חיים פרחי

חיים פרחי (176021 באוגוסט 1820[1] ) היה יועצם היהודי של שליטי הגליל בימי האימפריה העות'מאנית ובמהלך מסע נפוליאון בארץ ישראל.

חיים פרחי
ציור קיר לזכרו של חיים פרחי, על קיר אודיטוריום עכו
ציור קיר לזכרו של חיים פרחי, על קיר אודיטוריום עכו
מדינה האימפריה העות'מאנית  האימפריה העות'מאנית
יועץ של שליט הגליל
שנות ה-70 של המאה ה-19 – 21 באוגוסט 1820
תחת שליט הגליל אחמד אל-ג'זאר, סולימאן פאשה ועבדאללה פאשה

רקע היסטורי

לאחר כיבוש ארץ ישראל בידי האימפריה העות'מאנית בשנת 1516, הייתה ארץ ישראל לחלק מן האימפריה. עם זאת השלטון העות'מאני המרכזי היה חלש. לאורכה ולרוחבה של האימפריה, שהשתרעה על פני שטחים נרחבים בטורקיה, באסיה, בצפון אפריקה, בבלקן ובאירופה, קמו שליטים מקומיים, אשר יצרו שלטון מקומי אוטונומי כמעט, שהקשר שלו אל השלטון באיסטנבול היה רופף.

השלטון המרכזי בצפון ארץ ישראל אמור היה להיות מדמשק, כאשר מושל דמשק הוא האחראי בפני כס המלכות בטורקיה. במהלך המאה ה-18 קם שליט מקומי חזק, בשם דאהר אל עומר וניתק את הקשר אל האימפריה. שליט זה הובס בשנת 1775 על ידי הקצין הטורקי אחמד אל-ג'זאר, והטורקים שבו וביססו את שליטתם בצפון הארץ.

בימי דאהר אל-עומר ובימי אל-ג'זאר החל יישובו מחדש של הגליל ביהודים. דאהר הזמין את הרב חיים אבולעפיה (השני) מאיזמיר כי ישוב ויישב את טבריה. קיומו של שלטון חזק, אשר אכף את החוק ומנע את שוד הדרכים, כפי שהיה בימי דאהר ובימי אל-ג'זאר, הפך את הגליל לאבן שואבת לרבים - ערבים מסוריה ומלבנון, וכן יהודים מן המזרח ומן המערב.

יועצו של אל-ג'זאר

Farkhi
תותח עתיק הקבוע בחומת עכו, ולידו שלט המכריז - "חיים פרחי מול נפוליאון. יד ימינו של אחמד ג'זאר בעומדו במצור הקשה של נפוליאון על עכו היה היהודי חיים פרחי - יועצו הבכיר ושר הכספים."
Farhi22
ג'זאר פחה גוזר דין נתינו; חיים פרחי (בגלימה אדומה) עם העין החבושה

חיים פרחי נולד למשפחה יהודית מכובדת בדמשק. במשך שנים שימשו בני המשפחה, ובהם אביו של חיים פרחי, שאול פרחי, כגזברים של נפת דמשק, וייתכן כי שימשו כמתווכים בין אנשי הקהילה היהודית ובין השלטון. ידוע כי סייעו להקל את עול המיסים על יהודי צפת. חיים פרחי שימש בתחילת דרכו כבנקאי של מושל דמשק. הוא השיג השפעה על השלטון הטורקי, והפך ליועצו של שליט צפון ארץ ישראל, אחמד אל-ג'זאר, שקבע את מרכז מושבו בעכו. אל-ג'זאר הכיר בכשרונותיו של יועצו, ופעל על פי עצותיו, כמו גם נתן הנחה ליהודים במס הגולגולת, לבקשתו. עם זאת, היה אל-ג'זאר אדם אכזר ואלים. כינויו "אל-ג'זאר" פירושו "הקצב". בהתקפי אלימות התאנה לרבים מיועציו הקרובים ובהם גם ליועצו היהודי, לו ניקר את עינו, כרת את קצה חוטמו וכן את אחת מאזניו. איור מפורסם מאותם הימים מראה את אל-ג'זאר יושב בדין, כשלפניו יועצו היהודי ורטייה על עינו.

