חילונים

חילונים הם מגזר סוציולוגי במדינת ישראל, המגדיר את בני הציבור היהודי שהם בעלי הזיקה המועטה ביותר לדת. ההגדרה איננה נשענת על השקפה או אידאולוגיה ברורה ולא על מאפייני התנהגות חד-משמעיים; היא שרירותית במידה רבה ונובעת בעיקר מתפישה עצמית. בתקופת העלייה השנייה ואחריה נעשה שימוש במושג "חופשיים" כדי לציין את אותו עניין, תוך הבנה כי מדובר בלקיחת חופש מכבלי הדת המגבילה, אך במהלך השנים כבש המושג "חילוניות" את מקומו בהוויה הישראלית, כאשר במשמעותו מודגש ציון של תופעה של חולין, כתחליף לקודש של הדת בעיני מאמיניה. החלוקה של הציבור היהודי בישראל על פי מפתח של אמונה וזיקה למסורת מכילה גם את המגזרים המסורתי, הדתי והחרדי.

Yom Kippur on Highway 20 Tel-Aviv
רוכבי אופניים נוסעים בנתיבי איילון בתל אביב ביום הכיפורים, 2004

היסטוריה

תפישות אידאולוגיות יהודיות-חילוניות קמו לראשונה במזרח אירופה בשלהי המאה ה-19, ומנסחיהן, דוגמת אחד העם, השפיעו רבות על הזהות הלאומית הישראלית שקמה בהשראת הציונות החילונית. דור מייסדי המדינה היה חדור בהשקפה שראתה את היהדות כתרבות, ואת המסורת הדתית כפרי רוחו של העם היהודי ואחת היצירות שיצר ושניתן היה לשנות או לעזוב במידת הצורך; לא כתולדה של התגלות אלוהית המגדירה ומכוננת את עם ישראל כבהשקפה המסורתית. רעיונות חילוניים עקרוניים היו דומיננטיים בישראל העצמאית בימי הקמתה וגם בעשורים שלאחר מכן, אך נחלשו למן שנות ה-70. המגזר החילוני בישראל שואב חלק ממאפייניו מתפישות אלו, אך רק חלק מהמגדירים עצמם 'חילונים' על פי המפתח הסוציולוגי במדינה אוחז בהשקפה חילונית-יהודית עקרונית.

הגדרת חילוני

חילונים יכולים להיות תאיסטים, אגנוסטיקנים, אתאיסטים, דאיסטים ובני כל השקפה אחרת. קו הגבול אינו חד וברור - רבים מאלה הרואים עצמם חילונים בישראל, ואורח חייהם היומיומי אכן אינו כולל קיום מצוות היהדות באופן שגרתי, מקיימים טקסים מסוימים כמנהג, כגון צום ביום הכיפורים, שמירת כשרות, אי אכילת חמץ בפסח ומנהגים נוספים שמקורם בדת היהודית, כגון השתתפות בתפילה או בטקסים אחרים בבתי כנסת. ההגדרות "חילוני" ו"מסורתי", אינן מוחלטות, וישנה אף חפיפה מסוימת ביניהן. לדוגמה, אדם שנוסע בשבת אך מקפיד לאכול כשר יכול להגדיר את עצמו חילוני, מסורתי או "חילוני מסורתי".

הסופר והמחנך, ס. יזהר, טען שלהיות חילוני משמעו לקחת ריבונות על החיים, הגורל והאמונות. וכך הוא כותב במאמרו: "עוז להיות חילוני" על תפיסתו את החילוניות :[1]

"להיות חילוני זה מעבר להיות לא דתי. ומעבר להיות בלתי מאמין באמונת הדתי [...] חילוני אינו חילוני מחמת ש'נתרוקן לו', מחמת ש'אמונתו נתייבשה', אלא מחמת שבחר לעמוד בעולם על חזקתו שלו, בלתי מודה באמונת הדתי, ובלתי נדון לחיי אמונה אחת, כל כוללת, שלמה מאופק עד אופק, אמונת 'כיפת הסלע'. להיות חילוני, זה להיות בעל תביעה לריבונות על חייו. בלתי מחויב מראש למצוות או לחיובים שלא באו מהכרעתו ומהסכמתו האוטונומית, לרבות קבלת חולשתו, שגיאותיו ומחיר השגיאות, על ראשו."

