חכם באשי

החכם באשיטורקית: hahambaşı,‏ תעתיק טורקי: הָהָמְבָּשִׁי; baş ראש או מנהיג; "ראש החכמים", בטורקית-עות'מאנית: حاخامباشی‎) היה התואר שניתן לרב הראשי של קהילה יהודית ברחבי האימפריה העות'מאנית. ה"חכם באשי" של קושטא (איסטנבול) הוכר בצו מלכותי כרב הראשי של כלל היהודים באימפריה העות'מאנית. הוא נחשב למייצג היהודים בפני השלטון ובאמצעותו העביר השלטון את דרישותיו לכל הקהילות היהודיות ברחבי האימפריה.

להוציא חריג אחד, בדמותה של קהילת איסטנבול, לא הייתה משרת חכם באשי, כמוסד רשמי שהשלטונות אשרו את מינויו, עד המאה ה-19.[דרושה הבהרה] החריג לכך היא משרת החכם באשי ביאשי החל משנת 1719‏[1]. במשרה זו אחזו רבנים בני אותה משפחה: הרב נפתלי הכהן, הרב ישעיהו הכהן והרב בצלאל הכהן. המשרה התבטלה בשנת 1834.

Alepporabbiwithsecretary
הרב הראשי יעקב שאול דוויק, החכם באשי של העיר חלב בסוריה, 1908

היסטוריה

משרת החכם באשי, כמשרה רשמית באישור השלטונות, נוסדה ב-1835. על הקמת מוסד החכם באשי בקושטא החליט הסולטאן מהמוט השני ב-1826, והוא בא לידי מימוש בשנת 1835, בעת שהרב הראשי של קהילת יהודי קושטא, הרב אברהם הלוי, מונה באמצעות צו רשמי (פירמאן) לחכם באשי[2] הראשון (למעט המקרה של משה קפשאלי) של יהודי האימפריה העות'מאנית. כוונת השלטונות העות'מאניים הייתה להחיל את הדגם הנוצרי באימפריה – לכל כנסייה הייתה הנהגה כלל-אמפריאלית, שפעלה בחסות השלטון – על הקהילות היהודיות. שני ועדים נקבעו לעמוד ליד החכם באשי – ועד גשמי וועד רוחני. הראשון היה הגוף העיקרי, בעוד זה האחרון שימש כגוף מייעץ.

עם הזמן מונו רבני קהילות של ערי מחוז כחכמי באשי. כך למשל, בירושלים החל מ-1841, בקהיר ובאלכסנדריה ב-1854, בבגדאד ב-1849, במוצול ב-1864, בדמשק ובחלב ב-1865, בחברון ב-1866, בצנעא ב-1878, בטבריה ב-1883 ובעכו ב-1889.

החכם באשי באיסטנבול נחשב לראש הקהילה היהודית של האימפריה העות'מאנית, וככזה הייתה שמורה לו הזכות להתערב בחיי הקהילות ברחבי האימפריה. כמו כן היה החכם באשי של איסטנבול מעורב במינוי החכם באשי בקהילות השונות. החכם באשי, בהיותו פקיד ממשלתי שיכול להיעזר בשלטונות, שימש כתובת חשובה עבור הקהילות ברחבי האימפריה, כאשר רצו לממש תוכניות שונות בתחומי החברה והחינוך. כך למשל, בעשור הראשון של המאה ה-20 פנו יהודי צנעא אל החכם באשי באיסטנבול, הרב חיים נחום, בבקשה שיסייע להם בהקמת בית ספר מודרני. בכך תרם מוסד החכם באשי לחיזוק הארגון הקהילתי של יהודי האימפריה העות'מאנית ולתחושת האחדות והמעורבות.

