חילוניות

חילוניות היא אידאולוגיה שסוברת שיש לאדם זכות להיות חופשי משליטה דתית וכן מכפייה דתית של הממשל ושנהלי הממשל ומוסדותיו צריכים להתקיים בנפרד מהדת ו/או אמונות דתיות בתוך מדינה שהיא נייטרלית בענייני אמונה.

ישנם הוגי חילוניות הביקורתיים כלפי אדיקות דתית וטוענים שדת משתמשת באמונות טפלות במקום בהגיון ובשיטות מדעיות ובכך מונעת את ההתקדמות האנושית. החילוניות עושה שימוש בפילוסופיה היוונית ובפילוסופיה הרומית, במרקוס אורליוס ואפיקורוס וכן בהוגי הנאורות כדני דידרו, וולטר, תומאס ג'פרסון ותומאס פיין. ובאנשים בעלי מחשבה לא דוגמתית: אתאיסטים ואגנוסטיקנים כמו ברטראנד ראסל, רוברט ג. אינגרסול, אלברט איינשטיין, סם האריס וריצ'רד דוקינס.

Uzzi Ornan at home
פרופ' עוזי אורנן - פעיל ישראלי ותיק למען ישראל חילונית

התפיסה האירופית לחילוניות הנקראת 'לאיסיטה', טוענת שהחילוניות היא תנועה החותרת למודרניזציה, ולהתבדלות מערכים דתיים ומסורתיים. סוג זה של חילוניות, ברמה חברתית או פילוסופית, לפעמים מתרחש גם בזמן שאין ביטוי מדיני או משפטי לחילוניות, כמו במדינות: ישראל, נורווגיה והממלכה המאוחדת. בארצות הברית, התפיסה היא שהחילוניות המדינית הגנה על הדת מהתערבות של הממשלה. בזמן שחילון חברתי הוא פחות שכיח במדינות שונות, תנועות פוליטיות או חברתיות תומכות בחילוניות מסיבות שונות.

את המונח "חילוניות" (secularism) טבע הסופר הבריטי ג'ורג' הוליוק ב-1846, הוליוק המציא את המונח כדי לשקף את השקפתו הרואה סדר חברתי הנפרד מהדת, מבלי לבטל או לבקר בצורה פעילה את האמונה הדתית. כאגנוסטיקן הוליוק טען כך:

"החילוניות אינה טענה כנגד הנצרות, היא עצמאית ממנה. היא לא מבקרת את הטענות של הנצרות; היא מקדמת טענות אחרות. החילוניות לא אומרת שאין אור או הדרכה במקום אחר, היא שומרת על כך שיש אור והדרכה באמת החילונית, שתנאיה ועונשיה קיימים באופן נפרד, ומתקיימים תמיד. ידע חילוני הוא זה שבבירור בבסיס החיים הללו, זה שמתייחס לנוהל החיים הללו, גורם לרווחת החיים הללו, והוא יכול לעבור בדיקה על ידי הניסיון של החיים הללו."

על אף שהמושג היה חדש, הדעות שעליהם היה מבוסס המושג היו קיימות לאורך ההיסטוריה. לדוגמה שיטתו הפילוסופית של אבן רושד, שכללו הפרדה בין דת לפילוסופיה.

בארי קוזמין מהמוסד לחקר החילוניות בחברה ובתרבות מפצל את החילוניות לשני סוגים: חילוניות חזקה וחילוניות חלשה. לפי קוזמין, "הדוגל בחילוניות חזקה מתייחס לטענות דתיות כלא-לגיטימיות מבחינה אפיסטמולוגית, שאין להן הצדקה על ידי היגיון או ניסיון." לעומת זאת, ההשקפה של החילוניות החלשה היא "השגה של אמת מוחלטת הייתה בלתי אפשרית ולכן ספקנות וסובלנות צריכים להיות עקרונות העולים על הערכים בשיחה על מדע ודת."

Holyoake2
ג'ורג' ג'ייקוב הוליוק (1817-1906), הכותב הבריטי שטבע לראשונה את המונח חילוניות (secularism)

חילוניות מדינית

Yitzhak Gruenbaum 1948
יצחק גרינבוים היה דוברה הגדול ביותר של החילוניות בתנועה הציונית.

במונחים מדיניים, החילוניות היא תנועה למען הפרדת הדת מהממשל, היינו הפרדת הקשרים בין הממשלה לדת המדינה, והחלפת חוקים המבוססים על כתבי דת (כמו התורה והשריעה), לחוקים אזרחיים.

החילוניות, לרוב, משויכת לעידן הנאורות באירופה, ומשחקת תפקיד מרכזי בחברה המערבית. העקרונות של הפרדת הדת והמדינה בארצות הברית וכן ה'לאיסיטה' בצרפת מתבססים בצורה חשובה על עקרונות החילוניות. מדינות חילוניות התקיימו גם בעולם האסלאם בסוף ימי הביניים.

ישנן דתות המנסות להשפיע על החלטות פוליטיות או להשיג השפעה או הטבות ספציפיות, ישנם נוצרים התומכים במדינה חילונית ויודעים כי לרעיון יש תמיכה בכתבי הקודש, במיוחד בהצהרתו של ישו "תנו מה שלקיסר, לקיסר. ומה שלאלוהים לאלוהים". למרות זאת ישנם פונדמנטליסטים (בעיקר בארצות הברית ובעיקר מהנצרות הפונדמנטליסטית) המתנגדים לחילוניות, וטוענים כי יש בזמן האחרון אידאולוגיה "חילוניות קיצונית" וכי זה איום על "זכויות הנוצרים" והביטחון הלאומי. הכוחות הדתיים הפונדמנטליסטים העיקריים בעולם המודרני באים מהאסלאם הפונדמנטליסטי ומהנצרות הפונדמנטליסטית, על אף זאת, ישנם מיעוטים דתיים שרואים בחילוניות מדינית חלק מרכזי בשימור זכויות שוות.