תפיסת העולם החילונית

מנקודת המבט הדתית, החילוני מוגדר על-פי מה שאין בו - הוא אינו מקיים את המצוות. עקב כך, יש חילונים החשים חוסר נחת מהגדרתם בדרך זו, ולכן נעשו ניסיונות על ידי הוגי דעות חילונים להציג את השקפת עולמם של היהודים החילונים, כלומר להגדירם על-פי מה שיש בהם (ראו גם יהדות כתרבות).

פרופ' יעקב מלכין כותב[2]:

"האמונה החילונית בבלעדיות החיים ובבלעדיות העולם הזה היא הבסיס לאמונה כי רק בקרב בני אדם ניתן להעניק משמעות לחיים. בני אדם חילונים מייחסים משמעות לחייהם כאשר הם פועלים באופן מועיל לאחרים ולעצמם, חותרים לצדק חברתי אשר חייב להתממש כאן ועכשיו, כאמונת נביאי ישראל, כיוון שאין עולם אחר בו ניתן לתגמל את המקופחים והמדוכאים."
"גם בנאומי הנביאים מתמזגת תפיסת בלעדיותו של העולם הזה עם הדרישה לעשיית צדק כאן ועכשיו, לא רק מפני ש"לא המתים יהללו יה" - אלא בעיקר מפני שאין עולם שבו אפשר לפצות את אלה שנעשה להם עוול בעולם הזה."
"שורשיה של האמונה בבלעדיות העולם הזה והחיים בו מצויים ביהדות התנ"ך. בעת ההיא האמינו אנשים דתיים כי במות האדם הוא מתפורר וחוזר להיות חומרי העפר מהם נוצר, כי אין חיים אחר המוות, וכי מעבר לעולם הזה אין עולם הבא אשר ימלא את מקומו. העולם הבא הוא המצאה מאוחרת, המופיעה ביצירה היהודית רק בתקופה בה התגבשה התורה שבעל פה."

צבי ינאי מציג דמות אוטופית אותה הוא מתאר כ"חילוני-רציונלי"[3]:

"במסלול רציונלי-חילוני-הומניסטי זה, המדע משמש מכשיר בלעדי להבנת תופעות ואירועים במציאות החומרית, וגם אזמל מנתחים לסילוק אמונות טפלות ותורות פסאודו-רציונליות. עם זאת, היטב ידוע לו שגם המכשיר המופלא הזה אינו מושלם; שהוא לוקה כרונית בידיעה חלקית על העולם - אותה לא ניתן להשלים ולא לאמת באופן מלא וסופי; לפי שהתאוריות המדעיות, שרק באמצעותן ניתן לפרש עובדות, תופעות ואירועים במציאות החומרית, הן נכונות על תנאי, נכונות עד שהן מופרכות, על כן ארעיות כמו תושבים זמניים, עד שמגיעה שעתן להיות מוחלפות."
"אדם חילוני-רציונלי אינו יכול לומר על הסברי הטבע המשמשים אותו שהם אמיתיים באופן-מלא-וסופי, כי הוא אינו יכול להוציא מכלל אפשרות גילויו של משהו חדש שיסתור או ישפר את ההסבר הקיים, כפי שקרה למשל לכוח הכבידה, שנתפס על ידי אריסטו כשאיפה טבעית של גופים חומריים לחזור אל כור מחצבתם במרכז כדור הארץ, דרך תיאור כוח הכבידה ככוח מגנטי על ידי גילברט, עבור לכוח המשיכה ההדדי בין מסות של חומר אצל ניוטון וכלה בפירוש המרחבי שנתן איינשטיין לכוח הכבידה. אדם חילוני-רציונלי אינו יכול אפילו לומר בוודאות על המציאות שמחוץ לתודעתו שהיא אכן רציונלית כפי שהיא נראית, שכן אפשר שהוא נוטה לגלות ולסמן בה רק תופעות ואירועים רציונליים - משום שרק איתם ובאמצעותם הוא יכול להבין את המציאות הסובבת אותו."

אך מאידך מוצאים אנו גם בין הוגי הדעות החילונים כאלה הסוברים כי החילוני הממוצע אינו דווקא יהודי לא מאמין אלא יהודי שאינו מקיים מצוות. כך למשל ידוע שחלק מהחילונים (על פי הגדרתם העצמית) מאמינים באלוהים. טומי לפיד אמר כי לדעתו אחוז החילונים האמיתיים במדינה אינו עולה על 20% אחוז. כהסבר הוא תיאר, "כשאתה עוצר חילוני ממוצע ושואל אותו "למה אתה נוסע בשבת?" בדרך כלל התשובה תהיה "כי קשה לי" "זה לא באמת אסור, רק להדליק אש ממש וכו'" או "צריך ליהנות בשבת" וכדומה. זו איננה תשובה של חילוני אמיתי. חילוני אמיתי היה עונה "למה לא?". "אך לצערי" ממשיך טומי לפיד "אחוז העונים כך הוא קטן מאוד".

