חיי אישים

החיבור אנשי שם יוונים ורומאים, הידוע גם בשם חיי אישיםיוונית: Βίοι Παράλληλοι‏ (Bíoi Parállēloi)‏, חיים מקבילים; בלטינית: Virorum Graecorum et Romanorum, אישים יוונים ורומאים) מאת פּלוּטַרכוֹס, הוא סדרת ביוגרפיות של אישים מפורסמים בצמדים (יווני ורומאי). מטרת ההצמדה בין הביוגרפיות השונות היא להדגיש את פועלם וקווי האופי של האישים השונים בעיקר דרך חוסנם המוסרי או העדרו. "חיי אישים" נכתב ככל הנראה בין שנת 96 לספירה (מותו של הקיסר דומיטיאנוס) למותו של פלוטארכוס בשנות ה-20 של המאה ה-2 לספירה.[1] חלק מהספר אבד; עד ימינו שרדו 23 צמדים של ביוגרפיות של אישים יווניים ורומיים בהתאמה. כמו כן יש ארבע ביוגרפיות בודדות, ללא הצמד שלהן. לספרים אלו חשיבות רבה לא רק להכרת הביוגרפיות של האישים השונים, אלא גם להבנת העולם היווני והרומי של אותה תקופה. האישים המתוארים על ידי פלוטארכוס חיו ופעלו מסביבות המאה ה-7 לפנה"ס ועד שלהי תקופת הרפובליקה הרומית.

את הביוגרפיות כתב פלוטארכוס במהלך שני העשורים האחרונים לחייו. כל יתר חיבוריו ששרדו, קובצו תחת השם "מוראליה", ורובם נכתבו לפני שהתמסר לכתיבת הביוגרפיות.

Plutarch parallel lives2
כריכת ההוצאה המחודשת לספר חיי אישים

חשיבות היסטורית

Plutarchs Lives Vol the Third 1727
חיי אישים, כרך שלישי מתוך מהדורה משנת 1727 שהודפסה על ידי המדפיס ג'ייקוב טונסון

אף שפלוטארכוס עצמו מודה בפתיחת הביוגרפיה של אלכסנדר מוקדון שההיסטוריה פחות מעניינת אותו, ושמסקרן אותו יותר לבחון את השפעת האופי האנושי ומושגים של "טוב" ו"רע" על גורלו של האדם, חיי אישים עדיין נחשב למקור היסטורי חשוב.

מחקרים מודרניים סבורים כי פלוטארכוס השתמש בחומרים רבים שהיו זמינים בפניו כדי להתחקות אחר חיי האישים עליהם כתב. באמצעות בחינה פילולוגית והשוואתית של כתביו, ניתן להגיע למסקנות שמשפטים מסוימים נלקחו ממקורות אחרים, שכן הם אינם אופייניים לכתיבתו וסגנונו של פלוטארכוס. חלק מהמקורות קיימים בידינו, וחלקם אבודים. לכן חשיבותם של הספרים רב, שכן הוא מאפשר לנו לבחון את מקורות המידע שעמדו לרשותו של פלוטארכוס ורומזים לנו על המקורות המקובלים של תקופתו.[דרוש מקור]

חלק מהביוגרפיות, שידוע לנו כי היו קיימות דוגמת אלו של הרקולס, פיליפוס השני וסקיפיו אפריקונוס אבדו ואינן קיימות יותר. בין הביוגרפיות ששרדו בפגעי הזמן וקיימות כיום, ניתן למצוא דמויות חשובות במהלך ההיסטוריה כגון: סולון, פריקלס, אלקיביאדס, ניקיאס, דמוסתנס, פלופידס, פילופוימן, טימולאון, דיון מסיראקוסאי, אלכסנדר הגדול, פירוס, רומולוס, נומה פומפיליוס, קוריולנוס, תסאוס, אמיליוס פאולוס, טיבריוס גרקכוס, גאיוס גרקכוס, גאיוס מריוס, סולה, קווינטוס סרטוריוס, לוקיוס לוקולוס, גנאיוס מגנוס, יוליוס קיסר, קיקרו, מרקוס אוטיקנסיס, מרקוס אנטוניוס וברוטוס.

