חינוך תורני

חינוך תורני הוא מסגרת חינוכית שמושם בה דגש עיקרי על לימודי קודש ועל חינוך לעבודת ה' וליראתו. בעבר נמנע החינוך התורני מלימודי חול, אך בימינו לרוב נכללים בו גם לימודי חול בסיסיים. קיימות רמות שונות של מסגרות הנכללות בחינוך התורני, והן משתנות לפי אופי הקהילה שהמוסד החינוכי מותאם לאורח החיים שלה.

בחינוך התורני נהוגה הפרדה בין בנים לבנות - ישנם בתי ספר לבנים בלבד ואחרים המיועדים לבנות בלבד.

בנוסף לחינוך תורני מובהק, בציבור הדתי-לאומי משמש מושג זה לתיאור בתי ספר המתוגברים בלימודי קודש יותר מן המקובל בחינוך הממלכתי-דתי.[1]

מסגרות לימוד בחינוך תורני לבנים

Novogrodek Talmud Torah
לימוד תורה ב"חדר" בעיירה היהודית נובוגרודק (כיום בבלארוס), 1930
Kollelbirkatizhak
לימודים בכולל "ברכת יצחק"
  • תלמוד תורה, שבו למדו ילדים מגיל 3 או 4 שנים עד גיל 13. ביהדות אשכנז תוכנית הלימודים כללה לימוד קריאה ולימוד חומש על פי פירושי התלמוד, רש"י ומדרשים. שיטת הלימוד העיקרית הייתה בדרך של לימוד בעל פה. בארצות האסלאם הפעילות המרכזית בבית הספר הייתה שינון טקסטים מהמקרא ומהתפילה. מטרתו העיקרית של מוסד חינוך זה הייתה להכין את הלומדים בו להשתתפות פעילה בבית הכנסת. תוכנית הלימודים לא הוגבלה אך ורק ללימודי קודש. רב האי גאון קבע כי "מותר ללמד תינוקות של בית הכנסת אגב לימוד התורה כתב ערבי וחשבונות, אבל שלא עם התורה אינו נכון".[2]
  • ישיבה קטנה (או: ישיבה לצעירים) - ישיבה לגילאי חטיבת ביניים ותיכון (14 עד 17) שלומדים בה רק לימודי קודש.
  • ישיבה תיכונית - ישיבה דתית לאומית לגיל תיכון, המשלבת לימודי קודש ומדעים לבגרות.
  • ישיבה גדולה / גבוהה[3] - ישיבה לגיל התיכון ואחריו (16/17 ומעלה). מוסד זה קיים בציבור הליטאי, בציבור החסידי, בציבור הספרדי ובציבור הדתי לאומי. בישיבה זו לומדים רק לימודים תורניים.
  • ישיבה לחוזרים בתשובה - ישיבה ללא הגבלת גיל, המשמשת את החוזרים בתשובה, המקדישים את יומם ללימוד תורה. הישיבה הראשונה בסגנון זה היא ישיבת אור שמח.
  • כולל - ישיבה לנשואים (אברכים), ליום שלם או לחצי ממנו. רוב הלומדים בכולל מקבלים מלגת קיום חודשית. סכום המלגה משתנה מכולל אחד למשנהו, ובישראל תקציב הכוללים מורכב לרוב מהקצבה של המדינה, המחושבת לפי מספר התלמידים ש- "תורתם אומנותם" ומתקציב נוסף שמקורו בדרך כלל בתרומות.

מסגרות לימוד בחינוך תורני לבנות

עד ראשית המאה ה-20 היה מקובל בבתי היהודים החרדים באירופה שהבנים לומדים בתלמוד תורה ואילו הבנות נשארות בבית כדי לעזור לאם המשפחה בעבודות הבית. תנועת ההשכלה, שפרחה החל מהמאה ה-18 השפיעה גם על היהודים לרצות להקנות השכלה פורמלית לבנות, ועל צעירות יהודיות לרצות לרכוש השכלה גבוהה לעצמן. עקב היעדרם המוחלט של מוסדות חינוך יהודיים לבנות, פנו צעירות רבות לחינוך הכללי וכתוצאה מכך עזבו חלקן את שמירת המצוות. בעקבות כך הקימה התופרת האלמונית שרה שנירר בשנת 1918 בית ספר חרדי לבנות, לו קראה 'בית יעקב'. המוסד הוקם בתמיכתם של הרב משה דוד פלאש,[4] של האדמור הזקן מגור (ה"אמרי אמת") ובברכתו של האדמו"ר מבעלז.

