חינוך ממלכתי

חינוך ממלכתי או מערכת חינוך ציבורית הם מונחים המתייחסים למערכת של בתי ספר ומוסדות חינוכיים אחרים המופעלים על ידי המדינה ומשרתים את אזרחיה. המוסדות במערכת כזאת מיועדים ברובם לילדים ולבני נוער, אם כי במדינות רבות יש גם מערכת של אוניברסיטאות ציבוריות ומערכות חינוך למבוגרים שלא יכלו ללמוד בילדותם.

במדינות רבות הלימוד במערכת החינוך הממלכתית, או בבית ספר פרטי מוכר, הוא חובה המעוגנת בחוק בגילאים מסוימים (החובה חלה בדרך-כלל על ילדים ובני נוער מגיל 4-5 ועד גיל 16-17). החוקים המחייבים לימוד במוסדות החינוך הממלכתיים נתפסים כחוקים המגינים על זכויות הילד, כיוון שכך השכלת הילד אינה נתונה לשיקול דעתם הבלעדי של ההורים, ויש ערובה של המדינה לכך שכל אזרח יזכה להשכלה בסיסית. על פי סעיף 29(2) לאמנת זכויות הילד שנכנסה לתוקף בשנת 1990, אסור למדינות למנוע מהורים ומגופים להעניק לילדים חינוך פרטי, כל עוד הוא עומד בדרישות מינימום של האמנה[1]. בהתאם לכך קבע בית המשפט העליון בישראל ש"זכותו של אדם לבחור לילדו מוסד חינוכי פרטי, חלופי למסגרת הממלכתית, הוכרה בארץ ובעולם, במשפט הבינלאומי ובמשפט הפנימי כאחד"[2].

האלטרנטיבות לחינוך ממלכתי הן חינוך פרטי, חינוך ביתי ואי מתן חינוך. ביחס לחינוך הפרטי ולחינוך הביתי, התכנים ושיטות הלימוד של החינוך הממלכתי הם אחידים יותר וזאת משום שהם נקבעים על ידי מוסדות המדינה. ההבדלים העיקריים בין בתי ספר ממלכתיים בישראל הם בין החינוך הממלכתי החילוני לחינוך הממלכתי הדתי, בין החינוך הממלכתי שניתן לבני מיעוטים לבין זה הניתן ליהודים ובין החינוך הניתן במרכז לזה הניתן בפריפריה. ההבדל בין החינוך הממלכתי הניתן במרכז לזה הניתן בפריפריה אינו תוצאה של מדיניות מכוונת וההבדל בין החינוך הממלכתי הניתן לבני דתות שונות ולדוברי שפות שונות הוא רק בחלקו תוצאה של מדיניות מכוונת.

על פי תאוריית הלאומיות של גלנר, הצורך במערכת חינוך ממלכתית היא אחד המבשרים של לאומיות. לדידו, רק מערכת גדולה כמו מדינה יכולה לממן מערכת יקרה כל כך, וכן יש משמעות שבמערכת אחת תהיה אחדות של השפה.

בישראל החינוך הממלכתי איננו אחיד ומפוצל לחינוך ממלכתי (בתוכו ישנו חינוך ממלכתי דובר ערבית) וחינוך ממלכתי-דתי. החינוך ה"עצמאי" החרדי, הוא אינו חלק מהחינוך הממלכתי בישראל. בתקופת כהונתו של שי פירון כשר חינוך נוסף גם מודל של חינוך ממלכתי חרדי, ומ-2008 התאפשר גם חינוך ממלכתי משלב שהוא חינוך ממלכתי שכולל לימוד מקורות יהודיים בהיקף רחב, תוך שימת דגש על עיסוק בזהות יהודית.

ראו גם

עיינו גם בפורטל

פורטל החינוך הוא שער למגוון נושאים הקשורים בחינוך ובהשכלה, בהם מוסדות, אישים, מושגים ועוד.

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ Convention on the Rights of the Child, site of the Office of the High commisioner of Human Rights, the United Nations
  2. ^ בג"ץ 4363/00
1953 בישראל

שנת 1953 הייתה השנה החמישית לעצמאות ישראל. בדצמבר אותה שנה הודיע דוד בן-גוריון, בפעם הראשונה, כי החליט לפרוש מראשות המדינה לשדה בוקר. החליף אותו בראשות ממשלת ישראל ראש הממשלה השני, משה שרת. תחת שרת הוקמה ממשלת ישראל החמישית. למרות פרישתו המוצהרת, המשיך בן-גוריון למשוך בחוטים הפוליטיים, ומשה דיין ושמעון פרס התייעצו בו בנושאים ביטחוניים ויזמו פעולות מאחורי גבו של שרת, אשר התנגד למדיניות פעולות התגמול.

