חיל פרשים

חיל פרשים הוא חיל שבו משרתים חיילים הרכובים על גבי סוסים, ולעיתים רחוקות יותר על גבי גמלים, פרדות או בהמות משא אחרות. חיילים אלו מכונים פרשים. פרשים היו נפוצים בצבאות האסיאתיים, הצפון אפריקאים והאירופאים מהעת העתיקה עד המאה ה-20. לאחר מלחמת העולם השנייה פחת מאוד השימוש בפרשים עקב המיכון הנרחב של הצבא, אם כי פרשים המשיכו לשרת בכוחות הביטחון של מדינות שונות, בעיקר בתפקידי שיטור או באזורים גאוגרפיים שבהם הגישה לכלי רכב ממונעים קשה.

עקב מחירו הגבוה של סוס קרבי, והנוהג המקובל בחלקים נרחבים של העולם בעת העתיקה ובימי הביניים שחיילים אחראים לרכישת ציודם מכספם שלהם, נוצרה מסורת בה חיל הפרשים מורכב מבעלי האמצעים שבין החיילים. בחברות רבות הפכו הפרשים למעמדות של ממש, כמו למשל באירופה של ימי הביניים, שבה הפכו הפרשים הכבדים למעמד האבירים. גם בעת העתיקה השתייכו הפרשים לעילית החברתית, ושמו של אחד המעמדות ברומא נבע מיכולתם לממן סוס רכיבה, הלא זהו מעמד הפרשים.

La batalla de San Romano, por Paolo Uccello
ציור המתאר קרב בין שני חילות פרשים כבדים מהמאה ה-15.

היסטוריה של חילות הפרשים

הקרקע להתפתחותם של חילות פרשים הוכשרה עם ביות הסוס. מאחר שרק באירופה ובאסיה היו סוסים בטבע, שניתנים לביות ומתאימים לרכיבה, התפתחו חילות הפרשים ההיסטוריים ביבשות אלה בלבד. באמריקה, באפריקה ובאוסטרליה לא היו חיות מתאימות שניתן לביית (הזברה הייתה פראית מדי לביות, מדבר סהרה חצץ בין תרבויות ולא איפשר את מעבר הטכנולוגיה דרומית לו, ואילו הסוסים באמריקה נכחדו אלפי שנים לפני-כן). אי לכך, חילות הפרשים היו קיימים רק באסיה, צפון אפריקה ואירופה עד אשר האירופאים הגיעו לאמריקה ועקפו בדרך הים את מדבר סהרה והביאו סוסים גם לאזורים שמדרום וממזרח לסהרה.

תחילת הדרך

ראשיתו של חיל הפרשים במרכבות הרתומות לבהמות משא. ככל הידוע, נעשה לראשונה שימוש במרכבות בשומר סביב שנת 2700 לפנה"ס. מרכבות אלה היו מסורבלות ודמו יותר לעגלות גדולות מאשר למרכבות המהירות שהתפתחו מהן.[1] המרכבות השומריות זכו להתפתחות משמעותית במיתני באלף ה-2 לפנה"ס, ובהדרגה נפוצו בכל המזרח התיכון והגיעו עד מצרים וממלכת החתים. בסביבות המאה ה-8 לפנה"ס פלש למזרח התיכון עם של נוודים – הקימרים, שרובם ככולם היו רכובים על סוסים. בהשפעתם הוקם באוררטו (באזור ארמניה המודרנית) חיל כזה[דרוש מקור], ובהמשך גם באימפריה האשורית שהייתה במצב מלחמה תמידי עם אוררטו.

הפרשים הראשונים התקשו מאוד לשלוט בסוסים, ונעדרו ציוד רכיבה בסיסי כאוכף וארכופים. ככלל, החיל לא היה יעיל במיוחד, אך לפרשים היה יתרון על פני המרכבות המסורבלות בגמישותם הרבה. בשל הקושי לשלוט בסוסים, היו הפרשים הראשונים חמושים בדרך כלל בנשק קל דוגמת חץ וקשת וכידוני הטלה כי שימוש בנשק כבד היה מוציא את הפרש משיווי משקל והוא היה מסתכן בנפילה מהסוס. בתקופה זו פעלו הפרשים לעיתים קרובות בזוגות – פרש אחד ירה בזמן ששותפו החזיק את סוסו. הצורך בשותף נעלם כאשר השתפר ציוד הרכיבה של הפרש ואיפשר לו לשלוט בסוס באמצעות רגליו.

התפתחות בעת העתיקה

ההתפתחות המשמעותית הראשונה בחיל הפרשים חלה בעקבות התפתחות הסוס המבוית. במאה ה-8 לפנה"ס הצליחו האשורים להשביח גזע של סוס מספיק גדול על מנת לשאת פרש על כתפיו הגבוהות (ולא על גבו האחורי, כמו שנעשה קודם לכן). מי שהיטיבו לנצל את ההשבחה שביצעו האשורים לסוס היו הסקיתים, עם פרשים שמוצאם מערבות איראן, שעשו שמות באימפריה הבבלית והאשורית, ואף הטרידו את האימפריה הפרסית.

רוב הפרשים הסקיתים היו קשתים רכובים, המוגנים רק בשריון עור. כוח המחץ הסקיתי הורכב מפרשים כבדים שגם סוסיהם היו מוגנים בשריון. הטקטיקה הסקיתית כללה הטרדת האויב במטר חצים באמצעות הפרשים הרכובים והתשתו. כששורות האויב נפגעו ממטר החצים, דהרו לתוכן הפרשים הכבדים במטרה להכריע את מערכי האויב. לאחר שבירת האויב והברחתו, נהגו הסקיתים לנהל מרדף בעזרת הפרשים הקלים על מנת למוטטו סופית. אף שהסקיתים נעלמו במאה ה-1 לפנה"ס, שיטות הלחימה שלהם לא נשכחו, ואומצו (עם הפיתוחים הטכנולוגיים המתבקשים) בידי שאר העמים הנוודים, שהמשיכו להטיל את חיתתן על הציוויליזציה.

התפתחות הפרשים הכבדים

פרשים המוגנים בשריון הופיעו עוד בעת העתיקה, אך חימושם היה לרב קל יחסית והם לא נועדו להסתערות על מערכים צפופים של האויב כי ציוד הרכיבה שלהם לא איפשר לרב רכיבה מהסוג הזה. יתרה מכך, הסוסים הראשונים של חיל הפרשים היו נמוכים יחסית ולא התאימו לנשיאת משקל כבד. עם הופעת גזעי סוסים גדולים וחזקים יותר הופיעו גם פרשים שעטו שריון על גופם.

בערך בתקופה המקבילה לזריחת האימפריה הפרסית, נכנסו היוונים לעידן הקלאסי. הגיבורים המיתולוגיים באיליאדה נלחמו על גבי מרכבות, אך האיליאדה מתארת התרחשויות של המאה ה־13 או ה־12 לפנה"ס. בתקופה הארכאית (המאה ה-8 לפנה"ס) זנחו היוונים את המרכבות.

בין מאפייני צבאות היוונים בתקופה הקלאסית היו ההופליטים, שהם חיל רגלים כבד. לפרשים נותר תפקיד מסייע בלבד. לספרטה, למשל, כמעט שלא היו פרשים משלה והיא השתמשה בפרשי בעלות הברית. גם לאתונה ולתבאי לא היו בשום שלב יותר מ-1000 פרשים כל אחת. האזור היחיד שבו הפרשים נשארו החיל הדומיננטי היה תסליה, שהיא גם המקום היחיד ביוון בו השתמשו בפרשים כבדים.