רשת החינוך 'בית יעקב' כוללת כיום בתוכה גני ילדים, בתי ספר יסודיים, בתי ספר תיכוניים וסמינרים עבור כיתות י"ג-י"ד (ולעיתים גם שנה שלישית) בהם נלמדים לימודי מקצוע לצד מקצועות הקודש.

מדרשה תורנית לנשים היא מסגרת חינוך תורני לנשים הכוללת לימוד תורה אינטנסיבי במגוון מקצועות היהדות. ברוב המדרשות ניתן דגש על התודעה הדתית של הלומדות, ולכן הציר המרכזי של הלימודים הוא לרוב סביב מחשבת ישראל. בנוסף נלמדים במדרשות באינטנסיביות תחומים כמו מקרא, הלכה, ובחלק מהמדרשות אף חסידות. הגמרא נלמדת ברוב המדרשות, אך ברמת אינטנסיביות משתנה. בדרך כלל מדובר על לימוד של סוגיות מסוימות (בעיקר באגדה) בלבד, לעיתים תוך תרגום לעברית, אך בחלק מהמדרשות ישנו לימוד מעמיק הכולל לימוד של מסכת "על הסדר". המוסד העל תיכוני הראשון שהעניק לימודים תורניים מעמיקים לנשים הוא מכללה ירושלים, שהחלה את פעילותה בשנת הלימודים ה'תשכ"ה (1964/1965) כסמינר למורות, אך מטרתה הבסיסית הוגדרה כחינוך התלמידות לחיי תורה ומצוות שלמים. המדרשה הראשונה בישראל, שהוקמה כמוסד שתכליתו הבלעדית היא לימוד תורה בשבוע לימודים מלא, היא מדרשת לינדנבאום (בשנים 1977-1986 היא נקראה "ברוריה") שהוקמה בשנת הלימודים ה'תשל"ז (סוף 1976). במקביל נפתחה באותה שנת לימודים המדרשה לבנות באוניברסיטת בר-אילן (בשמה כיום: המכון הגבוה לתורה - המדרשה לנשים), הכוללת לימודים באופי ישיבתי ומקנה ללומדות מלגת לימודים ותחליף לחלק מהשעות האקדמיות.

התערבות המדינה בתוכנית הלימודים

העמידה על העיקרון של לימודי קודש בלבד בישיבות, מתנגשת לעיתים עם הרגולציה הקובעת תוכנית הלימודים ודורשת לכלול בה לימודי חול. דוגמה: בשנת 1924 עמדה ישיבת סלבודקה בפני סכנת סגירה, משום שהחוק הליטאי קבע כי כל ישיבה שלא תלמד לימודי חול כלליים לא תוכר על ידי השלטונות, ותלמידיה יגויסו לצבא. בעוד ישיבות אחרות קיבלו את החוק החדש[דרוש מקור], ראש ישיבת סלבודקה, הרב נתן צבי פינקל, סירב לכך בתוקף, בנימוק שהתערבות מסוג זה מקעקעת את עצם מהותו של המושג ישיבה, ולאחר שחלק מתלמידי הישיבה קיבלו צווי גיוס העביר את הישיבה, על כל תלמידיה ורבניה, לארץ ישראל.

חוק חינוך ממלכתי, שנחקק בשנת 1953, איחד את הזרמים השונים שהתקיימו במערכת החינוך בישראל לשתי מסגרות: חינוך ממלכתי וחינוך ממלכתי דתי. מסגרות אלה נמצאות בניהולו ובפיקוחו של משרד החינוך. מחוץ למסגרת האחידה של חוק חינוך ממלכתי נותרו בתי הספר של החינוך העצמאי של הזרמים החרדיים, המעניקים לתלמידיהם חינוך תורני. בתחילה, היו כל החרדים כלולים במסגרת החינוך העצמאי, אולם עם הקמת תנועת ש"ס, הקימה התנועה על רקע של אפליה עדתית רשת חינוך משלה בשם מעיין החינוך התורני. החינוך העצמאי זוכה לתמיכה ממשלתית מופחתת בהשוואה לחינוך הממלכתי, אך נהנה מעצמאות בכל הנוגע לסדרי הלימוד ותכני הלימוד שבו, וכך גם סמינר בית יעקב והישיבות.