השלטונות העות'מאניים הגדירו את תפקיד החכם באשי ככזה המשלב בין הסמכות החילונית וזו הדתית. איחוד שתי פונקציות ההנהגה במשרה זו גרם לכך שמהר מאוד איבד מוסד החכם באשי את מקומו בהיררכיה הדתית, מאחר שהתככנות של המינויים הפוליטיים במסגרת מוסד זה העיבו על הסמכות הרוחנית. לכן קרה, לא אחת, שמי שנבחר לתפקיד החכם באשי לא היה הגדול בתורה בקרב הקהילה, ואף לעיתים כלל לא השתייך לשורה הראשונה של תלמידי החכמים באותו מקום. כתוצאה מכך נוצר לעיתים מתח רב בין מוסד החכם באשי ובין ההנהגה הדתית המסורתית. ישנה גישה שטוענת כי מלכתחילה תפקידו של החכם באשי היה חילוני-פוליטי-מנהלי מובהק ולא רוחני-למדני-מוסרי.

לעיתים מונה בקהילות השונות חכם באשי שהגיע מקהילות אחרות. כך למשל, ב-1876 הגיע הרב יצחק שאול מאיסטנבול למלא את תפקיד חכם באשי בצנעא, והרב רפאל קצין מחאלב מונה ב-1847 לחכם באשי בבגדד. היו רבנים ששימשו כחכם באשי ביותר מקהילה אחת. כך היה הרב אליהו בכור חזן שהיה ירושלמי במקורו, ושימש כחכם באשי בטריפולי (1875 - 1888) ולאחר מכן באלכסנדריה (1889 - 1908). לעיתים הייתה פעולת החכמים ה"מיובאים" מוצלחת, ולעיתים עוררו קשיים ופולמוס רב. כך היה המקרה של הרב יצחק שאול, שבא לצנעא ביוזמת הקהילה, אך לא הצליח בתפקידו, ומינויו של הרב רפאל קצין שמינויו עורר פולמוס קשה בקרב הקהילה המארחת עוד מראשית המינוי. גם פעולותיהם של ארבעת הרבנים שכיהנו כחכם באשי בדמשק בשנים 1880 - 1920 והובאו מחוץ לעיר, לא צלחה. בהיעדר בסיס פוליטי יכולתם לחולל שינויים משמעותיים הייתה מוגבלת.

ב־1842 אוחדו תפקידי ה"חכם באשי", הרב הראשי לקושטא ונציגם הרשמי של היהודים בפני השלטון הטורקי, עם תפקידי "הראשון לציון", ששימש גם כמנהיג היהודי בארץ ישראל והוא נקרא בשני התארים. תפקיד זה הפך מאוחר יותר למשרת הרב הראשי הספרדי של ארץ ישראל. הראשון שנשא את שני התארים היה הרב חיים אברהם גאגין (אג"ן). אחריו כונו כל הרבנים הראשיים בירושלים בשני התארים. אין לקשר את מינוי ה"חכם באשי" בירושלים לתואר "ראשון לציון" שקדם לו בכמאה שנה.

רבנים נוספים שהחזיקו בתואר זה: הרב אברהם אשכנזי, הרב רפאל מאיר פאניז'ל (המרפ"א); הרב יעקב שאול אלישר ("יש"א ברכה"), שעל שמו שכונת גבעת שאול בירושלים; הרב בצלאל הכהן שימש בתפקיד ה"חכם באשי" של יאשי ובהמשך ירשו אותו בתפקידו צאצאיו.

ראו גם

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ אתר משרד התרבות והדתות של רומניה.
  2. ^ לרב אברהם הלוי הוענקה תעודה רשמית – בראת (גר').
אליהו מזרחי

רבי אליהו מזרחי (הרא"ם; 1435–1526, רפ"ו) היה פוסק הלכה, איש מדע, ומדינאי יהודי-טורקי. רבה הראשי של יהדות האימפריה העות'מאנית ומנהיגה, ראש ישיבה ואחד משלושת פרשניו העיקריים של פירוש רש"י לתורה.

בן-ציון מאיר חי עוזיאל

הרב בן-ציון מאיר חי עוּזיאל (י"ג בסיוון ה'תר"ם, 23 במאי 1880 - כ"ד באלול ה'תשי"ג, 4 בספטמבר 1953) היה הראשון לציון והרב הראשי הספרדי הראשון של מדינת ישראל. אחד הרבנים הבולטים במחצית הראשונה של המאה העשרים.