ישנן מדינות מוכרות כ"חילוניות חוקתית", כמו צרפת, הודו, קוריאה הדרומית, יפן, טורקיה, וארצות הברית, אך לא לכולן יש צורות ממשל דומות.

חילוניות בתנועה הציונית

על אף שבכל זרמי הציונות הדעות נעות מדעות חילוניות ולפעמים אפילו אנטי-דתיות בציונות הסוציאליסטית עד דעות המנסות לכפות דתיות לאחר נקודה מסוימת (כמו הקמת המדינה, או לחלופין חזון של "מדינת תורה") לרוב מוסכם כי התנועה הציונית היא חילונית ביסודה כיוון שהיא בוססה על השקפות מתחום החולין, כמו לאומיות, תוך כדי כפירה במסורת ההלכתית בפרהסיא, והעברת הדת אל תחום הפרט.

מלבד זאת, על אף שיתוף הפעולה עם האורתודוקסים, בנימין זאב הרצל כיוון אל עבר מדינה חילונית שבה אנשי הדת לא יתערבו בפוליטיקה:

לא ניתן כלל לדחפים תיאוקרטיים של אנשי דת שלנו להרים ראש. אנו נדע להחזיקם בבתי כנסת שלהם. בענייני המדינה, עם כל ההערכה כלפיהם, אל להם להתערב, פן יביאו עליה קשיים מבית ומחוץ"

עקב חששות היהדות החרדית מחילוניות-יתר בתנועה הציונית, התנגדה היהדות החרדית באופן חריף לתנועה הציונית. את דגל החילוניות המדינית נשאו לרוב: הציונים הכללים, גורמים רוויזיוניסטיים-ליברליים וכן גורמים סוציאליסטיים, אם כי לבסוף המודל שנקבע בהקמת המדינה לא היה חילוני-מדינית כפי שרצו הגורמים הליברלים, אלא ניסיון שליטה על הדת מצד הגורמים הסוציאליסטיים, שגרם להתנגשויות בין דת ומדינה. כיום המצב שונה, ורק מפלגות ציוניות-סוציאליסטיות כמו מרצ או מפלגת העבודה דוגלות בחילוניות מדינית.

חברה חילונית

Sacred and secular
בחברות חילוניות נהוג לנסות להגיע להרמוניה בין קודש לחול ובין הישן לחדש.

חברות מערביות מודרניות בדרך כלל נחשבות בלימודי דת חילוניות, בגלל חופש הדת הכמעט מושלם (אדם יכול להאמין בדת כלשהי, בכמה דתות או באף דת, ללא שום אפליה משפטית או חברתית), כולל האמונה הכללית שהדת בסופו של דבר לא מחליטה החלטות פוליטיות. אף על פי כן, ההשקפות המוסריות שנובעות ממסורות דתיות עדיין חשובות מבחינה פוליטית בחלק מהארצות הללו, כמו קנדה, צרפת, טורקיה וארצות הברית.

בחלק מהן, התייחסויות דתיות נחשבות לא במקום בפוליטיקה השלטת. לדוגמה, אחד מהראשונים לזהות את טבעה של החברה החילונית, די אל מונבי, מאפיין את החברה חילונית כך:

  • מסרבת להתמסר כליל להשקפה אחת על העולם ותפקידו של האדם בו.
  • אינה בהכרח הומוגנית, אך פלורליסטית.
  • היא סובלנית, וזה מגביר את המעגל של החלטות פרטיות.
  • בזמן שלכל חברה יש מטרות משותפות, מה שמרמז שחייבים להחליט על דרך לפתירת בעיות, ומסגרת דומה לחוק; בחברה חילונית זה מוגבל ככל האפשר.
  • לפתירת בעיות ניגשים ברציונליות, תוך כדי בחינת עובדות. בזמן שהחברה חילונית לא שמה מטרה ראשית, היא עוזרת לחבריה להגשים את מטרותיהם.
  • החברה החילונית היא חברה ללא תדמית רשמית. וללא שאיפה דומה לסוג התנהגות מסוים עם יישום אוניברסלי.

שאיפות חיוביות מאחורי החברה חילונית:

  • כבוד עמוק לפרט ולקבוצות קטנות שאליהן הוא משתייך.
  • שוויון לכל האנשים.
  • צריך לעזור לכל אדם לממש את המצוינות הפרטית שלו.
  • שבירת החומות בין מעמדות חברתיים וכתות.

בסוציולוגיה המודרנית, שנולדה ממשבר לגיטימציה לדמויות סמכות דתיות מערביות מסורתיות, אמיל דורקהיים עסק בשאלת הסמכות בחברות שעברו חילון ועם החילון כתהליך חברתי והיסטורי. עם אנשי האקדמיה שעבודתם עזרה להבנה של דברים אלו נמנים די אל מונבי, מקס ובר, קארל ל. בקר, האנס בלומנברג, מ. ה. אברמס, קארל לווית', פיטר ל. ברגר ופול בניצ'ו בן השאר.

חילוניות יכולה להיות גם אידאולוגיה חברתית שבה הדת ואמונות על-טבעיות לא נראות חשובות להבנה של העולם ובמקום זה מופרדות מעניינים של הסקת מסקנות והיגיון. במובן הזה, החילוניות יכולה להיות קשורה בקידום של מדע, היגיון, וחשיבה נטוריאליסטית.