בימי אל-ג'זאר, בשנת 1799, ניסה נפוליאון לכבוש את ארץ ישראל. מסע נפוליאון בארץ ישראל החל בחודש פברואר 1799, כאשר נפוליאון וצבאו הגיעו מדרום, כבשו את יפו וטבחו בה אלפיים שבויים טורקיים, ולאחר מכן התקדמו צפונה, כבשו את חיפה ואת עמק יזרעאל, וצרו על עכו. חייליו של אל-ג'זאר החזיקו מעמד במצור, במשך כחודש וחצי, וסירבו להיכנע. חיילים אלו נעזרו במלחים אנגלים, בפיקודו של האדמירל סידני סמית. כן נעזרו במומחה תותחנות צרפתי בשם אנטואן דה פיליפו.

המוח שמאחורי ההגנה על עכו היה פרחי. כיועצו ואיש סודו של אל-ג'זאר, הייתה לפרחי יד בניהול המלחמה. פרחי ודה פיליפו נלחמו נגד נפוליאון מלחמה אכזרית, אך רבת תחבולות. בשיאו של המצור אכן נפרצה החומה, ותוך אבדות קשות ניסו חיילי נפוליאון להיכנס אל העיר פנימה, אך גילו כי במהלך השבועות מאז החל המצור בנו פרחי ודה פיליפו חומה נוספת, מספר מטרים בעומק העיר, במקום בו היה גנו של אל-ג'זאר. בניית החומה הנוספת גרמה לנפוליאון ולאנשיו להבין כי כפי הנראה לא יהיה בכוחם לכבוש את העיר, המצור הוסר, ונפוליאון נסוג בחזרה למצרים כלעומת שבא. יש האומרים כי הודעתו של נפוליאון במהלך המלחמה, כי אם תצלח דרכו, והארץ תיכבש על ידו, תוחזר הארץ לידי היהודים, נועדה לכבוש את לבו של פרחי ולהטותו לצדו.

ירידת קרנו והוצאתו להורג

לאחר מות אל-ג'זאר, בשנת 1804, קיבל את תפקיד הוואלי של צידון (שליט הלבנון והגליל) סגנו סולימאן פאשה. סולימאן פאשה שלט בווילייט עד מותו בשנת 1819. סולימאן הותיר את פרחי במשרותיו, ונעזר בעצותיו כשם שנעזר בהן קודמו, אל-ג'זאר.

לאחר מות סולימאן ביקש פרחי להעלות לשלטון אדם נוח לו ובחר בעבדאללה, בנו של עלי פאשה, סגנו של סולימאן, אותו גידל מגיל צעיר. בעזרת קשריו של פרחי בחצר הסולטאן נתמנה עבדאללה פאשה למושל עכו. פרחי רכש לעצמו שונאים רבים והצליח לסלק פקידים שעמדו בדרכו אבל כוח אויביו אצל עבדאללה גבר והם שכנעו את עבדאללה כי אין לבטוח בפרחי היות שפרחי השיג את מינויו למושל בזכות קשריו באיסטנבול ובזכות קשרים אלה הוא יוכל גם לסלקו. נימוק זה שיכנע את עבדאללה. הדבר נודע לפרחי, אך הוא לא נמלט, שכן חשש כי אם יימלט יכלה עבדאללה את זעמו ביהודי הממלכה. ב-21 באוגוסט 1820, כאשר היה בצום, לרגל ערב ראש חודש אלול[דרושה הבהרה] תק"פ, הגיעו לפתע לבית פרחי קבוצה של אילמים (מנהג ידוע של המושלים ששלחו יחידות הוצאה להורג של אילמים כדי שלא יוכלו לספר על מעשיהם). הם נכנסו לחדרו של פרחי והתליין כרך את חוט החנק סביב צווארו.

