לגדר הגבול שנועד לתקיפת פתע[33] והמשיך לעודד מחבלים פלסטינים לבצע פיגועים נגד ישראל[34] ולאסוף כסף כדי לשקם את תשתיות הטרור השייכות לו[35].

במאי 2017 ביקר נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ בערב הסעודית ושם הגדיר את ארגון החמאס כארגון טרור בפני שליטי ערב הסעודית וקטר וקרא להן להתנער מהטרור. בתחילת יוני קטר פנתה לבכירי חמאס השוכנים בה ודרשה שיעזבו את שטחה[36], כאשר המניע היה למנוע חרם שבסופו של דבר הוטל על קטר על ידי חמש מדינות ערביות[37] - מצרים, ערב הסעודית, בחריין, איחוד האמירויות הערביות ותימן. הדיווח הראשוני שהגיע מערוץ אל-מיאדין (המזוהה עם חזבאללה), התפרש לצד הרצון להביך את קטר, בעיקר כאיתות לחמאס לחזור ולחבור לאיראן, לאחר שהיחסים בין חמאס וסוריה נותקו בשל הזדהות חמאס עם המורדים באסד[38]. אחת ההשלכות של גירוש בכירי חמאס מקטר היא פגיעה ביכולת של קטר להעביר תמיכה לרצועת עזה. עם זאת הוועדה הקטארית לשיקום רצועת עזה ממשיכה להזרים כספים, באישור ישראל. במסגרת זו, חמאס דרש הכנסת כסף קטארי בתמורה למתן שקט מול ישראל. העברת הכספים זכתה לגינוי בישראל, שנראתה כנכנעת לתשלום דמי חסות לארגון טרור[39].

מבנה חמאס

חמאס אינה מפרסמת את המבנה שלה באופן פומבי. המידע על מבנה התנועה מוכר על רקע ראיונות שונים בהם התייחסו בכירי התנועה לסוגיה, מחקרים אקדמיים באוניברסיטאות מערביות, ופרסומים של גורמים ביטחוניים ישראלים ואמריקאיים.

מקור הסמכות של מבנה התנועה אינו ברור. מחד, אחת לכמה שנים התנועה מדווחת על קיום בחירות פנימיות, ואף גורמי ביטחון ישראליים רמזו לכך. מכאן, נראה שהמבנה הפנימי של התנועה הוא בעל מכניזם דמוקרטי כלשהו. מנגד, חמאס ציינה מספר פעמים כי היא מחויבת לפתוות של גדולי האסלאם (כך למשל, הדגישה שהיא מחויבת לפסיקת ההלכה של יוסוף אל-קרדאווי). לצד זאת, בשנותיה הראשונות של התנועה ובין 1997 ל-2004, הכריזה התנועה על השייח' אחמד יאסין כמנהיגה הרוחני, מה שמלמד שהוא היה בעל מעמד הלכתי-דתי בפני עצמו.

החלוקה המוכרזת ביחס למבנה התנועה מתייחסת בעיקר לפונקציות הפומביות שלה, או לגורמים העוסקים בפעילות צבאית וטרוריסטית. אופן קבלת ההחלטות שלה אינו נחשף בפומבי, בין השאר בשל חשש לפגיעה מצד ישראל במנהיגיה.

הזרוע הצבאית

הזרוע הצבאית של חמאס נקראת גדודי עז א-דין אל-קסאם (על שמו של שייח עז א-דין אל-קסאם, אבי ההתנגדות הפלסטינית המודרנית שנהרג בידי הבריטים ב־1935).

תאים חמושים של חמאס מכנים עצמם בשמות: "סטודנטים של עיאש", "סטודנטים של המהנדס" או "חוליות יחיא עיאש", כדי לכבד את זכרו של יחיא עיאש, מהנדס הפצצות האחראי למותם של עשרות ישראלים, שחוסל בידי ישראל בשנת 1996 בעזרת טלפון סלולרי ממולכד.

הזרוע הצבאית של חמאס מפורסמת בעיקר בגלל פיגועי ההתאבדות ורקטות הקסאם שלוחמיה יורים אל עבר יישובים ישראלים. על פי הערכות מודיעין, זרוע זו מונה אלפי חמושים.

בעקבות תוכנית ההתנתקות הכריז חמאס על הקמת "הצבא העממי" או ה"מוראביטון" ברצועת עזה. ה"מוראביטון" אמור לפעול בדומה למליציות של חזבאללה ולמעשה להפוך את הרצועה לשטח שנמצא בפועל בשליטתה של חמאס. ה"מוראביטון" לא נועד רק כנגד ישראל, אלא גם כדי להרתיע את הרשות הפלסטינית מלנקוט פעולות נגד חמאס.

במהלך שנת 2006, לאחר ניצחונה של חמאס בבחירות והקמת הממשלה בהובלת אסמאעיל הנייה, הכריזה התנועה על הקמת כוח מבצע ברחבי רצועת עזה, שבהדרגתיות (ובכוח) נטל את האחריות הביטחונית בעזה מידי מנגנוני הביטחון הפלסטיניים הרשמיים המזוהים עם תנועת פת"ח.

סדר הכוחות של הזרוע הצבאית:

  • גדודי עז-א-דין אל קסאם: 15,000
  • הכוח המבצע: 6,000
  • ה"מוראביטון": מספר אלפים

לפי מרכז המידע למודיעין וטרור מונה חמאס כ-20,000 מחבלים חמושים[40]. אחמד ג'עברי היה מפקד הזרוע הצבאית של חמאס, עד שחוסל בתקיפת טיל של חיל האוויר הישראלי ב-14 בנובמבר 2012.

הזרוע המדינית

הזרוע המדינית של "חמאס חוץ" אחראית על הקשר של חמאס עם מדינות אסלאמיות וארגוני טרור ועל התעצמות הזרוע הצבאית. הלשכה המדינית יושבת בקטר מאז שנת 2012, לפני כן שכנה במחנה הפליטים אל-ירמוכ[41]. עד 2017 עמד בראשה ח'אלד משעל, ואז מונה במקומו אסמאעיל הנייה. בראש הזרוע המדינית של "חמאס פנים" עומדים יחיא סנוואר במקום ראש הממשלה המודח איסמעיל הנייה ומחמוד א-זהאר, האחראי על קשרי החוץ של ממשלת חמאס.

מועצת השורא

מועצה מייעצת, גוף המספק הכוונה רעיונית והלכתית לתנועה וחבריו אינם ידועים בציבור, ככל הנראה כדי למנוע פגיעה בהם[42]. כיום עומד בראשותו ח'אלד משעל[43].

ערוץ אל-אקצא

ערוץ אל-אקצא הוא ערוץ הטלוויזיה של חמאס, המשמש לשידור תעמולה פלסטינית, תוכני הסתה והדרכות כיצד לבצע טרור. הערוץ משדר בלוויין גם למדינות בעולם, בהם ארצות ערב וריכוזי מוסלמים באירופה. הערוץ הוצא אל מחוץ לחוק והוכרז כארגון טרור בשל ההסתה לטרור המשודרת בו.

מימון חמאס

חמאס זוכה למימון רב מחלק ממדינות ערב ובתקופה מסוימת אף קיבלה מימון וסיוע צבאי וכלכלי רב מאיראן. בנוסף, ארגונים אסלאמיסטים רבים ברחבי העולם (לרבות באירופה, ארצות הברית והמזרח התיכון) המתחזים ל"קרנות צדקה אסלאמיות", מעבירים כספים לחמאס. ב-2014 חשף בכיר בחמאס, מחמוד טועמה, שלתנועה האסלאמית של ערביי ישראל ובפרט לראאד סלאח יש קשרים סודיים עם חמאס ושהתנועה האסלאמית אף מעבירה כספים לפעילויות של חמאס. טועמה נעצר על ידי השב"כ וסיפק מידע על מקורות המימון של חמאס. הוא פירט על שורה של ארגונים בינלאומיים המממנים את חמאס, בהם "מוסד אלקדס הבינלאומי" ("מואססת אל-קודס א-דאוליה") וקואליציית הצדקה ("אאתלאף אלח'יר") בראשות יוסוף אל-קרדאווי[44][45] חמאס נוהג לגבות מס על כל סחורה המועברת במנהרות ההברחה המובילות מרפיח המצרית לרצועת עזה מתחת לציר פילדלפי. מקור המימון העיקרי של חמאס (כמו גם ארגוני טרור נוספים), היא קטר, שנותנת מחסה לח'אלד משעל, יו"ר הלשכה המדינית של חמאס. על פי הערכות היא מעבירה לחמאס מדי שנה כ-100 מיליון דולר, לבד ממענקים מיוחדים שמסתכמים במאות מיליוני דולרים (למשל 350 מיליון דולר לאחר נפילת מורסי)[46][47].