חילוניות כזו, היא חילוניות אידאולוגית, שיונקת את שורשיה מהפילוסופיה של המחשבה החופשית ומהתבונה לצד התרכזות בענייני העולם הזה. ברוך שפינוזה לדוגמה דרש בכל תוקף חירות מחשבתית, ודרש חופש דת וחופש מדת. למרות זאת, התעוררות האידאולוגיה החילונית המודרנית החלה בעיקר לאחר הפצת הספר עידן התבונה של תומאס פיין.

חילוניות יכולה להיות גם צידוד בכל סוגי החילוניות, או סוג אחד בלבד. כלומר, אחד המצדד בחילוניות במובן אחד, יכול להיות שלא יהיה מצדד בחילוניות במובן אחר. החילוניות לא בהכרח שווה לאתאיזם; יש מאלו המצדדים בחילוניות שהם דתיים (כישעיהו ליבוביץ'[דרוש מקור]), בזמן שיש אתאיסטים המקבלים את השפעת הדת ומוסדותיה על הממשלה או על החברה. החילוניות היא רכיב מרכזי בעמדה חילונית הומניסטית פוליטית וחברתית.

חלק מהחברות, כמו החברה הישראלית הן חילוניות כחלק מהתקדמות חברתית, ולא כתוצאה ממעשים של תנועה חילונית מסוימת; תהליך זה נודע גם כחילון.

אתיקה חילונית

ג'ורג' הוליוק בפרסום מ-1896 מגדיר חילוניות כך:

חילוניות הוא קוד ההתנהגות הנוגע לחיים הללו, המבוסס על שיקולים אנושיים, ומיועד בעיקר לאלו המוצאים את התאולוגיה סתמית או לקויה, לא מהימנה ולא אמינה. העקרונות שלה הן שלושה: (1)שיפור החיים הללו באמצעים חומריים (2)המדע הוא ההשגחה העליונה הזמינה לאדם (3) שזה טוב לעשות טוב. בין אם יש טוב אחר או לאו, הטוב של החיים הקיימים זה טוב, וזה טוב לדרוש את הטוב הזה.

הוליוק החזיק בדעה כי אין החילוניות והאתיקה חילונית צריכות לקחת חלק בשאלות דתיות (כיוון שאינן רלוונטיות), ולכן יש להבחין בינה לבין מחשבה חופשית חזקה ואתאיזם. בזאת הוא חלק על צ'ארלס בראדלו והמחלוקת פיצלה את התנועה החילונית בין אלו שטענו כי אין צורך או רצון בתנועות אנטי-דתיות אקטיביסטיות ובין אלו שטענו כי הדבר דרוש.

טענות כנגד החילוניות

מתנגדים נוצרים לחילוניות טוענים כי מדינה נוצרית יכולה לתת יותר חופש דת ממדינה חילונית. כעדות, הם מביאים את דנמרק, פינלנד, איסלנד ונורווגיה כמדינות מתקדמות עם קשר חוקתי בין הכנסייה למדינה הנחשבות מתקדמות וליברליות ממדינות ללא קשר כזה. לדוגמה, איסלנד הייתה מבין המדינות הראשונות בעולם שאישרה הפלות בחלק הראשון של המאה ה-20, וממשלת פינלנד מממנת בניה של מסגדים. חלק מביאים כתגובת נגד את הולנד, ולאחרונה גם את שוודיה, שהיא כבר מדינה חילונית וגם מפותחת מבחינה פוליטית וחברתית על אף ביטול כנסיית המדינה בשנת 2000.

מבקרים מודרניים של החילוניות ביקרו את החילוניות על ידי צירוף של החילוניות עם אנטי-דת, אתאיזם, ואפילו שטניזם. המונח חילוניות משומש כביטוי מזלזל אצל שמרנים דתיים בישראל ובארצות הברית. האפיפיור בנדיקטוס השישה עשר הכריז על החילון המתמשך כבעיה מרכזית בחברה המודרנית, ושם לו למטרה בכהונתו למנוע חילוניות ורלטיביזם מוסרי. למרות שהמטרה של מדינה חילונית הוא להיות ניטראלית בענייני דת, חלק טוענים כי היא מדכאת חלקים מסוימים בדת, ולמראית עין, היא מדכאת בצורה שווה את כל הדתות מלהתערב בעניינים אחרים. ויליאם א. קונולי, מתנגד ראוי לציון לחילוניות כותב כך:

"חילוניות אינה רק חלוקה בין הממד הציבורי והפרטי שנותן לשונות דתית לשגשג בזה האחרון. היא עצמה נושאת בתוכה מניעה תקיפה. והיא מצפינה בתוכה משמעות חדשה של "דת" שמסתירה כמה ממנהגיה הבעייתיים מעצמה."

כמה פילוסופיות פוליטיות, כמו המרקסיזם, בדרך כלל סוברות כי כל השפעה דתית על המדינה או החברה היא שלילית. באומות שאימצו רשמית אמונות כאלו, כמו מדינות הגוש הקומוניסטי המזרח אירופי, מוסדות הדת נהיו כפופים למדינה, לשם האינטרס הציבורי. חופש הפולחן היה נתון לצנזורה להגבלות שונות, וההטפות של הכנסייה היו תחת מעקב בשביל להבטיח כפיפות לשלטון החילוני, או אפילו כפיפות לפילוסופיות רשמיות.