היסטוריה ספרטנית

המקורות על ההיסטוריה הספרטנית אינם רבים, ורובם מתייחסים בעיקר למנהיגים, ופחות נותנים לנו מידע על אורחות החיים של העם הספרטני בכלליות. מבחינה זו שני המקורות החשובים ביותר שיש ביד המחקר המודרני הם כתביהם של פלוטארכוס וקסנופון, האתונאי במוצאו. קסנופון כתב מנקודת מבט אוהדת לספרטנים, עימם הוא לחם ואף היה בקשרים טובים עם חלק ממנהיגיהם (דוגמת אגיס השני). פלוטארכוס לעומת זאת, היה יווני שכתב בעולם רומי בסביבות המאה הראשונה לספירה במרחק של מאות שנים מדיווחו הראשון אודות העולם הספרטני. לכאורה, הפער של השנים יוצר בעיה עם אמינותו של הדיווח. אולם אף על פי שפלוטארכוס כתב מאות שנים לאחר דעיכתה של ספרטה, הייתה לו גישה למקורות וספרי היסטוריה שאבדו מאז תקופתו ואינם ידועים לנו כיום, ושהוא אף ביקר בספרטה עצמה.

הבעיה בכתיבתו היא הישענותו המוחלטת על כתבים וספרים אשר מדווחים על אירועי עבר, ולכן ככל הנראה היו מוצפים בנוסטלגיה ורומנטיקה שמצאה דרכה אל כתביו הוא. בנוסף, אל לנו לשכוח שפלוטארכוס לא היה היסטוריון בהגדרתו העצמית, כי אם פילוסוף של מוסר וביוגרף וככזה, מבטו על מהלך ההיסטוריה הוא מוטה ערכית. למרות כל האמור לעיל, כתביו של פלוטארכוס הם אלו שעיצבו בעיקר את תפיסתנו המודרנית על העולם הספרטני. בספר חיי אישים מצויות חמש ביוגרפיות שכתב אודות מנהיגים בולטים מספרטה: ליקורגוס, ליסאנדרוס , אגסילאוס השני, אגיס הרביעי וקלאומנס השלישי.[2] בקובץ "מוראליה" נמצאים חיבורים נוספים על ספרטה.

ביקורת

"אלו לא היסטוריות שאני כותב, כי אם חיים; לעיתים במעשים המהוללים ביותר אין רמז למעלתו או חוסנו של האדם, בעוד דבר קטן כגון פתגם או הלצה לעיתים קרובות חושפים הרבה יותר על אופיו של אדם מאשר קרבות בהם אלפים נהרגו"

פלוטארכוס, חיי אישים, חיי אלכסנדר/חיי יוליוס קיסר

המחקר ההיסטורי משער שפלוטארכוס בדה מלבו פרטים רבים לגבי דמויות מסוימות על-מנת שההצמדה בינן לבין הביוגרפיה המקבילה שלה תהיה הגיונית. למשל ההצמדה בין ניקיאס לקראסוס שהינה מלאכותית לגמרי, שכן בין אישים אלו אין דבר משותף למעט היות שניהם בעלי ממון והעובדה ששניהם סבלו מתבוסה צבאית קשה לקראת סוף ימיהם.[3] בביוגרפיה שכתב על פומפיוס, מהלל פלוטארכוס את אופיו הנאמן ונימוסיו הטובים כדי ליצור שיפוט מוסרי אשר נוגד את רוב הדיווחים המוכרים לנו מהתקופה אודות פומפיוס ואופיו. פלוטארכוס מעדיף להתמקד באנקדוטות שמראות את מוסר הדמויות עליהן הוא כותב, ופחות מתעניין בראייה רחבה של פועלן וניתוח הסיבות וההשפעות האפשריות של מעשיהן על נפילת הרפובליקה הרומית והממלכה האחמנית,[4] ולפיכך נוטה להתאים עובדות לתאוריות, ולא להפך (כפי שמקובל במחקר מודרני).