דוד פאפו

הרב דוד פאפו (כ"ג באייר ה'תר"ח, 26 במאי 1848 - כ"ב בניסן תרפ"ז, 24 באפריל 1927) היה הרב הראשי של בורסה שבטורקיה וביטולה שבמקדוניה, חכם באשי של טריפולי שבלוב ובגדאד שבעיראק, ממנהלי בית החולים משגב לדך בירושלים, אב בית דין וחבר ועד העדה הספרדית בעיר.

הראשון לציון

הראשון לציון הוא תואר שמקורו בפסוק: "ראשון לציון הִנֵּה הִנָּם ולירושלים מְבַשֵׂר אֶתֵּן" (ישעיהו, מ"א, כ"ז), ומשמש כתארו של הרב הראשי הספרדי לישראל.

החל משנת ה'תשל"ג, נקבע בחוק שיש להחליף רב ראשי כל עשר שנים ולא להמתין עד פטירתו כפי שהיה מקובל עד אז, אמנם התואר הראשון לציון נשאר גם לאחר הפטירה.

חזקיה שבתי

הרב חזקיהו שבתי (יהושע) (ה'תרכ"ב, 1862 – ה'תשט"ו, 1955) היה שד"ר, אב בית דין העדה הספרדית בירושלים, ממלא מקום החכם באשי ביפו, וחכם באשי בטריפולי שבלוב ובחלב שבסוריה.

חיים נחום אפנדי

הרב חיים נחום אפנדי (1873 – 1960) היה דיין, פוסק, בלשן, היסטוריון ומלומד יהודי יליד מניסה, ששימש כרב הראשי (חכם באשי) של יהודי האימפריה העות'מאנית (1906 - 1920) והרב הראשי של יהודי מצרים (1925 - 1960).

חיים פלאג'י

רבי חיים פלאג'י (’החבי"ף‘; י"ז בטבת ה'תקמ"ח (28 בדצמבר 1787) - י"ז בשבט ה'תרכ"ח (10 בפברואר 1868)) היה פוסק, פרשן ומקובל, מגדולי חכמי איזמיר.

חכם

ביהדות, חכם הוא תואר כבוד לאדם שהוא מלומד ובקיא בתורה. התואר מוענק לאדם בשל חכמתו והבנתו.

משמעותו המילולית של התואר היא "אדם בעל שכל, נבון, פיקח".

ביהדות הקראית, מנהיגים רוחניים נושאים בתואר "חכם", כדי להבדיל אותם מאחיהם הרבניים שנושאים בתואר "רב". מאחר שהתאולוגיה הקראית מבוססת על שימוש בהיגיון על ידי כל פרט בעצמו על מנת לפסוק הלכה בעצמו, התפקיד של החכם הוא יותר יעוצי מאשר תפקיד של רב. כיום במדינת ישראל מרבים לכנות את החכמים הקראים גם בתואר "רב".

במדינות מוסלמיות, רבנים נקראים "חכם" או "אלחכם" מכיוון שהמילה "אל-רבּ" היא אחד משמותיו של האל. לכן הרב הראשי של האימפריה העות'מאנית נשא בתואר חכם באשי. גם בקהילות הספרדיות שלא היו בתחום השליטה של האסלאם (למשל במערב אירופה) מקובל לקרוא לרב "חכם". הכינוי חכם משמש בדרך כלל לתיאור הרב המקומי ה"מרא דאתרא".

בישראל, משפחות רבות ששם משפחתם הוא חכם. רוב המשפחות ששמם היה אַלחכם שינו את שמם ל"חכם" או ל"החכם". רק מעטים שימרו את השם אַלחכם עקב המילה אַל המציינת שלילה.

יהודה נבון

הרב יהודה נבון "מורנו" (? - 1844) היה שד"ר, אב בית דין בירושלים, חכם באשי והראשון לציון.