בצורה אירונית, זה נעשה כדי להבטיח את ביטחון הציבור והיציבות, ממשלות אלו גם השתמשו בפשעים כדי להחזיק את כוחן; אירועים כמו הטיהורים הגדולים, המהפכה התרבותית ומעשי הקמר רוז' הם כמה מהדוגמאות שצוטטו כנגד יכולת הקיום של ממשלות חילוניות לחלוטין (ראו אתאיזם מדיני). במדינות דמוקרטיות, מוסכם בדרך כלל על שמעשים אלו נגדו את הזכות לחופש דת.

ראו גם

לקריאה נוספת

  • Secularism: the true philosophy of life : an exposition and a defence By G. W. (George William) Foote, Secular Society (G.W. Foote) Ltd.
  • Victorian infidels: the origins of the British secularist movement, 1791-1866 By Edward Royle.
  • Freethinkers: a history of American secularism, By Susan Jacoby.
  • Secularism, By Mike King, James Clarke & Co., 2007

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ מלכה כ"ץ, ‏חילון וחילוניות: עיונים בין-תחומיים, בעריכת יוכי פישר, מכון ון-ליר והוצאת הקיבוץ המאוחד, ירושלים 2015, מים מדליָו 27, תשע"ו, עמ' 251–255
אגנוסטיות

אַגְנוֹסְטִיוּת, או אגנוסטיציזם, היא השקפה פילוסופית לפיה אין להניח או להסיק דבר לגבי דברים או גורמים שקיומם עדיין לא הוכח, כאשר הכוונה היא, שאין להניח שהם בכלל אינם קיימים או להיצמד לאמונה שהם אכן קיימים. בהקשר של האמונה באלוהים, על פי ההשקפה האגנוסטית, אין שלילה מוחלטת של קיומו האפשרי של האלוהים, אך היא גורסת שאין באפשרות האדם והמדע להוכיח אם דבר כמו אלוהים, או כל דבר רוחני אחר שהוא מעבר לטבע ולתפיסה החושית - קיים או לא. השקפה זו מתייחסת בעיקר לאלוהות, אך גם לכל דבר הנמצא מחוץ להשגת החושים ולהיסק השכלי, ועל פיה, לבעיה לגבי הוכחת קיומו או אי קיומו של האלוהים, אין עדיין פתרון או שאינה ניתנת כלל לפתרון במהותה.

לפיכך, אגנוסטיקן הוא אדם שדוגל בהשקפה הזאת בהקשר של האמונה באלוהים - הוא אינו כופר בהימצאות אלוהים, ובכך הוא נבדל מהאתאיסט, אך גם אינו מניח שהאל אכן קיים, ובכך הוא נבדל מהמאמין.

ישנם אגנוסטיקנים הטוענים כי לא ניתן כלל להגיע לוודאות לגבי קיומה של ישות אלוהית כלשהי, ולעומתם יש אגנוסטיקנים הטוענים כי יש אפשרות להגיע לוודאות שכזו, אך הם עדיין לא הגיעו אליה. כמו כן, רוב האגנוסטיקנים מתייחסים בספקנות לטיעונים דתיים למיניהם.

מקור המונחים "אגנוסטיות" ו"אגנוסטיקן" הוא בשפה היוונית:

המילה ἀ (א) שפירושה "לא"

והמילה γνῶσις (גנוסיס) שפירושה "ידע"מונחים אלו נטבעו לראשונה בשנת 1869 על ידי תומאס הנרי האקסלי, אם כי הרעיון שבבסיס ההשקפה הזאת על קיום האל כ"נעלם" או כמשהו שאין להניח כי הוא קיים או אינו קיים ושלא ניתן להוכיח את עצם קיומו, היה קיים כבר בתקופת יוון העתיקה. הפילוסוף הסופיסטי הקדם-סוקרטי פרוטגורס נודע כבעל השקפה אגנוסטית. בספרו "על האלים" כתב:

בין האגנוסטיקנים הידועים ביותר בתקופה המודרנית נמנים תומאס הנרי הקסלי, צ'ארלס דרווין, אלברט איינשטיין וברטראנד ראסל.

הומניזם חילוני

הומניזם חילוני הוא זרם של הומניזם, הדוחה את העל-טבעי והרוחני כסממנים למוסר וקבלת החלטות נכונה, לטובת ההיגיון, האתיקה והצדק. כסוגים אחרים של הומניזם, הומניזם חילוני הוא עמדה מוסרית ודרך חיים המתמקדת בדרך בה על בני האדם לנהוג בשביל חיים טובים ומאושרים. המונח עצמו נוצר במאה ה-20 כדי להבדילו מזרם ההומניזם הדתי.

חוסר דת

אדם חסר דת הוא מי שאינו משתייך לאף דת. חוסר הדת יכול להיות מקרי, או להתבסס על אידאולוגיה, כגון מיזותאיזם, אתאיזם, אגנוסטיות, דאיזם, ספקנות, או חילוניות. לחסרי דת יכול להיות יחס שלילי, חיובי או אדיש כלפי דתות.

חילון

חילון (בלועזית: secularization) הוא מעבר של חברה מזהות דתית או מזיקה לערכים ומוסדות דתיים, לכיוון זהות, ערכים ומוסדות חילוניים.

החילון בתרבות המערב החל במאה ה-18, בהשפעת ערכי עידן הנאורות והתפתחות המדע והטכנולוגיה. במרכזו של החילון עמדה תחושת הניכור אל הדת הנוצרית ואל עיקריה, בשל התחזקות הרציונליזם שסתר את ההיבטים האי-רציונליים של הדת כמו בשל התרופפות כוחה של הכנסייה הנוצרית לטובת עליית כוחה של המדינה הריכוזית החדשה. החברה היהודית, נטתה אל החילון מאותה תקופה, גם כן, אולם בגוון הייחודי לה ובהתאם למצבה כמיעוט בתוך רוב. התהליך בוצע גם במישור הפרקטי, של חילון הכנסיות והמנזרים והפקעת סמכויותיהם החוקיות ורכושם.

