חלוקת הפרקים בתנ"ך

חלוקת הפרקים בתנ"ך ומספור הפסוקים הם פיתוחים מאוחרים מימי הביניים, והם מיוחסים לראשונה לתאולוג הנוצרי סטיבן לנגטון. קודם לכן היו ספרי המקרא מחולקים לסדרים פסוקים ולפרשיות אולם אלו לא היו ממסופרים. חלוקה זו שנעשתה במקורה בביבליה במהדורת הוולגטה הלטינית, סייעה רבות בהתמצאות הטכנית בספרי המקרא, עם זאת, חוקרים רבים מצביעים על אלמנטים תאולוגיים נוצריים שחלוקה זו מבטאת. למרות היותה נוצרית ביסודה, הוכנסה החלוקה למהדורות הדפוס הראשונות של התנ"ך במהדורות "יהודיות"[דרוש מקור], ומאז היא קיימת בכל המהדורות למיניהן.

Targum
תרגום התנ"ך לארמית מהמאה ה-11, מגניזת כורדיסטן. בתחתית הטור הימני מסומן תחילת סדר.

חלוקת התנ"ך במסורת היהודית

במסורת היהודית קיימות שלוש חלוקות עיקריות שונות של המקרא:

Parshath hayayin
תמונת פרשת איסור עבודה והוראה בשכרות. הציווי נכתב כפרשה פתוחה
  • חלוקה לפרשיות, פרשה פתוחה או פרשה סתומה, על פי גודל הרווח בין הפסקאות.
  • חלוקה לסדרים, על פי מחזור הקריאה התלת-שנתי שהיה נהוג בארץ ישראל.
  • חלוקה לפרשיות הנקראות כיום פרשת השבוע, על פי מחזור הקריאה השנתי שהיה נהוג בבבל.

חלוקה אחת היא החלוקה לפרשיות, המתחלקות לפרשה פתוחה ופרשה סתומה, ואשר סימונה בטקסט הוא ריווח בין שתי הפרשות, כאשר פרשה סתומה מתחילה באותה שורה, ומסמלת ככל הנראה הפסקה מועטת, ופרשה פתוחה מתחילה בשורה חדשה, ומסמלת ככל הנראה הפסקה גדולה יותר. במספר חומשים מודרניים פרשה סתומה מסומנת באות ס' ופרשה פתוחה מסומנת באות פ'. חלוקה זו היא עניינית, וכל קטע מכיל מספר לא קבוע של פסוקים (מחלק של פסוק (כמו בעשרת הדיברות) ועד עשרות רבות של פסוקים). חלוקה זו מקודשת ברמת הקדושה של הכתוב עצמו, שכן על פי המסורת היא ניתנה למשה רבנו ביחד עם המקרא.

חלוקה אחרת היא החלוקה לסדרים, חלוקה שהשתמרה בספרות המדרשית ונקראה לעיתים 'סימן', 'רמז', או בארמית 'פרשתא', או סומנה באות (המסמלת מספר בגימטריה) לפי הסדר. בחלק מכתבי היד העתיקים של התנ"ך ביניהם כתר ארם צובא סומנה החלוקה באות ס'[1]. חלוקה זו נקראת נוסח ארץ ישראל, והיא שימשה את תושבי ארץ ישראל לעליה בתורה בשבתות, כאשר בכל שבת קראו סדר אחד. בצורה זו סיימו את התורה בשלוש וחצי שנים. חלוקה זו הייתה בשימוש עד המאה השתים עשרה.

החלוקה לסדרים בתורה היא עניינית ברוב המקרים[2], ובספר דברים אף זהה לחלוקה לפרשות השבוע. בניגוד לחלוקה בתורה, בנ"ך לא ניתן לומר כי החלוקה לסדרים עניינית, אך היא בגודל אחיד למדי, ויש המשערים שהחלוקה נקבעה על פי דפי מהדורת מקרא מסוימת, ללא הקפדה תוכנית מהותית. בהקדמה לתנ"ך קורן מובאת השערה נוספת בשם רבי שאול קוסובסקי, הוא בדק וגילה שבנ"ך ישנם סדרים כמניין ימות החול בשנה (293), ומכך הוא הסיק שייתכן שנהגו בתקופות שונות לסיים כך את קריאת התנ"ך במחזור שנתי. על בסיס תובנה זו נוסד בימינו מחזור לימוד "נ"ך יומי". הסבר נוסף שמובא שם לעצם החלוקה שנראית לעיתים אקראית הוא שהמחלק ניסה לסיים ולהתחיל את הסדר בפסוק בעל תוכן חיובי.

חלוקה נוספת, של התורה בלבד, הייתה על פי סדר קריאת התורה בבבל, שנתקבלה היום בכל תפוצות ישראל, וזוהי חלוקת "פרשות השבוע" הידועה (כגון: בראשית, נח, לך לך ועוד). כאשר כל פרשה מחולקת לשבעה חלקים המכונים "עליות", באורך משתנה, כנראה בעיקר מצורך פרקטי של עלייה לתורה בשבת שמעלים שבעה אנשים לקריאה. ברוב המקרים עלייה תפתח ותסתיים בפסוק שתוכנו "טוב" לישראל. לעולם לא תחל עלייה כזו בקללה כנגד ישראל.

