חינוך בישראל

מערכת החינוך בישראל מבוססת בעיקר על מערכת החינוך שהקים היישוב מראשית ההתיישבות הציונית בארץ ישראל. לאחר הקמת המדינה הוקם משרד משרד החינוך, ונחקקו חוקים המסדירים את מערכת החינוך, בהם חוק לימוד חובה, התש"ט-1949 וחוק חינוך ממלכתי, התשי"ג-1953. בשנת 2013 השקיעה ישראל בחינוך כ-10% מהתל"ג[1].

משרד החינוך מפקח על בתי הספר באמצעות מפקחים ומורים בתפקידי הדרכה. רוב ההוצאה על חינוך (72.5%) היא עלות העבודה[2]. בשנת 2011 87% משירותי החינוך ניתנו במוסדות חינוך של הממשלה, הרשויות המקומיות ומלכ"רים שרוב המימון שלהם ממשלתי כדוגמת רשת אורט ועמל.

HavivSchool03
בית הספר חביב בראשון לציון - בית הספר העברי הראשון בארץ ישראל.
PikiWiki Israel 16852 Events in Israel
מסדר בוקר והתעמלות בבית הספר בקרית מלאכי, 1970

חוקים להסדרת פעולתה של מערכת החינוך

הוצאה לאומית על חינוך

ההוצאה הלאומית בישראל על חינוך גדלה ברבות השנים. בראשית שנות ה-70 עמדה ההוצאה על כ-7.4-7.7% מהתל"ג ובסוף שנות ה-70 היא הגיעה לכ-8.5%. בתחילת שנות ה-80, בעקבות המצב הכלכלי ירדה ההוצאה לכ-8%, אולם בסוף שנות ה-80 שבה ההוצאה ועלתה למעל 8.5% מהתל"ג[3]. בשנים 19951996 הייתה עליה גדולה בהוצאה לחינוך והוא עלה בסוף שנות ה-90 למעל 9% מהתמ"ג. בהמשך שנות ה-2000 ירד אחוז ההוצאה על חינוך לכ-8.1%[4]. אחוז ההוצאה הלאומית על חינוך גבוה במדינה יחסית למדינות OECD. לעומת זאת, ההוצאה לכל תלמיד נמוכה בהשוואה למדינות ה-OECD, בגלל השיעור הגבוה של צעירים במדינת ישראל[5]. בשנת 2013 היה חלקה של הממשלה במימון החינוך 71% ואת היתרה 29% סיפקו משקי הבית ותרומות. חלקם של ההורים במימון החינוך גדל בהתמדה משנת 2009 אז עמד חלקו של הציבור במימון על 21.7% בלבד. בעקבות המחאה החברתית בשנת 2011 והמלצות ועדת טרכטנברג הוחלט על בניית גני ילדים ציבוריים לגילאי 3–4 במגמה להקטין את הנטל על משקי הבית אך גם צעד זה לא בלם את העלייה בשיעור המימון הפרטי הגבוה משמעותית מהמקובל במדינות ה-OECD (כ-16% על פי נתוני שנת 2010). במונחי כוח קנייה, ההוצאה השנתית לתלמיד בישראל נמוכה משמעותית מביתר מדינות ה-OECD כך ההוצאה לתלמיד בגן ילדים הייתה 3,910 דולר בשנת 2010, לעומת ממוצע ה–OECD שהיה 6,762 דולר. בחינוך היסודי ההוצאה לתלמיד עמדה על כ-5,800 דולר לעומת ממוצע OECD של כ 8,000 דולרים[6].

חינוך פורמלי

Igal Alon High School
תיכון יגאל אלון בראשון לציון

בימי המנדט הבריטי החינוך העברי בארץ היה בתשלום. רוב הנוער למד כשמונה שנות לימוד, כלומר עד כיתה ח'. חוק לימוד חובה נקבע על ידי הכנסת הראשונה, בראשית פעולות החקיקה, ב-1949. החוק מחייב כל קטין בעל אזרחות ישראלית, מגיל 5 ועד גיל 14, כלומר מ"גן חובה" עד כיתה ח', לקבל חינוך הולם במוסדות הקרובים אל מקום מגוריו, ללא תשלום. החוק לא נגע להעמדת אמצעים נלווים לחינוך: ספרים, כלי כתיבה, מחברות. מאוחר יותר הורחבה תחולת החוק בשלבים, וכיום לימוד חינם/חובה הוא עד סוף כיתה י"ב.

החינוך הפורמלי בישראל הוא אותו חלק ממערכת החינוך הנמצאת באחריותו של משרד החינוך ומבוסס על תקציב המדינה.

מוסדות החינוך הפורמלי כוללים גני ילדים, בתי ספר יסודיים, חטיבות ביניים ותיכונים. בישראל תלמידים מחויבים להשתתף בלימודים במשך 13 שנים: השתתפות ב"גן חובה" ועוד 12 שנות לימוד (כיתות א' - יב').

כל לימודי החובה אמורים להיות ללא תשלום. בפועל, נגבים מההורים תשלומים רבים בכל מוסדות החינוך. ביוני 2007 יזמה שרת החינוך יולי תמיר את הסדרת נושא התשלום, וב-2007 התנהל דיון ציבורי על האפשרות לגבות תשלום כמס פרוגרסיבי מאוכלוסיית ההורים.

