חיי שנים-עשר הקיסרים

הספר חיי שנים-עשר הקיסריםלטינית: De Vita Caesarum, "על חיי הקיסרים") הוא חיבור ידוע של 12 ביוגרפיות המספרות על קיסריה הראשונים של האימפריה הרומית החל מיוליוס קיסר ועד לתקופתו של דומיטיאנוס, אשר נכתב בידי גאיוס סווטוניוס טרנקוילוס.

12 ceasers
עטיפת הספר בנוסח העברי

הספר

הספר נכתב ברומא בשנת 121 לספירה, בזמן שלטונו של הקיסר אדריאנוס, ונחשב לעבודה הפופולרית ביותר מבין כתביו של סווטוניוס[1], שהיה באותה תקופה מזכירו האישי של הקיסר. הספר הוקדש לחברו של סווטוניוס גאיוס ספטיקיוס קלרוס, ששירת בכוח המשמר הקיסרי.

שנים-עשר הקיסרים נחשב לפריט משמעותי של מידע אודות העת העתיקה ובפרט למקור חשוב להיסטוריה הרומאית. הספר דן בתקופה הקריטית של תחילת שלטון הפרינקפס מסוף ימי הרפובליקה ועד לשלטונו של דומיטיאנוס. לעיתים קרובות נערכות השוואות לספר זה עם עבודותיו של טקיטוס, היסטוריון רומאי שמתעד תקופה זהה בכתביו.

רשימת 12 הביוגרפיות

הספר מציג את הביוגרפיות המקוצרות של הדיקטטור הרומאי האחרון (יוליוס קיסר) ואחד-עשר הקיסרים הרומיים הראשונים ששלטו אחריו.

  1. יוליוס קיסר
  2. אוגוסטוס
  3. טיבריוס
  4. קליגולה
  5. קלאודיוס
  6. נירון קיסר
  7. גלבה
  8. אותו
  9. ויטליוס
  10. אספסיאנוס
  11. טיטוס
  12. דומיטיאנוס

ביקורת

כפי הנראה בעת ששימש מזכירו של אדריאנוס, היו גנזכי המדינה הרומית פתוחים בפני סווטוניוס, וניתנה לו גישה למסמכים אישיים ועדויות הנוגעות לחיי הקיסרים. סווטוניוס עשה בחומר זה שימוש, לפחות לגבי שתי הביוגרפיות הראשונות, אולם נראה כי זמן קצר לאחר תחילת עבודתו, גישתו לארכיונים נחסמה.[דרוש מקור]

הביוגרפיות שכתב מתמקדות בחייהם האישיים ואופיים של הקיסרים, ורק לאחר מכן בחייהם הציבוריים ופעולותיהם. מצד אחד ניתן לטעון כי מדובר באוצר בלום של מידע, זניח בדרך כלל, שאין ספק שלא היה משתמר ללא פעולתו של סווטוניוס. מאידך, מקטרגי הספר טוענים כי סווטוניוס גולש לעיתים קרובות לרכילות אנקדוטלית לא אמינה אשר לא הייתה ניתנת לאימות על ידו בעת כתיבת הספר שכן הסתמך על דיווחים ממקורות משניים.

ביקורת נוספת אשר מושמעת לגבי סווטוניוס מתייחסת לנטייתו לאהוד את הצד של הסנט במאבקים מול הקיסרים השונים, עובדה שיוצרת הטיה מודעת ולא מודעת בכתיבתו כנגד עמדת הקיסר. למרות כל אלו, הספר מספק מידע חשוב על המורשת, ההרגלים הפרטיים, המראה החיצוני, החיים והקריירה הפוליטית של הקיסרים הראשונים. סווטוניוס מציין פרטים שאחרים לא העבירו לנו. למשל, סווטוניוס הוא המקור העיקרי לחיי קליגולה דודו קלאודיוס והמורשת של אספסיאנוס, שכן החלק אודותם בכתבי טקיטוס נעלם.

היהודים וארץ יהודה ב"חיי הקיסרים"

ב"חיי הקיסרים" מספק סווטוניוס מידע בעל ערך על היהודים בתקופה המוקדמת של האימפריה הרומית, ולגבי חלק מהמידע הוא אף המקור היחיד: דבריו על אבלם של היהודים על מותו של יוליוס קיסר, יחסו של אוגוסטוס ליהדות, האנקדוטה על טיבריוס והמדקדק היהודי ברודוס, ההבטחה שניתנה לנירון לגבי מלכות ירושלים, וחקירת הישיש על תשלום "המס היהודי". יחד עם זאת, סווטוניוס אינו מבטא במפורש את דעותיו על יהודים או יהדות כפי שהוא עושה זאת לגבי הנצרות.[2]

בתיאורו את טקס ההלוויה של יוליוס קיסר ושריפת גופתו, מדגיש סווטוניוס את אבלם של היהודים: "המון רב של נכרים נתקהל מסביב והשתתף באבל הגדול של הציבור על ידי קינותיו, כל אחד לפי מנהגו, ובייחוד היהודים, שלילות רצופים באו לבקר במקום השריפה".[3]