חלוקת התנ"ך במסורת הנוצרית

המסורת הנוצרית מייחסת את חלוקת הטקסט לפרקים לבישוף האנגלי סטיבן לנגטון (1150-1228), אולם אין ודאות בכך.

ככל הנראה, הראשון שהכניס את מיספור הפרקים הנוצרי לתוך ספרי המקרא היהודיים היה רבי שלמה בן ישמעאל[דרוש מקור] (בערך בשנת 1330). הוא מיקם את המיספור בשולי התנ"ך העברי (שהיה עדיין רק בכתבי-יד), כדי להקל לעקוב אחרי הפסקאות המפורטות בפולמוסים בין יהודים לנוצרים, וכך הוא אומר:

אלו הן פרקי הגוים, הנקראים 'קפיטולש', של ארבעה ועשרים ספרים ושמות כל ספר וספר בלשונם, והעתקתים מהספר שלהם, שיוכל אדם להשיב להם תשובה מהרה על שאלותם שהם שואלים לנו בכל יום על עניין אמונתנו ותורתנו הקדושה ומביאים ראיות מפסוקי התורה, הן מנביאים או מספרים אחרים ואומרים לנו: 'ראה וקרא בפסוק פלוני שהוא בספר פלוני, בכך וכך קפיטולש מהספרים, ואין אנו יודעים מהו הקפיטולש ולהשיב להם מהרה תשובה, לכן העתקתים פה ספר בראשית, נקרא בלשונם גֶינישי (=גנסיס), פרק ראשון 'בראשית ברא אלהים', שני 'ויכלו השמים' וגו'.

על אף שברוב המקרים הפרקים הנוצריים תואמים לחלקים אחדים או אחרים של המסורה, הם סותרים במקרים רבים את חלוקת נוסח המסורה. סתירה זו אינה כה בולטת באופן מעשי בסידור של בן ישמעאל, משום שהוא מיקם בפשטות את מספר הפרק באותיות בשוליים, בין אם יש התחלת סדר חדש (חלוקת נוסח המסורה) ובין אם לאו, ללא הצגת כל שבירה חדשה בתוך הטקסט לצורת ציון הפרק הנידון.

העורך המוקדם של הטקסט המודפס עד שנת 1517, דבק בצמידות לנוסח המסורה, וחילק את הטקסט לחלקים ללא ציונים של פרקי הנוצרים בשוליים. פליקס פרנסיס, היה כנראה הראשון שהציג בשוליים את פרקי הנוצרים באותיות עבריות לאורך כל העריכה שלו את התנ"ך הרבני שיצא לאור על ידי דניאל בומברג בעיר ונציה בשנת 1517 (ואחר כך ב-1521 וב-1525). אולם הוא שמר על חלוקת הטקסט של המסורה. דבר זה המשיך בכל התנ"כים העבריים, כולל מהדורת יעקב בן חיים, עד 1570.

העורכים הנוצריים של הטקסטים הרב-לשוניים (בין השנים 1514-1517), היו הראשונים שהזניחו את החלוקה היהודית המסורתית בתנ"ך המודפס ואימצו את פרקי הנוצרים בלבד, כדי להתאים את הטקסט העברי לפסוקים של הטקסט היווני והטקסט הלטיני בטורים מקבילים. למרות ההצגה של שבירות טקסט חדשות, הם הציגו מספרי פרקים במיספור לטיני אולם עדיין שמו אותו בשוליים.

Page from Ezekiel, Biblia Hebraica LACMA M.64.3.16
עמוד מתוך תנ"ך שהודפס בגרמניה בשנת 1779

אריאס מונטנוס היה הראשון ששבר את הטקסט העברי לכדי פרקים והציגם במספור עברי בגוף הטקסט, בעריכה שלו לתנ"ך העברי עם תרגום לטיני שמוצג לאורך, והודפס באנטוורפן 1571. החל מעריכה זו, אומץ נוהג זה בעריכות של הטקסט העברי. זה נעשה בהופעה הראשונה בתנ"ך העברי ללא כוונה גם בהוצאת פלנטין בשנים 1573-1574. אפילו עורכים יהודיים, שהכריזו על עריכת הטקסט היהודי לפי נוסח המסורה, הציגו בתוך הטקסט עצמו את שבירת הטקסט שנוגדת את שיטתה.

בתנ"ך מקראות גדולות שהוצאתה הראשונה הסתיימה בשנת ה'רע"ח (1517) הכולל פירושים יהודים קדמונים, התנ"ך חולק לפי הפרקים הנוצריים, כאשר בתחילת כל פרק, האות העברית המייצגת את מספור הפרק סומנה בהדגשה, אלא אם החלה פרשה מפרשות השבוע. בסוף כל פרשה הובאו ה"סימנים" לסיכום הפסוקים בפרשה, אך לא מספר הפרקים. 'סימנים' אלו מקורם כנראה בעורך נוצרי[3].

