חיים רבין

פרופסור חיים מנחם רבין (ט"ו בכסלו ה'תרע"ה, 22 בנובמבר 1915 - כ"ד באייר ה'תשנ"ו, 13 במאי 1996) היה בלשן וחוקר הלשון העברית והלשונות השמיות.

חיים מנחם רבין
Chaim Rabin
ענף מדעי בלשנות
ארצות מגורים גרמניה, בריטניה, ישראל
הערות אחיהם של פרופ' מרים בן פרץ, חוקרת חינוך והוראה, ופרופ' מיכאל רבין, חוקר בתחום מדעי המחשב.
תרומות עיקריות
חקר לשון מגילות ים המלח ואת לשון ימי-הביניים. חקר העברית המודרנית. חקר בלהגים הערביים הקדומים ובשאלת חלוקת הלשונות השמיות לקבוצות.

חייו

חיים רבין נולד בגרמניה לד"ר ישראל אברהם רבין ולד"ר אסתר רבין.

בשנת 1938 התמנה כמרצה ב-School of African and Oriental Studies באוניברסיטת לונדון. בשנת 1941 עבר לאוניברסיטת אוקספורד, ושם התמנה כמרצה לעברית שלאחר המקרא בשנת 1943. במשרה זו החזיק[1] עד שנת 1956, אז עלה לישראל, ומאז כיהן כפרופסור ללשון העברית באוניברסיטה העברית[2]. בנוסף הוא צורף אז לאקדמיה ללשון העברית[3]. בשנת 1964 הוא לימד עברית בסורבון כמרצה אורח[4]. בסוף שנות ה-60 עמד בראש המכון למדעי היהדות באוניברסיטה העברית[5]. בתחילת שנות ה-70 שימש אחראי לצד הלשוני לימודי של סדרת לימוד העברית עברית בסימן טוב[6]. בשנת 1978 כיהן בוועדה שבחרה את זוכה פרס ישראל ללשון עברית[7].

חיים רבין הוא אחיהם של פרופ' מרים בן פרץ, חוקרת חינוך והוראה, ופרופ' מיכאל רבין, חוקר בתחום מדעי המחשב.

מחקר

בתחום העברית, חקר חיים רבין את לשון מגילות ים המלח ואת לשון ימי-הביניים כפי שהיא משתקפת בסגנונו של רס"ג ובמערכת הזמנים של ספר חסידים. בתחום העברית המודרנית פרסם רבין מחקרים רבים הבוחנים שאלות כגון "תחיית הלשון העברית", נורמטיביות לשונית ועוד.

בתחום הלשונות השמיות עסק רבין, בין השאר, בלהגים הערביים הקדומים ובשאלת חלוקת הלשונות השמיות לקבוצות.

שני הערכים הגדולים שכתב באנציקלופדיה המקראית, "עברית" ו"שפות שמיות", הם למעשה חיבורים העומדים בפני עצמם כמונוגרפיות. הערך "שפות שמיות" אף יצא כספר בהוצאת האנציקלופדיה המקראית (רבין תשנ"א).

רבין טען שניקוד טברני אינו פונומטי אלא תעתיק פונטי טהור[8].

רבין היה בעמדת מיעוט בטענו שמגילות ים המלח אינם של האיסיים אלא של כת הקרובה לפרושים[9], בעקבות תיאור דרכי קבלת חברים חדשים[10].

רבין אף היה מהעורכים הראשיים של האנציקלופדיה הכללית "מסדה", בהוצאת אלומות.

פרסומים

ספרים בעברית

  • תש"ל: אוצר המילים, (מלים, צירופים ואמרות מסודרים לפי תחומי משמעות), תכנון מדעי : פרופ' חיים רבין, ערך : ד"ר צבי רדי, קריית ספר (הוצאת ספרים), ירושלים, (2 כרכים).
  • תשל"ב: מבוא לתורת התרגום (מקראה לשיעורים של ח' רבין וש' בלום), המרכז לבלשנות שמושית, האוניברסיטה העברית, ירושלים.
  • תשנ"א: שפות שמיות: פרקי מבוא. ספריית האנציקלופדיה המקראית, מוסד ביאליק, ירושלים (הדפסה שנייה: תשנ"ג). ISBN 965-342-575-7
  • תשנ"ט: משה בר-אשר וברק דן (עורכים), חקרי לשון: אסופת מאמרים בלשון העברית ובאחיותיה. מוסד ביאליק, ירושלים.