לצד מערכת "החינוך הרשמי", מוכרות בישראל מערכות חינוך אחרות, בעיקר במגזר החרדי, שמקובלות כתחליף לימודים לצורך "חוק לימוד חובה". רשתות "החינוך העצמאי" החרדיות מחנכות חלק גדול מאוכלוסיית התלמידים ללא פיקוח משרד החינוך ובתקציב חלקי מהמדינה.

שיטת הזרמים בחינוך

שיטת הזרמים בחינוך היא חלוקה של החינוך לזרמים אידאולוגיים מפלגתיים. היא הייתה נהוגה ביישוב היהודי בארץ ישראל ולאחר מכן בציבור היהודי מדינת ישראל מראשיתו של החינוך המודרני (בשנות העשרים של המאה העשרים) ועד לחקיקתו של חוק חינוך ממלכתי ב-12 באוגוסט 1953. היו שלושה זרמי חינוך מרכזיים - זרם העובדים, הזרם הכללי וזרם המזרחי, בנוסף להם זרם אחד שהוכר כרשמי לאחר קום המדינה - הזרם של אגודת ישראל. בנוסף, בתי תלמוד תורה ומוסדות כל ישראל חברים נותרו לא מזוהים מפלגתית.

החינוך המפלגתי הונהג בשנות העשרים, בתקופת המנדט הבריטי. אנשי היישוב היהודי בארץ ישראל היו מעוניינים להנהיג חינוך שיעביר את האידיאלים ויקנה השכלה כללית לדור הבא. מאחר ששלטונות המנדט הבריטי לא הקימו מערכת חינוך מנדטורית, וטרם קמה מדינה ריבונית שתוכל להפעיל את מערכת החינוך, הפעילו המפלגות מערכות חינוך משל עצמן.

בתקופה זו נטלו על עצמן המפלגות תפקידים רבים שבמדינה רגילה הם מוטלים על מערכות המדינה או על ארגונים וולנטריים בלתי מפלגתיים. לדוגמה, המפלגות הקימו ארגוני ספורט (הפועל של תנועת העבודה, אליצור של הדתיים, בית"ר של הרוויזיוניסטים וכן הלאה) וכוחות ביטחוניים (ההגנה של תנועת הפועלים, והאצ"ל ולח"י של הזרמים הימניים).

הזרמים היו אוטונומיים למדי. הם נבדלו זה מזה ביחס לעקרונות שונים ובעיקר לדת ולסוציאליזם. כל זרם היה אחראי על הכשרת המורים וקביעת תוכנית לימודים ועקרונות פדגוגיים.

הזרם הכללי

הזרם המשמעותי והגדול ביותר בקרב הזרמים, בו התחנכו נכון לשנת 1948 כ-50% מהיהודים. זוהה אידאולוגית עם הציונים הכלליים אם כי מבחינת התכנים היה אכן כללי, כשמו.

הזרם הכללי דגל בחינוך לאומי-מסורתי על בסיס "הקניינים הרוחניים המשותפים לכל חלקי העם" תוך כדי שילוב הישגי המדע. ראשי הזרם ייעדו אותו לכלל האוכלוסייה וקיוו שאת ספסלי בית הספר הכללי יפקדו דתיים וחילוניים מכל העדות. תוכנית הלימודים הושתתה על הדעה כי יש ליצור חברה אחת ומאוחדת וכי על החינוך להיות "כללי" באופיו ולא מפלגתי. על בסיס הזרם הזה הוקם מאוחר יותר, עם חקיקת חוק חינוך ממלכתי, בית הספר הממלכתי.

זרם העובדים

נוסד בשנת 1923 וכלל בתי ספר של ההסתדרות הכללית. בתי הספר של רשת העובדים כונו בשם בית החינוך לילדי עובדים[7].

היה הזרם השני בגודלו, בו התחנכו נכון לשנת 1948 כ-30% מהיהודים. זוהה אידאולוגית עם תנועת העבודה והסתדרות העובדים הכללית. מבחינה מפלגתית זוהה עם מפא"י ומפ"ם.

זרם העובדים דגל בחינוך סוציאליסטי-פועלי על ידי "עיצוב אישיות יהודית-חלוצית-עצמאית, חדורת חזון ציוני סוציאליסטי, המוכנה להגשים בגוף ובנפש את יעודה של תנועת העבודה העברית הסוציאליסטית בארץ". למעשה כיוונו בתי הספר של זרם העובדים את תלמידיהם ל"הגשמה" - התיישבות חלוצית בקיבוצים שהיו מושתתים על טהרת הסוציאליזם. כמו כן, בבתי הספר ניסו לכוון את התלמידים לפעילות בתנועות הנוער הסוציאליסטיות.

במוסדות החינוך של זרם העובדים הניפו שני דגלים - דגל ישראל לצד הדגל האדום שסימל את האידאולוגיה הסוציאליסטית. שרו את "תחזקנה" והאינטרנציונל לצד התקווה. אחד במאי היה יום שבתון והיחס אליו היה שווה ערך ליחס לחגים האחרים.

לזרם זה נלווה תת-זרם דתי שכונה זרם העובדים הדתי או הפֶשֶט הדתי.

זרם המזרחי

רעיון ההקמה של זרם חינוכי דתי-לאומי הועלה עם ייסודה של תנועת המזרחי על ידי הרב יעקב ריינס בווילנה, ולקראת יישומו יצא הרב יהודה לייב מימון בתרס"ה (1905) לארץ ישראל. ראשית החינוך ברוח זו היא בתלמוד התורה "אחווה" ביפו, שהפך ל"תחכמוני".