בתיאורו את מנהגי האכילה של אוגוסטוס, הוא מצטט מתוך מכתביו. באחד מהם כתב אוגוסטוס: "אפילו היהודי, טיבריוס יקירי, אינו שומר על צום־השבת שלו בקפדנות כזו, שאני שמרתיו היום".[4] אוגוסטוס חושב שהשבת היא יום צום, כפי שהיא מופיעה גם בחיבורים מאת סופרים בני זמנו, כגון פומפיוס טרוגוס וסטראבון. סווטוניוס מספר שאוגוסטוס חלק כבוד למנהגים עתיקים בדתות של עמים זרים, אך גם זלזל בחלקם, וכך "שיבח את נכדו גאיוס על אשר לא ערך תפילה בירושלים, בשעה שעבר את ארץ־יהודה" (בשנת 1 לפנה"ס).[5][6]

בביוגרפיה של טיבריוס, מספר סווטוניוס על מדקדק בשם דיוגנס, ש"נהג להרצות ברודוס בימי־השבת", ולא נתן לטיבריוס להיכנס אליו כשבא לשמוע אותו ביום אחר, אלא הזמין אותו לבוא שוב "ביום השביעי", אך כאשר בא דיוגנס לשחר לפתחו של טיבריוס ברומא, אמר לו טיבריוס "שישוב כעבור שבע שנים".[7] זהו המקור היחיד שמזכיר את אותו דיוגנס. נראה כי הוא היה יהודי שנהג להרצות בימי שבת. אנקדוטה זו ככל הנראה מצביעה על קיומה של קהילה יהודית גדולה ברודוס. ייתכן ובדחיית דיוגנס לשוב "כעבור שבע שנים" התייחס טיבריוס לשנת השמיטה היהודית.[8] סווטוניוס כותב עוד על טיבריוס: "מנהגים דתיים זרים דיכא בחוזק־יד, בייחוד של המצרים והיהודים, וכפה על המחזיקים באמונת־הבל זו לשרוף את בגדי־הפולחן שלהם על כל אביזריו. את הנוער היהודי גייס לשירות צבאי ופיזרם בפרובינציות שאקלימן קשה; את שאר בני העם הזה, או הנוטים לדעות דומות להם הרחיק מן העיר, ואיים בעונש של עבדות־עולם על אלה שלא יצייתו".[9] גירוש זה של היהודים מרומא אירע בשנת 19 לספירה. שרפת בגדי הדת וכלי הפולחן מתייחסים, על פי ההקשר בטקסט, לפולחן איסיס בלבד.[10] "הנוטים לדעות דומות להם" (ליתר דיוק: "שקיימו את אותם הנוהגים") הם ככל הנראה הגרים. יחד עם זאת, קשה להאמין שכל חברי הקהילה היהודית גורשו מרומא או מאיטליה.[11]

סווטוניוס מספר שגם הקיסר קלאודיוס גירש מרומא "את היהודים, שעל ידי הסתת כרסטוס עוררו מהומות מתמידות".[12] אין כמעט ספק ש"כרסטוס" הנזכר כאן הוא "כריסטוס", כלומר ישו, למרות ש"כרסטוס" היה נפוץ כשם פרטי. אם סווטוניוס היה מתכוון כאן ליהודי אחר בשם "כרסטוס", היה מוסיף לפחות מילה כמו "אחד", שתציין שמדובר באיש לא מוכר.[13] אותן "מהומות" התרחשו מספר שנים בלבד לאחר מותו של ישו, כאשר הנוצרים עדיין נחשבו בעיני השלטון הרומי כחלק מהעם היהודי.[14] בדיווח זה סווטוניוס עדיין אינו מבחין בין יהודים לנוצרים, אולם הוא כבר אינו מבלבל בינם בתיאורו את הצעדים שנקט נירון נגד הנוצרים: "הוטל עונש מוות על המאמינים בכריסטוס – אלה המאמינים באמונת־הבל של כת חדשה ומושחתה".[15] סווטוניוס מספר עוד שקלאודיוס "כיבד את פליקס" ומינה אותו "לנציב בפרובינציית יהודה", ומוסיף שפליקס "היה לבעלן של שלוש מלכות".[16] אחת משלוש המלכות הייתה דרוסילה, בתו של מלך יהודה אגריפס הראשון.