רשימת הביוגרפיות המוצמדות

Plutarch Han
עמוד של חיי אישים מגרסתו המודפסת של אולריך האן (גר') משנת 1470

בטבלה המצורפת, ישנם קישורים לגרסאות הדיגיטליות של הביוגרפיות. ההבדלים בין המקורות השונים מצוינים על פי אותיות אלו:

ד - כתבי פלוטארכוס, התרגום הנודע מהמאה ה-17 של ג'ון דריידן, מסאי וסופר אנגלי.
ג - כתבי פלוטארכוס בפרויקט גוטנברג, מיזם הספרייה הממוחשבת (ארכיון דיגיטלי) החופשית באינטרנט, של ספרים ופרסומים שונים מתוך קאנון הקלאסיקות העולמית.
ל - כתבי פלוטארכוס על פי ספריית לואב הקלאסית סדרת ספרים בהוצאת אוניברסיטת הרווארד, הכוללת תרגומים לאנגלית של יצירות מן הספרות היוונית והרומית. היוזם הראשון של אוגדן הכרכים היה העורך הראשי, ג'ון לואב, שעל שמו נקראת הסדרה.
פ - כתבי פלוטארכוס בפרויקט פרסאוס, של אוניברסיטת טאפטס. פרויקט זהה לגוטנברג, עם התמקדות בעולם היווני והרומאי.

רשימת הביוגרפיות המוצמדות
יווני חי בין קישור דיגיטלי רומאי חי בין קישור דיגיטלי השוואת הביוגרפיות
1 תסאוס 1204-1234 (מיתוס) ד, ‏גל ‏,פ רומולוס 771 – 717 (מיתוס) ד, גל ד, גל
2 ליקורגוס 630-700 (מיתי למחצה) ד,‏ ג,‏ ל פומפיליוס מת ב-673 (מיתי למחצה) ד, גל ד, גל
3 סולון 558-638 ד,‏ ג,‏ לפ פובליקולה מת ב-503 ד, גל ד, גל
4 תמיסטוקלס 459-524 ד, גלפ קאמילוס 365-446 ד, גל לא זמין
5 פריקלס 429-495 ד, גלפ פאביוס מאקסימוס 203-275 ד, ג ל ד, גל
6 אלקיביאדס 404-450 ד, גלפ קוריולאנוס מת ב-475 ד, גלפ ד, גל
7 טימולאון 336-411 ד, גל לוקיוס אמיליוס פאולוס 160-229 ד, גל ד, גל
8 פלופידס מת ב-364 ד, גל מרקלוס 208-268 ד, גל ד, גל
9 אריסטידס 468-530 ד, גלפ קאטו הזקן 149-234 ד, גל גל
10 פילופוימן 183-253 ד, גל פלמיניניוס 174-229 ד, גל ד, גל
11 פירוס 272-319 ד, גל גאיוס מריוס 86-157 ד, גל לא זמין
12 ליסנדרוס מת ב-395 ד, גלפ סולה 78-138 ד, גל ד, גל
13 קימון 450-510 ד, גלפ לוקולוס 56-118 ד, גל ד, גל
14 ניקיאס 413-470 ד, גלפ קראסוס 53-115 ד, גל ד, גל
15 אאומנס 316-361 ד, גל סרטוריוס מת ב-72 ד, גל ד, גל
16 אגסילאוס השני 360-444/3 ד, גל פומפיוס 48-106 ד, גל ד, גל
17 אלכסנדר הגדול 323-356 ד, גלפ יוליוס קיסר 44-102 ד, גל לא זמין
18 פוקיון 318-402 ד, גל קאטו הצעיר 46-95 ד, גל לא זמין
19 אגיס הרביעי
קלאומנס השלישי
241-265
219-260
דל
דל
טיבריוס גרקכוס
גאיוס גרקכוס
133-163
121-154
ד ל
דל
הצמד היווני
אגיס וקלאומנס דל
 
20 דמוסתנס 322-384 דל קיקרו 46-106 דל דל
21 דמטריוס 283-337 דל מרקוס אנטוניוס 30-83 דל, פ דל
22 דיון 354-408 דל ברוטוס 42-85 דל, פ דל
23 אראטוס מסיקיון
ארתחששתא השני
213-271
358-445/435
דל
דל
גלבה
אותו
3 לפסה"נ-69 לספירה
69-32 לספירה
דל
דל
לא זמין
24 אפמינונדס 362-418 אבד סקיפיו אפריקנוס 183-236 אבד אבד

*כל האישים המוזכרים בטבלה חיו ופעלו לפסה"נ אלא אם צוין אחרת.