רבי יהוסף שווארץ כותב על שאירע לאחר הוצאתו להורג של פרחי:

ויצו הרשע הפאשא, ויבואו משרתיו הביתה, ויקחו את כל אשר מצאו, וינצלו את חצרו ויוליכו משאות יקרי הערך אין מספר, ואת גווית הצדיק השליך הרשע לים ולא נתן להקבר. ויברחו אשתו הצדקת וכל בני ביתו דמשקה, ותמת בדרך ותקבר בצפת.

זכרונות ארץ ישראל, כרך ראשון , עמ' 101

סופו של עבדאללה

Ibrahim
איברהים פאשה

לאחר הירצחו של חיים פרחי, ציווה עבדאללה לגבות מס מהיהודים עבור כל השנים שבהן חיים פרחי השיג הקלות ליהודים. רבי יהוסף שווארץ מספר, מפי זקני ירושלים, כי בעיר צפת נעצרו היהודים ב"מצודה", עד שנאלצו למכור את בגדיהם ואת חפציהם לשם סילוק המיסים. כאשר הגיעה השמועה למשפחת פרחי בדמשק על שאירע לאחיהם, נשבעו אחיו, שלמה, רפאל ומשה פרחי, לנקום את דם אחיהם. הם שכרו ארבעה פאשות, קצינים טורקים, בדמשק ובחלב, והרב "בכור קארמאנא" מקושטא השיג פסק הלכה מאת ה"שייך אל אסלאם" (הוא הסמכות הדתית העליונה באימפריה העות'מאנית) כי עבדאללה הוא בן מוות.

ביוני 1822 הצבא אשר נשכר על ידי האחים פרחי יצא אל ארץ ישראל. הוא עבר דרך הגליל, כאשר צבאות עבדאללה נסים מפניו. הפאשות מסוריה מינו מושלים חדשים בכל מקום אליו הגיעו. לאחר מכן הם צרו על עכו במשך שישה חודשים. במהלך המצור הורעל האח הבכור שלמה על ידי שליחיו של עבדאללה, והאחים הנותרים התייאשו מן המצור, ושבו עם הצבא השכור לדמשק.

עבדאללה פנה למוחמד עלי פאשה, מושל מצרים, כדי שימליץ עבורו לפני הסולטאן באיסטנבול. הוא עשה כן והשיך אל-סאלם, שהוציא פסק הלכה נגדו, הוגלה והרב אשר השיג את פסק ההלכה "בכור קארמאנא" הוצא להורג. אבל גם גורלו של עבדאללה לא שפר, בשנת 1832 איברהים פאשה הגיע ממצרים לעכו והוא נלקח בשבי. גם גורלם של האחים פרחי לא שפר עליהם. בשנת 1840, בעת עלילת דמשק נמצאה הזדמנות לשלטנות דמשק להיפטר מבית פרחי. שני האחים נאסרו ורכושם הוחרם. אחד האחים מת בכלא והשני שוחרר שבור בנפשו ונקי מנכסיו.

מורשתו של חיים פרחי

נוסעים נוצרים שביקרו בארץ ישראל בתקופתו של פרחי, כינו אותו בכתביהם "כהן־הראש של היהודים".[2] ביתו של חיים פרחי עומד עד היום בעכו, אך הוא אינו פתוח למבקרים. בעכו נקראת כיכר מרכזית בעיר העתיקה על שמו. פרחי ייזכר אף כמסייע לעליית החסידים, עליית תלמידי הגר"א, ויהודי צפון אפריקה ולקליטתם בגליל. עלייה זו היא אבן דרך חשובה בהתיישבות היהודית בגליל. מעמדו ופעולותיו של חיים פרחי סייעו לצמיחתו של היישוב היהודי ובימיו מנתה קהילת עכו כ-800 נפשות, ב-1820 מנתה קהילת יהודי ירושלים כמחצית מתושבי העיר, בטבריה היו היהודים כבר רוב תושבי העיר גם בצפת ערב רעידת האדמה בשנת 1837 היו היהודים מרבית תושביה.[3]