התפתחות נוספת חלה במוקדון, שם חימש פיליפוס השני את פרשיו ברומח ארוך הנקרא קסיסטון. בנוסף לרומח הארוך, היה להם שריון שהגן על גוף הפרש. פרשים אלה באו משכבת האצולה, ונקראו רעי המלך. אומנם במקדוניה היו פרשים כבדים כמה מאות שנים לפני הרפורמות של פיליפוס, אך החידוש שלו היה בארגונם ביחידות קבועות עם מספר לוחמים קבוע, בשינוי קל של צורת לחימתם, ומעל הכול – בהגברת שיתוף הפעולה בין הפרשים הכבדים לחיל הרגלים הכבד. לראשונה במקודניה, לא נלחמו הפרשים בנפרד מחיל הרגלים אלא בשיתוף פעולה ותיאום, שילוב שאיפשר לפיליפוס לכבוש את יוון. מאוחר יותר הצליח בנו של פיליפוס, אלכסנדר הגדול, למוטט את האימפריה הפרסית בעזרת הרפורמות של אביו. לפני ואף אחרי הרפורמות של פיליפוס, נהגו העמים לבחור בין חי"ר לפרשים להכרעת המערכה, אך שילובם של השניים לא היה נפוץ. הסיבה לכך נעוצה באופי הצבאות של אותם הימים: בדרך כלל היו אלו צבאות שהתבססו על מתנדבים, או על מיליציות שחימושן לא היה אחיד. אימונו של צבא כזה היה לקוי ברוב המקרים, ותמרונים מסובכים שכללו שיתוף פעולה בין חילות היו בלתי אפשריים. רק בימי האימפריה הרומית, שהחזיקה צבא קבע גדול, וכן בעת החדשה, שבה הוקמו צבאות קבע מקצועיים, שיתוף הפעולה בין חילות הצבא הפך למחזה נפוץ.

בתקופה זו, אמנם, טרם הומצא האוכף המוכר כיום, אך באמצעות אביזר דומה הייתה לפרשים שליטה טובה בסוס. רומא, האימפריה שירשה את העולם ההלניסטי, לא הכניסה שינויים משמעותיים בחיל זה, והוא היה חיל מסייע בלבד ללגיונרים. את ההתפתחות החשובה הבאה הביאו דווקא הברברים, שלראשונה הכניסו את האוכף המוכר לנו כיום. הברברים כבשו את רומא, ובמהלך השנים התפתח באירופה מעמד האבירים.

שכלול ציוד הרכיבה והשפעתו על חיל הפרשים

Järnåldern, Stigbygel av järn, Nordisk familjebok
הארכוף אפשר שימוש ברומח בצורה יעילה יותר, תוך ניצול התנופה של הסתערות הסוס להגברת עוצמת המכה.

השיפורים במבנה האוכף ובמיוחד המצאת הארכוף שינו את פני הקרב. אמנם כבר לפני ספירת הנוצרים ישבו הרוכבים על סוג של אוכף, אך הוא היה לא נוח במיוחד ואפשר היה ליפול ממנו בקלות. הוספת הארכוף איפשרה לרוכב לעמוד על רגליו בעת שימוש בקשת וכך להגדיל מאוד את דיוק הפגיעה. הארכוף איפשר גם לפרשים הכבדים להשתמש ברומח בצורה יעילה יותר – לפני המצאת הארכוף הרוכב יכול היה לדקור את האויב כשהוא מניף את הרומח מעל הראש או מצד הגוף, וכעת הרוכב היה יכול לשים את הרומח מתחת לבית השחי, וכך הייתה מהירות הדהירה של הסוס באה לידי ביטוי בפגיעה. ללא הארכוף והיכולת להשעין רגליים מיושרות בסד תמיכה זה, היה הרוכב נופל מהסוס בעת ההתנגשות עם המטרה.

הארכוף הומצא ככל הנראה בסין במאות הראשונות לספירה, והוא הגיע למערב בתחילת ימי הביניים המוקדמים.

עמי הסוסים של הערבה

הערבות הגדולות של מרכז מערב אסיה וחלקים גדולים מאירופה המזרחית סיפקו שפע כרי מרעה לסוסים ולמקנה. מאחר שהיו פחות טובים לחלקאות מתורבתת מאשר אזור הסהר הפורה ועמקי הנהרות של סין, סיפקו ערבות אסיה מקום מחיה לעמי נוודים שהתבססו על פשיטות על יישובים חקלאיים וביזה כדי לקיים את עצמם. עמי נוודים אלה הסתמכו על חיל פרשים קטלני במהלך פשיטותיהם, שהיו מהירות וקטלניות. בשבילם המלחמה לא הייתה רק תכלית אסטרטגית אלא גם אורח חיים. מתוך עמי נוודים אלה, המונגולים הם הידועים ביותר אך גם השבטים הטורקים, הצ'רקסים ההונים והקוזאקים.

למעשה, מאז המאה החמישית לספירה החלו גלים של עמי פרשים לתקוף את פרס, ביזנטיון ומזרח אירופה. עמי פרשים אלה כללו את ההונים ההפתליטים (הונים לבנים), הבולגרים והאווארים. התקיפות החוזרות והנשנות שלהם היוו למעשה את אחד הגורמים להתשתן הצבאית, שהפכה אותן לפגיעות ביותר ומוכנות ליפול בידי המוסלמים.

במאה השישית לספירה עלה כוחם של השבטים הטורקיים והם הקימו אימפריה שהשתרעה מגבולות הקיסרות הסינית עד לגבולות הקיסרות הביזנטית. מי שבלם את הפלישות הטורקיות היו דווקא הערבים. הללו לא היו עם פרשים מובהק אך תרמו רבות להתפתחות חיל הפרשים באמצעות השבחת וטיפוח סוסי רכיבה וסוסי מלחמה איכותיים. הערבים נעזרו בגמלים על מנת לחצות מדבריות שנחשבו אז לבלתי עבירים ולתקוף את האויב במקומות שבהם הוא לא מצפה להם. במאה התשיעית לספירה, עקב סכסוכים פנימיים בעולם המוסלמי, החלו הח'ליפים להנהיג את שיטת העבדות הצבאית – כלומר: רכישת לוחמים לצבא בתור עבדים. את החיילים הם רכשו בעיקר מקרב עמי הפרשים של הערבה וגם דאגו לאסלם אותם. הללו התגלו כמצביאים מוצלחים ביותר, לעיתים אף יותר מהערבים עצמם, ובהחזיקם את הרסן הצבאי הם לאט לאט השתלטו על החליפות הערבית הגדולה באסיה ובמזרח התיכון. הבולטים בשבטים אלה היו הטורקים, הסלג'וקים והממלוכים. הללו הסתמכו בעיקר על חיל פרשים קל, והטקטיקה שלהם התבססה על נסיגות והימנעות ממגע כאשר המצב בשדה הקרב נטה לרעתם – זאת בניגוד לאתוס המערבי, שנוצר ביוון אך השתכלל בימי הביניים וגרס שבשם הכבוד יש לחתור למגע בכל מחיר, לא משנה מה המצב.

DiezAlbumsArmedRiders I
פרשים מונגולים

למרות הכיבושים הנרחבים של ההונים והטורקים, עם הפרשים שכבש הכי הרבה שטחים והטיל הכי הרבה מורא היו המונגולים. המונגולים התבססו על פרשים קלים, החמושים בקשתות מורכבות שמהן אפשר לירות תוך כדי רכיבה. הפרשים העדיפו להימנע ממגע ישיר עם כוחות חי"ר ופרשים כבדים, ונהגו לביים נסיגת פתע כדי למשוך את האויב למלכודת ואז להמטיר עליו גשם של חצים. מאחר שהפרשים המונגולים היו קלים, הם היו מסוגלים לתמרונים מהירים ומורכבים. פרש מונגולי טיפוסי היה חמוש בקשת מורכבת, חרב, רומח קל והיה לבוש בשריון קל ועליו חולצה ממשי, שנועדה לרכך פגיעות של חצים. בניגוד לעמי פרשים קודמים, הפרשים המונגלים כבר היו מצוידים באוכף וארכוף (משוורת) שאפשר להם שליטה הרבה יותר טובה בסוסים (זה היה, אולי, אחד היתרונות הגדולים שלהם על ההונים והטורקים). ואכן, האימפריה המונוגולית הגיעה לשיאה במאה ה-13 תחת הנהגתו של ג'ינג'יס חאן ויורשיו, כאשר המונגולים אימפריה שהשתרעה מסין עד פאתי ארץ ישראל ואף כללה חלקים מטורקיה. המונגולים נבלמו לבסוף, כאשר צבאם הובס ב-3 בספטמבר 1260 בקרב עין ג'אלות בידי הצבא הממלוכים ממצרים שהונהגו בידי הסולטאן ביברס. לאחר מכן המונגולים התפצלו לכמה מדינות נפרדות וכוחם דעך עד שבמאה ה-16 נכבשו רוב שטחיהם על ידי שכנים חזקים מהם.