הספרים בתרגום עברי

  • תולדות גדולי יון ורומא; תרגם: י"ל ברוך, 2 כרכים, תל אביב: אמנות, תרצ"ב. (התוכן: כרך 1: גדולי יון; ספר 1: תזאוס, ליקורג, סולון, תמיסטוקלס; ספר 2: אריסטידס, קימון, פריקלס, ניקיאס) (הספר במאגר הספרים הסרוקים של הספרייה הלאומית)
  • חייהם של גדולי יון ורומי; עברית: אורנשטיין, אחידוב, נאדל, חרוסט, כץ, שמואלוויטש, 2 כרכים, תל אביב: ספרי זהב, תשי"ג.[5] (התוכן: כרך א: גדולי יון; כרך ב: גדולי רומי)

תרגום מלא:

  • חיי אישים: אנשי רומי; תרגם ... והוסיף מבוא והערות: יוסף ג' ליבס, ירושלים: מוסד ביאליק ('ספרי מופת מספרות העולם'), תשי"ד 1954.[6] (התרגום זיכה את ליבס בפרס טשרניחובסקי לתרגומי מופת)
  • פלוטארכוס, חיי אישים: אנשי יוון; תרגם מיוונית והוסיף הערות: א"א הלוי; הביוגרפיות סולון, תימיסטוקליס ואלקיביאדיס – תרגמן והוסיף להן הערות מ"ה בן שמאי, ירושלים: מוסד ביאליק ('ספרי מופת מספרות העולם'), תשל"א.[7]
  • פלוטארכוס, חיי אישים: אנשי יוון ורומי; תרגם מן המקור היווני והוסיף הערות: א"א הלוי, ירושלים: מוסד ביאליק ('ספרי מופת מספרות העולם'), תשל"ג.[8] (כינוס כל הביוגרפיות שלא הופיעו בשני הכרכים הקודמים)[9]

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ Tim Duff, Plutarch's Lives: Exploring Virtue and Vice, Oxford: Clarendon Press, 1999, p. 2.
  2. ^ Pomeroy, Sarah B., Stanley M. Burstein, Walter Donlan, and Tolbert Roberts Jennifer. Ancient Greece: A Political, Social, and Cultural History . New York, New York: Oxford University Press, 1999. Print.
  3. ^ Plutarch (1972). "Translator's Introduction". Fall Of The Roman Republic: Six Lives by Plutarch. translated by Rex Warner. Penguin Books. p. 8.
  4. ^ פלוטארך מכירוניאה, מאמר מאת ג'ונה לנדרינג (Jona Lendering) מתאריך 19/7/2010
  5. ^ ביקורת: מ. סמבטיון, פלוטארכוס בעברית, דבר, 9 באפריל 1954.
  6. ^ משה סמבטיון, פלוטארכוס בעברית, הצופה, 10 בדצמבר 1954.
  7. ^ ביקורת: יוסף פרוינד, על "אנשי יוון" לפלוטארכוס, דבר, 22 באוקטובר 1971, המשך.
  8. ^ ביקורת: יוסף פרוינד, "אנשי יוון ורוֹמי", דבר, 14 בספטמבר 1973.
  9. ^ אל"ף., ספרים חדשים – עיון ראשון | פלוטארכוס (הסוף), מעריב, טור 1, 3 באוגוסט 1973.
8 (מספר)

8 (במילים בלשון זכר: שמונָה; בלשון נקבה: שמונֶה) הוא המספר הטבעי הבא אחרי 7 והבא לפני 9.

8 הוא גם ספרה המשמשת בכתיבת מספרים לפי בסיס עשרוני (ולפי כל בסיס גדול מ-8, כגון בסיס הקסדצימלי).

אוטודידקטיות

אוטודידקטיות (בעברית: למידה עצמית) היא רכישת השכלה באופן עצמאי או באופן עצמאי למחצה. לאורך ההיסטוריה, חלק מהאוטודידקטים לא רכשו כל השכלה פורמלית או רכשו השכלה תיכונית בלבד.

עם התפתחותה של האקדמיה, למידה אוטודידקטית בצורתה הקלאסית, הפכה לבעייתית בשיח המדעי, בחברה, ובחוק.

כיום, הלמידה האוטודידקטית לצורך השכלה היא בעיקרה פורמלית, ולרוב נעשית באוניברסיטאות פתוחות, לעיתים בשיטה של למידה מרחוק, כך שהיא אוטודידקטית רק באופייה. עצם הלמידה במוסד מאופיינת בהוכחת ידע, ומספקת הסמכה מוכרת וחוקית ללומדים דרכה.