תרבות חילונית בישראל

עיצוב התרבות היהודית-חילונית בארץ ישראל החל בתקופת העלייה השנייה. העולים, שחלק קטן מהם השתייכו למשפחות שהתנתקו מהמסורת, חסרו מצד אחד תרבות דתית, ומצד שני עזבו את התרבות של ארץ המקור, אליה שאפו משפחותיהם להשתייך. כתגובה, החל מהלך של הענקת משמעויות חדשות לאלמנטים תרבותיים יהודיים. תוכן חדש זה התבסס על האידאולוגיה של העולים, ובעיקר על נטישת הדת וחזרה לעבודת האדמה, שבה לעיתים ראו דת חלופית. (ע"ע דת העבודה).

תרבות זו התפתחה במיוחד בקיבוצים, בעיקר עקב הקלות היחסית של פיתוח תרבות אלטרנטיבית בקהילה מאורגנת. בסוף המאה העשרים חלה נסיגה בתחום זה, וכיום תרבות זו נפוצה פחות מבעבר. בין המאפיינים הטקסיים של תרבות זו ניתן לציין את חג החנוכה, שבו הודגשה השגת העצמאות במקום ההדגשה הקודמת של נס פך השמן, ואת פסח ובמיוחד שבועות בהם הודגשו האלמנטים החקלאיים (ביכורים) במקום האלמנטים הדתיים (יציאת מצרים ומתן תורה).

כיום ניתן למצוא במדינת ישראל מאפיינים מובהקים של תרבות חילונית:

  • טקסים חילוניים: כטקסים חילוניים מובהקים נוספים ניתן לציין את חלוקת פרס ישראל וטקס הדלקת המשואות. טקסים אלה הם חלק מהדת האזרחית בישראל, שנשענת גם על המסורת היהודית-דתית.
  • טקסי יום הזיכרון ויום השואה משלבים בין תרבות חילונית לבין תרבות דתית. ימי זיכרון אלה הוכרזו כמועדים יהודיים על ידי הרבנות הראשית של ישראל ובטקסים אלה נושא הרב הראשי של צה"ל תפילת יזכור לזכר הנספים, החללים והנרצחים. למרות זאת, נושאים טקסים אלה הרבה גינונים שמקורם בתרבות החילונית, הבולט שבהם הוא צפירות הדומיה והמסדרים הצבאיים.
  • שפה חילונית: החייאת השפה העברית כשפת דיבור יומיומית, הפכה אותה מ"לשון הקודש" - נכס תרבות יהודי-דתי, לנדבך עיקרי בתרבות החילונית. החייאת השפה אִפשרה גם יצירת נכסי תרבות כתובים רבים: ספרים, מחזות, פעילות אקדמאית ועוד.
  • אמנות, ריקוד, מוזיקה, תיאטרון, קולנוע.

למעשה, ניכרת השפעה חזקה מאוד של התרבות החילונית על זו היהודית דתית. להשפעה זו שני מופעים מנוגדים:

  • אימוץ של מאפייני תרבות חילוניים על ידי דתיים.
  • הקצנה של מאפייני תרבות דתיים כתגובת נגד לתרבות החילונית.

שיעור החילונים באוכלוסיית ישראל

בסקר שנערך בשנת 2014 על ידי מכון סמית למחקר 49% מהנשאלים הגדירו את עצמם כחילונים, 17% מסורתיים לא כל כך דתיים, 13% מסורתיים דתיים, 12% דתיים ו-9% חרדים.[4]

על פי מחקר עומק מקיף שנערך על ידי מרכז גוטמן ב-1999, על אף ש-48% מהאוכלוסייה היהודית בישראל מגדירים עצמם כ"לא-דתיים" או "אנטי-דתיים", רק 21% מהאוכלוסייה היהודית מעידה על עצמה שהיא "לא שומרת על המסורת כלל". גם בקרב אותם 21% באה לידי ביטוי, לעיתים, שמירת מסורת, בדמות קביעת מזוזה בפתח הבית, ברית מילה, השתתפות בסדר פסח מסוג כלשהו, צום ביום כיפור ועוד, על אף שלעיתים קרובות פעולות אלו מונעות על ידי היבטים תרבותיים ולאו דווקא של אמונה.