זהו הזרם השלישי בגודלו, בו התחנכו נכון לשנת 1948 כ-20% מהיהודים. זוהה אידאולגית עם המפלגות הציוניות דתיות, תנועת המזרחי והפועל המזרחי. עם ההכרה בזרם של אגודת ישראל, פתיחת זרם העובדים הדתי, תהליכי החילון והחלת החינוך האחיד על העולים, הלך וקטן אחוז התלמידים שלמדו במוסדות הזרם.

זרם המזרחי דגל בחינוך דתי אורתודוקסי בשילוב ציונות ומודרניזם. שאיפתו הייתה הקניית חינוך לאומי-דתי. חשוב לציין שבניגוד לנהוג בבתי הספר החרדיים ובחדר לימדו בבתי הספר של המזרחי גם מקצועות חול - מדעיים, הומניים ושפות. בזרם המזרחי למדו רוב הדתיים ורבים מבני עדות המזרח. חלק מהדתיים בחרו לשלוח את ילדיהם ללמוד דווקא בבתי הספר של הזרם הכללי וזאת בשל הזדהות עם המסר הא-מפלגתי.

בתי הספר של זרם המזרחי נקראו בשם "תחכמוני". על בית הספר הראשון שנשא שם זה כתב הרב קוק בתרס"ח (1908) אל חברי המזרחי באירופה:

"בעיר הקודש יפו כבר נמצא בית ספר אחד, אשר מטרתו מתאימה לחפץ כבודם, והוא בית ספר 'תחכמוני' שחברו בו תורה וחכמה, והשלטת השפה העברית, בתור שפת לימודים, והוא נוסד כולו על פי חפץ שלומי אמוני ישראל, באופן שכל יראי ה' והחרדים את דברו יוכלו למצוא בו חפץ, והכל יכנס תחת שם בית ספר 'מזרחי'".

הזרם של אגודת ישראל

בניגוד לשאר הזרמים שהיו קיימים עוד מראשית ימיו של היישוב, הזרם של אגודת ישראל קיבל הכרה רשמית רק ב-1948, עם הקמת מדינת ישראל, את ההכרה הובילו מאמציו הבלתי נלאים של נשיא אגו"י הרב יצחק מאיר לוין. זרם זה היה הרביעי בגודלו והוא זוהה עם המפלגות החרדיות הלא ציוניות - אגודת ישראל ופועלי אגודת ישראל.

ראשית ההכרה הייתה במכתב הסטטוס קוו שנשלח על ידי דוד בן-גוריון והרב יהודה לייב פישמן מימון בקיץ 1947. הפנייה לאגודת ישראל שהייתה עד אז מפלגה אנטי-ציונית הייתה כדי לקבל את עזרתה בשכנוע הוועדה המיוחדת של האו"ם להמליץ על הקמת מדינה יהודית. במכתב הבטיח בן-גוריון בין השאר הכרה מלאה באוטונומיה של הזרם החינוכי המסופח לתנועה, פרט לדרישות לימודיות מינימליות בלשון, מדעים והיסטוריה. ההחלטה להכיר בזרם הבלתי ציוני של אגודת ישראל נבע משלושה גורמים מרכזיים:

  1. היישוב היהודי, נאמן לעקרונות הדמוקרטיה ההתאגדותית, ביקש ליצור קואליציה רחבה ככל האפשר לקראת הקמת המדינה הממשמשת ובאה. הוא ראה קואליציה כזו כהכרחית כדי להחיל את ריבוניות המדינה על כל חלקי הציבור. כך קיוותה הממשלה לחברת את הציבור החרדי למדינה שעתידה לקום ולהפוך את בניו לאזרחים נאמנים. כמו כן, הייתה תקווה שאגודת ישראל תפעיל את קשריה הענפים עם יהדות העולם ותניע אותה לתמיכה במדינה הצעירה.
  2. בקרב המפלגות הציוניות רווחה הדעה שלאחר קום המדינה תאמץ אגודת ישראל אידאולוגיה ציונית לחלוטין ומאפייני האנטי-ציוניים יעלמו.
  3. בקרב היהדות החילונית רווחה הדעה שרוחות המודרניזם יכחידו עד מהרה את החרדיות.

אגודת ישראל מצידה נימקה את השינוי האידאולוגי העמוק בנימוקים פרגמטיים-רציונלים - תמיכת המדינה תזרים תקציבים שיצילו את החינוך של התנועה המצוי בקשיים כספיים. לא כל הזרמים החרדיים הסכימו לדעתה של אגודת ישראל וחלקם נותרו אנטי ציוניים בעליל, כדוגמת העדה החרדית ונטורי קרתא.

במהלך השנים הבאות גדל מאוד זרם החינוך של אגודת ישראל וזאת בעיקר לאור שיעור הילודה הגבוה במיוחד במגזר החרדי, ונתמך גם מגל החוזרים בתשובה שחלקם הסתפחו לציבור החרדי. גידול זה לא היה מתאפשר לולא התמיכה הרחבה שקיבל זרם החינוך מהממשלה.