סווטוניוס מספר על הקיסר נירון, שהיו אסטרולוגים "שחזו לו את השלטון במזרח אם יורד מכסאו, ומהם השלטון על המלוכה בירושלים".[17] הבטחה זו של האסטרולוגים קשורה לנבואות שסבבו באותו הזמן על העברת השלטון על העולם העתיק למזרח.[18] סווטוניוס מקשר בין אמונה זו, שהייתה רווחת באותה התקופה במזרח, לבין המרד הגדול של היהודים והכתרתו של אספסיאנוס לקיסר: "בכל המזרח נפוצה אז האמונה העתיקה שהייתה מקובלת על הכל, כי ברצון הגורל ישתלטו על העולם אנשים, שיבואו מארץ־יהודה. את הנבואה הזאת שנאמרה, כפי שהוכח אחר כך על פי המאורעות שאירעו, על קיסר רומא, ייחסו היהודים לעצמם והתמרדו, רצחו את המפקח ועוד הניסו גם את הנציב הקונסולרי מסוריה כשבא להחיש עזרה, וגם נשר אחד חטפו ממנו. וכיוון שלדיכוי התקוממות זו היה צורך בצבא חזק למדי ובמצביא חרוץ... בחרו באספסיאנוס". סווטוניוס מספר על אספסיאנוס, שהשתתף בקרבות "בעוז־רוח כזה, שבשעה שצר על מבצר אחד נפגעה ברכו האחת באבן ונתקעו כמה וכמה חצים במגינו".[19] אזכור רצח המפקח אינו תואם לעובדות. המפקח על יהודה באותו הזמן היה גסיוס פלורוס, ויוסף בן מתתיהו אינו מדווח דבר על מותו בידי המורדים, פרט שלא היה יכול להעלים בתיאורו המפורט. ייתכן וסווטוניוס החליף בטעות את גורלו של פלורוס עם זה של חיילי המשמר הרומאי במצודת אנטוניה, שנטבחו על ידי המורדים. הנציב הקונסולרי מסוריה הוא קסטיוס גאלוס, שניסה לכבוש את ירושלים ולדכא את המרד. אזכור פציעתו של אספסיאנוס בזמן המצור על המבצר, תואם לדיווחו של יוספוס על המצור על יודפת.[20][21] סווטוניוס מספר על הנבואות שקדמו להפיכתו של אספסיאנוס לקיסר: "בבואו ליהודה שאל את פי האל אשר על הכרמל, והגורלות הבטיחו לו בוודאות, שכל אשר יחשוב ויתאווה בלבו, ויהא זה הדבר הגדול ביותר, בוא יבוא אל נכון. אחד השבויים מבני האצילים, יוספוס שמו, בשעה שנאסר בשלשלאות, טען בביטחון ובתקיפות־הדעת, כי עוד מעט ואספסיאנוס יתיר את כבליו, אלא שבאותה שעה כבר יהיה קיסר".[22] על פי הניסוח, לא נראה שסווטוניוס ידע שיוספוס היה מפקד המורדים בגליל.[23]

סווטוניוס מדווח שבחודש השמיני לשלטונו של הקיסר ויטליוס מרדו בו כמה מצבאותיו, ובהם גם "הצבא בסוריה וביהודה", ונשבעו אמונים לאספסיאנוס.[24] הוא מציין שנציב מצרים טיבריוס אלכסנדר (היהודי המומר, בן-אחיו של פילון האלכסנדרוני) "היה הראשון שהשביע את לגיונותיו בשם אספסיאנוס...והצבא אשר ביהודה בא אחר־כך בשבועה בפניו, ביום האחד־עשר ביולי".[25] אולם לפי יוספוס נשבעו קודם הצבאות בארץ ישראל,[26] ובנוסף לכך הצבא ביהודה הושבע ב-3 ביולי ולא ב-11 ביולי.[23] סווטוניוס מזכיר את "חג־ניצחונו על היהודים" של אספסיאנוס ברומא.[27] הוא מספר על דומיטיאנוס, שכאשר חגגו אספסיאנוס וטיטוס "את תהלוכת הניצחון על היהודים הלך בעקבותיהם רכוב על סוס לבן".[28] הוא מספר על אספסיאנוס, שבהיותו קיסר ביטל את החלטת הסנאט להקים מצבה על הפורום לקיסר המת גאלבה, "כי נודע לו שגאלבה שלח מהיספניה רוצחי־חרש שיתנקשו בחייו ביהודה".[29]

סווטוניוס מספר שבזמן המרד הגדול, טיטוס "לכד את טריכאי ואת גמלא, ערים מבוצרות מאד בארץ יהודה, ובאחד הקרבות נהרג הסוס תחתיו והוא קפץ על סוס אחר שרוכבו נפל חלל בשעה שנלחם בקרבתו".[30] עם עליית אספסיאנוס לשלטון, טיטוס "נשאר ביהודה כדי לסיים את כיבושה ובשעת המצור האחרון על ירושלים המית שנים עשר איש מן המגינים בשתים־עשרה פגיעות־חצים ולכד את העיר ביום הולדת בתו".[31] בתו של טיטוס הנזכרת כאן היא יוליה.[32] סווטוניוס מספר שטיטוס הואשם בתאוות־בשרים, בין היתר בגלל "אהבתו העזה לברניקה המלכה, אשר הבטיח לה – כפי שהיו אומרים – גם לשאתה לאשה". אולם לאחר מכן נאלץ טיטוס להפר את הבטחתו: "את ברניקה שלח מיד לאחר שנעשה קיסר מן העיר, למרות רצון שניהם".[33] ייתכן והרושם שמותיר סווטוניוס הוא שברניקי שהתה ברומא ברציפות בתקופת שלטונו של אספסיאנוס וגורשה מהבירה רק לאחר מותו. אולם מדיווחו של קסיוס דיו,[34] נראה כי היו שני שלבים. תקופת שהותה הראשונה נמשכה משנת 75 ועד זמן כלשהו לפני מותו של אספסיאנוס (בשנת 79). התקופה השנייה שבה התגוררה ברומא החלה עם חזרתה לעיר לאחר מותו.[35]