סקר משנת 2007 שנעשה על ידי המכון הישראלי לדמוקרטיה מצא כי שיעור החילונים באוכלוסייה הוא 20% בלבד. שלושה חודשים לאחר מכן מדדו אנשי המכון את שיעור החילונים בעזרת שאלה אחרת ופרסמו כי למעשה ישנם 51% חילונים.[5] על פי סקרי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה בשנת 2007 שיעור היהודים הישראלים בני העשרים ומעלה המגדירים עצמם כחילוניים היה 44%, ובשנת 2009 הוא היה 42%.[6] מיכאל פיליפוב מהמכון הישראלי לדמוקרטיה הסביר את הפער בין שני סקרי הגופים השונים בכך שסקר הלמ"ס הציע לנשאלים חמש קבוצות השתייכות (חילונים לעומת מסורתיים לא דתיים) בעוד שסקר המכון הציע רק ארבע קבוצות (חילונים לעומת מסורתיים).[7]

ראו גם

לקריאה נוספת

  • Eliezer Ben-Rafael, Stephen Sharo, Ethnicity, Religion and Class in Israeli Society, Cambridge University Press, 1991.
  • Shelomo A. Deshen, Charles Seymour Liebman, Israeli Judaism: The Sociology of Religion in Israel, New Brunswick, 1995.

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ ס. יזהר, "עוז להיות חילוני" בספרו: קריאה לחינוךספריית פועלים, 1984, עמ' 128 - 129
  2. ^ יעקב מלכין, "אמונה אתאיסטית של יהודים חילונים", יצא לאור בצרפתית בספטמבר 2002 והתפרסם בביטאון "יהדות חופשית", גיליון 26–27, 2003
  3. ^ צבי ינאי, "בין ידיעה לאמונה"
  4. ^ מדד הדת והמדינה - דו"ח מס' 6, ספטמבר 2014 באתר של חדו"ש – לחופש דת ושוויון.
  5. ^ קובי נחשוני, המכון הישראלי לדמוקרטיה: יש 51% חילונים, באתר ynet, 2 במרץ 2008.
  6. ^ לקט נתונים מתוך הסקר החברתי 2009: דתיות בישראל, מתוך אתר הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה
  7. ^ מיכאל פיליפוב, "חילוניות ישראלית בסקרי מרכז גוטמן 1990-2008", מתוך אתר המכון הישראלי לדמוקרטיה, פורסם ב-17/02/2008
אסון הבונים

אסון הבונים, שאירע ב-11 ביוני 1985, כ"ב בסיוון תשמ"ה, הוא תאונת רכבת שבה התנגשה רכבת באוטובוס שהוביל תלמידים מחטיבת הביניים של בית ספר ברנר בפתח תקווה לטיול שנתי, בקרבת מושב הבונים. באסון נהרגו 22 בני אדם: 19 תלמידים, מחנכת הכיתה, נהגת האוטובוס ואם מלווה. היה זה אסון הרכבת הגדול בתולדות מדינת ישראל, והשני בחומרתו בתולדות הרכבת בארץ ישראל (ב-17 בספטמבר 1939 ארעה תאונת הרכבת בצריפין בה נהרגו 29 בני אדם בהתנגשות של רכבת ואוטובוס).

גוש אמונים

גוש אמונים היא תנועה חברתית דתית-לאומית שקמה אחרי מלחמת יום הכיפורים הפועלת לחידוש ההתיישבות הישראלית ביהודה ושומרון, בגולן בנגב ובגליל ובעבר גם בחבל עזה ובסיני. התנועה קמה מתוך רגש דתי בעיקרו, אך בשנותיה הראשונות סחפה בהתלהבותה גם חילונים רבים, רובם חברים בהתיישבות העובדת ("חוג עין ורד").

דתיים לאומיים

דתיים־לאומיים (בקיצור: דתיים) הוא שם כולל לקבוצה בחברה הישראלית, הרואה עצמה מחויבת לשמירת ההלכה והמסורת היהודית, ומתוך כך תומכת בציונות ובהשתלבות אקטיבית בחברה הכללית במדינת ישראל.