מאמרים בעברית

  • תש"ה: "ר' אברהם בר חייא ותחיית הלשון העברית בימי הביניים", בתוך: מצודה, ג'-ד', עמ' 158-170.
  • תש"ו: "הדיאלקטים העתיקים של השפה הערבית ויחסם לעברית", בתוך: מלילה, ב', עמ' 243-255.
  • תשי"ז: "סימפוזיון על 'מחקרים קומראניים'", בתוך: בית מקרא, ג', עמ' 125-126.
  • תשי"ח: "לחקר העברית הספרותית החדשה", בתוך: לשוננו, כ"ב, עמ' 246-257.
  • תשי"ח: "עברית בינונית" (ביקורת על ספרו של ח"ב רוזן, עברית טובה), בתוך: לשוננו לעם, קונטרס פ"ה, עמ' 88-92.
  • תש"ך: "התנועות הקטנות בעברית הטברנית", בתוך: ספר טור-סיני (החברה לחקר המקרא, ירושלים), עמ' 169-206.
  • תש"ך: "ā שמית והשתקפויותיה בעברית", בתוך: תרביץ, ל', עמ' 99-111.
  • תשכ"א: "המבנה הספרותי של מגילת מלחמת בני אור ובני חושך", בתוך: ח' רבין וי' ידין (עורכים), מחקרים במגילות הגנוזות (פרסומי היכל הספר, ירושלים), עמ' 31-47.
  • תשכ"ב: "על לשון כתובת מישע", בתוך: אנציקלופדיה מקראית, כרך ד', עמ' 926-929.
  • תשכ"ג: "עברית מדוברת לפני 125 שנה", בתוך: לשוננו לעם, קונטרס קל"ז, עמ' 111-145.
  • תשכ"ד: "בעיית הלשון העברית הנכונה מנקודת מבטה של הבלשנות", בתוך: לשוננו לעם, קונטרס קמ"ט, עמ' 161-173.
  • תשכ"ח: "ניקודו של נסתר עבר בניין פיעל בעברית הטברנית", בתוך: לשוננו, ל"ב, עמ' 12-26.
  • תשכ"ט: "זמנים ודרכים בפועל שבלשון 'ספר חסידים'", בתוך: דברי הקונגרס העולמי הרביעי למדעי היהדות, ב', עמ' 113-116.
  • תשכ"ט: "השפעל בעברית ובארמית - מהותו ומוצאו", בתוך: ארץ ישראל, ט', עמ' 148-158.
  • תשל"ב: "עִבְרִית", בתוך: אנציקלופדיה מקראית, ו', טורים 51-73.
  • תשל"ב: "הרקע ההיסטורי של העברית של קומראן", בתוך: מ' בר-אשר (עורך), קובץ מאמרים בלשון חז"ל, א', עמ' 355-382.
  • תשל"ט: "גיוון סגנוני בגוף הסתמי במקרא", בתוך: ספר מאיר ולנשטיין (החברה לחקר המקרא וקרית ספר, ירושלים), עמ' 256-268.
  • תש"ם: "מה הייתה תחיית הלשון העברית", בתוך: ספר הזיכרון לשלום סיון (קריית ספר, ירושלים), עמ' 125-140.
  • תשמ"ב: "שפות שמיות", בתוך: אנציקלופדיה מקראית, כרך ח', טורים 337-386.

ספרים בשפות אחרות

  • 1947: (with H. M. Nahmad) Arabic Reader. London: Lund Humphries & Co.
  • 1948: Hebrew Reader. London: Lund Humphries & Co.
  • 1951: Ancient West-Arabian. London: Taylor's Foreign Press.
  • 1954: The Zadokite Documents. Oxford: Clarendon Press.
  • 1957: Qumran Studies. London: Oxford University Press.
  • 1958: The Revival of Hebrew. (Israel Digest, Israel Today, 5), Jerusalem.
  • 1988: Die Entwicklung der hebräische Sprache. Wiesbaden.
  • 2000: The Development of the Syntax of Post-Biblical Hebrew. Leiden: Brill.

מאמרים בשפות אחרות

  • 1943: "Saadya Gaon's Hebrew Prose Style", in: E. J. Rosenthal (ed.), Saadya Studies (Manchester University Press), pp. 127-138.
  • 1952: "The Revival of Hebrew", in: Israel Cohen (ed.), The Rebirth of Israel (London: Goldston), pp. 108-119.
  • 1953: "Revive Hebrew Language", in: Jewish Vanguard (London).
  • 1954: "The Renaissance of Hebrew", in: The Lion Club (London: Ethiopian Studies' Society), pp. 9-12, 48.
  • 1955: "The Dead Sea Scrolls and the History of the O.T. Text", in: Journal of Theological Studies 6, pp. 174-182.
  • 1958: "The Historical Background of Qumran Hebrew", in: C. Rabin & Y. Yadin (eds.), Aspects of the Dead Sea Scrolls, pp. 144-161.
  • 1963: "The Revival of Hebrew as a Spoken Language", in: Journal of Educational Sociology 36/8, pp. 388-392.
  • 1971: "Semitic Languages", in: Encyclopaedia Judaica, 14 (Jerusalem), col. 1150-1157.
  • 1973-1974: "The Song of Songs and Tamil Poetry", in: Studies in Religion-Sciences Réligieuses 3, pp. 205-219.
  • 1996: "De la spécificité des langues juives", in: Histoire, épistémologie, langage 18/1, pp. 11-19.