אלימלך אפשטיין הלוי

אלימלך אפשטיין הלוי (תרס"א, 1901 - כ"ו בשבט תשמ"ג, 9 בפברואר 1983), היה מורה וחוקר של התקופה הקלאסית, הידוע בעיקר בזכות תרגומיו החשובים לספרות ההיסטורית היוונית-רומית, והשוואתה לספרות חז"ל בת התקופה.

אנטוניוס וקלאופטרה

אנטוניוס וקלאופטרה (אנגלית: Antony and Cleopatra) היא טרגדיה מאת ויליאם שייקספיר, שנכתבה בערך ב-1606 והוצגה לראשונה כנראה ב-1607, המגוללת את סיפור אהבתם ומותם של מרקוס אנטוניוס וקלאופטרה מלכת מצרים. המקור העיקרי עליו התבסס הכותב היה "חיי אישים" לפלוטרכוס, וניכרת השפעה חזקה של האינאיס לוורגיליוס. קלאופטרה במחזה נחשבת לאחת הדמויות הנשיות הסבוכות והמרובדות ביותר ביצירתו של שייקספיר.

אריסטובולוס השני

אריסטובולוס השני (ביוונית: Ἀριστόβουλος;‏ 100 - 49 לפנה"ס) היה מלך יהודה וכהן גדול במשך ארבע שנים (63-67 לפנה"ס) והיה טוען לכתר גם אחר כך. בנם הצעיר של מלכי יהודה אלכסנדר ינאי ושלומציון אלכסנדרה.

בתולה וסטלית

בתולה וסטלית (בלטינית: Virgo vestalis) הייתה כוהנת של האלה וסטה, אלת האש והאח, שהייתה האלה המרכזית בפולחן הבית והמשפחה ברומא העתיקה. תפקידן של הכוהנות הווסטליות היה לשמר את האש הקדושה, אש התמיד שבערה במקדש וסטה בשנים 509 לפנה"ס - 394 לספירה.

גנאיוס פומפיוס מגנוס

גנאיוס פומפיוס מגנוס (בלטינית: Gnaeus Pompeius Magnus‏, 29 בספטמבר 106 לפנה"ס - 29 בספטמבר 48 לפנה"ס) היה מדינאי רומי, מצביא ואיש ציבור אשר היה מתחרהו הגדול של יוליוס קיסר, עמו ניהל מלחמת אזרחים בסופה קיבל קיסר את השלטון המוחלט ברומא. בתולדות עם ישראל זכור פומפיוס ככובש ירושלים בשנת 63 לפנה"ס.

הומוסקסואליות ביוון העתיקה

הומוסקסואליות (משיכה לבני/ות אותו המין) הייתה נפוצה ביוון העתיקה ונכתבו עליה שירים וחיבורים על ידי ענקי תרבות כגון אפלטון, הרודוטוס, קסנופון ואתנאיוס. אחת מן התבניות החברתיות המקובלת ביוון העתיקה ליחסים בין שני אנשים הייתה פדרסטיה (קשר חונכות שמתקיים בין נער לאזרח מתוך קשר אינטימי עד להתבגרותו של הנער). משיכה בין נשים זכתה גם ליצוג מכובד, ובהקשר זה התפרסמה המשוררת סאפפו שכתבה שירי אהבה לסביים באי לסבוס אשר ממנו נלקח המונח לסבית.

הורדוס

הוֹרְדוֹס (ביוונית: Ἡρῴδης (הֵרוֹדֵס), ‏74 לפנה"ס - 4 לפנה"ס) היה מלך יהודה משנת 37 לפנה"ס עד מותו ומייסד שושלת בית הורדוס. הוא מכונה גם "הורדוס הגדול", כדי להבדילו מבניו שנקראו על שמו.

הביוגרפיה של הורדוס מבוססת בעיקר על כתביו של יוסף בן מתתיהו (יוספוס פלביוס). ידוע על קיומו של חיבור שלא שרד מאת פטולומיאוס בשם "ההיסטוריה של המלך הורדוס".

ימי שלטונו של הורדוס ביהודה היו תקופת ביניים, בין שלטון מלכי בית חשמונאי לבין שלטון נציבי רומא, כשהארץ נשלטה באופן עקיף על ידי הרומאים באמצעות שלוחם ועושה דברם - הורדוס, כמלך הווסאל. מעמד זה העניק לו ולממלכתו, יהודה, אוטונומיה בנושאי פנים אך חייבו להיות כפוף במדיניות החוץ, ובכלל - לרומא.