קבוצה זו היא המשכה של הציונות הדתית, אשר שורשיה בסוף המאה ה־19. ציונים־דתיים הוא שם נרדף לדתיים־לאומיים. בעגה הישראלית קרויים לעיתים הדתיים לאומיים בשם "סרוגים" או בני "הכיפות הסרוגות", בשל סוג הכיפה שחובשים רוב אנשי הקבוצה.

הקבוצה השמרנית יותר בציבור זה מכונה "חרדים לאומיים" (או "תורניים לאומיים"). קבוצה זו מאופיינת בייחוס חשיבות רבה יותר ללימוד תורה ולהקפדה בקיום מצוות, ביחס מסויג יותר כלפי תרבות חילונית ובתפיסת עולם לאומית וימנית יותר.

לפי נתוני הלמ"ס משנת 2016 כ־16% מהתושבים היהודים בישראל מגדירים את עצמם כדתיים.

הומניזם חילוני

הומניזם חילוני הוא זרם של הומניזם, הדוחה את העל-טבעי והרוחני כסממנים למוסר וקבלת החלטות נכונה, לטובת ההיגיון, האתיקה והצדק. כסוגים אחרים של הומניזם, הומניזם חילוני הוא עמדה מוסרית ודרך חיים המתמקדת בדרך בה על בני האדם לנהוג בשביל חיים טובים ומאושרים. המונח עצמו נוצר במאה ה-20 כדי להבדילו מזרם ההומניזם הדתי.

טנא עומרים

טנא עומרים (טֶנֶא עֳמָרִים) היא התנחלות ויישוב קהילתי בדרום הר חברון, מעט צפונית ממיתר, השייך למועצה אזורית הר חברון. אוכלוסיית היישוב כוללת חילונים ודתיים, ומונה כ-200 משפחות. כיום טנא הוא היישוב הגדול ביותר במועצה האזורית הר חברון במספר בתי האב שבו.

י"ט באב

י"ט באב הוא היום התשעה עשר בחודש האחד עשר

בשנה העברית, למניין החודשים מתשרי, והוא החודש החמישי

למניין החודשים מניסן.

ידוע כיום חג לדתיים, בו חילונים ממעטים לצאת לבלות בשל התרחשותו י' ימים לאחר תשעה באב. על פי הלוח העברי הקבוע, פרשת בר המצווה של ילד שנולד בי"ט אב היא, ברב השנים, פרשת עקב. אולם אם בר המצווה חל בשנה בה פסח, וממילא תשעה באב, הוא ביום חמישי (שנים מקביעויות זשה, בחה, בשה וגכה), פרשת בר המצווה היא פרשת ראה.

כיפה (יהדות)

כיפה היא פיסת בד או סריג, לרוב דקה ועגולה, שחובשים על ראשם יהודים דתיים כסימן ליראת שמים. יהודים דתיים רבים נוהגים לחבוש כיפה במשך כל שעות היום. חבישת הכיפה היא מנהג הנפוץ גם בקרב חילונים ולא-יהודים רבים החובשים כיפה בעת השתתפותם בטקסים דתיים, כגון לוויה, או בהיכנסם לבית כנסת לאות כבוד למעמד או למקום שבו הם נמצאים.

כרמים

כְּרָמִים הוא קיבוץ ישראלי מעורב בצפון הנגב, הממוקם כקילומטר מערבית ליישוב מיתר. מקור שם הקיבוץ הוא בכרמים הגדלים באזור.

כרמים נמצא תחת שיפוטה של המועצה האזורית בני שמעון והוא משתייך לקיבוץ הארצי. הוא הוקם בשנת 1980 ועבר תהליך הפרטה. כיום מתנהל כ'קיבוץ מתחדש' בו כל חבר מתקיים בעצמאות כלכלית.

בשנים האחרונות עובר הקיבוץ תהליך של שינוי במטרה להופכו ליישוב אקולוגי ופלורליסטי, בו מתגוררים ביחד חילונים ודתיים. במסגרת התהליך נקלטו מספר משפחות חדשות, והיישוב גדל לכ-50 משפחות. בקיבוץ פועלת מכינה קדם צבאית מעורבת, מכינת עמיחי.