חוק חינוך ממלכתי

לאחר הקמת מדינת ישראל מערכת החינוך עברה מאחריות הוועד הלאומי לאחריות הממשלמה הזמנית. בשנת 1949 נחקק חוק לימוד חובה לפיו כל ילד מגיל 5 ועד גיל 13 מחויב ללמוד במוסד חינוך רשמי מתוך ארבעת הזרמים. בשלב זה המפלגות לא הגיעו עוד להסכמה לגבי הקמת בית ספר אחיד לכל ילדי ישראל. התומכים בכך היו מפא"י לצד מפלגות הימין והציונים הכלליים, המתנגדים היו מצד אחד המפלגות הדתיות והחרדיות אשר חששו מאופיו החילוני של בית הספר האחיד ומהצד השני מפלגות השמאל אשר חששו מפגיעה בפגיעה בערכי העבודה. מכיוון שחוק לימודי החובה לא חל על ילדי מחנות העולים, ילדי העולים התחנכו על ידי הסוכנות היהודית אשר הקימה רשת לחינוך אחיד, מה שהוביל לביקורת על כפייה אנטי-דתית מצד העולים מתימן ומינוי ועדת פרומקין. המשבר שנוצר בעקבות הוויכוחים על סמכות המפלגות הדתיות על החינוך הביאה להתפטרותו של בן-גוריון מראשות הממשלה ונפילת ממשלת ישראל השנייה.

ב-12 באוגוסט 1953 נחקק חוק חינוך ממלכתי אשר למעשה איחד רק את זרם הכללי וזרם העובדים. זרם המזרחי התמסד והפך לחינוך הממלכתי דתי. הזרם של אגודת ישראל נשאר אוטונומי וזאת בשל הסכם מכתב הסטטוס קוו והוכר כחינוך העצמאי של הציבור החרדי.

מערכת החינוך במגזר הערבי בישראל

עוד מראשיתה נאלצה מערכת החינוך הערבית להתמודד עם קשיים חדשים רבים. אחד הניגודים המשמעותיים היה בין האוכלוסייה היהודית, העירונית ברובה, לערביי הארץ, אשר ברובם התגוררו בכפרים אשר לא התקיימו בהם מוסדות לימוד ראויים. בזהות הכפרית של מרבית ערביי ישראל, מצופים הילדים לעזור לפרנסת המשפחה על חשבון לימודיהם. זאת בניגוד לאוכלוסיית היישוב היהודי, בה הונחלה התפיסה התרבותית לפיה הצטיינות בלימודים מבטיחה עתיד טוב יותר. הבדלים אלו מתבטאים בחריפותם בנתונים, לפיהם בשנת 1935, בעוד שיעור התלמידים בבתי הספר בין הגילאים 5–15 בקרב המגזר היהודי עמד על שיעור של 81%, הרי ששיעור התלמידים בגיל זה בקרב המגזר הערבי עמד רק על 20%[8].

מלחמת העצמאות הביאה לכיבוש רוב ארץ ישראל המנדטורית תחת מדינת ישראל. בתום המלחמה, נסו רבים מתושבי הארץ הערבים לארצות ערב השכנות. אלו שנשארו נאלצו להתמודד עם זעזועי משנה בהם הגירה פנימית רחבה וכן הגירת משכילים ערבים למדינות זרות. מצב זה, וכן התפיסה היהודית אשר רווחה באותה תקופה, לפיה ערביי ארץ ישראל מהווים "אויב בפוטנציה", הובילה את המדינה לקחת תחת חסותה את מערכת החינוך במגזר הערבי. זאת במטרה בין היתר "להכיל את האיום" הנשקף למגזר היהודי[9]. במהלך הממשל הצבאי (1948-1966) מרבית תוכניות הלימודים למגזר הערבי התבססו על תוכניות הלימודים למגזר היהודי, אשר תורגמו לערבית והועברו על ידי מורים מהמגזר הערבי או מורים יהודים שעלו מארצות ערב. חרף הקמת "המועצה לחינוך ערבי" בשנת 1952, אשר מטרתה הרשמית הייתה ייעוץ בשאלה איזה תכנים תרבותיים ערבים ראוי להכניס לתוכנית הלימודים, נדמה כי מדובר היה באפקט תעמולתי גרידא אשר נועד להדגיש את שיתוף הפעולה הערבי בקביעת תוכני הלימוד במגזר. בניגוד לחינוך היהודי, תוכניות הלימודים בחינוך הערבי ביקשו לנטרל את הפן הלאומי מתוכן הלימודים. הם התמקדו בלימוד פרטים טכניים ובלימודי תרבות אירופה, תוך התעלמות מערכי היסוד התרבותיים הקשורים לחברה הערבית. למעשה, מטרתה המוצהרת של מערכת החינוך הערבית תחת שלטון ישראל לא הייתה לתרום לפיתוח כישוריהם האקדמיים של התלמידים הערביים, אלא לחנכם לערכי שלום וכן לערכים אשר היו מקובלים על ידי האוכלוסייה היהודית[10]. מאפיין נוסף ומשמעותי ביותר במערכת החינוך הערבית באותה התקופה היה הפיקוח ההדוק על תוכני הלימוד ועל העוסקים בהוראה. כאשר חשד כנגד מי מהם בדבר העברת תוכן לימודי "לא ראוי", היה מוביל להעברה מיידית מתפקידם ולסנקציות נוספות, בהתאם לכללי המשטר הצבאי[11].