יוסף אטיאס, שערך את התנ"ך בשנים 1659-1661, לא רק שהעתיק את אותה הדוגמה, אלא הלך עד כדי איחוד מספרי הפרקים בסיכום המסורה בסוף החומש וטבע סימן לזיכרון לשם כך. יש הסבורים שהוא היוצר של סימני הזיכרון לפרקים, אחרים סבורים שמקור כל סימני הזיכרון בעורך נוצרי של התנ"ך[4]. כך, בסוף ספר בראשית, לאחר נתינת המיספור של הפסוקים על-פי המסורה, הוא מעיר כי בספר זה 50 פרקים, ושסימנם הוא "ה' חָנֵּנוּ לְךָ קִוִּינוּ"[5] ואחר כך ממשיך בסיכום המסורתי. דבר דומה הוא עושה בספר שמות, כשהוא מעיר כי יש 40 פרקים ושסימנם הוא "תּוֹרַת אֱלֹהָיו בְּלִבּוֹ"[6]. בסוף ספר ויקרא, הוא אומר כי יש 27 פרקים ושסימנם הוא "וְאֶהְיֶה עִמְּךָ וַאֲבָרְכֶךָּ"[7] בסוף ספר במדבר, הוא מונה 36 פרקים, שסימנם "לוּ חָכְמוּ יַשְׂכִּילוּ זֹאת"[8], ובסוף ספר דברים הוא מונה 34 פרקים שסימנם "אוֹדֶה ה' בְּכָל לֵבָב"[9]. יש הסבורים שכל אלו הם המצאה מובהקת שלו, שהוכנסה כחלק מהמסורה.

המוציא לאור היידנהיים, שעריכתו נדפסה ברדלהיים 1818-1821, גינה את הנוהג של שילוב מיספור הפרקים בסיכום המסורה, כערבוב בין חול וקודש:

לכן, מה שאמר כאן, 'ופרקיו 50', שהרצון בו על מספרי הקאפיטולי, איננו בשום דפוס קדמון גם לא במקראות כתבי יד, כי החלוקה הזאת בלתי מקובלת אצלינו ולא יפה חומש 'מאיר עיניים' עשו המדפיסים האחרונים להכניס חולין בקדש.

הבדלים מהותיים בין השיטות

ההבדלים בין החלוקה הנוצרית לעברית באים לידי ביטוי בהבנת הטקסט, אולם מניעיהם שונים. לעיתים עורך החלוקה שינה מהחלוקה העברית משום שחלק עליה מבחינה מבנית ובמקרים רבים משתקפת בחלוקה זו המגמה הנוצרית להמעיט בערך המצוות ולהדגיש את הפסוקים שהנצרות זיהתה כנבואה מוקדמת על ישו.

דוגמה לטעות בהבנת הכתוב היא חלוקת פרקי שיר השירים. הפיסקה האחרונה בפרק ד'[10] עוסקת בדו-שיח בין הרעיה לדודה; הדוד מתחיל את השיחה ובפסוק ט"ז פונה אליה באמרו: "עוּרִי צָפוֹן וּבוֹאִי תֵימָן הָפִיחִי גַנִּי יִזְּלוּ בְשָׂמָיו" ובאותו פסוק הרעיה מזמינה אותו: "יָבֹא דוֹדִי לְגַנּוֹ וְיֹאכַל פְּרִי מְגָדָיו". כאן צריכה לבוא תגובת הדוד להזמנה, אולם המסדר הנוצרי הפסיק את הפרק ושיבץ את תגובתו בתחילת הפרק הבא[11], משום שחשב כי זהו נושא חדש: "בָּאתִי לְגַנִּי אֲחֹתִי כַלָּה אָרִיתִי מוֹרִי עִם-בְּשָׂמִי אָכַלְתִּי יַעְרִי עִם-דִּבְשִׁי שָׁתִיתִי יֵינִי עִם-חֲלָבִי אִכְלוּ רֵעִים שְׁתוּ וְשִׁכְרוּ דּוֹדִים".

דוגמה לחלוקה מתוך מגמה פולמוסית נמצאת עם פתיחתו של ספר בראשית. התורה מתחילה את סיפוריה בבריאת העולם, שנמשכה שישה ימים, וביום השביעי האל נח, ולכן מצווים עם ישראל לשבות ביום זה. לכן החלוקה העברית של סיפור הבריאה רואה בכל הסיפור חטיבה אחת, שמסתיימת בהקדשת יום השבת. הנוצרים, שרצו לטשטש את יחודו של יום השבת, הרחיקו את הפסוקים אודותיו לפרק הבא, יחד עם סיפור גן עדן.