מסורתיים

מסורתיים או שומרי מסורת הוא כינוי לקבוצה גדולה של יהודים בישראל ובארצות אחרות שאינם מגדירים את עצמם כדתיים אך גם לא כחילונים. לרוב, המסורתיים מקיימים מצוות אחדות ומנהגים שונים הנחשבים סמלי מסורת מובהקים, לא בהכרח בשל הקפדה על שמירת ההלכה, אלא מתוך הזדהות ותחושת השתייכות לעם היהודי, מתוך המחשבה שיש לשמר ערכי מסורת כדי לשמור על קיומו של העם או מתוך רצון להמשיך את מנהגי המשפחה. המסורתיות מזוהה באופן כמעט בלעדי עם המזרחים בישראל.

מספרם המדויק של המסורתיים קשה לכימות ומבוסס על הגדרתם של הנשאלים עצמם. לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה לשנת 2006, המגדירים עצמם מסורתיים מהווים 39% מהאוכלוסייה היהודית בישראל.

חלק מארגוני היהדות הקונסרבטיבית הפועלים בגולה וגם בישראל מכנים עצמם בשם "יהדות מסורתית" (בלועזית Masorti), אך אין להתבלבל בין הגדרה זו לבין יהודים מסורתיים.

נטור

נָטוּר הוא מושב הנמצא בדרום רמת הגולן. נטור היה קיבוץ של תנועת הקיבוץ הארצי ובתחילת ינואר 2008 עבר שינוי והפך למושב.

מקור שמו של היישוב בא משמה הערבי של הגבעה הסמוכה ליישוב. היישוב נמצא על הרמה שבדרומה של רמת הגולן, כ-5 קילומטרים מערבה לרמת מגשימים, ובקרבת נחל סמך.

ליד צומת הכניסה למושב נמצאת חורשה של עצי אקליפטוס הכוללת חניון למטיילים שנקרא "חניון בג'וריה". בחורף אפשר לראות בה שלולית חורף.

במושב פועל כיום בית ספר יסודי בשם "שורשים" לכיתות א' עד ח', המשלב תלמידים מבתים חילוניים ודתיים.

בשנת 2014 נבנה בנטור קמפוס זמני המשמש את מדרשת השילוב נטור - מסגרת חדשה אשר החלה לפעול ב-2012, ובה לומדים בוגרי יב' חילונים ודתיים במסגרת גרעין נח"ל.

ניר חסון

ניר חסון (נולד ב-15 בספטמבר 1975) הוא עיתונאי, כתב ירושלים וארכאולוגיה ועורך מדור הסביבה בעיתון "הארץ".

נסיך בוחר

נסיך בוחר, נסיך אלקטור, או קוּרְפִירְסְט (בגרמנית: Kurfürst) היה מעמד באימפריה הרומית הקדושה, שהתקיים לאורך מאות שנים. תפקידם של הנסיכים הבוחרים (שהיו שבעה במספר עד למאה ה-17) היה לבחור את קיסר האימפריה הרומית הקדושה. פורמלית, אלו שנבחרו על ידי הנסיכים הבוחרים נשאו בתואר "מלך הרומאים", ורק אלו שהוכתרו על ידי האפיפיור נשאו בתואר "קיסר האימפריה הרומית הקדושה".

הקיסרות הייתה מורכבת מנסיכויות רבות ולא הייתה בגדר מלכות העוברת בירושה: השלטון לא עבר מאב לבנו במסגרת שושלת, וכל קיסר היה צריך להיבחר לתפקידו. כדי שבחירתו תהיה יעילה ולא תיתקל בקשיים, הוחלט ב-1356, בימי הקיסר קרל הרביעי, על הקמת המעמד של נסיכים בוחרים, פורום מצומצם של שבעה נסיכים, מושלי מחוזות חשובים, שרק הם ישתתפו בבחירת הקיסר. הנסיכים הבוחרים היו נסיכי ברנדנבורג, סקסוניה, טריר, מיינץ, קלן, פפאלץ ובוהמיה. שלושה מהם – הארכיהגמונים של מיינץ, טרִיר וקלן – היו אנשי כנסייה בכירים; ארבעת הנותרים היו נסיכים חילונים.

לעיתים הוחלף נסיך בוחר אחד במשנהו מסיבות פוליטיות. כך למשל היה בסוף המלחמה השמלקלדית, כאשר הקיסר קרל החמישי הכריח את הנסיך הבוחר יוהאן פרידריך מסקסוניה להתפטר. סיבות אחרות להחלפת נסיך בוחר היו, למשל, התחזקות משפחות אצולה מסוימות ושקיעתן של אחרות, או היפרדות מהאימפריה. למשל, בוהמיה נפרדה בתחילת המאה ה-18 מגרמניה, והוחלפה בנסיכות הנובר. בית ויטלסבאך הפך לגורם משפיע בגרמניה במאה ה-17, ולכן קיבל אחד מבני המשפחה מעמד זה בשם ממלכת בוואריה.