ספר יובל לכבודו

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ הגיעו צירים לקונגרס העברי, חרות, 2 ביולי 1950
  2. ^ כנס לחקר המגילות במדבר יהודה, חרות, 19 במרץ 1957
  3. ^ חברי האקדמיה ללשון העברית, הצופה, 3 באפריל 1957
    מנויים חדשים באקדמיה ללשון העברית, הצופה, 24 באפריל 1957
  4. ^ ח. רבין ול. גולדברג יורו עברית בסורבון, מעריב, 29 בדצמבר 1963
    קורס ללימוד תולדות השפה העברית בסורבון, חרות, 14 במאי 1964
    בצלאל עמיקם, עברית בסורבון, דבר, 29 בנובמבר 1964
  5. ^ הוצאה מדעית של מנדלי, מעריב, 19 בספטמבר 1969
  6. ^ חיים איזק, עברית לא קשה שפה, דבר, 27 בדצמבר 1974
  7. ^ חתני פרס ישראל תשל"ח, דבר, 10 במאי 1978
  8. ^ ספר טור סיני, חרות, 9 בדצמבר 1960
  9. ^ עיונים במגילות ים המלח, הצופה, 1 בנובמבר 1957
  10. ^ בין תכלת ללבן, הצופה, 20 בדצמבר 1957
אנציקלופדיה מקראית

אנציקלופדיה מקראית - אוצר הידיעות על המקרא ותקופתו היא אנציקלופדיה לענייני התנ"ך המבוססת על תוצאותיו של המחקר האקדמי המודרני. את האנציקלופדיה יזמו קבוצת חוקרים מן האוניברסיטה העברית, שייצגו בעיקר את האסכולה הירושלמית (השמרנית יחסית) בחקר המקרא. המערכת המייסדת של האנציקלופדיה מנתה את הפרופסורים אלעזר ליפא סוקניק ומשה דוד קאסוטו. הכרך הראשון יצא לאור עוד בחייהם של המייסדים, בשנת 1950, ומלאכת ההוצאה לאור של האנציקלופדיה נמשכה עד 1982.

חסידות בוצ'צ'אה-בוטושאן

חסידות בוצ'צ'אה-בוטושאן היא חסידות רומנית שנוסדה בתחילת המאה ה-19. ראש השושלת היה רבי אליעזר זאב מבוצ'צ'אה (בוטשעטש בכתיב היידי). אדמו"רי השושלת כיהנו בהרצה שבגליציה, בבוצ'צ'אה, בוטושאן ודורוהוי שברומניה. כיום מרכזה של החסידות הוא בבני ברק.

יד יצחק בן-צבי

יד יצחק בן-צבי הוא מוסד ממלכתי ישראלי, העוסק בתחומי המחקר והלימוד של תולדות ארץ-ישראל וירושלים ושל קהילות ישראל בארצות המזרח.

המוסד פועל על פי חוק יד יצחק בן-צבי שנחקק בשנת 1969, ונושא את שמו של נשיאה השני של מדינת ישראל, יצחק בן-צבי, במתחם מבנים אחדים ברחוב אברבנאל בשכונת רחביה בירושלים.

בבית הנשיא יצחק בן-צבי, (לשעבר בית ולירו) פועלת הנהלת המוסד, מכוני מחקר והוצאה לאור אשר מפיקה ספרים במגוון סוגות ושלל כתבי עת בתחומי ההיסטוריה של עם ישראל וארץ ישראל.

בחצר המוסד נמצא הצריף, שנבנה לאחר בחירתו של בן צבי לנשיא לזכרו של הצריף המקורי בו התגוררה המשפחה ואשר עמד בסמוך משך שנים.

הצריף המקורי הועבר לקיבוץ בית קשת שם התגורר הבן עלי, שנהרג במלחמת השחרור. מאוחר יותר לאחר שהחל להתפורר עבר תיקון ושיחזור. הצריף שנבנה בחצר בית הנשיא היה לאתר אספות וכינוסים, ובו אירחו בן-צבי וינאית ביקורים עממיים ורשמיים בתקופת כהונתו כנשיא המדינה.

"בית החלוצות" הסמוך, נרכש ושופץ על ידי יד יצחק בן-צבי בשנת 2011 והמתחם חובר אל המבנה הישן. במתחם בבית החלוצות פועלים ספריית יד בן-צבי, בית הספר ללימודי ירושלים ע"ש חיים קוברסקי וחנות הספרים של ההוצאה. צריף קטן ששימש למכירת מוצרי חקלאות של החלוצות שומר, הוצב בסמוך ובו מיצג על בית החלוצות.

מייסדו ומנהלו הראשון של יד בן צבי היה יהודה בן-פורת (נפטר ב-2009 תשס"ט). ד"ר צבי צמרת ניהל את המוסד עד פברואר 2010, ולאחריו התמנה לעמוד בראש המוסד יעקב יניב.