ימי הביניים באירופה – עידן האבירים

לאחר חורבנה של רומא, נכנסה אירופה לתקופת ימי הביניים. לאחר שבתחילת ימי הביניים הגיע הארכוף מסין לאירופה ושיפר את ביצועי הפרשים, החלו לקראת המאה ה-8 להופיע האבירים. אנשים אלה היו לא רק לוחמים מקצועיים, אלא היוו מעמד משל עצמם. מעמד זה נקרא מעמד האצולה, אך לא כל אציל היה אביר – את התואר "אביר" נדרש האציל הצעיר להרוויח בשדה הקרב. עם הזמן ההבדל הזה נחלש, ואצילים רבים נחשבו לבעלי מעלות מיוחדות כגון אומץ, נאמנות וכו' מתוקף לידתם. האבירים נלחמו בדרך כלל כפרשים, אך לעיתים ירדו מסוסיהם ונלחמו כחי"ר כבד. בשלבים המוקדמים התבסס מיגונם על שריון שרשראות ומגן גדול, אך שריון זה לא היה עמיד בפני פגיעות קשות, ולכן, החל מהמאה ה-14 הוחלף בהדרגה בשריון הלוחות. גם סוסיהם של האבירים היו מוגנים בשריון, לרוב בד עבה או שריון מתכת אצל אריסטוקרטים עשירים. על השריון נהגו ללבוש בגד כלשהו על מנת להגן על השריון מקרני השמש ולמנוע את התחממותו. לרוב, הבגד כלל ציור של צלב או סמל הרלדי של האביר.

בראשית ימי הבינים כלי הנשק היו קלים יותר מאשר בסופה. כלי הנשק העיקריים הגיעו מהעת העתיקה וכללו מיני חניתות, חרבות וגרזנים. החרב העיקרית ששימשה את האבירים בתחילת ימי הביניים היא הספאטה שמקורה ברומא העתיקה. זוהי חרב ישרה שאורכה מגיע ל 60–80 ס"מ. עם התפתחות השריון הזדקקו האבירים לכלי נשק כבדים יותר שיכולים לפצח את השריון הכבד. כך נוספו להם קרדומים, פטישי קרב, מורג פרשים, נשקי מוט ואחרים. החרב עברה שינויים רבים ומחרב באורך של עד 80 ס"מ הגיעה לממדי ענק של מטר וחצי בתחילת הרנסאנס (זו הייתה חרב דו-ידנית ולצידה תפעלו האבירים חרבות שניתן היה להניף ביד אחת ואורכן כ-100 עד 120 ס"מ).

האבירים נשאו רומח כבד לצורך ההסתערות הראשונית, שבהמשך הקרב הוחלף בחרב ארוכה או חרב קצרה על מנת לקצור בשורות האויב מטווח קצר. הטקטיקה הייתה בדרך כלל הסתערות במבנה טריז, על מנת לשבור את קווי האויב.

עמי ערב אימצו בחום את חיל הפרשים. בתחילת מסעי הכיבוש שלהם במאה ה-7 הורכב רובו של הצבא הערבי מפרשים, על פי רוב פרשים קלים. הפרשים הערביים היו שונים מאלה האירופאים, לא רק במאפייניהם הטקטיים אלא גם במאפייניהם התרבותיים ובתורת הלחימה שלהם. ההבדל העיקרי בין הפרשים הערביים לאירופאים היה בצורת הלחימה. במקום הסתערות בטריז דחוס, הערבים נטו להשתמש יותר בקשתות וחצים. עם הזמן, גם הערבים התחילו להשתמש בשריון עבה יותר ופרשיהם הכבדים היו דומים בחימושם לפרשים האירופאים הכבדים, למעט הרומח. בהשפעת מסעי הצלב והשימוש הנרחב של הערבים בקשתים רכובים, הופיעו פרשים קלים גם בצבאות אירופאים. הפרשים הקלים היו מוגנים בדרך כלל בשריון קל ומגן קטן ותפקידם העיקרי היה שמירת פרשי האויב הרכובים הרחק מהצבא העיקרי. לאחר מכן, הפרשים הכבדים היו מגיעים למרחק דהירה קצר ומסתערים על האויב.

השפעת הנשק החם

הכנסתו של הנשק החם לזירת הקרבות באירופה, גרמה לירידת קרנם של הפרשים. אם בשיאם, בתקופת ימי הביניים, היוו הפרשים כמחצית עד כשני שלישים מהצבא, הרי שבתקופת נפוליאון ירד מספרם עד כדי שישית ואף שביעית מכלל הכוח.

בסוף המאה ה-16 ותחילת המאה ה-17 פיתחו הפרשים טקטיקה חדשה לשימוש בכלי הירי – במקום להסתער על האויב עם חרבות שלופות, הפרשים היו מגיעים לקרב גושי הרגלים של האויב וחגים סביבו תוך כדי שהם יורים בהם מאקדחיהם. טקטיקה זו כונתה קרקול. השימוש של הקרקול בשדה הקרב המיט אסון על חיל הפרשים מאחר שהטקטיקה נטלה מהחיל את כוחו העיקרי – כושר ההבקעה שלו. הטקטיקה בוטלה על ידי המלך השוודי גוסטבוס אדולפוס שאסר על פרשיו להשתמש בה. אחרי ביטולה בשוודיה, הטקטיקה לא חזרה לשימוש רחב בשדות הקרב והשימוש המתועד האחרון בטקטיקה זו נרשם בקרב מינדן באמצע המאה ה-18. עם ביטול הקרקול, חזר כושר ההבקעה לידי חיל הפרשים והם המשיכו להיות אחד מכוחות המחץ עד אמצע המאה ה-19 ונותר להם תפקיד חשוב ברדיפה אחרי האויב, הכנסתו לריבועים ועוד.

Cavalry-sabre2
חרב פרשים מעוקלת

בסביבות המאה ה-17 הופיע שילוב של פרש עם חייל רגלי – הדרגון (dragoon). הדרגונים היו חיילים אשר אומנו להילחם הן כפרשים והן כחיילים רגליים. הם נשאו רובה מוסקט מיוחד, "מוסקט דרגונים", שהיה קצר יותר וקל יותר מהמוסקט הסטנדרטי. היו סוגי פרשים נושאי רובים נוספים, דוגמת הקרבינרים, אך אלו לא אומנו לרדת מהסוסים ולהילחם כחיילים רגליים – סוג לוחמה זה היה סגולתם הייחודית של הדרגונים.

עם התפתחות נוספת בכלי הירי שונו תפקידיו של חיל הפרשים. החיל, שבעבר הכריע קרבות, שינה את ייעודו, ותפקידיו העיקריים הפכו לרדיפה אחרי האויב, סיור, אבטחת הקווים, אבטחת הצבא בעת מסעות, וכן הכרעת קווי הרגלים, לאחר שאלה רוככו באש תותחים או הותשו בכל דרך אחרת.

שקיעת חיל הפרשים

CatonWoodvilleLightBrigade.jpeg
הסתערות הבריגדה הקלה הרת האסון בקרב בלקלווה (1854) מסמלת את דעיכתו של חיל פרשים
Battle of Beersheba 90 anniversary16
פרשים אוסטרלים משחזרים את קרב באר שבע לציון 90 שנה להתרחשותו

במלחמת האזרחים האמריקאית במחצית השנייה של המאה ה-19 חומשו כל הפרשים ברובים, כך שיוכלו להילחם כחיל רגלים. במלחמה זו צומצם מספרם עוד יותר והם איבדו חלק ניכר מתפקידיהם המסורתיים. מכח הכרעה ועתודה חשוב התפתחו הפרשים בתקופה זו לרגלים רכובים, אך שמרו לעצמם גם על חלק מתפקידיהם המסורתיים כגון תצפית, אבטחה וכיוצא באלה.