בנובמבר 2014 פרסם המגזין פורבס-ישראל מחקר מקיף על פיו מייצר חמאס כמיליארד דולר בממוצע מדי שנה מפעילותו הכלכלית ומדורג במקום ה-2 מבין ארגוני הטרור בעולם מבחינת הכנסות שנתיות. על פי התחקיר ההשתלטות של הארגון האסלאמי המיליטנטי על רצועת עזה ב־2007 שדרגה את מעמדו ובתוך פחות מעשור הצליח להפוך מארגון הנסמך בעיקר על חסדי תרומות ממדינות ועמותות צדקה לקונצרן אדיר, השואב את הונו העצום ממקורות מגוונים, בעיקר בזכות רשת המיסים המסועפת והמתוחכמת שטווה, המכוונת בין היתר גם נתחים נכבדים מההון הזורם אל עזה כסיוע. נוסף לכך מנהל חמאס מאות עסקים, ופעילותו העסקית כוללת עסקי נדל"ן, ביטוח, בנקאות, מלונאות ותיירות[48].

הכרה בזרועות חמאס

מדינת ישראל, ארצות הברית, קנדה והאיחוד האירופאי אינם מכירים בחלוקה בין "זרוע מדינית" לבין "זרוע צבאית" ומבחינתן כל ארגון חמאס, על כל זרועותיו, הוא ארגון טרור. מפת הדרכים דורשת את פירוק חמאס יחד עם ארגוני טרור ואילו הסכמי אוסלו אוסרים על ארגוני טרור לרוץ בבחירות לפרלמנט הפלסטיני. הולנד יישמה בפועל הכרזה זו, ואסרה על כניסתו של הנייה לשטחה באפריל 2007.

אישים בולטים בחמאס

הנהגת חמאס מחוץ לשטחי רצועת עזה ואיו"ש

  • ח'אלד משעל, ראש הלשכה המדינית (מפקדת החוץ שמושבה בקטר). כיום עומד בראש מועצת השורא[43]
  • מוסא אבו מרזוק, סגנו של ח'אלד משעל ואחראי על גיוס הכספים בארצות הברית.
  • אסאמה חמדאן, נציג חמאס בלבנון.
  • מוחמד נזאל, חבר הלשכה המדינית של חמאס, ובעבר נציג התנועה ברבת עמון.
  • עמאד ח'אלד אל-עילמי, חבר הלשכה המדינית של חמאס, ובעבר נציג חמאס בטהראן.
  • אבו אוסאמה עבד אל-מועטי, נציג חמאס בטהראן.
  • אבו מוחמד מוסטפא, מבכירי חמאס, יושב בדמשק.
  • ג'מאל עיסא, נציג חמאס בסודאן, גורש מסודאן בעקבות לחץ אמריקאי. ימונה להיות נציג חמאס בתימן.
  • מוניר סעיד, נציג חמאס בתימן.
  • מוסטפא יוסף אל-לדאוי, בעבר נציג חמאס בסוריה ולבנון.
  • איברהים ע'ושה, חבר הלשכה המדינית של חמאס.
  • מוחמד מחמוד ציאם, היה נציג חמאס בתימן וסודאן.
  • מוסטפא אחמד אל-קאנוע, היה נציג חמאס בלבנון, סוריה ואיראן.

הנהגת חמאס בשטחי רצועת עזה

  • יחיא סנוואר, משוחרר עסקת שליט, נבחר בפברואר 2017 כמנהיג חמאס ברצועת עזה (ראש הלשכה המדינית)[49].
  • אסמאעיל הנייה, בכיר חמאס בעזה, כיהן כראש ממשלת חמאס לאחר הבחירות ב-2006. במאי 2017 מונה לראש הלשכה המדינית (חמאס חוץ) במקום ח'אלד משעל[43].
  • מחמוד א-זהאר, בכיר חמאס בעזה, כיהן כשר החוץ בממשלת חמאס.
  • ד"ר באסם נעים, כיהן כשר הבריאות בממשלת חמאס.
  • וצפי קבהא, כיהן כשר האסירים בממשלת חמאס, אחד המנהיגים הבכירים של חמאס בג'נין.
  • ד"ר נאיף אלרג'וב, כיהן כשר ההקדשים וענייני הדת בממשלת חמאס. אחיו של ג'יבריל רג'וב.
  • סמיר אבו עישה, כיהן כשר התכנון בממשלת חמאס.
  • ח'אלד אבו ערפה, כיהן כשר ללא תיק לענייני ירושלים בממשלת חמאס, מבכירי חמאס במזרח ירושלים.
  • עיסא אלג'עברי, כיהן כשר השלטון המקומי בממשלת חמאס.
  • פרופ' עאטף אבראהים עדואן, כיהן כשר ללא תיק לענייני פליטים בממשלת חמאס.
  • מחמד אלברע'ות'י, כיהן כשר העבודה בממשלת חמאס, פעיל בכיר בחמאס מאז 1995.
  • ד"ר עאטף עדואן, כיהן כשר לענייני פליטים בממשלת חמאס.
  • ד"ר ע'אזי חמד, כיהן כדובר ממשלת חמאס.
  • אסמאעיל עבד אללטיף מחמד אלאשקר, חבר סיעת חמאס במועצה המחוקקת.
  • טאהר א-נונו, דובר ממשלת חמאס ברצועת עזה.
  • סאמי אבו זהרי, מדוברי חמאס.
  • מושיר אל מסרי, מדוברי חמאס.
  • מחמד אבו טיר, מספר 2 ברשימה של חמאס לבחירות.
  • שיח' חסן יוסף חליל, ממנהיגי חמאס בשטחים (כלוא בישראל מספטמבר 2005), אביו של מסעב חסן יוסף, שהפך לסוכן שב"כ.
  • שיח' מוחמד ע'זאל, ממנהיגי חמאס בשטחים.
  • ח'ליל אל-חיה, בכיר בחמאס החליף את סעיד סיאם כשר הפנים לאחר שהשני נהרג במהלך מבצע עופרת יצוקה. סגן ראש הלשכה המדינית בעזה[49].
  • אחמד בחר, סגן יו"ר הפרלמנט מטעם חמאס.
  • אחמד אבו חלבג'ה, חבר פרלמנט מטעם חמאס.
  • אסלאם שאהוואן, דובר כוחות הביטחון של חמאס.
  • רוחי מושתהא, חבר הלשכה המדינית של חמאס בעזה[49].
  • מרוואן עיסא, חבר הלשכה המדינית של חמאס בעזה, לשעבר אחראי על יחידת המבצעים המיוחדים בחמאס[49].
  • סאמח אלסראג', חבר הלשכה המדינית של חמאס בעזה[49].

"הזרוע הצבאית"

ראו: טרוריסטים בולטים בגדודי עז א-דין אל-קסאם

פעילי חמאס שנהרגו

פעילי חמאס שנהרגו בסיכול ממוקד או תוך כדי לחימה:

  • ג'מאל סלים, מראשי חמאס בגדה, נהרג מירי טילים לעבר משרדו בשכם ב-2001.
  • ג'מאל מנסור, מראשי חמאס בגדה, נהרג מירי טילים לעבר משרדו בשכם ב-2001.
  • קייס עדואן, בכיר בחמאס בשומרון ואחראי לפיגוע במלון פארק, נהרג על ידי דחפור די-9 של צה"ל אחרי שכותר עם עוד מחבלים על ידי צה"ל, השב"כ והימ"מ.
  • מוהנד טאהר, בכיר המבוקשים בשומרון, נהרג בהיתקלות עם כוחות צה"ל ב-2002 יחד עמו נהרג עימאד דראוזה.
  • איבראהים מקאדמה, מראשי חמאס ברצועה ומייסדיו, נהרג בירי טילים לעבר מכוניתו ב-2003.
  • איסמאעיל אבו שנב, מראשי חמאס ברצועה, פעיל פוליטי של חמאס שנהרג בירי טילים לעבר מכוניתו ב-2003. חיסולו הבהיר לראשי תנועת חמאס כי גם ראשי חמאס הפוליטיים אינם חסינים.
  • עבדאללה קוואסמה, בכיר המבוקשים בחברון, נהרג בהיתקלות עם הימ"מ.
  • אחמד באדר, יורשו של קוואסמה, נהרג במצור על ידי כוחות צה"ל.
  • בסאל קוואסמה, יורשו של באדר, נהרג על ידי דחפור די-9 של צה"ל.
  • נאסר עסידה, היה בכיר המבוקשים בשומרון, נהרג בהיתקלות עם כוחות צה"ל.
  • עלי עלאן, בכיר המבוקשים בכלל שטחי איו"ש, נהרג בהיתקלות עם כוחות צה"ל.
  • אחמד יאסין מייסד וראש חמאס, "המנהיג הרוחני", נהרג בסיכול ממוקד על ידי ירי טילים ממסוק קרב לעברו כשיצא ממסגד, במרץ 2004.
  • עבד אל-עזיז רנטיסי, ראש חמאס בשטחים לאחר חיסול יאסין (מפקדת הפנים), נהרג בסיכול ממוקד על ידי ירי טילים ממסוק קרב לעבר המכונית שבה נסע, באפריל 2004. יחד אתו נהרגו שומר ראשו ונהגו.
  • עז א-דין שייח' ח'ליל, פעיל טרור בכיר בזרוע הצבאית של חמאס ונחשב למקשר בין מנהיגי חמאס בעזה לבין הנהגת הארגון בדמשק, נהרג מפיצוץ במכוניתו, ככל הנראה, נהרג על ידי המוסד[50].
  • עדנאן אל-ע'ול, נחשב ל"מדען הראשי" של חמאס. אל-ע'ול הוא שריכז את הידע בתחום שיגור הרקטות, ואחראי לפיתוח ולשיגורי הניסוי של הקסאם, הוא גם הכין את מטעני הגחון שפוצצו טנקים ברצועת עזה. נהרג על ידי צה"ל בירי לעבר מכוניתו באוקטובר 2004, בנוסף נהרג איתו עימאד עבאס ששימש כסגנו.
  • סעיד עיסא ג'בר ציאם, אבי מנהרות התופת של חמאס. נהרג בח'אן יונס ב 2005 מירי של צלף ימ"מ.
  • ד"ר נביל אבו סלמיה, בכיר בחמאס, נהרג בהפצצה על ביתו בניסיון לחסל את ראשי חמאס בשנת 2006.
  • עבד אל-מעאטי אבו דף, מאמן חבלה בכיר של חמאס, סייע בהכנתם ובאימונם של המחבלים מהחוליה שתקפה את מעבר קרני. נהרג בפברואר 2006 בתאונת אימונים בעת שהעביר אימון טרור.
  • נאפז מנצור, פעיל חמאס מרפיח שהיה מעורב בפיגוע החדירה בכרם שלום שבמהלכו נחטף החייל גלעד שליט ביוני 2006. עוד היה מעורב בניסיון הפיגוע בפסח 2008 בו נפצעו שמונה חיילים. נהרג במאי 2008 על ידי טיל שפגע במכוניתו.
  • הישאם פאיז אבו ליבדה, מזכיר לשכתו של ח'אלד משעל, ראש הלשכה המדינית של חמאס בדמשק. ככל הנראה, נהרג על ידי המוסד, אולם חמאס טוען כי נהרג בתאונת דרכים. מקורות סורים אישרו כי אבו ליבדה נהרג בתאונת דרכים בכביש חמס-דמשק. עם זאת, הם הכחישו כי אבו ליבדה היה מנהל לשכתו של ח'אלד משעל וטענו כי היה ממונה על מגזר הסטודנטים של חמאס בדמשק[51].
  • הישאם אל-לבדאני, מזכיר לשכתו של ח'לאד משעל, ראש הלשכה המדינית של חמאס בדמשק. נהרג ב-15 בספטמבר 2008 בעיר חומס שבצפון המדינה, הוא הוצא מרכבו על ידי אלמונים ונורה למוות לאור יום. החיסול יוחס למוסד על ידי כלי תקשורת ערבים, אולם גורמי אופוזיציה סוריים ממפלגת הרפורמה של סוריה (ה-RPS) טוענים כי מדובר ככל הנראה במסר של המשטר הסורי למשעל, כדי לגרום להפסקת שיתוף הפעולה בין חמאס למשמרות המהפכה באיראן[52].
  • תאופיק ג'בר - מפקד משטרת עזה - נהרג במסגרת מבצע עופרת יצוקה (דצמבר 2008).
  • השייח' ניזאר ריאן, פעיל ב"זרוע המדינית" של חמאס, מס' 3 בהנהגה, נהרג ב-2009 מהפצצה על ביתו במבצע עופרת יצוקה. הוא אחיו של אסעד ריאן, פעיל בזרוע הצבאית שנהרג ב-2005.
  • סעיד סיאם, שר הפנים של חמאס, נהרג בתקיפת חיל האוויר הישראלי בבית אחיו ב-15 בינואר 2009 במסגרת מבצע עופרת יצוקה.
  • עיאד סיאם, פעיל בכיר בחמאס ואחיו של סעיד סיאם, נהרג בתקיפת חיל האוויר הישראלי בביתו ב-15 בינואר 2009 במסגרת מבצע עופרת יצוקה.
  • מחמוד אל-מבחוח, פעיל בכיר ואחד ממייסדי הזרוע הצבאית של חמאס, נהרג בבית מלון בדובאי ב-20 בינואר 2010, ככל הנראה, נהרג על ידי המוסד[53].
  • כמאל רנאג'ה, פעיל בכיר בחמאס ואחראי חמאס ללוגיסטיקה של הברחת הנשק לעזה, נחשב לאחד מיורשיו של אל-מבחוח. נהרג בדמשק ב-27 ביוני 2012.
  • אחמד ג'עברי, ראש גדודי עז א-דין אל-קסאם בפועל ומנהיג הצבא העממי של חמאס, נהרג בסיכול ממוקד בעזה ב-14 בנובמבר 2012 בידי חיל האוויר במבצע עמוד ענן, כונה על ידי התקשורת הישראלית "רמטכ"ל חמאס".
  • ראאד אל-עטאר, מפקד חמאס ברפיח, מהנדס חטיפתו של גלעד שליט, ואחראי להחזקתו בשבי. נהרג בסיכול ממוקד במהלך מבצע צוק איתן.
  • מוחמד אבו שמאלה, מפקד הזרוע הצבאית של חמאס בדרום רצועת עזה. נהרג בסיכול ממוקד במהלך מבצע צוק איתן.
  • מוחמד אל-ע'ול, אחראי על העברת הכספים בחמאס, נהרג בסיכול ממוקד במהלך מבצע צוק איתן.
  • מוחמד א-זווארי, אחראי על פיתוח מל"טים בחמאס, נהרג ב-2016 בתוניסיה.
  • פאדי אל-בטש, בוגר אוניברסיטה בעזה, מהנדס של החמאס, נהרג באפריל 2018 במלזיה[54].
  • חאמד חמדאן אל-ח'דארי, מפקד שטח בזרוע הצבאית של חמאס, ואחראי על העברת כסף מאיראן לעזה, סוכל באופן ממוקד ב-5 במאי 2019 במהלך ההסלמה בדרום.