לשון חז"ל

לשון חז"ל או עברית משנאית (נקראת גם לשון חכמים) הוא ניב של השפה העברית שהגיע לשיא תפוצתו בקרב יהודים שחיו בין המאה הראשונה למאה החמישית לספירה. לשון חז"ל נחלקת לשני רבדים עיקריים: "לשון חכמים א'", שבה נכתבו המשנה והתוספתא, ו"לשון חכמים ב'", שבה נכתבו חלקים מן התלמוד הבבלי והירושלמי ומדרשי ההלכה והאגדה.

ההבדל בין העברית של התנ"ך, המכונה "לשון המקרא", לבין לשון חז"ל ניכר מיד לעין, ושימש נושא למחקר של הבלשנים לאורך הדורות. ההבדל הזה היה ידוע גם לדוברי הלשון עצמם, שאמרו: "לשון תורה לעצמה, לשון חכמים לעצמה" .

מגילות ים המלח

מגילות ים המלח, מכונות גם מגילות מדבר יהודה, המגילות הגנוזות ומגילות קומראן, הן מגילות שהתגלו במערות קומראן, מורבעת, נחל חבר (מערת האימה ומערת האיגרות), נחל צאלים ועל המצדה שבמדבר יהודה ובאתרים נוספים באזור בין השנים 1947–1956. גילוי המגילות נחשב לאחד הממצאים הארכאולוגיים החשובים בארץ ישראל. למגילות חשיבות היסטורית ודתית רבה, מאחר שתקופת כתיבתן של המוקדמות מביניהן משוערת למאה השנייה והראשונה לפני הספירה. כלומר אלו כתבי היד העבריים הקדומים ביותר הכוללים עד נוסח למקרא בעברית שנמצאו, למעט קטע בודד של ברכת כהנים מכסף המתוארך למאה ה-6 לפני הספירה. רוב המגילות עשויות קלף ומקצתן עשויות פפירוס. על אף שחלקים מן הכתוב במגילות ניזוקו ואין אפשרות לשחזרם, רובן נשמרו היטב בשל האקלים הצחיח השורר בבקעת ים המלח. רוב המגילות כתובות בעברית, כשליש מן המצאי בארמית ויתרתן ביוונית.

בין היתר שופכות המגילות אור על חייהם של אנשי "כת היחד" או "כת מדבר יהודה", אחת הכתות היהודיות בתקופת בית שני. רוב החוקרים מצביעים עליהם כאיסיים המוזכרים בכתבי יוסף בן מתתיהו, אך חלקם נוטים לזהות בהם את הכוהנים בני צדוק (ראו בהמשך על הפולמוס בין החוקרים באשר לזהות כותבי המגילות).

חלק מהמגילות מוצגות בהיכל הספר שבמוזיאון ישראל בירושלים, וניתן לצפות בתוכנן באתר אינטרנט ייעודי. רוב המגילות מטופלות במעבדת המגילות של רשות העתיקות וניתן לצפות בהן בספרייה המקוונת של רשות העתיקות בשיתוף חברת גוגל, ובתערוכות בחו"ל מעת לעת.

מואבית

מואבית הייתה שפה כנענית שדוברה בממלכת מואב הקדומה, והיא קרובה מאוד לעברית מקראית. הטקסט העיקרי במואבית שהגיע לידינו הוא מצבת מישע, ואף כי קיימים מספר מקורות ארכאולוגיים אחרים, עיקר המחקר של השפה מבוסס על הטקסט המופיע על גביה. בדומה לעברית המקראית, נכתבה המואבית בכתב הכנעני הקדום.

ההבדלים המרכזיים בין העברית המקראית למואבית ניכרים בסיומת הרבים ובסופית הנקבה. סיומת הרבים המואבית היא -ין בדומה לארמית ולערבית, ובניגוד לסיומת -ים האופיינית לעברית המקראית. כך, לדוגמה, מתועדת במואבית הצורה mlkn כנגד הצורה העברית "מלכים". סופית הנקבה המואבית היא הסופית העתיקה -ַת (at), אשר נעתקה בעברית המקראית ל-ָה (å). לדוגמה, הצורה המואבית qryt כנגד הצורה העברית "קריה". סופית זו מתועדת גם במקרא במספר צורות פיוטיות, כגון נַחֲלָת (תהלים טז ו) ו-עֶזְרָת (תהלים ס יג), והיא השתמרה בצורות הנסמך (נַחֲלַת-, קִרְיַת-).

בשנים האחרונות נתגלתה כתובת מלכותית מואבית נוספת, ובה מתפאר מלך מואב בכיבוש בני עמון, בלקיחתם בשבי של אסירים עמוניים רבים ובבניית ארמון למלך.

מילים יחידאיות בתנ"ך

מילים יחידאיות בתנ"ך, הנקראות גם מילים שאין להן אח במקרא, הן מילים המופיעות פעם אחת בלבד בתנ"ך. זהו אחד התחומים המאתגרים בהם נתקלו מתרגמי התנ"ך ומפרשיו לאורך הדורות.