לקריאה נוספת

  • ר' יהוסף שווארץ - מפי זקני ירושלים, סופו של ר' חיים פרחי ומלחמת אחיו על עבדאללה פחה מעכו - 1819 -1822, בתוך זכרונות ארץ ישראל מאת אברהם יערי, הוצאת ספרים מסדה - רמת גן, 1974 - הדפסה שנת 1983, עמודים 100 - 110.
  • שלמה שבא, "משרתם של שלושה אדונים" בתוך: ארץ ישראל- אוטוביוגרפיה, הוצאת דביר, 2001.
  • שי צ'רקה, "אל-ג'אזר והצייר" (קומיקס), הוצאת מודן.
  • גדי לופו, חיים פרחי: זיכרונות המועלם מעכו, הוצאת צבעונים, 2017.

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ על פי נתן שור, המצטט את שולץ, חיים פרחי נרצח ב-24 באוגוסט 1820, ראו: נתן שור, ‏מותו של חיים פרחי כפי שהוא משתקף בספרות הנוסעים, קתדרה 39, אפריל 1986, עמ' 185.
  2. ^ מיכאל איש-שלום, מסעי נוצרים לארץ־ישראל, עמ' 194.
  3. ^ נתן שור בספריו "תולדות עכו", "תולדות ירושלים", "תולדות ארץ ישראל" עמ' 229
1760

שנת 1760 היא השנה ה-60 במאה ה-18. זוהי שנה מעוברת, שאורכה 366 ימים. 1 בינואר 1760 לפי הלוח הגרגוריאני מקדים את 1 בינואר לפי הלוח היוליאני ב-11 ימים. כל התאריכים שלהלן הם לפי הלוח הגרגוריאני.

1820

שנת 1820 היא השנה ה-20 במאה ה-19. זוהי שנה מעוברת, שאורכה 366 ימים. 1 בינואר 1820 לפי הלוח הגרגוריאני מקדים את 1 בינואר לפי הלוח היוליאני ב-12 ימים. כל התאריכים שלהלן הם לפי הלוח הגרגוריאני.

21 באוגוסט

21 באוגוסט הוא היום ה-233 בשנה בלוח הגרגוריאני (234 בשנה מעוברת). עד לסיום השנה נשארו עוד 132 ימים.

אחמד אל-ג'זאר

אחמד פאשה אל-ג'זאר (בערבית أحمد الجزار או أحمد البوشناقي, אחמד הבוסני ) (1720 – 1804) היה מושל צפון ארץ ישראל בשם האימפריה העות'מאנית בין השנים 1775–1804. הוא ידוע במיוחד בבנייה הנרחבת שערך בעיר מושבו, עכו, ובעמידתה של העיר המבוצרת במצור שהטיל עליה נפוליאון בשנת 1799. בשל אכזריותו ומִנהגו להטיל מומים בנתיניו כונה "אל-ג'זאר" – "הקצב".

אשקלון (עיר עתיקה)

אשקלון נמנית עם הערים הקדומות ביותר בארץ ישראל העתיקה. מקור שמה של אשקלון הוא שקל, שפעם היה שמה של העיר. העיר התקיימה בדרום-מערב העיר אשקלון של ימינו.

בורגס

בּוּרגָס (בבולגרית: Бургас) היא עיר נמל בדרום מזרח בולגריה, לחופי הים השחור, בירת מחוז בורגס ומרוחקת 389 קילומטרים מהבירה סופיה.

ג'דיידה-מכר

ג'דיידה-מכר (בערבית: جديدة-مكر) היא מועצה מקומית ערבית במחוז הצפון בישראל.

היישוב שוכן בגליל המערבי, מזרחית לעכו ומערבית לכביש 70. שני הכפרים ג'דיידה ואל-מכר אוחדו למועצה אחת בשנת 1990.

דאהר אל-עומר

דאהר אל-עומר (בערבית: ظاهر العمر; תעתיק מדויק: "ט'אהר אלעֹמר"; 1689–1775) היה שליט הגליל במאה השמונה עשרה. הוא היה ממוצא בדואי. אל-עומר הוא מקימה של חיפה החדשה, ביצר ערים רבות ובהן עכו והזמין את היהודים לחדש את היישוב היהודי בטבריה.