דוגמה מובהקת נוספת מצויה בתחילת הפרק האחרון של ספר הושע (פרק י"ד). על פי החלוקה היהודית, הפרק מתחיל פסוק אחד אחרי החלוקה הנוצרית (פסוק ב'): "שׁ֚וּבָה יִשְׂרָאֵ֔ל עַ֖ד יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֑יךָ כִּ֥י כָשַׁ֖לְתָּ בַּעֲוֹנֶֽךָ׃". המסר הוא שאחרי מספר פרקי תוכחה, הושע חותם בפרק הזה עם קריאה לשוב בתשובה. החלוקה הנוצרית, לעומת זאת, מתחילה את הפרק מהפסוק שהיה אמור לסיים את הפרק הקודם: "תֶּאְשַׁם֙ שֹֽׁמְר֔וֹן כִּ֥י מָרְתָ֖ה בֵּֽאלֹהֶ֑יהָ בַּחֶ֣רֶב יִפֹּ֔לוּ עֹלְלֵיהֶ֣ם יְרֻטָּ֔שׁוּ וְהָרִיּוֹתָ֖יו יְבֻקָּֽעוּ׃". כלומר, המסר הוא שעם ישראל פשע באלוהיו ולכן הוא יושמד. הפסוק הבא והלאה מדבר על "עם ישראל החדש" (הנוצרים).

טעם דומה קיים גם בהפרדת הפסוק "אֵת כָּל-הַדָּבָר אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם אֹתוֹ תִשְׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת לֹא-תֹסֵף עָלָיו וְלֹא תִגְרַע מִמֶּנּוּ"[12], שאמור לסיים את הפרשיה המדברת באיסור עבודת אלילים[13]. בפרק י"ב מוזהרים עם ישראל מפני שינוי בעבודת האל לפי מנהגי הגויים והפסוק המסיים מסכם את האמור כי יש לעבוד את האל רק על־פי התורה. אולם הסדרן הנוצרי הפריד בין הדברים בכוונה תחילה, כך שיובן כי האיסור הוא לנהוג על־פי הגויים הפגאנים, אבל מותר להוסיף את מנהגי הפולחן הנוצריים כמו השילוש.

בספר ישעיה[14], מדברים על "עבד ה'". פרשה זו נקראת "הנה ישכיל עבדי"[15] ומדברת על שליח ה' באחרית הימים. מבחינה עניינית אין להפריד בין סוף פרק נ"ב לבין פרק נ"ג, שהרי כל הפסוקים הללו עוסקים ב"עבד ה'", אולם היה חשוב לסדרן הנוצרי להתחיל בפרק חדש עם הפסוק "מִי הֶאֱמִין לִשְׁמֻעָתֵנוּ וּזְרוֹעַ ה' עַל-מִי נִגְלָתָה"[16], שהברית החדשה ייחסה לישו[17]

לעיתים השוני בין החלוקה העברית לנוצרית נובע מחילוקי דעות בצורת סידור הדברים מבחינה ספרותית. כאשר המחלק הנוצרי בא לסדר את סיפורי יצחק ובניו, הוא סיפח אליהם את תולדות ישמעאל. לכאורה תולדות ישמעאל[18] ראויים להסתפח לתולדות יצחק מבחינה מבנית, אך מהצד התוכני ראוי להפריד בין סיפור סופו של אברהם[19] לבין סיפור תולדות יצחק ובניו[20] ולהצמיד את תולדות ישמעאל לקורות חייו האחרונים של אברהם. זו דוגמה למחלוקת עברית-נוצרית סביב חלוקת הטקסט מבחינה ספרותית - החלוקה העברית מפרידה בין התכנים השונים ואילו הנוצרית מבדילה על פי המבנה.

חלוקת ספר תהילים

Fl- 319 Biblia de Cervera, Psalmos
ספר תהלים משנת 1300, ספרד

החלוקה של הפרקים בספר תהילים מוקדמת, ואיננה חלוקה נוצרית אלא יהודית בעיקרה. הספר חולק הן אצל הנוצרים והן אצל היהודים לפי מספר המזמורים שהוא מכיל. אולם יש חילוקי דעות במספר הפרקים: הנוצרים מחלקים את הספר ל-150 פרקים (מספר עגול) ואילו במסורת היהודית יש גרסאות שונות. בתלמוד מוזכרים מאה ארבעים ושבעה מזמורים כנגד מניין שנותיו של יעקב אבינו. יש שבעה מקומות שבהם אולי הייתה החלוקה המקורית שונה:

  • לפי אחת הדעות בגמרא[21] פרקים א-ב הם פרק אחד, והיא מביאה ראיה מכך ש"פתח בה באשרי וסיים בה באשרי".
  • פרקיםט-י מחוברים בתרגום השבעים ואולי סברו כך גם חלק מחז"ל (אם כי הדעה המובאת לעיל לא סברה כך). ראיה לכך מהעובדה שבי אין כל פתיחה, בניגוד לפרקים שלפניו ולאחריו שפותחים ב"למנצח".
  • בשל אותה ראיה, ומשום שיש פזמון החוזר בשניהם, ייתכן שפרקים מב-מג הם למעשה מזמור אחד. (גם בסוכות קוראים את שני פרקים אלו רצופים).
  • ייתכן שפרקים ע-עא היו מזמור אחד, ולכך אותה ראיה המוזכרת בשתי הדוגמאות הקודמות.
  • בתרגום השבעים פרקים קי"ד-קט"ו מחוברים כמזמור אחד. כך הוא גם בכתב היד כתר ארם צובא, וכן הוא במנהג התימני בקריאת ההלל.
  • מזמור קי"ז הוא בן שני פסוקים בלבד, ושייך כנראה למזמור שלפניו או לאחריו. בדרך כלל מחברים אותו עם זה שלפניו.
  • פרקים קל"ד-קל"ה נראים כחלק ממזמור אחד.

החלוקה במהדורות עבריות בימינו

BHK-genesis-one
תנ"ך משנת 1909 המשלב את החלוקה הנוצרית לפרקים עם החלוקה היהודית לפרשיות.

החלוקה המקובלת היום היא זו הנוצרית, המחלקת כל ספר למספר פרקים ולא לפרשות, אולם אין היא שווה בחלוקת הפסקאות לפרשיות על-פי המסורה. רבים מהפרקים מתחילים באמצע פרשייה. החל מהמצאת הדפוס הוטמעה החלוקה הנוצרית והמספור בכל המהדורות המודפסות, והיא מופיעה בכל מהדורות התנ"ך בעברית. אם כי ישנם שינויים קלים בין המהדורות השונות. שינויים בין המהדורות לא פסחו אף על המהדורות האחרונות והמהודרות שיצאו בעשורים האחרונים, כמו תנ"ך קורן, עדי, ברויאר, קאסוטו ואחרים. בין השינויים ישנם הבדלים במספור הפסוקים בעשרת הדיברות שבספר שמות ובספר דברים. פסוק בין בראשית, ל' ו-ל"א, בין ירמיה, ל' ו-ל"א, בין יחזקאל, י"ג ו-י"ד ועוד[22].

מהדורת תנ"ך קורן היה התנ"ך הראשון המודפס, שהציג את החלוקה לסדרים בציון האותיות (לצידו של הכתוב), אף שכאמור חלוקה זו אמנם הופיעה בספרי המדרשים ובמהדורות של פרשנות לתנ"ך[23]. לתנ"ך קורן צורפה הקדמה המסבירה את השתלשלות החלוקה היהודית לסדרים, ההשערות לגביה, וחשיבותה לישראל כיום.

הוצאת קורן הייתה הראשונה לשנות את החלוקה והעימוד, ולהשיב את החלוקה לפי המסורת היהודית, ואף כללה את החלוקה הארץ ישראלית הקדומה לפרשיות, שהיו נקראות במחזור של שלש שנים. עם יציאת תנ"ך זה לאור, מדינת ישראל וצה"ל אימצו הוצאה זו כתנ"ך שיוגש לחיילי צה"ל בטקסי ההשבעה, וכן כתנ"ך שישמש באופן רשמי בטקסים של המדינה. מאוחר יותר יצא תנ"ך על פי כתר ארם צובא (בהוצאת מוסד הרב קוק ובעריכת הרב מרדכי ברויאר), המחולק על פי החלוקה היהודית. בשתי ההוצאות הפרקים צוינו בראש הדף, והפסוקים וחילופי הפרקים בצד הדף, במספור עברי. מבנה תנ"ך זה, ואף הגופן שלו הועתקו פעמים רבות ללא רשות, וכיום תנ"ך זה נפוץ מאוד.

ברוב ה'חומשים' המודפסים כיום, לצורך מעקב קריאת התורה בבתי הכנסת בשבת, (בדרך כלל עם תרגום אונקלוס, פירוש רש"י, ולפעמים הערות מסורה, ופירוש 'בעל הטורים' על דרך הרמז והגימטריה) נשמר המבנה של מקראות גדולות, כשהפרקים משמשים לחלוקה, אלא אם פרשת השבוע מתחילה באמצע פרק, ומספורם (העברי) בולט, כמו גם מספור הפסוקים (העברי) בגוף הכתוב, ולא לצדו.