מצבת מישע

מַצֶּבֶת מֵישַׁע היא מצבת זיכרון לכמוש, אלוהי המואבים, שהוצבה מטעם מישע מלך מואב בעיר דיבון, במחציתה השנייה של המאה ה-9 לפני הספירה, לציון ניצחונותיו על ממלכת ישראל, בתקופת שלטונם של מלכי שושלת בית עמרי. המצבה התגלתה בשנת 1868, והיא מהווה את אחד הגילויים החשובים בארכאולוגיה של תקופת המקרא בשל היותה העדות החוץ-מקראית הראשונה למתואר בתנ"ך. המצבה נמצאת כיום במוזיאון הלובר שבפריז.

סדיגורה

סדיגורה, כמקובל בשפת יהודי המקום (אוקראינית: Садгора סדהורה; רומנית: Sădăgura סדגורה; פולנית: Sadagóra סאדגורה) - היא פרוור של עיר המחוז צ'רנוביץ שבאוקראינה, כ-6 קילומטר ממרכז העיר. בעבר הייתה סדיגורה עיירה עצמאית.

עברית בסימן טוב

עברית בסימן טוב הייתה תוכנית טלוויזיה ישראלית, ללימוד עברית, ששודרה בטלוויזיה הלימודית. הסדרה הופקה ב-1975 ב-19 פרקים, ששודרו גם בשידורים חוזרים.

הדמות המרכזית בסדרה הייתה "סימנטוב" (דודיק סמדר), מדריך תיירים, אשר עסוק גם בפתרון תעלומות בלשיות, לצד הצגת נופי ישראל לתיירים. עוד השתתפו בתוכנית רחל הפלר כ"אביבית", מזכירתו של סימן טוב, ומרדכי בן זאב (מר גולומבק).

פרקי הסדרה הוקדשו לסוגיות שונות בשפה העברית וכן הוצגו בה נופים ואתרים בארץ. אחד ממאפייני הסדרה היא נעימות חליל צד ששימשו מוזיקת הרקע. אות הפתיחה של התוכנית היה השיר "טוב ללכת בדרכים" של נתן יונתן בביצוע שלישיית שריד.

את התסריט כתבה רות בונדי והמפיקה הייתה דניה אביאל. האחראי לצד הלשוני לימודי של הסדרה היה פרופ' חיים רבין. הסדרה לוותה אף בסדרת ספרים שנמכרו לקהל הרחב.

במשך שנים רוב פרקי הסדרה נחשבו לאבודים, מאחר שהחינוכית לא המירה את הפרקים לפורמט עדכני, אך בשנת 2012 מרבית פרקי הסדרה (מלבד הפרק השני) שוחזרו בהצלחה לפורמט עדכני מקלטות שידור שנעשה בהם שימוש בשנות השמונים. למרבה האירוניה, הפרקים המשוחזרים עלו לערוץ היוטיוב של החינוכית בנובמבר 2012 וכיומיים לאחר מכן הלך לעולמו דודיק סמדר. ב-5 בדצמבר 2016 נחשף הפרק השני במסגרת פרויקט הדיגיטציה של הטלוויזיה החינוכית.

ערבית יהודית

ערבית יהודית היא קבוצת ניבים של השפה הערבית, אשר דוברו בפי יהודים שחיו בארצות ערב. מונח זה מתייחס גם לערבית שנכתבה באותיות עבריות בידי יהודים החל בימי הביניים וגם לשפת היום-יום המדוברת. כמו הלאדינו והיידיש, גם קבוצת ניבים זו היא מן השפות היהודיות שהתפתחו בקרב יהודי התפוצות. מימי הביניים ועד תחילת העת החדשה, הייתה זאת השפה היהודית הנפוצה ביותר.

עם התפשטות האסלאם והתהליך ההדרגתי של התאסלמות העמים במזרח התיכון, במרכז אסיה ובצפון אפריקה, תפסה הערבית היהודית את מקומה של הארמית, ומראשית המאה התשיעית הייתה גם לשפת היום-יום בארצות האסלאם דוברות הערבית. כמו אצל שאר דוברי הערבית, גם בקרב היהודים דוברו ניבים שונים במקומות שונים. השפה נכתבה - לעיתים לפי הניב המקומי ולעיתים בשפה הקלאסית האחידה - באותיות עבריות (ולא באלפבית הערבי), עם תוספת של נקודות דיאקריטיות לאותיות ערביות שאין להן מקבילה בעברית. במאה העשירית קבע ר' סעדיה גאון תעתיק קבוע ועקבי.רוב הניבים המדוברים של הערבית היהודית החלו להעלם במאה העשרים. תהליך נטישת השפה החל עוד בארצות המוצא, עם המעבר ההדרגתי של הקהילות היהודיות בצפון אפריקה לשימוש בצרפתית כשפה עיקרית והמעבר ההדרגתי בארצות כגון עיראק וסוריה לשימוש בערבית סטנדרטית. תהליך ההיעלמות של ערבית יהודית המשיך ביתר שאת כשרוב יהודי ארצות ערב היגרו לצרפת, לישראל ולארצות אחרות והתחילו לדבר בשפה המקומית (צרפתית או עברית ישראלית). משום כך נחשבת היום השפה הערבית היהודית, כמו שאר השפות היהודיות, שפה בסכנת הכחדה.