ביטולו של המשטר הצבאי בשנת 1966 הוביל מבחינות מסוימות להקלה בקשיים מולה ניצבה מערכת החינוך הערבית. מחד, האוכלוסייה הערבית הישראלית נתפסה כפחות מאיימת על תושבי ישראל היהודים, ועל כן ניתן לה חופש פעולה מוגבר מבעבר, כאשר ביטוי לכך הוא ביטול הצורך באישור ביטחוני כתנאי להסמכת מורים במגזר. מאידך, מלחמת ששת הימים והקשר החדש של ערביי ישראל עם ערביי יהודה ושומרון ושאר מדינות ערב הוביל לראשונה להיווצרותו של מעמד משכילים רחב בחברה הערבית, אשר נוכח לדעת כי חרף השיפור במערכת החינוך הערבית, היא עודנה מפגרת בהרבה לאחר הישגי מערכת החינוך היהודית. כתוצאה מתחושה זו, אשר זכתה להד אף בקרב בכירים במערכת החינוך היהודית, פורסמו בשנת 1975 המלצות ועדת פלד, אשר בהן לראשונה התקיים (באופן הצהרתי) שוויון בהתייחסות לתלמידים הערבים ולתלמידים היהודים. כמו כן לראשונה הוכר הקשר בין ערביי הארץ לשפתם ולתרבותם. ניסיונות נוספים בשנים האחרונות, החל משנות ה-90 ואילך לצמצום הפערים בין המגזרים, כללו בתוכם החלה הדרגתית של חוק חינוך חובה חינם בקרב גילאי 3 ו-4, וכן את תוכנית החומש במערכת החינוך, אשר ביקשה לפעול לקידום ההישגים הלימודיים והחינוכיים של תלמידי מערכת החינוך הערבית והדרוזית, ואשר יישומה החל בשנת 1999.

עם זאת, נכון לאוקטובר 2003, חרף עלייה בשיעור של כ-4% בזכאים לתעודת בגרות בקרב תלמידי המגזר, עדיין קיימים בין מערכות החינוך[12]. בין הסיבות לפער זה ניתן למנות הן מימון נמוך לבתי הספר הערביים ביחס לבתי הספר היהודים, והן חוסר השקעה בתשתיות לשימוש מערכת החינוך. סיבה נוספת להבדל ברמת ההישגים של התלמידים הערבים לעומת זו של התלמידים היהודים נעוצה בתכני הלימוד, אשר רבים מהם עודם מועתקים מתוכניות הלימוד למגזר היהודי, ואינן מותאמות לתלמידים מהמגזר הערבי. כמו כן, עם עליית כוחו של המגזר המשכיל בקרב ערביי הארץ, החלה להתגבר הדרישה לאוטונומיה חינוכית, אשר הדוגלים בה מבקשים לאמצה כדי לחזק את הקשר של ערביי ישראל עם תרבותם וארצם. לטענת אלו, אחד הגורמים להישגים הנמוכים של התלמידים בקרב ערביי ישראל ביחס ליהודים נובע מחוסר האוטונומיה החינוכית ומהניסיון "להלביש" על התלמידים הערביים מערכת חינוכית ותרבותית אשר זרה להם במאפייניה ובתכניה. לטענת אלו, אימוץ אוטונומיה חינוכית, יחד עם מתן תקציבים הולמים, יעניק לתלמידים הערביים הזדמנות שווה לתלמידים היהודיים בישראל, ויקפיץ את הישגיהם בצורה דרסטית.

ראו גם

לשער לנושאים, אישים ומאמרים בחינוך, ראו פורטל החינוך.

לקריאה נוספת

  • גבתון ד', 2003, אוטונומיה, אנומיה, אינטגרציה ואנרכיה: חקיקה ופסיקה כמכשירים להפעלת רפורמות חינוכיות ויישום מדיניות החינוך בישראל, בתוך: דרור י', שפירא ר', נבו ד' (עורכים), מדיניות החינוך בישראל בשנות ה-2000 407 – 454. [מדיניות חינוך, תהליכים עכשוויים, מרכוז וביזור]
  • ענבר ד' (עורך), (2006) לקראת מהפכה חינוכית?, ירושלים: מכון ואן-ליר והוצ' הקיבוץ המאוחד. [רפורמות בישראל]
  • טלי תדמור-שמעוני, שיעור מולדת : חינוך לאומי וכינון מדינה 1966-1954, קריית שדה בוקר: מכון בן-גוריון לחקר ישראל והציונות - אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, תש"ע 2010.
  • אלעד פלד (עורך), יובל למערכת החינוך בישראל‬, ירושלים: משרד החינוך, התרבות והספורט, 1999
  • צבי צמרת, עלי גשר צר : עיצוב מערכת החינוך בימי העלייה הגדולה, שדה בוקר: אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, 1997 ‬
  • רחל אלבוים דרור, החינוך העברי בארץ-ישראל, ירושלים: יד יצחק בן-צבי, 1986.
  • ערן אלדר, מערכת החינוך בתל אביב במעבר ממנדט לעצמאות - שינוי והתמדה, אופקים בגאוגרפיה 90, 2016, עמ' 27–47