במלחמת העולם הראשונה לא באו חילות פרשים לידי ביטוי באירופה. זאת משום שהשיפורים הטכנולוגיים העבירו את הלוגיסטיקה מעגלות לרכבות, וכן משום שהמלחמה הפכה במהירות לסטטית. לעומת זאת, דיוויזיית הפרשים של אנז"ק (חיל משלוח אוסטרלי וניו זילנדי כחלק מהכוחות של האימפריה הבריטית) סייעה רבות בהבסת האימפריה העות'מאנית באמצעות פרשים רכובים על סוסים וגמלים.

מלחמת האזרחים ברוסיה הייתה כנראה ההופעה הגדולה האחרונה של חיל פרשים כחיל עצמאי וחשוב. המרחבים העצומים, התעשייה הדלה, מספר החיילים הלא גבוה שהיו לשני הצדדים הפכו את הפרשים לחיל מבוקש. גם במלחמה זו חלק הארי של תפקידי הפרשים נעשה כרגלים רכובים.

בתחילת שנות ה-30 של המאה ה-20, תכנן הצבא הרוסי להקים מאה דיוויזיות פרשים תוך עשר שנים, אך ההתפתחות הטכנולוגית שחלה ברכבים קרביים גרמה לכך שרוב התקציבים הופנו לעבר חיל השריון. במהלך מלחמת העולם השנייה עשה הצבא האדום שימוש נרחב בחיל פרשים, בעיקר במשימות סיור וחדירה עמוקה לעורף האויב. פרשים אלה היו למעשה חיל רגלים רכוב. הם רכבו על סוסים במקום לצעוד ברגל במסעותים, אך נלחמו, בדרך כלל, במערך רגלי. תנאי קרקע ומזג אוויר קשים חייבו לעיתים שימוש בחיל פרשים באזורים בהם קשה היה לנוע בכלי רכב ממונעים (ביצות, יערות צפופים, בוץ/שלג עמוק). גם הוורמאכט השתמש בפרשים בחזית המזרחית, אם כי במספרים קטנים בהרבה.

המיכון הגבוה שהתפשט לאחר מלחמת העולם השנייה גרם לכך שחיל הפרשים התיישן מבחינה טכנולוגית ושקע במדינות מפותחות מבחינה כלכלית. כיום, יחידות מבצעיות קטנות של חייל פרשים בשירות משמר הגבול, המיועדות ללחימה בתנאים הרריים קשים, קיימות לרוסיה וקזחסטן.

סוגי הפרשים

בחילות הפרשים מקובל היה להבחין בין שלושה סוגים עיקריים של פרשים: "כבדים", "בינוניים" ו"קלים".

  • הפרשים הכבדים היו ממוגנים בשריון ובדרך כלל חמושים ברומח כבד לדקירה, אם כי החל מהמאה ה-16 זנחו הפרשים הכבדים את הרומח לטובת החרב. תפקידם העיקרי בקרב היה הבקעת שורות האויב או הבסת פרשיו. בקרב הם נלחמו בשורות צפופות – זאת כדי להביא למקסימום את אפקט ההבקעה של המסה המשוריינת המסתערת לעבר שורות האויב. בשדה הקרב, השורות הצפופות היו מסימני ההיכר הבולטים של חיל זה, היינו פרשים שלא נלחמו בשורות צפופות לא סווגו כ"כבדים" אף אם עטו שריון. הפרשים הכבדים יכולים היו להתפזר מעט בשדה הקרב ושורותיהם עשויות להיפתח או להימתח על מנת לענות על בעיות טקטיות בקרב, אך בהינתן להם האפשרות, כמעט תמיד העדיפו לסגור את השורות. האבירים של ימי הביניים היו מהנציגים הבולטים של סוג זה של פרשים.
  • הפרשים הבינוניים גם כן מוגנו בדרך כלל בשריון, לעיתים היה שריונם קל יותר מזה של הפרשים הכבדים. גם חימושם דמה לזה של הפרשים הכבדים. ההבדל העיקרי בין הפרשים הבינוניים לכבדים התבטא בצורת הלחימה. פרשים שעטו שריון גוף ונלחמו בשורות מפוזרות קמעה, סווגו על פי רוב כ"בינוניים". בין הדוגמאות הבולטות לחיל זה ניתן למנות את רוב חילות הפרשים עוטי השריון של העת העתיקה. בעת החדשה, נהוג היה לסווג במרבית הצבאות את הדרגונים כפרשים בינוניים.
  • Israel in World War I - Ottoman cavalry unit during World War I frontal assault H OP 036
    הסתערות פרשים עות'ומאניים במלחמת העולם הראשונה, ארץ ישראל
    הפרשים הקלים היו חסרי שריון לאורך מרבית ההיסטוריה, אם כי בימי הביניים מוגנו בדרך כלל בשריון דל – לרוב שריון שרשראות או קשקשים. חימושם כלל בדרך כלל חץ וקשת או כידון הטלה. בעת החדשה נזנחו כלי נשק אלה לטובת חרבות ואקדחים. תפקידם העיקרי של הפרשים הקלים בימי הביניים ובעת העתיקה היה התשת האויב במטר חצים או כידוני הטלה, והכנת הקרקע לפריצתם של הפרשים הכבדים. הם העדיפו לפעול בשורות פזורות ולתקוף באגפים, על מנת להגביר את יכולת התמרון שלהם בשדה הקרב. במקרים בהם רוב הצבא היה מורכב מפרשים קלים, כגון במונגוליה, שאיפתם תמיד הייתה להגיע לאגפי האויב. הלחימה באגפים היא מסימני ההיכר הבולטים של הפרשים הקלים. תפקידים נוספים של הפרשים הקלים שהשתמרו עד המאה ה-20 היו אבטחת האגפים של צבאם, רדיפה אחרי אויב מובס, איסוף מודיעין על תנועות האויב וכדומה.
Israel in World War I - Ottoman cavalry unit during World War I frontal assault H OP 036
הסתערות פרשים עות'ומאניים במלחמת העולם הראשונה, ארץ ישראל

סוגי הפרשים בעת החדשה

עם התפתחות הצבאות בעת החדשה, החלה הבחנה יותר פרטנית בין סוגי הפרשים.

  • קירסירים (Cuirassier): מלשון קיראס – שריון גוף, אשר נלבש כמו סינר ומגן על החזה והבטן של הפרש (ולעיתים רחוקות גם על הגב). זהו פרש כבד. חימוש – חרב כבדה באורך 80 – 90 ס"מ ו-2 אקדחים. תפקידים עיקריים – הכרעת הקרב על ידי שבירת האויב אשר כבר עומד להפסיד עקב פעילות החי"ר והתותחים.
  • הוסארים (Hussar): מהונגרית הוס – 20. ברוב הצבאות האירופיים היה זה פרש קל. בהתחלה היו אמורים ההוסרים להביא איתם 20 שכירי חרב, ומכאן השם. עם הזמן הפכו לפרשים קלים ברוב צבאות אירופה. נשק עיקרי – חרב באורך 75 – 80 ס"מ ו-2 אקדחים. תפקידים עיקריים – שמירה על הצבא בעת תנועה, רדיפה אחרי אויב, איסוף מודיעין, השמדת חיילים רגלים אשר יצאו מהמבנה.
  • דרגונים (Dragoon): פרש קל. תפקידו ונשקו דומים לקירסירים אך ללא מגן החזה. במקור הדרגונים היו חילי חיל רגלים שהתניידו על סוסים ובשדה הקרב ירדו מהם ונלחמו כמו חיל רגלים, בעת החדשה הדרגונים הפכו לפרשים קלים.
  • נושאי רומח רכובים (Lancers): פרש אשר נשקו העיקרי הוא רומח. מקורם באימפריה האשורית בתקופת 700 לפנה"ס. הרומח היה כלי נשק נפוץ בקרב פרשים ברוב התקופות, בעת החדשה אומץ הרומח לשירות הפרשים הקלים.
    • אולנים (Ulan): מקור החיל בפולין. חימוש עיקרי – רומח באורך של 3.5–4 מטר, חרב ו-2 אקדחים. תפקידים – זהים לתפקידי ההוסאר. גם זה מוגדר כפרש קל.
  • שאסרים רכובים: פרשים קלים. חימוש עיקרי – רובה וחרב. תפקידים זהים להוסארים.
  • קארבינרים: מלשון קארבין. מדובר בפרשים כבדים אשר פרט לקיראס היו בעלי רובי קרבין. תפקידים זהים לתפקידי הקיראסירים.
  • קוזאקים: פרש מזרח אירופאי לא סדיר. חימוש עיקרי – רומח קל, כמו לאולן. תפקידים עיקריים – הטרדת האויב במסע, הצתת מחסנים וכו'. חסרי משקל משמעותי בקרב מסודר.