סווטוניוס מדווח על דרכיו המושחתות של הקיסר דומיטיאנוס למלא את קופתו: "בין השאר ניגבה המס היהודי בחומרה יתרה; בגללו נמסרו למשפט גם אלה שהתכחשו למקורם ובדרך זו לא שילמו את המס, שהוטל על עמם". סווטוניוס מספק לכך את עדותו האישית: "זכורני שבעודני נער קטן נוכח הייתי בשעה שבדקו בפני המפקח ובית־הדין המלא מפה לפה זקן בן תשעים שנה לראות אם הוא נימול".[36] "המס היהודי" היה מס גולגולת מיוחד שהטיל אספסיאנוס על היהודים בכל מקומות מושבותיהם לאחר חורבן בית שני בסכום שתי דרכמות לטובת מקדש יופיטר הקפיטוליני. דומיטיאנוס החל לגבות את המס גם מאלה שלא היו ממוצא יהודי אבל אימצו את אורח החיים היהודי, וגם מאלה שהיו יהודים מלידה אבל ניסו לחמוק מתשלום המס על ידי הסתרת מוצאם. ייתכן גם שהכוונה כאן לנוצרים, אבל פרשנות זו דחוקה, מאחר שלשלטון הרומי היה ידוע היטב ההבדל בין הנוצרים והיהודים כבר מתקופת נירון ואילך. יחד עם זאת, ייתכן והמס נגבה לפעמים גם מנוצרים באמתלה שאורח חייהם יהודי. נראה כי סיפורו של סווטוניוס סותר את הדעה הכללית, המתבססת על עדויות של מסמכים ממצרים, שחובת תשלום המס היהודי פסקה בגיל 62. גביית המס מהקשיש יכולה רק להדגים את החמרת האכיפה של הגבייה תחת שלטון דומיטיאנוס. זהו אחד הקטעים הבודדים בחיבור, בהם סווטוניוס מתייחס לניסיונו האישי.[37]

מקורות ראשוניים

  • C. Suetoni Tranquilli opera, vol. I: De vita Caesarum libri VIII ed. Maximilianus Ihm. Leipzig: Teubner, 1908.
  • Suetonius, with an English translation by J. C. Rolfe. London: Heinemann, 1913-4.
  • C. Suetoni Tranquilli Divus Vespasianus ed. A. W. Braithwaite. Oxford: Clarendon Press, 1927.
  • C. Suetoni Tranquilli Divus Iulius [Life of Julius Caesar] ed. H. E. Butler, M. Cary. Oxford: Clarendon Press, 1927. Reissued with new introduction, bibliography and additional notes by G.B. Townend. Bristol: Bristol Classical Press, 1982.
  • Suetonius, Divus Augustus ed. John M. Carter. Bristol: Bristol Classical Press, 1982.
  • A. Dalby, 'Dining with the Caesars' in Food and the memory: papers of the Oxford Symposium on Food and Cookery 2000 ed. Harlan Walker (Totnes: Prospect Books, 2001) pp. 62–88.
  • Suetonius, Domitian ed. Brian W. Jones. Bristol: Bristol Classical Press, 1996.
  • Suetonius, Tiberius ed. Hugh Lindsay. London: Bristol Classical Press, 1995.
  • Suetonius, Caligula ed. Hugh Lindsay. London: Bristol Classical Press, 1993.
  • Hans Martinet, C. Suetonius Tranquillus, Divus Titus: Kommentar. Königstein am Taunus: Hain, 1981.
  • Suetonius, Claudius ed. J. Mottershead. Bristol: Bristol Classical Press, 1986.
  • Suetonius, Galba, Otho, Vitellius ed. Charles L. Murison. London: Bristol Classical Press, 1992.
  • Scramuzza, Vincent. The Emperor Claudius Harvard University Press. Cambridge, 1940.
  • A. Wallace-Hadrill, Suetonius: the scholar and his Caesars. London: Duckworth, 1983.
  • D. Wardle, Suetonius' Life of Caligula: a commentary. Brussels: Latomus, 1994.
  • Suetonius, Nero ed. B.H. Warmington. London: Bristol Classical Press, 1999.
  • Suetonius. The Twelve Caesars (Titus). (London: Penguin, 1979),pp. 296–302.
  • Gaius Suetonius Tranquillus, The Twelve Caesars tr. Robert Graves. Harmondsworth: Penguin, 1957, revised by James B. Rives, 2007

החיבור בתרגום לעברית

  • קאיוס סוטוניוס טראנקויללוס, חיי הקיסרים: 1: בית פלויוס – אספסיינוס, טיטוס, דומיטיינוס; מתורגם ... בצרוף מבוא והערות מאת מנחם שטיין, ורשה: א"י שטיבל, ת"ש 1940. (לא הופיע עוד)
  • גאיוס סויטוניס טרנקוילוס, חיי שנים-עשר הקיסרים; תרגם מרומית: אלכסנדר שור, תל אביב: מסדה, תשט"ו.

לקריאה נוספת

  • מנחם שטרן - M. Stern, Greek and Latin Authors on Jews and Judaism. Jerusalem, Israel Academy of Sciences, 1980, Vol II: XCIV. Suetonius, pp. 108-131.