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ [1], חלוקת תקציב המדינה מאתר משרד האוצר
  2. ^ הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, ההוצאה הלאומית לחינוך בשנים 2011-2008
  3. ^ שנתון סטטיסטי לישראל 1998, לוח 22.4
  4. ^ שנתון סטטיסטי 2013, לוח 8.1
  5. ^ ההוצאה הלאומית לחינוך בשנת 2010 - השוואה בינלאומית, הלמ"ס, 1 באוגוסט 2013
  6. ^ ליאור דטל, 24 מיליארד שקל מההוצאה הלאומית לחינוך - מכיס ההורים, באתר TheMarker‏, 19 באוגוסט 2014
  7. ^ בתי חינוך לילדי עובדים - תנועת העבודה הישראלית
  8. ^ מאג'ד אלחאג, חינוך ותמורה חברתית בקרב הערבים בישראל (תל אביב: המרכז הבינלאומי לשלום במזרח התיכון, 1991), עמ' 26-22
  9. ^ אפרים יער וזאב שביט, מגמות בחברה הישראלית: כרך א (תל אביב: האוניברסיטה הפתוחה, 2003), עמ' 255
  10. ^ חיים יוסף אורמיאן, החינוך בישראל (ירושלים: משרד החינוך והתרבות, 1973), עמ' 326-325
  11. ^ מאג'ד אלחאג, חינוך ותמורה חברתית בקרב הערבים בישראל, עמ' 40-36
  12. ^ נעמי מי-עמי, הישגים לימודיים במגזר הערבי (הכנסת: מרכז המידע, 2003), עמ' 11-7
World ORT

ארגון World ORT (ברוסית, ראשי תיבות של Общество Ремесленного Труда, "האגודה למלאכה מקצועית", בתעתיק: אוֹבְּשצֶ'סְטְבוֹ רֶמֵסְלֶנוֹגוֹ <מבוטא: רֶמֵסְלֶנַאבָה> טרוּדַה) הוא ארגון יהודי להפצת מלאכה. הארגון הוא א-פוליטי ושלא למטרת רווח. הוא הוקם בשנת 1880 ופעל בעבר ובהווה ביותר ממאה מדינות. מטרתו של הארגון היא הקניית חינוך והכשרה לנוער היהודי ברחבי העולם.

ארגון World ORT הוא הגוף המתאם בין ארגונים מדינתיים ברשת הפועלים ב-58 ארצות שונות. התקציב הגלובלי השנתי של ORT עובר את ה-250 מיליון דולר. הפעילות של World ORT נתמכת על ידי ממשלות וסוכנויות ברחבי העולם, ועל ידי קרנות מתרומות אשר נאספו על ידי תתי-הארגונים בארצות השונות.

בעשור השני של המאה ה-21, הארגון פועל באפריקה, במזרח אסיה, באוסטרליה, בחבר המדינות, במדינות הבלטיות, בישראל, באמריקה הלטינית, בצפון אמריקה ובמערב אירופה.

עד לשנת 2007 נכללה במסגרת World ORT גם רשת בתי ספר שבה למדו למעלה מ-90,000 תלמידים אשר רוכשים השכלה או הכשרה ב-159 בתי ספר, מכללות ומוסדות. ב-2007 הופרדה רשת בתי הספר בישראל לארגון עצמאי בשם "אורט ישראל". הפעילות של World ORT בישראל נמשכת תחת השם "קדימה מדע".

נכון לשנת 2017, נשיא הארגון הוא מאוריציו מריקנסקס והמנכ"ל הוא אבי גנון.

אגודת ניצן

אגודת ניצן היא עמותה ישראלית שהוקמה בשנת 1964 על ידי הורים ומתנדבים, במטרה לאתר, לאבחן, לטפל ולשקם בילדים ובוגרים עם ליקוי למידה קשיי הסתגלות ותפקוד.

האגודה מנוהלת על ידי יו"ר וחברי וועד, הכולל נציגי סניפים ואנשי ציבור מתנדבים. לכל סניף ועד מנהל, הפועל בהתנדבות, ובראשו יו"ר וכן מנהל/ת סניף ואנשי מקצוע מתחום לקויות הלמידה, האבחון, הטיפול והסיוע להורים.

אוצר המורה

אוצר המורֶה הייתה הוצאת ספרים של הסתדרות המורים בישראל, שפעלה להעשיר בפרסומיה את החינוך העברי בארץ ישראל.

אור לחינוך

אור לחינוך היא עמותה הפועלת לקידום מצוינות והתנדבות בקרב בני נוער וצעירים במדינת ישראל, בדגש על הפריפרייה החברתית והגאוגרפית. הארגון נוסד בשנת 2004 על ידי ליאור לפיד, המשמש כיום כמנכ"ל העמותה. הסניפים המרכזיים של העמותה פועלים בבאר שבע, אשדוד, לוד וערד.

אל המעיין

תנועת אל המעיין היא רשת חינוך בלתי פורמלי שהוקמה בשנת 1986 לאחר החלטת מועצת חכמי התורה ובראשם הרב עובדיה יוסף, במטרה לפעול בתחום החברתי לצד פעילות תורנית/ערכית. במשך שנים אליהו ישי היה המנכ"ל התנועה. כיום מנכ"ל התנועה הוא הרב משה אילוז.

אמונה - תנועת האשה הדתית לאומית

אמונה - תנועת האשה הדתית לאומית היא תנועת נשים מיסודן של הפועל המזרחי והמזרחי. התנועה מפעילה מעונות יום, בתי ילדים, בתי ספר, אולפנות, מדרשה ללימודי האישה והמשפחה, בתי מדרש לנשים ומרכזי ייעוץ למשפחה, ופועלת לקידום מעמד האישה. "אמונה" מפעילה גם מתנדבות שרות לאומי במסגרת ארגון "בת-עמי" מיסודן של אלומה-אמונה במסגרת לאומית-ציונית-דתית. ביום העצמאות ה'תשס"ח הוענק לתנועה פרס ישראל על תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה. יושבת ראש התנועה מאז 2001 היא ליאורה מינקה והמנכ"ל מאז 2016 הוא דוד הדרי.