היישוב הישן

היישוב הישן הוא מונח המתייחס לחברה היהודית הוותיקה בארץ ישראל, אשר צמיחתה התגברה שוב ברבע האחרון של המאה ה-18 ובמשך המאה ה-19 במהלך התקופה העות'מאנית. ההיסטוריוגרפיה הישראלית מתקפת את קיומה עד שנות מלחמת העולם הראשונה, וחלקים ממנה עד שנת תש"ח (1948). הכינוי "יישוב ישן" נטבע בשלהי המאה ה-19. כמו כן, הכינוי משמש עד היום בחברה החרדית, הבא לתאר את הפלג החרדי מצאצאי היישוב הישן, הייחודי בלבושו ובמנהגיו.

בראשית שנות השמונים של המאה ה-19 החלה תקופה חדשה בדברי ימי היישוב, כאשר החל גל העלייה הראשונה בשנת תרמ"ב (1881), והתגברה צמיחתו של "היישוב היהודי החדש". בספרות המחקר מתוארת התרחבותו של היישוב היהודי בארץ על ידי שתי החברות; תחילתו ברוב "הישן" והוותיק, אשר אליו הצטרפו העולים החדשים יוצרי "החדש", והמשכו בצמיחה משותפת, תוך כדי עימות ויצירה הדדית של שתי הקהילות גם יחד.

הקונסיסטוריה היהודית של בולגריה

הקונסיסטוריה היהודית של בולגריה, המכונה גם הקונסיסטוריון היהודי, היה מוסד מנהל אוטונומי של קהילות יהדות בולגריה, שפעל בהכרה רשמית משלטונות בולגריה בין השנים 1889–1959. המוסד ייצג את יהודי בולגריה מול השלטון, וסיפק את צורכיהן הדתיים, הסוציאליים והחינוכיים של הקהילות השונות.ראשית דרכה של הקונסיסטוריה לוותה במאבקי שליטה בין נכבדי הקהילות היהודיות בערים השונות לבין ראשי התנועה הציונית בבולגריה, ובין הציונים לבין הרבנות הראשית של בולגריה. בראשית המאה ה-20, עת כיהן מרדכי אהרנפרייז כרב הראשי של בולגריה, הגיע המאבק לשיאו ואף גלש לפסים אלימים. המאבק הוכרע לטובת התנועה הציונית, והרב אהרנפרייז התפטר.

לאחר מלחמת העולם הראשונה נקבע תקנון התנהלותה של הקונסיסטוריה, וב-1927, לאחר פניות חוזרות ונשנות למשרדי הממשלה הבולגרית, הוא אושר, אך רק באופן זמני, על ידי שר הדתות הבולגרי. הקונסיסטוריה פעלה להרחבת מערכת החינוך היהודית, טיפלה בסוגיית מינוי רב ראשי ובתי דין רבניים ונלחמה נגד תופעות אנטישמיות בממלכת בולגריה. ראשי הקונסיסטוריה השתתפו במוסדות בינלאומיים שונים, ובכלל זה בקונגרסי מיעוטים.

החל מאמצע שנות ה-30 של המאה ה-20 התקרבה בולגריה לגרמניה הנאצית ובמקביל גברה האנטישמיות הממוסדת במדינה. הקונסיסטוריה נקטה בשורת פעולות מחאה והסברה מול אישי ציבור ופוליטיקאים, אשר שיאן היה במאבק נגד החלתו של החוק להגנת האומה. החוק אושר בפרלמנט, ובהמשך, עם הקמתו של הקומיסריון לענייני יהודים בראשות אלכסנדר בלב, הוכפפה הקונסיסטוריה אליו ובאופן רשמי פעילותה כמעט ושותקה.