תוכנית הליבה גובשה בעשור הראשון של המאה ה-21 ולפיה כל בתי הספר וגני הילדים בישראל יחויבו בלימודי יסוד זהים, תוך התניית תמיכה כלכלית ביישום לימודים אלו. החרדים הביעו התנגדות נחרצת לכל התערבות בתכני החינוך במגזרם.[5] בעקבות עתירה לבג"ץ למניעת תקצוב ממשלתי למוסדות חינוך במגזר החרדי הנמנעים מללמד את תוכנית הליבה,[6][7] אושר בכנסת, ב-23 ביולי 2008, לפני מתן פסק הדין, חוק מוסדות חינוך תרבותיים ייחודיים, המאפשר לשר החינוך להכיר בבתי ספר שאינן מקיימים את תוכנית הליבה כ"מוסדות חינוך תרבותיים ייחודיים" ולתקצבם בשיעור של 60% מהתיקצוב הממשלתי של בתי ספר ממלכתיים.[8]

לקריאה נוספת

  • שירה ‬ ברויאר, "חינוך תורני בעידן שוויוני - הלכה למעשה", להיות אשה יהודייה א, 2001, עמ' 252-247 ‬

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ מיטל להבי, כפייה חרדית?, באתר mynet (כפי שנשמר בארכיון האינטרנט), 27 באפריל 2010
  2. ^ שמחה אסף, מקורות לתולדות החינוך בישראל (תל אביב, תרפ"ה-תש"ג), כרך ב' ד'-ה'.
  3. ^ המונח "ישיבה גדולה" נפוץ בעיקר בציבור החרדי, ואילו המונח "ישיבה גבוהה" מקובל בציבור הדתי-לאומי, אך החלוקה איננה מוחלטת
  4. ^ משה לוונטהל, ‏ביוגרפיה של הרב משה דוד פלעש הי"ד, באתר "דעת"
  5. ^ אנשיל פפרהחרדים מסרבים ללמד את "תוכנית הליבה", באתר הארץ, 21.1.2004
    אילן מרסיאנו, הרב אלישיב הורה: בלי מתמטיקה ואנגלית, באתר ynet, 27.5.2004
  6. ^ בג"ץ 4805/07 המרכז לפלורליזם יהודי - התנועה ליהדות מתקדמת בישראל נ' משרד החינוך ואחרים, ניתן ב-27.7.2008
  7. ^ איציק וולף, חוק הליבה סינדל את בג"ץ, nfc
  8. ^ חוק מוסדות חינוך תרבותיים ייחודיים, התשס"ח-2008, אריק בנדר, ישיבות יזכו לפטור מלימודי תוכנית הליבה, nrg‏, 23.7.2008
אולפנה

אוּלְפָּנָה היא בית ספר תיכון לבנות בזרם הממלכתי-דתי, שבו ניתן תגבור של לימודי תורה ופעילויות חברתיות. האולפנה מקבילה לישיבה התיכונית עבור בנים.

אולפנת כפר פינס

אולפנת כפר פינס היא האולפנה הראשונה שהוקמה בישראל ועל כן היא מכונה "אם האולפנות". היא שייכת למרכז ישיבות ואולפנות בני עקיבא. בראש האולפנה עומדת כיום הרבנית שלומית שילר. האולפנה שוכנת ביישוב כפר פינס.

אולפנת תהילת ישראל

אולפנת בני עקיבא תהילת ישראל היא אולפנה ממלכתית דתית לבנות באילת. האולפנה נועדה לספק חינוך תורני מוגבר לבנות דתיות בעיר, כדי שלא יצטרכו ללמוד במוסדות פנימייתים מרוחקים. האולפנה שייכת למוסדות מרכז ישיבות ואולפנות בני-עקיבא, והוקמה בשיתוף מנהל החינוך באילת. היא נקראת על שם הרב ישראל הס, שהיה פעיל ב"מכון מאיר" באילת ועסק בהפצת התורה בעיר, ונפטר בשנת תשנ"ז.