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ עובדה שתרמה ככל הנראה לשימור היצירה ברובה עד ימינו (לעומת עבודות אחרות של סווטוניוס שחלקים מהן בלבד נותרו בידינו כיום)
  2. ^ M. Stern, Greek and Latin Authors on Jews and Judaism, Vol II: XCIV. Suetonius, p. 108
  3. ^ סויטוניס, חיי שנים-עשר הקיסרים, יוליוס האלוהי, פרק 84, סעיף 5 (תרגום אלכסנדר שור).
  4. ^ סויטוניס, חיי שנים-עשר הקיסרים, אבגוסטוס האלוהי, פרק 76, סעיף 2 (תרגום אלכסנדר שור).
  5. ^ סויטוניס, חיי שנים-עשר הקיסרים, אבגוסטוס האלוהי, פרק 93 (תרגום אלכסנדר שור).
  6. ^ M. Stern, Greek and Latin Authors on Jews and Judaism, Vol II: XCIV. Suetonius, p. 111
  7. ^ סויטוניס, חיי שנים-עשר הקיסרים, טיבריוס, פרק 32, סעיף 2 (תרגום אלכסנדר שור).
  8. ^ M. Stern, Greek and Latin Authors on Jews and Judaism, Vol II: XCIV. Suetonius, p. 112
  9. ^ סויטוניס, חיי שנים-עשר הקיסרים, טיבריוס, פרק 36, (תרגום אלכסנדר שור);
    נקיטת הצעדים נגד הפולחנים המצרי והיהודי וגירוש היהודים נזכרים גם אצל טאקיטוס, ספרי־השנים, ספר שני, פרק פה (שם מדובר על גירוש מאיטליה ולא מרומא);
    גירוש היהודים נזכר גם אצל דיו קאסיוס, היסטוריה רומאית, ספר 57, פרק 18, סעיף 5 (אולם מדווח שטיבריוס גירש את "רובם" ולא את כולם ומציין שסיבת הגירוש היא פעילויות מיסיונריות יהודיות).
  10. ^ M. Stern, Greek and Latin Authors on Jews and Judaism, Vol II: XCIV. Suetonius, p. 113
  11. ^ פטר שפר, יודופוביה - גישות כלפי היהודים בעולם העתיק; פרק 6: גיור, הגירוש מרומא בשנת 19 לסה"נ, עמ' 165.
  12. ^ סויטוניס, חיי שנים-עשר הקיסרים, קלאבדיוס האלוהי, פרק 25, סעיף 4 (תרגום אלכסנדר שור).
  13. ^ M. Stern, Greek and Latin Authors on Jews and Judaism, Vol II: XCIV. Suetonius, p. 116
  14. ^ M. Stern, Greek and Latin Authors on Jews and Judaism, Vol II: XCIV. Suetonius, p. 114
  15. ^ סויטוניס, חיי שנים-עשר הקיסרים, נירון, פרק 16 (תרגום אלכסנדר שור).
  16. ^ סויטוניס, חיי שנים-עשר הקיסרים, קלאבדיוס האלוהי, פרק 28, (תרגום אלכסנדר שור).
  17. ^ סויטוניס, חיי שנים-עשר הקיסרים, נירון, פרק 40, סעיף 2 (תרגום אלכסנדר שור).
  18. ^ טקיטוס, היסטוריות, ספר 5, פרק 13.
  19. ^ סויטוניס, חיי שנים-עשר הקיסרים, אספסיאנוס האלוהי, פרק 4, סעיפים 6-5 (תרגום אלכסנדר שור).
  20. ^ יוסף בן מתתיהו, מלחמת היהודים, ספר שלישי, פרק ז, פסקה כב, סעיפים 239-236.
  21. ^ M. Stern, Greek and Latin Authors on Jews and Judaism, Vol II: XCIV. Suetonius, pp. 120-122
  22. ^ סויטוניס, חיי שנים-עשר הקיסרים, אספסיאנוס האלוהי, פרק 5, סעיף 6 (תרגום אלכסנדר שור);
    נבואת יוספוס לאספסיאנוס מסופרת אצל יוספוס עצמו במלחמת היהודים, ספר שלישי, פרק ח, פסקה ט, סעיף 400; ונזכרת גם אצל סופרים מאוחרים יותר: אפיאנוס בתוך יואנס זונאראס, ספר 11, פרק 16; ודיו קסיוס, ספר 66, פרק 1, סעיף 4.
  23. ^ 23.0 23.1 M. Stern, Greek and Latin Authors on Jews and Judaism, Vol II: XCIV. Suetonius, p. 123
  24. ^ סויטוניס, חיי שנים-עשר הקיסרים, וויטליוס, פרק 15, סעיף 1 (תרגום אלכסנדר שור).
  25. ^ סויטוניס, חיי שנים-עשר הקיסרים, אספסיאנוס האלוהי, פרק 6, סעיף 3 (תרגום אלכסנדר שור).
  26. ^ יוסף בן מתתיהו, מלחמת היהודים, ספר רביעי, פרק י, פסקה ו.
  27. ^ סויטוניס, חיי שנים-עשר הקיסרים, אספסיאנוס האלוהי, פרק 8, סעיף 1 (תרגום אלכסנדר שור);
    תהלוכת הניצחון מתוארת בפירוט אצל יוסף בן מתתיהו, מלחמת היהודים, ספר שביעי, פרק ה, פסקה ד.
  28. ^ סויטוניס, חיי שנים-עשר הקיסרים, דומיטיאנוס, פרק 2, סעיף 1 (תרגום אלכסנדר שור);
    רכיבת דומיטיאנוס בתהלוכה נזכרת גם היא אצל יוסף בן מתתיהו, מלחמת היהודים, ספר שביעי, פרק ה, פסקה ה, סעיף 152.
  29. ^ סויטוניס, חיי שנים-עשר הקיסרים, גאלבה, פרק 23, (תרגום אלכסנדר שור).
  30. ^ סויטוניס, חיי שנים-עשר הקיסרים, טיטוס האלוהי, פרק 4, סעיף 3 (תרגום אלכסנדר שור).
  31. ^ סויטוניס, חיי שנים-עשר הקיסרים, טיטוס האלוהי, פרק 5, סעיף 2 (תרגום אלכסנדר שור);
    הריגת 12 המגנים היהודים על ידי טיטוס נזכרת גם אצל יוסף בן מתתיהו, מלחמת היהודים, ספר חמישי, פרק ו, פסקה ה, סעיף 288.
  32. ^ M. Stern, Greek and Latin Authors on Jews and Judaism, Vol II: XCIV. Suetonius, p. 126
  33. ^ סויטוניס, חיי שנים-עשר הקיסרים, טיטוס האלוהי, פרק 7, סעיפים 2-1 (תרגום אלכסנדר שור).
  34. ^ דיו קסיוס, דברי ימי רומא, ספר 66, פרק 15, סעיפים 5-3; ספר 66, פרק 18, סעיף 1.
  35. ^ M. Stern, Greek and Latin Authors on Jews and Judaism, Vol II: XCIV. Suetonius, p. 127
  36. ^ סויטוניס, חיי שנים-עשר הקיסרים, דומיטיאנוס, פרק 12, סעיף 2 (תרגום אלכסנדר שור).
  37. ^ M. Stern, Greek and Latin Authors on Jews and Judaism, Vol II: XCIV. Suetonius, pp. 130-131
אינקיטאטוס