הורדוס נודע במפעלי הבנייה האדירים והמפוארים שהקים, בזכותם הוא מכונה גם "המלך הבנאי".

הוא בנה מחדש את בית המקדש, והפך אותו למבנה מפואר ביותר. הוא בנה מחדש את העיר שומרון, ושינה את שמה ל"סבסטיה", כמחווה לקיסר אוגוסטוס. הוא הקים עיר נמל גדולה בקיסריה, אף היא לכבוד הקיסר אוגוסטוס. שרידים ממפעלי הבנייה של הורדוס ניתן למצוא גם במצדה, שהייתה ארמון-מקלט שבנה לעצמו, וכן בהרודיון, שם גם נקבר אחרי מותו, ובארמונות החורף שבנה לעצמו ליד יריחו.

דימויו של הורדוס נותר כשל שליט אכזר, ששלט בכוח הזרוע בניגוד לרצונו של העם. דימוי זה נובע מההתנגדות העזה כלפיהם שעוררו הוא ויורשיו מצד קבוצות שונות בממלכת יהודה, במיוחד מצד הפרושים וכן מהנוצרים הראשונים. גם לפרושים וגם לנוצרים הראשונים הייתה השפעה רבה על העם לאחר חורבן בית שני (כ-70 שנה לאחר מותו של הורדוס), ושתי קבוצות אלה עיצבו את הזיכרון ההיסטורי של תקופת הורדוס. יוסף בן מתתיהו (יוספוס פלאביוס), שספריו הם המקור ההיסטורי העיקרי על ימי מלכות הורדוס, מתאר מעשי זוועה שחולל הורדוס. השנאה וההסתייגות מהורדוס נבעו ממוצאו האדומי, ומרדיפתו הקנאית את צאצאי בית חשמונאי ורציחתם בזה אחר זה, כמו גם מהתנהגותו המתריסה מול הסנהדרין, חנופתו לאדוניו הרומאים, ואכזריותו הפראית אף כלפי בני משפחתו הקרובים. על אף זאת, תקופת מלוכתו מנעה שלטון רומאי ישיר על יהודה. לאחר מותו, כשכשלו בניו בניסיון לייצב את שלטונם בארץ, החל עידן של דיכוי קשה תחת שלטון נציבים רומים, שהסתיים במרד הגדול ובחורבן בית המקדש השני.

בברית החדשה מתואר הורדוס כשליט אכזר, שהורה בין השאר על הרג כל הילדים בבית לחם בשל הידיעה על לידתו של משיח בן דוד (כלומר ישו, מי שאמור להיות מלך היהודים במקומו) בבית לחם. בגלל סיפור זה והעובדה שהורדוס מת בשנת 4 לפנה"ס סבורים מרבית החוקרים היום שהולדת ישו התרחשה לכל המאוחר בשנה זאת, ולא כפי שחשבו יוזמי הספירה הנוצרית וההיסטוריונים מאותה עת, בשנה הראשונה שלה. על רקע סיפור זה, כתב המחבר הרומאי מקרוביוס (תחילת המאה ה-5 לספירה): "כששמע (הקיסר אוגוסטוס) כי בין הבנים מתחת לגיל שנתיים שהורדוס מלך היהודים ציווה בסוריה להמית היה גם בנו של המלך עצמו, אמר (תוך משחק מילים ביוונית): 'עדיף להיות חזירו (hus, ὗς) של הורדוס מאשר בנו (huios, υἱός)'".

הרפובליקה הרומית

הרפובליקה הרומית (בלטינית: Res Publica Romanorum, תרגום לעברית: "ענייני המדינה של הרומאים", מה שמסביר את הנהוג להגות ולכתוב את המונח גם רס-פובליקה, כלומר, שלטון הכלל) היא תקופה בהיסטוריה של איטליה שבה נשלטו רומא ושטחיה על ידי מוסדות הסנאט הרומי, אספות העם והמגיסטראטים הנבחרים.

תחילת התקופה מתוארכת לשנת 509 לפנה"ס, שהיא, לפי המסורת הרומית, שנת ייסוד הרפובליקה וגירוש לוקיוס טארקוויניוס סופרבוס, מלכה האחרון של רומא. תאריך סוף המשטר הרפובליקני, ותחילת התקופה הבאה, תקופת הקיסרות הרומית, שנוי במחלוקת, ושני התאריכים המקובלים ביותר הם השנים 44 ו-27 לפנה"ס.