ראו גם: פעילי גדודי עז א-דין אל קסאם שנהרגו

ראו גם

עיינו גם בפורטל:
פורטל המזרח התיכון

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ למעט רמת הגולן, שכן חמאס תומך בתביעה הסורית לרמת הגולן
  2. ^ ניסן צור, חמאס חוזר לרשימת ארגוני הטרור, באתר ערוץ 7, 26 ביולי 2017
  3. ^ "קנדה: ארגוני הטרור האסלאמיים אינם מייצגים את האסלאם - המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה". המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה (בעברית). 24 בנובמבר 2016. בדיקה אחרונה ב-18 ביוני 2018.
  4. ^ אוסטרליה: חמאס אחראי להרג הפלסטינים בגבול רצועת עזה, באתר ynet, 15 במאי 2018
  5. ^ יפן החליטה: החמאס הוא ארגון טרור, באתר וואלה! NEWS‏, 30 בספטמבר 2003
  6. ^ [1]
  7. ^ איתמר אייכנר, האיחוד האירופי קבע: חמאס לא יוסר מרשימת הטרור, באתר ynet, 26 ביולי 2017
  8. ^ יוני מנדל‏, אבו מאזן הוציא את חמאס מחוץ לחוק, באתר וואלה! NEWS‏, 17 ביוני 2007
  9. ^ משעל: התנגדות אלימה - בתיאום עם אבו מאזן, באתר ynet, 7 במאי 2011
  10. ^ חמאס הוציא להורג עשרות חופרי מנהרות אתר כיכר השבת, 12 באוגוסט 2014
  11. ^ Hamas’ Denial of the Holocaust, הבלוג הרשמי של צה"ל
  12. ^ מרכז המידע למודיעין וטרור, ‏מל"מ: חמאס מונע מהאו"ם ללמד במוסדותיו בעזה אודות השואה, באתר צה"ל (דרך ארכיון האינטרנט), 25 באוקטובר 2012
  13. ^ מספר דוגמאות לתפיסה זו מהתקשורת הפלסטינית באתר Palestinian Media Watch (באנגלית)
  14. ^ סקירה של מרכז המידע למודיעין וטרור בנושא הסתה בערוץ הטלוויזיה של חמאס - אפריל 2009
  15. ^ מאמר של הניו יורק טיימס תחת הכותרת עלבונות חמאס ביהודים מסבכים את השלום - אפריל 2008 (אנגלית)
  16. ^ ניר יהב‏, הניה: "מגנים חיסול בן לאדן, לוחם ערבי מוסלמי", באתר וואלה! NEWS‏, 2 במאי 2011
  17. ^ ISIS threatens to wipe out Israel – Here’s why we’re taking them seriously, הבלוג הרשמי של צה"ל, מאי 2016
  18. ^ דוד פסיג, "מלחמה אסימטרית", באתר פייסבוק, 31 ביולי 2014
  19. ^ "מעצרו של מוחמד טאהא ? "מכה לחמאס"", באתר ערוץ 7, 4 במרץ 2003
  20. ^ גרסה זו מופיעה, בין השאר, בספר "אינתיפאדה" מאת זאב שיף ואהוד יערי, וכן בספר "היה הייתה ארץ" מאת סרי נוסייבה ואנתוני דוד
  21. ^ רוני הדר ויוסי מלמןיש עם מי לא לדבר, באתר הארץ, 12 ביולי 2006
  22. ^ ישראל ניסתה לפתור את בעיית הלבנונים דרך כוח צבאי ויצרה את ארגון החזבאללה ניסתה לפתור את בעיית הפלסטינים ויצרה את ארגון החמאס מתוך אתר הארץ
  23. ^ ארגון החמאס הוא תוצר של המוסד מתוך אתר Global Research
  24. ^ ארגון החמאס הוא במידה רבה תוצר ישראלי מתוך אתר Global Research
  25. ^ איך ישראל עזרה להוליד את החמאס מתוך אתר The Wall Street Journal
  26. ^ יונתן גונן, דיווח: ההנהגה המדינית של חמאס עוזבת את דמשק, באתר של "רשת 13", 30 באפריל 2011 (במקור, מאתר "nana10")
  27. ^ דיווח: 200 חמושים נהרגו ונעצרו בסיני, חדשות מחלקה ראשונה, 11 ביולי 2013
  28. ^ אהוד יערי, ‏חמאס הודה: חטפנו ורצחנו את שלושת הנערים, באתר ‏mako‏‏, ‏20 באוגוסט 2014‏
  29. ^ הותר לפרסום: חמאס בגדה תכנן הפיכה ברשות הפלסטינית, נענע10, 18 באוגוסט 2014
  30. ^ אילנה קוריאל ויואב זיתון, לראשונה מאז סיום המבצע: רקטה בעוטף עזה, באתר ynet, 16 בספטמבר 2014
  31. ^ שנה ל"שקט": 12 נפילות, 14 תקיפות, באתר ‏mako‏‏, ‏28 באוגוסט 2015‏
  32. ^ רועי קייס ואילנה קוריאל, מתוך המנהרה לישראל: סרטון חדש של חמאס, באתר ynet, 27 באוגוסט 2015
  33. ^ יואב זיתון, חופר מנהרות של חמאס העיד בשב"כ: ממשיכים לחפור, סללנו כביש למתקפת פתע, באתר ynet, 11 באוגוסט 2015
  34. ^ אמיר תיבון‏, חמאס בירך על הפיגוע בי"ם; נתניהו: "משבח את נחישות כוחותינו", באתר וואלה! NEWS‏, 21 ביוני 2015
  35. ^ שמעון כהן, חמאס משקם יכולות צבאיות שנפגעו ב'צוק איתן', באתר ערוץ 7, 23 בפברואר 2015
  36. ^ אסף גבור, בישראל מאשרים: בכירי חמאס גורשו מקטאר, באתר nrg‏, 5 ביוני 2017
  37. ^ אבי יששכרוף‏, עקב "תמיכתה בטרור": מדינות ערב ניתקו קשרים דיפלומטיים עם קטאר, באתר וואלה! NEWS‏, 5 ביוני 2017
  38. ^ פרופ' אייל זיסר, ‏קטאר מורידה פרופיל, באתר ישראל היום, 4 ביוני 2017
  39. ^ עמיחי אתאלי, אליאור לוי, סמדר פרי ויובל קרני, "פרוטקשן לחמאס", באתר ynet, 10 בנובמבר 2018
  40. ^ nrg מעריב, 'מההתנתקות גדל חמאס ל-20 אלף חמושים', באתר nrg‏, 10 באפריל 2008
  41. ^ גיא אביעד, לקסיקון חמאס, הוצאת מערכות, 2008, עמ' 23
  42. ^ חמאס, מכון ראות
  43. ^ 43.0 43.1 43.2 אבי יששכרוף‏, מנהיג חדש לחמאס: הניה נבחר לראשות הלשכה המדינית במקום משעל, באתר וואלה! NEWS‏, 6 במאי 2017
  44. ^ אור הלר, השב"כ עצר בכיר בחמאס: "ניצלו קשרים עם התנועה האיסלאמית בישראל", באתר של "רשת 13", 29 במאי 2014 (במקור, מאתר "nana10")
  45. ^ פעיל חמאס בכיר נחקר בשב“כ: איראן - מקור המימון העיקרי של הארגון, באתר צה"ל (דרך ארכיון האינטרנט), 29 במאי 2014
  46. ^ דורון פסקין, מכונת הכסף מקטאר שמניעה את חמאס, באתר כלכליסט, 21 ביולי 2014
  47. ^ רחלי בינדמן, הראל מחסלת ההשקעה באג"ח של קטאר בגלל מימון חמאס, באתר כלכליסט, 28 ביולי 2014
  48. ^ איתי זהוראי, "החמאס מגלגל כמיליארד דולר בשנה - ארגון הטרור השני בעושרו בעולם", באתר פורבס-ישראל, 11 בנובמבר 2014
  49. ^ 49.0 49.1 49.2 49.3 49.4 נדב שרגאי, ‏עזה - חבית לקראת פיצוץ, באתר ישראל היום, 9 במרץ 2017
  50. ^ יוסי מלמן ודן רביב, "מלחמות הצללים: המוסד וקהילת המודיעין", הוצאת ידיעות ספרים, 2012, עמוד 439
  51. ^ סוריה אישרה ידיעה על מותו של בכיר חמאס, החמאס הכחיש, באתר המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה, 27 באפריל 2008
  52. ^ יואב שטרן, דיווח: מזכירו של משעל חוסל בסוריה, באתר הארץ, 15 בספטמבר 2008
  53. ^ יוסי מלמן ודן רביב, "מלחמות הצללים: המוסד וקהילת המודיעין", הוצאת ידיעות ספרים, 2012; עמ' 441-450
  54. ^ הקשר הצפון קוריאני וההוראה של ראש המוסד. פרטים חדשים על החיסול במלזיה, באתר ynet, 26 באפריל 2018
אחמד יאסין

אחמד איסמעיל חסן יאסין (בערבית: أحمد ياسين; 1936 – 22 במרץ 2004) היה אימאם שכיהן כמנהיג ארגון הטרור חמאס, והעניק ביסוס תאולוגי וחותם דתי לטרור. כונה "השייח' יאסין" על שום מעמדו כמנהיג תנועת חמאס. חוסל בסיכול ממוקד שביצע בו צה"ל במהלך האינתיפאדה השנייה.