אִינְקִיטַאטוּס (בלטינית: Incitatus) היה סוסו האהוב של קליגולה, קיסר רומא בין השנים 37 עד 41 לספירה. משמעות שמו בלטינית היא מהיר.

על פי ההיסטוריון קסיוס דיו, קליגולה נהג להזמין את אינקיטאטוס לסעודות רשמיות ונהג בו בכבוד רב, נהג להאכיל אותו שעורה מעורבת בפתיתי זהב והשקה אותו ביין מגביעי זהב. הוא אף נהג להישבע בחייו ובמזלו של הסוס והבטיח למנות אותו לקונסול, הבטחה שלא יצאה לבסוף אל הפועל בעקבות רציחתו של קליגולה בשנת 41. כמו כן הוא מדווח שקליגולה מינה אותו לכהן בחבר הכוהנים שהוא הקים לעצמו.ההיסטוריון סווטוניוס מספר שקליגולה סיפק לאינקיטאטוס אורווה משיש, אבוס משנהב, שמיכות סגולות ורסן מצופה באבנים יקרות. כמו כן סיפק לו בית מרוהט וחבר עבדים שנועדו לשרתו. קליגולה ציווה על חייליו לשמור על השקט בשכונה שבה אינקיטאטוס התגורר ביום לפני המשחקים כדי שלא יפריעו את מנוחתו ונהג לזמן אורחים בשמו לביתו. כמו קסיוס דיו, סווטוניוס מספר שקליגולה תיכנן למנותו לקונסול אולם בניגוד אליו הוא מסייג את הדבר באומרו שזאת שמועה.יש היסטוריונים מודרניים שמקבלים את התיאור במקורות העתיקים ורואים בכך עוד הוכחה לטירופו של קליגולה, אולם היסטוריונים כאנטוני בארט חולקים על הדימוי השלילי שניתן לקליגולה וטוענים שיחסו המיוחד לאינקיטאטוס נבע מחוש הומור שלא הובן כהלכה על ידי בני זמנו ואי ההבנה הזאת חדרה לספרי ההיסטוריה. דעה נוספת טוענת כי הסיפור הוא בדיה שנועדה להציג את קליגולה כאדם חסר כבוד למוסדות המכובדים ביותר (כמו הקונסולאט) וכפועל על פי גחמותיו האישיות, תיאור אופייני לעריצים.

אלכסנדר שור

ד"ר אלכסנדר שוֹר (Schorr;‏ 4 בפברואר 1881, תרמ"א – 6 במרץ 1943, כ"ט באדר א' תש"ג) היה מחנך עברי ציוני דתי בבוקובינה ובירושלים, מתרגם והיסטוריון ומראשוני המתרגמים לעברית של הספרות הרומית והיוונית הקלאסית.

ארגמן

ארגמן הוא צבע בגוון סגול אדמדם. ארגמן נחשב לצבע המייצג מלכות. בתקופה העתיקה הכינו את הצבע מנוזל הגוף של חלזונות מסוג ארגמונים, ששכנו לחופי הים התיכון.

בתנ"ך ארגמן הוא אריג מצמר הצבוע בצבע הארגמן. הארגמן מוצג מספר פעמים כגון (שמות, כה, ד) "וּתְכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי, וְשֵׁשׁ וְעִזִּים." בעברית בת ימינו משמש השם ארגמן גם כשם נוסף לצבע האדום העמוק או הכהה.