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ ר' לדוגמה כתר ארם צובא בתחילת פרשת 'ניצבים' (עמוד 2 בדפים הסרוקים שפורסמו)
  2. ^ הושע י"ד: על חלוקת הפרקים בתנ"ך יהודה איזנברג, שיחות בספר הושע
  3. ^ סיכומים אלו מודפסים בתנ"כים נוצרים, בעיקר בסופם של ספרים, גם לגבי הברית החדשה. ור' חלוקת התנ"ך לפרקים מאמרו של הרב שמואל הכהן וינגרטן, אביהם של רא"ם הכהן וגרשון הכהן
  4. ^ ר' במאמרו של הרב הכהן-וינגרטן
  5. ^ ספר ישעיהו, פרק ל"ג, פסוק ב'
  6. ^ ספר תהלים, פרק ל"ז, פסוק ל"א
  7. ^ ספר בראשית, פרק כ"ו, פסוק ג'
  8. ^ ספר דברים, פרק ל"ב, פסוק כ"ט
  9. ^ ספר תהלים, פרק קי"א, פסוק א'
  10. ^ מגילת שיר השירים, פרק ד'
  11. ^ מגילת שיר השירים, פרק ה', פסוק א'
  12. ^ ספר דברים, פרק י"ג, פסוק א'
  13. ^ ספר דברים, פרק י"ב בסוף הפרק
  14. ^ ספר ישעיה, פרק נ"ב-פרק נ"ג
  15. ^ על פי ספר ישעיה, פרק נ"ב, פסוק י"ג
  16. ^ ספר ישעיה, פרק נ"ג, פסוק א'
  17. ^ יוחנן יב 38
  18. ^ ספר בראשית, פרק כ"ה, פסוקים י"ב-י"ח
  19. ^ ספר בראשית, פרק כ"ה, פסוקים א'-י"א
  20. ^ ספר בראשית, פרק כ"ה, פסוק י"ט ואילך
  21. ^ תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף ט', עמוד ב'
  22. ^ עמנואל טוב, ביקורת נוסח המקרא, עמ' 3
  23. ^ הקדמה לפירוש המלבי"ם - מהדורת פרשנות שנדפסה על פי ספרי המדרשים לפי ה"פרשתאות" שסומנו באותיות
סטטיסטיקות של התנ"ך

סטטיסטיקות של התנ"ך הכוללות ספירת הפסוקים, המילים, והאותיות שבתנ"ך, ידועות עוד מימי התלמוד (בסביבות המאה ה-3). לאחר מכן בתקופת המסורה (בין המאה ה-5 ל-10), הייתה ספירת המילים והאותיות אחת הפעולות העיקריות שנעשו כדי לקבוע נוסח אחיד של המקרא ולאבטח אותו משיבושים. בתלמוד הבבלי נאמר כי משפחות ה"סופרים" המוזכרות במקרא נקראו כך על שם עיסוקם בספירת האותיות והמילים בתורה. ביהדות יש שמתייחסים לעיסוק בספירת האותיות והמילים כמצווה וסגולה.על פי הנוסח המצוי בידינו, בתנ"ך ישנם בקירוב: 23,204 פסוקים, 306,757 מילים, ו-1,202,972 אותיות. מתוכם בחמישה חומשי תורה: 5,845 פסוקים, 79,980 מילים, ו-304,805 אותיות. בספרות היהודית התפרסמו במשך הדורות סטטיסטיקות שונות של התנ"ך, רובן לא תואמות לנתונים שלפנינו.

סטיבן לנגטון

סטיבן לנגטון (באנגלית: Stephen Langton;‏ 1150 - 9 ביולי 1228) היה תאולוג ואיש כנסייה אנגלי, שחלוקת ספרי התנ"ך והברית החדשה לפרקים מיוחסת לו.

לנגטון שימש כארכיבישוף מקנטרברי שבאנגליה. פירושים ודרושים רבים משלו השתמרו עד ימינו.

בשנת 1205 חילק לנגטון את הברית החדשה ואת ספרי התנ"ך על פי תרגום הוולגטה לפרקים.

חלוקה זו עברה גם לתנ"ך העברי, ובשנת 1516 יצא לאור בוונציה, בבית הדפוס של דניאל בומברג, התנ"ך העברי בחלוקה לפרקים, כדוגמת הוולגטה.

על מלאכת החלוקה בתנ"ך העברי נאמרה ביקורת רבה מפי חכמי ישראל, שלא ראו אותה בעין יפה.

ספר שמואל

ספר שְׁמוּאֵל הוא השלישי בספרי קובץ נביאים שבתנ"ך. הספר מתאר את ההתרחשויות משלהי ימי השופטים עד שלהי ימי מלכותו של דוד. הוא מגולל את פועלם של שני השופטים האחרונים, עלי הכהן ושמואל הנביא, את עליית מוסד המלוכה בראשות מלך ישראל הראשון שאול, ואת עלייתו ותקופת מלוכתו של דוד.

פסוק

פסוק הוא משפט בתנ"ך או בכתבי קודש הנוצריים (הביבליה: הברית הישנה והחדשה).

הפסוק הראשון בתורה, ואולי הידוע מכולם, הוא "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ" (בראשית א', א).

הפסוק האחרון המופיע בספרי התנ"ך היהודי הוא "כֹּה אָמַר כּוֹרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס: כָּל מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ נָתַן לִי ה' אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם, וְהוּא פָקַד עָלַי לִבְנוֹת לוֹ בַיִת בִּירוּשָׁלַים אֲשֶׁר בִּיהוּדָה. מִי בָכֶם מִכָּל עַמּוֹ, ה' אֱלֹהָיו עִמּוֹ וְיָעַל" (דברים הימים ב' ל"ו, כג).