26 במאי

26 במאי הוא היום ה-146 בשנה (147 בשנה מעוברת), בשבוע ה-21 בלוח הגרגוריאני. עד לסיום השנה, נשארו עוד 219 ימים.

אסתרינה טרטמן

אסתרינה טרטמן (נולדה ב-9 בנובמבר 1957), חברת כנסת לשעבר מטעם ישראל ביתנו.

בית ספר יסודי

בית ספר יסודי במדינת ישראל הוא המוסד החינוכי השני, לאחר גן חובה, בו לומדים ילדים במסגרת חוק לימוד חובה.

בשנים הראשונות למדינה היה בית הספר היסודי בן שמונה כיתות – מכיתה א' עד כיתה ח' (וכונה "בית ספר עממי"), ואחריו בא בית הספר התיכון הארבע-שנתי, מכיתה ט' ועד י"ב. כיום, במרבית מוסדות מערכת החינוך, בית הספר היסודי הוא שש-שנתי (כיתות א'-ו'), ולאחריו חטיבת ביניים תלת-שנתית (ז' עד ט'), ולבסוף בית ספר תיכון תלת-שנתי (י' עד י"ב).

בכמה בתי ספר בארץ מאורגן החינוך ההתחלתי במסגרת של חטיבה צעירה, הכוללת גן חובה, כיתה א' וכיתה ב'.

בשנת הלימודים תשע"ג רשומים בחינוך היסודי בארץ 942,057 תלמידים – שינוי של 2.09% משנת תשע"ב.

בני יוסף

רשת בני יוסף - מעיין החינוך התורני היא רשת בתי ספר, תלמודי תורה, וגני ילדים שהוקמה בישראל על ידי תנועת ש"ס ב-1984.

בשנת 2017 לומדים בה 51,500 תלמידים ב-230 מוסדות. הרשת פועלת במסלול החינוך המוכר שאינו רשמי, בדומה לרשת החינוך העצמאי. בסוף שנת 1991 קיבלה הרשת הכרה כזרם חינוכי. יו"ר הרשת הוא הרב משה מאיה, המנכ"ל הוא חיים ביטון. ההכנסות של מרכז מעיין החינוך התורני, רשת החינוך של ש"ס הסתכמו ב-2009 ב-359.3 מיליון שקל.

הד החינוך

הד החינוך היה כתב עת ישראלי לענייני חינוך, תרבות ופדגוגיה שיצא לאור במשך 90 שנה (1927–2017), על ידי הסתדרות המורים בישראל, שהיא התארגנות העובדים הוותיקה ביותר בישראל (משנת 1903).

הסתדרות המורים בישראל עסקה לא רק בנושאי איגוד מקצועי אלא ראתה עצמה כנושאת חזון חינוכי לאומה כולה. לכן, הד החינוך, כתב העת המרכזי שלה, היה מאז היווסדו זירה לליבון והעמקה של שאלות חינוכיות ותרבותיות עקרוניות. הד החינוך בנה עצמו ככתב עת שמשלב אידאולוגיה ופילוסופיה, סוגיות מקצועיות וסוגיות תרבותיות כלליות, נושאים מעשיים לצד נושאים תאורטיים ועקרוניים.

ברובד האידאולוגי, "הד החינוך" קידם שלושה ערכים מרכזיים:

תפיסה רפובליקנית (ממלכתית) של החינוך. כלומר, חינוך אינו רק ביטוי לזכות האדם ללמוד אלא תפקידו לבנות בסיס משותף לדיאלוג בין כל חלקי העם. בסיס משותף זה כולל גם טיפוח השפה העברית, עידוד תרבות ויצירה וחינוך לערכים של סולידריות, חירות וכבוד אדם.

חתירה לשוויון ולצמצום פערים בחברה.