אסמאעיל הנייה

אִסמאעיל עבד א-סלאם אחמד הנייה (בערבית: إسماعيل عبد السلام أحمد هنية; תעתיק מדויק: אסמאעיל עבד אלסלאם אחמד הניה; נולד ב-29 בינואר 1962) הוא ראש הלשכה המדינית של חמאס, החל ממאי 2017. החליף בתפקיד זה את ח'אלד משעל. קודם לכן, כיהן כראש ממשלת הרשות הפלסטינית ה-5, ולאחר ההפיכה בעזה המשיך לכהן כראש הממשלה של ארגון הטרור חמאס, ברצועת עזה, בניגוד להחלטת יושב ראש הרשות הפלסטינית מחמוד עבאס, שמינה כראש ממשלה את סלאם פיאד.

הנייה הוא אחד מראשי הנהגת ארגון חמאס לאחר חיסול יאסין ורנתיסי, ובאפריל 2012 נבחר גם לכהן כראש הלשכה המדינית של חמאס בעזה.

גדודי עז א-דין אל-קסאם

גדודי עז א-דין אל-קסאם (ערבית: كتائب الشهيد عز الدين القسام, תעתיק מדויק: כתאיב אלשהיד עז אלדין אלקסאם) היא הזרוע הצבאית של ארגון הטרור הפלסטיני-סוני חמאס. הארגון מפורסם בעיקר בגלל פיגועי ההתאבדות ורקטות הקסאם, שפעיליו משגרים אל עבר יישובים ישראליים. על פי הערכות מודיעין, זרוע זו מונה רבבות מחבלים חמושים.

נכון ל-2019 לארגון כ-30,000 פעילים, כ-7,000 אנשי עתודה וכ 15,000 רקטות.

גלעד שליט

גלעד שליט (נולד ב־28 באוגוסט 1986) הוא ישראלי שנחטף בתור חייל צה"ל בשירות סדיר באזור כרם שלום ב־25 ביוני 2006 על ידי מחבלים פלסטינים, שהשתייכו לארגוני הטרור חמאס, ועדות ההתנגדות העממית וצבא האסלאם. שליט הוחזק בשבי ברצועת עזה במשך כחמש שנים וארבעה חודשים (1,941 ימים). במסגרת עסקה בין ישראל לחמאס הוא שוחרר והושב לישראל ב-18 באוקטובר 2011, תמורת שחרור 1,027 אסירים ביטחוניים, בהם מאות אסירי עולם.

העימותים בגבול ישראל–רצועת עזה (2018–2019)

ב־30 במרץ 2018 החלה סדרת הפגנות המוניות ברצועת עזה, ליד הגבול הישראלי. הפגנות ומהומות אלו, הנקראות בפי הפלסטינים "צעדת השיבה הגדולה" (בערבית مسيرة العودة الكبرى) קוראות להתיר לפליטים פלסטינים ולצאצאיהם לשוב לשטח ישראל. ההפגנות נועדו להפגין גם נגד הסגר על רצועת עזה ומעבר שגרירות ארצות הברית בישראל מתל אביב לירושלים. במסגרת ההפגנות מתעמתים פעילים ומחבלים פלסטינים עם כוחות צה"ל בסמוך לגדר המערכת סביב רצועת עזה. אלפי פלסטינים מתקרבים לגדר, תוך שחלקם מיידים אבנים, ומשליכים בקבוקי תבערה ומטעני חבלה. במקביל מעת לעת נערכים ניסיונות לחבל בגדר ולעבור אותה אל הצד הישראלי וכן ירי נגד כוחות צה"ל ששומרים על הגבול, בחסות האלימות.האירוע הראשון במהלך העימותים היה ב־30 במרץ 2018 (יום האדמה). צה"ל ומשמר הגבול נערכו בכוחות מתוגברים בציר הוברס סביב רצועת עזה ופעלו מול הפרות סדר אלימות וניסיונות לפגוע בהם. האירועים נמשכים מאז, וכוללים גם שיגור עפיפוני תבערה מרצועת עזה לישראל במטרה להצית שטחים ישראליים מעבר לגדר. כתוצאה מכך התרחשו מאות שריפות בעוטף עזה ואלפי דונמים של שדות ועצי חורש נשרפו. בנוסף לירי צלפים לעבר המפגינים הגיב צה"ל בירי טנקים לעבר עמדות חמאס וג'יהאד אסלאמי והפצצות של מטוסים ומסוקים.

בנוסף לעימותים לאורך הגדר ושיגור בלוני תבערה, שהתקיימו לאורך כל התקופה, פרצו מפעם לפעם הסלמות קצרות, שהתבטאו בירי רקטות ופצמ"רים לעבר ישראל, ותקיפות של חיל האוויר ברחבי רצועת עזה.

היקף ההרוגים והפצועים הפלסטינים בהפגנות הוא הגבוה ביותר בסכסוך הישראלי־פלסטיני מאז מבצע צוק איתן. נכון ל־16 בינואר 2019, נהרגו באירועים, על פי הדיווחים מעזה, 187 פלסטינים. מתוך ההרוגים כשליש הם אנשי זרועות צבאיות או מנגנוני ביטחון של ארגוני טרור וחצי בעלי זיקה לארגוני טרור, וכשישית אזרחים חסרי זיקה ארגונית. כמו כן, נפצעו כ־17,000 פלסטינים, רובם משאיפת גז מדמיע ומיעוטם מאש חיה שנורתה על ידי חיילי צה"ל כאשר ניסו לעבור את גדר הגבול. לצה"ל חייל הרוג אחד ועשרה פצועים.

לאורך כל התקופה התקיימו מגעים עקיפים, בתיווכה של מצרים, בין ישראל לחמאס, במטרה להרגעה נקודתית במקרים של ירי רקטות והתקפות חיל האוויר, וכן להגיע להסדרה לטווח ארוך יותר. כמו כן הייתה מעורבת במגעים קטר, שמימנה, באישור ישראל, אספקת דלק לרצועת עזה והעברת כספים למימון פעילות ממשל חמאס.

הרשות הפלסטינית

הרשות הפלסטינית (בערבית: السلطة الوطنية الفلسطينية - תעתיק מדויק: א (ל)-סֻּלטה אל-וַטניּה אל-פלסטיניּה, הרשות הלאומית הפלסטינית) היא ישות אוטונומית למחצה החולשת כמעט על כל האוכלוסייה הפלסטינית בשטחי יהודה והשומרון. באופן פורמלי שולטת הרשות גם ברצועת עזה, אולם בפועל היא איבדה שליטה זו בהפיכת חמאס בשנת 2007. הרשות הוקמה בשנת 1994 במסגרת הסכמי אוסלו בין מדינת ישראל לבין אש"ף - הארגון לשחרור פלסטין. מאז ינואר 2013 היא קוראת לעצמה מדינת פלסטין.

החלוקה המנהלית שנקבעה לאחר הסכמי אוסלו מחלקת את הרשות הפלסטינית ל-16 נפות, מהן 11 ביהודה ושומרון ו-5 ברצועת עזה. במסגרת הסכמי אוסלו חולקו שטחי יהודה ושומרון ורצועת עזה לשלוש קטגוריות:

שטחי A: שטחים בשליטה אזרחית וביטחונית של הרשות הפלסטינית.

שטחי B: שטחים בשליטה אזרחית של הרשות הפלסטינית ושליטה ביטחונית של ישראל.

שטחי C: שטחים בשליטה אזרחית וביטחונית של ישראל.באינתיפאדה השנייה (2000-2005) נפגע קשות מעמדה של הרשות הפלסטינית. ישראל טענה שהרשות נכשלה עקב חוסר פעולתה למלחמה בטרור ואף לקחה חלק פעיל בארגון ומימון פיגועים כלפי ישראלים. ב-2002 כבש צה"ל במבצע חומת מגן את הערים שבשטח A, פגע בתשתיות הרשות ועצר עשרות מפעיליה שהיו מעורבים בטרור. לאחר סיום האינתיפאדה ישראל שינתה את מדיניותה כלפי הרשות לפי התקדמות התהליך המדיני. הרשות שולטת בשטחי A ביהודה ושומרון וזוכה לשיתוף פעולה חלקי עם ישראל, בעיקר בתחום הביטחוני והמנהלי.