המושג חילון נגזר מהמונח חול, כלומר התחום שאין בו קדושה. המושג הזה מגדיר מראש את החילוניות באנטי-תזה לדתיות, החילוני הוא זה אשר בחייו אין קדושה, או לחלופין שאינו מקדיש עצמו לדבר. היעדר ההקדשה יוצר הקבלה להומניזם אשר לא רואה במציאות דבר הגדול מן האדם, לפי שהאדם הוא אשר יצר את מושג האל כמו מושגים עיליים אחרים, ולפיכך אין ישות אשר תצדיק הכפפה של האדם אליה.

חילונים

חילונים הם מגזר סוציולוגי במדינת ישראל, המגדיר את בני הציבור היהודי שהם בעלי הזיקה המועטה ביותר לדת. ההגדרה איננה נשענת על השקפה או אידאולוגיה ברורה ולא על מאפייני התנהגות חד-משמעיים; היא שרירותית במידה רבה ונובעת בעיקר מתפישה עצמית. בתקופת העלייה השנייה ואחריה נעשה שימוש במושג "חופשיים" כדי לציין את אותו עניין, תוך הבנה כי מדובר בלקיחת חופש מכבלי הדת המגבילה, אך במהלך השנים כבש המושג "חילוניות" את מקומו בהוויה הישראלית, כאשר במשמעותו מודגש ציון של תופעה של חולין, כתחליף לקודש של הדת בעיני מאמיניה. החלוקה של הציבור היהודי בישראל על פי מפתח של אמונה וזיקה למסורת מכילה גם את המגזרים המסורתי, הדתי והחרדי.

יציאה בשאלה

יציאה בשאלה (הנקראת גם "יציאה לשאלה" ו"חזרה בשאלה") הוא ביטוי בשפה העברית המתייחס לתהליך בו יהודי או יהודיה דתיים משנים את אורח חייהם ואמונותיהם, לאורח חיים חילוני באופיו. הכוונה למהלך אינדיבידואלי, להבדיל מתהליך חילון שבמסגרתו חברה נהיית יותר חילונית. הביטוי נטבע עבור יהודים, אם כי בעברית לפעמים משתמשים בו בהשאלה גם לגבי בני או בנות דתות אחרות, והוא אינו משמש לציון המרת דת או התבוללות.

מדריגל

מדריגל הוא צורה מוזיקלית מתקופת הרנסאנס. המוזיקה נכתבה לטקסט חילוני, בדרך כלל באיטלקית, ב-3 עד 6 קולות. מקור המדריגל בפרוטולה, וכן ניכרות בו השפעות המוטט והשאנסון הצרפתי של הרנסאנס. הקשר בינו לבין המדריגל האיטלקי משלהי המאה ה-13 והמאה ה-14 הוא בעיקר בשם: המדריגלים ההם נכתבו ל-2 או 3 קולות ללא ליווי, או בלוויית כלים, שהכפילו את הקווים הווקאליים.

כמו המוטט, גם המדריגל שם דגש על פוליפוניה, אך במקביל ייחס חשיבות לציורי מילים, להרמוניות ולמרווחים בלתי שגרתיים ודיסוננטיים. המדריגל החל דרכו באיטליה בסביבות שנת 1520, כחלק מן ההתפתחות העצומה שחלה בשירה. לאורך המאה ה-16 נפוצו באיטליה מאות אלפי מדריגלים.

המדריגל היה הצורה החילונית החשובה ביותר במוזיקה של אותם ימים. הוא פרח בעיקר במחצית השנייה של המאה ה-16 ואיבד מחשיבותו בעשור השלישי של המאה ה-17, כאשר הודח ממעמדו עם עלייתן של צורות חילוניות חדשות יותר כמו האופרה והתמזג עם הקנטטה והדיאלוג.

עליית המדריגל החלה ב"ספר המדריגלים הראשון" של פיליפ ורדלו, שיצא לאור בוונציה בשנת 1533. היה זה הספר הראשון של מדריגלים בני-זיהוי. ההצלחה שזכה לה הביאה להתפשטות מהירה של הצורה, תחילה באיטליה ועד סוף המאה לעוד כמה ארצות באירופה. באנגליה, בעיקר, זכה המדריגל להערכה רבה מאז פרסום "מוזיקה טרנסאלפינה" של ניקולאס יונג בשנת 1588, קובץ מדריגלים איטלקיים עם טקסטים מתורגמים, שפתח תרבות מדריגלים משלו. המדריגל האריך ימים באנגליה יותר מבשאר אירופה: מלחינים המשיכו ליצור מדריגלים באיכות מפתיעה גם לאחר שהצורה יצאה מן האופנה ביבשת (ראו אסכולת המדריגל האנגלי).

כותבי מדריגלים מאוחרים גילו כושר המצאה ותחבולנות בעיקר במה שכונה "מדריגליזמים" - קטעים שבהם המוזיקה הנלווית למילה מסוימת מבטאת את משמעותה, לדוגמה, שירת המילה riso (חיוך) בתרוצת צלילים מהירים, המחקים צחוק, או sospiro (אנחה) בצליל, הנשמט אל זה שמתחתיו. טכניקה זו ידועה גם כ"ציור מילים" ואפשר למצוא אותה לא רק במדריגלים אלא גם במוזיקה ווקאלית אחרת מאותה תקופה. החשובים ביותר במחברי המדריגלים המאוחרים הם לוקה מארנציו, קרלו ג'זואלדו וקלאודיו מונטוורדי, שמיזג בשנת 1605 את הבאסו קונטינואו אל תוך הצורה וב-1638 חיבר את הספר "מדריגלים של מלחמה ואהבה" Madrigali guerrieri et amorosi שהוא, מכל מקום, דוגמה למדריגל של הבארוק המוקדם. חלק מן היצירות בספר זה אינן קשורות כלל למדריגל א-קאפלה של המאה הקודמת.