שאיפה לקידום מעמדו של מורה. ראיית ההוראה והחינוך כשליחות ובניית מסד תרבותי עשיר למורים, כמיצגי תרבות וכמקדמי תרבות.בישראל היו מאז ומתמיד מפלגות רבות וזרמים תרבותיים ואידאולוגיים שונים. לכן, הד החינוך אשר שאף להיות מקום מפגש לבעלי השקפות שונות, טיפח עם השנים אופי פלורליסטי, אך מבלי להתפשר על הדגלים האידאולוגיים שלו. כתב העת מאפשר ואפילו מעודד ביטוי לתפיסות שונות וסותרות בנוגע לחינוך טכנולוגי, חדשנות בחינוך, גישות דמוקרטיות בחינוך ועוד שורה של סוגיות שבהן לא רק שקיימת מחלוקת אלא רצוי, לדעת העיתון, שתהיה מחלוקת. כך, למשל, מעודד הד החינוך חשיבה מחודשת בנוגע לחדשנות חינוכית: לצד מאמרים שיעודדו תפיסות חדשניות (למשל העדפת מיומנות של חשיבה יצירתית ופתרון בעיות) יופיעו מאמרים שיבקרו את התפיסות הללו ויעודדו תפיסות מסורתיות יותר (למשל, שיקום יכולות אנושיות כמו זכירה והימנעות מתלות מוגזמת בטכנולוגיה של מידע).

אחד ממשימותיו המוצהרות של כתב העת הייתה החייאת האתוס של ההוראה כשליחות אנושית, תרבותית וחברתית. הנחת יסוד היא, שהחינוך במיטבו אינו רק אמצעי למוביליות כלכלית ולכן אינו צריך להתמקד בהקניית "כלים" ומיומנויות. אדרבה. חינוך במיטבו מאפשר כניסה לעולם תרבות רחב אופקים, ולפיכך יש ערך לידע כשהוא לעצמו ולתשוקת דעת גם באשר היא אינה אינסטרומנטלית. במובנים אלה ניתן לומר שהאוריינטציה שאימץ הד החינוך היא אוריינטציה הומניסטית מובהקת.

מבחינה אחרת העיתון עודד קו ליברלי ודמוקרטי ביחס לילדים: "הד החינוך" קידם ערכים כמו זכויות ילדים, עידוד שותפות ודיאלוג עם ילדים בתהליכים חינוכיים והעדפה של עידוד מוטיבציה פנימית על פני ענישה.

גישתו הפלורליסטית של הד החינוך אינה גישה נייטרלית מבחינה ערכית. מיקומו בלב השיח החינוכי הישראלי מאפשרים לו לתת במה לזרמי מחשבה ופעולה שונים, ככל שאלה עולים בקנה אחד עם האידיאל של חינוך ממלכתי שוויוני. אידיאל זה עצמו מחייב את הד החינוך לנקוט לא אחת גישה ביקורתית ביחס למגמות של הדרה ושל הפרטה בחינוך ובחברה בישראל.

העובדה שעד קיץ 2016 לא היה העיתון נגיש ברשת האינטרנט תרמה לאנונימיות היחסית שלו מחוץ לשדה החינוכי חרף העובדה שכתב העת נתפס בעיני הציבור המשכיל כמקדם שיח תרבותי כללי וכמגזין ברמה גבוהה. מספטמבר 2016 הד החינוך נגיש לגמרי ברשת האינטרנט. הוא נדפס ומופץ ל-11 אלף מנויים.

במהלך השנים ליווה את "הד החינוך" הרבעון "החינוך", שכלל מאמרים מקצועיים ומחקריים ומסות בענייני חינוך. כן הופיעו כתבי עת משלימים כמו "הד הגן". כתב עת זה, ככתבי העת האחרים שהוציאה הסתדרות המורים לאור, (למשל פנים בעריכת רוביק רוזנטל), התמזגו עם השנים ב"הד החינוך".

עורכו הראשון של הד החינוך היה דב קמחי שערך את כתב העת מהקמתו בשנת 1927 ועד לשנת 1935. בשנות החמישים והשישים ערך את העיתון (וכן את "החינוך") המתרגם והסופר צבי ארד. העיתון וכתבי העת האחרים נדפסו עשרות שנים בדפוס "אבוקה" של צבי לוין.

בין השנים 2007 ו-2015 ערך את כתב העת ד"ר יורם הרפז ועורכת המשנה הייתה ציפה קמפינסקי. לאחר עזיבת הרפז מונתה ד"ר טלי גולדשמיד לעורכת. בקיץ 2016 מונה לתפקיד ישראל שורק, מרצה לפילוסופיה במרכז מנדל למנהיגות בנגב ומי שעומד בראש מכון במחשבה תחילה לפילוסופיה מעשית.