לאחר המאה ה-15 הפכה בחירת הנסיכים לאירוע טקסי בהליך העברת התואר בירושה.

פירמאן

פירמאן (מפרסית فرمان; טורקית Ferman) הוא צו מלכותי שנהג במספר מדינות מוסלמיות בתקופות שונות בהיסטוריה, ובהן האימפריה העות'מאנית, האימפריה המוגולית ובאיראן בתקופתו של השאה מוחמד רזא שאה פהלווי. פירמנים הוצאו לעיתים גם על ידי שליטים שאינם המונרך, או על ידי עושי דברו. משמעות נוספת שקיבלה המילה פירמאן היא "זיכיון" או חזקה. למשל, הזיכיון שניתן לקהילות דתיות שונות לניהול המקומות הקדושים ניתן כצו והובן כזכיון.

באימפריה העות'מאנית עסקו הפירמאנים בנושאים חילונים, שכן סמכותו הדתית של הסולטאן הייתה טבועה בו מהיותו הח'ליפה. הפירמנים קובצו לקודקס, או קנון (Kanun), שהיה מעין קובץ צווים וחיקוקים.

מקורו של המושג במילה הפרסית שמשמעותה "צו" או "פקודה".

פרדס כץ

פרדס כץ היא שכונה בצפון בני ברק.

שטחה של השכונה כ-300 דונם, ומתגוררים בה כ-30,000 תושבים, מרביתם חרדים. זוהי השכונה היחידה בבני ברק שמתגוררים בה תושבים חילונים.

השכונה גובלת בשכונת תל גיבורים במערב, בפתח-תקווה במזרח, בשאר העיר בני ברק מדרום ובאזור התעשייה של בני ברק מצפון.

רמת שרת

רמת שרת היא שכונה בדרום-מערב ירושלים. גבולה הדרומי הוא ציר גולומב ושכונת מלחה, גבולה הצפוני הוא שכונת בית וגן. ממערב היא גובלת בשכונת רמת דניה וממזרח במתחם הולילנד וכביש בגין. השכונה נקראת ע"ש משה שרת, ראש ממשלת ישראל בין השנים 1953‏-1955.

השכונה היא אחת הגבוהות בעיר, וגובהה נע בין 750 ל-800 מטר מעל פני הים. היא בנויה על רכס שנקרא לפנים "ראס אל קאראיני". יחד עם שכונת רמת דניה הסמוכה מתגוררים בה 10,600 תושבים, רובם חילונים ודתיים לאומיים.

רשות השירות הלאומי-אזרחי

רשות השירות הלאומי-אזרחי היא הגוף הממשלתי המרכז תחתיו את כלל הטיפול בנושא השירות הלאומי-אזרחי בישראל.

הרשות הוקמה בינואר 2008. הרשות אחראית על פעילותם של מעל 16 אלף מתנדבי השירות הלאומי-אזרחי (2014). בשירות הלאומי-אזרחי מתנדבים יהודים ובני מיעוטים; דתיים, חילונים וחרדים; בנות ובנים; נוער בסיכון ובעלי מוגבלויות.

במסגרת השירות הלאומי-אזרחי מתנדבים צעירים וצעירות שקיבלו פטור מהצבא מטעמים שונים, או צעירים וצעירות שלא נקראו לשירות צבאי כלל (בני המיעוטים). השירות האזרחי כולל גם תלמידי ישיבות שקיבלו דחיית שירות במעמד 'תורתו אומנותו', שבחרו לצאת להתנדב בקהילה. משרתים אלו מקבלים את הפטור משירות צבאי רק לאחר סיום השירות האזרחי.

הרשות משמשת כגוף רגולטורי המסדיר את הנהלים של השירות הלאומי-אזרחי. לרשות מערך פיקוח ובקרה על כלל פעילות העמותות המפעילות והגופים הקולטים את המתנדבים והמתנדבות. כמו כן, מפעילה הרשות בעת חירום את מתנדבי השירות הלאומי-אזרחי כמערך תומך לגופי השלטון המקומי.