באתי, ראיתי, ניצחתי

"באתי, ראיתי, ניצחתי" או "באתי, ראיתי, כבשתי" (בלטינית: Veni, vidi, vici, קרי: וֶני, וידי, ויקי) הוא ביטוי לטיני שטבע המצביא והמדינאי הרומי יוליוס קיסר. לפי ההיסטוריון הרומי סווטוניוס, הביטוי הופיע בכתובת שהוצגה בטריומף (מצעד ניצחון) שערך קיסר ברומא, לאחר ניצחונו המהיר על פארנאקס השני, מלך פונטוס, בקרב זלה , שנערך ב-2 באוגוסט בשנת 47 לפנה"ס. לפי ההיסטוריון אפיאנוס, קיסר השתמש בביטוי במכתב ששלח לסנאט הרומי לאחר הניצחון בקרב. ככל הנראה, קיסר השתמש בביטוי הן במצעד הניצחון שלו והן במכתב ששלח לסנאט.

יש המחזיקים בדעה כי משפט זה בא להראות את הניצחון המהיר של קיסר בקרב ואת עוצמתו וכישוריו הצבאיים. מצד שני, יש הטוענים כי המשפט נועד לבטא את הבוז שקיסר רחש לסנאט הרומי.

ביטוי זה הפך למטבע לשון שגור בעולם המערבי, לציון השגת מטרות או ניצחונות אשר באים בקלות וללא מאמץ רב.

קדמו לביטוי זה גרסאות דומות:

פתגם יווני האומר: "העולם הוא במה, והחיים – עלייה על הבמה: אתה בא, רואה ומסתלק".

המחזאי הרומי טרנטיוס כתב בעקבות הפתגם היווני: Imus, venimus, videmus – אנו הולכים, באים, רואים.הפתגם היה משולב בעבר כמוטו על הלוגו של חברת הטבק פיליפ מוריס.

גלבה

סֶרְוִויוּס סוּלְפִּיקִיוּס גַלְבָּה (בלטינית: Servius Sulpicius Galba‏; 24 בדצמבר 3 לפנה"ס - 15 בינואר 69) הוא מקיסרי רומי בשנת 69, היא שנת ארבעת הקיסרים. נולד בטראצ'ינה (Terracina, כ-56 קילומטרים דרומית מזרחית לרומא).

דומיטיאנוס

טִיטוּס פְלַאוְויוּס דוֹמִיטְיָאנוּס אוֹגוּסְטוּס (24 באוקטובר 51 - 18 בספטמבר 96) היה קיסר רומא משנת 81 ועד למותו.

הלגיון הראשון גרמניקה

הלגיון הראשון גרמניקה (בלטינית: Legio I Germanica) היה לגיון רומאי, אשר הוקם בשנת 48 לפנה"ס בידי גאיוס יוליוס קיסר. השם "גרמניקה", מתייחס למקום שבו הוצב הלגיון, ולא למוצא חייליו. לאחר המרד הבטאווי שבמהלכו הושמד כמעט לחלוטין, אוחדו שרידיו לתוך "הלגיון השביעי גמינה".

השריפה הגדולה של רומא

השריפה הגדולה של רומא הייתה שריפה שהחלה בליל 18 ביולי 64 בחנויות הצפופות של שדה מרס. מאחר שמרבית בתי האזור היו עשויים עץ, התפשטה השריפה במהירות, ונמשכה כ-9 ימים. מתוך 14 רובעי רומא, האש החריבה עד היסוד 3 מהם, פגעה קשות ב-7 רבעים נוספים והותירה 4 בלבד ללא פגע. האש שרפה לחלוטין את ארמונו של הקיסר נירון, וכן את מקדש וסטה.

ויטליוס

אוֹלוּס וִיטֶלְיוּס גֶרְמָנִיקוּס אוֹגוּסְטוּס (בלטינית: Aulus Vitellius Germanicus Augustus) ובקצרה ויטליוס (7 או 24 בספטמבר 15 - 22 בדצמבר 69) היה קיסר רומא בשנת 69, היא שנת ארבעת הקיסרים.

יוליוס קיסר

גאיוס יוליוס קיסר (בלטינית: Gaius Iulius Caesar;‏ 13 ביולי 100 לפנה"ס – 15 במרץ 44 לפנה"ס) היה מנהיג צבאי ופוליטי חשוב ברפובליקה הרומית. הוא הרחיב את גבולות הרפובליקה ואת תחום השפעתה של התרבות הרומית אל תוך גאליה, יזם מלחמת אזרחים וניצח בה – ניצחון שהותיר אותו כשליט בלתי מעורער של האימפריה הרומית – והחל ברפורמה מקיפה של הממשל והחברה ברומא. הוא הכריז על עצמו כדיקטטור לכל ימי חייו, וריכז את הכוח הפוליטי בידיו.

רציחתו הדרמטית באידו של מרץ (15 במרץ) זירזה מלחמת אזרחים נוספת, שציינה את קיצה של הרפובליקה הרומית ואת ראשיתה של הקיסרות הרומית. בסוף מלחמת האזרחים עלה לכס הקיסר בנו המאומץ אוגוסטוס קיסר כשליט יחיד של האימפריה הרומית.

מסלינה

ולריה מסלינה (לטינית: Valeria Messalina; ‏סביבות 17 – סביבות 48) הייתה אשתו השלישית של הקיסר הרומי קלאודיוס והשתייכה לשושלת היוליו-קלאודית. היא הייתה בת דודתו של הקיסר נירון, בת דודתו מדרגה שנייה של הקיסר קליגולה, ונינתה של אחות הקיסר אוגוסטוס. היא הייתה אשה רבת עוצמה והשפעה עם מוניטין של הפקרות. לכאורה קשרה קשר נגד בעלה והוצאה להורג עם גילוי המזימה. ייתכן והמוניטין הידוע לשמצה שלה הוא תוצאה של הטיה פוליטית, אבל יצירות אמנות וספרות הנציחו אותו עד לתקופה המודרנית.