את האולפנה ייסד הרב חיים בן-גיגי, שהגיע לאילת כחלק מהגרעין התורני "אל עמי", אחד משלושת הגרעינים התורניים הפועלים בעיר. הצוות החינוכי מורכב מנשים ותיקות באילת שרובן הגיעו לעיר במסגרת הגרעין התורני "אל עמי", ונשים צעירות שהגיעו לעיר בעקבות לימודי בעליהן בישיבת ההסדר איילת השחר שבאילת.

ב-2008 למדו באולפנה כ-110 תלמידות, חלקן ממשפחות הגרעינים התורניים, וחלקן מהמשפחות המקומיות הוותיקות בעיר. בוגרות האולפנא השיגו ציוני בגרות גבוהים ביחס לשאר התיכונים בעיר[דרוש מקור], וזאת למרות היותה של האולפנה ממ"ד, כלומר לא יכולה לברור את תלמידותיה.

האולפנה שמה דגש על ההווי החברתי, כמקובל באולפנות אחרות. לכל שכבה יש בת שירות לאומי המשמשת כמדריכה חברתית. במהלך השנה מתקיימות שבתות סמינריון באילת ומחוצה לה, בנושאים כמו: סמינריון חסד בכיתה י', סמינריון שואה ותקומה בכיתה י"א וסמינריון לחיי משפחה בכיתה י"ב, ומתקיימות פעילויות חברתיות נוספות. האולפנא משקיעה מאמצים בקשר האישי בין הצוות לתלמידות, למשל בקיום שיחות אישיות, ארוחות שבת אצל המחנכות ועוד.

באולפנה שלוש מגמות לימוד: ארץ ישראל, ביולוגיה ומנהל עסקים. ב-2003 זכתה האולפנה במקום הראשון בקבלת פרס הצטיינות על עידוד לימודים בתחום איכות הסביבה מאת המשרד להגנת הסביבה ומשרד החינוך.בתוך מתחם האולפנה יש שלוחה של "מכללת ירושלים" בניהולו של הרב חיים פרג'ון. במכללה לומדות נשות אברכים מאילת, ופעמיים בשבוע מגיעות גם נשים ממצפה רמון שבעליהן לומדים בישיבת מדברה כעדן. מול האולפנה ממוקם סניף בני-עקיבא הפעיל בעיר כ-40 שנה וחלק מתלמידות האולפנא מדריכות בו.

אמיל פוירשטיין

ד"ר אמיל (מנחם) פוירשטיין (21 באפריל 1912 – 17 בספטמבר 1993) היה סופר, עיתונאי, מתרגם ומבקר תרבות ומוזיקה ישראלי, מחבר פורה של ספרי מידע, אנציקלופדיות ולקסיקונים במגוון נושאים של ההיסטוריה והתרבות העולמית.

בנימין אונגר

בנימין אוּנגַר (24 בספטמבר 1907 – 11 בספטמבר 1983) היה חזן ישראלי. יו"ר ארגון החזנים בישראל. החזן הראשי של בית הכנסת הגדול בתל אביב בשנות ה-40 וה-50.

בנימין מובשוביץ

הרב בנימין הלוי מובשוביץ (תרנ"ג, 1893 - כ"א בכסלו תשי"ג, דצמבר 1952) היה רבה של קניזיץ בבלארוס, ולאחר עלותו לארץ ישראל כיהן כרבה של הרצליה ומייסד ישיבת השרון.

ויליאמסבורג (ברוקלין)

ויליאמסבורג (באנגלית: Williamsburg) היא שכונה בצפון ברוקלין בעיר ניו יורק שבארצות הברית, שבה יש ריכוז גדול של יהודים חסידיים.

יהודה אליצור

יהודה אליצור (הרשקוביץ; כ"ז בתמוז ה'תרע"א 23 ביולי 1911 - ב' בטבת ה'תשנ"ח 31 בדצמבר 1997) היה פרופסור לתנ"ך באוניברסיטת בר-אילן, מחוקרי המקרא והגאוגרפיה ההיסטורית של ארץ ישראל.