ראו גם

לקריאה נוספת

  • Philip Sidnell, Warhorse: Cavalry in Ancient Warfare, Continuum, 2006; limited preview online.

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ William J. Hamblin, Warfare in the Ancient Near East to 1600 BC, Routledge, 2006, p. 130
בוקלאריוס

בוקלאריוס (בלטינית: Bucellarius ובריבוי Bucellarii, ביוונית: Βουκελλάριοι) היו קבוצות של חיילים בקיסרות הרומית ובאימפריה הביזנטית בראשית ימי הביניים, אשר שימשו כמשמר או שומרי ראש של נכבדים.

יחידות אלו לא מומנו על ידי המדינה אלא על ידי גנרלים, דומיסטיקים (Domestikos), מושלים או בעלי מעמד גבוה אחרים והיו בני משק ביתם. אדונים בעלי השפעה אלו ציידו את חייליהם בכלי נשק וסוסים ודאגו להאכילם ולשלם את משכורתם. יחידות אלו היו בעיקרן יחידות קטנות, אולם במהלך מלחמות אזרחים או בתקופות אנרכיה, היו יכולות לגדול לסדר כוח של אלפי לוחמים. בדרך כלל היו צבאות פרטיים אלו מצוידים טוב יותר, מאומנים טוב יותר ובעלי מוטיבציה גבוהה יותר מאשר הצבאות הסדירים של אותה תקופה. החיילים ביחידות אלו היו אנשים חופשיים (בני חורין) שהצטרפו לצבאו של רם המעלה מרצונם החופשי.

במהלך המאה ה-6, במהלך המלחמות שנלחם עבור יוסטיניוס הראשון, קיסר האימפריה הביזנטית העסיק בליזריוס קרוב ל-7,000 לוחמי בוקלארי. באותה תקופה הבוקלארי שולבו בתוך הצבא הרומי כך שהמונח בוקלארי שימש ללא אבחנה לתיאור חיל פרשים, בין אם היה זה חיל פרשים פרטי ובין אם היה זה חיל פרשים של הצבא הסדיר.

במקביל לבוקלארים, היה אצל הגרמאנים מעמד בני לוויה שנקראו גפולג (Gefolge) או גפולגשפט (Gefolgschaft), בני הלוויה של הנסיך (Fürst). מעמדם היה תלוי במעמדו של המלך או הנסיך לו שימשו בני לוויה, בקרב היו נוהגים להקריב חייהם במטרה להגן על הנסיך. על פי טקיטוס בספרו גרמאניה, הבושה הגדולה ביותר שיכלה להיות לבן לוויה כזה הייתה השארותו בחיים לאחר מות המלך.

אצל הפרנקים היה מושג הקומיטטס מקביל למושג הבוקלאריוס או הגפולגשפט במובן צבאו הפרטי של אדם נעלה.

בדומה לכך, האנטרוסטיונס (לטינית: Antrustiones) היו חברי המשמר האישי של המלכים המרובינגים. אלו היו אנשים חופשיים, צעירים נושאי נשק, בדרך כלל בני אריסטוקרטיה, שהיוו בני לוויה ומשמר אישי של המלך, סעדו על שולחנו והיו מוגנים על ידי סעיפים מיוחדים בחוק הסאלי.

במאה ה-8, כאשר האימפריה הביזנטית פוצלה על פי שיטת ה"תימות" הצבאית (Theme system), אחת מהתימות הייתה בוקלריה (בוקלריה) באזור פפלגוניה, גלטיה ופריגיה ובירתה הייתה אנקרה. היא נקראה כך על שם הגותים תושביה, שהיו ידועים כבוקלאריאי.

באפוס "ביאוולף" מתואר המנהיג הטוב כמי שמעניק מתנות לנאמניו, ובתמורה הם באים לעזרתו ברצון כאשר הם נדרשים לכך (שורות 20-25) ומכאן שמערכת יחסים דומה הייתה קיימת גם אצל הגותים בסקנדינביה, טרם הנדידה לאירופה.

במהלך ימי הביניים הפכו הבוקלאריוס לפָּמַלִיָה ובמרחב הסלבי לדרוזינה.

הסתערות

הסתערות היא אופן תנועה קרבית שעיקרה תקיפה פנים-אל-פנים של מערך הגנתי של האויב בשלב האחרון של התנועה על היעד. המונח מתאר תנועת חי"ר בשילוב אש או זינוק מתפרץ של כוח מאחורי מחסות אל היעד. בהסתערות רכובה נעים הכוחות על גבי רכב קרבי (טנקים, או חיל פרשים בעבר). .

עד פיתוח הנשק האוטומטי בוצעה הסתערות חי"ר בקבוצות גדולות, בדרך כלל תוך השמעת זעקות ורעשים למטרת הפחדה, כאשר בסופה בא קרב פנים אל פנים בנשק קר (סכין, כידון רובה) מול לוחמי הצד שכנגד. צורת הלחימה של האבירים בימי הביניים כללה הסתערות של פרשים כבדים כגוש מלוכד לעבר האויב במטרה למוטט את שורותיו. פקודת ההסתערות ניתנה באופן מסורתי באמצעות תקיעה בחצוצרה.

פיתוח הנשק האוטומטי בשימוש הצד המגן גרם לסיכון רב לחיילי הכוח המסתער ולפיכך פותחה בין מלחמת העולם הראשונה למלחמת העולם השנייה דוקטרינה חדשה להסתערות חי"ר. הדוקטרינה התפתחה כבר בשלהי מלחמת העולם הראשונה על ידי חיילי הסער של צבא הקיסרות הגרמנית שפיתחו אותה על מנת לכבוש חפירות. לפי הדוקטרינה המודרנית מתבצעת ההסתערות בחוליות קטנות, של מספר קטן של חיילים (מרמת המחלקה ועד רמת הפרט הבודד). החוליות "מדלגות" בין מחסות במגמת תנועה קדימה אל מול פני האויב, תוך הפעלת ירי אל היעד תוך כדי תנועה. התנועה יכולה להיות מהירה או בזחילה איטית, לפי תנאי השטח, המיגון של היעד, כוח האש שלו ומידת דיוקה. חוליות שאינן מדלגות, מתמקמות מאחורי מחסות בשטח ומחפות על חבריהן באש רצופה אל היעד. על מפקד הכוח למקם עצמו בנקודה היעילה ביותר לפיקוד ושליטה בכוחותיו.

הסתערות אל מול אש חיה מנוגדת לאינסטינקט הטבעי ועל כן מאומנים חיילים חי"ר בעיקר בהתגברות על פחד זה באמצעות תרגולות שיכשירו אותם למשימת ההסתערות.

הסתערות הבריגדה הקלה

הסתערות הבריגדה הקלה הייתה מתקפת חיל פרשים שהונהגה באופן כושל במהלך מלחמת קרים.

ההסתערות הייתה במסגרת קרב בלקלווה ב־25 באוקטובר 1854. בקרב זה יצאו פרשי החטיבה הרכובה הקלה הבריטית, תחת פיקודו של הלורד קרדיגן, להסתערות על הצבא הרוסי. בסיום ההסתערות, שנמשכה כ-20 דקות, רק 195 פרשים (מתוך 673) נותרו על סוסיהם, נספרו 118 הרוגים ו-127 פצועים.