לפי המתואר במסכת קידושין, היה הבדל בין שיטת חלוקת הפסוקים בבבל ובארץ ישראל. חשיבות הפסוקים בהלכה מתבטאת בכך שאין עולה לתורה קורא פחות משלושה פסוקים, וכל פסוק שאין עליו מסורת לא יוצרים עליו מסורת חדשה של פיסוק. חלוקת הפיסוק בתוך הפסוק נעשית על ידי טעמי המקרא: חילוק הפסוק לשניים נקרא "אתנחתא", והטעם המורה על סוף הפסוק נקרא "סלוק" או "סוף פסוק" (שם שהפך לביטוי שמשמעותו סיום עניין).

פרק (פירושונים)

האם התכוונתם ל...

פרשה

פרשה הוא מונח המשמש כינוי לקטעים קצרים אשר מכונים פרשה פתוחה או פרשה סתומה בהתאם לצורת העימוד בתחילת הפרשה.

אמנם כיום משמש שם זה בדרך כלל ככינוי לאחת מפרשיות השבוע.

תהילים

תְּהִלִּים הוא ספר מספרי המקרא, אשר כלול בחלק הכתובים. בתרגום השבעים הספר מכונה Ψαλμοί ובתרגום הוולגטה הלטיני הוא מכונה Psalmi, ומכאן כינויו באנגלית, Psalms. בביבליה הנוצרית הוא כלול בספרות החוכמה שבברית הישנה.

במסורת היהודית מיוחס הספר בעיקרו לדוד המלך ולאישים נוספים, אולם מספר מזמורים מתוארכים בחקר המקרא לתקופת חורבן בית ראשון ולימי בית שני. בקאנון היהודי מצויים 150 פרקים בספר תהילים, בתרגום השבעים מופיע מזמור נוסף הנמנה כ-151. בשני כתבי יד של הפשיטתא ממשיך הספר בעוד 4 מזמורים נוספים: קנ"ב–קנ"ה. גרסה של מזמור קנ"א נמצאה גם בעותק במגילות קומראן, כמו גם גרסאות של מזמורים קנ"ד וקנ"ה.

תורה

הַתּוֹרָה (או על פי היהדות הרבנית: תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב) היא השם שניתן לחמשת הספרים הראשונים של התנ"ך, הקרויים גם חֲמִשָּׁה חֻמְּשֵׁי תּוֹרָה. מכיוון שעל פי ההשקפה היהודית, כל עקרונות הדת עומדים על המצוות המתוארות בחמשת ספרי התורה, לעיתים נעשה שימוש במונח "תורה" גם כדי לתאר את כלל ספרות הקודש היהודית, או באופן מופשט יותר, כל תוכן או ערך רוחני הנובעים ממצוות התורה.

בעולם הנוצרי מכונה התורה לעיתים קרובות בשמות שמקורם במונח היווני Πεντάτευχος ‏(Pentateukhos), שפירושו "חמשת הספרים". האסלאם מאמין שספר קודש אותו הוא מכנה "תַּוְּרַאת" (توراة) התגלה למשה, אבל שהטקסט שבידינו הוא גרסה מעוותת של המקור. בביקורת המקרא מרבית החוקרים מחזיקים בדעה שהתורה נוצרה באופן הדרגתי - התבססה על מסורות קדומות, נכתבה בעיקר במאות ה-7 וה-6 לפני הספירה, ואוחדה לנוסח אחיד במהלך התקופה הפרסית.

תנ"ך

הַתַּנַ"ךְ (ראשי תיבות של תורה, נביאים וכתובים) או הַמִּקְרָא, הוא קובץ הספרים שהם כתבי הקודש היסודיים של היהדות. מבין כל הספרים המרכזיים ביהדות, ספרי התנ"ך הם העתיקים ביותר, וכתיבת המאוחרים שבספרי התנ"ך הסתיימה שנים רבות לפני תחילת ספירת הנוצרים. עם זאת, ספרי התנ"ך לא נכתבו בתקופת זמן אחת. תהליך הקאנוניזציה היה ארוך ועודנו מושא להשערות החוקרים, כשלפי מרבית ההערכות הושלם בין המאה השנייה לפנה"ס למאה השנייה לה. הטקסט המוכר של התנ"ך העברי הוא נוסח המסורה, שהיה מגובש לכל המאוחר במאה העשירית. שפת ספרי התנ"ך היא עברית, אולם היא מכילה מיעוט של קטעים בשפה הארמית המקראית.