יוסף מטראני

רבי יוסף מטראני (1568–1639), המכונה המהרי"ט, המוהרי"ט או המהרימ"ט (כדי להבדילו מהמהרי"ט ר' יוסף טאיטאצאק), היה מגדולי וחשובי הפוסקים, בנו של ר' משה מטראני, המבי"ט. מרבני צפת, נודע בעיקר בעקבות השו"ת אותו חיבר, שו"ת המהרי"ט, וחידושיו על חלקים מן הש"ס. שימש כחכם באשי של טורקיה, וכן כשד"ר בקושטא.

יחיא קאפח

הרב מארי יחיא קאפח (הנקרא בפי תלמידיו "הרב הישיש" או "מארי הישיש"; ה'תר"י - ה'תרצ"ב; 1850–1931) היה מגדולי חכמי תימן בדורו, ידוע במלחמתו כנגד ספר הזוהר והקבלה ולמען חזרתה של יהדות תימן לפסיקת ההלכה לפי הרמב"ם והרס"ג (רבי סעדיה גאון) ודחיית מנהגים שנהגו אחרי חתימת התלמוד כמעט לחלוטין. ידוע בגישתו השכלתנית ובמאמרו: "למד היטב, חקור והשכלת". היה סבו ומחנכו של הרב יוסף קאפח.

יעקב ענתיבי

הרב יעקב ענתיבי (ה'תקמ"ז, 1787 - ז' בתשרי ה'תר"ז, 1846) היה הרב הראשי ("חכם באשי") של דמשק במשך כשלושים שנה. נאסר בתקופת עלילת דמשק.

מוסד החכם באשי במולדובה

נפתלי בן יצחק הכהן נחשב לחכם באשי הראשון של נסיכות מולדובה ומייסד שושלת החכם באשים שבאו בעקבותיו, כולם, פרט לאחד, מבני משפחתו.

נפתלי בן יצחק הכהן נולד במאה ה-17 בפוזנן, היה רב ורופא. מסופר שב-1719, כששהה באיסטנבול, ריפא את בנו של הווזיר הגדול ובתמורה הוענק לו התואר של חכם באשי של מולדובה. לא נמצאו מסמכים המאשרים סיפור זה, לכן לא מן הנמנע שהסיפור הומצא על ידי בני משפחתו, כדי לתת תוקף לתביעתם לשמור תפקיד זה לבני משפחתם. נפתלי עצמו נפטר ב-1724 ולא הספיק להיות חכם באשי בפועל.

ישעיהו בן נפתלי הכהן הגיע ליאשי מאיסטנבול (כנראה לאחר מות אביו) ונחשב לרב הראשון שמילא את הפונקציה של חכם באשי במולדובה. אין פרטים על תאריכי לידתו ומותו. בנו, בצלאל בן ישעיהו הכהן (בצל - ברומנית: Beţăl) כיהן כרב ביאשי ומילא את תפקיד החכם באשי, אך יש גם סברה, מבוססת על הכתוב על מצבתו, שהיה רק אב בית הדין הרבני של יאשי בשנים 1719 - 1743. על מצבתו נכתב שהיה אב בית דין ומורה הוראה. הוא נפטר ב-1743.

ממשיכו של בצלאל היה בנו, יצחק בן בצלאל הכהן, שהיה כנראה החכם באשי הראשון שנהנה מכל סמכויות המשרה. הוא זכה לאשרור משרתו על ידי שליט נסיכות מולדובה ב-1758 ופעם נוספת ב-1769. יצחק זכה להכרה בסמכותו גם על יהדות ולאכיה, שם מינה כממלא מקומו את אחיו, ישעיה בן בצלאל הכהן. ישעיה כיהן בבוקרשט בתחילת שנות השישים של המאה ה-18, שם גם נפטר ב-1765 ונקבר במקום.