ההסתערות הפכה לשם דבר בעיקר בשל אופן סיקור המלחמה - במלחמת קרים השתמשו לראשונה בטלגרף, ובה לראשונה לתקשורת הייתה חשיבות רבה. כתב הטיימס הלונדוני, ויליאם הווארד ראסל, הביא את סיפור המלחמה מן השטח לאנגליה.

חוזה ורסאי

חוזה ורסאי או אמנת ורסאי הוא הסכם שלום בין גרמניה למדינות ההסכמה, והוא גם החוזה הראשון שנחתם במסגרת ועידת השלום בפריז לאחר מלחמת העולם הראשונה, ב-28 ביוני 1919.

ההסכם הופר זמן קצר לאחר שנכנס לתוקף, על ידי רפובליקת ויימאר. חוזה ורסאי נחתם באולם המראות שבארמון ורסאי, האולם שבו הוכרז ב-1871 על הקמת גרמניה המאוחדת.

חיל אוויר

חיל אוויר הוא אחד החילות בצבא מודרני של מדינה. חיל האוויר אחראי על הפעלת כלי טיס לצורך לחימה, כגון מטוסי קרב, מסוקי קרב, מטוסי תובלה, מטוסי ריגול, מסוקי סער ותובלה, מטוסי לוחמה אלקטרונית, מפציצים, כלי טיס בלתי מאוישים ועוד.

חיל ים

חֵיל יָם הוא הכוח הימי בצבא המדינה. בשימוש יומיומי ולא מדויק, "חיל ים" הוא מונח נרדף ל-"צי מלחמה".

החיל יכול לכלול ספינות, משחתות, צוללות, נושאות מטוסים וכלי טיס. תפקידו הוא להגן על חופי המדינה, כמו גם לשמור על האינטרסים שלה במרחבי הימים.

במעצמות בהווה כמו באימפריות בעבר, תופס חיל הים תפקיד חשוב, שכן הוא מאפשר השפעה צבאית על מדינות מרוחקות. הדבר בא לידי ביטוי בצורה החזקה ביותר בתקופת הקולוניאליזם. גם במדינות איים כגון בריטניה, או במדינות בעלות שטח חוף גדול כגון איטליה עשוי חיל הים לתפוס תפקיד מרכזי.

במדינות קטנות שאינן מדינות איים, חיל הים נופל בחשיבותו מצבא יבשה ולעיתים גם מחיל האוויר, ונועד לו תפקיד הגנתי או של סיוע בלחימה בלבד. במקרים כאלה הוא מופעל כדי להגן על מרחב מי החופים של המדינה ולסייע לכוחות הלוחמים ביבשה.

הביטוי "חיל ים" מופיע לראשונה בספר נחום: "הֲתֵיטְבִי מִנֹּא אָמוֹן, הַיֹּשְׁבָה בַּיְאֹרִים, מַיִם סָבִיב לָהּ, אֲשֶׁר חֵיל יָם מִיָּם חוֹמָתָהּ." (ספר נחום ג', ח')

חיל תותחנים

חיל תותחנים הוא אחד מחילות היבשה, שמטרתו לסייע לכוחות המתמרנים באמצעות ירי ארטילרי מתותחים מתנייעים או נייחים וממשגרי רקטות אל עבר עמדות האויב, המביא לשיתוק האויב ולהשמדתו.

חיל התותחים התפתח במאות ה-15 וה-16 כאשר התותחים נהפכו לאמינים ובטוחים בשביל להוציאם מידי חיל ההנדסה ולהפקידם בכמויות גדולות בידי חיילים האמונים על טעינתם, כיוונם והירי בהם ("תותחני שדה"). מאז, כוחה וחשיבותה של הארטילריה ובפרט חיל התותחנים, גדלו בהדרגה. התותחים נהפכו לאלמנט מכריע במבצעי מצור (לדוגמה: נפוליאון לא הצליח לכבוש את עכו לאחר שתותחי המצור הכבדים שלו יורטו בים על ידי האדמירל סידני סמית). במלחמת העולם הראשונה סייעו התותחנים להתקדמות חיל הרגלים על ידי ריכוך השטח ויצירת חיפוי בצורת "מסך של אש" שהלכה לפניהם. כוח האש האדיר של התותחים והמקלעים תרמו בין השאר ליצירת מלחמת חפירות ארוכה ועקובה מדם. במלחמת העולם השנייה נוספו גם מערכות רקטיות לחיל התותחנים.

החל מהמאה ה-20 חיל התותחנים מפעיל בנוסף לתותחים והוביצרים גם מרגמות כבדות וארטילריה רקטית.

טקטיקת חיל פרשים

חיל הפרשים הוא חיל שבו משרתים חיילים הרכובים על גבי סוסים ולעיתים רחוקות יותר על גבי גמלים, פרדות או בהמות משא אחרות. חיילים אלו מכונים פרשים. בעבר היה חיל הפרשים החיל המרכזי שהוציא לפועל את יסוד התנועה. הטקטיקה של חיל הפרשים החלה להתפתח עם היווצרות החיל במאה ה-8 לפנה"ס. הטקטיקה ידעה שינויים שנכפו עליה עם ההתפתחות הטכנולוגית, בעיקר שיפור השריון, המצאת ציוד רכיבה מתקדם דוגמת הארכוף והאוכף והמצאת אבק השריפה ששינו את הטקטיקה מיסודה. הופעתם של מכונת הירייה וחיל השריון סימנו את סוף עידן הפרשים ותפקידי ההבקעה שלהם עברו לידי הטנקים.

בצבאות שונים ותקופות שונות השתנה אחוז הפרשים מכלל הצבא. כך הצבא המונגולי בימי הביניים והצבא הסקיתי בעת העתיקה היו מורכבים בעיקר מפרשים בעוד שהצבא הרומי והצבא היווני בתקופת יוון הקלאסית היו מורכבים בעיקר מחיל רגלים. להרכב הצבא הייתה השפעה ניכרת על הטקטיקה. בעוד בצבאות שעיקר כוחם היה בחיל רגלים לפרשים נותר תפקיד מסייע בלבד והם נוצלו בעיקר לאבטחת אגפים, רדיפה ומשימות משניות, הרי שבצבאות שבהם הפרשים היו החיל הדומיננטי הם היו מוציאים מהכוח אל הפועל את התוכנית הקרבית. הסיבות להבדל זה נעוצות בגישה השונה לחיל זה והטיפוח שזכה לו מידי הקצינים הבכירים. בצבאות מעורבים כמו צבאות התקופה הפיאודלית, לפרשים היו בדרך כלל תפקידים חשובים, אם כי זה היה תלוי בגורמים נוספים כמו תנאי הקרקע.

לוחמה יוונית בעת העתיקה

הלוחמה היוונית בעת העתיקה תפסה מקום מרכזי בעולמם של היוונים עוד משחר תולדותיהם, כפי שמעיד עליהם הומרוס בשירתו. הלוחמה הייתה נפוצה עד כדי כך שדווקא עתות השלום נחשבו ליוצאות הדופן ולא המלחמה.

מהרבעל

מהרבעל (בפיניקית: 𐤌𐤄𐤓𐤁𐤏𐤋, בלטינית: Maharbal) היה מפקד חיל פרשים קרתגי בולט בצבאו של חניבעל ברקה.