בינה - התנועה ליהדות חברתית

בינה - התנועה ליהדות חברתית (או בינ"ה, ראשי תיבות של "בית יוצר נשמת האומה"(ביטוי שטבע המשורר חיים נחמן ביאליק)) הוא ארגון שעוסק בחינוך לזהות יהודית ותרבות ישראלית. הארגון הוקם ב-1995 על ידי חברים מהתנועה הקיבוצית לאחר רצח יצחק רבין, כדי לגבש תפישות של יהדות הומניסטית וליצור שפה משותפת שתוכל לגשר בין ציבורים בחברה הישראלית.

הארגון עוסק בלימודי יהדות כתרבות ובעשייה חברתית. הוא מארגן סמינרים העוסקים בתרבות יהודית חילונית, ציונות וצדק חברתי. תפישת העולם של בינה היא תפישה של יהדות מתחדשת, המסוגלת להצמיח תרבות של מדרש ויצירה לקהל החילוני בישראל.

הארגון שואף לצמצם את הפערים הכלכליים בישראל ולהקים חברה צודקת יותר. הוא מפעיל גרעיני מתנדבים ופעילים מהמכינה הקדם צבאית. הארגון היה בין המייסדים של מרכז הוויה - טקס ישראלי ב-2006, ובין השותפים להקמת "ברית חושך לגרש" למאבק בגזענות בישראל ב-2009. בנוסף, לקחו פעילי בינה חלק פעיל במחאה החברתית בשנת 2011, והם משתתפים בפעילויות למען מסתננים ומהגרי עבודה בישראל.

דרור בתי חינוך

רשת דרור בתי חינוך נוסדה בשנת 1982 במטרה ליצור מסגרות חינוך ולימוד לנערים ולנערות עובדים, ולבני נוער שלא הצליחו במסגרות חינוכיות אחרות. מטרת הרשת ליצור שינויים בשדה החינוך והלמידה בארץ ברוח הפדגוגיה החברתית.

הלל (ארגון)

הִלֵל - המרכז לחיים יהודיים בקמפוס (באנגלית: Hillel: The Foundation for Jewish Campus Life; מוכר בשם "הלל") הוא ארגון הקמפוס לסטודנטים יהודים הגדול ביותר בעולם.

מטרת הארגון היא "להעשיר את חיי הסטודנטים היהודיים הלומדים לתואר ראשון ולתארים מתקדמים, באופן שיאפשר להם להעשיר את העם היהודי ואת העולם."

בפועל ארגון הלל מאפשר לסטודנטים יהודיים לקחת חלק בפעילויות דתיות, תרבותיות, אמנותיות, ופעילויות המשרתות את הקהילה.

הארגון נקרא על שמו של הלל הזקן, אשר עבר מבבל לארץ ישראל במאה ה-1.

השומר החדש

ארגון השומר החדש הוא ארגון מתנדבים ישראלי שמטרתו להגן מפני פגיעה ברכושם של חקלאים בישראל, בפרט באזורי הגליל והנגב וכן שמירה על אדמות המדינה "במעשה ובלימוד". שמו לקוח מארגון "השומר" שפעל בארץ ישראל בתחילת המאה ה-20.

התזמורת הפילהרמונית הישראלית הצעירה

התזמורת הפילהרמונית הישראלית הצעירה היא תזמורת הנוער הסימפונית הלאומית של מדינת ישראל, המאגדת נגנים צעירים מוכשרים מכל רחבי הארץ.

חוש"ן - חינוך ושינוי

חוש"ן - חינוך ושינוי הוא מרכז החינוך וההסברה של הקהילה הגאה בישראל, הפועל בנושאים של נטייה מינית וזהות מגדרית.

חושן הוא ארגון ארצי, המושתת על פעילות של כ-250 מתנדבי ומתנדבות הארגון. מטרותיו הן שינוי עמדות שליליות כלפי להט"בים ויצירת סביבה בטוחה ופתוחה כלפי מיעוטים מיניים ומגדריים.

כמו כן הארגון פועל לפיתוח מודעות ומתן כלים לצוותים חינוכיים ועובדים מקצועיים שונים, על ידי העמקת הידע התאורטי והמקצועי בנושא נטייה מינית וזהות מגדרית.

פעילות חושן זוכה לתמיכת משרד החינוך ולהכרה רשמית של השירות הפסיכולוגי הייעוצי (שפ"י) של המשרד. החל משנת 2017 מתוקצבת פעילותו על ידי משרד החינוך.

בשנת 2016 זכה הארגון בפרס קרן יו"ר הכנסת.

מועצת תנועות הנוער בישראל

מועצת תנועות הנוער בישראל (בראשי תיבות מת"ן; באנגלית The Israeli Council of Youth Movements) מאגדת בתוכה חלק מתנועות וארגוני הנוער בישראל. המועצה, שנוסדה ב-1974 ונרשמה כעמותה ב-1982, מהווה מקום לדיונים בנושאי החינוך הבלתי פורמלי בפרט והחברה הישראלית ככלל, ומגדירה עצמה כארגון גג לתנועות הנוער הציוניות. כמו כן מהווה המועצה גוף מתאם בין התנועות השונות ופעילותן. המועצה פועלת בשיתוף ובתאום עם מנהל חברה ונוער במשרד החינוך.