החינוך העצמאי

החינוך העצמאי הוא מערך החינוך המרכזי לבתי הספר החרדים בישראל. הוא מאגד מספר מסגרות חינוך המזוהות עם המפלגות החרדיות-אשכנזיות, אגודת ישראל, ודגל התורה.

מערכת החינוך של החינוך העצמאי כוללת את רשת בתי הספר היסודיים לבנות בית יעקב, רשתות החינוך שובו ונתיבות משה הפונות לציבור מסורתי וחילוני, ובתי ספר רבים נוספים. בשנת הלימודים ה'תשע"ח למדו בה כמאה אלף תלמידים[דרוש מקור].

חוק חינוך ממלכתי

חוק חינוך ממלכתי, תשי"ג-1953 הוא חוק שאושר בכנסת ב-12 באוגוסט 1953, ואשר נועד לבטל את שיטת הזרמים בחינוך ולעבור לחינוך ממלכתי. החוק נחקק בעקבות דיון סוער שנערך ב-13 בפברואר במליאת הכנסת, ובסופו הורתה הכנסת לממשלה להכין הצעת חוק לביטול הזרמים המפלגתיים ולהנהגת חינוך ממלכתי בעל שתי מגמות – "אחת דתית ואחת אחרת".

חינוך בישראל

מערכת החינוך בישראל מבוססת בעיקר על מערכת החינוך שהקים היישוב מראשית ההתיישבות הציונית בארץ ישראל. לאחר הקמת המדינה הוקם משרד משרד החינוך, ונחקקו חוקים המסדירים את מערכת החינוך, בהם חוק לימוד חובה, התש"ט-1949 וחוק חינוך ממלכתי, התשי"ג-1953. בשנת 2013 השקיעה ישראל בחינוך כ-10% מהתל"ג.

משרד החינוך מפקח על בתי הספר באמצעות מפקחים ומורים בתפקידי הדרכה. רוב ההוצאה על חינוך (72.5%) היא עלות העבודה. בשנת 2011 87% משירותי החינוך ניתנו במוסדות חינוך של הממשלה, הרשויות המקומיות ומלכ"רים שרוב המימון שלהם ממשלתי כדוגמת רשת אורט ועמל.

חינוך ממלכתי דתי

חינוך ממלכתי-דתי (חמ"ד) ניתן בישראל על פי חוק חינוך ממלכתי משנת 1953 בבתי ספר המוגדרים בתור "ממלכתיים דתיים" ("ממ"ד") לעומת החינוך ה"כללי" החילוני. הוא הוקם על בסיס "זרם המזרחי" - זרם החינוך של תנועת המזרחי שהוקם בשנת 1902 ופעל כזרם חינוך רשמי בהסתדרות הציונית בתקופת המנדט הבריטי ועד לחקיקת חוק חינוך ממלכתי.

חינוך ממלכתי משלב

חינוך ממלכתי משלב הוא זרם של החינוך הממלכתי בישראל, המתאפיין בשילוב לימודי יהדות מוגברים בתוכנית הלימודים ושימת דגש על עיסוק בזהות יהודית. בבתי ספר של החינוך הממלכתי המשלב, המושתתים על פלורליזם, לומדים ביחד תלמידים המשתייכים לקשת רחבה של זהויות יהודיות: חילונים, דתיים, מסורתיים, קונסרבטיבים ורפורמים.

חינוך תורני

חינוך תורני הוא מסגרת חינוכית שמושם בה דגש עיקרי על לימודי קודש ועל חינוך לעבודת ה' וליראתו. בעבר נמנע החינוך התורני מלימודי חול, אך בימינו לרוב נכללים בו גם לימודי חול בסיסיים. קיימות רמות שונות של מסגרות הנכללות בחינוך התורני, והן משתנות לפי אופי הקהילה שהמוסד החינוכי מותאם לאורח החיים שלה.

בחינוך התורני נהוגה הפרדה בין בנים לבנות - ישנם בתי ספר לבנים בלבד ואחרים המיועדים לבנות בלבד.

בנוסף לחינוך תורני מובהק, בציבור הדתי-לאומי משמש מושג זה לתיאור בתי ספר המתוגברים בלימודי קודש יותר מן המקובל בחינוך הממלכתי-דתי.