ניקומדס הרביעי

ניקומדס הרביעי (פילופאטור) היה מלכהּ האחרון של ביתיניה, שעליה מלך משנת 94 לפנה"ס לערך ועד שנת 74 לפנה"ס, עת מסר את ממלכתו מרצונו לידי הרפובליקה הרומית.

סווטוניוס

גאיוס סווטוניוס טרנקווילוס (בין 69–75 - אחרי 130 לספירה) היה סופר והיסטוריון רומאי.

פרד

פֶּרֶד (בנקבה: פְּרֵדָה; שם מדעי: Equus mulus) הוא בן-כלאיים של זיווג חמור עם סוסה (פרד כזה נקרא באנגלית Mule) או של אתון עם סוס (Hinny). ההכלאה הנפוצה יותר היא הכלאת חמור וסוסה, היות שהפרד הנוצר מהכלאה זו חזק ויעיל יותר. הפרד עקר, אף כי יש לו אברי מין חיצוניים.

קלאודיוס

טִיבֶּרְיוּס קְלַאוּדִיוּס קֵיסָר אוֹגוּסְטוּס גֶרְמָנִיקוּס (1 באוגוסט 10 לפנה"ס – 13 באוקטובר 54, נולד כ"טיבריוּס קלאודיוּס דרוּסוּס נירוֹן") היה הקיסר הרביעי של האימפריה הרומית מן השושלת היוליו-קלאודית, אשר שלט בין 24 בינואר 41 עד למותו בשנת 54. קלאודיוס נולד בעיר לוגדונום, בפרובינקיה גליה (כיום ליון, צרפת) לאביו דרוסוס ולאמו אנטוניה הצעירה, והיה הקיסר הרומי הראשון אשר נולד מחוץ לגבולות איטליה.

קלאודיוס נחשב למועמד בלתי סביר לכהונת הקיסר. על פי דיווחי בני זמנו לקה בנכות כלשהי, ומשפחתו מנעה ממנו את ההופעה בפומבי ואת התפקידים הציבוריים, עד לעלייתו לשלטון של אחיינו המטורף קליגולה, אשר מינה אותו למשרת הקונסול. נכותו של קלאודיוס הצילה אותו, יש להניח, מגורלם של אצילים רומים רבים בתקופת קליגולה וטיבריוס, אשר נרצחו ב"טיהורים" שערכו קיסרים אלו. הייתה זו יכולתו לשרוד כשלעצמה שהביאה להכרזתו כקיסר רומי לאחר רציחתו של קליגולה, שכן בשלב זה היה הגבר הבוגר היחיד ששרד ממשפחתו. על אף היעדר ניסיונו הפוליטי, קלאודיוס הוכיח את עצמו כמנהלן מוכשר, וביצע מספר רב של עבודות ציבוריות. בתקופתו התרחבה האימפריה, וכללה אף את חציה הדרומי של בריטניה הגדולה. הוא הביע עניין אישי במשפטים, שימש כשופט במשפטים פומביים, והוציא עשרים פסקי דין מדי יום. עם זאת, במהלך כהונתו נחשב כקיסר חלש ופגיע, הנתון לשרירות לבם של מזכיריו, עבדיו המשוחררים ונשותיו. סערות וטרגדיות בחייו האישיים הובילו לבסוף למותו. מוניטין זה הביא להצגתו כשוטה תלותי בכתבי ההיסטוריונים מן העת העתיקה. היסטוריונים בני זמננו שינו דעה זו.

קליגולה

גַאיוּס יוּלְיוּס קֵיסָר אוֹגוּסטוּס גֶרְמָנִיקוּס (בלטינית: Gaius Julius Caesar Augustus Germanicus) הידוע בכינוי קַלִיגוּלָה (Caligula) ‏(31 באוגוסט 12 - 24 בינואר 41), היה קיסר רומא בין השנים 37 עד 41 לספירה. קליגולה היה הקיסר השלישי מן השושלת היוליו-קלאודית. קליגולה נחשב לעריץ ונודע בראוותנותו, במוזרותו ובאכזריותו. נרצח בשנת 41 על ידי אחדים משומריו.

שודדי ים

שודדי ים (או פיראטים) הם פושעים המבצעים את פשעם בלב הים, ולעיתים על חופיו. בעיית הפיראטים, שבעבר נוהלה כ"לחימה בטרור", קיימת גם כיום (מעריכים כי כ-16 מיליארד דולר נלקחים מדי שנה בידי שודדי ים). תקיפות הפיראטים בימינו מתרחשות, בדרך כלל, באזורי מצר מלאקה, סינגפור, סומליה, האוקיינוס ההודי והאוקיינוס השקט.

שנת ארבעת הקיסרים

שנת ארבעת הקיסרים הוא כינוי לשנת 69 לספירה, בה התרחשה באימפריה הרומית מלחמת אזרחים. השם נובע מן העובדה שכתוצאה מאי היציבות שלטו ברומא בשנה זו ארבעה קיסרים בזה אחר זה – גלבה, אותו, ויטליוס ואספסיאנוס.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.