מטריאליזם

מטריאליזם (יש המתרגמים לעברית: חוֹמרנוּת) היא גישה פילוסופית אשר רואה בחומר את המציאות היחידה הקיימת והמרכיבה ומפעילה את היקום. זו גישה מנוגדת לרוחניות הרואה את היקום כמורכב גם מישויות רוחניות ולאידיאליזם הרואה בחומר עצמו רק אידיאה או מושג (concept).

הדוגל בהשקפה הפילוסופית הזאת מכונה מטריאליסט. הלשונאי והבלשן יצחק אבינרי הציע תחת המילה מטריאליסט את המילה גשמתן.

מכינה קדם-צבאית

בישראל, מכינה קדם-צבאית מוגדרת בחוק כ"מסגרת חינוכית המיועדת בעיקרה למיועדים לשירות ביטחון ולמתגייסים לצבא, ושמטרותיה הכנת החניכים והחניכות לשירות מלא בצבא הגנה לישראל וחינוך למעורבות חברתית ואזרחית". בני הנוער המצטרפים למכינה דוחים את שירותם, ומתגייסים לצה"ל כשנה מאוחר משאר בני השנתון.

המכינה הקדם צבאית הראשונה, בני דוד, הוקמה בשנת 1988. בשנת 2008 הוסדרה פעולתן של המכינות בחוק המכינות הקדם-צבאיות, התשס"ח-2008. בשנת תשע"ו פעלו 52 מכינות קדם צבאיות מוכרות, שבהן למדו כ-2,750 תלמידים ותלמידות בשנה א' ועוד כ-650 תלמידים ותלמידות בשנה ב'.

מרכז השלטון המקומי בישראל

מרכז השלטון המקומי בישראל הוא עמותה רשומה ובה מאוגדות כל העיריות והמועצות המקומיות בישראל (למעט המועצות האזוריות, המאוגדות במרכז המועצות האזוריות), מתוכן 75 ערים ו-128 מועצות מקומיות מכל המגזרים ומכל רחבי המדינה: יהודיות, ערביות, דרוזיות וצ'רקסיות, חילוניות וחרדיות, במרכז הארץ ובפריפריה.

תפקידו העיקרי של המרכז הוא לייצג את הרשויות המקומיות ולקדם את ענייניהן בפני הכנסת ומול גורמי הממשלה השונים. בנוסף מהווה המרכז גוף מנחה ומייעץ מקצועי לרשויות המקומיות בתחומי פעילותן השונים ומרכז את איגודי בעלי התפקידים ברשויות המקומיות.

כיום עומד בראשות מרכז השלטון המקומי ראש עיריית מודיעין-מכבים-רעות, מר חיים ביבס.

נטורליזם (פילוסופיה)

בפילוסופיה, נטורליזם מתאר קבוצת גישות פילוסופיות (שנבעו בדרך כלל מהגישה המטריאליסטית או הפרגמטיסטית), אשר טוענות כי כל התופעות בעולם נשמעות לאותם הכללים. במיוחד מתייחסת טענה זו למושג העל־טבעיות: אם נגדיר את המונח "תופעה על טבעית" כ"תופעה שהיא מעל לחוקי הטבע" או "נשמעת לחוקים אחרים מאשר חוקי הטבע", טוען הנטורליזם כי לא קיימות תופעות על־טבעיות.[דרוש מקור]. סוג ספציפי של נטורליזם קובע שלא קיים דבר מלבד העולם הטבעי המוכר. סוג זה מכונה נטורליזם מטאפיזי.

רבים מבין הפילוסופים של המדע בימינו משתמשים במונחים "נטורליזם מתודולוגי" או "נטורליזם מדעי" כדי לתאר את התכונה המהותית והבסיסית של הגישה ואורח המחשבה המדעיים ("השיטה המדעית"), שבהם באה לידי ביטוי ההנחה המתודולוגית, שהאופן הטוב ביותר להבין ולהסביר את התופעות שאנו עדים להן בטבע הוא דרך גילויים והבנתם של חוקי טבע כלליים ואוניברסליים, מבלי לקחת בחשבון את שאלת קיומם או חוסר קיומם של יסודות על־טבעיים. כל ניסיון לחקור או להסביר תופעה הנצפית בטבע תוך שימוש ביסודות על־טבעיים או תוך הנחה שאלה קיימים הוא, לפי הגדרה זו, לא מדעי.

לדוגמה: הטענה, שתוך כדי תהליך היווצרות החיים והתפתחותם האבולוציונית היה מעורב כוח אלוהי (הטענה הבריאתנית או הטענה הקרובה אליה של התכנון התבוני), היא מכורח ההגדרה לעיל לא מדעית.