ב-29 בנובמבר 2012 אישרה העצרת הכללית של האומות המאוחדות ברוב גדול את החלטה 67/19 בדבר צירופה של הרשות הפלסטינית לארגון כמדינה משקיפה שאינה חברה מלאה.

ח'אלד משעל

ח'אלד משעל (בערבית: خالد مشعل; מכונה "אבו אל-וליד"; נולד ב-28 במאי 1956), בשנים 2017-1996 היה יושב-ראש הלשכה המדינית של חמאס. מאז חיסול אחמד יאסין ב-2004, הוא אחד מבכירי מנהיגי התנועה.

מבצע גשמי קיץ

גשמי קיץ הוא מבצע צבאי של צה"ל שהחל ב־28 ביוני 2006 והסתיים ב-26 בנובמבר 2006 בשטחי רצועת עזה. זוהי הכניסה הקרקעית הראשונה של צה"ל לרצועת עזה מאז ביצועה של תוכנית ההתנתקות כשנה קודם לכן. במבצע נהרגו 5 ישראלים ו-394 פלסטינים.

המבצע בא כתגובה מצד מדינת ישראל על הריגת שני חיילים וחטיפתו של רב"ט גלעד שליט ב-25 ביוני 2006 סמוך למעבר כרם שלום, ועל ירי הקסאמים מצד ארגונים פלסטיניים לכיוון ישראל ובמידה מסוימת גם בעקבות חטיפתו ורציחתו של אליהו אשרי.

מבצע עופרת יצוקה

מבצע עופרת יצוקה היה מבצע צבאי רחב-היקף שהוביל צה"ל ברצועת עזה בין 27 בדצמבר 2008 (יום שבת, ל' בכסלו תשס"ט) ל-18 בינואר 2009 (יום ראשון, כ"ב טבת תשס"ט), בעקבות ירי רקטות בלתי פוסק מהרצועה על אזרחים ויישובים במערב הנגב. מטרתו הייתה "לפגוע קשה בממשלת חמאס על מנת לגרום למציאות ביטחונית טובה יותר לאורך זמן סביב רצועת עזה, תוך חיזוק ההרתעה וצמצום ירי הרקטות ככל שניתן". בסופו של דבר הוגדרו שלושה יעדים למבצע: הראשון — ליצור רגיעה ביטחונית שתשרוד לאורך זמן; השני — למנוע את יכולת חמאס להתחמש; והשלישי — להחזיר את החייל החטוף גלעד שליט. יעד זה הוגדר, ולא חד-משמעית, רק לקראת סוף המבצע. ב-17 בינואר, לאחר 22 ימי לחימה, הכריזה ישראל על הפסקת אש חד-צדדית, שנכנסה לתוקפה למחרת בשעה 2 לפנות בוקר, וכוחותיה החלו לצאת בהדרגה מהרצועה וסיימו את יציאתם ב-21 בינואר.שם המבצע, שהחל במהלך חג החנוכה, לקוח מהשיר "לכבוד החנוכה", של חיים נחמן ביאליק.

מבצע עמוד ענן

מבצע עמוד ענן היה מבצע צבאי של צה"ל ברצועת עזה, שהחל ב-14 בנובמבר 2012 והסתיים ב-21 בנובמבר 2012. המבצע החל עם חיסולו בסיכול ממוקד של אחמד ג'עברי, מפקדה בפועל של הזרוע הצבאית של החמאס. במהלך המבצע נערכו אלפי תקיפות על יעדים ברצועת עזה, ובמקביל נורו מרצועת עזה כ-1,500 רקטות לעבר יישובי הדרום ולראשונה בוצע ירי גם לעבר ערי המרכז בהן ראשון לציון, תל אביב וירושלים. המבצע הסתיים כעבור שבוע בהכרזה על הפסקת אש. המבצע לא כלל כניסה קרקעית לרצועה והתנהל בעיקרו על ידי חיל האוויר ובאופן מצומצם, חיל הים, חיל התותחנים ויחידות נוספות.

שם המבצע נלקח מעמוד הענן המתואר בספר שמות כעמוד נסי שהנחה את בני ישראל והגן עליהם בצאתם ממצרים.לפי דובר צה"ל, במהלך המבצע פגע צה"ל בלמעלה מ-1,500 מטרות והרג כ-30 פעילי טרור בכירים, ומנגד נורו על ישראל 1,506 רקטות, כאשר 421 מתוכן יורטו על ידי מערכת כיפת ברזל. במהלך המבצע נהרגו שני חיילים וארבעה אזרחים ישראלים, כתוצאה מפגיעת רקטות. אזרח נוסף שנדרס בעת שרץ למרחב מוגן בקריית מלאכי ונפצע קשה, נפטר מפצעיו כשנה וחצי לאחר המבצע.לפי צה"ל נהרגו ברצועה 177 בני אדם, מהם 120 מחבלים ו-57 אזרחים. על פי מרכז המידע למודיעין ולטרור זוהו 169 הרוגים ברצועה, מתוכם 101 פעילי טרור ו-68 אזרחים בלתי מעורבים. על פי מקורות פלסטינים, נהרגו במבצע 139 פלסטינים, רובם אזרחים, מתוכם 34 ילדים.המבצע הסתיים ללא הכרעה צבאית, אך שני הצדדים היריבים טענו לניצחון. במבחן התוצאה, המבצע הצליח לחזק, לפחות זמנית, את כוח ההרתעה של ישראל מול שלטון החמאס ברצועת עזה. בשנה שלאחר תום המבצע פחת ירי הרקטות מרצועת עזה בלמעלה מ-98%.

מבצע צוק איתן

מבצע צוק איתן היה מבצע צבאי רחב-היקף שהוביל צה"ל ברצועת עזה בין ה-8 ביולי (י' בתמוז) ל-26 באוגוסט 2014 (ל' באב ה'תשע"ד) במשך 50 ימי לחימה.

המבצע הוכרז בעקבות ירי רקטי בלתי פוסק מרצועת עזה לעבר אוכלוסייה אזרחית ויישובים בדרום ישראל, שהחל כתגובה ל"מבצע שובו אחים" של צה"ל לאחר חטיפת שלושת הנערים הישראלים ורציחתם ב-12 ביוני אותה שנה. בשלב הראשון כלל המבצע בעיקר הפצצות כבדות של חיל האוויר הישראלי, חיל השריון וחיל התותחנים ברצועת עזה, כשבמקביל ישראל ספגה ירי רקטי מרצועת עזה והתמודדה עם חדירה של מחבלים חמושים לשטחה שהגיעו מרצועת עזה דרך הים או דרך מנהרות. בשלב השני, שהחל ב-17 ביולי, נכנסו כוחות קרקעיים של צה"ל לרצועה, תחילה לעיירה בית חאנון במטרה להרוס את מנהרות הטרור, הלחימה המשיכה וכעבור שלושה ימים החל קרב שג'אעיה. בשלב שלישי, שהחל ב-5 באוגוסט הושלמה יציאת הכוחות הקרקעיים של צה"ל מרצועת עזה, אך הלחימה נמשכה במתכונת השלב הראשון. במהלך המבצע נמנו 12 ניסיונות לתיווך ולהשגת הפסקת אש, כאשר רוב הניסיונות התקבלו על ידי ישראל, אך נדחו על ידי חמאס. המבצע הסתיים לאחר 50 ימי לחימה, עם קביעת הפסקת האש.

עם תחילת המבצע נפרסו סוללות כיפת ברזל ברחבי ישראל כדי להגן גם על יישובים במרכז הארץ. במהלך המבצע נורו 4,594 רקטות ופצצות מרגמה לעבר ישראל, מתוכן 735 יורטו על ידי כיפת ברזל, 64 מהן נפלו בשטחי מגורים, 188 מהן כשלו ונפלו בתוך שטחי הרצועה ו-3,607 מהן נפלו בשטחים פתוחים. מנגד צה"ל תקף 6,231 מטרות טרור בשטחי רצועת עזה; 10,590 מבנים נפגעו בתקיפות, 4,024 מבנים נהרסו כליל עד היסוד ו-32 מנהרות טרור הושמדו.בצד הישראלי נהרגו 68 חיילים, 5 אזרחים ואזרח זר אחד, ונפצעו 1,433 חיילים ו-837 אזרחים. בצד הפלסטיני נהרגו בין 936 ל-1,408 פעילי טרור, ובין 761 ל-1473 אזרחים, מעל ל-11,000 פלסטינים פצועים, ומעל ל-200 פעילי טרור נשבו בידי ישראל. בנוסף, עשרות פלסטינים ברצועת עזה הוצאו להורג בידי חמאס בטענה ששיתפו פעולה עם ישראל. במהלך הלחימה בין 300 אלף לחצי מיליון מתושבי הרצועה נאלצו לנטוש את בתיהם. ב-2019 אמר בני גנץ, הרמטכ"ל שפיקד על צה"ל במהלך צוק איתן, שבמבצע נהרגו 1,364 מחבלים פלסטיניים.מבצע צוק איתן נחשב למבצע הצבאי הנרחב ביותר של צה"ל מאז מלחמת לבנון השנייה, הן מבחינת משך הלחימה, מספר ההרוגים והפצועים בצד הישראלי ובצד הפלסטיני, עלותו הכספית לשני הצדדים הלוחמים ובהיותו המבצע הצבאי הראשון בהיסטוריה של מדינת ישראל שהוענק לאחריו אות מערכה באי-הכרזתו כמלחמה.