בתקופת השואה המשיכה הנהגת הקונסיסטוריה בפעילות לא רשמית ונאבקה נגד תוכניות גירוש יהודי בולגריה. במאי 1943 גורשו יהודי סופיה לערי השדה וראשי הקונסיסטוריה נאסרו ונשלחו למחנה הריכוז סומוביט. ב-9 בספטמבר 1944 התחוללה ברחבי בולגריה הפיכה שהובלה על ידי חזית המולדת הבולגרית וזכתה לחסותו של הצבא האדום אשר כוחותיו כבשו את סופיה. המגורשים ועובדי הכפייה מקרב 50,000 יהודי בולגריה שוחררו והחלו לשוב לבתיהם.

חברי המפלגה הקומוניסטית מקרב בני הקהילות היהודיות השתלטו בכוחניות על מוסדות הקונסיסטוריה ומינו חברים מטעמם להנהגתה. בהמשך שותפו בקונסיסטוריה באופן מוגבל גם נציגי התנועות הציוניות. לאחר הקמת מדינת ישראל עלו מרבית יהודי בולגריה ארצה והשלטון הקומוניסטי הגביל בהדרגה את פעילות הקונסיסטוריה לנושאי דת ותרבות, עד ביטולו המוחלט של מוסד הקונסיסטוריה ב-1959.

חיים אהרן פרחי

חיים אהרן פרחי (בבולגרית: Хаим Аарон Фархи; ‏17 בנובמבר 1877, סופיה, האימפריה העות'מאנית – 6 בספטמבר 1947, תל אביב, ארץ ישראל המנדטורית) היה יושב ראש הקונסיסטוריה היהודית של בולגריה והקהילה היהודית בסופיה, חבר מפלגת העם של בולגריה, חבר האספה הלאומית הבולגרית, חבר מועצת עיריית סופיה, מראשי התנועה הציונית בבולגריה ומן הבולטים בקרב הפלג הניצי-אקטיביסטי של התנועה. פרחי כיהן כציר למספר קונגרסים ציוניים מטעם יהדות בולגריה, וכן כחבר הוועד הפועל הציוני ונמנה עם מייסדי בית-חנן.

יהודה בורלא

יהודה בּוּרְלָא (18 בספטמבר 1886 – 7 בנובמבר 1969) היה סופר ישראלי זוכה פרס ישראל.

יהוסף שוורץ

הרב יהוסף שוורץ (נכתב גם שווארץ; בגרמנית: Joseph Schwarz;‏ 28 באוקטובר 1804 – 5 בפברואר 1865 כ"ג בחשוון ה'תקס"ה - ט' בשבט ה'תרכ"ה) היה שד"ר, תלמיד חכם, גאוגרף, צייר, ומראשוני חוקרי ארץ ישראל בעת החדשה.

יעקב שאול אלישר

הרב יעקב שאול אלישר (כינויו היש"א ברכה; כ"ג בסיוון ה'תקע"ז, 7 ביוני 1817 - כ"ח בתמוז ה'תרס"ו, 18 ביולי 1906) היה הראשון לציון בין השנים 1893–1906, ואב בית הדין בירושלים.

נפוליאון בונפרטה

נפוליאון בונפרטה (בצרפתית: Napoléon Bonaparte, מבוטא: בּוֹנָפָּרְט‏; 15 באוגוסט 1769 – 5 במאי 1821; ידוע גם כנפוליאון הראשון) היה שליט צרפת, מייסד הקיסרות הראשונה, ומגדולי המצביאים בהיסטוריה. מחשובי האישים שעיצבו את המאה ה-19. ייסד את קוד נפוליאון - קובץ החוקים של צרפת, שבהשפעתו עוצבו חוקים רבים במערב אירופה ובמרכזה, והשפעתו ניכרת עד היום. הפיץ דרך כיבושיו את רעיונות המהפכה הצרפתית בכל רחבי אירופה, ובמקביל התאמץ לדכא ולהשכיח את השפעתה בצרפת פנימה. חידש והגה רעיונות טקטיים ואסטרטגיים מרחיקי לכת בצבא שמקובלים עד עצם היום הזה.

נפוליאון כיהן כשליט צרפת במהלך השנים 1799 עד 1814, ובמשך כ-100 ימים בשנת 1815. בשיאו, הוביל את צרפת לכיבוש רוב מערב אירופה ומרכזה.