בתקופה זו של כ-500 שנה הפכה רומא מעיר הראשית של לאטיום, לבירת איטליה הקדם-רומית ולשליטה של אימפריה גדולה שכללה, במישרין או בעקיפין, חלק גדול משטחי מדינות הים התיכון.

מרקוס אנטוניוס

מרקוס אנטוניוס (בלטינית: Marcus Antonius; ‏83 לפנה"ס - 1 באוגוסט 30 לפנה"ס) היה מצביא ומדינאי רומאי, מתומכיו החשובים של יוליוס קיסר. לאחר רציחתו של קיסר, חבר אנטוניוס לאוקטביאנוס וללפידוס על מנת ליצור את הטריומווירט השני. הסכמה משולשת זו הסתיימה בשנת 33 לפנה"ס, ובמלחמת האזרחים שפרצה הובס אנטוניוס והתאבד ביחד עם קלאופטרה ב-30 לפנה"ס.

מרקוס טוליוס קיקרו

מרקוס טוליוס קיקרו (קרוי בעברית גם "ציצרו" או "ציצרון", בלטינית: Marcus Tullius Cicero‏; 3 בינואר 106 לפנה"ס - 7 בדצמבר 43 לפנה"ס) היה נואם, מדינאי, סופר ופילוסוף ברפובליקה הרומית המאוחרת. הוא נחשב לאמן הפרוזה בשפה הלטינית.

קיקרו נולד בעיר ארפינום (כיום ארפינו, איטליה), ונהרג מחוץ לרומא כאשר נמלט מאויביו הפוליטיים. בין לידתו ומותו התרחשו האירועים הסוערים ביותר בתולדות הרפובליקה הרומית, אשר הביאו לבסוף למותה של הרפובליקה (שקיקרו היה בין גדולי מגיניה), ולעלייתה של צורת השלטון החדשה - הקיסרות הרומית.

פיל מלחמה

פיל מלחמה היה נשק חשוב שהיה נפוץ בעולם העתיק ובימי הביניים במזרח התיכון ובמזרח הרחוק. בפילים נעשה שימוש בעיקר לצורך הסתערות על האויב, מחיצתו ושבירת שורותיו, ולעיתים מוקמו על הפיל קשתים. נעשה שימוש בפילים זכרים בלבד משום שהללו היו יותר מהירים ואגרסיביים ומשום שהנקבות נטו לברוח למראה נקבות אחרות.

פלוטרכוס

פּלוּטַרכוֹס (ביוונית: Πλούταρχος, בלטינית: Plutarchus; בערך 46 – בין 120 ל-125 לספירה) היה פילוסוף, היסטוריון ומסאי יווני. חיבוריו ששרדו נכתבו ביוונית, אולם קהל היעד שלהם היה קוראים יווניים ורומיים גם יחד.

קלאופטרה

קלאופטרה השביעית (תאה פילופטור, שמשמעותו "האלה אוהבת אביה"; ביוונית: Κλεοπάτρα Φιλοπάτωρ‏; 70 או 69 לפנה"ס - 12 באוגוסט 30 לפנה"ס) הייתה מלכת מצרים העתיקה, האחרונה בשושלת תלמי המוקדונית ששלטה במצרים התלמיית במשך קרוב ל-300 שנים. היא הייתה מאהבת של יוליוס קיסר, ובת זוג ומאהבת של מרקוס אנטוניוס. מעשיה ושאיפותיה השפיעו על המהלכים הפוליטיים והצבאיים בימיה האחרונים של הרפובליקה הרומית. היא ניסתה נואשות להציל ולשמר ממלכה שנמצאה בשלבי גסיסה. עם מותה תמה התקופה ההלניסטית. דמותה הלהיבה את דמיונם של משוררים, ציירים, מחזאים, סופרים, יוצרי סרטים ואמנים נוספים במשך מאות שנים, והיא ממשיכה להלהיב אותם גם בימינו.