מחמוד עבאס

מחמוד עבאס (בערבית: محمود عباس, להאזנה (מידע • עזרה) נולד ב-15 בנובמבר 1935 בצפת), הידוע בכינוי אבו מאזן (أبو مازن), הוא מנהיג פלסטיני, מחליפו של יאסר ערפאת כראש הארגון לשחרור פלסטין (אש"ף). מכהן כנשיא הרשות הפלסטינית מאז הבחירות בשנת 2005. בדצמבר 2009 הוארכה כהונתו ללא הגבלת זמן, והחמאס הודיע בתגובה כי אינו מכיר בו כנשיא. קודם לכן היה ממייסדי הפת"ח.

מנהרות לחימה ברצועת עזה

מנהרות הלחימה של רצועת עזה הן מנהרות הנחפרות על ידי ממשל חמאס וארגוני טרור פלסטיני נוספים ברצועת עזה, כחלק מכוונתם לפגוע באזרחי ישראל הגרים בעוטף עזה. מנהרות אלה נחפרות מתחת לגדר המערכת סביב רצועת עזה, לשם חדירה סמויה מהרצועה לתחומי ישראל. בנוסף נחפרות מנהרות ברחבי רצועת עזה, לשם תנועה סמויה, כמקום מסתור, לצורך חטיפה של ישראלים, וכאמצעי להפתעת חיילי צה"ל במקרה של כניסת צה"ל לרצועת עזה.

חפירתן של מנהרות הלחימה החלה לפני שנים רבות, לצד חפירת מנהרות הברחה ברצועת עזה בעיקר בציר פילדלפי, והתגברה לאחר מימוש תוכנית ההתנתקות. חלק מהן שימשו למטרתן, חלק התגלו טרם הפעלתן, וחלק כנראה לא נחשפו. בנוסף למאמץ מודיעיני לאיתור מנהרות, עושה ישראל מאמץ לפתח טכנולוגיה שתסייע לחשוף מנהרות. מטרה מרכזית של הפעולה הקרקעית במבצע צוק איתן הייתה איתור מנהרות בצד העזתי של הגבול. שיפור טכנולוגי מהותי באיתור מנהרות הביא באפריל 2016 לחשיפת שתי מנהרות ארוכות בגבול רצועת עזה. על הטכנולוגיה המתקדמת שסייעה למצוא את המנהרות הללו הוטל צו איסור פרסום.

סיכול ממוקד

סיכול ממוקד הוא תחדיש שטבעו ממשלת ישראל וצה"ל במהלך האינתיפדה השנייה לתיאור פעולה צבאית של צה"ל המכוונת להתנקשות בפעילי טרור פלסטינים. ישראל רואה בפעילות הסיכול הממוקד, המופנית נגד פעילי טרור, תוך השתדלות שלא לפגוע באזרחים שאינם עוסקים בטרור, בגדר הגנה עצמית המותרת על פי כללי החוק והמוסר.

עם תחילת השימוש במונח נטען על ידי ישראל כי בכל המקרים מדובר בפעולה כנגד "פצצה מתקתקת", המסכלת באופן ברור ומיידי פעולות טרור ספציפיות. בהמשך הורחב השימוש במושג, והוא מתאר כל התנקשות בפעיל המעורב בטרור, בין אם הוא פעיל טרור בעצמו, או מנהיג בארגון שעוסק בטרור. מושג ספציפי זה בא כתחליף למושג הכללי יותר "חיסול", ששימש קודם לכן גם לתיאור פעילות מסוג זה שנעשתה קודם לכן, כדוגמת ההתנקשות ביחיא עיאש או באבו ג'יהאד. בעיתונות האמריקנית מכונה פעולה כזו targeted killing ("הריגה מוכוונת"). בעיתונות הערבית מכונה פעולה כזו "התנקשות" (اغتيالات).

עבד אל-עזיז א-רנתיסי

עבד אל-עזיז א-רנתיסי (בערבית: عبد العزيز الرنتيسي; 23 באוקטובר 1947 – 17 באפריל 2004) היה פלסטיני, רופא במקצועו, אחד משני מייסדי תנועת חמאס. הנהיג את "מפקדת הפנים" של חמאס במשך 25 ימים, תפקיד שאליו מונה בעקבות חיסולו של השייח' אחמד יאסין - המנהיג הרוחני של הארגון וקודמו בתפקיד.

קודם למינויו כמנהיג כיהן כדובר חמאס וכן כראש הזרוע המדינית של חמאס ברצועה (היה פעיל גם בזרוע הצבאית באופן בלתי רשמי). כמו כל אנשי חמאס, ובהתאם למדיניות הארגון, שלל רנתיסי כל פשרה עם ישראל, וקרא ל"שחרור" כל תחומי פלסטין באמצעות ג'יהאד נגד מדינת ישראל. רנתיסי היה גם מכחיש שואה, וטען שהשואה היא "זיוף ציוני".

פיגועי התאבדות בישראל

להלן רשימת פיגועי ההתאבדות שבוצעו בישראל, כולל ביהודה ושומרון וחבל עזה החל משנת 1993.

קסאם

קסאם היא רקטת קרקע-קרקע פשוטה העשויה מתכת ומלאה חומר נפץ. הדלק של המנוע הרקטי שלה מורכב מתערובת של סוכר ואשלגן חנקתי. התערובת בוערת בקצב מהיר ויוצרת גזים בכמות גדולה, וכך משגרת את הרקטה.

הרקטה פותחה על ידי ארגון חמאס ומיוצרת ברצועת עזה. הרקטה קרויה על שמו של עז א-דין אל-קסאם. הרקטה משמשת את ארגוני הטרור הפלסטינים הפועלים שם בעיקר לירי על יישובים ישראליים בעוטף עזה הסמוכים לגבול הרצועה וקודם לביצוע תוכנית ההתנתקות שימשה לירי על יישובי גוש קטיף. הרקטה עשויה צינור מתכת פשוט. רקטות הקסאם הראשונות היו עשויות מעמודים של תמרורים.

אף שמדובר ברקטה פרימיטיבית, בעלת טווח קצר ודיוק נמוך ביותר, המספר הרב של הפעמים שבהם שוגרו רקטות קסאם לעבר ריכוזי אוכלוסייה אזרחית בישראל הביא לקורבנות בנפש. כל ירי של רקטות קסאם הנופל בתוך אזור מאוכלס גורם לבהלה (ראו גם: הלם קרב) וכתוצאה מכך לקושי בתפקוד היום-יומי של התושבים. היישובים הסובלים ביותר מירי רקטות קסאם הם העיר שדרות, הקיבוצים והמושבים בעוטף עזה, ויישובי גוש קטיף עד לפינויו. רוב הקורבנות בנפש ורוב הנזקים לרכוש הם בשדרות.