הנטורליסט יטען שאם קיימות תופעות שנהוג לכנותן "על־טבעיות" (כמו קריאת מחשבות, הגדת עתידות, גלגול נשמות, רוחות רפאים או פיות), הן בהכרח נשמעות לאותם חוקי הטבע כמו כל תופעה אחרת בעולם, ולכן ניתן להסבירן ולחוקרן באותם אמצעים ושיטות המשמשים לחקירת כל תופעת טבע (ולפיכך אינן על־טבעיות). אם אין ביכולתנו להסביר באופן זה תופעה שנראית על טבעית, הסיבה לכך, יטען הנטורליסט, היא בהכרח אזלת ידנו להבין את חוקי הטבע במידה מספקת. עם זאת, הנטורליסט פוטר טענות באשר לקיומן של תופעות מסוג זה כבלתי סבירות באופן כמעט מוחלט, מהסיבה הפשוטה, שעד היום כל ניסיון להוכיח את קיומן של תופעות כאלה תחת תנאים אובייקטיביים ומבוקרים ותחת פיקוחם של מדענים, נכשל (ראו: אתגר מיליון הדולר להוכחת העל־טבעי).

לעומת זאת, קיומו של אלוהים, או של כל אל, לדעתם של רוב הנטורליסטים, הוא בלתי אפשרי. כי אלוהים, מעצם הגדרתו הוא על-טבעי, ולטעון שאלוהים נשמע לאותם חוקי הטבע (שאינם מוגדרים 'על-טבעיים'), זה לטעון שאלוהים אינו מתאים להגדרתו כ'על-טבעי'. כלומר: המונח "אלוהים", המוגדר כדבר שאינו נשמע לאותם חוקי הטבע כמו שאר הדברים בעולם, אינו יכול להתייחס לשום דבר הקיים בעולם.

פילוסופים אחדים מחזיקים בגישה נטורליסטית על האלוהים. המפורסם שבאותם פילוסופים הוא שפינוזה, אשר לפי תפיסתו, אלוהים הוא שם כולל לכל החוקים שבטבע.

הנטורליזם הוא אבן היסוד של השקפת העולם של תנועת הברייטס, אשר שמה לה למטרה לקדם בחברה תפיסה חיובית של הנטורליזם, הכרה בזכותם של פרטים לדגול בו וקבלתם כחברים שווי ערך בחברה.

נסיכות הבוחר ממיינץ

נסיכות הבוחר ממיינץ הייתה אחת המדינות הכי משפיעות באימפריה הרומית הקדושה, והשליט בה נחשב כשני לקיסר. הנסיכות התקיימה עד לשנת 1803, שאז הוחלט על חילוט שטחי הכנסייה בגרמניה, ומסירתם לנסיכויות חילוניות סמוכות.

פוזיטיביזם

פוזיטיביזם - מגמה מחשבתית הסוברת כי הטבע כולו פתוח לחקירה אובייקטיבית מלאה של האדם באמצעות המדע. לפי הפוזיטיבסטים, חקירה פוזיטיביסטית מתבססת על מה שנראה בעין, על מה שניתן להוכיחו באופן ברור וודאי. הנתונים הפוזיטביסטים נגישים לאדם באמצעות החושים, כלומר המדע עוסק אך ורק במה שהאדם יכול לקלוט בחושיו. וזאת בניגוד לתפיסות מטפיזיות או תאולוגיות, המניחות הנחות שאותן אי אפשר להוכיח בכלים מדעיים.

על פי הפוזיטביסטים החוקר חייב להיות נייטרלי, חופשי מדעה קדומה, ואסור לו להיות מעורב באופן אישי במחקר. אסור שהאישיות תשפיע על תוצאות המחקר.

קונפוציוס

קונפוציוס (גרסה לטינית של שמו הסיני; שם משפחה: קונג 孔, שם פרטי: צ'יו 丘, כינוי: ג'ונג ני 仲尼 (בסינית: 孔夫子; בפין-יין: Kǒng Fūzǐ, קוֹנְג-פוּ דְזְה, 551 לפנה"ס - 479 לפנה"ס), מגדולי הפילוסופים של סין ובעל השפעה מכרעת על תרבותה.קונפוציוס לא השאיר אחריו כתבים, אך תלמידיו הרבים אספו את דבריו לספר שתורגם לעברית בשם "המאמרות", או "האנלקטים". תורתו מדברת על היות האדם מוסרי, ועל תכונותיו של אדם מוסרי. קונפוציוס שם דגש רב על החינוך, והאמין כי המנהגים הם אלו המעצבים את האדם והופכים אותו למוסרי.

שהיד

שהיד (בערבית: شهيد, בריבוי: شهداء, שֻהַדַאא) הוא מונח דתי-מוסלמי, שפירושו המילולי הוא "עֵד". זהו תואר שניתן למוסלמי לאחר מותו, אם מת תוך כדי קיום מצווה דתית, או תוך כדי מלחמה למען הדת. בארצות ערב משתמשים במונח זה כתואר לחיילים שנהרגו במילוי תפקידם (כך נהוג גם בקרב הדרוזים לגבי חללי צה"ל הדרוזים). בקרב הפלסטינים נעשה שימוש במונח זה כתואר לפלסטינים שנהרגו באינתיפאדה, ובייחוד כתואר למחבלים מתאבדים (פיגועי התאבדות מכונים בקרב הפלסטינים عمليّات استشهاديّة, "עמליאת אסתשהאדיה", כלומר, פעולות שבהן הפך פלוני לשהיד).

שהיד נחשב כמי שמקומו בגן עדן מובטח. זאת על-פי הפסוק בקוראן: "...ואל תחשיבו את הנהרגים למען אללה מתים, אלא הם חיים אצל ריבונם ומקבלים את שכרם." (סורת "א'אל עמראן" - آل عمران, פסוק 169).