מכון מנדל למנהיגות

מכון מנדל למנהיגות נוסד בשנת 1992 בירושלים בידי קרן מנדל על ידי האחים ג'ק, ג'וזף ומורטון מנדל מקליבלנד' אוהיו ובשיתוף עם משרד החינוך. במכון מתקיימות מגוון תוכניות לפיתוח מנהיגות, שמטרתן לטענת הארגון לתרום לשגשוגה של מדינת ישראל על כל קהילותיה.

מכתב

מכתב הוא מסר כתוב, מאדם אחד למשנהו. בעת האחרונה נהוג שמכתב יהיה כתוב על נייר, ויישלח במעטפה. תפקיד המכתב בתקשורת האנושית השתנה באופן מהותי מאז המאה התשע-עשרה. באופן היסטורי מכתבים היוו את דרך התקשורת האמינה היחידה בין שני אנשים המרוחקים זה מזה. עם התפתחות אמצעי התקשורת פחתה חשיבותם של המכתבים כדרך תקשורת שגרתית. המצאת הטלגרף, טלפון והאינטרנט השפיעו, כל אחד בתורו, על מנהגי כתיבת המכתבים ושליחתם. במדינות תעשייתיות מודרניות, חליפת מכתבים הפכה למעשה נדיר יותר, אשר הוחלף ברובו על ידי טכנולוגיות מתקדמות כמו הטלפון ודואר אלקטרוני. כתיבת מכתבים פחתה עד כדי כך שלעיתים עושים שימוש במונח "מכתב" כאשר מתכוונים למסר רשמי יותר, בדואר אלקטרוני.

באופן היסטורי, מכתבים קיימים מימי מצרים העתיקה ושומר והם היו חלק מתרבות יוון, רומא, וסין, עד לימינו אלה. מכתבים מרכיבים את תוכנם של כמה מספרי הברית החדשה. ארכיבים של התכתבויות, פרטיות, דיפלומטיות או עסקיות, משמשים כמקור מידע ראשוני להיסטוריונים.

עלה נגב

עלה נגב - נחלת ערן הוא כפר שיקומי ישראלי לתינוקות, ילדים ומבוגרים עם מוגבלות שכלית התפתחותית קשה ובעיות רפואיות מורכבות כגון מומים ומחלות גנטיות.

יו"ר הכפר - האלוף במיל' דורון אלמוג, מנכ"ל הכפר - אבי וורצמן.

עלמא בית לתרבות עברית

עלמא, בית לתרבות עברית בתל אביב, היא עמותה אשר נוסדה ב-1996 על ידי ד"ר רות קלדרון,

הלימודים בעלמא עוסקים בתרבות העברית ונסובים על שאלת הזהות היהודית. המושג "תרבות עברית" מובן בעלמא כנקודת המפגש בין התרבות הכללית, התרבות היהודית והמצב הישראלי. בעלמא כקהילת לימוד מושם דגש על דיאלוג בין מורים מתחומי דעת שונים ועל קשר אישי בין מורה לתלמיד/ה ובכיתות לימוד אינטימיות.

קרן טראמפ

קרן טראמפ היא קרן פילנתרופית שהוקמה בשנת 2011 על ידי האחים היהודים אדי וג'ולס טראמפ ממיאמי שבארצות הברית, כדי לסייע למערכת החינוך בישראל לבלום את ההידרדרות במצוינות בלימודי המתמטיקה והמדעים בבתי הספר העל-יסודיים, ולהניע בה שיפור משמעותי, וזאת באמצעות השקעה באיכות ההוראה בבתי הספר. הקרן נחשבת כמי שעומדת מאחורי התוכנית הלאומית להרחבת המצוינות בחינוך המדעי בישראל וכמי שהניעה את בלימת ההידרדרות במספר בוגרי חמש היחידות במתמטיקה ובמדעים בארץ.

הקרן משקיעה עשרות מיליוני שקלים מדי שנה בתוכניות ופרויקטים לחיזוק איכות ההוראה והיא פועלת בשיתוף פעולה עם מורים ומנהלים של בתי ספר, עם משרד החינוך, האוניברסיטאות, רשויות מקומיות, חברות הייטק וארגונים מקצועיים וחברתיים העוסקים בחינוך.

בראש הקרן עומד אלי הורביץ חבר וועד החינוך הלאומי.

תנועת דרור-ישראל

תנועת דרור-ישראל, שהוקמה בשנת 2006, מאגדת בתוכה את תנועת הנוער "הנוער העובד והלומד", תנועת הבוגרים "מחדשי רעיון החלוץ בישראל" (מרח"ב), ואת "קהילת קיבוצי הקבוצות השתפנים משימתיים". החברים הבוגרים בתנועה שואפים לבסס את אורח חייהם על הערכים של תנועת הנוער. התנועה פועלת לאור תפיסה של שינוי חברתי באמצעות חינוך ודוגלת ברעיונות של שוויון ערך האדם, ציונות סוציאליסטית, דמוקרטיה, חלוציות, חתירה לשלום וערכי תנועת העבודה; ובאורח חיים של הגשמה, שיתוף וחינוך.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.