התנ"ך מהווה מוקד מרכזי לתרבות היהודית לדורותיה, ונודעה לו השפעה עמוקה גם בדתות המערב האחרות. הספרים שנכללו בקאנון התנ"ך העברי הם גם חלק מכתבי הקודש של הנצרות, ויחד עם כמה מן הספרים החיצוניים שלא נשמרו ביהדות הם מרכיבים את הברית הישנה הנוצרית (ברבים מהזרמים הפרוטסטנטיים, הספרים החיצוניים הוצאו לגמרי במאה ה-19 והברית הישנה זהה לתנ"ך). בדת האסלאם התנ"ך אינו נחשב ספר קדוש, אולם אפשר למצוא השפעות מן התנ"ך בקוראן ובמסורת המוסלמית. חלק מסיפורי התנ"ך מופיעים בקוראן, אם כי בגרסאות שונות.

ספרי התנ"ך, בשל כך שהם כלולים גם בברית הישנה, הם חלק מהביבליה הנוצרית שהיא רב-המכר הגדול בכל הזמנים והספר שתורגם למספר השפות הרב ביותר.

תנ"ך קורן

תנ"ך קורן הוא ספר תנ"ך שהודפס בהוצאת קורן ירושלים בשנת 1962, והיה לפרויקט הדגל של ההוצאה. הספר הפך לאחד מספרי התנ"ך הנפוצים בישראל. הוא ידוע בעיקר בזכות הגופן המיוחד שלו, וחידושים אחרים שנקטה ההוצאה.

תרגומי התנ"ך

תרגומי התנ"ך הם מפעל תרגום תנ"ך למאות שפות; ובשפות רבות תורגם במספר גרסאות. נכון לספטמבר 2016 תורגם התנ"ך בשלמותו ל-636 שפות ולפחות ספר אחד של התנ"ך תורגם ל-3,223 שפות[דרוש מקור] . בשפות אחדות תרגום התנ"ך היה היצירה הכתובה הראשונה באותה שפה, ולכן היה צורך לעיתים להמציא שיטת כתיבה או אפילו להמציא אלפבית לשם כך.

בראשית האלף הראשון לספירה פסקו בהדרגה מרבית היהודים להשתמש בשפה העברית, ובמיוחד בעברית מקראית, ולכן הצורך בתנ"ך מתורגם הפך לצורך בסיסי כאשר היו מתאספים כדי לקרוא בתנ"ך בבתי הכנסת, וקריאת התנ"ך הייתה מבצעת על ידי שני אנשים - אחד שהקריא את הפסוק מהתנ"ך בשפת המקור, ומתורגמן שחזר אחר דבריו בשפה המקומית. הפער בין הכתוב לתנ"ך לבין עולמו של הציבור היה גדול יותר מאשר פער של שפה בלבד, כאשר במאות השנים שחלפו בתווך התפתחה גם ההלכה, התעשר העולם התאולוגי, והמציאות ההיסטוריה השתנתה ודרשה פרשנות וזווית עדכנית עבור חלק מהתוכן. לכן מקומו של התרגום בתרבות היה גדול יותר מעבר להבנת המילים בפועל.

בתרגום שפות אין אפשרות ריאלית לבצע תרגום מדויק לחלוטין, מאחר שבכל שפה ישנן כמה אפשרויות תרגום למרבית המילים, ולכל מילה קונוטוציה שונה, וגם שונה במידה מסוימת מהקונוטציה המדויקת של המילה המקורית בשפת המקור (למשל, אפשר לתרגם לאנגלית את המילה "שמיים" ל-Sky ול-Heaven. שתי אפשרויות מתאימות שלכל אחת משמעות שונה זו מזו, וגם שונה במעט מהקונוטציה המלאה של המילה "שמיים"). מסיבה זו, לצד הניסיון לגשר על ההבדל התרבותי, כל תרגום הוא למעשה גם פרשנות. במקרים רבים נקטו המתרגמים בגישה של "תרגום מרחיב", בה התרגום מוסיף פרטים ופרשנויות מעבר לטקסט המקורי, משנה את התוכן, ומתאר את המתרחש באופן שמתאים יותר לתפיסות התרבותיות המקובלות לתקופה ולאזור. בתרגומים הנפוצים שינויים אלו נמצאים - במידה מסוימת של שינוי - בעשרות אחוזים מבין הפסוקים. הציבור הרחב בתקופות אלו הכיר את התנ"ך מהתרגומים בלבד, ולכן באזורים שונים הכירו בפועל גרסאות שונות של אותם הטקסטים, בהתאם לאמונה ההלכתית המקומית.

משמעותם התאולוגית של תרגומי התנ"ך הייתה לעיתים דרמטית. כך, למשל, תרגומי התנ"ך ליוונית ולטינית והפצתם עומדים בבסיס התפשטות הנצרות, ותרגום התנ"ך לגרמנית על ידי מרטין לותר, שאיפשר לעמים וקבוצות מסוימים לגשת אל הטקסט ללא תיווך הכנסייה הקתולית, עומד בבסיס הנצרות הפרוטסטנטית.

בחקר נוסח המקרא משמשים התרגומים העתיקים כמקור ידע חשוב על אודות התפתחות נוסח המקרא בעת העתיקה.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.