נושא מרכזי שמקדמת הרשות הוא שילובם של מתנדבים ממגזרים חדשים במסגרת השירות הלאומי-אזרחי. בין היתר באמצעות יצירת מסגרות מתאימות לקהלים אלה, וכן קידום מעמדם, זכויותיהם ותנאי שירותם של המתנדבים.

הרשות שולטת נכון ל-2018 בכ-18 אלף תקני מתנדבים, ותקציבה השנתי עומד על 670 מיליון ש"ח. היא נודדת בין משרדי הממשלה השונים בהתאם לאיושם על ידי שרי מפלגת הבית היהודי. הרשות הוקמה תחת משרד המדע והטכנולוגיה בראשות דניאל הרשקוביץ, ב-2013 עברה למשרד הכלכלה בראשות נפתלי בנט, לאחר מכן למשרד לאזרחים ותיקים בראשות אורי אורבך, ומאז 2015 בסמכות משרד החקלאות בראשות אורי אריאל.

החל מ-2019, מנכ"ל הרשות הוא ראובן פינסקי.

שחר (מושב)

שַׁחַר הוא מושב חקלאי במישור החוף הדרומי (3 ק"מ ממערב לקריית גת) השייך למועצה אזורית לכיש. המושב הוקם ב-26 במאי 1955 בידי עולים מצפון אפריקה, אליהם הצטרפו מספר משפחות מקוצ'ין שבהודו. הוא נבנה על חלק מאדמות אל-פאלוג'ה במסגרת יישוב חבל לכיש.

שמו של היישוב ניתן לו כאות לשחר ההתיישבות היהודית-ציונית בחבל לכיש. חקלאי המושב היו בין הראשונים במדינה שעברו לגידול פרחים בקנה מידה בין-לאומי, כמו גם לגידול צמחי בית. עד היום, במושב קיימות מספר משתלות המשווקות צמחי בית, סחלבים, ורדים, גפנים וירקות למקומות ברחבי הארץ ואף לאירופה. עם הקמת ההרחבה ביישוב בשנת 1999, הוקם פרויקט חממות מטעם משרד החקלאות לחברי המושב שחפצו לקחת בו חלק.

שחר הוא מושב חקלאי השייך לתנועת המושבים. במושב פועלת תנועת הנוער "התנועה החדשה" (כמו בשאר יישובי המועצה). התנועה מכשירה מדי שנה שין-שין מטעמה תחת גרעין עודד המגיע לשרת במושב.

במושב יש מועדון, צרכנייה, מזכירות, שני מגרשי ספורט ושני בתי כנסת. מועדון המושב משמש לפעולות של תנועת הנוער, לחגים ולאירועים שונים של הקהילה.

האוכלוסייה ביישוב מעורבת וכוללת חילונים לצד מסורתיים ודתיים. היישוב מונה למעלה מ-165 משפחות.

בשנת 2017 יצא לאור ספר לכבוד חגיגות 60 שנים להקמת שחר ובו כתובים סיפורי החיים של כל מייסדי המושב. חקלאי המושב זכו לשבחים רבים ממספר אישים וחברי ממשלה, שנהגו לסייר במושב בין היתר בשל ההצלחה הגדולה של גידול ושיווק הוורדים וצמחי הבית בתנאי מזג האוויר הקשים והתמודדות עם תכולת המשאבים הנמוכה בתקופת הקמתו. בין המבקרים: דוד בן-גוריון, עזר ויצמן, יצחק נבון, שולמית אלוני ואריה לובה אליאב שנמנה ממייסדי חבל לכיש.

שירות לאומי

שירות לאומי או שירות אזרחי משמש לרוב כשירות תחליפי לשירות צבאי נעשה לרוב במסגרות חינוכיות, רפואיות או בפעילויות רווחה. מסגרות שירות כדוגמת זו קיימות במדינות שונות בעולם ובפרט בישראל.

תינוק שנשבה

בהלכה, תינוק שנשבה (קיצור של תינוק שנשבה לבין הגויים) הוא יהודי אשר – מסיבות שאינן תלויות בו – לא למד, ואינו יודע את שעליו לעשות על פי ההלכה והאמונה היהודית, ומשום כך אין מחייבים אותו מבחינה הלכתית על מעשיו. החל מן המאה ה-19 עשו פוסקי ההלכה שימוש במושג כדי להתמודד עם מעמדם ההלכתי של חילונים שמקטנותם לא התחנכו לתורה ולמצוות.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.