י"ב בסיוון

י"ב בסיוון הוא היום השנים-עשר בחודש התשיעי

בשנה העברית, למניין החודשים מתשרי, והוא החודש השלישי

למניין החודשים מניסן.

ישיבה תיכונית

ישיבה תיכונית היא ישיבה לגיל תיכון שמשלבת לימודי קודש ולימודים תיכוניים (לימודי חול) לתעודת בגרות.

ממלכתיות

ממלכתיות הייתה כינוייה של גישתו של דוד בן-גוריון - בתמיכת מפא"י ומפלגות הימין והמרכז - שצידדה בהעברת מרכז הכובד של ההכרעות שעניינן אופייה והתנהלותה של המדינה, ממוסדות המפלגות, התנועות וההסתדרות אל מוסדות מדינת ישראל.

הגישה נתנה למעשה ביטוי אידאולוגי להעברת מרכזי השליטה במדינה מהמוסדות החברתיים שניהלו את היישוב לממשלה ולביסוס ריבונותה של המדינה. שורשיה של הגישה נעוצים בתפיסה שדגלה במעבר "ממעמד לעם" והדגישה את תפקידיה הלאומיים של מפא"י על חשבון תפקידיה התנועתיים. פירוק הפלמ"ח, חקיקת חוק חינוך ממלכתי שביטל את שיטת הזרמים בחינוך והלאמת לשכות העבודה נתנו ביטוי למעבר מתנועתיות לממלכתיות.

בשנות ההנהגה של לוי אשכול, גולדה מאיר ויצחק רבין בכהונתו הראשונה, 1963-1977 אושררו ובוצרו עקרונות ממלכתיים אחדים, בעיקר כאלה הנוגעים לפן המשפטי של הממלכתיות וכאלה הנוגעים לזכויות אדם. כך למשל בוטל הממשל הצבאי, נחקקו חוקי יסוד שהסדירו את מעמד רשויות השלטון, כונן מוסדר ועדת החקירה הממלכתית ומעמדם של בג"ץ ושל היועץ המשפטי לממשלה התעצם.

בתחום הבריאות נשמר מעמדם של הגופים התנועתיים והמפלגתיים, ורק בשנת 1995 חל שינוי בתחום זה, עם כניסתו לתוקף של חוק ביטוח בריאות ממלכתי, שניתק את הקשר ההדוק בין ההסתדרות הכללית (ובעקיפין מפלגת העבודה) לקופת חולים כללית, ואת הקשר הדומה בין הסתדרות העובדים הלאומית לקופת חולים לאומית. צעד זה הרים תרומה חשובה להקניית מעמד ממלכתי לשירותי הבריאות, אם כי נמשכת אספקתם על ידי גופים עצמאיים (קופות החולים), ולא ישירות על ידי המדינה. קבלת שירותי בריאות מקופת חולים מסוימת חדלה להיות תלויה בחברות בארגון העובדים השולט בקופה. אספקת השירותים על ידי גופים עצמאיים אין בה כדי לפגוע בעקרון הממלכתיות, כל עוד ניהול של גופים אלה כפוף לשיקולים ממלכתיים ולא לשיקולים תנועתיים.

ממשלת ישראל הרביעית

ממשלת ישראל הרביעית, בראשותו של דוד בן-גוריון פעלה מ-24 בדצמבר 1952 עד 26 בינואר 1954, בזמן כהונתה של הכנסת השנייה.

מפקח (חינוך)

במערכת החינוך, מפקח הוא עובד חינוך שתפקידו: להציב מורים או גננות במוסדות החינוך, להעריך רמת מורים או גננות במוסדות החינוך שבפיקוחו, לשפר את איכות ההוראה שלהם או לגרום לפרישתם מן המערכת.

להבדיל ממנהל בית הספר, העוסק בניהול שוטף של בית הספר והוא חלק מצוות המוסד החינוכי, המפקח אינו חלק מצוות בית הספר אך הוא מגיע תדירות לביקורים מקצועיים. זוהי אחת מחובותיו הבסיסיות.

באחת משתי דרכים בוחר המפקח לעבוד:

בגישה ההיררכית, המסורתית והמקובלת עדיין על הרוב, המפקח הוא מומחה הפועל מעמדתו הסמכותית כלפי המורה.

בגישת האימון הקוגניטיבי המפקח והמורה פועלים ביחד על מנת להעצים את יכולותיו של המורה. בישראל גישת המנהיג-המדריך הזו, ננקטת רק על ידי חלק מהמפקחים בשיתוף מנהלי ומוסדות החינוך, ביוזמתם או ביוזמת הממונים הישירים עליהם.