רוב ספרות ההגות היהודית של חכמי יהדות ספרד בימי הביניים נכתבה בערבית יהודית וכך גם חלק מספרי פרשנות המקרא וההלכה. זאת לעומת שירת ימי הביניים של יהדות ספרד, שנכתבה בעיקר בעברית. החיבורים שנכתבו בערבית היהודית תורגמו לעברית למען יהודי אשכנז וצרפת; בין המתרגמים מפורסמת משפחת אבן תיבון.

בערבית יהודית נכתבו כתביו של הרב סעדיה גאון ובהם התרגום הערבי למקרא המשמש את עדת תימן, וחיבוריו בתחומים המגוונים של ההגות היהודית, הבלשנות העברית וההלכה; כתבי הרמב"ם ובהם מורה נבוכים, פירוש המשניות וספר המצוות (אך לא משנה תורה שנכתב בעברית); ספר הכוזרי של רבי יהודה הלוי, ועוד חיבורים רבים בהלכה, בפרשנות, בדקדוק ובתחומים נוספים. רוב הממצאים בקורפוס העצום של גניזת קהיר כתובים גם הם בערבית יהודית. עדות לנוחות השימוש בשפה זו, לעומת דלותה של העברית, שהייתה חסרה מינוחים מתאימים לכתיבה הן מדעית והן יומיומית ניתן למצוא בדברי יונה אבן ג'נאח מן המאה ה-12 במבוא ל"ספר הרקמה":

בעת המודרנית חל גיוון בשימושים בערבית יהודית. לצד ספרי הגות וכתבים רבניים, יצאו לאור גם עשרות כתבי עת ועיתונים בערבית יהודית בקהילות השונות של יהדות ארצות ערב ואף בקהילת הבגדאדית בהודו. ספרות חילונית בערבית-יהודית גם היא חוברה ופורסמה, ויצירות קלאסיות רבות של ספרות העולם תורגמו לדיאלקטים המקומיים השונים של השפה.

טקסטים שנכתבו בערבית יהודית מכילים בדרך כלל מאפיינים של הערבית המדוברת. בעוד שהערבים המוסלמים השתדלו מאז ראשית האסלאם לכתוב בערבית הקלאסית, היהודים לא היו מחויבים לאידיאל של השפה הערבית ולכן שכיחות בכתיבתם תופעות מן הערבית המדוברת. לפיכך, חקר הערבית היהודית יש בו כדי לתרום לחקר הערבית המדוברת של ימי הביניים, ובכלל זה הערבית שדוברה בפי המוסלמים. מצד שני, חוקרי הערבית היהודית מסתייעים פעמים רבות בהשוואות עם הניבים המודרניים של הערבית המדוברת.

פשיטתא

פשיטתא (סורית: ܡܦܩܬܐ ܦܫܝܛܬܐ; מפקתא פשיטתא "ההוצאה (המהדורה) הפשוטה") היא תרגום של התנ"ך וספרי הברית החדשה לשפה הסורית. סדר ספרי התנ"ך בכתבי היד של הפשיטתא שונה מהמקובל בכך שספר איוב מופיע מיד לאחר חמשת ספרי התורה ולפני ספר יהושע.

קובוץ ושורוק

קובוץ (גם: "קֻבּוּץ") ושׁוּרוּק (גם: "שׁוּרֻק") הם שני סימני ניקוד המציינים בעברית החדשה את התנועה /u/.

קריית ספר (הוצאת ספרים)

קריית ספר היא הוצאה לאור שהוקמה בשנת 1933 על ידי שלום סטיפנסקי (סיון). ההוצאה הוציאה ספרי שירה, ספרי לימוד, ספרי עיון וספרי ילדים מקוריים, אך נודעה במיוחד בהוצאה לאור של המילונים והקונקורדנציה לתנ"ך של אברהם אבן שושן.

רגע של עברית

"רגע של עברית" היא פינה יומית בת כדקה בקול ישראל, העוסקת בלשון העברית ובתיקוני לשון.

הפינה, אחת מכמה שעסקו בסוגיות הלשון העברית שפעלו ברדיו בארץ, נוסדה בשנת 1971 על ידי יועץ הלשון הראשון של רשות השידור, אבא בֶּנְדָוִיד, שהיה עורכהּ. (קודם לכן, מ-1955 ועד 1970, הוגשה פינה במתכונת דומה על ידי יוסף מנחם מרגלית, בשם "עברית של יום יום".)

במחצית השנייה שנות ה-70 הופסק שידורה, אך חודש כעבור זמן קצר בעקבות ביקוש המאזינים. מאז פרישתו של בנדויד בשנת 1982, עורכת וכותבת את הפינה יועצת הלשון של רשות השידור כיום, רות אלמגור-רמון.