יואל משה סלומון

יואל משה סלומון (י"ח באדר תקצ"ח, 8 במרץ 1838 – י"ב בחשוון תרע"ג, 22 באוקטובר 1912) היה שד"ר, עיתונאי, עורך ומדפיס, מפורצי חומות ירושלים וממייסדי פתח תקווה.

ישיבת כרם ביבנה

ישיבת כרם ביבנה היא ישיבת ההסדר הראשונה והישיבה הגבוהה הראשונה של בני עקיבא. הישיבה שוכנת ליד גבעת וושינגטון וקבוצת יבנה.

לביא

לביא הוא אחד משמותיו של האריה.האם התכוונתם ל...

מרכז ישיבות ואולפנות בני עקיבא

מרכז ישיבות ואולפנות בני עקיבא הוא רשת חינוכית ציונית דתית הפועלת בישראל מאז שנת ה'תשי"ד (1954). ראשיתו של המרכז ב"אם ישיבות בני עקיבא" - ישיבת בני עקיבא כפר הרא"ה, אשר הוקמה על ידי הרב משה צבי נריה בשנת ה'ת"ש (1940) והמשכו בהקמת "אם האולפנות" בכפר פינס, ישיבות הסדר ומוסדות נוספים. הרשת מונה למעלה מ-60 מוסדות בישראל ובהם ישיבות תיכוניות, אולפנות, ישיבות הסדר, מכללות ובתי ספר תיכוניים. במוסדות הרשת לומדים כ-20,000 תלמידים ותלמידות, ולהם כ-60,000 בוגרים ובוגרות.

יושב ראש המרכז הוא הרב חיים דרוקמן והמנכ"ל הוא אלחנן גלט.

משה יוסף גליקסון

ד"ר משה יוסף גליקסון (ר"ח אלול תרל"ח, 1878 – ה' בסיוון תרצ"ט, 1939) היה מנהיג ציוני ועיתונאי, עורך "הארץ", פובליציסט ומתרגם עברי.

צבי ליבונטין

צבי ליבונטין (תקצ"ב, 1832 – י' בטבת תרנ"ח, 1897) היה מאנשי העלייה הראשונה, ממייסדי ראשון לציון.

קאופמן קוהלר

קאופמן קוהלר (באנגלית: Kaufmann Kohler; ‏10 במאי 1843, פירט, בוואריה - 28 בינואר 1926) היה רב רפורמי בארצות הברית ותאולוג.

שאול פנחס רבינוביץ

שאול פנחס רבינוביץ (בראשי תיבות: שפ"ר; בכתיב היידי, שנהג בזמנו: ראַבינאָוויץ; ברוסית: Шаул Пинхас Рабинович,‏ Шефер; ה'תר"ה, 1845 – ה' בכסלו ה'תרע"א, 1910) היה סופר והיסטוריון יהודי, מראשוני חובבי ציון.

שלמה בובר

שלמה בן ישעיהו אברהם הלוי בּוּבֶּר (בכתיב יידי: באָבער; ה' בשבט תקפ"ז, 2 בפברואר 1827, למברג, גליציה (האימפריה האוסטרו-הונגרית) – י"א בטבת תרס"ז, 28 בדצמבר 1906, שם) היה מלומד יהודי, חוקר ומהדיר של מדרשים, שעבד לפרנסתו כבנקאי; חי כל חייו בעיר למברג (לבוב); סבו של מרטין בובר.

שרגא פייבל יעקבזון

שרגא פייבל יעקבזון (תק"צ, 1830 - א' בטבת תרס"ו, 1905) היה מאנשי העלייה הראשונה, מראשוני רוכשי הקרקעות ברחובות, תלמיד חכם ופילנתרופ, שתמך בתלמידי חכמים ובמשפחות עניות ביישוב הישן בירושלים. בונה "בתי יעקבזון" בשכונת כנסת ישראל בירושלים.

שרגא פייבל פרנק

הרב שרגא פייבל פרנק (תר"ג, 1843 - תרמ"ו, 1886) היה תלמיד חכם ועשיר נכבד באלקסוט, פרבר של העיר קובנה; מתלמידי רבי ישראל מסלנט.

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.