קרב אקטיום

קרב אקטיום היה העימות המכריע של המלחמה האחרונה של הרפובליקה הרומית. הקרב היה קרב ימי בין הצי של אוקטוויאנוס (לימים אוגוסטוס קיסר) לבין הצי של מרקוס אנטוניוס, והסתיים בניצחון של אוקטוויאנוס. לאחר ההפסד בקרב לא הצליח אנטוניוס לשקם את צבאו ואת ציו, ובכך הביא הקרב לתבוסתו במלחמה, ולהתאבדותו שלו ושל קלאופטרה, המלכה האחרונה של השושלת התלמיית במצרים.

שודדי ים

שודדי ים (או פיראטים) הם פושעים המבצעים את פשעם בלב הים, ולעיתים על חופיו. בעיית הפיראטים, שבעבר נוהלה כ"לחימה בטרור", קיימת גם כיום (מעריכים כי כ-16 מיליארד דולר נלקחים מדי שנה בידי שודדי ים). תקיפות הפיראטים בימינו מתרחשות, בדרך כלל, באזורי מצר מלאקה, סינגפור, סומליה, האוקיינוס ההודי והאוקיינוס השקט.

שירות צבאי של להט"בים

שירות צבאי של להט"בים הוא נושא השנוי במחלוקת בעולם. שירותם של להטב"ים מוצהרים בצבא הותר רק ב-24 מדינות ברחבי העולם, ביניהן ישראל, רובם בעולם המערבי.. אולם מדיניות המקבלת חיילים להט"בים בהדרגה לא מבטיחה באופן גורף כי אזרחים להט"בים חסינים בפני אפליה בכל חברה שהיא. אפילו במדינות בהן להט"בים חופשיים לשרת בצבא, אקטיביסטים טוענים שעדיין נותר מקום לשיפור. בישראל לדוגמה, ישנו מאבק חברתי לייסד בחקיקה זכויות להט"ב שונות, אך במקביל צה"ל ידוע בסובלנות הרחבה שלו כלפי חיילים להט"בים.

מגמה זאת משתלבת במספרים הכלל עולמיים בקבלה של הומוסקסואליות, ולפיה סובלנות כלפי קהילות להט"ביות הולכת ונפוצה במדינות חילוניות ועשירות.במהלך ההיסטוריה היו ידועות חברות שתמכו והתנגדו לשירות של הומוסקסואלים גלויים בצבא שלהן. הדיונים המתוקשרים ב-2010 על מדיניות צבא ארצות הברית של "אל תשאל, אל תספר" העלו את הנושא למרכז תשומת הלב הבינלאומית. דיונים אלו גם חושפים את האפליה השגרתית, האלימות והקשיים שבהם נתקלים חיילים להט"בים, וכן את הטיעונים לטובת המשך האיסור על שירות להט"בים בצבא.

תסאוס

תֵסֶאוּס (ביוונית Θησεύς) או תזֵאוס, היה מלכה האגדי של אתונה העתיקה, בנם של אַייתְרָה ושל אַייגֵאוּס ופוסידון, לשניהם הרתה באותו לילה. כמו פֶּרְסֶאוּס, קַדְמוֹס או הרקולס היה גם הוא גיבור-מייסד, וכמותם נאבק וגבר על אויבים שסימלו את הסדר החברתי והדתי הקדום.

תסאוס היה גיבור מייסד אִיוֹנִי, כמוהו כהרקולס, שהיה גיבור דוֹרִי, ונחשב על ידי האתונאים כגדול המחוקקים שקמו להם מעולם. שמו נגזר מאותו השורש כמו המלה "תֶסְמוֹס" (θεσμός), שפירושה ביוונית "מוסד". תסאוס הוא האחראי ל"סינויקיסמוס" – איחודם הפוליטי של כפרי אַטִיקָה תחת שלטונה של אתונה, מעשה המיוצג על ידי מסע התלאות שלו. בשל היותו מלך מאחד, התגורר תסאוס בארמון שבנה על האקרופוליס ואשר דמה, כפי הנראה, לזה שחשפו הארכאולוגים במיקנאי. פאוסניאס מספר, כי לאחר איחודה של אטיקה ייסד תסאוס את פולחן אפרודיטה פּאנְדֶמוֹס ("אפרודיטה של העם כולו") ואת פולחן האלה פּיֶיתוֹ על מורדותיו הדרומיים של האקרופוליס.

בקומדיה "הצפרדעים" מייחס אריסטופאנס לתסאוס המצאת רבות ממסורות היומיום של האתונאים.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.