רצועת עזה

רצועת עזה (בערבית: قطاع غزّة - קֻטַאע עַ'זֶּה) היא רצועת אדמה חופית בדרום מישור החוף הדרומי של ארץ ישראל. היא גובלת במצרים מדרום-מערב, בים התיכון ממערב ובישראל מדרום, מזרח וצפון. אורכה כ-40 קילומטרים, רוחבה נע בין 5.7 ל-12.5 קילומטרים ושטחה הכולל כ-365 קילומטר רבוע. מבחינת ריבונות היא מזוהה עם הרשות הפלסטינית, ומאז 2007 היא בשליטת החמאס. נכון ליולי 2016 מוערכת אוכלוסיית רצועת עזה על ידי ה-CIA ב-1,753,327 תושבים, לטענת הרשות הפלסטינית מנתה האוכלוסייה בדיוק 2 מיליון נפש ב-11 באוקטובר 2016. מתוך האוכלוסייה קרוב למיליון מוגדרים כפליטים וכמחציתם מתגוררים במחנות פליטים. גבולותיה של הרצועה הוגדרו בהסכמי שביתת הנשק בתום מלחמת העצמאות שנחתמו ברודוס בין ישראל למצרים בשנת 1949.

עד למלחמת ששת הימים הייתה רצועת עזה נתונה לשלטון מצרי (למעט תקופה קצרה של שלטון ישראלי בעקבות מלחמת סיני). לאחר כיבוש רצועת עזה על ידי מצרים היה ניסיון לכונן בה מעין ישות של ממשל עצמי פלסטיני; ביולי 1948 הוקמה בעזה "מועצה מנהלית לפלסטין", אשר בספטמבר אותה שנה הפכה ל"ממשלת כל פלסטין", שהתקיימה, מחוסרת סמכויות של ממש, עד לשנת 1959. במלחמת ששת הימים כבשה ישראל את הרצועה, והקימה בה יישובים ישראלים, בעיקר בגוש קטיף, ששכן בין ח'אן יונס ורפיח לבין הים. בין היישובים חודש גם כפר דרום שהיה ברצועה עוד לפני מלחמת העצמאות וישראל יצאה ממנו בהסכמי שביתת הנשק בתום המלחמה. בהסכמי אוסלו הועברה השליטה ביישובים הפלסטינים שברצועת עזה לידי הרשות הפלסטינית, אם כי הריבונות נותרה בידי צה"ל. גם לאחר ההסכמים נותרה בידי ישראל השליטה על היישובים הישראליים ברצועה, הדרכים המובילות אליהם משטח ישראל, ציר פילדלפי (רצועה צרה לאורך הגבול בין רצועת עזה לבין מצרים) ומעבר הגבול עם מצרים ברפיח. כחלק מן ההיערכות החדשה של העברת השליטה בהסכמי אוסלו, אורגנה והושלמה גדר המערכת סביב רצועת עזה לפי תפיסת-הפעלה צה"לית המקובלת בגדרות המערכת בגבולות המדינה מול מדינות שכנות אחרות: עם התרעה אלקטרונית, תצפיות ופטרולים קבועים למניעה וטיפול בכל חציית גדר.

מ-12 בספטמבר 2005 ועד יוני 2007 נמצאו השטח ותושביו בשליטה בלעדית של הרשות הפלסטינית, מלבד פעולות צבאיות של ישראל למניעת טרור, אך בלא התערבות של מדינות זרות, אף על-פי שהרשות הפלסטינית אינה מוכרת כמדינה עצמאית. מעמדה הנוכחי יוצא הדופן של רצועת עזה נוצר בעקבות יישום תוכנית ההתנתקות של ממשלת ישראל, במסגרתה נסוגו כוחות צה"ל מכל שטחי הרצועה (מלבד חדירות זמניות לשטח, סגר ימי ופיקוח ושליטה אווירית מתמדת), פונו ממנה כל אזרחי ישראל, בוטל הממשל הצבאי שהוחל בה, ונסגר הגבול בינה לבין מדינת ישראל.

במהלך חודש יוני 2007 השתלטו כוחות חמאס על הרצועה, כבשו את המתקנים הצבאיים שבשליטת פת"ח שבהנהגת מחמוד עבאס (אבו מאזן) והוציאו להורג קצינים במנגנוני הביטחון. בתגובה פיזר מחמוד עבאס את ממשלת האחדות הפלסטינית והכריז על מצב חרום. שלטון חמאס ברצועה הביא להגברת ירי הרקטות לעבר ישראל בעיקר לשדרות ויישובי עוטף עזה. ממשלת ישראל הטילה, מצד הגבול הישראלי, סגר יבשתי וימי על עזה. כחלק מחובותיה ההומניטריות של ישראל, היא מאפשרת הכנסת מוצרי מזון מסוימים וציוד רפואי לרצועה. כמו כן, המצור הביא אותה לספק מים וחשמל לתושבי הרצועה, על רקע משבר המים ברצועת עזה.

ב-27 בדצמבר 2008, לאחר תקופה ממושכת של ירי רקטות לשטחה, יצאה מדינת ישראל למבצע עופרת יצוקה נגד שלטון חמאס במטרה להביא לידי שינוי יסודי במצב הביטחוני השורר בדרום ישראל ולהסיר את האיום על אזרחיה. במהלך המבצע נהרגו ברצועת עזה 1,166 בני אדם ונגרם הרס רב. במהלך כל הלחימה נמשך ירי רקטות מרצועת עזה לעבר יישובי דרום ישראל.

בנובמבר 2012 פתח צה"ל במבצע עמוד ענן ברצועת עזה, בתגובה לירי המתמשך מן הרצועה ליישובי הדרום בשבועות הקודמים לו. במבצע נהרגו כ-170 פלסטינים ונהרסו מטרות רבות של חמאס. במהלך המבצע נורו כ-1,500 רקטות מרצועת עזה לעבר יישובי ישראל. לראשונה בוצע ירי גם לעבר ערי המרכז בהן בת-ים, ראשון לציון, תל אביב וירושלים.

ביולי 2014, לאחר ירי רקטות רבות מרצועת עזה לישראל, פתח צה"ל במבצע צוק איתן. במבצע נהרגו למעלה מ-2,000 פלסטינים, ונפצעו יותר מ-8,000 מהם, גם נגרם הרס נרחב ביותר ברצועת עזה. טווח הרקטות שנורו מהרצועה לישראל התרחב, וכלל יישובים ממצפה רמון וירוחם בדרום ועד חיפה וקיסריה בצפון.

רצח שלושת הנערים

רצח שלושת הנערים היה אירוע טרור, שבו נחטפו שלושה נערים ישראלים בגוש עציון ונרצחו באותו הלילה, ב-12 ביוני 2014 (ט"ו בסיוון ה'תשע"ד) בידי מחבלים פלסטינים מתנועת החמאס. בפיגוע נרצחו: גיל-עד מיכאל שַׁעֶר, בן 16, תושב טלמון, תלמיד ישיבת מקור חיים בכפר עציון; יעקב נפתלי פרנקל, בן 16, תושב נוף איילון, גם הוא תלמיד ישיבת מקור חיים (בעל אזרחות כפולה- ישראלית ואמריקנית); ואיל יפרח, בן 19, תושב אלעד, תלמיד ישיבת שבי חברון.

החוטפים והרוצחים זוהו כמרואן קוואסמה ועאמר אבו עישה. יוזם ומפקד החטיפה הוא מחמוד קוואסמה, מחבל חבר חמאס ממשוחררי עסקת שליט. ב-20 באוגוסט אישר בכיר חמאס סאלח אל-עארורי כי אירוע החטיפה והרצח בוצע על ידי הזרוע הצבאית של חמאס, גדודי עז א-דין אל-קסאם.עד למציאת גופותיהם נחשבו הנערים כחטופים, ונלקחה בחשבון אפשרות כי מדובר בפיגוע מיקוח. במשך כשבועיים וחצי, במסגרת מבצע "שובו אחים", השקיעה ישראל מאמצים ניכרים בניסיון לאתרם. ב-30 ביוני, 18 ימים לאחר החטיפה, נמצאו גופותיהם של שלושת הנערים. ב-23 בספטמבר, כשלושה חודשים לאחר החטיפה, אותרו שני הרוצחים בבית בחברון, ונהרגו בפעילות משותפת של צה"ל, הימ"מ והשב"כ.

במהלך 18 ימי חיפושים התבלטו בתקשורת דמויותיהן של שלוש האמהות שהעבירו מסר של אמון בדרג המדיני ובכוחות הביטחון. הן הוזמנו לדבר במועצת האומות המאוחדות לזכויות אדם בז'נבה.

משפחות הנערים ייסדו את "יום האחדות", שבו עוסקים בישראל ובתפוצות בנושא האחדות בחברה הישראלית. שיאו של היום הוא טקס חלוקת פרס ירושלים לאחדות ישראל, לאישים, ארגונים או מיזמים בעלי השפעה בתחום זה.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.