שיטת הזרמים בחינוך

שיטת הזרמים בחינוך היא חלוקה של החינוך לזרמים אידאולוגיים מפלגתיים. היא הייתה נהוגה ביישוב היהודי בארץ ישראל ולאחר מכן בציבור היהודי מדינת ישראל מראשיתו של החינוך המודרני (בשנות העשרים של המאה העשרים) ועד לחקיקתו של חוק חינוך ממלכתי ב-12 באוגוסט 1953. היו שלושה זרמי חינוך מרכזיים - זרם העובדים, הזרם הכללי וזרם המזרחי, בנוסף להם זרם אחד שהוכר כרשמי לאחר קום המדינה - הזרם של אגודת ישראל. בנוסף, בתי תלמוד תורה ומוסדות כל ישראל חברים נותרו לא מזוהים מפלגתית.

תוכנית הליבה

תוכנית הליבה היא תוכנית שגובשה על ידי משרד החינוך, ובה מקצועות שנועדו להוות בסיס משותף לכלל מוסדות החינוך היסודי, תוך התניית תמיכה כלכלית ביישום לימודים אלו. עיקר המתנגדים לתוכנית זו הם החרדים, המביעים התנגדות נחרצת להתערבות בתוכניות הלימודים במוסדות החינוך שלהם.

תוכנית הליבה גובשה על ידי המזכירות הפדגוגית של משרד החינוך. את התוכנית עיצב יו"ר המזכירות הפדגוגית פרופ' יעקב כץ. באוגוסט 2002 הודיעה שרת החינוך דאז, לימור לבנת, כי כל מערכת החינוך תחויב בתוכנית יסוד של לימודים כלליים. התוכנית תשמש בסיס משותף לכלל מערכת החינוך - הממלכתית, הממלכתית-דתית והחרדית. לימוד מקצועות החובה יקיף כמחצית ממערכת שעות הלימוד. התוכנית גובשה תוך קיום דיונים בנושא עם רשתות החינוך החרדיות.המהלך שהוביל לגיבוש תוכנית הליבה הוא עתירה שהגיש יוסף פריצקי ממפלגת "שינוי" לבג"ץ באפריל 1999, המחייבת את שר החינוך, יצחק לוי, לקבוע "תוכנית יסוד", המפרטת את מספר שעות מקצועות החובה לכל מוסדות החינוך המוכרים הלא רשמיים, שהם ברובם הגדול חרדיים. בעתירה נטען שחוק חינוך ממלכתי מחייב לקבוע תוכנית כזאת.בעקבות העתירה התחייב שר החינוך בפני בית המשפט להכין תוכנית יסוד המפרטת את מספר השעות המינימלי שיש ללמד את מקצועות החובה ולהפיצה בחוזה מנכ"ל תוך 30- יום ולאור זאת העתירה נדחתה. בחודשים הקרובים אכן הוכנה טיוטה של תוכנית יסוד, אך זו יושמה באופן חלקי בלבד.

תוכנית הליבה היא אחת מההמלצות העיקריות של ועדת דוברת שמונתה על ידי הממשלה בספטמבר 2003, במטרה לבחון את מערכת החינוך בישראל ולהמליץ על תוכנית שינוי שתתייחס להיבט המבני, הארגוני והפדגוגי של החינוך. התוכנית יושמה תחילה בבתי הספר היסודיים, ולאחר מכן אף בגני הילדים.

ועדת טרכטנברג, שהוקמה בעקבות המחאה החברתית ב-2011 הדגישה במסקנותיה את חשיבות לימודי הליבה וביצוע מבחני המיצ"ב במגזר החרדי. הוועדה המליצה כי המשרד יוודא שבכל בתי הספר היסודיים "ללא יוצא מן הכלל" ילמדו את מקצועות הליבה הבסיסיים - מתמטיקה, אנגלית, מדעים ומחשבים, ותלמידיהם ייבחנו במיצ"ב. ההמלצה לא נדונה כלל בממשלה.

משמעות הביטוי "תוכנית הליבה" היא כהוראתה של המילה, בדומה לביטוי הלועזי core curriculum (תוכנית לימודים בסיסית). בחלק מהמסמכים בנושא זה הופיע הביטוי "ליבה" כראשי תיבות של "לימודי יסוד בחינוך הממלכתי".

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.