סוסים במלחמה

סוס מלחמה הוא סוס אשר נעשה בו שימוש צבאי במהלך המלחמה למטרות מגוונת כדי להשפיע על תוצאות הקרב. השימוש הראשון של סוסים בלחימה התרחש עוד בשחר ההיסטוריה לפני יותר מ-5,000 שנים. ממצאים ארכאוזואולוגיים מראים כי האדם החל לביית את סוס הבר באלף הרביעי לפני הספירה, בערבות מרכז אסיה. הסוסים המבויתים הראשונים שימשו לבשר, לרכיבה ולחליבה. הסוס המבוית התפשט במהירות ברחבי אירואסיה באלפים השלישי והשני לפנה"ס. העדות המוקדמת ביותר של לוחמים רכובים על סוסים מגיעה מאירואסיה בין 3,000 ל-4,000 לפנה"ס. תבליטים שומרים מ-2,500 לפני הספירה מתארות סוג של עגלות הנמשכות על ידי סוסים. במהלך 1,600 לפנה"ס, המצאת הרתמה ושיפורים שהוכנסו למרכבות הפכו אותם לאחד מכלי הנשק המשפיעים ביותר ברחבי המזרח הקרוב הקדום, וחוברות הדרכה הראשונות אודות שימוש בסוסי מלחמה שנכתבו בסביבות 1,350 לפנה"ס התמקדו בעיקר בלוחמת מרכבות. ככל שעבר הזמן, טקטיקת הלוחמה באמצעות חיל פרשים תפסה בהדרגה את מקומה של המרכבה, וב-360 לפנה"ס, המצביא האתונאי קסנופון שהיה גם קצין פרשים, כתב חיבור נרחב אודות הרכיבה. האפקטיביות של סוסי המלחמה עלתה בהדרגה בעקבות הכנסת שיפורים חדשים כמו המצאת הרסן, האוכף, הארכוף ומאוחר יותר גם הקולר.

במהלך המלחמות הרבות, נעשה שימוש בעשרות סוגים של סוסים בגדולים שונים, תלוי בצורת הלחימה. הבחירה בסוס התבססה בראש ובראשונה האם הוא רכוב או נהוג בידי הלוחם, ולאחר מכן בהתאם למטרה שעבורה נצרך: סיור, הסתערות פרשית, פשיטה, אספקה ותקשורת. לאורך ההיסטוריה, הפרדות, החמורים ובמיוחד הסוסים מילאו תפקיד משמעותי במאמץ התמיכה בצבאות.

הסוסים היוו את טקטיקת הלחימה העיקרית של תרבויות נוודים מערבות מרכז אסיה, ואף תרבויות במזרח אסיה עשו שימוש נרחב בפרשים ובמרכבות. במאה השביעית ובבמאה השמינית, הלוחמים המוסלמים הסתמכו על הפרשים הקלים במהלך הכיבושים האדירים שלהם ברחבי צפון אפריקה, אסיה ואירופה. האירופאים, השתמשו במספר סוגים של סוסי מלחמה במהלך ימי הביניים, והבולט מביניהם היה הפרש הכבד שהתייחס לאבירים המוגנים בשריון כבד ובין ההיכרים הבולטים ביותר של אותה התקופה. עם פיתוח אבק השריפה וירידת המעמד של האביר החמוש בשריון, המעמד של הפרשים הקלים עלה שוב לגדולה, והם שימשו את האירופאים בכיבוש יבשת אמריקה מידי האינדיאנים שאף הם בתורם למדו את אומנות הרכיבה והפכו ללוחמים רכובים מצוינים. חיל הפרשים המאורגן התפתח בהדרגה ותפס תפקיד מרכזי בכל המלחמות הגדולות במהלך המאה ה-18 וראשית המאה ה-19, והיה הגורם המכריע במהלך המלחמות הנפוליאוניות. ביבשת אמריקה, גדודים של סוסי מלחמה היו קריטיים במיוחד במלחמת האזרחים האמריקנית.

השימוש בסוסי המלחמה החל לדעוך לאחר מלחמת העולם הראשונה לטובת לוחמת השריון, אף שיחידות פרשים עדיין נראו בשדה הקרב של מלחמת העולם השנייה, במיוחד כגששים וסיירים. בתום מלחמת העולם השנייה, סוסי המלחמה נראו לעיתים רחוקות בקרב, והשימוש בהם התבטא בעיקר בהובלת חיילים ואספקה. בסוף המאה ה-20 ובתחילת המאה ה-21, סוסי המלחמה וחיל הפרשים נעלמו לחלוטין משדה הקרב, אם כי הכוחות המיוחדים של צבא ארצות הברית השתמשו בסוסים בקרבות במהלך מלחמת אפגניסטן בשנת 2001. סוסים נושאי לוחמים חמושים נראים עדיין במדינות העולם השלישי, ומדינות מערביות רבות מחזיקות יחידות קטנות של רוכבים לצורך סיור ושיטור, וחיל פרשים צבאי בעיקר עבור מצעדים וטקסים. הסוסים משמשים גם לשחזור היסטורי של קרבות, לאכיפת החוק, וטקטיקות הרכיבה הצבאיות נמצאות בשימוש בעיקר במרוצי סוסים.

פרש (מקצוע)

פָּרָשׁ הוא אדם שמקצועו הוא רכיבה על סוסים שמקורו עוד בעת העתיקה.

פרש כבד

פרש כבד הוא לוחם המוגן בשריון כבד (שריון גוף, קסדה ומגן) שנלחם על גבי סוס. המונח "כבד" מתייחס בראש ובראשונה לסוג השריון ולמשקלו. ככל שהשריון כבד יותר, כך החייל נחשב לכבד יותר. הפרשים הכבדים התפתחו מהפרשים הקלים בעת העתיקה.

השאיפה להגן על החייל בשריון הייתה קיימת בצבאות השונים משחר ההיסטוריה. הבעיה במיגון הפרש נעוצה בכושר הנשיאה של הסוס וציוד רכיבה מתאים שבעזרתו החייל עוטה השריון יכול לשבת על הסוס. כשהופיעו הפרשים הראשונים לא היה בנמצא ציוד רכיבה בסיסי כמו ארכוף ואוכף. העדר ציוד הרכיבה המתאים והסוסים הקטנים מנעו מהפרשים ללבוש שריון כבד. עם הזמן, התפתחויות בציוד רכיבה וגידול גזעי סוסים גדולים יותר אפשרו את הופעת הפרש המשוריין, העוטה שריון מכף הרגל ועד הראש.

הראשונים שהצליחו להוציא את הרעיון מהכוח אל הפועל היו הפרתים במאה ה-3 לפנה"ס. פרשיהם הכבדים המכונים קטפרקטים היו מוגנים בשריון שרשראות ארוך, לראשם קסדה וחימושם כלל רומח פרשים כבד וחרב. גם לפני הופעת הקטפרקטים הפרתיים היו פרשים עוטי שריון. כך למשל ההיטיירוי המוקדונים ששירתו תחת אלכסנדר הגדול ופיליפוס השני. יחד עם זאת, לפני הופעת הקטפרקטים לא היו פרשים מוגנים בשריון כבד כל כך.

התפתחויות נוספות בציוד רכיבה והופעת גזעים גדולים יותר של סוסים היוו את הקרקע הפורייה עליה צמח האביר האירופאי, שהיה מוגן בשריון כבד במיוחד: שריון שרשראות ומאוחר יותר שריון לוחות, קסדה כבדה ולעיתים קרובות מגן כבד. נשקם העיקרי של האבירים, בדומה לקטפרקטים לפניהם, היה הרומח הכבד. לצד הרומח היו חמושים בחרבות, אלות, פגיונות וכלי נשק נוספים. צורת הלחימה של האבירים הייתה אופיינית לכל הפרשים הכבדים - הסתערות כגוש מלוכד לעבר האויב במטרה למוטט את שורותיו.

התפתחויות בכלי הירי הביאה להפחתה בכמות השריון ומשקלו, אך הפרשים הכבדים המשיכו לשרת בצבאות אירופאיים עד סוף המאה ה-19. בתקופה זו השריון כלל בדרך כלל קסדה וקיראס (סוג של שריון גוף) בלבד. פרשים אלו מוכרים בשם קירסירים.

הפרשים במזרח הרחוק לא השתמשו בשריון כבד כמו האירופאים. המונגולים העדיפו שריון עור או שריון מתכת קל ואילו הסמוראים היפנים שילבו בין עור למתכת ליצירת שריון קל ונייד.