לאחר מותו של יצחק בן בצלאל הכהן, ב-1777, נמצא יהודי אחר שחשק במשרה, מרדכי בן משה חיים והוא שילם בקשיש מתאים לקסריה קונסטנטין דאפונטה (Chesarie Constantin Daponte), החדרן הגדול של השליט וזכה במשרה. היהודים לא היו מרוצים מהחכם באשי החדש, ערערו על ידיעותיו בהלכה והדיחו אותו מתפקידו כאב בית הדין הרבני. בלחץ הקהילה היהודית ומשפחת הכהן, שתבעה לעצמה את התפקיד, הודח מרדכי כעבור שנה ממינויו והשליט אילץ את החדרן להשיב לו את הבקשיש. קסריה כתב על כך בזכרונותיו. במקומו של מרדכי בן משה חיים התמנה לחכם באשי נפתלי בן יצחק הכהן. נפתלי, שכונה גם נפתולה (Naftule), כיהן מ-1778 עד מותו ב-1809. בתקופת נפתולה התחיל המאבק עם החסידים שמספרם בנסיכות מולדובה גדל בהתמדה. ב-1804 קיבל נפתולה אישור מהשליט למנות שוחטים רק מבין ילידי הארץ, דבר שהיה מכוון נגד החסידים, שמרביתם היו מהגרים מתחומי גליציה, פולין ואוקראינה. את מקומו של נפתולה ירש אחיו (כנראה שבנו, אברהם ונכדו הקטין נמצאו לא מתאימים), שעיה נפתולוביץ'.

משה קפשאלי

רבי משה קפשאלי (1420–1495) היה הרב הראשי ליהודי איסטנבול והוכר על ידי הסולטאנים מהמט השני ובאיזיט השני, כסמכות התורנית העליונה בכל האימפריה העות'מאנית.

נחמן בטיטו

הרב נחמן בטיטו (1845 - ט"ו באלול תרע"ה, 25 באוגוסט 1915) היה איש ציבור, מנהיג העדה המערבית בירושלים, חכם באשי והראשון לציון.

נסים יהודה דנון

הרב נסים יהודה דנון (תרל"ד 1874 - ט"ו בשבט תר"ץ 1930) היה הראשון לציון והחכם באשי האחרון בתקופה העות'מאנית.

סלימאן מנחם מני

הרב סלימאן מנחם מני (1850–1924) היה ראש ישיבה, מורה צדק, אב בית דין, חכם באשי ורבה של חברון. לאחר פטירת הראשון לציון, הרב יעקב שאול אלישר, החליפו הרב מני במשך תקופה קצרה בתפקידו. עד לבחירתו לתפקיד החכם באשי של חברון, כתב ספרות יפה ושירים רבים.

שלמה אליעזר אלפנדרי

הרב שלמה אליעזר אלפנדַרי, ידוע בכינוי "הסבא קדישא", (תקפ"ו או תק"ץ - כ"ב באייר תר"צ, 20 במאי 1930) היה פוסק ומקובל, החכם באשי של דמשק ולאחר מכן של צפת.

ששון כדורי

הרב ששון כדורי (14 באוקטובר 1886 - 24 במאי 1971) היה ראש הקהילה והרב הראשי של יהדות בבל (חכם באשי) בעיראק, במשך למעלה מארבעים שנה. בשנת 1920 נתמנה לדיין שני ברשותו של הרב יחזקאל אליה, ועם פטירתו נתמנה לאב בית הדין בשנת 1923; לאחר מכן בשנת 1927 נבחר לרב הראשי של הקהילה היהודית, משרה שבה כיהן עד לפטירתו בשנת 1971.

הרב כדורי הנהיג את הקהילה היהודית בעיראק בשיאה ובירידתה, החל מתחילת דרכו של המשטר המלוכני בעיראק בראשות המלך פייסל הראשון, ועד לתקופת שלטונו של סדאם חוסיין. מקהילה של כ-200,000 איש בשיאה, עד לקומץ 3000 יהודים שנותרו בה בשעת פטירתו. הרב כדורי ניצל את כישרונותיו הפוליטיים לשמר קשרי עבודה רציפים עם השלטונות העיראקיים מתוך מטרה להגן על הקהילייה היהודית, ולהרחיב ככל הניתן את חופש הפעולה והעיסוק של היהודים. הוא רקם יחסים טובים עם השלטונות, שראו בו אדם קדוש והוא אף שימש כמתווך בינם ובין יריביהם הפוליטיים.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.