בתחילה שודרה הפינה לפני חדשות השעה שבע בבוקר. במשך השנים שונה זמן השידור, והפינה שודרה בעיקר לפני חדשות השעה ארבע אחר הצהריים.

בשנים הראשונות העבירו הפינות, רובן פרי עטו של בנדויד, מסר חד וברור – הצגת שיבוש לשוני שכיח, וחלופה תקנית. הפינה זכתה לשבחים ולאהדת הציבור, ולצדן לפולמוס ציבורי ולביקורות של בלשנים ולשונאים, בהם חיים רבין, ראובן סיוון ומשה זינגר, שהתנגדו לנימה הפסקנית של הפינה, מכך שבנדויד פוסק בעניינים שלא הוכרעו על ידי האקדמיה ללשון העברית, ומכך שחלק מההצעות ל"תיקון" אינן סוגיה של תקינות לשונית, אלא עניין של טעם וסגנון אישי. בין מתנגדיו של בנדויד היו שכינו את הפינה "רש"ע" (ראשי התיבות של "רגע של עברית"). חמישה בלשנים, בהם ראובן סיוון, פרסמו בעיתונות קול קורא תחת הכותרת "רגע של עברית – לידי בלשנים", שבו דרשו להעביר את הפינה מידיו של בנדויד לידי ועדת בלשנים ומורים ללשון.

ב-1978 קיבלה האקדמיה ללשון העברית את האחריות לתיקונים ולהמלצות המוצגים בפינה.

בעריכתה של אלמגור-רמון, התוכנית על פי רוב אינה פוסלת שימוש לשון מסוים, אלא מסבירה את שורשיו ויחד עם זאת מציעה חלופה.

בשנים הראשונות הופיעה הפינה כדיאלוג בין קריין לקריינית – דניאל פאר ועדנה פאר. בין מגישי הפינה במשך השנים: משה חובב, דן כנר, חיותה דביר וליאורה גושן. בשנים האחרונות מגיש אותה מנחם פרי.

בשנת תשל"ד-1974 זכה אבא בנדויד בפרס רשות השידור על הפינה. באותה שנה כונסו המלצותיו ב"מדריך לשון לרדיו ולטלוויזיה" – ספר פנימי של מרכז ההדרכה של רשות השידור, שהיה לתקן בכל מערכות החדשות בארץ.בשנת תש"ם הופיע בהוצאת המחלקה לחינוך מבוגרים שבמשרד החינוך הספר "רגע של עברית: לקט תיקוני לשון ששודרו בקול ישראל", שכתב שלום קרמר וערך אבא בנדויד.

בשנת 2001 הוציאה רות אלמגור-רמון את הספר "רגע של עברית", ובו אוסף קטעי הפינה ברדיו.

שווא

השווא העברי (בניקוד הטברני: סימן הניקוד " ְ") הוא כינוי כולל למספר תופעות בדקדוק המסורתי של השפה העברית: שני סוגי השווא העיקריים הם שווא נע, המתייחס לתנועה שנחטפה, כלומר התקצרה, ושווא נח, המתייחס להיעדר תנועה (עיצור שאחריו אין תנועה). בנוסף לשווא הנע והנח קיימים גם שווא מרחף, המתייחס למקרה גבולי בין השווא הנע והנח (ראו להלן), ושווא געיה, המייצג תנועה מלאה (ראו ניקוד טברני / סימן השווא).

הגייתם של סוגי השוואים השונים השתנתה לאורך התקופות. בעברית מתקופות שונות שקדמו לעברית המודרנית נבדלו סוגי השוואים זה מזה גם פונולוגית, אך העובדה שבניקוד הטברני מסומנות שתי התופעות באותו סימן - שתי נקודות זו מעל זו מתחת לאות - עשויה להעיד על כך שהביצוע הפונטי (כלומר, אופן ההגייה) של שתי התופעות היה בתקופה מסוימת דומה או זהה, ובעברית מודרנית התפצלותו הפונמית של השווא לשני אופני הגייה שונה מהחלוקה המסורתית לשווא נע ושווא נח, באופן שבו גם שווא נח וגם שווא נע נהגים לחלופין כמו סגול או אינם נהגים (ראו טבלה: דוגמאות לאופני הגיית השווא בעברית ישראלית).

שירת דבורה

שירת דבורה היא שירת הודיה וניצחון, המספרת בשבח ניצחון בני ישראל על הכנענים, בעזרת ה'. את השירה שרים דבורה וברק בן אבינעם. המלחמה בין ישראל בהנהגתו של ברק בן אבינועם, לכנענים בהנהגת סיסרא מתוארת מזווית אישית בשירה. שירה זו היא מעין שירת ניצחון המתארת את הרקע למלחמה, מותחת ביקורת על השבטים שנמנעו מליטול חלק במלחמה משום שלא סבלו מאיום ביטחוני ישיר מסיסרא, ומשבחת את יעל אשת חבר הקיני על שהרגה את סיסרא. שירת דבורה מופיעה בספר שופטים, פרק ה', ומורכבת מ-31 פסוקים. את שירת דבורה קוראים בבתי הכנסת כהפטרה של פרשת בשלח שבה קוראים את שירת הים.