אישה נחשבת ל"שהידה" (شهيدة) אם מתה כבתולה או במהלך קיום מצווה דתית, אולם יש מחלוקת בין אנשי הדת המוסלמים אם אישה יכולה להשתתף במלחמה למען הדת. רובם טוענים שאסור לאישה להשתתף במלחמה ובכלל זה מלחמה למען הדת. במהלך האינתיפאדה השתתפו נשים בפיגועי התאבדות, אולם רובן היו חילוניות. מנהיג החמאס אחמד יאסין, שהתייחס לסוגיה, אמר שאישה רשאית לצאת לפיגוע התאבדות (בלשונו: פעולה שבה היא נעשית "שהידה") רק אם חטאה חטא חמור שדינו מוות, כמו חילול כבוד המשפחה. בנסיבות האלה, לטענתו, המעשה הוא בבחינת כפרה על החטא ומעניק לה את התואר "שהידה".

שירות צבאי של להט"בים

שירות צבאי של להט"בים הוא נושא השנוי במחלוקת בעולם. שירותם של להטב"ים מוצהרים בצבא הותר רק ב-24 מדינות ברחבי העולם, ביניהן ישראל, רובם בעולם המערבי.. אולם מדיניות המקבלת חיילים להט"בים בהדרגה לא מבטיחה באופן גורף כי אזרחים להט"בים חסינים בפני אפליה בכל חברה שהיא. אפילו במדינות בהן להט"בים חופשיים לשרת בצבא, אקטיביסטים טוענים שעדיין נותר מקום לשיפור. בישראל לדוגמה, ישנו מאבק חברתי לייסד בחקיקה זכויות להט"ב שונות, אך במקביל צה"ל ידוע בסובלנות הרחבה שלו כלפי חיילים להט"בים.

מגמה זאת משתלבת במספרים הכלל עולמיים בקבלה של הומוסקסואליות, ולפיה סובלנות כלפי קהילות להט"ביות הולכת ונפוצה במדינות חילוניות ועשירות.במהלך ההיסטוריה היו ידועות חברות שתמכו והתנגדו לשירות של הומוסקסואלים גלויים בצבא שלהן. הדיונים המתוקשרים ב-2010 על מדיניות צבא ארצות הברית של "אל תשאל, אל תספר" העלו את הנושא למרכז תשומת הלב הבינלאומית. דיונים אלו גם חושפים את האפליה השגרתית, האלימות והקשיים שבהם נתקלים חיילים להט"בים, וכן את הטיעונים לטובת המשך האיסור על שירות להט"בים בצבא.

תקוע

תְּקוֹעַ היא התנחלות השוכנת במזרח הרי יהודה, ומשתייכת למועצה אזורית גוש עציון. היישוב כולל הן משפחות דתיות והן חילוניות.

תרבות המערב

תרבות המערב היא כינוי לתרבות שהתפתחה באירופה, ובעיקר במערב אירופה, ולשלוחותיה באזורים שאליהם הייתה הגירה אירופית משמעותית, ובייחוד אמריקה הצפונית ואוקיאניה. לעיתים היא מכונה הציוויליזציה המערבית או הציוויליזציה האירופית. תרבות המערב כוללת מורשת ייחודית של נורמות חברתיות, ערכי מוסר, מנהגים מסורתיים, אמונות דתיות, מערכות פוליטיות, וכן מוצרים וטכנולוגיות מסוימות.

לתרבות המערב שני מקורות קדומים עיקריים:

התקופה הקלאסית של העידן היווני-רומי והנצרות, ומהם היא שאבה את הרעיונות והמסורות בנושאי האמנות, הפילוסופיה, הספרות והמשפט

מורשת קבוצות האתניות הלטיניות, קלטיות, גרמניות ולשונותיהן וכן את המסורת הרציונליסטית, שפותחה על ידי הפילוסופיה ההלניסטית, הסכולסטיציזם, ההומניזם, המהפכה המדעית והנאורות. המחשבה הפוליטית של תרבות המערב מתאפיינת בטיעונים רציונליים בעד חופש מחשבתי, זכויות אדם, שוויון ודמוקרטיה.סקירה היסטורית קצרה של תולדות התרבות המערבית ותהליכי התפתחותה תתחיל ביוון הקדומה, ולאחריה ברומא העתיקה, גל ההתנצרות שעבר על אירופה במהלך ימי הביניים, תנועות הרפורמה והמודרניזציה שהחלו בתקופת הרנסאנס ועד לתהליך הקולוניאליזציה שגרם להפצתן של מסורות אירופיות ברחבי העולם החל מהמאה ה-16 ועד המאה ה-20.

המחשבה המערבית התפתחה על גבי מצע מורכב של פילוסופיות, תנועות ותפיסות עולם שונות ולעיתים מנוגדות. מיסטיקה ורציונליזם, הומניזם ופאשיזם, סוציאליזם וקפיטליזם, חילוניות ורליגיוזיות. בהקשר העולמי, התרבות האירופית צמחה עם דחף חזק לאמץ, להסתגל ובסופו של דבר להשפיע על העולם.

תרבות יהודית חילונית

תרבות יהודית חילונית היא התרבות האופיינית ליהודים, לאו דווקא בשל דתם אלא בשל מאפייניהם האתניים. מעל לכול, הכוונה היא לתרבות של יהודים החילונים, אבל היא כוללת גם את התרומות התרבותיות של אנשים שמזוהים כיהודים דתיים, הפועלים בתחומים תרבותיים שאינם בעלי זיקה הדוקה לדת.

המילה "חילונית" מתייחסת לתרבות ולא לאנשים. למשל, ספרות, מוזיקה או סרטים העוסקים בנושאים יהודיים לא דתיים ונוצרו על ידי יהודים דתיים, הינם חלק מהתרבות היהודית החילונית.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.