צבא

צבא הוא ארגון לוחם הכפוף למדינה ריבונית או לישות מדינית, ומטרתו להגן על המדינה ולהפעיל כוח (בדרך כלל נגד גורמים חיצוניים, כגון מדינות אויב) על מנת להבטיח את האינטרסים שלה, כגון שמירה על הביטחון ולחימה בטרור. צבא נבדל מרוב ארגוני הביטחון, בכך שהוא פועל לרוב באופן גלוי, או גלוי-למחצה במדינות אשר כמעט תמיד נמצאות במצב עוינות עם הישות. ברוב המשטרים הדמוקרטיים התארגנות שכזו ממוסדת בחוק, והיא כפופה להחלטות הממשל הנבחר. בדרך כלל, הצבא מחזיק במונופול על שימוש בנשק כבד (כגון טנקים, תותחים ומטוסי קרב) במדינה (בעוד שארגוני ביטחון אחרים כגון סוכניות ביון ומשטרה משתמשות גם הן ברובים ואקדחים), ועיקר פעילותו היא לוחמה והאימון לקראתה.

צבא האימפריה העות'מאנית

צבא האימפריה העות'מאנית בעידן המודרני חולק מבחינה ארגונית לשלושה: חיל יבשה, חיל ים וחיל אוויר.

ניתן לחלק לשתי תקופות עיקריות את תולדות צבא האימפריה העות'מאנית. התקופה הקלאסית משתרעת בין יסוד צבא האימפריה העות'מאנית בשנת 1299 והרפורמה הצבאית בתחילת המאה ה-19, בעוד שהתקופה המודרנית מתחילה עם יסודו של צבא מודרני לאימפריה, הידוע בשם "ניזאם-אה ג'דיד" (Nizam-ı Cedid), בשנת 1829.

צבא יבשה

צבא יבשה (לעיתים גם צבא או חיל יבשה) מכיל את הכוחות המזוינים על הקרקע של מדינה. חיל היבשה הוא מרכיב משמעותי בצבא, לצד חיל האוויר וחיל הים, ובצבאות מסוימים גם לצד המשטרה הצבאית, משמר החופים וחיל הנ"מ, בין היתר. צבאות יבשה שונים בעולם כוללים רכיבים שונים, אך לרוב כלולים בהם חילות הרגלים, השריון והתותחנים, ובעבר גם חיל הפרשים. צבא היבשה מורכב מחיילים, מכלי רכב צבאיים ומלוחמים על גבי בעלי חיים. על אף שמם, חלק מצבאות היבשה ברחבי העולם מכילים גם כוחות אוויריים או ימיים, כדוגמת צבא ארצות הברית.

צבא קרתגו

צבא קרתגו היה אחד הצבאות הגדולים והחזקים בעולם העתיק, והיווה בסיס להתפשטותה הקולוניאלית של אימפריית הסחר הקרתגית בכל חלקו המערבי של הים התיכון. לאורך ההיסטוריה של קרתגו נדרש הצבא להתעמת עם עמים שונים - יוונים, רומאים, אפריקאים, איברים וקלטים, והושפע רבות מסגנונות הלחימה שלהם.

הצבא הורכב בעיקר משכירי חרב, יחידות של בעלות ברית, ויחידות מבני קרתגו. הכוחות הזרים סיפקו בעיקר חיל פרשים כבד וקל, וכן רגלים איברים וגאלים שחימושם היה בינוני. בני קרתגו הרכיבו את החי"ר הכבד, את הקצונה ואת הצי. הפיקוד העליון על הצבא הוחזק בידי שופטים או מלכים, ומהמאה ה-3 לפני הספירה נמסר למצביאים מקצועיים שקיבלו הוראות ישירות מהסנאט בקרתגו. ידועים גם מקרים בהם נמסר הצבא בידי מצביאים שכירים.

בהתמודדות חזיתית מלאה עם צבאות מערביים סדירים, כמו היוונים והרומאים, היה הצבא הקרתגי לרוב בנחיתות איכותית, וניצחונות משמעותיים הושגו רק בידי מצביאים מוכשרים במיוחד שידעו לנצל את יתרונותיו של הצבא הקרתגי המגוון, דוגמת חניבעל, אביו חמילקרת, וקסאנתיפוס הספרטני.במהלך המלחמה הפונית השנייה, תחת הנהגתו של חניבעל ברקה, הורכב הצבא הקרתגי מעמים ושבטים רבים ושונים, ביניהם: קרתגים, נומידים, לובים, בליארים (תושבי האיים הבליאריים), איברים, קלטיברים (יושבי איבריה הקלטים), ליגורים (עם קלטי שישב בליגוריה), אינסוברים, גאלים, עמים איטלקיים שונים ועוד. למרות הגיוון הרב במוצא הלאומי, השפה ושיטות הלחימה, הצליח חניבעל לגרום לכוחותיו להילחם כגוף אחד, וידע לנצל את יתרונותיהם וכישרונותיהם של כל סוגי חייליו. חניבעל ניצח בקרבות רבים מאוד, לרוב מעמדת נחיתות מספרית, ועלה על כל מצביא רומאי שניצב נגדו. בכך זכה חניבעל במקום בלתי-מעורער בהיסטוריה האנושית.

קוהורטה

קוֹהוֹרְטָה (לפי האקדמיה ללשון העברית: עֻקְבָּה) הייתה יחידה צבאית בצבא הרומאי.

הקוהורטה הופיעה לראשונה בזמן המלחמה הפונית השנייה כצירוף של שלושה מניפולים, אחד מכל סוג. לאחר מכן, התקיימה הקוהורטה כיחידת משנה נפרדת בת 480 חיילים, עם שש קנטוריות, בנות שמונים חיילים כל אחת. לאור השינוי שעבר על הצבא בעקבות התבוסות במלחמה הפונית השנייה, החלה הטקטיקה של הלגיון להתבסס על הקוהורטה, כתחליף למניפול.

הקוהורטה נערכה לקרב עם שלוש קנטוריות מלפנים ושלוש מאחור. היא הייתה יכולה לבצע תפניות בקלות, ולהתגונן מפני התקפות מאחור ומהאגף. הלגיון כולו כבר לא היה כבול לתוכנית הקרב המוכתבת ממערך בן שלושה קווים, עם סוג חיילים שונה בכל קו. בזכות היחידה ההומוגנית החדשה, יכול היה הלגיון להיערך במספר קווים משתנה (לרוב בין אחד לשלושה), בהתאם לתנאי הקרקע ותוכנית הקרב. הלגיון כולו היה מורכב מ-10 קוהורטות ובסך הכל מנה כ-5,000 חיילים. טריבון צבאי פקד על כל קוהורטה.

חילות העזר היו מאורגנים במבנה של קוהורטה, כאשר היו שלושה סוגים של חילות עזר: חיל רגלים, חיל פרשים ויחידות מעורבות שכללו גם חיל רגלים וגם פרשים, השירות כפרש נחשב ליוקרתי ביותר. הקוהורטה הייתה בגודל של קוויגנרי (כ-480 חיילים) שחולק לשש קנטוריות או בגודל מיליארי (כ-800 חיילים) שחולקו לשמונה קנטוריות. קוהורטת פרשים קוויגנרי מנתה 512 חיילים שחולקו ל-16 תת-יחידות, ומיליארי מנתה 768 חיילים שחולקו ל-32 תת-יחידות. הקוהורטה המעורבת כללה מספר חיילים כמו קוהורטת חיל הרגלים בתוספת 120 או 240 פרשים בהתאם לגודלה. מפקד הקוהורטה היה בן למעמד הפרשים.

רגימנט ההוסרים המלכותי של המלכה

רגימנט ההוסרים המלכותי של המלכה (באנגלית: Queen's Royal Hussars או בראשי התיבות QRH), ידוע גם בתור 'רגימנט ההוסרים האירים המלכותיים וההוסרים של המלכה' (שילוב שני שמות הרגימנטים שאוחדו) הוא רגימנט חיל שריון בצבא הבריטי. הרגימנט הוקם בשנת 1993 על ידי איחוד של שני רגימנטים; 'רגימנט ההוסרים של המלכה' ו-'רגימנט ההוסרים האירים המלכותי של המלכה'. השימוש בשם 'הוסר' נובעת מיעודם ההיסטורי של הרגימנטים בתור הוסרים או חיל פרשים קל.

ארבעת הרגימנטים אשר אוחדו לבסוף לכדי רגימנט ההוסרים, הביאו איתם מסורות והיסטוריה משלהם כולל קרבות שהשתתפו בהם וצורות לבוש ייחודיות להם.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.