שפות יהודיות

שפות יהודיות (או לשונות היהודים) הן ניבים מיוחדים של שפות ששימשו לדיבור של יהודים במהלך תקופת הביניים של העברית ובעת החדשה, כגון גרמנית-יהודית (עברי-טייטש, יידיש), ספרדית-יהודית (לאדינו, ספאניולית, ז'ודזמו), ערבית-יהודית, פרסית-יהודית ועוד ועוד.

בעקבות התהפוכות שחלו בעולם היהודי החל מסוף המאה ה-19, ובהן ההגירה מאירופה לאמריקה, תחיית הלשון העברית, השואה, הקמת מדינת ישראל וההגירה אליה מאירופה ומארצות האסלאם, הצטמצם מאוד מספרם של הדוברים בשפות היהודיות, וחלק מהן אף נכחדו או עומדות בפני הכחדה. עם זאת, בשנת 1996 נחקקו חוק הרשות הלאומית לתרבות היידיש, וחוק הרשות הלאומית לתרבות הלאדינו: כשמטרתם הקמת גופים והקצאת תקציבים לצורך שימור שפות אלו, בעוד אי-הכללת יתר השפות היהודיות לצורכי שימור. בנוסף ניתן להצביע על שלבים ראשונים בהתפתחות שפות יהודיות חדשות, בעיקר אנגלית-יהודית בצפון אמריקה.

שפות שמיות

השפות השמיות הן ענף צפון-מזרחי במשפחת השפות האפרו-אסיאתיות (כונו בעבר "שפות שמיות-חמיות"). הכינוי "שפות שמיות" נטבע לראשונה בידי ההיסטוריון הגרמני אוגוסט לודוויג פון שלצר בשנת 1781. הכינוי מתבסס על תיאור "לוח העמים" שבמקרא, בו מתוארת התפצלות עמי העולם מבני נח לאחר המבול. שם בן נח נחשב לאבי אשור וארם, ולאבי סבו של עֵבֶר - אלה מוכרים כשמות של ממלכות או עמים דוברי שפות שמיות.

שפות אלו נפוצות כיום במזרח התיכון, בצפון אפריקה ובאתיופיה ומקורן הוא כנראה, או בחצי האי ערב, או בלבנט. תקציר המאפיינים הכלליים של השפות השמיות:

הגייה: מספר העיצורים גדול פי כמה ממספר התנועות (במודל לאם השפות השמיות יש שלוש תנועות ועשרים ותשעה עיצורים). שפות אלו מכילות עיצורים גרוניים ונחציים רבים או שרידים של עיצורים כאלו.

אוצר מילים ומורפולוגיה: שורשים, שרובם תלת עיצוריים המרכיבים משפחות מילים, בעלות מכנה משותף במשמעותן. שפות אלו מכילות מערכת תבניות משקל ליצירת שמות עצם ותארים על ידי שיבוץ השורשים ומערכת בניינים ליצירת פעלים בשיבוץ השורשים. קיים דמיון ברור בין השורשים, המשקלים, הבניינים והמילית של השפות השמיות השונות. במרבית השפות השמיות קיים יידוע. על פי רוב הוא תוספת בתחילת שם העצם ועל פי רוב, התוספת הזו דומה למילה "הַל" (למשל ה' הידיעה בעברית או "אל" בערבית).

דקדוק: ריבוי גופים להטיית הפעלים ומיעוט תצורות זמן להטייתם. על פי רוב, הטיות הפעלים נעשות בשינוי התנועות שלהם ובצירוף אותיות - לא בהוספת פועלי עזר. בניגוד לשפות הינדו-אירופיות, לא כל משפט חייב פועל בשפות שמיות. השפות השמיות הן שפות צירופיות - מילה אחת בשפה שמית עשויה ליצג רעיון, שבהרבה שפות לא שמיות הוא ייוצג בעזרת רצף של מספר מילים. זאת משום, שהשורש המשובץ בתבניות כבר יוצר מספר משמעויות, משום שמילות היחס מוצמדות למילים ומשום שכינויי השייכות מוצמדים למילים. (דוגמאות קיצוניות למילה בודדת בעברית או בערבית, ששקולה למשפט ארוך באנגלית: Is it as bad as her sounds? = הכצעקתה?, I did not get them to know each other.= عرّفتهمش).

כתב: מרבית השפות האלו נכתבות מימין לשמאל ובציון חלקי או חסר לתנועות (הפיניקית נכתבה בעיצורים בלבד, בלא שום תנועה, בלא אמות קריאה ואפילו בלא עיצורים למחצה. השם "ינאי" יכתב בפיניקית כ-"ין"). הממצאים הארכאולוגיים בתחום הכתובים בשפות השמיות, הם מן המוקדמים ביותר בעולם. רבות משיטות הכתב של השפות, שאינן שמיות, הן שכלולים של הכתיבה השמית.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.