נפוליאון, יליד קורסיקה, עלה לשלטון בהפיכת 18 בברימר לאחר קריירה מזהירה כאיש צבא. פעולותיו הראשונות היו ביסוס מערכות השלטון הפנימיות בצרפת והרגעת המדינה לאחר התקופה הסוערת של המהפכה הצרפתית. לאחר מכן יצא למסע כיבושים בכל אירופה וכונן את "הקיסרות הראשונה" בראשותו. עלה בידו להביס שוב ושוב בריתות מתחלפות של מעצמות אירופה, שהתאגדו כדי לבלום את השתלטות צרפת על היבשת, אך לאחר מספר מערכות הפסיד לבסוף והוגלה לאי אלבה. הוא הצליח לברוח מהאי, לשלוט שוב בצרפת למשך תקופה קצרה שמכונה "מאה הימים" עד שנוצח בקרב ווטרלו ונשלח לגלות באי סנט הלנה, שם מת והוא עוד לא בן 52.

נפוליאון הוא גם המייסד של שושלת בונפרטה: אֶחיו כיהנו כמלכים בארצות שכבש באירופה, בנו, נפוליאון השני, הוכרז על ידיו כמלך רומא, ואחיינו, הידוע כנפוליאון השלישי, כיהן כשליט צרפת (נשיא ואחר כך קיסר) בין השנים 1848 ל-1870.

סולימאן פאשה

סולימאן פאשה (בערבית: سليمان باشا; בסביבות 1750 – אוגוסט 1819), המכונה "אל-עאדל" (العادل - "עושה הצדק"), היה מושל עכו כוואלי של צידון בשנים 1819-1805.

עבדאללה פאשא

עבדאללה פאשא (בערבית: عبدالله باشا) (1801–1833 (?)) היה מושל עכו כוואלי של צידון בשנים 1831-1819. עבדאללה פאשא היה השליט האחרון של ישות עצמאית למחצה שמרכזה בעכו - שטחה כלל את צפון ארץ ישראל וחלקים גדולים מלבנון של ימינו, והיא התקיימה החל מאמצע המאה ה-18 בחסות האימפריה העות'מאנית.

עכו

עַכּוֹ (בערבית: عكا – "עכא") היא עיר במחוז הצפון בישראל, הגובלת מדרום בחופיו הצפוניים של מפרץ עכו וממערב בים התיכון. בשנת 2016 התגוררו בעיר כ-48,000 תושבים, כשני שלישים מהם יהודים.

עכו היא אחת מערי הנמל העתיקות בעולם, ודברי ימיה המתועדים מתחילים בתקופת הברונזה הקדומה. במשך שנים רבות הייתה עיר מפתח לכיבוש ארץ ישראל, שכן מיקומה על רצועת החוף הרחבה אפשר גישה נוחה דרך הגליל אל פנים הארץ. היא ידעה עליות ומורדות ועברה מיד ליד פעמים רבות. עכו הגיעה לשיאה כאשר שימשה כבירת ממלכת ירושלים במאה ה-13 וכבירתו של אחמד אל-ג'זאר בסוף המאה ה-18. מאז המאה ה-19 פחתה חשיבותה של העיר, ביחס לחיפה שהייתה לעיר הנמל הראשית של צפון הארץ. בהתאם לכך הייתה התפתחותה של העיר איטית בהשוואה לזו של חיפה.

בשנת 2001 הוכרזה עכו העתיקה כאתר מורשת עולמית על ידי אונסק"ו. שבע שנים לאחר מכן, בשנת 2008, הוכרזו המקומות הבהאים הקדושים בחיפה ובגליל המערבי כאתר מורשת עולמית נוסף. חלק מהם, ובכלל זה המקום הקדוש ביותר לדת הבהאית – אל-באהג'ה, שוכנים בעכו ובסביבותיה. העיר היא לפיכך האתר היחידי בישראל המופיע בשתי הכרזות שונות כ"אתר מורשת עולמית" של אונסק"ו.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.